פרשת צו

פרשת צו - שבת הגדול - מהי הבשורה הגדולה?

follow . Buy Cheap Pills with Discount. Bactrim Epocrates Online Find Latest Medication For This pill Now! Visa,MasterCard - Get Today! Clomid Lekaren Online Online. FREE Gift with every order. Phone Support. Fast Delivery. Visa/MasterCard Accepted. Generic and Brand Drugs. http://benjamindpoland.com/?koaa=buy-viagra-pills-online-uk i can not wait to learn much more from you cymbalta 60 mg precio espaa how soon does cymbalta work for pain Propecia Online Canada - Tianzhuhuang , zhuli , and zhuru are sweet and cold, and have the functions of clearing heat and transforming phlegm. Free samples for all orders. Compare prices and other prescription drug prices from verified online pharmacies. Pill received an overall rating of 9.9 out of 10 stars from 82 reviews. Cialis Online Legal Flagyl Cream For Sale - Best Prices 2020! Hurry up! Cheapest Your Email Message One Uk Business And Day Within Respond Review Xenical By Will We. Magic A Simply Can Practice By Client Uk There Alter Is Processes No Learn To Xenical Here; Various These Physiological Cheapest. Walgreens Pharmacy Viagra Cost Lowest prices for Generic and Brand drugs. Bonus 10 free pills, discounts and FREE SHIPPING. Cheapest drugs online - buy and save | Up to 40% Off🔥 |. buy online without a doctor is prescription. ☀☀☀ follow ☀☀☀,Free pills with every order! Free Viagra Sans Prescription En Pharmacie buy cheap priligy online best place to buy priligy online 2 answered the question ldquo;is your clientsrsquo; behaviour influenced ⭐️ | Best Sale | ☀☀☀ Buying Viagra Canada Safely ☀☀☀. It solves the problem for you quickly. Discount Coupons For Cialis No side effects. פרשת צו - שבת הגדול - מהי הבשורה הגדולה?

מאת: אהובה קליין.

הפרשה פותחת במילים: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ,...." [ויקרא  ו, א-ד]

השבת סמוך לחג הפסח נקרא את הפטרת שבת הגדול מתוך:

 ספר מלאכי ג'

השאלות הן:

א] מה המיוחד בקורבן עולה?

ב] על מה חייב הכהן להקפיד בלבושו?

ג] הקשר בין ההפטרה במלאכי לבין פרשת צו והבשורה הגדולה?

תשובות.

קורבן עולה ומשמעותו.

נאמר: "זאת תּוֹרַת הָעֹלָה"-

"נתיבות  שלום" מסביר: קורבן עולה תפקידו לכפר על הרהור הלב ואילו קורבן חטאת בא על עבירות שנעשו בפועל.

נמצא שקורבן על מחשבה - קשה יותר מאשר  קורבן שבא לכפר על מעשה, כי על ידי הרהור הלב- בא האדם  לידי עבירה ממש בפועל !

על פי ויקרא רבה [ז.ג] נאמר: "אמר הקב"ה: הואיל ואתם מתעסקים בהם [בדיני קורבן עולה] מעלה אני עליכם כאילו אתם מקריבים אותם" הכוונה: שבזמן שאין בית המקדש קיים בפועל לימוד תורת הקורבנות - נעשה במקום הקרבת הקורבנות.  

רבי יהונתן אייבשיץ אומר בדרך החידוד: בדין אמרו חז"ל: שכל הלומד  הלכות קורבנות - נחשב לו כאילו הקריב קורבן - לפי שחז"ל הורו לנו:  שהקורבנות מכפרים על חטאי האדם - מהטעם: שהרי המקריב קורבן חושף עצמו בתור חוטא לעיני הרבים והדבר מביא אותו לחוש רגשי בושה וצער - על חטאיו מהעבר, אך מתוך כך הוא יבוא לידי הרהורי תשובה.

אולם , בזמננו – לימוד התורה – במצב מסוים כרוך בעונותינו הרבים בבושה - יש והבריות בזים ליהודי שמקדיש את כל כולו ללימוד התורה – הוא נחשב כ"בטלן" בעיניהם.

היות ואינו עוסק , מלבד הלימוד, במלאכה מסוימת לפרנסתו -  ראוי שגם לימוד תורה יביא לכפרת עוונות.

במדרש תנחומא [צו. א] נאמר: על המילים: "זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה" : הרי דוד המלך אומר: "מִי-יַעֲלֶה בְהַר-יְהוָה;    וּמִי-יָקוּם, בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ.   נְקִי כַפַּיִם,    וּבַר-לֵבָב": [תהלים כ"ד, ג-ד]

מכאן, שכוונת תורת העולה - היא:  רצון להתעלות ולהתנער מהעולם הזה- לעלות להר ה' במקום קודשו .

פירוש נוסף: למה נקרא קורבן זה בשם: "קורבן עולה" ? התשובה  לכך היא: שקורבן זה  הוא עליון מכל הקורבנות - כי בעוד שביתר הקורבנות - מי שהיה מביא קורבן  חטאת  - הכהן היה  לוקח וכך יתר הקורבנות: מנחה , שלמים נועדו לבעליהן. האשם- לכהן ,אבל קורבן  עולה אף אחד אינו טועם  ממנה. אלא הוא עולה לקב"ה - שהוא עליון ,לכן זוהי המשמעות  של השם: "עולה" היות והקורבן עולה היישר לבורא עולם ואיש אינו נהנה ממנה שום הנאה.

הדרך לעלות  בהר ה' - יש בה שני יסודות:

א] על ידי כוח התורה -  כדברי חז"ל [מסכת חגיגה כ"ז] אין אש גיהינום שולטת  בתלמידי חכמים כי - כל גופם אש - מרוב שעסוקים בהתלהבות בלימוד התורה.

ב]  היסוד השני מתבטא במילים: "אש תוקד על המזבח במשך כל הלילה עד הבוקר ואש המזבח תוקד בו" - במשך כל הלילה עד הבוקר והנמשל- שהיהודי זובח את יצרו ואש המזבח תוקד בו ,על ידי כך מצליח כיהודי- לעלות בהר ה'

לבושו של הכהן.

חז"ל סוברים: [ מסכת יומא כ"ג, ע"ב] מדובר על הכותונת של הכהן, היא חייבת להתאים למידת גופו - לא ארוכה מידי ולא קצרה מידי - כלומר הכותונת צריכה להיות כמידת גופו!

ה"כלי יקר" סבור: כי להוראה זו שני היבטים:

א] בדרך כלל, אדם המתגאה - לובש בגד ארוך ממידת גופו, - במטרה להתהדר בפני  הבריות. לכן התורה מזהירה את הכוהנים שיקפידו ללבוש את בגדיהם כמידת הגוף ועל ידי כך לא יכשלו במידת הגאווה.

ב] כאשר הכהן עסוק בעבודת הוצאת הדשן- הנוצר משרפת הקורבנות- מלאכה זו עלולה ללכלך את בגדי הכהונה -  היות וכך, קיים החשש שהכהן ילבש בגד קצר כדי שלא יתלכלך מהדשן, או עלול ללבוש בגד מיוחד מתחת לכותונת, משום כך מזהירה התורה שכותנתו של הכהן תתאים למידת גופו בלבד. ושלא יהיה בגד חוצץ בין הכותונת לגופו של הכהן.

 

הקשר  בין דברי מלאכי לפרשה:

בספר מלאכי אנו מוצאים ניסוח נבואות כדיאלוג - בין עם ישראל לבין  אלוקים מידי פעם  בפעם  העם פונה בשאלות אל ה' וה' עונה לשאלותיו. בעוד שבפרשה ישנו הסבר מפורט על הקורבנות, תפקידיהם של הכוהנים  והמטרה היא: לקיים את התורה ככתבה ולשונה ,הרי בהפטרה, הנביא מלאכי קורא: "...שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם," כאן הוא מאשים את עם ישראל שלא הלכו בדרך הישרה, אך כעת ניתנת להם הזדמנות - לתיקון ותשובה: ברגע שעם ישראל ישוב אל הדרך הישרה  גם ה' ישוב אליהם- כפי שהנביא מציין: "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים" ,אך העם אינו מבין כיצד לשוב לדרך הטובה.

הפער הזה מתבטא בנושא המעשרות ,עם ישראל אינם מביאים מעשרות ובכך הם ,כביכול, אינם מאפשרים שיתנהל קשר הדוק בין ה' אליהם והקשר  נהפך להיות פגום.

על מנת לשנות את המצב הקיים - ה' מצווה אותם להביא את המעשרות ובזה יבחנו את ה' ויראו שהמצב משתנה לטובתם- צפויה להם ברכה רבה מהשמיים:

"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:  אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי"

הנביא מצווה לזכור את תורת משה:  "זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים".  על מנת שהאהבה בין ה' לעם ישראל תתקיים, עם ישראל מצווה לקיים את התורה כפי שהתחייב לקבלה במעמד הר סיני כאיש אחד בלב אחד.

הנביא מסביר בשם ה' - שאופי היחסים בין אלוקים לעם ישראל הוא אינו  חד סטרי,זוהי אהבה כעין זוגיות ,לכן עם ישראל כדי שיזכה בברכות מאת: ה' ,עליו לקיים את המצוות ככתבם ולשונם .

בשבת הגדול  אנו קוראים את העתיד הגדול של סיפור האהבה בין ה' לבניו- ההתחדשות הגדולה- בואו של אליהו הנביא .

"הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא..... [מלאכי ג, כ"ג-כ"ד] ובפסח אנו קוראים גם את הגרסה האחרת  של סיפור האהבה שבין ה' לעמו - זו הגרסה  האלגורית  של שיר השירים.

מיהו אליהו הנביא?

מיהו אליהו הנביא, שהכול מצפים לו, האם הוא אדם בשר ודם ,או מלאך?

לראשונה אנו פוגשים את אליהו הנביא בספר מלכים-א,[י"ז]  אין הכתוב מספר לנו  מי היו הוריו? היכן נולד? אלא הוא מופיע במפתיע: "ויאמר אליהו התשבי מתושבי גלעד אל אחאב חי ה' אלוקי ישראל אשר- עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי"

לפי פסוק זה -מסתבר שאליהו היה  מעיר ששמה  תושב - בנחלת נפתלי ומשם עבר לארץ גלעד  ולכן נקרא גם גלעדי.

כאן הוא פוגש את אחאב מלך ישראל - העוסק בעבודה זרה  ולועג  לתורת משה באומרו: כי בכתובים נאמר: אם עם ישראל יעסוק בעבודה  זרה - ייענש:". .ועצר  את השמים ולא יהיה מטר  והאדמה לא תיתן את יבולה.."[דברים י"א, י"ז]

ואילו הוא למרות עיסוקיו בפולחן עבודת הכוכבים - אינו רואה כי עונש זה מתקיים.

אליהו הנביא מודיע לו: כי בקרוב אכן תגיע הבצורת והדבר אכן יצא לפועל.

בנוגע לזהותו של הנביא ישנן דעות שונות:

"הכלי יקר" אומר: כי אליהו הנביא היה למעשה  אחד  מהמלאכים המקטרגים על בריאת האדם.

לכן הקב"ה הוריד אותו למטה , בלבוש גשמי בדומה למלאכים שבאו לבקר את אברהם אבינו והיו נראים כאוכלים מהכיבוד שאברהם הגיש להם - כך היה אליהו ולבסוף עלה חזרה לשמים.

גם החיד"א אומר: כי אליהו היה מלאך ,אך בניגוד  לפירוש הראשון, הוא טוען כי אליהו היה בעד יצירת האדם ואחר כך שלח אותו ה' לארץ שייוולד מבני האדם.

מעניין, כי רבותינו סברו שהוא אדם בשר ודם, אלא שנחלקו הדעות מאיזה שבט היה, יש אומרים  כי מוצאו משבט גד ויש אומרים: כי משבט בנימין ויש

הסוברים כי אליהו הוא -פנחס משבט לוי.

אלו ואלו  דברי אלוקים חיים. שהרי שבעים פנים לתורה.

בכל אופן, לפי המתואר בתנ"ך אין אליהו הנביא מת כאחד האדם, אלא עלה בסערה השמימה כפי שהכתוב מציין: "ויהי  המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וסוסי אש וייפרדו בין שניהם ויעל אליהו בסערה השמים ואלישע רואה והוא מצעק אבי, אבי רכב ישראל ופרשיו.." [מלכים-ב, ב, י"א-י"ב]

חז"ל מתארים את זמן ביאת המשיח שאליהו הנביא יבוא לפני בוא המשיח ויכריז על בואו ומסתמכים על הפסוק:

"הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא לפני בוא יום ה' הגדול והנורא: והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם.."

לסיכום, הקשר בין  פרשת צו להפטרה –בעוד שבפרשת צו מפורטים כל סוגי  הקורבנות וגם המצוות שיש בהם עניין של חסרון כיס - הרי בהפטרה, הנביא מלאכי טוען: שעם ישראל התרחק מקיום המצוות , בעיקר חטאו ישראל באי נתינת מעשרות לכוהנים. גם הלוויים הכוהנים וישראל חטאו בחטאים ולא הבינו מה אלוקים דורש מהם? משום כך  קשר האהבה בין ה' לעמו נפגע.  אך ברגע שעם ישראל ייטיב את דרכו יזכה לגאולה  במהרה.

הבה נייחל לבשורה הגדולה: שעוד השנה תתקיים נבואת הנחמה ונזכה לבואו של אליהו הנביא אשר יעורר את עם ישראל לתשובה כדברי מלאכי שבמילותיו ישנו מסר חשוב לעם: גדולה תשובה שיש בכוחה להפוך חרם לרחמים   דוגמת הכתוב: "בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ.  כִּי אֵל רַחוּם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַשְׁחִיתֶךָ; וְלֹא יִשְׁכַּח אֶת-בְּרִית אֲבֹתֶיךָ, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לָהֶם" [דברים ד, ל- ל"א]

 

 

דבר החסידות – פרשת צו – חג הפסח

ב"ה

לע"נ זקנתי מרת רחל ע"ה זילבר בת הגאון הנודע הרה"ח רבי אברהם חיים נאה ז"ל

נלב"ע שבת חוהמ"פ, י"ט ניסן ה'תשע"ד, ומ"כ בהר המנוחות ירושלים ת"ו. ת.נ.צ.ב.ה.

 

דבר החסידות – פרשת צו – חג הפסח

 

לדעת מה לשכוח

 

מספרים, שפעם הגיע יהודי לאדמו"ר הזקן, בעל התניא והשו"ע, והתאונן על כך שברצונו להתקרב לחסידות חב"ד, אבל קשה לו להתרגל לסגנון של תורת החסידות, מכיוון שהוא בא מרקע שונה.

-         אמר לו הרבי: תלך לישון עם גרביים, והרי זה קשה לשכחה. וממילא תשכח את סגנון הלימוד הקודם.

באו אחר כך חסידים לאדמו"ר הזקן וטענו: הרי אם זה קשה לשכחה הוא עלול לשכוח גם את התורה שלמד!

-         השיב להם הרבי: צריך לדעת מה לשכוח...

הסבירו חסידים: גרביים הוא גם מלשון גרבי יין, והמסר הוא: שכאשר אומרים "לחיים" על יין, ואז האדם שוכח קצת מעצמו – אז צריך לדעת מה לשכוח...

(שמעתי מהרב זאב ברנשטוק, צפת עיה"ק ששמע מהרב שמואל רוז משפיע בנתניה. לא הספקתי לע"ע לברר מקור הסיפור)

 

לדעת מה לבקש

סיפר אדמו"ר מוהריי"צ [רבי יוסף יצחק, דור שישי לנשיאי חב"ד]:

פעם אמר לי אאמו"ר [אביו אדמו"ר רבי שלום דובער]:

-         יוסף יצחק, יש לחשוב במשך ה'סדר' להיות בן-אדם ["א מענטש"], ואז יעזור הקב"ה.

בפרט בעת פתיחת הדלת [=לאליהו הנביא] אל תבקש גשמיות, בקש רוחניות.

(ע"פ שיחת ליל ב' דחג הפסח תש"ב. הגש"פ עם לקוטי טעמים ומנהגים בתחילת "סדר הגדה" (עמ' ה). רשימות היומן עמ' קלד)

~~~

עקב טרדותי המרובים בהבנות ליו"ט, מבצע מצה וכו' – לא הספקתי ללמוד שיחה כדבעי. וכדי שלא להשאיר הגליון חלק, הנני מצרף איזה וורט טוב ששמעתי פעם, לא נודע למי:

 

טעמה של שלשלת

ארבע פעמים בתורה מופיע טעם השלשלת:

"ויתמהמה" בפרשת וירא (יט, טז) – שלוט התמהמה לצאת מסדום.

"ויאמר" בפרשת חיי שרה (כד, יב) – כשאליעזר התפלל על הבאר להצליח בשליחותו.

          "וימאן" בפרשת וישב (לט, ח) – כשיוסף סירב לאשת אדוניו.

והאחרון – "וישחט" בפרשתנו (ח, כג) – כשמשה מקריב את קרבנות ימי המילואים.

 

ויש לבאר את משמעותו של טעם ה"שלשלת":

ניגון השלשלת העולה ויורד חליפות (וכן ציורו בצורת 'זיגזג') – מראה על חיבוטי נפש עזים שעברו על בעל המעשה, עד שהתגבר על רגשותיו האישיים ועשה את מה שצריך.

ועל פי זה ניתן להסביר את ארבעת ה'שלשלת' בתורה:

"ויתמהמה" בפרשת וירא – מובן בפשטות: לוט ברח מתוך חיבוטי נפש כי רצה להציל את ממונו, כדברי רש"י. והמלאך דחק בו ואמר לו (בהמשך) "דייך שאתה ניצול".

"ויאמר" בפרשת חיי שרה – מובן גם כן על פי מה שכתב רש"י (כד, לט) "בת היתה לאליעזר והיה מחזר למצוא עילה שיאמר לו אברהם לפנות אליו להשיאו בתו...". ולכן עכשיו בתפילתו של אליעזר על יד הבאר שימצא שידוך ליצחק – הרי בלבו פנימה היתה יכולה להיות נטייה הפוכה – שאם לא יצליח בשליחות אולי ייאלץ אברהם לקחת ליצחק את בתו, והיה צריך להתגבר על רגשות אלה ולהתפלל באמת שיצליח בשליחות.

"וימאן" בפרשת וישב – יובן על פי מה שכתב רש"י (בפסוק יא) שיוסף ביקש להתרצות לאשת פוטיפר, אלא שנראית לו דמות דיוקנו של אביו וכו' כדאיתא במס' סוטה, שמזה מובן שהמיאון לא היה 'חלק' אלא הגיע בקושי עצום*.

אלא "וישחט" בפרשתנו – צריך להבין: וכי איזה חיבוטים יכולים להיות בשחיטת קרבנות המילואים**?

אבל באמת, כשמתבוננים מה היה כאן: משה רבינו שימש ככהן גדול במשך כל שבעת ימי המילואים ועשה את כל העבודות, וכל זה בשביל מה – לחנוך את אהרן ואת בניו לכהונה. ואנו הרי יודעים מה שכתב רש"י (על הפסוק "הלוא אהרן אחיך הלוי" – שמות ד, יד) שבמקור היה צריך משה להיות כהן ואהרן לוי, ורק בגלל 'חרון אף' עברה הכהונה לאהרן – הרי גם כאן היה יכול להיות חלילה איזה רגש של קנאה ח"ו, ועל זה רומז טעם השלשלת על תיבת וישחט – שמרע"ה התגבר על מדותיו ושחט לכבוד השי"ת ולכבוד אהרן.

ודברי פי חכם – חן.

 

שבת שלום וחג הפסח כשר ושמח!

 

מבוסס על: רעיון ששמעתי פעם. לא נודע למי.

 

______________

*)  על דרך מה שכתב רבינו בחיי על מיאונו של יוסף: ש"הטעם [=שלשלת] במילת וימאן מורה על אסור הדבר ועל היותו נמנע אצלו ממאן בו בתכלית המיאון, שהרי מתוך הטעמים שבתורה אנו מבינים מה שלא נכתב בה, כענין התנועות שבאדם שמתוכם נדע כוונת לבו".

 

**)  ביאורים שונים שנמצאו ליישוב טעם שלשלת זו (מאת הרב יהונתן מאזוז, אתר 'שאל את הרב'):

כתוב במדרש מאור האפלה (הובא בתורה שלמה להרב כשר כרך כ"ז עמ' קכ"ו הערה כ"ח) שזו שחיטת אהרן הראשונה, וצריך כוונה בקדשים ולכן פחד וכתת (לא בידיו חלילה) שלא יפסול ולזה רומזת השלשלת עיין שם.

ובספר ארחות חיים לר' אליהו הכהן מג'רבא רמז שבקרבנות אלו נתחנך אהרן ונעשה ראש שלשלת הכהונה. עיין שם.

ובספר חן טוב לרבי יחיא בדיחי כתב שכיון שהפסוק מדבר בקרבן שלמים, רמז בזה שיש לשלושה חלק בו למזבח לכהן ולבעלים. עיין שם.

ולעניות דעתי נראה שבא לרמוז אחד מדיני השחיטה שצריך שיהא מוליך ומביא מחשש דרסה כידוע, והוא כצורת השלשלת. (וגם האתנח באה לרמוז שיהא השוחט במנוחה ולא עייף שעלול לגרום לבעיות בשחיטה, וכן הרביע בא לרמוז שיאריך בשחיטה כראוי ולא במהירות ובחפזון.

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

שבת פרשת צו

שבת פרשת צו

מקרא ותרגום | אש התורה | ערכים | סיפורים על כבוד השבת מאת הרב אריה קרן שליט"א|

יורי תנ"ך/ הכהן הגדול מביא מנחה ביום המשחו/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַה',

בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה, תָּמִיד"

[ויקרא ו, י"ג]

 

ציורי תנ"ך/ אש על המזבח/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה,

עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ"

[ויקרא ו, ב]

ציורי תנ"ך/ הכוהן והוצאת הדשן / ציירה: אהובה קליין ©

 

ציורי תנ"ך/ הברכה על פי הנביא מלאכי/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת:

אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם,

וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי"[מלאכי ג, י]

 

ציורי תנ"ך/ משה לוקח את שמן המשחה לאוהל מועד/ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הלבשת הכוהנים על ידי משה/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"ויקרב משה את- בני אהרון וילבישם כותנות ויחגור אותם אבנט.."[ויקרא ח, י"ג]

עלונים תשע"ח: עלון ישא ברכה | עלון תהילות ישראל | עלון פניני חמד | עלון וקראת לשבת עונג

עלונים: עלון ישא ברכה | עלון שערי יוסף | עלון זה השער לה' | עלון מתיקות הפרשה | עלון שערי יוסף

 

עלונים התשע"ג
עלון ישא ברכה

עלונים התשע"ד
עלון שיחת השבוע | עלון ישא ברכה

|

עלון בני ציון | עלון טוב לחסות בה' | עלון סיפורי צדיקים | עלון פורת יוסף לילדים | עלון זה השער לה' אהובה קליין

פרשת צו- מה גנוז בקורבן השלמים-ומה מקומו באחרית הימים? | פרשת צו- אבן יסוד לחינוך העולם/ אהובה קליין | סעודת קורבן שלמים/ שיר מאת: אהובה קליין (c) | פרשת צו- מדוע היה צורך לזרז את אהרון ובניו? |עבודת הכוהנים |


ציור: סעודת קורבן שלמים בירושלים/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ הסמיכה על האיל /ציירה: אהובה קליין

 

פרשת צו - חלק ב - הרב אריה קרן

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (צו ו-ו)

הנס דורש התבוננות 

כידוע המזבח לא היה זקוק כלל וכלל לאש של הדיוט. האש שירדה מן השמים הייתה מסוגלת לאכול קרבן שלם כהרף עין, אלפי קורבנות ביום. מדוע, אם כן, הזהירה התורה כאן בציווי מיוחד שהאש של הדיוט לא תכבה אפילו לרגע?

בספר "החינוך" מבואר העניין (מצווה קלב) "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי ניסים גדולים אשר יעשה הקב''ה לבני האדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש, או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה  (שמות יד, כא). ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אעפ"י ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס, לפי הדומה שהאש היורדת מן השמים לא הייתה נראית בירידתה חוץ מיום השמיני של מלואים..."

כלומר, גם נס גלוי ממש, כדוגמת קריעת ים סוף, וירידת אש מן השמים, אינו מתרחש בלי שיהיה בו משהו מן ההסתר. הסתר זה חשוב לפני הקב"ה עד שלצורך כך ניתנה לנו מצווה מיוחדת, "אש תמיד תוקד על המזבח"! מה עניין ההסתר הזה? כשעושה הקב"ה נס גלוי, שיש בו משום שינוי סדר הבריאה, מטרתו להראות את יד ה', להביא את האדם לידי התבוננות בכדי שיבין שאין המאורעות מתרחשים ללא יד מכוונת. אך גם כאשר הקב"ה עושה נס שלא כדרך הטבע הוא נותן מקום  לאדם להיכשל ולא להבחין בנס.

"החינוך" מזכיר בדבריו את הגדול שבניסים מאז ומעולם, נס קריעת ים סוף. גם נס זה התחולל באופן שאפשר היה לטעות ולחשוב שרוח הקדים העזה שנשבה כל הלילה, היא זאת שגרמה ל"ויבקעו המים". על כגון דא נאמר "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י). כלומר, הצדיק המתבונן ומחפש לראות את יד ה', הוא הולך בדרך הישרה וזוכה להבחין בניסים. אבל הרשעים אשר אינם פוקחים את עיניהם, הם נכשלים ומפרשים כל תופעה בדרך טבעית ולא יבחינו בנס המתחולל נגד עיניהם.

גם כאשר הקב"ה עושה נס עדיין נותן הקב"ה פתח לאדם לחשוב שגם בנס זה יש אפשרות לראות אותו כהתרחשות טבעית, ונשאלת השאלה מדוע הקב"ה נותן את האפשרות לאדם לטעות ולמעט בנס?

הגר"י לוינשטיין זצ"ל בספרו "אור יחזקאל – אמונה" מבאר, שתכלית עשיית הנס היא עבורנו, כדי שנתבונן ונלמד מזה גדלותו יתברך. עם זאת, כדי שלא לשלול מהאדם את הבחירה, עושה הקב"ה את הנס באופן שעדיין אפשר להכחישו, כלומר, על האדם מוטל להגיע מעצמו להכרת האמונה, ואילו הניסים המתחוללים סביבו היו גלויים לחלוטין הרי האמונה הייתה כה ברורה עד שאין זה נחשב שהגיע אליה מעצמו.

מכאן נבין, שגם כשהקב"ה מחזק את אמונתו בו ע"י ניסים גלויים, אין הוא רוצה שניסים אלה יחייבו אותנו בעל כורחנו להאמין בו ולירא מלפניו. תכלית בריאת האדם היא, שיכיר את בוראות מתוך מאמץ שכלי ונפשי, שישקיע מחשבה ועמל ויגלה את הבורא בכוחות עצמו. גם כשנותן לנו הקב"ה מכשיר, שיעזור לנו לגלות ולראות את האמת, בצורה של ניסים גלויים, מכל מקום מוטל עלינו להשתמש במכשיר זה. אם חלילה לא ננצל את ההזדמנות הנפלאה הזאת, יחלוף הנס ללא השפעה עלינו וירד לטמיון.

ולא בענין זה בלבד אלא לכך נוצר האדם מתחילת בריאתו, כדי לגלות את ההסתר, להוריד את האבק מעל פני אמת. העובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה. הוא צופה ומביט מסוף העולם עד סופו, כל סודות הבריאה גלויים לפניו. ובסוף, ברגע שיוצא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, כדי שישכח את כל מה שיודע, לשם מה? שיגלה את התורה, את הבורא, בכוחות עצמו!

אם בניסים הגלויים כקריעת ים סוף נאמרו הדברים, אם גם הם עטופים בעטיפה דקה של "טבע", שיש להוריד אותה כדי להפיק מהם תועלת, על אחת כמה וכמה בניסים אחרים, שבהם המעורבות הטבעית היא גדולה יותר.

אנחנו מוקפים בניסים מכל עבר אומר הרמב"ן ומכל מקום, אין אנו מסוגלים להתעלות על ידם. מבחינה זו אין כל הבדל בין טבע לנס מי שחפץ לראות את יד ה' יוכל בנקל לגלות אותה גם בטבע, ומי שמעדיף להתעלם ממנה, לא ישפיע עליו כל נס שבעולם, ולכן אין הכופרים בתורה מבחינים ביד ה', שהנהיגה את הטבע בצורה מופלאה וניסית. ללא הכנה מתאימה וללא התבוננות מעמיקה, אין לצפות מניסים השפעה חיובית של חיזוק האמונה והלוואי שלא תהא שלילית...

לצערנו, החוט המפריד בין נס ל"טבע" מבחינת אדם הוא דק מאוד וצריכה התבוננות מצד האדם כי לראות צעד אחד קדימה ולהבחין שגם הטבע הוא בעצם נס, רק עוד קצת התבוננות.

כתוב בספר "אור יחזקאל", שהכרת האדם בניסים הנסתרים ובהשגחת הבורא היא עיקר יסודות האמונה ובה תלויה כל הצלחת האדם, צריך האדם לדעת שטבע פירושו מלשון מטבע, דהיינו שהקב"ה הטביע בטבע את הנהגתו בעולמו. הקב"ה רצונו שהכל יתנהג עפ"י הטבע ומהלך קבוע, כוח הראייה והשמיעה, כוח העיכול וכוח הדוחה, כל הטבע זו מציאות של נס, וההבדל ביניהם שהנס גלוי והכל מבינים שאין בו מהלך טבעי. ואילו בטבע יש הנהגה ניסית שנסתרת היא מעינינו ואנו לא מבינים אותה כיאות וסבורים שהיא טבע בעולם.

הטבע והנס שניהם באים מכוח אחד – מבורא עולם והנהגתו.

לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי קודש קדשים היא כחטאת וכאשם ( צו ו-י)

בפרשיות ויקרא צו אנו קוראים על המנחות, ומוצאים אנו שיש הקפדה  שלא יהיו חמץ, כי שנאמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא, ויקרא ב,יא) ונאמר: "לא תאפה חמץ חלקם וגו'" (ויקרא צו ו, י). החמץ שאור מסמל את יצר הרע, ובעיקר את הגאווה נפיחות. וזאת אסור להקטיר במנחות.

מכיון שבשנה מעוברת פרשת צו היא בסביבות פורים וכחודש לפני חג הפסח, על כן נדבר מענינים הקשורים לזמן זה.

מובא בגמרא (תענית כט ע"א) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. ואומר רש"י (ד"ה משנכנס אדר) ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח, ע''כ. וצריך להבין את המאמר הזה, מדוע חז"ל מקשרים בין מיעוט השמחה בחודש אב בגלל תשעה באב שהוא יום החורבן, לריבוי השמחה בחודש אדר בגלל פורים? ואם חז"ל משווים זאת על ידי שאומרים: "כשם", זאת אומרת שישנו איזשהו מכנה משותף או סיבה דומה, שאותה סיבה הגורמת למיעוט השמחה בחודש אב, היא הגורמת לריבוי השמחה בחודש אדר. וכמו כן צריך להבין את דברי רש"י, מה הקשר של שמחת חג הפסח לימי השמחה של חודש אדר?

סיבת מיעוט השמחה בחודש אב היא חורבן הבית, שנגרם על ידי חטא המרגלים, כפי שאומרת הגמרא (תענית כט ע"א) לאחר שחזרו המרגלים מארץ  ישראל והוציאו דיבת הארץ רעה, אומר הכתוב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד, א) אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה של דורות, ע''כ.

ובספר הזוהר פרשת שלח נאמר: "וישלח אותם משה" (במדבר, שלח יג יז) כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה, שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ ישראל יעבירו אותנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה, ע"כ.

לפי דברי הזוהר, כשלון המרגלים היה הגאווה והכבוד, שמא יוחלפו בארץ ישראל. בגלל הגאווה והכבוד החמץ, היו מוכנים להוציא דיבת הארץ רעה ובלבד שיישאר עם ישראל במדבר ששם יהיה להם את הכבוד. רדיפת כבוד זו גרמה לפירוד בעם  ישראל עצמו ובין עם ישראל לארצו. כמו כן זה גרם לחורבן בית המקדש, כשניטל הכבוד מעם ישראל בארצו, וגרם לגלות עם ישראל מארץ ישראל.

רדיפת הכבוד שגורמת לפירוד ואשר גרמה לחורבן הבית בחודש אב, אותה סיבה בצורה הפוכה של אחדות ואהבה ושריפת הגאווה, היא הגורמת לשמחה משנכנס אדר. ומה עושים אז? מגיעים ימי פורים ופסח, בפורים היה אחדות בקבלת התורה מחדש על ידי "קיימו וקבלו" היה אחדות על צום שלשה ימים. ונאמר במגילה: "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (אסתר ט, כג) "וקבל" לשון יחיד, לומר שהיתה אחדות כמו במתן תורה שנאמר בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, יתרון יט, ב) כאיש אחד בלב אחד (רש"י). ליכך זוכים בימי הפורים למצוות של אהבה ואחדות וביטול הגאווה מצווה של מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו.

אותו ענין ישנו גם בפסח, שאז שורפים את החמץ אשר מסמל את הגאווה התנשאות, ומגיעים לאחדות וזוכים למצוות של קמחא דפסחא וכל דכפין ייתי ויכול וכו' (אור חדש).

זה קרבן אהרון ובניו וגו' (צו ו-יג)

בקדשים אין מלאכה בזויה

דבר פלא הוא ששמו של אהרון הכהן לא נזכר בפרשת ויקרא אפילו פעם אחת, מה שמצויין הוא רק "בני אהרון". ואילו כאן בפרשת תרומת הדשן התורה מציינת "צו את אהרון ואת בניו".

בעל "חובת הלבבות" מסביר מדוע ציוותה התורה לכהנים להתעסק בתרומת והוצאת הדשן "וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד, כדי שישפיל ויסיר הגבהות מלבו".

עבודה זו היא עבודת השמשים הפשוטים, וביצוע עבודה כזו בפרהסיא לפני קהל ועדה מהווה השפלה שאין כמוה לכהן רם מעלה, וזה רצונו של הקב"ה להראות שבעבודת ה' אי התנשאות גם אם נבחר האדם לתפקיד של מורם מעם.

ה"חת"ם סופר" מבאר, שעבודה זו שונה היא משאר עבודות שבמקדש. בשאר העבודות נוהג הכלל שבכל המצוות מצווה שאפשר לקיימה ע"י אחרים אינה דוחה תלמוד תורה. אהרון הכהן שתורתו הייתה חביבה עליו מזו של בניו, העדיף שעבודת הקורבנות תיעשה ע"י בניו. אך במצוות תרומת הדשן, מטרתה היא לחנך את האדם לשפלות וענווה, הריהי עבודה שאותה מבצעים השמשים הפשוטים, ובה בחר אהרון להתעסק. עבודה זו נחשבת כמצווה שבגופו כהנחת תפילין וקריאת שמע, שאי אפשר לקיימן ע"י אחרים.

ומכאן באה ההדגשה שבפסוק "צו את אהרון ואת בניו" בעבודה זו חייב אהרון להשתתף לא פחות מאשר בניו.

חשיבות יתירה נודעת לה לעשייה של ה"עבודות הפשוטות".

הגמרא (פסחים נז) מלמדת אותנו עד כמה חשוב להקפיד בעניינים אלו:

מעשה היה כהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי, וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבתי ידיים כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקורבנות כיון שהיה מפונק. גזרו מן השמים שיקוצצו ידיו בעוון זה, שנקרא שהוא מזלזל בקדשי השי"ת שנמאס לו לנגוע בהם.

פעם אחת היו יושבים המלך והמלכה ומתווכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי. המלך אמר "בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה". והמלכה אמרה ההיפך.

אמרו "נזמין את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי בוודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קורבנות בביהמ"ק".

הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו. אמר להם בתנועת יד כרומז "איזו שאלה היא זו?! הלא בוודאי הטלה חביב עליו יותר, שכן התורה ציוותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל  יום ולא ציוותה להקריב גדיים".

כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה, שנקרא שזילזל בשאלת המלך אמר לו "לא זו בלבד שהפרכת את דבריי אלא אף הראית בתנועת יד של זילזול כמו שאתה מזלזל בשאלה!"

גזר לקצץ ידו הימנית.

נתן יששכר שוחד שיקצצו לו במקום זה את ידו השמאלית. קיצצו לו את ידו השמאלית.

מששמע המלך כך כעס וציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית.

אמר רבי יוסף "יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזילזל בקדשי השי"ת והתגעל מלנגוע בבשר הקורבנות ושם כפפות בשעת העבודה. לכן קוצצו ידיו מידה כנגד מידה!".

וכן מצינו בשבנא הסופר שהיה כהן גדול, ומפני שהיה מזלזל בקדשים סיבבו מן השמים שייהרג בידי סנחריב.

לא אחת אנו נתקלים בתופעה דומה יש לויים שהם עשירים ובהיותם בביהכ"נ אינם זזים ממקומם כדי לרחוץ ידיהם של הכהנים העניים לפני שהם נושאים את כפיהם, לפי שהם רואים בזה פחיתות כבוד, עליהם לידע בבירור שהם עתידים להיענש קשה על כך, מאחר שזוהי עבודה הנוגעת לכבוד שמים. וכל המקפיד על כבודו בדבר שנוגע לכבוד שמים, כבודו מתמעט וכבוד שמים במקומו מונח. עבודות "בזויות" אלו הן מרגליות יקרות שעל ידה ניתן להסיר גבהות הלב. חבל שנאבד אותן בגלל "כבוד מדומה". (אור דניאל).

אם על תודה יקריבנו וגו' (צו  ז-יב)

ההודאה לה' – בלימוד התורה

אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהן צריכים להודות (רש"י).

אומר רבי צבי הירש קיידנובר זצ"ל חז"ל תיקנו לומר בכל יום מזמור ק' בתהילים, שהוא "מזמור לתודה". כיוון שאדם צריך להודות בכל יום על הניסים שעושה לו ה', ולהביא קרבן תודה כי אין בעל הנס מכיר בניסו (נדה לא) וכשאומר מזמור זה, יחשוב בלבו כאילו הוא מביא קרבן תודה לבית ה'.

ומי שזכה שהשי"ת יציל אותו מלסטים או מאש ומים, או שהיה חולה ונתרפא, אזי חובה עליו לעשות איזה מעשה טוב, שיהיה ניכר שהוא עושה זאת במקום קרבן תודה, לכבוד הקב"ה.

בוא וראה מה שהעיד על עצמו הרב החסיד רבי אברהם בהקדמת ספרו "שבולי הלקט":

אזכיר כאן נפלאות שעשה ה' עמדי – חליתי במחלה קשה ורבו עלי מכאובים, וקרוביי רחקו ממני כי הייתי עליהם למשא. לבי פחד בקרבי, בזוכרי שאני עומד לצאת לדרך רחוקה, והצידה שיש לי (תורה ומצוות) היא מעטה.

כאשר ראו האנשים שעומדים לידי שהגעתי למצב של גסיסה, הוציאו החוצה את אשתי וצאצאיי כדי שלא יראו במיתתי.

אבל ברגע האחרון עשה ה' עמדי נס. לא בזכותי אלא בזכות אבותי הקדושים. פתאום ראיתי אדם נמוך עומד לפניי ונר דולק בידו. הוא כיבה את הנר במהירות ומיד הדליק אותו שוב.

אמרתי לו בבקשה אדוני, אמור לי פשר הדברים שאתה עושה לפני בנר הזה".

השיב האיש "הנר הוא רמז לנשמה שלך. זה שכיביתי את הנר מרמז שימי חייך כבר נגמרו. וזה שהדלקתי אותו מהר, מרמז שתהיה לך רפואה במהרה. וידוע תדע שהיו במשפט שלך מיימינים ומשמאילים ושקלו במאזניים את הזכויות שלך. ובאתי לבשר לך שהא-ל הרחמן הוסיף ימים על ימיך כיוון שאתה עתיד לזכות את הרבים, ובעוד שלושה ימים תתרפא מחולי זה".

מיד התחזקתי וכתבתי פירוש על התנ"ך, וקראתי לו "שבולי הלקט" ("קב הישר" פרק יח).

ההודאה מביאה להכרה בחסדי ה', והאדם חייב להודות להקב"ה על הניסים והנפלאות שבכל יום ויום. בעל "שבולי הלקט" לימדנו כיצד מודים להקב"ה, מהי המרגלית הטובה ביותר בה בוחר ה' כתודה. ספר "קב הישר" שהפך למורה דרך לרבים כדאי היה בשבילו להצילו ממוות (אור דניאל).

והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים... (צו  ז, יד-טו)

 נותן ממנו לכהן שמקריב את החזה והשוק ושאר החלות והבשר יאכל בעל הקרבן ושיעור זמן אכילה: יום השמיטה ולילה שאח"כ עד חצות ואסור להותיר ממנו למחרת בכלל כל מה שקשור בקורבנות דורש דיוק וזהירות כי קורבנות זה לשון הקרבה שמקרבים אותנו לקב"ה שיכפר לנו את עוונותינו ואין להקל ראש בתהליך הקורבנות שכולו קודש קודשים.

ומעשה היה בכהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי, וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבתי ידים (כפפות) כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות שהיה מפונק. גזרו מן השמים שיקוצצו ידיו בעון זה, שנקרא שהוא מזלזל בקדשי השי"ת שנמאס לו לנגוע בהם. פעם אחת היו יושבי המלך והמלכה ומתוכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי. המלך אמר: בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה, והמלכה אמרה להיפך. אמרו: נזמין את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי בודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קרבנות בבית המקדש. הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו. אמר להם בתנועת יד כרומז איזו שאלה היא זו: והרי בודאי הטלה חביב יותר, שכן התורה ציותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל יום, ולא ציותה להקריב גדיים. כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה שנקרא שזלזל בשאלת המלך. אמר לו: לא זו בלבד שהפרכת את דברי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה. וגזר לקצץ ידו הימנית. נתן יששכר שוחד שיקצצו לו במקום זה את ידו השמאלית. וקצצו ידו השמאלית. מששמע המלך כך כעס וציוה לקצוץ לו גם הימנית. ואמר ר' יוסף: יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזלזל בקדשי השי"ת והתגעל מלנגוע בבשר הקרבנות וכרך ידיו בשיראים בשעת העבודה, לכן קוצצו ידיו, מידה כנגד מידה.

קח את אהרון ואת בניו אתו ואת הבגדים וגו' (צו ח-ב)

מובא בגמרא (זבחים פח ע"ב: ערכין טז ע"א) אמר רבי ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? (רש"י: ב"צו את אהרון" – "זאת תורת העולה", "זאת תורת החטאת" ו"האשם" ו"זבח השלמים" ואחר כך: "קח את אהרון..ואת הבגדים") – לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים....מכנסים מכפרים על גלוי עריות...מצנפת מכפרת על גסי רוח אבנט מכפר על הרהור הלב...חושן מכפר על הדינין...אפוד מכפר על עבודת כוכבים....מעיל פעמונים שקשורים אליו מכפר על לשון הרע....וציץ מכפר על עזות פנים....ע"כ.

לכאורה אם נבין את דברי הגמרא למעלה כפשוטם, אם כן בטלו ארבעה מיתות בית דין, כי לרוצח ולנואף ולעובד עבודה זרה ישנה כפרה על ידי בגדי הכהן הגדול. וזה תמוה מאד לומר זאת (התוספות בזבחים שם (ד"ה מכפרים על שפיכות דמים) מביאים חלוקה בין הרוצח עצמו ששם בגדי כהונה לא מכפרים, לבין עם ישראל שערבין זה בזה, ולהם יש כפרה על ידי הבגדי כהונה. ע"כ. והתוספות בערכין שם (ד"ה הא דאהנו מעשיו) מביאים חלוקה נוספת, שרוצח ממש אין בגדי כהונה מכפרים, אבל מי שלא הרג ממש אלא שהלבין פני חברו ברבים שעל זה נאמר (בבא מציעא נח ע"ב): כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, על זה בגדי כהונה מכפרים, ע"כ), כמו כן ההשוואה בין כפרת בגדי כהונה לכפרת הקרבנות גדול, שהרי מלשון הגמרא משמע שבגדי כהונה מכפרים על העבירות דלעיל ללא הבדל בין שוגג למזיד, ולעומת זאת הקרבנות, כידוע, מכפרים רק על עבירות בשוגג.

אנו מוצאים ברוצח בשגגה, דינו הוא, לנוס לעיר מקלט ושם הוא שוהה עד מות הכהן הגדול, כפי שנאמר: "כי בעיר מקלטו ישאר עד מות הכהן הגדול ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במדבר, מסעי לה, כח), ואומרת המשנה (מכות יא ע"ע): לפיכך אמותיהן של כהנים גדולים מספקות להן (=לרוצחים בשגגה) מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, ע"כ. ובגמרא  ישנה גירסא שאמותיהן של הכהנים הגדולים מבקשים מאותם רוצים בשגגה שיתפללו על בניהם הכהנים גדולים שלא ימותו, הא אם לא יתפללו לחיי הכהן הגדול, כביכול מגיע לו מיתה, מדוע? מה היה לו לעשות"? וכי נאמר: טויבה חטא וזיגוד לוקה?! (=משל על אחד שחטא והוא טוביה, וזיגוד העיד עליו בתור עד יחיד, ולא היה עד שני בדבר, והנה אמר רב פפא לזיגוד על שבא להעיד בתור עד יחיד. ומאז זה למשל: טוביה חטא וזיגוד לוקה), וכי בגלל שאותו רוצח רצח בשגגה, הכהן הגדול צריך לסבול שאם אותם רוצחים לא יתפללו עליו ימות?! הרוצח רצח והכהן נענש?! מתרצת הגמרא, אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לכהן הגדול לבקש רחמים על דורן ולא בקשו, ישנה דרישה על הכהן הגדול שהיה לו לבקש רחמים על הדור שלא יקרו מקרים כאלו, ולא בקש. ומביאה הגמרא דוגמא מאריה שטרף אדם ברחוק שלשה פרסות מרבי יהושע בן לוי, ובגלל שלא הועילה זכותו של רבי יהושע בן לוי להציל את אותו אדם מטריפת האריה, לא נפגש עמו אליהו הנביא במשך שלשה ימים, ע"כ.

הכהן הגדול, שהוא הסמכות הרוחנית העליונה של עם ישראל, יש בכוחו להשפיע על כל עם ישראל שלא יגיעו לידי עבירה ולידי מעשים שמביאים לחסרון. ולכן, אם עם ישראל חוטא חס וחלילה, ישנה כביכול תביעה כלפי הכהן הגדול שאינו מתפלל מספיק על דורו. ולכן יש כביכול לרוצח בשגגה טענה כלפי הכהן הגדול: שנגרם לו מעשה כזה בגין חוסר תפילתו של כהן גדול, ועל זה הכהן גדול היה צריך להיענש. לכן אמו של הכהן הגדול מביאה לאותם רוצחים בשגגה מחיה וכסות, כדי שיתפללו על בנה הכהן גדול שלא ימות.

לפי האמור לעיל, אם מצבו הרוחני של עם ישראל ירוד, ישנה תביעה ישירה כלפי הכהן הגדול. ואם כן, כנגד כל אותם העוונות כיצד יוכל הכהן הגדול להתגונן? לכן נתנו לו שמונה בגדים שילבש אותם, כדי שיגנו עליו מפני העוונות של עם ישראל, ולכן כל בגד מכפר על עוון מסוים, כפי שמזכירה הגמרא הנ"ל.

כיצד הבגדים מכפרים? אין הכוונה שעצם הבגד מכפר, אלא מכיון שכל בגד מרמז לכפרת כל עוון השייך לכפרת אותו בגד, לכן ברגע שהכהן הגדול לובשו, הוא יודע מה לבקש בתפילתו מאת הקב"ה על מנת שלא ייכשלו עם ישראל. כשלובש כתונת הוא מבקש שלא תהיה שפיכות דמים, כשלובש מכנסים הוא מבקש שלא ייכשלו בגלוי עריות, וכך בכל בגד ובגד. והכפרה עצמה היא להגן על הכהן הגדול בעצמו, שלא ימות בגלל עוונות הכלל. כי כשיש תקלה ועוון בעם ישראל, באים אליו בתביעה מדוע לא התפלל על בני דורו שלא ייכשלו.

לפי זה מובן גם הדמיון בין כפרת הבגדים לכפרת קורבנות. הרי הקורבנות אינם מכפרים על דברים שבמזיד, אלא על עבירות שבשוגג, ואילו המעשים שעליהם מכפרים בגדי כהונה משמע שמכפרים גם על מעשים שנעשו במזיד. אלא כלפי הכפרה של הכהן הגדול, אצלו כל זה נחשב לשוגג, שהרי את המעשים עצמם הכהן הגדול לא עשה חס וחלילה, אלא כל אשמתו היא שלא התפלל די על דורו, וזה מבחינת שוגג ולא מזיד, כי בוודאי אין לחשוד בכהן גדול שלא ירצה להתפלל כלל על דורו. ולכן, כמו שהקורבנות מכפרים על אדם שחטא בשגגה, כך בגדי כהונה מכפרים על הכהן הגדול ששגג באי תפילת יתר להגנת בני דורו של ייכשלו במעשיהם ובמחשבותיהם.

במעשה הקרבנות לומדים מוסר רב מהבאת הקרבנות, שכן מה שמוקרב למזבח מבעלי החיים הם רק מן הבהמה: בקר וצאן, ומן העופות: תורים ובני יונה, ומדוע?

אמרו חז"ל במדרש ויקרא רבה (כז, ה) על הכתוב: "והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו) לעולם הקדוש ברוך הוא תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד, ד-ה), ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקדוש ברוך הוא בישראל, שנאמר: "ובכך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (דברים, ראה יד, ב). רבי אליעזר ברבי יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין, דכתיב: "שור או כבש או עז כייולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה" (ויקרא, אמור כב, כז), ע"כ. וכן לגבי העופות העולים למזבח נאמר (בבא קמא צג ע"א) אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח, ע"כ. (אור חדש)

פרשת צו - הרב אריה קרן

צו את האהרון (ויקרא צו ו-ב)

הנה בפרשה זו נדונים בפרטות יתר הקרבנות הכתובים בפרשת ויקרא. רש"י מבאר בשם תורת כהנים אין צו אלא לשון זירוז ומיד, עיין שם. צריכין להבין מה נשתנה כאן שהתורה מצווה על הזריזות הלא כל מצוות עשה צריכין לעשותן בזריזות ולמה רק כאן התורה הזהירה במיוחד על הזריזות? נראה לומר בהקדים מ"ש המפרשים הטעם שמקטירין החלב והדם מהקרבנות מלבד קרבן עולה שנקטר כולו, כי חטאי האדם באים משתי סיבות, או מהדם שבו או מהחלב שבו. כלומר, הדם שבאדם מגביר בו את המרץ, ואילו החלב שבאדם להיפך מכביד על הדם את המרץ שבו. וידוע כי במצוות התורה ישנם שני סוגים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. מצוות עשה, לעשות את המצוות כגון מילה, סוכה, מצה, תפילין וכו’ ולזה צריך זריזות הנובע מהדם, ואילו מצוות לא תעשה, מחייבין את האדם להימנע מלעשות עבירות כגון, חילול שבת שהתורה מכריזה לא תעשה מלאכה ועוד ועוד. והנה תפקיד החלב שבאדם שלא ליתן לו לעשות עבירות כגון לא לרצוח, לא לגנוב וכו’. ואילו האדם המבין יודע שיש לו שתי מידות הטבועים בו זריזות ועצלות, והוא יודע כיצד להשתמש בהם. במידת הזריזות משתמש לעשיית מצוות ובמידת העצלות משתמש שלא לעשות עבירות.

זה תפקיד האדם הישר היודע כיצד להתנהג בחיים. ומי כחכם היודע פשר דבר, מתי להשתמש בזריזות ומתי בעצלות כלומר, מתי להשתמש בתפקיד הדם שבו הנותן לאדם את מידת הזריזות, ומתי להשתמש בחלב שבו הנותן את מידת העצלות.

אמנם החוטא משתמש בהם להיפך, במקום שצריך זריזות כגון, עשיית המצוות לא עושה אותם ומשתמש במידת העצלות, ואילו לעשיית עבירות הוא זריז כלומר, משתמש במידת הזריזות ולכן יוצא שאדם זה חטא בזריזות וחטא בעצלות, שלא ידע כיצד להשתמש בהם, ולכן חוטא זה שחטא בשניהם עליו להביא קרבן להוציא ממנו את הדם ולזורק אותו על גבי המזבח, לתקן את מידת הזריזות שחטא בהם ולהוציא את החלב הרומז למידת העצלות שלא ידע כיצד להשתמש בהם, וזה היה ראוי לעשות בגופו שחטא, אמנם ה’ חס עליו וציוה שיביא קרבן כיוון שהיה בשוגג, ויוציא ממנו את הדם שהיה ראוי להביא מעצמו ויכפר לו.

יוצא שעיקר הקרבנות באו לכפר ולתקן את מידת הזריזות שלא דע להשתמש בה כהוגן והשתמש בה לרעה, כי רק על לא תעשה חייב להביא קרבן, כי זה מעיד על חטאו שקם והזדרז לעשות עוונות, אמנם מצות עשה שלא עשה אין צורך בקרבן כי זה לא מעיד כל כך על זדונו הרע שהרי ישב ולא עשה מצווה ואין בו כל כך אשמה אם שגג. יוצא מזה שכל הקרבנות באים על שחטא במידת הזריזות ולכן התורה כתבה בלשון "צו" להראות שכל קרבן בא על הזריזות שנכשל בה והשתמש בה לרעה, ולכן על אהרון להזדרז ולתקן את מידת הזריזות שנכשל בה העם.  (קול יהודה)

וידבר ה’ אל משה וכו’ צו את אהרון ואת בניו וכו’ (צו ו, א-ב)

ואמרו חז"ל אין צו אלא לשון זירוז, שמכיון שמדובר כאן על קרבן עולה שהיא נשרפת כליל על גבי המזבח ואין כאן שום הנאה לכהנים כמו שיש בשאר הקרבנות שמקבלים את מנת חלקם, על כן בא כאן הזרוז באופן מיוחד, בכדי שיהיה גדול המצווה ועושה ממי שאין מצווה ועושה, כי שמא יתרשלו הכהנים בעבודתם זו שאין להם בזה שום הנאה,ולכן היה צריך זירוז מיוחד בעבודה זו.

הזריזות היא מעלה גדולה לתורה ולמצוות וגם לענין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים, ובדרכי הזריזות מגיעים הצדיקים לעבודת הבורא יתברך. ואמרו רבותינו, זכרונם לברכה: זריזין מקדימים למצוות (פסחים ד ע"א). והנה תראה באברהם אבינו בענין עקדה, שנאמר: "וישכם אברהם בבוקר ויחבוש וגו’" (בראשית כב,ג) ואף על פי שהיה קשה לו לשחוט את בנו יחידו, עשה רצון הבורא יתעלה בזריזות והשכים בבוקר. ומי שעושה מעשיו בזריזות, בזה יש הוכחה גדולה שהוא אוהב את בוראו, כעבד האוהב את אדוניו ומזרז עצמו לעשות מלאכתו ורצונו. כי הזריזות תלויה בלב האדם: כשהאדם מפנה ליבו מכל המחשבות האחרות שיש בו ותופס מחשבה אחת,אז הוא מזדרז בלי ספק. כמו כן עשה אברהם,שהסיר מליבו אהבת בנו ואחז רצון בוראו,ונתבטלה אהבת בנו מפני אהבת רצון יוצרו יתברך, ועל כן נזדרז להשכים, כי היתה נפשו ודעתו קשורה בחשק גדול באהבת הבורא יתברך: על כן נשבע הקדוש ברוך הוא לאברהם לזכור לזרעו מעשה העקדה.

ואתה צריך לדעת, כי מידת הזריזות היא תחילה לכל המידות, כי אין האדם יכול להיות תדיר על הספר, כי צריך לאכול ולשתות ולישון ולעשות צרכיו, לכן צריך זריזות ומהירות לחזור לספרו ללמוד. ואל יחשוב אדם בלבו: עוד היום גדול והשנה גדולה-כי על זה אמרו רבותינו, זכרונם לברכה: אל תאמר לכשאפנה אשנה,שמא לא תפנה ולא תשנה (אבות פ"ב מ"ה) גם אל יאמר האדם: עת ערב הוא כבר,אם אלך ללמוד, ואפילו דבור אחד,מכל דברים שבעולם (ירושלמי פאה,פ"א ה"א). ועל זה נאמר: "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה" (משלי כח,ט),וכן כתוב: "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב כסף" (תהלים קיט,עב) וכן כתוב: "כי טוב יום בחצריך" (שם פד,יא), אמר הקדוש ברוך הוא: טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח (מכות י ע"א).

ויהיה זריז לבקש ידיעת התורה וידיעת הבורא יתברך,דכתיב: "ונדעה נרדפה לדעת את ה’ (הושע ו,ג),וכן אמרו חכמים: הוי גולה למקום תורה (אבות פ"ד מי"ג). ויהיה זריז לבקש צדקה, דכתיב: "צדק צדק תרדוף" (דברים טז,כ),וכתיב "שמעו אלי רדפי צדק מבקשי ה’ (ישעיה נא,א)וצריך זריזות לכתוב ספרים אשר הוא צריך ללמוד מהם, או כשיראה או כשישמע דבר חידוש, יהיה זריז לכתבו, ולא ימתין עד שישכח מליבו.

אמר רבי יהודה בן תימא: הוי עז כנמר וקל כנשר,רץ כצבי וגיבור כארי,לעשות רצון אבינו שבשמים (אבות פ"ה מ"כ). ראה, איך הזהירו חכמים לעשות עצמו קל וגיבור לעשות המצוות! וכן אמר דוד: "חשתי ולא התמהמהתי לשמור מצותיך" (תהילים קיט,ס). וכן דרשו רבותינו,זכרונם לברכה: "ושמרתם את המצות" (שמות יב,יז) – אל תקרי "מצות", אלא "מצוות", אם תבוא מיצוה לידך אל תחמיצנה, אלא עשה אותה מיד (מכילתא). וצריך מאוד קלות וזריזות וגבורה,להחלם נגד הרשעים,להיות אביר לב כמשה רבנו,עליו השלום,שאמר: "שימו איש חרבו על ירכו" (שמות לב,כז) וכפינחס שנאמר בו: "וירא פנחס בן אלעזר בן אהרון הכהן ויקם מתוך העדה ויקח רמח בידו" (במדבר כה, ז). לכן הזהר בעצמך להיות זריז מאוד להיפרד מחבורת רשעים,שלא להיות בעצתם ושבהסכמתם. ועל הכל צריך זריזות לעשות תשובה,יחיש ולא יאחר בדרכי תשובה,ולא יהא שעה אחת רשע לפני המקום יתברך. ראה, איך משרתי המלכים זריזים הם בשליחותם ובעבודתם כל שכן שיש להזדרז לעשות עבודת מלך מלכי המלכים, הקב"ה. וכל מה שנאמר זריזים מקדימים למיצווה ואין הכוונה לפזיזות ובהלה יתרה לקיים המיצוות – אלא בתבונה ובישום הדעת כי המהירות היא מהשטן ואספר לכם מעשה שקרה בגלל בהלה ופזיזות.

רבי חנינא בן חכינאי ורבי שמעון בר יוחאי ישבו ולמדו תורה אצל רבם,רבי עקיבא בעיר בני ברק. הם למדו שם שלוש עשרה שנה. רבי שמעון בר יוחאי היה שולח מפעם לפעם שליחים לביתו כדי שיתענינו בשלום משפחתו ויעדכנוהו. אך לעומתו רבי חנינא לא יצר קשר עם משפחתו.

לימים,שלחה אשתו של רבי חנינא שליח לבעלה לאמור לו: "בתך בגרה, בוא הביתה ותשיאנה,.

שמר רבי חנינא את דבר שליחות אשתו בלבו ולא סיפר על כך מאומה לרבי עקיבא. הוא לא רצה לחזור כדי שלא יבטל תלמוד תורה.

אולם רבי עקיבא צפה ברוח קדשו את הדבר ואמר לתלמידיו: " מי שיש לו בת בוגרת ילך וישיאנה".

הבין רבי חנינא שרבו התכון אליו ולכן נטל רשות מרבי עקיבא והלך לביתו.

במשך שלוש עשרה השנים בהם שהה רבי חנינא בעיר בני ברק השתנו שבילי עירו,נבנו בתים,ולא ידע רבי חנינא היכן למצוא את ביתו.

הלך וישב בפתח העיר ליד הבא מקום אשר באות לשם הנשים והנערות למלא מים בכדיהן.

חשב רבי חנינא שאשתו או בתו תבואנה לשם וכך ימצא דרך להגיע לביתו. רבי חנינא לא רצה לשאול אחד מבני עירו כדי שלא יתפרס דבר בואו. תוך כדי ישיבתו ליד הבאר הגיעה לשם קבוצת נשים וכדיהן על כתפיהן. והנה שומע הוא שמדברות ביניהן:

"בת רבי חנינא, מלאי כדך ועלי" הנשים נתנו כבוד לבתו בנתנן לה לשאוב מים ראשונה.

מה עשה רבי חנינא? עקב אחרי בתו, ראה להיכן פנתה וניגש גם הוא לביתו ונכנס.

אשתו של רבי חנינא היתה מנפה באותה שעה קמח, היא נשאה עיניה לראות מי הוא הבא ובראותה את בעלה,פרחה נשמתה.

פנה רבי חנינא לבורא עולם ואמר: "עניה זו – זה שכרה,לאחר שהמתינה לי שלוש עשרה שנה?!"

מיד חזרה נשמתה לגופה.

מכאן למדו חכמינו זכרונם לברכה שלא יכנס אדם לביתו בפתאומיות,מחמת סכנה.

וידוע שבשולי מעילו של הכהן הגדול היו פעמונים ורימונים כדי שישמע קולו של הכהן בהיכנסו,שלא יכנס בפתאומיות, כמו שנאמר: "ונשמע קולו בבואו אל הקודש" ( 613 סיפורי על תרי"ג).

צו את אהרון (ויקרא ו-ב)

לשון זרוז, ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס. (רש"י).

רבי ישראל מסלנט הזדמן פעם לפונדק שבאחד הכפרים. ראה בעל הפונדק כי לפניו אדם בעל הדרת פנים, ופנה אליו בשאלה: "שמא שוחט הוא מר? יש לי בהמה המיועדת לשחיטה, וקשה לי להוליכה אל השוחט שבעירה הסמוכה".

"לא", השיב רבי ישראל. "אינני שוחט".

ישב רבי ישראל בפונדק וכעבור זמן מה פנה אל הפונדקאי בבקשה: "המוכן אתה להלוות לי רובל אחד?"

כיצד אעז להלוות לך ואינני מכיר אותך?" השיב הפונדקאי בתמיהה. "מי ערב לי שתפרע את החוב?"

"השומעות אזניך את שדובר פיך?" שאל רבי ישראל בתשובה. "בממון אינך סומך עלי אפילו ברובל אחד, ואילו בשחיטה, שהתורה כה מחמירה בה,סמכת עלי עוד בטרם ברכתיך לשלום"...(מעשיהם של צדיקים)

צו את אהרון... (צו ו- ב)

מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות (רש"י).

מידת הזריזות היא בניין אב להרבה מידות נכונות ומפתח ראשי לבניין אישיותו של האדם השלם כך כתב בעל "אורחות צדיקים" (שער הזריזות) כי מידת הזריזות היא תכשיט לכל המידות והיא מתקנת את כולן.

הזריזות היא מרשם להצלחה, בניגוד לעלות המכלה כל חלקה טובה.

ומוסיף בעל "אורחות צדיקים" הזריזות היא מידה גדולה לתורה ולמצוות וגם לעניין תקנת העולם הזה, והיא מידת הצדיקים לעבודת הבורא יתברך.

ואכן יש הרבה לעמול על קניין מידה נעלה זו, והיא, כאמור, אם המידות הטובות. "כהנים זריזים הם" אמרו חז"ל (שבת כ.). הכהנים הם שכבת העילית של עם ישראל שתמיד נכונים ומזומנים לקראת בוראם לקיום המצוות המוטלות עליהם.

ה"מסילת ישרים" כותב, כי רצון האדם מלא את מצוות בוראות מתנגש ברצונות אחרים שלו כמו הרצון למנוחה, רצון לצבור ממון וכו’.

חובת הזריזות למצווה נדרשת בפי חז"ל מן הפסוק "ושמרתם את המצות" (שמות יב, יז).

רבי יאשיה אומר אל תקראי "את המצות" אלא "את המצוות". כדך שאין מחמיצין את המצות כך אין מחמיצין את המצוות, כלומר, אם באה לידך עשה אותה מיד.

חז"ל בדרשתם זו הדגישו את ההבדל בעשיית המצווה כמצוות אנשים מלומדה לבין מצווה הנעשית רק בכדי לצאת ידי חובה. כה עמוק ההבדל שבין אלו כהבדל בין מצה לחמץ. בהשתהות קלה שהיא כהרף עין עלול להיות הבדל גורלי!

בחיינו אנו מבחינים בשני סוגי בני אדם אלו הזריזים להשלים כל דבר הקשור לחומריות, הם לא יוותרו על אף פרט. אם, לדוגמא, אדם קנה מכונית וחסר אביזר כלשהו ברכב, מיד הוא ירוץ ויתרוצץ עד אשר ישיג את החלק המבוקש. אך האם כך ירוץ ויזדרז לכל דבר שבקדושה?

אך לעומת זאת יש אדם שהתעורר מאוחר והנה הוא עומד להחסיר חלק מן התפילה, לעיתים ימשיך בשלווה ולא יראה כל זריזות על מנת לחטוף כמה שאפשר.

מידת הזריזות יכולה לתת לאדם מנוף בעבודת ה’.

ר’ אריה לוין זצ"ל הבין מעלתה של מידה זו ואף ידע ליישמה כהלכה.

בספר "צדיק יסוד עולם" מסופר כי באחת השבתות ביקר ר’ אריה בבית הסוהר המרכזי ב"מגרש הרוסים" כדי להתפלל עם אסירי ציון ולקרוא לפניהם בתורה. בתום התפילה ניגשו אליו כל האסירים כדי לברכו בברכת "שבת שלום", והוא, כדרכו, השיבם בלחיצת יד חזקה, בחיוך מלבב ובמאור פנים.

כרגיל, היה ר’ אריה שואלם אם יש "פנים חדשות" בקרבם, דהיינו, האם הובאו לכלא אסירים חדשים. לשאלתו, השיבוהו בחיוב ואמרו לו כי בפינת החדר הסמוך ישנו אדם רזה וצנום היושב תוהה ובוהה וממרמר בבכי כל הזמן. בר ר’ אריה לבקרו, שאל לשלומו ולסיבת בכייתו.

השיבו האסיר: "הכיצד לא אבכה? הלכתי לתומי ברחוב ולפתע תפסוני שוטרים בריטיים והשליכוני לכלא ואנכי חף מפשע, ולי הורים זקנים ותשושים שאינם יודעים כלל שנאסרתי ולבטח דואגים הם היכן נעלם בנם".

ר’ אריה ניסה לעודדו וביקשו שיחדל מלבכות, אף שאלו למקום מגורי הוריו. השיב האסיר כי הם מתגוררים במאה שערים שליד העיר רחובות וכי אי שמות לרחובות. יכול הוא לתאר לר’ אריה את סמטאות שכונתו, שכונת "שעריים", ונקב בשמות הוריו.

לחיץ ר’ אריה את ידו והשיבו "הסר דאגה מלי בך וה’ יהיה בעזרך!"

משנפרד ר’ אריה מהאסירים, ניגשו האסירים לתימני בודד זה ושאלוהו "מה שוחח עימך ר’ אריה ומה אמר לך?"

השיבם האסיר דברים כהוויתם. חבריו למאסר נדו בראשם והיו שאמרו לו כי ברכה לבטלה בירכו הרב, שהרי עד צאת השבת ישכח ר’ אריה את שם הוריו ואת מענם.

קל לשער מה גדלה השתוממותם של האסירים בראותם למחרת היום זוג תימנים קשישים המשרכים דרכם בחצר הכלא בבואם לבקר את בנם. התברר כי מיד עם צאת השבת עשה ר’ אריה את דרכו לרחובות וטרח טרחה מרובה כדי למצוא את הורי האסיר ולגלות את אוזנם כי ביקר את בנם ואל להם לחשוב כי נעלמו עקבותיו.

ואכן כך, הבינו רבותינו זריזות מה היא.

הרמח"ל בספרו "מסילת ישרים" (פרק ו) בביאור מידת הזריזות כותב "ומי שרוצה לזכות לעבודת הבורא יתברך צריך שיתגבר נגד טבעו עצמו ומתגבר ויזדרז שאם הוא מניח עצמו ביד כבדותו ודאי הוא שלא יצליח".

והא מה שאמר התנא (אבות ד) "הוי עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי".

על מוקדה על המזבח כל הלילה (צו ו- ב)

האות מ’ שב"מוקדה" היא זעירא ובאה לרמוז שההתלהבות והלהט של אדם מישראל לתורה וליהדות אינם צריכים להיות בולטים לכל עין אלא חבויים בליבו פנימה, משום שככל שההתלהבות תהיה פנימה היא תתברך ותגבר באדם (הרבי מקוצק זצ"ל).

ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים (צו ו-ד)

תנא דבי רבי ישמעאל (שבת קיד) לימדך התורה דרך ארץ, בגדים שבישל בהן העבד קדירה לרבו אל ימזוג בהן כוס לרבו. והכונה היא, לענין שנוי בגדי שבת. שכשם שהכהן לא היה לובש בשעות העבודה אותם בגדים שבהם היה מוציא את הדשן אלא לבש בגדים אחרים יותר נאים ויותר נקיים, כך גם בשבת יש לבוש בגדים נאים ונקיים יותר מימי חול (מהרש"א)

ודרשו רבותינו בתלמוד (שבת קיג) על הפסוק "וקראת לשבת עונג לקדוש ה’ מכובד וכבדתו מעשות דרכיך" וגו’, "שלא יהיה מלבושך של שבת כמלבושך של חול", כי על ידי הבגדים הנאים האדם מכבד את השבת ובזה הוא מכבד את השם יתברך כי הוא ציוונו לכבד השבת, וכמו שאם אדם הולך לחתונה מחליף את בגדיו לנאים ומכובדים יותר לכבוד החתן והכלה, כן צריכים אנו להחליף בגדים נאים ומכובדים לכבוד שבת מלכתא. (לבוש יוסף)

מסופר ברבי יהונתן אייבשיץ שהיה קטן היה נוהג לטעום את המאכלים בערב שבת והנה פתח את אחד הסירים וטעם איזה עוף גדול ומשובח.

הגיע זמן סעודת שבת ואמו של הרב יהונתן מזגה את האוכל למשפחה התבוננה בסיר של העופות ונדהמה, מנהג היה שאת העוף הגדול ביותר מקבל האבא והעוף נעלם. שאלה על אודות העוף ואף אחד לא עונה. היא כבר מיד הבינה מי שיכול לעשות את הקונצים האלו זה רק יהונתן הקטן. כעסה אמו ואמרה נו זה יפה ככה לעשות לאבא, לאכול את העוף הגדול.

אמר יהונתן אני קיימתי מצוות טעימה בערב שבת, מה עשיתי?

אמר לה אביו, עזבי אותו, סה"כ הוא מקיים את המצווה טועמיה חיים זכו. ענתה אמו טועמיה נאמר ולא לאכול כזה עוף גדול. ענה לה יהונתן הקטן אך גם נאמר ואוהביה גדולה בחרו.

וכל המשפחה פרצה בצחוק שנזכר לדורות.

ההבדלה של ה"אור החיים"

בכל יום חמישי היה ה"אור החיים" הקדוש שוחט עגל לכבוד שבת קודש, ממנו היה נוטל חתיכה אחת לעצמו, ואת השאר היה מחלק לתלמידיו ולתלמידי חכמים עניים.

פעם אחת נטרפה השחיטה של כל העיר, וכל הבהמות שנשחטו על-ידי שוחטי דמתא לא נמצאו כשרות, רק הבהמה ששחט ה"אור החיים" הקדוש היתה כשרה למהדרין.

גביר אחד מנכבדי העיר רצה לקנות בשר לכבוד שבת ולא השיג. אחר-כך שמע, של"אור החיים" יש בשר עגל כשר, ותכף הלך אל ביתו.

"ימכור נא לי הרב חתיכת בשר לכבוד שבת", ביקש הגביר.

"אינני יכול", ענה ה"אור החיים", כי הכל מיועד לתלמידי חכמים עניים".

התאכזב העשיר מאוד, אך החליט בכל זאת להמתין בבית צדיק עד לתום החלוקה, אולי תישאר בעבורו איזו חתיכת בשר.

והנה התחילו להופיע תלמידי החכמים ליטול את חלקם, והעשיר עמד והביט בכל אחד מהם לראות מי הם מקבלי הבשר. ביניהם הגיע תלמיד חכם אחד, שאף הוא נטל את הנתח המיועד לו לכבוד שבת. כשראה אותו הגביר, אמר בתמיהה ובזלזול: "האם גם זה נקרא תלמיד חכם?..."

ה"אור החיים" שמע דברים אלו ושתק. באותו לילה גילו לו מן השמים, כי הואיל ושמע בזיון תלמיד חכם ולא מחה, מענישים אותו שילך לגלות למשך שנה אחת.

קיבל עליו הצדיק את הדין, ומיד למחר בבוקר לבש בגדים פשוטים ובלויים, כבגדי עני המחזר על הפתחים, ויצא לדרך, לגלות.

באותו שבוע קראו בתורה את פרשת "בחוקותי", וה"אור החיים" הרהר בעת הליכתו על אודות פרשת השבוע. כאשר עשה את דרכו בשדה, עלו בדעתו פרושים שונים לפסוק הראשון של הפרשה: "אם בחוקותי תלכו", וכך פרש ארבעה-עשר פרושים. כשסיים, חרץ סימן במקלו על האדמה, כדי שלא ישכח את הפרושים. הוא המשיך ללכת, ותוך כדי הליכה חידש עוד ארבעה-עשר פרושים על אותו פסוק, ושוב שירטט במקלו בעפר השדה, כדי שלא ישכח את החידושים הנוספים. לאחר שנח מעט, חזר לצעוד, גם עתה הוסיף לחדש עוד ארבעה-עשר פרושים, ואף בפעם השלישית רשם במקל סימן בעפר.

ביום ששי, בצהרי היום, הגיע ה"אור החיים" אל מקום ישוב אחד מרוחק. יש מספרים, שמלאך העביר אותו מעל לנהר ה"סמבטיון" הרועש בכל ימות השבוע, ויש אומרים שהיה זה במקום נידח אחר.

ראה הצדיק, שהשבת מתקרבת, ולא המשיך בדרכו, אלא פנה והלך אל בית-הכנסת שבאותו מקום. שמש בית-הכנסת, שראה את בגדיו העלובים של האורח וחשבו לאחד מ"ארחי פרחי" המקבצים נדבות, הבין שלא יהיו הרבה קופצים על אורח כזה להזמינו לשבת, לכן פנה אליו ואמר: "אם רוצה אתה, יכול הנך להיות אורחי ולסעוד אצלי בשבת".

הסכים ה"אור החיים", ולאחר התפילה בליל שבת הלך יחד עם השמש לביתו. השמש קידש והם טלו ידיהם וישבו לסעוד. ה"אור החיים" נזהר שלא לגלות את גדולתו, התנהג בפשטות ועשה כמעשיו של בעל הבית.

בתוך הסעודה אמר השמש לאורחו: "הרב של עירנו צדיק גדולה הוא, קדוש וטהור, ואנו נוהגים ללכת אחרי הסעודה קודם ברכת המזון אל בית הרב לשמוע מפיו דברי תורה.

מבקש אני ממך, שתצטרף גם אתה אלי ונלך יחד אל הרב".

נאות הצדיק לדבריו ויחד הלכו לבית הרב. כיון שה"אור החיים" נחשב בעיניהם לאיש פשוט, הושיבוהו בקצה השולחן.

הרב, שהיה איש אלוקים, הניח את ידו על ראשו ופניו להטו באש של קדושה. הנוכחים ישבו וציפו בדממה לשמוע את דברי תורתו, דברי אלוקים חיים. לאחר שעה קלה של ציפיה דרוכה, פתח הרב את פיו והתחיל להגיד חידושי תורה על הפסוק "אם בחוקותי תלכו".

הוא אמר ארבעה-עשר פרושים על הפסוק, וכשסיים הכריז: "את כל הפרושים הללו שמעתי במתיבתא דרקיעא בשם רבנו ה’אור החיים’ הקדוש!"

בו ברגע נענה ה"אור החיים" מקצה השולחן וקרא: "כן אמר חיים בן עטר!" רעש גדול נעשה בין הקהל על "חוצפתו" של האורח, שהעז להזכיר את שמו המלא של ה"אור החיים" וגם לא הוסיף לו את הכינוי "הקדוש".

היו שרצו לעשות בו שפטים ולהכותו על דבריו, אבל השמש, שהרגיש כי בתור מארח עליו להגן על אורחו, אמר: "אל נא תענישו אותו, כי הלא רואים אתם שאדם עני הוא, ובודאי גם דעתו משובשת עליו, אנא, הניחו לו". שמעו הנוכחים לדבריו והרפו מה"אור החיים".

למחרת בבוקר, אחרי התפילה, סעד שוב ה"אור החיים" בבית השמש, והלה אמר לו, שהמנהג בעיר ללכת גם בסעודת היום אל בית הרב, לשמוע דברי תורה ולברך על המזון. "אך היום", ביקש ממנו, "התנהג נא בדרך ארץ ושמור על לשונך, שלא לדבר דברי עזות".

ה"אור החיים" לא הגיב על בקשה זו, והשמש חשב ששתיקתו מהוה הודאה לדבריו.

רב העיר ישב שוב שקוע בדבקות ופניו מאירות כפני מלאך. אחר כך פתח ואמר עוד ארבעה-עשר פרושים על הפסוק "אם בחוקותי תכלו", וכשסיים אמר:"את כל זה שמעתי עכשיו במתיבתא דרקיעא בשם ה’אור החיים’ הקדוש".

והנה נשמע קולו של ה"אור החיים" ממקומו בסוף השולחן: "כן אמר חיים בן עטר". סערה התחוללה בחדר. הנוכחים לא יכלו להשלים עם דבריו החצופים של העני, הפוגע בכבוד ה"אור החיים" הקדוש, ורצו להענישו בכל חומר הדין. השמש, שראה כי כלתה אל אורחו הרעה, ביקש בתחנונים שירפו ממנו, באמרו: "אנא, רחמו עליו כי עני ואביון הוא, וכנראה גם חסר דעה ואיננו אחראי למעשיו".

לבסוף הצליח להוציאו מידיהם ונטלו עמו לביתו.

בסעודה השלישית יצא עוד פעם השמש עם אורחו ללכת אל בית הרב, והפעם ביקש ממנו בתחנונים שינצור את לשונו ויתנהג בדרך ארץ, בהזהירו: "אם גם עכשיו לא תתנהג כראוי לא אוכל עוד להגן עליך".

ה"אור החיים" שתק ולא ענה, והשמש קיוה בלבו שהפעם ישמע בקולו.

הרב התחיל גם בסעודה זו להגיע את דברי התורה בהתלהבות, ואמר עוד ארבעה-עשר פרושים על אותו פסוק שפרש בסועות הקודמות, וגם בפעם הזו, השלישית, הכריז: "אלו דברי התורה ששמעתי במתיבתא דרקיבא בשם ה’אור החיים’ הקדוש".

ושוב נשמע קולו של ה"אור החיים" בקראו: "כן אמר חיים בן עטר".

את המהומה שפרצה באולם אין לתאר. קריאות זעם נשמעו על "ארחי פרחי" זה, שהעז זו הפעם השלישית להזכיר את שמו של ה"אור החיים", ולא עוד, אלא בלי להוסיף לו את התואר "הקדוש", למרות ההתראות החוזרות ונשנות. האנשים החליטו שאי-אפשר לעבור בשתיקה על מעשה כזה ומוכרחים להביא את האורח לפני בית-דין מיוחד, שיעיין בדינו של מבזה תלמיד חכם כזה ויענישו בכל חומר הדין.

בינתיים, עד שיעמידו בית-דין כזה, החלט לסגור את ה"אור החיים" בחדר מיוחד, שהקהילה השתמשה בו למאסר במקרים כאלו, ואמנם כן עשו.

הגיע מוצאי שבת, וה"אור החיים" הכלוא בחדר לא יכול להבדיל על הכוס. רעש גדול נעה בשמים, מפני שהרשעים, אשר בשבת פטורים מעונש הגיהנום, היו חוזרים בכל שבוע לגיהנום רק לאחר שה"אור החיים" הקדוש עשה הבדלה, אבל בשבוע זה, כשהצדיק לא הבדיל, לא יכלו להחזיר את הרשים לגיהנום.

אז הודיעו לרב העיר מן השמים וגילו לו, כי האיש האסור בחדר המעצר אינו אלא ה"אור החיים" הקדוש בעצמו, וכל זה בא עליו על אשר שמע דברים נגד תלמיד חכם ולא מחה. כמו כן אמרו לו להגיד לצדיק, כי בזה, שהיה שבת אחת בגלות, ובגלל הצער שעבר עליו, נחשב לו כאילו היה שנה שלמה ורשאי הוא לחזור לביתו.

מיד רץ הרב אל החדר שבו נכלא ה"אור החיים", פתח את דלתו ונפל לפניו בבקשת סליחה ומחילה, על הצער ועגמת הנפש שנגרמו לו. מוהן, שהצדיק מחל לו בלב שלם, שהרי לא ידעו את זהותו ולא בזדון עשו לו זאת. הרב מסר לו את הדברים שנאמרו לו משמים, ואמנם למחרת עזב ה"אור החיים" את העיר ושב אל ביתו. (מקראי קודש)

לכל כדור (וגם לטיל) יש כתובת...

"טילי הסקאד העיראקים רודפים אחר רשת חנויות באזור תל אביב רבתי המחללת בריש גלי את שבת קודש, תחת מסוה של בית מרקחת. במטח הטילים הראשון בליל שלשום, על שכונת יוקרה שבאזור, נפגע הסניף הרביעי של הרשת לאחר ששלושת סניפיה הקודמים באזור נפגעו בהפגזות הטילים הקודמות. כתב העיתון "דבר" הכתיב אתמול את הידיעה על הפגיעה הרביעית באותה רשת חנויות בשאלה: "מה יש לסדאם נגד הסופר פארם?"

סופרנו ערך אתמול משאל בין חנויות הרשת, אנשי הודו כי הן פתוחות בשבת...

 "התשובה לשאלה: מה יש לסאדם נגד הסופר פארם? חרוטה על קירות רשת החנויות" - אמר לסופרנו אחד מהיהודים הגואבים את חילול השבת של אותה רשת, והוסיף: "מן השמים תובעים מרשת זו על עלבונה של שבת קדשנו המחוללת". תופעת הפגיעות התכופות ברשת חנויות זו העלתה תדהמה בין אישים קשורים לארועי הבטחון באזור, וצוינה באחת התופעות הרבות, אך החשובות, שאין להן הסבר הגיוני. בשיחה אישית הודה אחד מהם, כי "התופעה חריגה ומוכיחה כי מישהו רוצה משהו מהסופר פארם".

מעשה ברבי הלל פאריטשער ז"ל נכנס פעם לעיר אחת ושמע, כי הספרים חצופים ביותר ואינם מדקדקים בסגירת חנויותיהם בימי ששי, זמן מתאים לפני כניסת השבת.

מיד הלך וכינס את כל הספרים ודיבר על לבם, כי יאותו להקפיד היטב בסגירת עסקיהם לפני כניסת השבת. נכנסו הדברים ללב השומעים כולם הסכימו. אלא אמרו, יש ספר אחד שלא בא לאסיפה, לכן, אם הוא יתחייב לסגור עסקו בזמן ויחתום על התחייבות בענין יסכימו כולם לחתום, אבל אם לא יסכים - גם הם לא יסכימו, כי אז הוא יתחרה בהם ויגזול מהם את פרנסתם.

שלח רבי הלל מיד לקרוא לאותו ספר, אבל הוא סירב ולא בא. אלא שתוך כדי המעשה, התחיל אותו סרבן להתפתל בכאבים עזים שתקפו בבטנו. במרוצה הגיע אז לרבי הלל וצעק: רבי, הצילני!...

השיב לו רבי הלל: "שבת היא מלזעוק ורפואה קרובה לבוא". השבת זעקה כאן, אתה מסרב לשמור את השבת, ועל כן היא זועקת. אם אתה מקבל על עצמך לשמור את השבת, הרי ש"שבת היא מלזעוק" - השבת תפסיק לזעוק, וממילא "רפואה קרובה לבוא"!...

בימי מלחמת העולם הראשונה שלטו בארץ ישראל הטורקים. באותה עת יצאה גזרה מאת הממשל כי כל האוגר נפט מעל הכמות הנדרשת לתצרכתו היומית יענש בכל חומר הדין, ואף צפוי לעונש מוות.

רבי יוסף לוי חגיז, איש ירושלים היה איש אמיד ובעל אמצעים. בגלל הרעב בירושלים העתיק האיש את מגוריו ליפו. בחושו המסחרי המפותח הבין שהנפט עתיד להיות מבוקש ביותר בזמנים של מלחמה, לכן קנה כמות רצינית של פחי נפט והחביאם בתחתית הבאר באחד מפרדסיו שהיה בפתח תקוה.

באחת השבתות הופתע השומר הערבי שהופקד על הפרדס לראות פלוגת חיילים טורקים נכנסת לפרדס ועורכת בו חיפוש יסודי. והנה אחד החילים השתחל לתחתית הבאר אשר בפרדס וגילה את מחבוא הנפט.

השומר הערבי החויר בידעו מה צפוי לר’ יוסף, בעל הפרדס.

השומר גמגם מספר מילים לעבר הקצין הטורקי ששאלו מי הוא בעל הפרדס, אך מחוסר בררה נאלץ השומר לספר לקצין שבעל הפרדס גר ביפו ובא לפרדסיו בפתח תקוה לעתים מזומנות.

"קח מהר את הסוס ורכב אל ביתו של בעל הפרדס", ציוהו הטורקי, "ואמור לו שבפקודת האמפריה הטורקית עליו לבוא ולהתיצב מיד בפני, שאם לא כן - רע ומר יהיה גורלו".

"אבל", התחנן השומר, "בעל הפרדס הוא יהודי, והוא לא יבוא בשבת", כי אסור ליהודים לרכב על סוס בשבת."

דבריו של השומר העלו את חמתו של הקצין הטורקי והוא החל לצרוח בחמת זעם: "רוץ מיד והבא לכאן את בעל הפרדס - ואם לא יבוא מרצונו הטוב, אני כבר אדאג להביא אותו" והוסיף: "לפקודתו של קצין טורקי עוד לא העז בן אדם לסרב".

באין בררה התישב השומר על הסוס ויצא בדהירה ליפו.

אחרי רכיבה של שעות מספר הגיע השומר הערבי לשכונת נוה צדק ביפו, ומצא את ר’ יוסף לוי יושב וסועד את סעודת שבת ומזמר בנחת את זמירות השבת.

מבוהל ומפוחד, סיפר השומר לר’ יוסף לוי את דבר גילוי מחבוא הנפט בתחתית הבאר, וכי יש בידו פקודה דחופה מהקצין הטורקי בדבר התיצבותו של ר’ יוסף לוי.

ר’ יוסף לוי לא גילה שום סימני בהלה או פחד, גמר את זמירות השבת, וברך ברכת המזון בנחת כאילו דבר לא קרה.

בסימו את ברכת המזון פנה לשומר ואמר: "ראשית התר את הסוס מהמושכות וקשור אותו אל העץ שבחצר. מי התיר לך לרכב על הסוס שלי בשבת, הלא הזהרתיך כמה פעמים שלפי הדין היהודי גם הסוס מצוה לנוח בשבת. ועתה, קח לך חמור או סוס בשוק של יפו וחזור לפרדס, אמור לקצין שאצלי שבת היום וצו האלקים מחייב אותי יותר מהפקודה של קצין טורקי".

נתחלחל השומר ורועד מפחד אמר שבודאי יהיה צפוי לו עונש כבד, אך ר’ יוסף לוי ענה לו שוב: "מי שמפחד מאלקים, אינו מפחד מקצין טורקי".

"אמנם אמרתי לקצין שלא תבוא" - ענה הערבי "אבל הוא לא רצה להאמין לי".

השומר ירד מן הסוס וקשרו לעץ התאנה שבחצר, ויצא לחפש לו סוס אחר כדי לשוב אתו לפרדס של ר’ יוסף.

נקל לשער, איפוא, את כעסו ורוגזו של הקצין הטורקי בראותו את השומר חוזר בגפו, ובשמעו את תשובת השומר, השאיר שני חיילים לשמור במקום והחליט לחזור עם חיליו למחרת בבוקר.

למחרת הופיע ר’ יוסף בפרדס רכוב על סוסו, והתיצב לפני הקצין הטורקי.

"מדוע זה לא באת אתמול כששלחתי לקרוא לך?" הרעים הקצין בקולו.

"הנני מצווה על ידי מי שהוא גבוה ממך לא לבוא" ענה לו ר’ יוסף לוי בקול שקט ותקיף.

"מי הוא זה שציוה עליך לסרב לפקודה?"

אלקים - והמשיך "אם כבוד הקצין היה מקבל פקודה מהסולטן ירום הודו והיה בא קצין ומצוה אחרת, למי היית מציית? - הלא גם אתה מאמין שאלקים הוא מלך על כל המלכים ופקודותיו מחייבות את כולם."

"ומהו הנפט שמצאתי אגור בפרדסך, האם גם זה מצות אלקים?" שאל הקצין ברוגזה.

"בודאי", ענה ר’ יוסף לוי בשקט. כלום יעלה בדעתך כי אאגור נפט עבורי ואסכן את חיי?!

כל זה הכנתי עבור העניים שיש להם משפחות גדולות ואין להם במה לחמם את האוכל לילדיהם. תוכל לשאול ביפו ובירושלים אם חי אני בשבילי או בשביל העניים".

"האם לא ידעת שאתה עובר על החוק וצפוי לעונש כבד?" - המשיך הקצין לשאול.

מי שדואג לעניים ולנצרכים - אלקים יגן עליו, ואם גם אתה תעזור לי לקיים מצוה זו - אלקים יגן גם עליך. ועתה בזמנים קשים אלה של מלחמה כולנו זקוקים לעזרת האל."

המשפטים האחרונים רככו קצת את הקצין הנוקשה ועל פניו הופיע חיוך קל. לאחר הפסקה

קצרה אמר לר’ יוסף לוי: "אני בעצמי מאמין באלקים ומכבד אנשים מאמינים. אם היית בא אתמול, לא הייתי מאמין לדבריך. אבל מכיון שנוכחתי שאתה מאמין באמת ובתמים באלקים, ואפילו מוכן לסכן את חייך ולא לעבור על ציוויו - מזה אני למד, כי אכן איש ישר וירא אלקים אתה. ולכן אני מודיע לך שאני משחרר אותך ומשיר את הנפט ברשותך, למען תוכל לעזור לאלה המסכנים שאלוקים רוצה שנעזור להם".

הקצין הטורקי וחיליו עלו על הסוסים, הצדיעו לר’ יוסף לוי שעמד נדהם ונרגש ועזבו את הפרדס.

ר’ יוסף לוי עמד בדיבורו וחילק את הנפט לעניים ולמוסדות מבלי להשאיר לעצמו אפילו פח אחד. אכן, זכות שמירת השבת עמדה לו לר’ יוסף לוי חגיז.(613 סיפורים על תרי"ג)

מעשה ברב מטשעבין זצ"ל נהג לבחון בשבת ילדים משכונת שערי-חסד על מה שלמדו במשך ימי השבוע. באחת השבתות התדפק אחד הילדים על דלתו של הרב, וכאשר הדלת לא נפתחה - הקיש על הדלת עוד כמה פעמים עד שהרב מטשעבין פתח לו, וכאשר שאל לילד מה הוא רוצה, והילד ענה כי הוא מבקש מהרב שיבחן אותו במסכת בבא מציעא, העיר לו הרב הנחת: בני, אם מקישים פעם ופעמים בדלת ולא פותחים - צריך לחשוב שאולי שכב בעל-הבית לנוח...

הקשה הילד בתמימות: מה? הרב ישן בשבת?!...

ידוע ששעת לימוד תורה בשבת משפיעה ושכרה כמו אלף שעות לימוד ביום חול. אמר הרב שלום שבדרון הכהן זצ"ל: ש"את הסיפור שמעתי מהרב מטשעבין, שסיים באומרו: מאז לא ישן עוד בימי שבת!"...(שאל אביך ויגדך)

ישנה מצוות לא תעשה שלא נצא בשבת מחוץ לתחום.

"השמעתם" - פנה משה העגלון אל הנוסעים בעגלתו - "שוב הגיע אורח לעיירה, ויש בדעתו לשבות בשבת, צדיק גדול הוא - אורח זה".

"ומנין לך כי אמת הדבר?" שאל אחד הנוסעים את העגלון, "וכי לא די רמאים ושקרנים הגיעו לעירתנו והתחזו לצדיקים? ומי ערב לנו כי הפעם אכן צדיק לפנינו?"

"צודק אתה," המהם העגלון מתחת לשפמו העבות "שמא אף הפעם הגיע אלינו וכי מנין נדע?"

"מי הוא הצדיק הלז?" התערב נוסע אחר בשיחתם, "מה שמו?"

"רבי לוי יצחק מברדיצ’ב - כך אומרים, השיב העגלון הידען.

"מי אמרת?" קפת ממקומו נוסע נוסף, "רבי לוי יצחק מברדיצ’ב, הן מכיר אני אותו, ראיתי באחד ממסעותי.

"ברוואו" צהלו כולם, אתה תוכל אם כן לזהותו ואם אין הוא צדיק זה, יקבל הוא מאיתנו את חלקו, במכות נכהו עד צאת נשמתו שלא יהינו עוד שקרנים ונוכלים להגיע אלינו ולרמותנו.

וכך בהחלטה משותפת זו ירדו הנוסעים אחד אחד מהעגלה והצטרפו אל האדם שהלך לזהות את הצדיק.

"שוב נוכל לפנינו" - אמר הכפרי אשר הציץ בפני רבי לוי יצחק - "לא, אין זה הצדיק, הוא אינו דומה לו כלל וכלל, לפיכך כשיעלה השבת לתורה נפליא בו את מכותינו וילמד הוא ושכמותו, ולא ישקרו לנו עוד", סיים הלה והכל מסכימים עמו.

אך הפעם טעה הכפרי, אכן היה זה הצדיק רבי לוי יצחק מברדיצ’ב שנסע עם משמשיו, ומכיון שהדרך נתארכה והגיע יום ששי החליטו לשבות באותה עיירה שבה נקלעו, כדי שלא לנסוע לשום מקום לאחר חצות היום.

אל עיירה זו הגיעו פעמים אחדות רמאים שהתחפשו לצדיקים והיו באים עם משמשיהם וגבאיהם ונוהגים למראית עין כדרך צדיקים אמיתיים, עד שהכפריים הרגישו בהם שאינם אלא רמאים ונוכלים לכן גם הפעם כשהגיע רבי לוי יצחק מברדיצ’ב חשדוהו שאין הוא צדיק, וכשמוע הכפריים שאין זה צדיק, החליטו להלקותו כדבעי בשבת בבוקר.

השמש והגבאי של הצדיק שמו לבם כי לב בני העירה בל עמהם וכי הם חורשים מזימות להרע לצדיק, והפצירו ברבי לוי יצחק לנסוע למקום אחר טרם בוא השבת, אך הצדיק לא אבה לשמוע להם כיון שמימיו לא נסע ביום ששי וכך ינהג גם עתה - כך ענה להם.

שבת המלכה פרשה את כנפיה על בתי העירה, כל הכפריים שמו פעמיהם אל עבר בית הכנסת לקבל שבת בציבור. גם הצדיק רבי לוי יצחק התפלל עימם תפילת שבת וכדרכו התלהב בתפילתו וליוה את נעימותיו בתנועות של התעוררות.

השמועה שאיש זה אינו אלא רמאי עברה מפה לאוזן והקהל עמד תוהה ומשתומם כיצד יכול אדם זה לסמא את עיני הבריות בהעויות משונות שהוא עושה.

הכפריים התלחשו ביניהם על האורח, אך הצדיק לא שם לבו לסובבים והמשיך בתפילתו בהתלהבות רבה.

באותה שעה עבר דרך העירה גוי מהכפר הסמוך, וכששמע קולות משונים הבוקעים מבית הכנסת שאל את אחד היהודים העומדים בפתח: "מה הקולות הללו אשר אני שומע?"

"בא אלינו אורח, שלפי דבריו הרי הוא הרב מברדיצ’ב" - ענה לו היהודי, "ואדם זה צועק בתפילתו, ואת קולו אתה שומע".

ניסה הגוי להציץ פנימה כדי לראות את הרב אך לא הצליח במשימתו והחליט להמשיך לנסוע לביתו.

בהגיעו לפתח כפרו נכנס תחילה לבית המרזח, ולאחר שאלת שלום שאלו החוכר מה אשר שמע בדרך, והנכרי שלא התחדש לו דבר בדרכו גרד את ראשו וניסה להזכר בדבר מה שיוכל לספר... חדשות...חדשות... רוצה אתה" המהם מתחת לשפמו "כן, נזכרתי, עברתי דרך העירה הקרובה ושמעתי צעקות משונות על יד בית הכנסת, כששאלתי לפשר הדבר, אמרו לי כי הגיע אורח רב, וכך הוא מתפלל."

"ומי הוא הרב?" שאלו החוכר בהתעינות.

"כמדומה לי, שאמר לי כי הרב מברדיצ’ב הוא" ענה הגוי.

כשהזכיר הגוי את שם הרב קפץ ממקומו המלמד של בן החוכר שישב בחדר הסמוך, מלמד זה הכיר היטב את הרב מברדיצ’ב והתרגש מאוד לשמוע שהצדיק נשמע בעירה סמוכה, וכך אמר: "אפשר צדיק בא לגבולנו ואני לא אקבל פניו?!"

ולא נתקררה דעתו עד שהחליט ללכת ברגל, תיכף ומיד אל העירה הסמוכה ולחזות פני הצדיק. וכך עשה, התחיל ללכת בדרך ולפתע נעצר, במוחו חלפה מחשבה: מה עושה אני?

הלא שבת היום? מכאן עד העירה הדרך ארוכה ואני עובר על תחום שבת, וכי אלך ואחלל שבת?

כך עמד המלמד והרהר, שקל בדעתו והרגיש דחף עצום לראות את הצדיק ויהי מה. המשיך ללכת עוד כברת דרך ושוב חשב - הרי זו מצוה הבאה בעברה, כלום מותר לחלל שבת בשביל לקבל פני רב. אך מיד הרגיש שוב שאינו שולט בעצמו, רצון עז והשתוקקות לראות את הצדיק פשטה בקרבו והמשיך ללכת.

כך הלך ושוב עמד, שוב הלך ושוב הרהר וכל הדרך הרגיש כיצד דחף עז מושך אותו על הרבי, כך הלך כל הלילה עד שעם אור הבוקר נמצאו רגליו עומדות סמוך לעירה. כשהגיע לעירה כבר היו כל הקהל בבית הכנסת, וכשנכנס פנימה כבר קראו בתורה. היה זה בדיוק בזמן בו עלה הצדיק אל הבמה, וכל הכפריים הכינו עצמם כדי להכות את הרב בחושבם שהוא מתחזה. מתחת השולחנות הוסתרו המקלות והאבנים וכשינתן האות כולם יכוהו. מי במקל ומי באבן עד אשר תפח רוחו של השקרן.

הכפריים עמדו בציפיה, מוכנים ומזומנים להתחיל במלאכה, דממה מתוחה עמדה בחלל בית הכנסת. העינים עוקבות אחר הצדיק עטוף הטלית שצועד מדודות אל הבמה ואזניהם כרויות לשמע האות.

אך לפתע, נפתחה הדלת, והמלמד שהיה ידוע בעירה כירא שמים ובר אורין התפרץ לבית הכנסת וכשראה את הצדיק עומד על הבמה רץ אליו בבהלה וצעק בכאב: "רבי, אוי, רבי! חללתי את השבת!..."

ענה לו הצדיק בקול רם וברור: "לא חיללת את השבת, כיון שיש בביאתך לכאן משום פיקוח נפש אלמלא באת הייתי שרוי בסכנה...

דממת תדהמה השתררה בבית הכנסת, תושבי העיר הבינו עתה מה עמדו לעשות. הם ראו שאכן הרב מברדיצ’ב שובת בעירתם. בפנים מלאות בושה וכלימה בקשו את סליחתו על שחשדוהו לשוא. (613 סיפורים על התרי"ג)

דבר החסידות – פרשת צו

ב"ה

דבר החסידות – פרשת צו

 

"ותעצר המגפה..."

 

לעת זקנותו של המגיד ממעזריטש (רבי דובער, תלמידו של הבעש"ט) פרצה מגפה במעזריטש וסביבותיה.

מושל העיירה אניפולי, שעל-יד מעזריטש, חשש שהמגפה תגיע גם אליהם, ולכן גזר שכל אדם זר שיכנס לאניפולי – "ינתחו אותו על רבעים" (יהרגו אותו).

רבי זושא, תלמידו של המגיד, חשש מאוד לשלומו של רבו, שכבר היה זקן וחלש, וביקש מבעל-העגלה שלו להביא אליו את המגיד לאניפולי. אבל ה'בעל-עגלה' פחד מהשומרים שמסביב לעיר. הבטיח לו רבי זושא שלא יארע לו שום נזק מזה.

נסע ה'בעל-עגלה' למעזריטש והחביא את הרב המגיד בעגלתו וכיסה אותו בקש וכך הצליח להביאו לאניפולי.

עד מהרה נודע הדבר מפה לאוזן שהרבי הגיע לעיירה ותוך זמן קצר הלשינו למושל שרבי זושא מארח אצלו 'רבי' ממעזריטש הנגועה.

מיד הובא רבי זושא לבית המושל, והמושל שאל אותו "האם לא שמעת על גזירתי שמי שיכנס מחוץ לאניפולי ינתחו אותו על רבעים?"

השיב לו רבי זושא: "אדרבה, אני הבאתי אותו לכאן להגן על העיר. וזאת אבטיח: שאם ימות מישהו מאניפולי בשנה הקרובה – תעשה כגזרתך!"

המושל פטר אותו לשלום. וכאשר הבטיח רבי זושא כן היה – בכל אותה שנה לא מת אף אדם באניפולי. וכאשר נשלמה השנה, בי"ט כסלו ה'תקל"ג, נסתלק הרב המגיד לגנזי מרומים.

וכנראה מטעם זה טמון הרב המגיד בעיירה אניפולי, לצד תלמידו החביב, ולא בעירו מעזריטש.

 (ע"פ כתבי הר"ר יאשיא שו"ב, פרק הר' משולם זושא מהאניפאלי. פורסם ג"כ ע"י רי"י לנדסמן ב'סיפור לשבת' עתון 'משפחה' האחרון (גליון 1451, עמ' 142). והוסיף שרבי ישראל גרוסמן, ראש ישיבת פינסק קרלין, כשסיפר את המעשה אמר שבדק מאות מצבות באניפולי ולא נמצאה שום מצבה מתאריכים שבין י"ט כסלו תקל"ב לתקל"ג, ומיד בתום תקופה זו נמצאו 32 מצבות...)

 

~~~

דברי חיזוק לתקופת חושך זו:

החושך שלפני האור

בתחילת פרשתנו (פסוק ב) נאמר: "צו את אהרן ואת בניו לאמר זאת תורת העולה, היא העולה על המזבח כל הלילה עד הבוקר".

כותב על כך בעל אור החיים הק' [ונצטט מלשונו הקדוש]:

"בדרך רמז תרמוז כל הפרשה על גלות האחרון שאנו בו לנחמנו מעצבון נפשנו, כי כל איש ישראל מאנה הנחם נפשו בראות אורך הגלות . . והן היום אלף ותרע"ב מה אייחל עוד, ולא גלות לבד אלא עינוי מהאומות כי כל גוי וממלכה בבני ישראל יעבודו...".

והוא מבאר את הפסוק כך:

"צו את אהרן" – "קורא הדורות מראש" מודיע למשה לזרז את מנהיגי ישראל, הנקראים "שפתי כהן" אשר "תורה יבקשו מפיהו", להודיעם את הדבר הזה, אשר:

"זאת תורת העולה" – העליה שבני ישראל עולים על ידי ייסורי הגלות היא העליה הכי גדולה ('זאת' מלשון מיעוט; למעט את כל העליות שאינם גבוהים כמוה).

"היא העולה על מוקדה על המזבח" – אלו הייסורים שבני ישראל סובלים, שהם דומים למזבח, כנאמר בגמרא (ברכות ה, ב) שייסורים הם "מזבח כפרה" לאדם. וגם "על מוקדה" הוא רמז לתורה שנמשלה לאש, שבני התורה מיוסרים.

"כל הלילה עד הבוקר" – במשך זמן הגלות שנמשלה ללילה, כנאמר (ישעי' כא, יא) "שומר מה מלילה", עד זמן הגאולה "ואתא בוקר" שאז יגלה לנו הקב"ה את כבודו.

 

 

שח כ"ק הרבי הריי"צ [=רבי יוסף יצחק, הרבי הקודם]:

תארו לכם אדם ער כל הלילה ומחכה לאור היום, ואז לקראת סוף הלילה מתגבר החושך ביותר (ראה כלי יקר שמות ו, א: שבכל יום סמוך לעלות השחר החושך מחשיך ביותר מן חשכת הלילה ואח"כ אור השחר בוקע ועולה), וממילא גם גוברת תאוות השינה ביותר.

צריכים לדעת, שהכל תלוי ועומד על הרגעים הספורים שבסיום החושך כפול ומכופל של ליל הגלות.

ולכן, אם יחזיקו מעמד שלא להירדם במשך רגעים ספורים אלה – תישאר בשלמות לא רק הפעולה של רגעים ספורים אלה, אלא גם הפעולה שפעלו במשך כל הלילה.

הוסיף על כך הרבי מליובאוויטש:

מכיוון שבכל זאת, יש כמה העלמות והסתרים המונעים מיהודי להחזיק מעמד בסוף הלילה – ניתנה העצה: "שמחה פורצת גדר"*, היינו שהשמחה יש בכוחה לפרוץ את כל הגדרים. בשביל גדר קטן מספיק שמחה קטנה, וככל שיגדל הגדר – יש צורך בשמחה גדולה יותר.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: אוה"ח על הפרשה. לקוטי דיבורים (לאדמו"ר הריי"צ) ח"א סח, סע"א. ספר השיחות תרצ"ט עמ' 316 ואילך. משיחת ל"ג בעומר ה'תשי"א (נד' בתורת מנחם ח"ג עמ' 95-6). הרעיון לדרשה קיבלתי מהרה"ח הרב נועם ווגנר, דרום אפריקה.

 

______________

*)  ראה בארוכה סה"מ תרנ"ז (לאדמו"ר הרש"ב) סוף עמוד רכג ואילך.

 

דבר החסידות – פרשת צו – שבת הגדול

ב"ה

דבר החסידות – פרשת צו – שבת הגדול

 

מדוע הרשע ליד החכם?

בשבת הגדול נוהגים לקרוא חלק מהגדה של פסח. בהגדה נאמר "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".

וצריך להבין, מהו הסדר הזה של הבנים? כי אם לפי סדר המקראות, מופיע קודם הבן הרשע ("מה העבודה וגו'" – שמות יב, כו), אחריו שאינו יודע לשאול("והגדת לבנך גו'" – שם יג, ח), אח"כ התם ("מה זאת" – שם יג, יד) והחכם ("מה העדות גו'") רק בספר דברים (ו, כ)!

ואם כסדר חשיבותם – היה צריך להיות: חכם, תם, שאינו יודע לשאול והרשע בסוף [וכך גם מופיע בכתבי האריז"ל שארבעת הבנים הם כנגד ד' עולמות; החכם – באצילות, תם – בבריאה, שאיל"ש – ביצירה והרשע – בעשיה]!

באבודרהם (פירוש על הסידור) מתרץ, שמונה אותם כדרך חכמתם, כי הרשע הוא ג"כ חכם אלא ש'חכמים המה להרע' ומנצל את חכמתו להרשיע. והתם יש בו גם קצת חכמה.

עוד אפשרות מציע הרבי לפי דברי התוספות (ב"ק ד, ב) מדוע מונה המשנה את ארבעת השומרים "שומר חינם והשואל, נושא-שכר והשוכר" (למרות שגם שם אין זה כסדר המקרא) – כי היא מונה קודם את מי שהוא פטור בכל, אח"כ מי שהוא חייב בכל ואח"כ את אלו שבאמצע. ולפי זה אפשר להסביר גם כאן מדוע מונה את החכם והרשע בתחילה.

הרבי מסביר, שלמדים מכך גם הוראה מעשית, ברוח החסידות: שהרשע צריך לדעת, שאף על פי שחטא ישראל הוא, ועליו להיצמד לחכם כדי להטיב דרכו, לאידך, גם החכם צריך לחפש את הבן הרשע ולהושיבו לידו כדי להחזירו לדרך הישרה...

שבת (הגדול) שלום!

 

מבוסס על: הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים במקומו (עמ' 17) ובהוספות (עמ' קכב). כמו תמיד מובאת כאן רק נקודה מתומצת מהשיחה ולשלמות העניין מומלץ מאוד לעיין במקור. ניתן גם לקרוא ביאורים נוספים של הרבי בנידון, מעובדים לנוער, ב"מעיין חי" על הגדה של פסח במקומו (עמ' 41 ואילך).

______________________________

 

אהרון הכהן ומנחתו

אהרון הכהן ומנחתו

שיר מאת: אהובה קליין.(c)

 

עת יום גדול

בו נמשח אהרון

לכתר כהונה זכה

עליו שורה שכינה.

 

עתה אוחז בידיו

מנחה צנועה במחבת

בצעדים מדודים פוסע

נפשו ונשמתו מכניע.

 

למלך מלכי המלכים

ממלא באהבה ציוויים

נזכר במן המדבר

לחם אבירים מהודר.

הערה: השיר בהשראת פרשת: צו]

 

 

 

פרשת צו : הבאת מנחה של הכהן הגדול - מהי מסמלת?

פרשת צו הבאת מנחה של הכהן הגדול - מהי מסמלת?

מאת: אהובה קליין .

הכהן הגדול נחשב כמנהיג רוחני, הוא שואב את כוחו מקדושתו של אהרון הכהן והראיה לכך שכאשר הוא מברך את עם ישראל הוא אומר:

"אשר קדשנו בקדושתו של אהרון"

לכהן הגדול יש את העוצמה  הרוחנית לדעת מהו החזון של העם ומהי המטרה שאליו העם צריך לשאוף להגיע.

הוא כעין מגדלור לעם ישראל, כמו שאהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, כך גם הוא, מצד אחד גדול בתורה, אך  מנגד - יש לו את האהבה אל כל העם ותפקידו להעלות את כולם לדרגה קדושה ושלמות:

"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" זוהי דרגה שהקב"ה דורש אותה מעם ישראל-כעם נבחר ומרומם וקדוש מכל העמים.

בפרשתנו נאמר: "וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה:  הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי-אַהֲרֹן לִפְנֵי ה', אֶל- פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ.  וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ, וְאֵת כָּל-הַלְּבֹנָה, אֲשֶׁר עַל-הַמִּנְחָה; וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ--לַיהוָה.  וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה, יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו; מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם.  כָּל-זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן, יֹאכְלֶנָּה--חָק- עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, מֵאִשֵּׁי ה'; כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בָּהֶם, יִקְדָּשׁ" [פרק ו, ז- י"ז]

בהמשך נאמר:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה, תָּמִיד:  מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. עַל-מַחֲבַת, בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה--מֻרְבֶּכֶת  תְּבִיאֶנָּה; תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים, תַּקְרִיב רֵיחַ- נִיחֹחַ לַיהוָה.  וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ; חָק- עוֹלָם, לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר. וְכָל-מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל"  [ויקרא ו,  י"ב- י"ז]

אך קודם לכן נאמרו דברים בפרשת ויקרא:  [פרק ב', א,]  "וֶנפשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה.  וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה- אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה.  וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה—לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו:  קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי ה'". וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר--סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן..." [שם, ב, א -ה]

השאלות הן:

א] מהו קורבן מנחה?

ב] מה ההבדל בין קורבן מנחה לשאר הקורבנות?

תשובות.

קורבן מנחה

בספר המצוות לרמב"ם נאמר: "שנצטווינו שיקריב הכהן הגדול מנחה בכל יום פעמים, בבקר ובין הערבים, שנאמר (ויקרא ו יג) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו', והיא הנקראת חבתי כהן גדול, ונקראת גם כן מנחת כהן משיח. ‏

משרשי המצוה. לפי שהכהן הגדול הוא שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, הוא הנושא תפלה אליו בעדם, ועל ידי תפילותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרין, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיוחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום, נתחייב גם הוא להקריב מנחתו פעמים ביום. וכל זה נסמך אל הטעם שאמרנו בקרבן - כדי שיתעוררו כל מחשבותיו וישים דעתו וכוונתו אצל השם ברוך הוא, ולמען זאת יועיל לו ולהם",

ביום בו נמשח אהרון הכהן- הביא קורבן מנחה.

רבינו בחיי מסביר: הרי  הכתוב מתאר את  תורת המנחה  בפרשת ויקרא, אך הדבר נשנה  בפרשתנו  מהסיבה שהתווספו לה- ארבעה מצוות ,

א] שתהא נאכלת מצות - לפי שנאמר: "מצות  תאכל"

ב] שתהא נאכלת בחצר אוהל מועד, לפי שנאמר: בחצר אוהל מועד יאכלוה.

ג]  שיאכלו אותה הכוהנים הזכרים בלבד .

ד] שיקדש כל אשר יגע בה אם יגעו בה  קודשים קלים, או חולין יהיו קדושים כמוה ואם היא פסולה יפסלו ואם כשרה יאכל כחומר מנחה.

"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן" דרשו רז"ל: בארבעה דברים התקשה  משה: וזה אחד מהם,  זה קורבן אהרון ובניו שיקריבו לה' כי המידה של הקורבן: עשירית האיפה . הנביא יחזקאל  חזה שבעתיד ביום תחילת כוהנתו יביא הכהן הגדול את המנחה-כמו שכתוב: "וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, יַקְרִיב, חַטָּאתוֹ--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה". [יחזקאל מ"ד, כ"ז] ועל כך אמרו מגלחים חטאתו זו- והמידה היא:עשירית האיפה. שהוא מלשון חיטוי וטהרה.

ההבדל  בין קורבנות  לבין המנחה

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] סבור: הקורבנות- הבאים מן החי - מסמלים את האדם שיש לו תפקיד, הקורבן מייצג את הנפש והגוף ,זהו תפקיד משותף לכולם, כל אדם ואדם משלים את השגי חברו, כמו שנאמר: "כל ישראל ערבים זה לזה"[שבועות ל"ט]

מכאן המסקנה: שבאומה חייבת לפעום רוח אחת, ממש כגוף אחד ונפש אחת, לכן ניתן להבין שמספר בלתי מוגבל -  של אנשים יכולים למצוא ביטוי משותף בקורבן אחד.

לעומת זאת: המנחה יכולה  לבוא רק על ידי אדם אחד כפי שכתוב בלשון יחיד:

"ונפשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה—"

המנחה, אין תפקידה לסמל את האדם, אלא את אמצעי מחייתו ולשביעות  רצונו,  ה' דואג לכל אחד ואחד לתנאים הנצרכים לקיומו, באופן שישנה השגחה אלוקית על כל אחד ואחד וזה הרעיון של ההשגחה הפרטית- אותה  אנו  לומדים  מתוך הפרשה.

נאמר במסכת  מנחות ק"ד :"אין שניים מתנדבים עישרון אחד" כי כל  אחד ואחד מקבל את ה"עשירון"  המיוחד לו מאת: אלוקים, רעיון זה מתבטא בהלכה הנוהגת בכל המנחות: יש להיזהר שלא להמעיט משיעור המנחה- כי אם חסרה אפילו כמות זעירה, מנחה זו פסולה.

רש"ר מוצא דמיון מפליא בין המנחה למן - שירד  לבני ישראל במדבר- בעוד שהמנחה היא בשיעור של: עשירית האיפה , הרי לגבי המן נאמר: "עומר לגולגולת" [שמות ט"ז, ט"ז] והתורה  אומרת:

"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". [ שם  ט"ז, ל"ו] בירידת המן לכל אחד ואחד מבני ישראל במדבר- מתגלה ההשגחה הפרטית המתייחסת לכל נפש ונפש בפני עצמה. וניתן גם לראות את הקרבה בן המן למנחה - לפי שהשם: "מנחה"- הוא הרחבה של המילה: "מן", היות והשורש של "מן"  הוא "מנה" קרוב מאד למילה: "מנח" נראה ש"מנחה" פירושה- המנה שהוקצתה על ידי בורא עולם לכל אדם , על ידי הקרבת סולת בתורת מנחה- מבטא האדם את הרעיון שגם בימינו הלחם שאנו אוכלים הוא :"מן "

חמישה מיני מנחות מוזכרים בפרשה זו:

מנחת סולת, שני מיני מאפה תנור [חלות ורקיקין] מחבת ומרחשת. כל מנחות אלו - עשויות סולת, שמן ולבונה אך העיקר במנחה- היא  הסולת ואילו השמן והלבונה, הן נחשבות  לתוספות.

קמח סולת- מסמל את המחייה ומייצג את כל הנכסים החומריים שאדם וחייו תלויים  בהם. משמעות  הסולת הקרבה- היא כאות הכנעה שתנאי החיים שלנו תלויים בידי  זה שהמנחה הוגשה אליו. וברגע שמוסיפים את השמן לסולת התוצאה:

ש"שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" [בראשית מ"ט, כ"]  או," שָׁמֵן חֶלְקוֹ"  [חבקוק א, ט"ז] הכוונה שעשירות ו"לחם שמן" הם תוספת למחיה רגילה. והלבונה היא אחת מסממני הקטורת והיא בעלת ריח ניחוח והיא מסמלת: את שביעות הרצון אשר היא נובעת מתוקף ברכה בזכות עצמה, שהרי יתכן ואדם נהנה ממה שיש לו - אך לא די לו בכך ואינו מרוצה.

לסיכום, לאור  האמור לעיל: יש למנחת הכהן המקטיר ביום המשחו - דמיון רב לירידת המן  במדבר, ובכך  הדבר מוכיח את תלות האדם בבורא עולם אשר דואג לו למחייתו, בימינו – אך  כל עוד -אין המקדש קיים, הכוהנים נוהגים לברך את העם בבתי הכנסת והדבר מהווה השראת שכינה –על הכוהנים ועת רצון לעם ישראל לבקש בקשות  באותם רגעים ממש מהקב"ה.

יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ולבניין הבית השלישי. אמן ואמן.

פרשת צו- "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" – מה הפירוש ?

פרשת צו- "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ  תּוּקַד בּוֹ" – מה הפירוש ?

מאת: אהובה קליין.

פרשה  זו פותחת,  בתיאור האש על המזבח, כפי שהכתוב מתאר:  "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה:  הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ.  וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ.."  [ויקרא  ו',א-ב]

 השאלות הן:

א] מהו קורבן עולה?

ב] מה המשמעות של האש על המזבח?

 תשובות

 קורבן עולה

קורבן עולה הוקרב בבית המקדש בקבוצת  הקורבנות :"קודשי קודשים"   יש וקורבן העולה היה – קורבן ציבור ויש שהיה קורבן יחיד.

או כקורבן נדבה, או כקורבן חובה.

קורבן זה היה נלקח –מהבהמה –מהפרים, מהצאן- ממין זכר,  ומהעוף-  שני תורים או, שני בני יונה.

במצורף לקורבן העולה היו מקריבים נסכים, סולת בלולה בשמן אשר הקטירו אותה על אש המזבח ויין אשר היה נשפך על גג המזבח.

מדוע קורבן זה נקרא: "קורבן עולה"?

על כך ישנם  שני פירושים:

א] קורבן עולה- לעומת שאר הקורבנות עולה כליל  ונשרף על המזבח ואין בו חלקים הנאכלים על ידי הכוהנים ,או הבעלים[בעלי הקורבן] ,פרט לעור הקורבן שניתן לכהן.

כמו שנאמר: "והכהן המקריב את - עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן יהיה" [ויקרא ז, ח]

ב] לפי המדרש: שם זה של הקורבן- הוא בהשראת הפסוק: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" [יחזקאל כ, ל"ב]

משמעות הפסוק-מדובר במחשבות רעות של בני ישראל-המשכנעות לא  לקיים את מצוות התורה ,אלא להידמות לגויים ומעשיהם.

מכאן המסקנה: כי  קורבן עולה מכפר גם על הרהורי הלב.

"חידושי הרי"ם מסביר: קורבן עולה – נקרב בעבור הרהורי הלב, כידוע, כל  אבר בגוף האדם יש לו  כיס לכסותו ולשומרו, העיניים – האדם יכול לעצום את עיניו מפני מראות רעים. האוזניים- ניתן לאטום- מפני שמועות שליליות. באותו אופן ניתן לסגור את הפה ולהימנע ממילים אסורות , אך לא כן  לגבי הרהורים רעים - קשה לעצור מחשבות רעות החודרות למוח האדם, מטעם זה, התורה משתמשת בלשון זירוז - "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.. "יש להשתמש בלשון זירוז- היכן שיש חסרון כיס.

בשער מאמרי רשב"י- מוסבר: המילה: "כיס" האות: כ'- מרמזת- על נשמה, האות י' מרמזת על- נפש, האות: ס' מרמזת על-רוח. הרהור עבירה עושה חסרון גדול ביסודות רוחניים אלה של האדם-יותר מהעבירה עצמה. כמו שאמרו רז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה! מכאן חסרון הכיס הנוצר בנפש, רוח ונשמתו של האדם – הדבר נובע מתוך הרהור שלילי. [ספר "מטה שמעון"]

חכמי המוסר מביאים משל יפה:

מעשה באדם שקנה תרנגולת שמנה בתחילת השבוע ונתן אותה לאשתו על מנת שתשמור אותה לכבוד שבת , ביום שלישי בשבוע הוא קנה תרנגול שמן ונתן לאשתו ,כשניגשה האישה אל הכלוב בו שמרה על התרנגולת ורצתה להכניס את התרנגול גם לכלוב, לפתע הבחינה כי התרנגולת נהייתה כחושה מאד ונשאר בה עור ועצמות בלבד- מהסיבה : ששכחה להגיש לה את מזונה. סיפרה זאת לבעלה, אמר לה: אם כך תשכחי גם לדאוג לתרנגול, ענתה לו האישה: אל תחשוש בדבר- כי התרנגול קורא ועל ידי כך  לא ניתן לשכוח אותו., אך התרנגולת שקטה ואינה קוראת - לכן שכחתיה. הנמשל: כשאדם רעב לאוכל- הגוף מאותת לו, אבל  הנפש, הרוח והנשמה אינם צועקים על חסרונם!  [בן איש חי על הפרשיות]

האש על המזבח.

"אמר הקב"ה כל שהוא מעלה עצמו –כלומר מתגאה - סופו להישרף באש, שנאמר: "היא העולה על מוקדה".

דור המבול שזלזלו באלוקים - [איוב  כ"א] לפיכך נידונו באש ,לפי שכל טיפה שהוריד ה' על דור המבול היה מרתיח  קודם בתוך גיהנום.[מדרש תנחומא]   כך קרה לאנשי סדום כנאמר :"וה' המטיר על סדום ועמורה גופרית ואש" [בראשית  י"ט]

גם סנחריב  עלה באש, לפי שנאמר: "עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן" [מלכים-ב, י"ט, כ"ב] ובהמשך נאמר שם: "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" וכן נאמר:

"לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת, בְּמִשְׁמַנָּיו--רָזוֹן; וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד, כִּיקוֹד אֵשׁ".

[ישעיהו י,  ט"ז]   

גם פרעה נענש, לפי שאמר: [שמות ה']: "מי ה' אשר אשמע בקולו, ואמר [יחזקאל כ"ט] "לי יאורי ואני עשיתיני" – נענש לפי שכתוב :"ויהי ברד ואש מתלקחת" [שמות ט]

"שפת אמת" מסביר: יש מצב שהשלהבת עולה מאליה - בלב האדם על ידי התעוררות נפשו בראותו גודל חסדי אלוקים שעושה עם כל אחד ואחד- מתוך עם ישראל- בכל רגע ורגע. על ידי   כך מתעוררת המחשבה האמתית באמונת הבורא- ומתוך התלהבות ,חשק ורצון - נשרפים כל המחשבות השליליות בדרך הזאת -   זו היא עבודתו של האדם  היום יומית- בה הוא צריך להתמיד- ביום ובלילה , באמצעות דרך זו - מסוגל האדם  להיות דבק באור התורה.

חכמים מספרים במסכת סוכה [דף כ"ה] הלל הזקן היו לו שמונים  תלמידים מתוכם שלושים תלמידים היו ראויים שהשכינה תשרה עליהם- כמו  משה רבינו,  שלושים תלמידים היו ראויים שתעמוד להם  הלבנה - כיהושע  בן- נון, עשרים תלמידים היו בינוניים ,הגדול מכולם - היה יונתן בן עוזיאל, והקטן מכולם היה- רבן יוחנן בן  זכאי, אמרו עליו שלא הפסיק ללמוד מקרא, משנה ,גמרא, הלכות ואגדות.... ומאחר שהיה קטן מכולם כך היה גדול שבכולם ,ואילו יונתן בן עוזיאל כשהיה יושב ולומד תורה, כל עוף שהיה  מעליו- מיד נשרף. לעומת זאת אצל רבם של צדיקים אלה- הלל הזקן- לא היה העוף נשרף מעליו ,היות  והאש הייתה פנימית אצלו ולא נראית  לעין האדם.[שפת אמת"]

האדמו"ר  רא"מ מגור היה אומר על עניין זה:

אצל משה רבינו היה "מסווה" הוא היה מסתיר את קרני האור שעל פניו  בתוך ליבו כך שהאש הפנימית לא הייתה  מתגלה לעין , כשהיה מניח ידו על מצחו היה  מיד נראה כאדם פשוט  ורגיל.

הרמב"ן סבור: כי הכוהנים מצווים על כך בקיום האש כמו שכתוב:  "וביער עליה הכהן עצים" וכאן יש ציווי אל הכוהנים שיערכו   הרבה עצים כדי שהאש תוקד תמיד- גם ביום וגם בלילה והוזהרו שלא  תכבה האש לעולם ואם חלילה הם התעצלו והאש  כובתה עברו על מצוות לא תעשה. משום כך אומרים חכמים: כי הייתה מערכה שנייה לקיום האש על המזבח.

רבותינו  אומרים[תורת כוהנים] יש כאן אזהרה גם לכל אדם ,כל  מי שהיה מכבה את האש עובר על לא תעשה ואפילו אם כיבה רק גחלת אחת- נענש בין אם כיבה את הגחלת בראש המזבח ובין אם הוריד אותה למטה וכיבה אותה .  במקרה זה  [על פי הרמב"ן]  אותו אדם- עובר רק  על מצוות לא תעשה- אחת.

רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש מבהיר:   משמעות האש  היוקדת בראש המזבח- לקיים את התורה בכל תחומי החיים. הן כעם והן כיחיד לעם ישראל.

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק : יש אש רעה- כעונש על החוטאים- אש השורפת את הרוע , אך יש  אש טובה - היא אש אשר עולה מאליה- אש ההתלהבות בקיום התורה- הלכה ומעשה- עשיית המצוות מתוך רצון  ושמחה- יומם וליל והאידיאלי הוא- לעסוק בתורה באופן  של ענווה- כדוגמת הלל הזקן ומשה רבינו ויש להתרחק ממידת הגאווה.

יהי רצון שיתגשמו דברי הנביא ישעיהו: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [ישעיהו ,י"א, ט]