- פרטים
-
קטגוריה: פרשת צו
-
פורסם ברביעי, 28 אוקטובר 2020 13:21
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 684
ב"ה
דבר החסידות – פרשת צו – שבת הגדול
מדוע הרשע ליד החכם?
בשבת הגדול נוהגים לקרוא חלק מהגדה של פסח. בהגדה נאמר "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה, אחד חכם ואחד רשע ואחד תם ואחד שאינו יודע לשאול".
וצריך להבין, מהו הסדר הזה של הבנים? כי אם לפי סדר המקראות, מופיע קודם הבן הרשע ("מה העבודה וגו'" – שמות יב, כו), אחריו שאינו יודע לשאול("והגדת לבנך גו'" – שם יג, ח), אח"כ התם ("מה זאת" – שם יג, יד) והחכם ("מה העדות גו'") רק בספר דברים (ו, כ)!
ואם כסדר חשיבותם – היה צריך להיות: חכם, תם, שאינו יודע לשאול והרשע בסוף [וכך גם מופיע בכתבי האריז"ל שארבעת הבנים הם כנגד ד' עולמות; החכם – באצילות, תם – בבריאה, שאיל"ש – ביצירה והרשע – בעשיה]!
באבודרהם (פירוש על הסידור) מתרץ, שמונה אותם כדרך חכמתם, כי הרשע הוא ג"כ חכם אלא ש'חכמים המה להרע' ומנצל את חכמתו להרשיע. והתם יש בו גם קצת חכמה.
עוד אפשרות מציע הרבי לפי דברי התוספות (ב"ק ד, ב) מדוע מונה המשנה את ארבעת השומרים "שומר חינם והשואל, נושא-שכר והשוכר" (למרות שגם שם אין זה כסדר המקרא) – כי היא מונה קודם את מי שהוא פטור בכל, אח"כ מי שהוא חייב בכל ואח"כ את אלו שבאמצע. ולפי זה אפשר להסביר גם כאן מדוע מונה את החכם והרשע בתחילה.
הרבי מסביר, שלמדים מכך גם הוראה מעשית, ברוח החסידות: שהרשע צריך לדעת, שאף על פי שחטא ישראל הוא, ועליו להיצמד לחכם כדי להטיב דרכו, לאידך, גם החכם צריך לחפש את הבן הרשע ולהושיבו לידו כדי להחזירו לדרך הישרה...
שבת (הגדול) שלום!
מבוסס על: הגדה של פסח עם ליקוטי טעמים ומנהגים במקומו (עמ' 17) ובהוספות (עמ' קכב). כמו תמיד מובאת כאן רק נקודה מתומצת מהשיחה ולשלמות העניין מומלץ מאוד לעיין במקור. ניתן גם לקרוא ביאורים נוספים של הרבי בנידון, מעובדים לנוער, ב"מעיין חי" על הגדה של פסח במקומו (עמ' 41 ואילך).
______________________________
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת צו
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:17
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 672
אהרון הכהן ומנחתו
שיר מאת: אהובה קליין.(c)
עת יום גדול
בו נמשח אהרון
לכתר כהונה זכה
עליו שורה שכינה.
עתה אוחז בידיו
מנחה צנועה במחבת
בצעדים מדודים פוסע
נפשו ונשמתו מכניע.
למלך מלכי המלכים
ממלא באהבה ציוויים
נזכר במן המדבר
לחם אבירים מהודר.
הערה: השיר בהשראת פרשת: צו]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת צו
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:17
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 604
פרשת צו : הבאת מנחה של הכהן הגדול - מהי מסמלת?
מאת: אהובה קליין .
הכהן הגדול נחשב כמנהיג רוחני, הוא שואב את כוחו מקדושתו של אהרון הכהן והראיה לכך שכאשר הוא מברך את עם ישראל הוא אומר:
"אשר קדשנו בקדושתו של אהרון"
לכהן הגדול יש את העוצמה הרוחנית לדעת מהו החזון של העם ומהי המטרה שאליו העם צריך לשאוף להגיע.
הוא כעין מגדלור לעם ישראל, כמו שאהרון היה אוהב שלום ורודף שלום, כך גם הוא, מצד אחד גדול בתורה, אך מנגד - יש לו את האהבה אל כל העם ותפקידו להעלות את כולם לדרגה קדושה ושלמות:
"ממלכת כוהנים וגוי קדוש" זוהי דרגה שהקב"ה דורש אותה מעם ישראל-כעם נבחר ומרומם וקדוש מכל העמים.
בפרשתנו נאמר: "וְזֹאת תּוֹרַת, הַמִּנְחָה: הַקְרֵב אֹתָהּ בְּנֵי-אַהֲרֹן לִפְנֵי ה', אֶל- פְּנֵי הַמִּזְבֵּחַ. וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ, מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ, וְאֵת כָּל-הַלְּבֹנָה, אֲשֶׁר עַל-הַמִּנְחָה; וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ, רֵיחַ נִיחֹחַ אַזְכָּרָתָהּ--לַיהוָה. וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה, יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו; מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל-מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ, חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי; קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. כָּל-זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן, יֹאכְלֶנָּה--חָק- עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, מֵאִשֵּׁי ה'; כֹּל אֲשֶׁר-יִגַּע בָּהֶם, יִקְדָּשׁ" [פרק ו, ז- י"ז]
בהמשך נאמר:
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן וּבָנָיו אֲשֶׁר-יַקְרִיבוּ לַיהוָה, בְּיוֹם הִמָּשַׁח אֹתוֹ--עֲשִׂירִת הָאֵפָה סֹלֶת מִנְחָה, תָּמִיד: מַחֲצִיתָהּ בַּבֹּקֶר, וּמַחֲצִיתָהּ בָּעָרֶב. עַל-מַחֲבַת, בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה--מֻרְבֶּכֶת תְּבִיאֶנָּה; תֻּפִינֵי מִנְחַת פִּתִּים, תַּקְרִיב רֵיחַ- נִיחֹחַ לַיהוָה. וְהַכֹּהֵן הַמָּשִׁיחַ תַּחְתָּיו מִבָּנָיו, יַעֲשֶׂה אֹתָהּ; חָק- עוֹלָם, לַיהוָה כָּלִיל תָּקְטָר. וְכָל-מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה, לֹא תֵאָכֵל" [ויקרא ו, י"ב- י"ז]
אך קודם לכן נאמרו דברים בפרשת ויקרא: [פרק ב', א,] "וֶנפשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה--סֹלֶת, יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ; וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן, וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה. וֶהֱבִיאָהּ, אֶל-בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים, וְקָמַץ מִשָּׁם מְלֹא קֻמְצוֹ מִסָּלְתָּהּ וּמִשַּׁמְנָהּ, עַל כָּל-לְבֹנָתָהּ; וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת-אַזְכָּרָתָהּ, הַמִּזְבֵּחָה- אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחֹחַ, לַיהוָה. וְהַנּוֹתֶרֶת, מִן-הַמִּנְחָה—לְאַהֲרֹן, וּלְבָנָיו: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים, מֵאִשֵּׁי ה'". וְכִי תַקְרִב קָרְבַּן מִנְחָה, מַאֲפֵה תַנּוּר--סֹלֶת חַלּוֹת מַצֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן, וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן..." [שם, ב, א -ה]
השאלות הן:
א] מהו קורבן מנחה?
ב] מה ההבדל בין קורבן מנחה לשאר הקורבנות?
תשובות.
קורבן מנחה
בספר המצוות לרמב"ם נאמר: "שנצטווינו שיקריב הכהן הגדול מנחה בכל יום פעמים, בבקר ובין הערבים, שנאמר (ויקרא ו יג) זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו לה' וגו', והיא הנקראת חבתי כהן גדול, ונקראת גם כן מנחת כהן משיח.
משרשי המצוה. לפי שהכהן הגדול הוא שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. כלומר, הוא הנושא תפלה אליו בעדם, ועל ידי תפילותיו ומעשה קרבנותיו הם מתכפרין, ולכן ראוי לאיש כזה להיות לו קרבן מיוחד תמידי כמו תמידי הצבור, וכמו שהתמידין שנים ליום, נתחייב גם הוא להקריב מנחתו פעמים ביום. וכל זה נסמך אל הטעם שאמרנו בקרבן - כדי שיתעוררו כל מחשבותיו וישים דעתו וכוונתו אצל השם ברוך הוא, ולמען זאת יועיל לו ולהם",
ביום בו נמשח אהרון הכהן- הביא קורבן מנחה.
רבינו בחיי מסביר: הרי הכתוב מתאר את תורת המנחה בפרשת ויקרא, אך הדבר נשנה בפרשתנו מהסיבה שהתווספו לה- ארבעה מצוות ,
א] שתהא נאכלת מצות - לפי שנאמר: "מצות תאכל"
ב] שתהא נאכלת בחצר אוהל מועד, לפי שנאמר: בחצר אוהל מועד יאכלוה.
ג] שיאכלו אותה הכוהנים הזכרים בלבד .
ד] שיקדש כל אשר יגע בה אם יגעו בה קודשים קלים, או חולין יהיו קדושים כמוה ואם היא פסולה יפסלו ואם כשרה יאכל כחומר מנחה.
"זֶה קָרְבַּן אַהֲרֹן" דרשו רז"ל: בארבעה דברים התקשה משה: וזה אחד מהם, זה קורבן אהרון ובניו שיקריבו לה' כי המידה של הקורבן: עשירית האיפה . הנביא יחזקאל חזה שבעתיד ביום תחילת כוהנתו יביא הכהן הגדול את המנחה-כמו שכתוב: "וּבְיוֹם בֹּאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ אֶל-הֶחָצֵר הַפְּנִימִית, לְשָׁרֵת בַּקֹּדֶשׁ, יַקְרִיב, חַטָּאתוֹ--נְאֻם, אֲדֹנָי יְהוִה". [יחזקאל מ"ד, כ"ז] ועל כך אמרו מגלחים חטאתו זו- והמידה היא:עשירית האיפה. שהוא מלשון חיטוי וטהרה.
ההבדל בין קורבנות לבין המנחה
רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש] סבור: הקורבנות- הבאים מן החי - מסמלים את האדם שיש לו תפקיד, הקורבן מייצג את הנפש והגוף ,זהו תפקיד משותף לכולם, כל אדם ואדם משלים את השגי חברו, כמו שנאמר: "כל ישראל ערבים זה לזה"[שבועות ל"ט]
מכאן המסקנה: שבאומה חייבת לפעום רוח אחת, ממש כגוף אחד ונפש אחת, לכן ניתן להבין שמספר בלתי מוגבל - של אנשים יכולים למצוא ביטוי משותף בקורבן אחד.
לעומת זאת: המנחה יכולה לבוא רק על ידי אדם אחד כפי שכתוב בלשון יחיד:
"ונפשׁ, כִּי-תַקְרִיב קָרְבַּן מִנְחָה לַיהוָה—"
המנחה, אין תפקידה לסמל את האדם, אלא את אמצעי מחייתו ולשביעות רצונו, ה' דואג לכל אחד ואחד לתנאים הנצרכים לקיומו, באופן שישנה השגחה אלוקית על כל אחד ואחד וזה הרעיון של ההשגחה הפרטית- אותה אנו לומדים מתוך הפרשה.
נאמר במסכת מנחות ק"ד :"אין שניים מתנדבים עישרון אחד" כי כל אחד ואחד מקבל את ה"עשירון" המיוחד לו מאת: אלוקים, רעיון זה מתבטא בהלכה הנוהגת בכל המנחות: יש להיזהר שלא להמעיט משיעור המנחה- כי אם חסרה אפילו כמות זעירה, מנחה זו פסולה.
רש"ר מוצא דמיון מפליא בין המנחה למן - שירד לבני ישראל במדבר- בעוד שהמנחה היא בשיעור של: עשירית האיפה , הרי לגבי המן נאמר: "עומר לגולגולת" [שמות ט"ז, ט"ז] והתורה אומרת:
"וְהָעֹמֶר עֲשִׂרִית הָאֵיפָה הוּא". [ שם ט"ז, ל"ו] בירידת המן לכל אחד ואחד מבני ישראל במדבר- מתגלה ההשגחה הפרטית המתייחסת לכל נפש ונפש בפני עצמה. וניתן גם לראות את הקרבה בן המן למנחה - לפי שהשם: "מנחה"- הוא הרחבה של המילה: "מן", היות והשורש של "מן" הוא "מנה" קרוב מאד למילה: "מנח" נראה ש"מנחה" פירושה- המנה שהוקצתה על ידי בורא עולם לכל אדם , על ידי הקרבת סולת בתורת מנחה- מבטא האדם את הרעיון שגם בימינו הלחם שאנו אוכלים הוא :"מן "
חמישה מיני מנחות מוזכרים בפרשה זו:
מנחת סולת, שני מיני מאפה תנור [חלות ורקיקין] מחבת ומרחשת. כל מנחות אלו - עשויות סולת, שמן ולבונה אך העיקר במנחה- היא הסולת ואילו השמן והלבונה, הן נחשבות לתוספות.
קמח סולת- מסמל את המחייה ומייצג את כל הנכסים החומריים שאדם וחייו תלויים בהם. משמעות הסולת הקרבה- היא כאות הכנעה שתנאי החיים שלנו תלויים בידי זה שהמנחה הוגשה אליו. וברגע שמוסיפים את השמן לסולת התוצאה:
ש"שְׁמֵנָה לַחְמוֹ" [בראשית מ"ט, כ"] או," שָׁמֵן חֶלְקוֹ" [חבקוק א, ט"ז] הכוונה שעשירות ו"לחם שמן" הם תוספת למחיה רגילה. והלבונה היא אחת מסממני הקטורת והיא בעלת ריח ניחוח והיא מסמלת: את שביעות הרצון אשר היא נובעת מתוקף ברכה בזכות עצמה, שהרי יתכן ואדם נהנה ממה שיש לו - אך לא די לו בכך ואינו מרוצה.
לסיכום, לאור האמור לעיל: יש למנחת הכהן המקטיר ביום המשחו - דמיון רב לירידת המן במדבר, ובכך הדבר מוכיח את תלות האדם בבורא עולם אשר דואג לו למחייתו, בימינו – אך כל עוד -אין המקדש קיים, הכוהנים נוהגים לברך את העם בבתי הכנסת והדבר מהווה השראת שכינה –על הכוהנים ועת רצון לעם ישראל לבקש בקשות באותם רגעים ממש מהקב"ה.
יהי רצון שנזכה במהרה לגאולה שלמה ולבניין הבית השלישי. אמן ואמן.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת צו
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 15:55
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 652
פרשת צו- "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ" – מה הפירוש ?
מאת: אהובה קליין.
פרשה זו פותחת, בתיאור האש על המזבח, כפי שהכתוב מתאר: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ.." [ויקרא ו',א-ב]
השאלות הן:
א] מהו קורבן עולה?
ב] מה המשמעות של האש על המזבח?
תשובות
קורבן עולה
קורבן עולה הוקרב בבית המקדש בקבוצת הקורבנות :"קודשי קודשים" יש וקורבן העולה היה – קורבן ציבור ויש שהיה קורבן יחיד.
או כקורבן נדבה, או כקורבן חובה.
קורבן זה היה נלקח –מהבהמה –מהפרים, מהצאן- ממין זכר, ומהעוף- שני תורים או, שני בני יונה.
במצורף לקורבן העולה היו מקריבים נסכים, סולת בלולה בשמן אשר הקטירו אותה על אש המזבח ויין אשר היה נשפך על גג המזבח.
מדוע קורבן זה נקרא: "קורבן עולה"?
על כך ישנם שני פירושים:
א] קורבן עולה- לעומת שאר הקורבנות עולה כליל ונשרף על המזבח ואין בו חלקים הנאכלים על ידי הכוהנים ,או הבעלים[בעלי הקורבן] ,פרט לעור הקורבן שניתן לכהן.
כמו שנאמר: "והכהן המקריב את - עולת איש, עור העולה אשר הקריב, לכהן יהיה" [ויקרא ז, ח]
ב] לפי המדרש: שם זה של הקורבן- הוא בהשראת הפסוק: "והעולה על רוחכם היה לא תהיה אשר אתם אומרים נהיה כגויים כמשפחות הארצות לשרת עץ ואבן" [יחזקאל כ, ל"ב]
משמעות הפסוק-מדובר במחשבות רעות של בני ישראל-המשכנעות לא לקיים את מצוות התורה ,אלא להידמות לגויים ומעשיהם.
מכאן המסקנה: כי קורבן עולה מכפר גם על הרהורי הלב.
"חידושי הרי"ם מסביר: קורבן עולה – נקרב בעבור הרהורי הלב, כידוע, כל אבר בגוף האדם יש לו כיס לכסותו ולשומרו, העיניים – האדם יכול לעצום את עיניו מפני מראות רעים. האוזניים- ניתן לאטום- מפני שמועות שליליות. באותו אופן ניתן לסגור את הפה ולהימנע ממילים אסורות , אך לא כן לגבי הרהורים רעים - קשה לעצור מחשבות רעות החודרות למוח האדם, מטעם זה, התורה משתמשת בלשון זירוז - "צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.. "יש להשתמש בלשון זירוז- היכן שיש חסרון כיס.
בשער מאמרי רשב"י- מוסבר: המילה: "כיס" האות: כ'- מרמזת- על נשמה, האות י' מרמזת על- נפש, האות: ס' מרמזת על-רוח. הרהור עבירה עושה חסרון גדול ביסודות רוחניים אלה של האדם-יותר מהעבירה עצמה. כמו שאמרו רז"ל: "הרהורי עבירה קשים מעבירה! מכאן חסרון הכיס הנוצר בנפש, רוח ונשמתו של האדם – הדבר נובע מתוך הרהור שלילי. [ספר "מטה שמעון"]
חכמי המוסר מביאים משל יפה:
מעשה באדם שקנה תרנגולת שמנה בתחילת השבוע ונתן אותה לאשתו על מנת שתשמור אותה לכבוד שבת , ביום שלישי בשבוע הוא קנה תרנגול שמן ונתן לאשתו ,כשניגשה האישה אל הכלוב בו שמרה על התרנגולת ורצתה להכניס את התרנגול גם לכלוב, לפתע הבחינה כי התרנגולת נהייתה כחושה מאד ונשאר בה עור ועצמות בלבד- מהסיבה : ששכחה להגיש לה את מזונה. סיפרה זאת לבעלה, אמר לה: אם כך תשכחי גם לדאוג לתרנגול, ענתה לו האישה: אל תחשוש בדבר- כי התרנגול קורא ועל ידי כך לא ניתן לשכוח אותו., אך התרנגולת שקטה ואינה קוראת - לכן שכחתיה. הנמשל: כשאדם רעב לאוכל- הגוף מאותת לו, אבל הנפש, הרוח והנשמה אינם צועקים על חסרונם! [בן איש חי על הפרשיות]
האש על המזבח.
"אמר הקב"ה כל שהוא מעלה עצמו –כלומר מתגאה - סופו להישרף באש, שנאמר: "היא העולה על מוקדה".
דור המבול שזלזלו באלוקים - [איוב כ"א] לפיכך נידונו באש ,לפי שכל טיפה שהוריד ה' על דור המבול היה מרתיח קודם בתוך גיהנום.[מדרש תנחומא] כך קרה לאנשי סדום כנאמר :"וה' המטיר על סדום ועמורה גופרית ואש" [בראשית י"ט]
גם סנחריב עלה באש, לפי שנאמר: "עָלִיתִי מְרוֹם הָרִים, יַרְכְּתֵי לְבָנוֹן" [מלכים-ב, י"ט, כ"ב] ובהמשך נאמר שם: "וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יְהוָה וַיַּךְ בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר" וכן נאמר:
"לָכֵן יְשַׁלַּח הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת, בְּמִשְׁמַנָּיו--רָזוֹן; וְתַחַת כְּבֹדוֹ יֵקַד יְקֹד, כִּיקוֹד אֵשׁ".
[ישעיהו י, ט"ז]
גם פרעה נענש, לפי שאמר: [שמות ה']: "מי ה' אשר אשמע בקולו, ואמר [יחזקאל כ"ט] "לי יאורי ואני עשיתיני" – נענש לפי שכתוב :"ויהי ברד ואש מתלקחת" [שמות ט]
"שפת אמת" מסביר: יש מצב שהשלהבת עולה מאליה - בלב האדם על ידי התעוררות נפשו בראותו גודל חסדי אלוקים שעושה עם כל אחד ואחד- מתוך עם ישראל- בכל רגע ורגע. על ידי כך מתעוררת המחשבה האמתית באמונת הבורא- ומתוך התלהבות ,חשק ורצון - נשרפים כל המחשבות השליליות בדרך הזאת - זו היא עבודתו של האדם היום יומית- בה הוא צריך להתמיד- ביום ובלילה , באמצעות דרך זו - מסוגל האדם להיות דבק באור התורה.
חכמים מספרים במסכת סוכה [דף כ"ה] הלל הזקן היו לו שמונים תלמידים מתוכם שלושים תלמידים היו ראויים שהשכינה תשרה עליהם- כמו משה רבינו, שלושים תלמידים היו ראויים שתעמוד להם הלבנה - כיהושע בן- נון, עשרים תלמידים היו בינוניים ,הגדול מכולם - היה יונתן בן עוזיאל, והקטן מכולם היה- רבן יוחנן בן זכאי, אמרו עליו שלא הפסיק ללמוד מקרא, משנה ,גמרא, הלכות ואגדות.... ומאחר שהיה קטן מכולם כך היה גדול שבכולם ,ואילו יונתן בן עוזיאל כשהיה יושב ולומד תורה, כל עוף שהיה מעליו- מיד נשרף. לעומת זאת אצל רבם של צדיקים אלה- הלל הזקן- לא היה העוף נשרף מעליו ,היות והאש הייתה פנימית אצלו ולא נראית לעין האדם.[שפת אמת"]
האדמו"ר רא"מ מגור היה אומר על עניין זה:
אצל משה רבינו היה "מסווה" הוא היה מסתיר את קרני האור שעל פניו בתוך ליבו כך שהאש הפנימית לא הייתה מתגלה לעין , כשהיה מניח ידו על מצחו היה מיד נראה כאדם פשוט ורגיל.
הרמב"ן סבור: כי הכוהנים מצווים על כך בקיום האש כמו שכתוב: "וביער עליה הכהן עצים" וכאן יש ציווי אל הכוהנים שיערכו הרבה עצים כדי שהאש תוקד תמיד- גם ביום וגם בלילה והוזהרו שלא תכבה האש לעולם ואם חלילה הם התעצלו והאש כובתה עברו על מצוות לא תעשה. משום כך אומרים חכמים: כי הייתה מערכה שנייה לקיום האש על המזבח.
רבותינו אומרים[תורת כוהנים] יש כאן אזהרה גם לכל אדם ,כל מי שהיה מכבה את האש עובר על לא תעשה ואפילו אם כיבה רק גחלת אחת- נענש בין אם כיבה את הגחלת בראש המזבח ובין אם הוריד אותה למטה וכיבה אותה . במקרה זה [על פי הרמב"ן] אותו אדם- עובר רק על מצוות לא תעשה- אחת.
רש"ר [הרב שמשון רפאל הירש מבהיר: משמעות האש היוקדת בראש המזבח- לקיים את התורה בכל תחומי החיים. הן כעם והן כיחיד לעם ישראל.
לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק : יש אש רעה- כעונש על החוטאים- אש השורפת את הרוע , אך יש אש טובה - היא אש אשר עולה מאליה- אש ההתלהבות בקיום התורה- הלכה ומעשה- עשיית המצוות מתוך רצון ושמחה- יומם וליל והאידיאלי הוא- לעסוק בתורה באופן של ענווה- כדוגמת הלל הזקן ומשה רבינו ויש להתרחק ממידת הגאווה.
יהי רצון שיתגשמו דברי הנביא ישעיהו: "לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת יְהוָה כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים". [ישעיהו ,י"א, ט]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת צו
-
פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 15:55
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 744
אֵ֗שׁ - שיר מאת: אהובה קליין ©
יש ומתלקחת אש גאווה
מעלימה כל חלקה טובה
משורשים רעים נובעת
בנפש האדם צומחת.
כשיח דרדר קוצני
מתרברב- נטול פרי
כבול באזיקי דמיון
חיש יורד לטִמְיוֹן.
כפרעה מלך מצרים
נענש באש ומים
סנחריב ניסה מצור בירושלים
מלאך היכהו בשליחות שמים.
טובה היא אש התורה
יומם וליל מפיצה אורה
מתוך המעמקים עולה
כמגדלור מרוממת מתעלה.
הערה: השיר בהשראת פרשת צו [חומש ויקרא]
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת צו
-
פורסם בחמישי, 22 אוקטובר 2020 16:18
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1420
פרשת צו - מה הקשר בין בגדים - לדרך ארץ?
מאת: אהובה קליין.
הפרשה פותחת בתיאור הקרבת קורבן העולה ועבודתו של הכהן: "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה: הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה, עַד-הַבֹּקֶר, וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ, תּוּקַד בּוֹ. וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ, וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה, עַל-הַמִּזְבֵּחַ; וְשָׂמוֹ, אֵצֶל הַמִּזְבֵּחַ. וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים; וְהוֹצִיא אֶת-הַדֶּשֶׁן אֶל-מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, אֶל-מָקוֹם טָהוֹר. ה וְהָאֵשׁ עַל-הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד-בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר; וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים". [ויקרא ו, א-ה]
השאלות הן:
א] "צו את אהרן ואת בניו" - מה משמעות הציווי לאהרן ובניו?
ב] "וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים והוציא את הדשן"- כיצד?
תשובות.
משמעות הציווי .
הרב שמשון רפאל הירש מסביר: הציווי מכוון לכוהנים בזמן הלילה ,זה הזמן שהמקדש מופקד בידיהם בלבד ואינו פתוח בפני שאר האומה.
על פי אחד ממדרשי חז"ל: כל מי שמתנהג באופן של גאווה- סופו כקורבן עולה הנשרף על המזבח-כפי שכתוב: "הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל-הַמִּזְבֵּחַ כָּל-הַלַּיְלָה" הגאווה- סופה רע.
בספר שופטים[י"ב, ו] מסופר: על ארבעים ושניים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי, מפני מה נהרגו? לפי שגלעד נדר- נדר לעלות את בתו על גבי המזבח ופנחס בן אליעזר שימש באותם ימים בכהונה, מן הראוי היה ,שיפתח ילך אל פנחס על מנת שיתיר לו את הנדר . אך יפתח לא ניגש אליו, מתברר שיפתח היה גאוותן באומרו: שהוא ראש לכל ישראל ולא מתאים לו להשפיל את עצמו וללכת אל פנחס הכהן שיתיר לו את הנדר. ומנגד פנחס אמר: אני כוהן גדול בן כוהן גדול וכיצד אגש אל יפתח שהוא בעיניי עם הארץ? לכן שניהם נתחייבו בדמה של בת יפתח.
"אמר רבי יהושע בן לוי: בוא וראה, כמה גדולים נמוכי הרוח[האנשים הצנועים] לפני הקב"ה- שבזמן שבית המקדש היה קיים, אדם מקריב עולה- שכר עולה בידו, מנחה- שכר מנחה בידו ,אבל מי שדעתו שפלה- מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב כל הקורבנות כולם שנאמר: "זבחי אלוקים- רוח נשברה" [תהלים נ"א, י"ט]
הזבחים הנרצים לפני ה' אינם קורבנות ומנחות, אלא רוח נכנעת ושפלה של האדם"
מדרש נוסף מסביר: מדוע היה מוקד האש דווקא על המזבח ולא בשום מקום אחר?
נאמר: "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" [שמות כ, כ"א]
מדוע ,דווקא, מן האדמה?
אלא, לפי שהאדם נוצר מן האדמה ונקרא שמו: "אדם" היות ומקורו מן האדמה ומקריבים על המזבח את הקורבנות שהוא בנוי מאדמה וזאת כדי לכפר על גופו של האדם אשר לוקח מן האדמה.
החלפת בגדי הכהונה והוצאת הדשן.
על פי המדרש: אמר רבי יוחנן: מאין לומדים כי יש ללבוש בגדים מיוחדים לדבר מצווה? התשובה לכך בפסוק: "וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים" למדו על כך בבית מדרשו של רבי ישמעאל: בגדים שאדם לבש בזמן שבישל בהם , אל ימזוג בבגדים אלה שתייה לרבו.
"בעל הטורים" אומר על המיליםְ" "לָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד, וּמִכְנְסֵי-בַד יִלְבַּשׁ עַל-בְּשָׂרוֹ", כמו שנאמר: "וְיוֹאָב חָגוּר מִדּוֹ לְבֻשׁוּ" [שמואל ב', כ, ח]
בגדי הכהן יהיו מותאמים לגוף הכוהן במסורה,- לפי שבגדי כהונה היו כעין בגדי מלחמה והמעיל היה כמין תחרה ובזכות לבושם היו מנצחים במלחמות.
הרמב"ן סבור: כי מה שנאמר: "לָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד"- הכוונה לכותונת של הכוהן שתהיה מותאמת לגופו ולא יהיה דבר חוצץ בין הבגד לגוף.[כדברי רש"י]
לגבי תרומת הדשן ,חייב הכהן ללבוש בגדי כהונה ואין עבודה בשני הבגדים מהם. אלא כוונת הכתוב שתהא הכותונת בהתאם למידת הכהן, שאם היו קצרים מידי ואינם מכסים את רגליו והוא עבד בהם- אזי עבודתו פסולה. וכיוון שהכתוב הזכיר את בגדי הכהונה- הרי לכהן הדיוט –ישנם ארבעה בגדים ומנגד שמונה בגדים- לכהן גדול.
הרמב"ן מבהיר: אין זה חובה שהכהן יפשוט את בגדיו ויחליפם בבגד שמתאים יותר להוצאת הדשן אל מחוץ למחנה, אלא החלפת הבגדים- היא דרך ארץ כדי שלא ילכלך את בגדיו בעת שהוא מוציא את הדשן.
וכך יהיו לכוהנים בגדי חמודות לעבודותיהם ואילו להוצאת הדשן ילבשו בגדים פחותים.
מוסיף ואומר הרמב"ן שישנה סברה [מסכת יומא כ"ג] אין הוצאת הדשן צריכה בגדי כהונה, אלא על מנת שלא ילכלך את בגדי כהונתו בעת הוצאת הדשן ילבש בגדי חול.
"בעל הטורים" מסביר: "וּפָשַׁט, אֶת-בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ, בְּגָדִים אֲחֵרִים והוציא.." המילים:"אֲחֵרִים והוציא.." בגימטריא- פרושו: הכוהנים בעלי מומים, מכאן שבעל מום רשאי להוציא את הדשן.
רש"י מסביר את משמעות הרמת הדשן: זהו דשן שנגרם כתוצאת משריפת העצים בלבד.
על פי המשנה ישנו תיאור על הרמת הדשן במשכן ויותר מאוחר במקדש:
משנה: "קִדֵּשׁ יָדָיו וְרַגְלָיו מִן הַכִּיּוֹר, נָטַל מַחְתַּת הַכֶּסֶף וְעָלָה לְרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ, וּפִנָּה אֶת הַגֶּחָלִים הֵילָךְ וְהֵילָךְ וָחָתָּה מִן הַמְּאֻכָּלוֹת הַפְּנִימִיּוֹת, וְיָרַד. הִגִּיעַ לָרִצְפָּה, הָפַךְ פָּנָיו לַצָּפוֹן, הָלַךְ לְמִזְרָחוֹ שֶׁל כֶּבֶשׁ כְּעֶשֶׂר אַמּוֹת. צָבַר אֶת הַגֶּחָלִים עַל גַּבֵּי הָרִצְפָּה רָחוֹק מִן הַכֶּבֶשׁ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, מָקוֹם שֶּׁנּוֹתְנִין מֻרְאוֹת הָעוֹף וְדִשּׁוּן מִזְבֵּחַ הַפְּנִימִי וְהַמְּנוֹרָה".[תמיד כ"ח]
רשי"י אומר על המילים: "וְהֵרִים אֶת-הַדֶּשֶׁן אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת-הָעֹלָה" זהו מאמר מוסגר המתאר את דרך היווצרות הדשן ,מדשן זה ירים הכהן תרומה וישים על המזבח.
בעוד שתרומת הדשן – היא חובה בכל יום, הרי איסוף הדשן מהמקום המיוחד על המזבח- אינו חייב בכל יום, אלא רק כאשר הדשן נערם בצורה רבה מידי בדומה לתפוח באמצע המזבח ,דשן זה היה אוסף הכהן במחתה- מין כלי ומפנה אותו למקום הנקרא: "שפך הדשן"- אשר היה מחוץ למחנה.
מטרת הוצאת הדשן: לנקות את המזבח משיירי קורבנות היום הקודם- כדי לאפשר להתחיל על יסוד חדש לגמרי את היום החדש. ומכאן מסר חשוב: אל לנו להתגאות בהישגי העבר, אלא יש לפנות את הדרך לקראת תפקיד חדש שאליו כל יום מצפה מאתנו, את הדשן מוציאים מחוץ לשלושת המחנות-העזרה- היא מחנה אחד. מחנה שכינה .הר הבית הוא המחנה השני- מחנה לוויה. כל העיר עד החומות- הוא המחנה השלישי- מחנה ישראל.
המקום ששופכים את הדשן נקרא: "שפך הדשן" והמקום חייב להיות טהור.
לסיכום, לאור האמור לעיל ניתן להסיק: כיצד החלפת בגדים קשורה לדרך ארץ ובנוסף לכך-עצם תפקיד הכהן לפנות מידי פעם את הדשן - אל מחוץ לשלושת המחנות- מלמדנו - כי אל לנו להיות תקועים בעבר, אלא תמיד לשאוף קדימה למטרות חדשות בחיים.
- פרטים
-
קטגוריה: פרשת צו
-
פורסם ברביעי, 21 אוקטובר 2020 16:21
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 550
שבת הגדול- מה הקשר בין דברי מלאכי לפרשת צו?
מאת: אהובה קליין.
שבת הקרובה- פרשת צו :"שבת הגדול" מפטירים בספר מלאכי [פר' ג', ד-כ"ד]
להלן כמה פסוקים נבחרים מדברי הנביא: "וְעָרְבָה, לַה', מִנְחַת יְהוּדָה, וִירוּשָׁלִָם--כִּימֵי עוֹלָם, וּכְשָׁנִים קַדְמֹנִיֹּת". [מלאכי ג, ד]
"לְמִימֵי אֲבֹתֵיכֶם סַרְתֶּם מֵחֻקַּי, וְלֹא שְׁמַרְתֶּם--שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם, אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת; וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה נָשׁוּב. הֲיִקְבַּע אָדָם אֱלֹקים, כִּי אַתֶּם קֹבְעִים אֹתִי, וַאֲמַרְתֶּם, בַּמֶּה קְבַעֲנוּךָ: הַמַּעֲשֵׂר, וְהַתְּרוּמָה. בַּמְּאֵרָה אַתֶּם נֵאָרִים, וְאֹתִי אַתֶּם קֹבְעִים--הַגּוֹי, כֻּלּוֹ. הָבִיאוּ אֶת-כָּל-הַמַּעֲשֵׂר אֶל-בֵּית הָאוֹצָר, וִיהִי טֶרֶף בְּבֵיתִי, וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי".[שם, ז-י"א]
"זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים. הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא--לִפְנֵי, בּוֹא יוֹם ה', הַגָּדוֹל, וְהַנּוֹרָא. וְהֵשִׁיב לֵב-אָבוֹת עַל-בָּנִים, וְלֵב בָּנִים עַל- אֲבוֹתָם -..." [שם ג, כ"ב-כ"ג]
פרשת צו מתארת סוגים שונים של קורבנות שהוזכרו בפרשת ויקרא, כגון: קורבן עולה, מנחה, חטאת, אשם ,שלמים ובסוף הפרשה הכתוב מתאר באופן מפורט: את הטקס החשוב של הקדשת אהרון ובניו לעבודת הקודש במשכן שהושלמה הקמתו ומהווה מרכז רוחני לעם ,פרטי הטקס החגיגי הזה כבר הוזכרו [בחומש שמות כ"ט]
פרשת צו פותחת במילים:
"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו לֵאמֹר, זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה.."
[ויקרא ו, א-ב]
בהמשך התורה מדגישה את איסור אכילת החלב, ודם הבהמה: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לֵאמֹר: כָּל-חֵלֶב שׁוֹר וְכֶשֶׂב, וָעֵז--לֹא תֹאכֵלוּ. וְחֵלֶב נְבֵלָה וְחֵלֶב טְרֵפָה, יֵעָשֶׂה לְכָל-מְלָאכָה; וְאָכֹל, לֹא תֹאכְלֻהוּ. כִּי, כָּל-אֹכֵל חֵלֶב, מִן-הַבְּהֵמָה, אֲשֶׁר יַקְרִיב מִמֶּנָּה אִשֶּׁה לַיהוָה--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת, מֵעַמֶּיהָ. וְכָל-דָּם לֹא תֹאכְלוּ, בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם, לָעוֹף, וְלַבְּהֵמָה. כָּל-נֶפֶשׁ, אֲשֶׁר-תֹּאכַל כָּל-דָּם--וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא, מֵעַמֶּיהָ".
השאלות הן:
א] מה המשמעות והתכלית של המילה:" צַו" ?
ב] מדוע אסור לאכול את החֵלֶב והדם של הבהמה?
ג] מה הקשר בין דברי הנביא מלאכי - לפרשה?
תשובות:
"צַו אֶת-אַהֲרֹן וְאֶת-בָּנָיו"
רש"י מסביר את משמעות המילה: "צו"- כביטוי ללשון זירוז , מיד ולדורות ועל כך אומר רבי שמעון: כי יש לזרז במקום שקיים חסרון כיס.
לפי תורת כוהנים - עליו מבסס רש"י את דבריו, הרי המילה: "צו" כוונתה- לזרז את הכוהנים בקיום המצווה [קורבן עולה] הן מפני שהיא מצווה לדורות, או אם משום שיש במצווה - עניין של חסרון כיס.
שהרי הכוהנים מקבלים רק את העור של קורבן זה.
ואם נפסלה העולה, אין לכוהנים את העור- על פי [מסכת זבחים פי"ב, מ"ב] ויש הסוברים: כי חסרון הכיס הוא במצווה: "אש תמיד תוקד על המזבח"
בעל "חת"ם סופר" מבהיר: כי בסוף מסכת מנחות [ק"י ע"א] למד ריש לקיש מן הפסוק: "זאת תורת העולה למנחה ולחטאת ולאשם"[ויקרא ז, ל"ז] "כל העוסק בתורה, כאילו הקריב עולה, מנחה, חטאת ואשם"
והרי הכוהנים היו מרוויחים משהו מהקורבנות ואפילו מקורבן עולה- שהיה נשרף כליל- הם היו זוכים בעור הקורבן בלבד . לכן היה חשש שאהרון ובניו ימנעו מלפרסם, שאפשר לקיים מצוות הבאת קורבנות על ידי לימוד תורה. מטעם זה נאמר: "צו..." כי חובה קדושה חלה על אהרון ובניו להסביר לעם ישראל: שכל העוסק בתורת הקורבנות מחשיבים לו: כאילו הקריב קורבן ,למרות שלכוהנים הדבר עשוי לגרום לחיסרון כיס.
בעל "חידושי הרי"ם" מביא הסבר מעניין במיוחד: ידוע כי קורבן עולה מכפר על חטאים שאדם חוטא במחשבה. מעניין להתבונן באיבריו של האדם העשויים לגרום לחטאים. אז נגיע למסקנה: כי לכל איבר ואיבר בגוף האדם קיים "כיס" העשוי לכסותו ומונעו מן העבירה, האדם מסוגל לאטום את אוזניו כדי להימנע משמיעת לשון הרע, האדם יכול לחסום את פיו כדי להימנע מדיבור שלילי, כגון: קללה, או לשון הרע וכך ביתר איברי גוף האדם, אך קיימת בעיה לעצור ולהציב מחסום למוח, שהרי אין אפשרות לגמרי לשלוט על מחשבות שהן עשויות לגרור את האדם לעבירה. לכך מוצאים אנו רמז למילותיו של רבי שמעון במדרש תורת כוהנים: "ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון- כיס"
והמשמעות היא: התורה צריכה לזרז את האדם, להזהירו ולהרתיעו- במקום שאין "כיס" מיוחד – מעצור לאדם להימנע מהחטא. ועל כן דרוש זירוז מיוחד ושמירה רבה על המחשבה במוח- כדי שתהיה נקייה וכאשר יצליח להתגבר על המחשבות השליליות ממילא יוכל , ביתר קלות ,להגיע למחשבות החיוביות ומהן לעבור למעשים הטובים בפועל.
איסור חֵלֶב ודם.
רבי יצחק ברויאר זצ"ל מביא הסבר בספרו "נחליאל" לאיסור חלב ודם:
"הדם הוא הקרן האקטיבית של גוף הבהמה. פעולתה מקיימת תמיד את חייו, החלב הוא הקרן השמורה של הגוף, אשר הוא ניזון ממנו בשעת הדחק. שניהם מסמלים את החיים הבהמיים"
האנשים הדוגלים בחומריות- במטריאליזם - טוענים : כי אין הבדל בין סוגי החיים של האדם ושל הבהמה. אך אין בכך אמת מושלמת, מפני שחוץ מהעולם החומרי קיים באדם גם העולם הרוחני.
על ידי שהאדם מקריב את הדם ואת החלב, הוא לומד כי מעבר לחלק החומרי שבו המשותף גם לבהמה, הרי הוא נבדל מן הבהמה בחלק האלוקי ועל ידי ההקרבה של הדם והחלב על המזבח, למעשה האדם מוכיח כי לא מקריב את דמו וחלבו של הקורבן, אלא את דמו ואת נפשו שלו עצמו מקריב על המזבח וכך הוא המכפר על נפשו.
האיסור באכילת הדם והחלב מבליט את ההבדל בין הדוגלים במאטריאליזם וטוענים- כי אדם ובהמה חד הם ואילו התורה מזהירה את האדם כי האיסור של אכילת חלב ודם הוא מקור המקדש וקודשיו חוקת עולם "לדורותיכם" והוא בכל מושבותיכם, איסור זה ,למעשה, מבדיל בין היהדות לבין הדוגלים בחומריות ומשווים את האדם לחיי הבהמה. ועל כן כל מי שעובר על איסור זה - נכרת מעמו. משום כך אדם האוכל מדם של בהמה עקבות הנפש הבהמית מצויים בו. לכן , חייב היהודי להבדיל בין רצון אנושי ,לעומת רצון בהמי ועל רעיון זה מתבססת היהדות.
הקשר בין דברי מלאכי לפרשה:
בעוד שבפרשה ישנו הסבר מפורט על הקורבנות, תפקידיהם של הכוהנים והמטרה היא: לקיים את התורה ככתבה ולשונה ,הרי בהפטרה, הנביא מלאכי קורא:"...שׁוּבוּ אֵלַי וְאָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם," כאן הוא מאשים את עם ישראל שלא הלכו בדרך הישרה, אך כעת ניתנת להם הזדמנות - לתיקון ותשובה: ברגע שעם ישראל ישוב אל הדרך הישרה גם ה' ישוב אליהם- כפי שהנביא מציין: "וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל-הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר-אַתֶּם מְבַקְשִׁים" ,אך העם אינו מבין כיצד לשוב לדרך הטובה.
והפער הזה מתבטא בנושא המעשרות ,עם ישראל אינם מביאים מעשרות ובכך הם ,כביכול, אינם מאפשרים שיתנהל קשר הדוק בין ה' אליהם והקשר נהפך להיות פגום.
על מנת לשנות את המצב הקיים -ה' מצווה אותם להביא את המעשרות ובזה יבחנו את ה' ויראו שהמצב משתנה לטובתם- צפויה להם ברכה רבה מהשמיים:
"וּבְחָנוּנִי נָא בָּזֹאת, אָמַר ה' צְבָאוֹת: אִם-לֹא אֶפְתַּח לָכֶם, אֵת אֲרֻבּוֹת הַשָּׁמַיִם, וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה, עַד-בְּלִי-דָי"
הנביא מצווה לזכור את תורת משה: "זִכְרוּ, תּוֹרַת מֹשֶׁה עַבְדִּי, אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתוֹ בְחֹרֵב עַל-כָּל-יִשְׂרָאֵל, חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים". על מנת שהאהבה בין ה' לעם ישראל תתקיים, עם ישראל מצווה לקיים את התורה כפי שהתחייב לקבלה במעמד הר סיני כאיש אחד בלב אחד.
לסיכום, הקשר בין פרשת צו להפטרה –בעוד שבפרשת צו מפורטים כל סוגי הקורבנות וגם המצוות שיש בהם עניין של חסרון כיס - הרי בהפטרה, הנביא מלאכי טוען: שעם ישראל התרחק מקיום המצוות ,בעיקר חטאו ישראל באי נתינת מעשרות לכוהנים. גם הלוויים , הכוהנים וישראל חטאו בחטאים ולא הבינו מה אלוקים דורש מהם, משום כך קשר האהבה בין ה' לעמו נפגע. אך ברגע שעם ישראל ייטיב את דרכו יזכה לגאולה במהרה.