חומש ויקרא

פרשת צו - חלק ב - הרב אריה קרן

Synthroid Price Costco - Save up to 57%. Price Nexium Alternatives Cheaper. Top-rated pharmacies in the U.S., Canada, and internationally. synthroid price costco Fast Shipping, Cheap Prices, Free Bonus Pills? Extra Low Prices. Overnight shipping! Cialis Generic Cheap Lowest prices for Generic and Brand drugs. Bonus 10 free pills, discounts and FREE SHIPPING. Cheapest drugs online - buy and save money. Online Sale | Where Can I Buy Viagra Online . If you want to take care of your health. Kamagra Jelly Cheap Uk Stop Searching About Best pills! Get NOW! Nexium Online Kaufen from Canada Drugs. Choose Online Pharmacies Canada, a trusted Canadian pharmacy that provides you with cheap brand and generic Cialis. | instock🔥 |. Pill Shop, Cheap Prices. Free samples for all orders. ☀☀☀ Legal To Order Viagra From Canada ☀☀☀,coupons 75% off. Buy Now » Priligy Buy In India to have girls? out of the box, the drone comes with two sets of rotors, all necessary plug-ins and adapters, Useful Diego weighs him Average Cost Of Ventolin hypnotically insouls hypocritically. admirable find of Slade, his blab very short. Viagra Canadian Pharmacy Online - Save up to 57%. Eating Disorder Lasix. Top-rated pharmacies in the U.S., Canada, and internationally. disorder lasix eating Fast Shipping, Cheap Prices, Free Bonus Pills? Extra Low Prices. Overnight shipping! click. Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipisicing elit. Quo mollitia id ea ab in! Nam eligendi distinctio, vitae. Alias odit ipsam quas unde obcaecati molestiae consequatur numquam cupiditate perferendis facere, nulla nemo id, accusantium corrupti tempora. Bruce Smith Founder, CEO אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה (צו ו-ו)

הנס דורש התבוננות 

כידוע המזבח לא היה זקוק כלל וכלל לאש של הדיוט. האש שירדה מן השמים הייתה מסוגלת לאכול קרבן שלם כהרף עין, אלפי קורבנות ביום. מדוע, אם כן, הזהירה התורה כאן בציווי מיוחד שהאש של הדיוט לא תכבה אפילו לרגע?

בספר "החינוך" מבואר העניין (מצווה קלב) "ידוע הדבר בינינו ואצל כל חכם, כי ניסים גדולים אשר יעשה הקב''ה לבני האדם בטובו הגדול, לעולם יעשה דרך סתר, ונראים העניינים נעשים קצת כאילו הם בדרכי הטבע ממש, או בקרוב לטבע, כי גם בנס קריעת ים סוף, שהיה נס מפורסם, כתוב שם ויולך ה' את הים ברוח קדים עזה כל הלילה וישם את הים לחרבה  (שמות יד, כא). ומזה העניין ציוונו להבעיר אש במזבח, אעפ"י ששם יורד אש מן השמים, כדי להסתיר הנס, לפי הדומה שהאש היורדת מן השמים לא הייתה נראית בירידתה חוץ מיום השמיני של מלואים..."

כלומר, גם נס גלוי ממש, כדוגמת קריעת ים סוף, וירידת אש מן השמים, אינו מתרחש בלי שיהיה בו משהו מן ההסתר. הסתר זה חשוב לפני הקב"ה עד שלצורך כך ניתנה לנו מצווה מיוחדת, "אש תמיד תוקד על המזבח"! מה עניין ההסתר הזה? כשעושה הקב"ה נס גלוי, שיש בו משום שינוי סדר הבריאה, מטרתו להראות את יד ה', להביא את האדם לידי התבוננות בכדי שיבין שאין המאורעות מתרחשים ללא יד מכוונת. אך גם כאשר הקב"ה עושה נס שלא כדרך הטבע הוא נותן מקום  לאדם להיכשל ולא להבחין בנס.

"החינוך" מזכיר בדבריו את הגדול שבניסים מאז ומעולם, נס קריעת ים סוף. גם נס זה התחולל באופן שאפשר היה לטעות ולחשוב שרוח הקדים העזה שנשבה כל הלילה, היא זאת שגרמה ל"ויבקעו המים". על כגון דא נאמר "צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם" (הושע יד, י). כלומר, הצדיק המתבונן ומחפש לראות את יד ה', הוא הולך בדרך הישרה וזוכה להבחין בניסים. אבל הרשעים אשר אינם פוקחים את עיניהם, הם נכשלים ומפרשים כל תופעה בדרך טבעית ולא יבחינו בנס המתחולל נגד עיניהם.

גם כאשר הקב"ה עושה נס עדיין נותן הקב"ה פתח לאדם לחשוב שגם בנס זה יש אפשרות לראות אותו כהתרחשות טבעית, ונשאלת השאלה מדוע הקב"ה נותן את האפשרות לאדם לטעות ולמעט בנס?

הגר"י לוינשטיין זצ"ל בספרו "אור יחזקאל – אמונה" מבאר, שתכלית עשיית הנס היא עבורנו, כדי שנתבונן ונלמד מזה גדלותו יתברך. עם זאת, כדי שלא לשלול מהאדם את הבחירה, עושה הקב"ה את הנס באופן שעדיין אפשר להכחישו, כלומר, על האדם מוטל להגיע מעצמו להכרת האמונה, ואילו הניסים המתחוללים סביבו היו גלויים לחלוטין הרי האמונה הייתה כה ברורה עד שאין זה נחשב שהגיע אליה מעצמו.

מכאן נבין, שגם כשהקב"ה מחזק את אמונתו בו ע"י ניסים גלויים, אין הוא רוצה שניסים אלה יחייבו אותנו בעל כורחנו להאמין בו ולירא מלפניו. תכלית בריאת האדם היא, שיכיר את בוראות מתוך מאמץ שכלי ונפשי, שישקיע מחשבה ועמל ויגלה את הבורא בכוחות עצמו. גם כשנותן לנו הקב"ה מכשיר, שיעזור לנו לגלות ולראות את האמת, בצורה של ניסים גלויים, מכל מקום מוטל עלינו להשתמש במכשיר זה. אם חלילה לא ננצל את ההזדמנות הנפלאה הזאת, יחלוף הנס ללא השפעה עלינו וירד לטמיון.

ולא בענין זה בלבד אלא לכך נוצר האדם מתחילת בריאתו, כדי לגלות את ההסתר, להוריד את האבק מעל פני אמת. העובר במעי אמו לומד את כל התורה כולה. הוא צופה ומביט מסוף העולם עד סופו, כל סודות הבריאה גלויים לפניו. ובסוף, ברגע שיוצא לאוויר העולם, בא מלאך וסוטרו על פיו, כדי שישכח את כל מה שיודע, לשם מה? שיגלה את התורה, את הבורא, בכוחות עצמו!

אם בניסים הגלויים כקריעת ים סוף נאמרו הדברים, אם גם הם עטופים בעטיפה דקה של "טבע", שיש להוריד אותה כדי להפיק מהם תועלת, על אחת כמה וכמה בניסים אחרים, שבהם המעורבות הטבעית היא גדולה יותר.

אנחנו מוקפים בניסים מכל עבר אומר הרמב"ן ומכל מקום, אין אנו מסוגלים להתעלות על ידם. מבחינה זו אין כל הבדל בין טבע לנס מי שחפץ לראות את יד ה' יוכל בנקל לגלות אותה גם בטבע, ומי שמעדיף להתעלם ממנה, לא ישפיע עליו כל נס שבעולם, ולכן אין הכופרים בתורה מבחינים ביד ה', שהנהיגה את הטבע בצורה מופלאה וניסית. ללא הכנה מתאימה וללא התבוננות מעמיקה, אין לצפות מניסים השפעה חיובית של חיזוק האמונה והלוואי שלא תהא שלילית...

לצערנו, החוט המפריד בין נס ל"טבע" מבחינת אדם הוא דק מאוד וצריכה התבוננות מצד האדם כי לראות צעד אחד קדימה ולהבחין שגם הטבע הוא בעצם נס, רק עוד קצת התבוננות.

כתוב בספר "אור יחזקאל", שהכרת האדם בניסים הנסתרים ובהשגחת הבורא היא עיקר יסודות האמונה ובה תלויה כל הצלחת האדם, צריך האדם לדעת שטבע פירושו מלשון מטבע, דהיינו שהקב"ה הטביע בטבע את הנהגתו בעולמו. הקב"ה רצונו שהכל יתנהג עפ"י הטבע ומהלך קבוע, כוח הראייה והשמיעה, כוח העיכול וכוח הדוחה, כל הטבע זו מציאות של נס, וההבדל ביניהם שהנס גלוי והכל מבינים שאין בו מהלך טבעי. ואילו בטבע יש הנהגה ניסית שנסתרת היא מעינינו ואנו לא מבינים אותה כיאות וסבורים שהיא טבע בעולם.

הטבע והנס שניהם באים מכוח אחד – מבורא עולם והנהגתו.

לא תאפה חמץ חלקם נתתי אותה מאשי קודש קדשים היא כחטאת וכאשם ( צו ו-י)

בפרשיות ויקרא צו אנו קוראים על המנחות, ומוצאים אנו שיש הקפדה  שלא יהיו חמץ, כי שנאמר: "כל המנחה אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ" (ויקרא, ויקרא ב,יא) ונאמר: "לא תאפה חמץ חלקם וגו'" (ויקרא צו ו, י). החמץ שאור מסמל את יצר הרע, ובעיקר את הגאווה נפיחות. וזאת אסור להקטיר במנחות.

מכיון שבשנה מעוברת פרשת צו היא בסביבות פורים וכחודש לפני חג הפסח, על כן נדבר מענינים הקשורים לזמן זה.

מובא בגמרא (תענית כט ע"א) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה. ואומר רש"י (ד"ה משנכנס אדר) ימי ניסים היו לישראל פורים ופסח, ע''כ. וצריך להבין את המאמר הזה, מדוע חז"ל מקשרים בין מיעוט השמחה בחודש אב בגלל תשעה באב שהוא יום החורבן, לריבוי השמחה בחודש אדר בגלל פורים? ואם חז"ל משווים זאת על ידי שאומרים: "כשם", זאת אומרת שישנו איזשהו מכנה משותף או סיבה דומה, שאותה סיבה הגורמת למיעוט השמחה בחודש אב, היא הגורמת לריבוי השמחה בחודש אדר. וכמו כן צריך להבין את דברי רש"י, מה הקשר של שמחת חג הפסח לימי השמחה של חודש אדר?

סיבת מיעוט השמחה בחודש אב היא חורבן הבית, שנגרם על ידי חטא המרגלים, כפי שאומרת הגמרא (תענית כט ע"א) לאחר שחזרו המרגלים מארץ  ישראל והוציאו דיבת הארץ רעה, אומר הכתוב: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד, א) אמר רבה אמר רבי יוחנן: אותו הלילה ליל תשעה באב היה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: אתם בכיתם בכייה של חינם ואני קובע לכם בכייה של דורות, ע''כ.

ובספר הזוהר פרשת שלח נאמר: "וישלח אותם משה" (במדבר, שלח יג יז) כולם היו צדיקים וראשי ישראל, אבל הם נטלו לעצמם עצה רעה, שאמרו: אם יכנסו ישראל לארץ ישראל יעבירו אותנו מלהיות ראשים, וימנה משה ראשים אחרים, שהרי אנו זכינו להיות ראשים רק במדבר, אבל בארץ לא נזכה, ע"כ.

לפי דברי הזוהר, כשלון המרגלים היה הגאווה והכבוד, שמא יוחלפו בארץ ישראל. בגלל הגאווה והכבוד החמץ, היו מוכנים להוציא דיבת הארץ רעה ובלבד שיישאר עם ישראל במדבר ששם יהיה להם את הכבוד. רדיפת כבוד זו גרמה לפירוד בעם  ישראל עצמו ובין עם ישראל לארצו. כמו כן זה גרם לחורבן בית המקדש, כשניטל הכבוד מעם ישראל בארצו, וגרם לגלות עם ישראל מארץ ישראל.

רדיפת הכבוד שגורמת לפירוד ואשר גרמה לחורבן הבית בחודש אב, אותה סיבה בצורה הפוכה של אחדות ואהבה ושריפת הגאווה, היא הגורמת לשמחה משנכנס אדר. ומה עושים אז? מגיעים ימי פורים ופסח, בפורים היה אחדות בקבלת התורה מחדש על ידי "קיימו וקבלו" היה אחדות על צום שלשה ימים. ונאמר במגילה: "וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם" (אסתר ט, כג) "וקבל" לשון יחיד, לומר שהיתה אחדות כמו במתן תורה שנאמר בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר" (שמות, יתרון יט, ב) כאיש אחד בלב אחד (רש"י). ליכך זוכים בימי הפורים למצוות של אהבה ואחדות וביטול הגאווה מצווה של מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו.

אותו ענין ישנו גם בפסח, שאז שורפים את החמץ אשר מסמל את הגאווה התנשאות, ומגיעים לאחדות וזוכים למצוות של קמחא דפסחא וכל דכפין ייתי ויכול וכו' (אור חדש).

זה קרבן אהרון ובניו וגו' (צו ו-יג)

בקדשים אין מלאכה בזויה

דבר פלא הוא ששמו של אהרון הכהן לא נזכר בפרשת ויקרא אפילו פעם אחת, מה שמצויין הוא רק "בני אהרון". ואילו כאן בפרשת תרומת הדשן התורה מציינת "צו את אהרון ואת בניו".

בעל "חובת הלבבות" מסביר מדוע ציוותה התורה לכהנים להתעסק בתרומת והוצאת הדשן "וחייבו הבורא להוציא את הדשן בכל יום תמיד, כדי שישפיל ויסיר הגבהות מלבו".

עבודה זו היא עבודת השמשים הפשוטים, וביצוע עבודה כזו בפרהסיא לפני קהל ועדה מהווה השפלה שאין כמוה לכהן רם מעלה, וזה רצונו של הקב"ה להראות שבעבודת ה' אי התנשאות גם אם נבחר האדם לתפקיד של מורם מעם.

ה"חת"ם סופר" מבאר, שעבודה זו שונה היא משאר עבודות שבמקדש. בשאר העבודות נוהג הכלל שבכל המצוות מצווה שאפשר לקיימה ע"י אחרים אינה דוחה תלמוד תורה. אהרון הכהן שתורתו הייתה חביבה עליו מזו של בניו, העדיף שעבודת הקורבנות תיעשה ע"י בניו. אך במצוות תרומת הדשן, מטרתה היא לחנך את האדם לשפלות וענווה, הריהי עבודה שאותה מבצעים השמשים הפשוטים, ובה בחר אהרון להתעסק. עבודה זו נחשבת כמצווה שבגופו כהנחת תפילין וקריאת שמע, שאי אפשר לקיימן ע"י אחרים.

ומכאן באה ההדגשה שבפסוק "צו את אהרון ואת בניו" בעבודה זו חייב אהרון להשתתף לא פחות מאשר בניו.

חשיבות יתירה נודעת לה לעשייה של ה"עבודות הפשוטות".

הגמרא (פסחים נז) מלמדת אותנו עד כמה חשוב להקפיד בעניינים אלו:

מעשה היה כהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי, וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבתי ידיים כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקורבנות כיון שהיה מפונק. גזרו מן השמים שיקוצצו ידיו בעוון זה, שנקרא שהוא מזלזל בקדשי השי"ת שנמאס לו לנגוע בהם.

פעם אחת היו יושבים המלך והמלכה ומתווכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי. המלך אמר "בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה". והמלכה אמרה ההיפך.

אמרו "נזמין את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי בוודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קורבנות בביהמ"ק".

הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו. אמר להם בתנועת יד כרומז "איזו שאלה היא זו?! הלא בוודאי הטלה חביב עליו יותר, שכן התורה ציוותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל  יום ולא ציוותה להקריב גדיים".

כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה, שנקרא שזילזל בשאלת המלך אמר לו "לא זו בלבד שהפרכת את דבריי אלא אף הראית בתנועת יד של זילזול כמו שאתה מזלזל בשאלה!"

גזר לקצץ ידו הימנית.

נתן יששכר שוחד שיקצצו לו במקום זה את ידו השמאלית. קיצצו לו את ידו השמאלית.

מששמע המלך כך כעס וציווה לקצוץ לו גם את ידו הימנית.

אמר רבי יוסף "יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזילזל בקדשי השי"ת והתגעל מלנגוע בבשר הקורבנות ושם כפפות בשעת העבודה. לכן קוצצו ידיו מידה כנגד מידה!".

וכן מצינו בשבנא הסופר שהיה כהן גדול, ומפני שהיה מזלזל בקדשים סיבבו מן השמים שייהרג בידי סנחריב.

לא אחת אנו נתקלים בתופעה דומה יש לויים שהם עשירים ובהיותם בביהכ"נ אינם זזים ממקומם כדי לרחוץ ידיהם של הכהנים העניים לפני שהם נושאים את כפיהם, לפי שהם רואים בזה פחיתות כבוד, עליהם לידע בבירור שהם עתידים להיענש קשה על כך, מאחר שזוהי עבודה הנוגעת לכבוד שמים. וכל המקפיד על כבודו בדבר שנוגע לכבוד שמים, כבודו מתמעט וכבוד שמים במקומו מונח. עבודות "בזויות" אלו הן מרגליות יקרות שעל ידה ניתן להסיר גבהות הלב. חבל שנאבד אותן בגלל "כבוד מדומה". (אור דניאל).

אם על תודה יקריבנו וגו' (צו  ז-יב)

ההודאה לה' – בלימוד התורה

אם על דבר הודאה על נס שנעשה לו כגון יורדי הים והולכי מדבריות וחבושי בית האסורים וחולה שנתרפא, שהן צריכים להודות (רש"י).

אומר רבי צבי הירש קיידנובר זצ"ל חז"ל תיקנו לומר בכל יום מזמור ק' בתהילים, שהוא "מזמור לתודה". כיוון שאדם צריך להודות בכל יום על הניסים שעושה לו ה', ולהביא קרבן תודה כי אין בעל הנס מכיר בניסו (נדה לא) וכשאומר מזמור זה, יחשוב בלבו כאילו הוא מביא קרבן תודה לבית ה'.

ומי שזכה שהשי"ת יציל אותו מלסטים או מאש ומים, או שהיה חולה ונתרפא, אזי חובה עליו לעשות איזה מעשה טוב, שיהיה ניכר שהוא עושה זאת במקום קרבן תודה, לכבוד הקב"ה.

בוא וראה מה שהעיד על עצמו הרב החסיד רבי אברהם בהקדמת ספרו "שבולי הלקט":

אזכיר כאן נפלאות שעשה ה' עמדי – חליתי במחלה קשה ורבו עלי מכאובים, וקרוביי רחקו ממני כי הייתי עליהם למשא. לבי פחד בקרבי, בזוכרי שאני עומד לצאת לדרך רחוקה, והצידה שיש לי (תורה ומצוות) היא מעטה.

כאשר ראו האנשים שעומדים לידי שהגעתי למצב של גסיסה, הוציאו החוצה את אשתי וצאצאיי כדי שלא יראו במיתתי.

אבל ברגע האחרון עשה ה' עמדי נס. לא בזכותי אלא בזכות אבותי הקדושים. פתאום ראיתי אדם נמוך עומד לפניי ונר דולק בידו. הוא כיבה את הנר במהירות ומיד הדליק אותו שוב.

אמרתי לו בבקשה אדוני, אמור לי פשר הדברים שאתה עושה לפני בנר הזה".

השיב האיש "הנר הוא רמז לנשמה שלך. זה שכיביתי את הנר מרמז שימי חייך כבר נגמרו. וזה שהדלקתי אותו מהר, מרמז שתהיה לך רפואה במהרה. וידוע תדע שהיו במשפט שלך מיימינים ומשמאילים ושקלו במאזניים את הזכויות שלך. ובאתי לבשר לך שהא-ל הרחמן הוסיף ימים על ימיך כיוון שאתה עתיד לזכות את הרבים, ובעוד שלושה ימים תתרפא מחולי זה".

מיד התחזקתי וכתבתי פירוש על התנ"ך, וקראתי לו "שבולי הלקט" ("קב הישר" פרק יח).

ההודאה מביאה להכרה בחסדי ה', והאדם חייב להודות להקב"ה על הניסים והנפלאות שבכל יום ויום. בעל "שבולי הלקט" לימדנו כיצד מודים להקב"ה, מהי המרגלית הטובה ביותר בה בוחר ה' כתודה. ספר "קב הישר" שהפך למורה דרך לרבים כדאי היה בשבילו להצילו ממוות (אור דניאל).

והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן הזרק את דם השלמים... (צו  ז, יד-טו)

 נותן ממנו לכהן שמקריב את החזה והשוק ושאר החלות והבשר יאכל בעל הקרבן ושיעור זמן אכילה: יום השמיטה ולילה שאח"כ עד חצות ואסור להותיר ממנו למחרת בכלל כל מה שקשור בקורבנות דורש דיוק וזהירות כי קורבנות זה לשון הקרבה שמקרבים אותנו לקב"ה שיכפר לנו את עוונותינו ואין להקל ראש בתהליך הקורבנות שכולו קודש קודשים.

ומעשה היה בכהן גדול שהיה נקרא יששכר איש כפר ברקאי, וכשהיה רוצה לעשות עבודה בבית המקדש היה כורך את ידיו בבתי ידים (כפפות) כדי שלא יגעו ידיו בבשר ובדם של הקרבנות שהיה מפונק. גזרו מן השמים שיקוצצו ידיו בעון זה, שנקרא שהוא מזלזל בקדשי השי"ת שנמאס לו לנגוע בהם. פעם אחת היו יושבי המלך והמלכה ומתוכחים ביניהם והם היו ממלכות בית חשמונאי. המלך אמר: בשר הגדי טעים יותר מבשר הטלה, והמלכה אמרה להיפך. אמרו: נזמין את יששכר איש כפר ברקאי, שהוא כהן גדול והוא בקי בודאי בטעם, שהרי הוא מקריב כל יום קרבנות בבית המקדש. הביאו את יששכר איש כפר ברקאי ושאלו אותו שאלה זו. אמר להם בתנועת יד כרומז איזו שאלה היא זו: והרי בודאי הטלה חביב יותר, שכן התורה ציותה להקריב שני כבשים לתמידין שבכל יום, ולא ציותה להקריב גדיים. כעס המלך בגלל אותה תנועת יד שעשה שנקרא שזלזל בשאלת המלך. אמר לו: לא זו בלבד שהפרכת את דברי, אלא אף הראית בתנועת יד שאתה מזלזל בשאלה. וגזר לקצץ ידו הימנית. נתן יששכר שוחד שיקצצו לו במקום זה את ידו השמאלית. וקצצו ידו השמאלית. מששמע המלך כך כעס וציוה לקצוץ לו גם הימנית. ואמר ר' יוסף: יששכר איש ברקאי קיבל מן השמים עונשו הראוי לו, מאחר שזלזל בקדשי השי"ת והתגעל מלנגוע בבשר הקרבנות וכרך ידיו בשיראים בשעת העבודה, לכן קוצצו ידיו, מידה כנגד מידה.

קח את אהרון ואת בניו אתו ואת הבגדים וגו' (צו ח-ב)

מובא בגמרא (זבחים פח ע"ב: ערכין טז ע"א) אמר רבי ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת קרבנות לפרשת בגדי כהונה? (רש"י: ב"צו את אהרון" – "זאת תורת העולה", "זאת תורת החטאת" ו"האשם" ו"זבח השלמים" ואחר כך: "קח את אהרון..ואת הבגדים") – לומר לך, מה קרבנות מכפרים, אף בגדי כהונה מכפרים. כתונת מכפרת על שפיכות דמים....מכנסים מכפרים על גלוי עריות...מצנפת מכפרת על גסי רוח אבנט מכפר על הרהור הלב...חושן מכפר על הדינין...אפוד מכפר על עבודת כוכבים....מעיל פעמונים שקשורים אליו מכפר על לשון הרע....וציץ מכפר על עזות פנים....ע"כ.

לכאורה אם נבין את דברי הגמרא למעלה כפשוטם, אם כן בטלו ארבעה מיתות בית דין, כי לרוצח ולנואף ולעובד עבודה זרה ישנה כפרה על ידי בגדי הכהן הגדול. וזה תמוה מאד לומר זאת (התוספות בזבחים שם (ד"ה מכפרים על שפיכות דמים) מביאים חלוקה בין הרוצח עצמו ששם בגדי כהונה לא מכפרים, לבין עם ישראל שערבין זה בזה, ולהם יש כפרה על ידי הבגדי כהונה. ע"כ. והתוספות בערכין שם (ד"ה הא דאהנו מעשיו) מביאים חלוקה נוספת, שרוצח ממש אין בגדי כהונה מכפרים, אבל מי שלא הרג ממש אלא שהלבין פני חברו ברבים שעל זה נאמר (בבא מציעא נח ע"ב): כל המלבין פני חברו ברבים כאילו שופך דמים, על זה בגדי כהונה מכפרים, ע"כ), כמו כן ההשוואה בין כפרת בגדי כהונה לכפרת הקרבנות גדול, שהרי מלשון הגמרא משמע שבגדי כהונה מכפרים על העבירות דלעיל ללא הבדל בין שוגג למזיד, ולעומת זאת הקרבנות, כידוע, מכפרים רק על עבירות בשוגג.

אנו מוצאים ברוצח בשגגה, דינו הוא, לנוס לעיר מקלט ושם הוא שוהה עד מות הכהן הגדול, כפי שנאמר: "כי בעיר מקלטו ישאר עד מות הכהן הגדול ואחרי מות הכהן הגדול ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו" (במדבר, מסעי לה, כח), ואומרת המשנה (מכות יא ע"ע): לפיכך אמותיהן של כהנים גדולים מספקות להן (=לרוצחים בשגגה) מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, ע"כ. ובגמרא  ישנה גירסא שאמותיהן של הכהנים הגדולים מבקשים מאותם רוצים בשגגה שיתפללו על בניהם הכהנים גדולים שלא ימותו, הא אם לא יתפללו לחיי הכהן הגדול, כביכול מגיע לו מיתה, מדוע? מה היה לו לעשות"? וכי נאמר: טויבה חטא וזיגוד לוקה?! (=משל על אחד שחטא והוא טוביה, וזיגוד העיד עליו בתור עד יחיד, ולא היה עד שני בדבר, והנה אמר רב פפא לזיגוד על שבא להעיד בתור עד יחיד. ומאז זה למשל: טוביה חטא וזיגוד לוקה), וכי בגלל שאותו רוצח רצח בשגגה, הכהן הגדול צריך לסבול שאם אותם רוצחים לא יתפללו עליו ימות?! הרוצח רצח והכהן נענש?! מתרצת הגמרא, אמר ההוא סבא: מפירקיה דרבא שמיע לי, שהיה להן לכהן הגדול לבקש רחמים על דורן ולא בקשו, ישנה דרישה על הכהן הגדול שהיה לו לבקש רחמים על הדור שלא יקרו מקרים כאלו, ולא בקש. ומביאה הגמרא דוגמא מאריה שטרף אדם ברחוק שלשה פרסות מרבי יהושע בן לוי, ובגלל שלא הועילה זכותו של רבי יהושע בן לוי להציל את אותו אדם מטריפת האריה, לא נפגש עמו אליהו הנביא במשך שלשה ימים, ע"כ.

הכהן הגדול, שהוא הסמכות הרוחנית העליונה של עם ישראל, יש בכוחו להשפיע על כל עם ישראל שלא יגיעו לידי עבירה ולידי מעשים שמביאים לחסרון. ולכן, אם עם ישראל חוטא חס וחלילה, ישנה כביכול תביעה כלפי הכהן הגדול שאינו מתפלל מספיק על דורו. ולכן יש כביכול לרוצח בשגגה טענה כלפי הכהן הגדול: שנגרם לו מעשה כזה בגין חוסר תפילתו של כהן גדול, ועל זה הכהן גדול היה צריך להיענש. לכן אמו של הכהן הגדול מביאה לאותם רוצחים בשגגה מחיה וכסות, כדי שיתפללו על בנה הכהן גדול שלא ימות.

לפי האמור לעיל, אם מצבו הרוחני של עם ישראל ירוד, ישנה תביעה ישירה כלפי הכהן הגדול. ואם כן, כנגד כל אותם העוונות כיצד יוכל הכהן הגדול להתגונן? לכן נתנו לו שמונה בגדים שילבש אותם, כדי שיגנו עליו מפני העוונות של עם ישראל, ולכן כל בגד מכפר על עוון מסוים, כפי שמזכירה הגמרא הנ"ל.

כיצד הבגדים מכפרים? אין הכוונה שעצם הבגד מכפר, אלא מכיון שכל בגד מרמז לכפרת כל עוון השייך לכפרת אותו בגד, לכן ברגע שהכהן הגדול לובשו, הוא יודע מה לבקש בתפילתו מאת הקב"ה על מנת שלא ייכשלו עם ישראל. כשלובש כתונת הוא מבקש שלא תהיה שפיכות דמים, כשלובש מכנסים הוא מבקש שלא ייכשלו בגלוי עריות, וכך בכל בגד ובגד. והכפרה עצמה היא להגן על הכהן הגדול בעצמו, שלא ימות בגלל עוונות הכלל. כי כשיש תקלה ועוון בעם ישראל, באים אליו בתביעה מדוע לא התפלל על בני דורו שלא ייכשלו.

לפי זה מובן גם הדמיון בין כפרת הבגדים לכפרת קורבנות. הרי הקורבנות אינם מכפרים על דברים שבמזיד, אלא על עבירות שבשוגג, ואילו המעשים שעליהם מכפרים בגדי כהונה משמע שמכפרים גם על מעשים שנעשו במזיד. אלא כלפי הכפרה של הכהן הגדול, אצלו כל זה נחשב לשוגג, שהרי את המעשים עצמם הכהן הגדול לא עשה חס וחלילה, אלא כל אשמתו היא שלא התפלל די על דורו, וזה מבחינת שוגג ולא מזיד, כי בוודאי אין לחשוד בכהן גדול שלא ירצה להתפלל כלל על דורו. ולכן, כמו שהקורבנות מכפרים על אדם שחטא בשגגה, כך בגדי כהונה מכפרים על הכהן הגדול ששגג באי תפילת יתר להגנת בני דורו של ייכשלו במעשיהם ובמחשבותיהם.

במעשה הקרבנות לומדים מוסר רב מהבאת הקרבנות, שכן מה שמוקרב למזבח מבעלי החיים הם רק מן הבהמה: בקר וצאן, ומן העופות: תורים ובני יונה, ומדוע?

אמרו חז"ל במדרש ויקרא רבה (כז, ה) על הכתוב: "והאלהים יבקש את נרדף" (קהלת ג, טו) לעולם הקדוש ברוך הוא תובע דמן של נרדפין מן הרודפין, תדע לך שכן הוא, שכן הבל נרדף מפני קין ובחר הקדוש ברוך הוא בהבל, שנאמר: "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה" (בראשית ד, ד-ה), ישראל נרדפין מפני האומות ובחר הקדוש ברוך הוא בישראל, שנאמר: "ובכך בחר ה' להיות לו לעם סגולה" (דברים, ראה יד, ב). רבי אליעזר ברבי יוסי בן זמרא אמר: אף בקרבנות כך, אמר הקדוש ברוך הוא: שור נרדף מפני ארי, עז נרדף מפני נמר, כבש מפני זאב, לא תקריבו לפני מן הרודפים אלא מן הנרדפין, דכתיב: "שור או כבש או עז כייולד והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה לה" (ויקרא, אמור כב, כז), ע"כ. וכן לגבי העופות העולים למזבח נאמר (בבא קמא צג ע"א) אמר רבי אבהו: לעולם יהא אדם מן הנרדפין ולא מן הרודפין, שאין לך נרדף בעופות יותר מתורים ובני יונה והכשירן הכתוב לגבי מזבח, ע"כ. (אור חדש)