פרשת ויקהל

נדיבות הלב

נדיבות הלב

 שיר מאת: אהובה קליין ©

כל העם נשא ליבם

כאיילות החישו צעדם

נדיבות הלב גדשה שיאים

כנהר אדיר-  מימיו  גועשים.

 

מציפים יבשות ועמקים

סוחפים עימם בשמים

 מיני  מתכות עצי שיטים

אוצרות נוצצים ססגוניים.

 

חכמי הלב- אצים רצים

אל משה גדול הנביאים

זועקים ובידיהם מאותתים

די לסחף לב התורמים!

 

ויצו משה להעביר קול:

להפסיק התרוצצות בחול

כהרף עין תמה המלאכה

חיש משמים ירדה השכינה.

הערה: השיר בהשראת פרשת: ויקהל- פקודי] [חומש שמות]

 

 

חכמת הלב./ שיר מאת: אהובה קליין ©

חכמת הלב./ שיר מאת: אהובה קליין ©

חכמת הלב ניטעה ממרומים

 לאמנים המושכים בחוטים

מלאכת מחשבת   אדירה

זוהרת טהורה ונדירה.

 

מתכון בדוק ומנוסה

להתפלל לייחל לבורא

למלא הלב  באמונה

חכמה דעת ותבונה.

 

כך נהג החכם באדם

 התפלל לבורא עולם

זכה בלב כביר וחכם

וכן   זכו נשות המשכן.

 

נשים אשר נשא ליבן

מלאכתן  ידי אומן

 טוו  את יריעות העיזים

 בכישרון  מתנת אלוקים.

 

 הערה: השיר בהשראת פרשת ויקהל- פקודי [חומש שמות]

 

 

 

 

פרשת : ויקהל פקודי - מהי חכמת הלב?

פרשת : ויקהל פקודי - מהי חכמת הלב?

מאת: אהובה קליין.

 

בפרשה התורה מתארת: כיצד משה מקהיל את כל העם - כדי להשמיע להם : כי כל איש אשר ידבנו ליבו יתרום למשכן, זהב, כסף, נחושת, תכלת ,ארגמן ושאר חומרים..

משה ראה  בתרומת העם חשיבות גדולה- לפי שהמשכן היה מרכז רוחני ראשון בישראל והוא היה מותנה בשיתוף מלא של כל חלקי הציבור- למען  ייקחו חלק בהקמתו.

ואכן הייתה הענות מלאה כפי שהכתוב מציין: "והמלאכה הייתה דיים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" [שמות ל"ו, ז]

בפרשה , ישנו  דגש רב על אומנות המשכן ובאומנות זו לוקחים חלק: האומנים: בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחסימך  וגם הנשים חכמות הלב אשר טוו מצמר -העיזים- חוטים.

וכך התורה מתארת: "וְכָל- אִשָּׁה חַכְמַת-לֵב, בְּיָדֶיהָ טָווּ; וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה, אֶת-הַתְּכֵלֶת וְאֶת-הָאַרְגָּמָן, אֶת-תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי, וְאֶת-הַשֵּׁשׁ.  וְכָל-הַנָּשִׁים--אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן אֹתָנָה, בְּחָכְמָה:  טָווּ, אֶת-הָעִזִּים" [שמות ל"ה, כ"ה-כ"ו]

חכמת הלב מאפיינת גם את בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.

כפי  שהכתוב מציין: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא יְהוָה בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה.  לא וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן.  מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת." [ שמות ל"ה]

השאלות הן:

א] מה הייתה מומחיותן של  נשות חכמות הלב?

ב] מה המשמעות של חכמת לב?

תשובות :

מומחיותן של חכמות הלב:

רש"י מסביר:  הנשים היו טוות את  החוטים על גבי העיזים- בעוד שהשיער היה מחובר לגוף העז  וזו הייתה חכמה מיוחדת .

רבינו בחיי מסיק מסקנה מעניינת:" מכאן שאין ראוי להיות חכמת האישה, אלא במטווה  ובזריזות צרכי ביתה וכבוד בעלה, ולכך מנעו רז"ל ללמד תורה לבנות שנאמר: "ושננתם  לבניך ולא לבנותך ואמרו כל המלמד את בתו תורה , כאילו מלמדה תפלות"

"תפארת יהונתן"- מפרש: כי בעלי חיים וכל המחובר לבעלי חיים אינם מקבלים טומאה, לכן נשים אלה הצטיינו בחכמה על כך שהיו טוות את הצמר מעל- גבי העיזים וזאת כדי למנוע טומאה מהצמר תוך כדי  מלאכת הטוויה.

ספורנו מבהיר: כי מטרת הנשים  בטוויית הצמר  בעודו מחובר לגוף העז -כדי שבטוויה  יהיה זוהר נוסף, כי כאשר גוזזים את הצמר ואז עוסקים במלאכת הטוויה - האיכות יורדת.

הרב שמשון רפאל הירש אומר: לנשים הטוות את הצמר היה יתרון על  אנשים שהביאו חומרים בלתי מעובדים, או חומרים מעובדים על ידי  אחרים, הנשים נטלו על עצמן בהתלהבות לטוות את הצמר בכבודן ובעצמן.  והייתה להן שמחה לתרום את מלאכתן למען הקמת המשכן.

בעוד ששאר הנשים הכישרוניות היו מזדרזות להכין את האריגים הנחוצים בשביל יריעות המפוארות של המשכן, הרי הנשים החכמות יותר, דווקא בחרו במלאכת הטווייה שהיה מיועד ליריעות, שאומנם היו פחות יפות אבל נועדו להחזיק יחד את כל המשכן -היות והם היוו את עיקר האוהל ובבניית האוהל מתרכזת עיקר מהות האישה, על ידי מלאכת מחשבת זו הוכיחו  את אצילות נפשן ואת הרגשתן   ואת  הנשיות שלהן האמיתית ואת חכמתן המיוחדת.

במסכת שבת [צ"ט] מתוארת שיטתן המקצועית של נשות חכמות הלב באופן טווית  יריעות העיזים:

"שטוף בעיזים וטווי מן העיזים"

חכמת לב.

גם הנשים הטוות את יריעות העיזים עבור המשכן וגם האומנים בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך קרואים בתואר: חכמי לב.

הרב חיים לייב הלוי שמואלביץ [ראש ישיבת מיר ] מביא בספרו: "שיחות מוסר- שערי חיים "- הסבר יפה על מושג זה - על סמך הפסוק:

"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" [שם ל"א, ו] מכאן ניתן ללמוד שאדם החפץ במידה של חכמת הלב ,הוא צריך להקדיש לכך את כוחותיו , ובלב מעין זה הקב"ה מעניק  חכמה.

בתנ"ך  אנו מוצאים את שלמה המלך שעליו נאמר: "וה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ" [מלכים-א ,ה, כ"ו]

מהדוגמא הזו ניתן ללמוד: מהי הדרך להשגת החכמה- על ידי שנתבונן מה היה הגורם לכך ששלמה המלך זכה בחכמה.

וכך נאמר: "בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה  ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ"? [מלכים-א, ה'-י"ב]

ותשובת שלמה הייתה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע:  כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה.  וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי  ה' "

ועל כך הקב"ה ענה לו: "...ַיעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט.  הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ...."

מכאן ניתן להסיק: כי שלמה המלך השיג את החכמה בלב רק מתוך רצונו העז  בהשגת החכמה., הוא עד כדי כך השתוקק לחכמה שלא ביקש  בקשות נוספות. הוא היה מוכן לוותר על עושר ואריכות ימים ולמרות שאושר החיים הוא עקרון חשוב מכל, שלמה היה מודע לכך שחיים ללא חכמה- הם חסרי ערך ועל כך כתב הרמב"ם:[רוצח פ"ז, ה"א] "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"

מהטעם הזה שלמה  השתוקק להשיג את החכמה ,כי עצם תשוקת החכמה היא אשר מזכה את  בעליה בחכמה. מכאן אנו לומדים: כי חכם לב הוא אדם השואף בכל מאודו לקבל חכמה וזוהי "חכמת הלב" כמו שכתוב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

גם  יהושע בן נון זכה לחכמה  הוא מילא את מקומו של משה והוא הגיע למעלה זו- היות והוא ביקש חכמה כמו שכתוב:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"; [במדבר כ"ז, י"ח]

וספורנו מסביר: "מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין שכתוב:" ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"

כלומר: שאיפתו של יהושע הייתה: להתעלות מבחינה רוחנית ולקבל אור פני מלך חיים, ובשל תשוקתו זו- זכה בחכמה-חכמת הלב.

הרב שמואלביץ מוסיף ואומר: שאדם השואף להשיג את החכמה, חייב לעשות כל המאמצים כדי להשיג מעלות נצחיות אלה ויחד עם ההשתדלות זו - יש גם להרבות בתפילה למען השגת מעלה זו.

התפילה היא מעין "בית קיבול" שעל האדם להכין למען השגת החכמה וכך ה' ימלאהו בחכמה עד בלי די.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן להבין ,מדוע הנשים הטוות את יריעות העיזים עבור המשכן וגם אומני המשכן: בצלאל בן אורי ואהליאב בן  אחיסמך - זכו בתואר "חכמי לב"- מתוך התשוקה הרבה והתפילות להשגת מעלה זו .

 מי ייתן ונזכה בקרוב לבניין הבית השלישי ואומנים  בעלי חכמת הלב - אשר  בכוחם לבצע את מלאכת המחשבת במקדש - דוגמת  הנשים בעלות חכמת הלב  ואומני המשכן: בצאלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.

 

 

 

 

 

 

פרשת ויקהל- מה הקשר בין חכמה למעשים?

פרשת ויקהל- מה הקשר בין חכמה למעשים?

 מאמר מאת: אהובה קליין

 פרשה זו  פותחת במילים: "ויקהל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִווָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם"

משה חוזר באוזני עדת בני ישראל על התרומה הנחוצה למשכן, וסוקר באופן מפורט את כל חלקי המשכן והכלים שלמענם נועדו התרומות של עם ישראל. העם נענה ותרם  בעין  יפה את כל החומרים הנחוצים למשכן ולכליו,  עד כי כבר לא היה צורך לתרום יותר, כפי שאמרו  זאת החכמים העוסקים בכל מלאכת הקודש אל משה: "ויאמרו אל משה לאמור מרבים העם להביא מידי העבודה למלאכה אשר  ציווה ה' לעשות אותה "  ובהמשך נאמר: "ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמור איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקודש ויכלא העם מלהביא" [שמות ל"ה, ה-ו] בעקבות הקול שהעבירו במחנה- זרם התרומות פסק.

בפרשה מתואר  מזבח העולה וכליו  ומעניין שהתורה מדגישה  מבין חכמי הלב את בצלאל בן אורי בן חור .

לגבי מזבח העולה נאמר: "ויעש את מזבח העולה עצי שיטים.. ויעש את כל כלי המזבח את - הסירות ואת היעים ואת המזרקות ואת המזלגות ואת המחתות כל כליו עשה נחושת.[שמות  ל"ח, א-ד]

 השאלות הן:

 א]  מדוע הוצרך משה להקהיל את כל העם?

 ב] מהו מזבח העולה ובמה ייעודו ?  

 ג]  מה הקשר בין החכמה לפועלו של בצלאל בן אורי?

 משה  מקהיל את העם.

רבינו בחיי  מפרש על פי המדרש: "תבוא קהילת משה ותכפר על קהילת אהרון דכתיב  [שמות ל"ב] "ויקהל העם על אהרון" והכוונה כי על ידי שמשה  מקהיל את העם הוא מכפר על  התאספות העם בחטא העגל.

ובהמשך אמירת משה: "ויאמר אליהם משה"-  מכפרת על אמירת אהרון שנאמר במעשה העגל: "ויאמרו אליו קום עשה לנו אלוהים" והמילים: אצל משה: "אלה הדברים" מכפרות על דברי העם בזמן הסגידה לעגל הזהב: "אלה אלוהיך ישראל" והזהב  שנתרם למען המשכן - יכפר על הזהב שממנו  נוצר העגל.

המלבי"ם אומר רעיון דומה: כאשר התורה ניתנה על הר סיני כל עם ישראל התאחדו כאיש אחד בלב אחד בתחתית ההר והראיה  לכך, שכתוב בלשון יחיד: "ויחן שם ישראל נגד ההר" [שם י"ט, ב]

 אבל בזמן חטא העגל,  השטן המקטרג גרם לפירוד ומחלוקת בקרב עם ישראל.   המשכן בא  לכפר  על מעשה העגל, לכן משה אסף את כל עם ישראל אליו להשיבם – לעם מאוחד ומלוכד סביב נושא המשכן , ממש כמו בזמן מעמד  הר סיני.

 חז"ל אומרים : כי יש קשר בין  תחילת פרשת כי תישא לתחילת  פרשת  ויקהל  כאשר אצל משה מתקהלים מתוך אחדות  שבלב - מצליחים לעמוד מאוחדים מול כל סוג של אויב. ומתקיים בהם הפסוק: "כי  תישא את ראש בני ישראל"

מזבח העולה ותכליתו.

מזבח העולה – היה מיועד להקרבת קורבנות ונקרא גם בשמות נוספים, כגון: מזבח החיצון- מעצם היותו  ממוקם בחצר המשכן, ובלשון פשוטה כונה  - מזבח, בתקופת המשכן נקרא גם:  מזבח הנחושתומזבח אדמה, היה עשוי מעצי שיטים ומצופה בנחושת, שימש כאחד מכלי הקודש המרכזיים במשכן ובהמשך בשני בתי המקדש - ראשון ושני.

היה בנוי בצורת ריבוע ,רוחבו - חמש אמות  אורכו - חמש אמות וגובהו - שלוש אמות, בארבע הפינות למעלה היו ארבע קרנות המזבח. סביב המזבח היה מכבר בצורת רשת נחושת.  בארבע הקצוות של הרשת היו ארבע טבעות שבעדם השחילו את הבדים שהיו עצי שיטים מצופים נחושת- כדי שיהיה אפשר לשאת את המזבח ממקום למקום.

למזבח היה מחובר כבש  בצורת שיפוע ששימש לעליית הכוהנים  לגג המזבח -   וזאת מהטעם שהיו צריכים לשמור על  צניעותם - שנאמר: "לא  תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערוותך עליו " [שמות כ", כ"ב],בדופן הצפונית של הכבש, אומני המשכן, חרצו  חריצים כנגד בליטות שהיו ביסוד המזבח- במטרה לחבר את הכבש באופן מדויק ביותר למזבח.

לצורך עבודת הקורבנות -אומני המשכן יצרו חמישה כלי שרת שתכליתם הייתה: ניקוי ,קבלת הדם, היפוך הבשר על האש ונטילת גחלים-  כלים אלה היו עשויים מנחושת.

הקשר בין  המחשבות  למעשה אצל  בצלאל בן אורי .                                 בנוסף לרוח אלוקים, החכמה, התבונה והדעת שהיו טבועים בבצלאל בן אורי, נאמר עליו : "ולחשוב מחשבות לעשות בזהב בכסף ובנחושת ובחרושת.. ולהורות נתן בליבו.."

 בגמרא [מסכת ברכות דף י"ז] נאמר: כי  תכלית החכמה היא: תשובה ומעשים טובים. הכוונה - שלא ייווצר  מצב שאדם ילמד את כל ההלכות ואחר כך בועט באביו ,באמו, ברבו ובמי שהוא  גדול  בחכמה ובמניין , שנאמר: "ראשית  חכמה יראת  אלוקים  שכל טוב לכל  עושיהם" [תהלים]

 לכן מטרת הלימוד: היא אינה רק הרחבת הידיעות ,אלא, תכלית החכמה -  שיפור  ומי שלומד ,  אך אינו מיישם בפועל את ידיעותיו- עדיין לא הגיע לתכלית החכמה.

רבי אברהם מנחם רפא בפירושו: "מנחה בלולה" מסביר: יש אדם שיודע לחשוב  מחשבות, הכוונה היא - שמתכנן שרטוטים ומגיש אותם לאנשי  מעשה שיודעים להוציאם  לפועל  אולם אינם יודעים לתכנן ולשרטט.

 מנגד- בצלאל היה מסוגל לחשוב  מחשבות ולתרגם זאת  למלאכה  בפועל  כמו שנאמר: "לעשות  בזהב ובכסף ובנחושת".

 על פי ספרי החסידות: "ולחשוב  מחשבות"- הכוונה  שבצלאל  היה יודע את מחשבתו של כל אחד מהתורמים והיה  מתאים את התרומות לפי  הכוונות שלהם ומחשבותיהם, מי שהיה חושב  בעת מסירת התרומה- מחשבה טהורה- בצלאל הקדיש זאת לארון, ותרומה במחשבה צדדית - הקדיש לאדנים וכך הלאה.

החת"ם סופר מסביר : כי הייתה לו גם את הסגולה להורות את אומנותו לאחרים.  ואין הדבר מובן מאליו שהרי ישנם אנשים מוכשרים בעלי ידע רב בחכמה ובינה ,אך אין להם את הכישרון ללמד אחרים.

אור החיים טוען רעיון דומה:  הייתה לו ברכה מיוחדת להוציא את החכמה מהלב לפועל, מלבד הכישרון  יש צורך גם בנדיבות.

ישנם חכמים שיש להם ידע רב ,אך אין הם מסוגלים לרדת אל העם ולהסביר את הרעיונות בשפתם. נאמר על קהלת: "יותר שהיה קהלת חכם עוד  לימד דעת את העם"  יש כאן דברי שבח על   כישרונו של קהלת -ללמד ולהעביר הלאה את מה שהוא  למד בעצמו - לעם.

הרמב"ן התפעל מאד מאישיותו של בצלאל שנחשב לכליל השלמות ואמר עליו : "פלא זאת שראוי להתפעל עליו"

 לסיכום, לאור  האמור לעיל, ניתן להסיק  כי עם ישראל - לאחר חטא העגל  מתאחד מחדש כאיש אחד בלב אחד- במטרה להקשיב לדברי משה בנושא המשכן  ששימש מרכז רוחני לכל עם ישראל.                                             ולזכותם של בני ישראל יאמר :כי  בנוסף להקשבתם לציוויים - נרתמו יחדיו  לתרום חומרים למען המשכן - ביד רחבה, עד שהיה צורך לעצור בעדם, בנוסף ניתן ללמוד גם על חכמי הלב, שמלבד חוכמתם  היו אנשים ישרים ומצאו זמן וצורך להודיע  זאת למשה, ומשה עצמו שהיה איש רוח וצדיק - לא לקח לעצמו מהחומרים העודפים.

 עם ישראל זוכה לאומנים משכמם ומעלה  בעלי כישרון מיוחד- מתנת אלוקים העושים את מלאכתם קודש נאמנה ובצלאל בן אורי אשר שרוי  בצלו של אלוקים- דמות פלאית - מצליח לתרגם את מחשבותיו ליצירות הקודש. הוא מיישם באופן נפלא את  הנאמר במסכת אבות: "כל שמעשיו מרובין מחכמתו, חכמתו מתקיימת. [אבות, ג, ט]

 

 

חכמת בצלאל

חכמת בצלאל

שיר מאת: אהובה קליין©

 

 בצלאל איש אשכולות

 בליבו  ים כישרונות

 בחיל ורעדה  פועל

 מחשבות למציאות מתרגם.

 

חכמה תבונה ודעת

טרם לידתו ניטעת

למען הקמת משכן

מרכז רוחני לעם.

 

עם נדבות התרומה

יוצר יצירה נשגבה

כסף זהב ונחושת

פרי מלאכת מחשבת.

 

 מחונן בכוחו  להורות

 מאיר כחמה ללבבות

בצלו יחסו הלומדים

בנחת  דבריו נשמעים.

הערה: השיר בהשראת פרשת ויקהל [ חומש שמות]

 

 

 

 

שולחן לחם הפנים/שיר מאת: אהובה קליין©

שולחן לחם הפנים/שיר מאת: אהובה קליין©

 

שולחן עצי שיטים

הוד לחם הפנים

אורכו אמתיים

נושא ברכת שמים.

 

זהב טהור מצופה

ככתר מלכים יראה

מעשה ידי אומן

בהדרו יפאר משכן.

 

עליו בזיכי לבונה

לחם מתנת כהונה

ניבט מכל הכיוונים

צופן עושר וניסים.

הערה: השיר בהשראת: פרשת וייקהל פקודי.

 

9.3.15

 

 

 

פרשת ויקהל פקודי – מהו תכליתו של לחם הפנים?

פרשת ויקהל פקודי – מהו תכליתו של לחם הפנים?

מאמר מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו- משה אוסף אליו את כל העם- במטרה  להכריז על  איסוף תרומה למען צרכי הכלל – הקמת המשכן וכליו. היות וכל אחד  נדרש לקחת חלק בהתנדבות זו - נחוצה כאן נוכחות  מלאה של כל  העם,  כפי שנאמר:" וייקהל משה את כל עדת בני ישראל .." [שמות ל"ה, א]

משה מפרט את כל חלקי המשכן שלמענם העם תורם את חלקו.

הוא מזכיר את אומני המשכן :בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך.- חכמי הלב שתרמו מחכמתם וכשרונם לבניית המשכן וכליו.

"ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה: וימלא אותו רוח אלוקים בחכמה בתבונה ובדעת ובכל מלאכה: ולחשוב מחשבות לעשות בזהב ובכסף ובנחושת: ובחרושת עץ לעשות בכל מלאכת מחשבת: ולהורות נתן בליבו הוא  ואהליאב בן- אחיסמך למטה דן מילא אותם חכמת לב לעשות כל- מלאכת חרש וחושב ורוקם.." [שמות ל"ה, ל-ל"ה]

ובהמשך הפרשה , מדגיש גם את חשיבות שמירת השבת.

אחד מהכלים שבמשכן היה: שולחן לחם הפנים כפי שהכתוב מתאר:

"ויעש את השולחן עצי שיטים אמתיים אורכו ואמה רוחבו ואמה וחצי קומתו: ויצף אותו זהב טהור ויעש לו זר זהב סביב: ויעש לו מסגרת טופח סביב ויעש זר- זהב למסגרתו סביב: ויצוק לו ארבע טבעות זהב וייתן את הטבעות על ארבע הפאות אשר לארבע רגליו..." [שמות ל"ז, י-י"ז]

השאלות הן:

א] במה היה ייחודו של בצלאל?

ב] לְמַה  נועד  שלחן לחם הפנים?

ג] מה טיבו של לחם הפנים?

ייחודו של בצלאל בן אורי.

על פי רש"י: בצלאל  נתן נפשו [ליבו] על המלאכה  במשכן יותר משאר החכמים

לכן ה' לא קיפח את שכרו והוא מפרסמו בכל פעם.

בצלאל לא התעלה בכוחות עצמו, אלא באמצעות-"רוח אלוקים" שה' מילא אותו במטרה לקיים את שליחותו בבניית כלי המשכן.

על פי חז"ל: בצלאל היה בסך הכול בגיל שלוש עשרה ובוודאי לא יכול היה בכוחות עצמו להשיג את כישרונו המיוחד, אלא זו הייתה מתנת שמים שאיתה נולד, בנוסף ליכולתו ליצור את הכלים למשכן בכל מיני חומרים -היה לו משהו  נוסף: היכולת להורות- ללמד גם לאחרים את הידע שהיה בחלקו.

הרמב"ן אומר: כי הקב"ה מעיר את תשומת ליבו של משה לכישרונו המיוחד של בצלאל כדבר של פלא. שנועד משעת יצירה למטרת הקמת המשכן. בדומה למה שנאמר לירמיהו הנביא: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך"

ספורנו אומר :דבר דומה: הקב"ה מעורר את משה שישים לב כי לפניו אומן לא פשוט כלל-הוא אומן המקבל השראה מכוח עליון.

הגאון מדוויסק  ב: "צופנת- פענח" מפרש את המשפט: "ואמלא אותו רוח אלוקים"- זו הסמכה מאלוקים לעשות עבודה שאין מישהו אחר מסוגל לעשות כן והכישרונות נועדו אך ורק לעבודה זו.

ולאחר סיום מלאכת המשכן וכליו שכח בצלאל את חוכמתו. וזאת בניגוד לאהליאב שהיה אומן והעביר את אומנתו גם לבניו-דור ההמשך.

לדברי חז"ל [בעירובין דף ט"ז] :בצלאל היה אומן שקיבל השראה למטרה נעלה- מלאכת כלי המשכן.

 וכשהושגה התכלית ההשראה בטלה.

אברבנאל : מדגיש כי בצלאל נבחר על ידי ה' -למלא את שליחותו וכדי שלא יחשבו שהוא נבחר על סמך רצונו של משה -לבחור אומנים מתוך משפחתו.

ולכן ה' קרא לבצלאל בשם זה- על שם אביו וזקנו. והוא היה בעל סגולות מיוחדות נבחר מה' לתפקיד כה מרומם.

אבן עזרא אומר: בשם :"הגאון" כי הבחירה הייתה על פי רקע שבטי, בצלאל היה משבט יהודה ,אהליאב משבט דן, שבטים אלה מתוארים בפי יעקב ומשה כאריות. ובגלל שהמשכן על פי חז"ל כדמות אריה- לכן הם נבחרו להקים את המשכן.

"הבאר מים חיים"מפרש: כוח -חוכמה זו שניתנה לבצלאל -משמים הייתה מיועדת אך ורק לעבודת הקודש. ולא לעבודת חולין.

התורה מפרטת את סגולותיו של בצלאל:

א] רוח אלוקים.

ב] חכמה.

ג] תבונה.

ד] דעה.

ה] ידע כל מלאכה.

ו] לחשוב מחשבות לעשות זהב, בכסף ובנחושת.

   ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ.

ח] לעשות בכל מלאכת מחשבת.

ט]  הכוח להורות לאחרים מהידע והכישורים שלו.

שולחן לחם הפנים.

השולחן היה  עשוי מעצי שיטים מצופה זהב ועליו היו מונחים שנים עשר הלחמים וגם שני בזיכי לבונה.

מסביב לשלחן היה כתר זהב.

הוא היה נישא על ידי מוטות שהיו  בשני צדדיו והמוטות היו נתונים בתוך טבעות.

רש"י אומר: כי הזר סביב השולחן - סימן לכתר מלכות ויש בזה  סימן לעושר וגדולה כמו שנהוג להגיד: "שולחן מלכים" לכן הכתר היה למעלה סביב השולחן ככתר על ראשו של מלך.

רבינו בחיי אומר: כי מטרת שלחן לחם הפנים- שיש בו שורש דבר שעליו תחול הברכה, הלחם היה נאכל על ידי הכוהנים משרתי המשכן ויותר מאוחר משרתי המקדש.

ועל פי דעת חז"ל:" כל כוהן שהיה  מגיע - כפול היה שבע, ועל כן נקרא שולחן -שהקב"ה שולח ברכתו בלחם שעליו ומשם  הברכה  משתלחת בכל המזונות ויבוא שובע לעולם"

ברכה זו הייתה: יש – מ-יש כמו מעשי הנביאים שברכתם הייתה יש מ-יש היות ולא היה בכוחם לעשות יש מאין ועל כך העיד אלישע הנביא [מלכים-ב, ד]"אסוך שמן"

הדבר מופיע גם אצל אליהו הנביא בעניין כד הקמח [ מלכים –ב, מ"א, י"ז] אבל הרעיון של יש מאין - נתון ,אך ורק, להקב"ה כפי שהדבר הוכח בבריאת העולם.

אורכו של השולחן היה: שנים עשר טפחים ורוחבו שישה וקומתו: עשרה עם המסגרת והיה מונח אורכו לאורך הבית ורוחבו לרוחב הבית. דברים אלה אמרו חז"ל בפרק: "שתי הלחם".

רבינו בחיי מביא מדרש יפה: השולחן היה עשוי מעצי שיטים ראשי תיבות= שלום,טובה, ישועה, מחילה.

הלחם שמונח על השולחן -נחשב כקורבן על המזבח כפי שאדם בעל עיניים טובות נוהג להאכיל שם עניים.

וישנו מנהג  חסידים :שבצרפת נוהגים לעשות משולחנם ארון קבורה- כדי ללמד שאדם לאחר שנפטר לא ייקח מאומה אתו לעולם הבא, אלא הדבר שילווה אותו, זו הצדקה שעשה בחייו והטובה שמטיב על שולחנו ועל כך אמרו חז"ל:" המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו ושנותיו"

וישנו גם רמז יפה במשפט: "וצפית אותו זהב טהור- פה ישנו רמז לשלוש מברכות המזון:

זה"ב:

 ז'- ברכת הזן את העולם,

ה'-  הארץ.

ב'- "בונה  ירושלים".

לחם הפנים.

על פי רבינו בחיי נקרא הלחם הזה: "לחם הפנים"- על שם שהיו לו פנים שנראות לכאן ולכאן-  לצידי המשכן מכל צד.

ועל פי המדרש: היה נקרא לחם "הפנים" שעוביו היה במידה של טפח ועל כך דרשו חז"ל: "אין פנים פחותים מטפח- כתיב הכא :"אל פני הכפורת" וכתיב התם [בראשית כ"ז, ל]"ויהי כאשר כילה יצחק לברך את יעקב ויהי אך יצא יעקב מאת פני יצחק אביו"

ועל פי הקבלה: נקרא :"פנים" כי מונח לפני ה' תמיד.

יונתן בן עוזיאל מפרש: "לחמה גוואה"-הלחם הפנימי. שהיה חלק בלתי נפרד מהשולחן.

הרשב"ם אומר: כי לחם הפנים נקרא כך היות והיה: "לחם נאה, לחם הראוי [להינתן] לפני שרים"

לפי דברי הרמב"ם[הלכות תמידין] : שהיו ללחם פנים רבות.-לחם מרובע שיש לו שישה צדדים ולא לחם עגול או שטוח.

לחם הפנים נקרא: גם בשם: "לחם התמיד"

 וגם בשם: "לחם המערכת"

לחם הפנים- נחשב לאחד מעשרים וארבע מתנות כהונה.

התלמוד מונה בסדר נזיקין שלוש עשרה סגולות שיש ללחם, ביניהם:

סגולה להגביר את הריכוז, מגן מפני מחלות, מונע טעם מר בפה.

לסיכום,

לאור האמור לעיל: ניתן ללמוד, כי כל כלי המשכן נעשו על ידי חכמי לב, דוגמת בצלאל בן אורי שקיבל השראה וכישרון מיוחד מאת הקב"ה .

ולגבי השולחן ,ניתן להסיק כי הוא סימל  את שורש הברכה  וכתר מלוכה במשכן .

מי ייתן ונזכה בקרוב להקמת מקדש שלישי ובו כל כלי הקודש. אמן ואמן.

 

 

 

 

 

 

אישה חכמת לב/ שיר מאת:אהובה קליין ©

אישה חכמת לב/ שיר מאת:אהובה קליין ©

אישה חכמת לב
מלאכתה בלב אוהב
על כל צעד ושעל
חריצותה ומסירותה ממעל.

מקרוביה בראש מעינה
להם תדאג נאמנה
למרוחקים תאיר פנים
כמנורת שבעה קנים.

צדקנית מנשות ישראל
מסייעת בחום ובצל
 למשכן נרתמת בשמחה
עוסקת במלאכת הטוויה.

הערה: השיר בהשראת פרשת ויקהל [חומש שמות.]

פרשת ויקהל- פקודי- מי הן הנשים חכמות הלב?

פרשת ויקהל- פקודי- מי הן  הנשים חכמות הלב?
מאמר מאת: אהובה קליין

בפרשה זו  אשר עיקרה ביצוע הוראות בניין המשכן,מוזכרות הנשים
בתואר- חכמות לב:
"וכל אישה חכמת-לב בידיה טוו,ויביאו מטווה את-התכלת ואת- הארגמן,ואת תולעת השני ואת השש:וכל הנשים אשר נשא ליבן אותנה בחוכמה טוו את- העיזים"
[שמות פרק ל"ה,כ"ה-כ"ו]

השאלות הן:
א] מדוע התורה מזכירה פעמים רבות את הנשים בתיאור נושא  המשכן?
ב] מה פירוש :אישה חכמת לב?
ג] כיצד מתוארת האישה בפי חז"ל?

התשובה לשאלה א]
התורה  מדגישה מספר פעמים את השתתפותן של הנשים במלאכת המשכן.
ראשית, הן תרמו ממיטב תכשיטיהן למלאכת המשכן,בעוד שלמעשה העגל סרבו לתרום זהב.
במלאכת המשכן הן הקדימו את בעליהן.
הרמב"ן אומר כי:על סמך דברי הכתוב:"ויבואו האנשים על הנשים"
ניתן ללמוד כי: האנשים נטפלו והלכו אחר נשותיהם,הנשים פירקו מיד את התכשיטים.
לפי פירוש פרקי דרבי אליעזר:היות והנשים לא לקחו חלק בחטא העגל,לכן בראש חודש הן זכו בשמחה ופטורות בעבודה בו.
רבינו בחיי מבסס את  פירושו על דברי שלמה המלך:"אדם אחד מאלף מצאתי,ואישה בכל אלה לא מצאתי".כוונתו הייתה שהנשים לא אמרו בחטא העגל:"אלה  אלוקיך ישראל" לפי שהן לא השתתפו כלל בהבאת תכשיטיהן למעשה העגל.אך מנגד השתתפות הנשים הייתה רבה במלאכת המשכן.
ויש פירוש האומר: כי הנשים ליוו את בעליהן כדי לראות במו עיניהן- כי אכן הגברים תורמים את הזהב לטובת המשכן.
בנוסף לתרומתן הנשים נדבו גם את מלאכתן הקדושה,כמו שהתורה מציינת:"וכל אישה חכמת לב בידיה טוו"
על כך אומר רש"י: כי לנשים הייתה אומנות יתרה במלאכה זו,הכוונה –יתרה על מעשה ידיה כי בעניין זה לא נזדקקה להיתר בעלה ,אלא רשאית הייתה לעשות בנדבתה זו כראות עיניה.
התורה  מרוממת  ומאדירה את כבוד האישה ומעריכה את כל תרומתה,לכן  היא מודגשת כמה פעמים בפרשה זו.

התשובה לשאלה ב]
לפי דעת מקרא:אישה חכמת לב-הכוונה שחוכמת הלב נתגלתה באמצעות הידיים,הנשים התמסרו  במחשבה ומעשה למלאכת המשכן,כלומר את כישרונן הוציאו מהכוח אל הפועל.
הטוויה הייתה אחת המלאכות המיוחדות  של הנשים בימי קדם.
הן היו מתקינות את חוטי הצמר ,או הפשתה,התורמים הביאו  את התכלת והארגמן בצורה גולמית אל משה -ומשה העביר את החומר לנשות חכמות הלב והן טוו  אותם והשיבום אליו .
נשים אלה הצטיינו בחוכמתן שהן הפעילו את מחשבתן ורצונן עשו  בפועל את נדיבותן.
הנשים  התקינו חוטים משיער העיזים במטרה לארוג את יריעות העיזים למשכן.
 ומדוע התורה הדגישה את העיזים בפני עצמן? מפני שצמר העיזים שונה מצמר הרחלים ומן הפישתן וטוויתו הצריכה מיומנות מיוחדת,לכן גם הכתוב האריך בדגש על חוכמת הנשים.
לפי "תפארת יהונתן": מדוע היה צורך בחכמה מיוחדת זו של נשות ישראל? לפי שהדין הוא שבעלי חיים וכל מה שמחובר אליהם אינם מקבלים טומאה.,לכן הייתה חוכמה מיוחדת אצל הנשים לטוות הישר מעל גבי העיזים כדי שהצמר לא יקבל טומאה בזמן מלאכת הטוויה.

התשובה לשאלה ג]
חז"ל אומרים :"בינה יתרה נתן הקב"ה באישה יותר מבאיש" בכך הם תיארו את האישה כמחוננת בבינה  יתרה,ובזכות בינה זו  הנשים ניצלו  מחטא העגל,ואת בינתן הן מקדישות לטובת ביתן –הן משמשות  עיקר הבית.
וזוהי שליחותן האלוקית בעולם הזה.
גם שלמה המלך מדגיש את ערכה המיוחד של האישה באומרו:"חכמת נשים בנתה ביתה"[משלי י"ד]
לסיכום,לאור האמור לעיל:
התורה מדגישה את  הנשים כחכמות לב, לפי שהן לא נתנו יד לעגל הזהב,אלא תרמו את עדיהן לטובת המשכן בלבד,הן הצטיינו בחוכמה מיוחדת-חוכמת הלב-  אשר בעזרתה הוציאו מן הכוח אל הפועל את כישרונן המיוחד, שנעשה ממש במסירות נפש בכל ליבן.
וכל זה בנוסף לעבודות  הבית שהן מחויבות.
בזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ובע"ה   עתידים להיגאל במהרה בימינו אמן ואמן.

פרשת ויקהל – פקודי: מדוע משה מקהיל את העם?

פרשת ויקהל – פקודי: מדוע משה מקהיל את העם?

מאת: אהובה קליין.

פרשת הקהל פותחת בפסוק:"ויקהל משה את כל- עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים אשר ציווה ה' לעשות אותם: ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' כל העושה בו מלאכה יומת.."

השאלות הן:
א] מדוע היה צורך להקהיל את העם?
ב] באיזה תאריך התרחש הדבר?
ג] באיזו מצווה משה פותח ומדוע?

התשובה לשאלה א]
לפי דברי חז"ל: כמה טעמים לדבר:
1] היה צורך לאסוף את כל עם ישראל-כדי להודיע להם על מגבית כללית למען המשכן אשר נועד להיות להם מוקד רוחני –היות וכל העם היה שותף בהקמתו.
2] הייתה כאן מטרה נוספת: להדריך את עם ישראל כיצד עליהם לארגן את חייהם בצורה נכונה -למען ייכון העם לנצח.
3] לאחד את כל העם כאיש אחד - כפי שהדבר מוזכר במסכת: יומא[ט,ע"א] הסיבה לחורבן בית המקדש השני הייתה שנאת חינם.

כדי למנוע בעתיד חורבן נוסף- היה צורך ללכד מחדש את העם על כך מרמז משה לעם: כי רק על ידי אחדות בעם ניתן לשרוד ובכך מותנה גם קיום המשכן וזאת למרות שישראל מחולקים לשנים עשר שבטים- הם חייבים לראות עצמם כמכלול אחד של:
"עדת בני ישראל".
4] הסיבה הנוספת בצורך לאחד את כל העם- רק כאשר כל העם מאוחד כאיש אחד בלב אחד- הוא מסוגל לעמוד כנגד כל האויבים.
המלבי"ם מסביר: כי בזמן מעמד הר סיני כל העם היה מאוחד והוא מסתמך על הפסוק:"ויחן שם ישראל נגד ההר" [שמות י"ט, ב]
ומדוע כתוב :"ויחן" בלשון יחיד ולא רבים? מלמד שכל העם היה מאוחד כאיש אחד בלב אחד,אך כאשר חטאו בעגל, השטן שהיה מקטרג -גרם למחלוקת ופירוד בתוך שבטי ישראל.
לכן כאשר משה מקהיל את העם-
הוא גורם לתיקון בעם ומאחד מחדש את כולם בדומה ליום מתן תורה.

התשובה לשאלה ב]
על כך עונה רש"י:משה הקהיל את העם למחרת יום הכיפורים כאשר ירד עם הלוחות השניים[שמות ל"ד,כ"ט] כדי למסור להם על ענייני המשכן,היות וכולם היו במצב של קדושה ומתוקף כך קל להם להזדרז במצוות. מכאן שמשה ניצל את המצב הרוחני הגבוה שהיה לעם.

התשובה לשאלה ג]
משה פותח דווקא במצוות שמירת השבת.
לפי בעל חידושי- הרי"ם ז"ל:בפרשת כי תישא התורה הקדימה את צווי המשכן לשמירת שבת -כי לפני חטא העגל היו מלאכות החולין בקדושה וששת ימי השבוע היו כעין הכנה לשבת,אך לאחר חטא העגל מלאכות החולין היו פשוטות וחומריות ורק באמצעות השבת היה אפשר לתקן אותן- מסיבה זו כאן בפרשת ויקהל- התורה הקדימה את עניין שמירת שבת למלאכת המשכן ,ובאופן זה מלאכות החולין עשויות להתרומם לדרגת הקדושה של מלאכת המשכן. לפי דברי רש"י:התורה הקדימה את עניין השבת לנושא מלאכת המשכן - כדי להודיע שמלאכת המשכן אינה דוחה את השבת.

לפי שמות רבה: השבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה.
הקב"ה אמר לעם ישראל :שאם יקפידו על שמירת השבת , ה' יחשיב זאת כאילו שמרו את כל המצוות שבתורה. אך אם חס ושלום- יחללו את השבת ,ה' יחשיב זאת כאילו חיללו את כל המצוות.

לאור האמור לעיל,המטרה המרכזית באיסוף העם, לאחד את כולם לעם אחד מאוחד- ממש כמו במתן תורה, להביא לפניהם את נושא מלאכת המשכן, אך להדגיש את חשיבות שמירת השבת שהיא שקולה כנגד כל מצוות התורה.

יהי רצון וגם בימינו עם ישראל יתלכד יחדיו וירבה באהבת חינם ויקפיד בשמירת השבת- למען נזכה בכלל ובפרט לגאולה במהרה.
אמן ואמן.