פרשת ויקהל

דבר החסידות – פרשת ויקהל פקודי

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת ויקהל פקודי

 

עוף הפורח

 

מלתא דבדיחותא לסיום חודש אדר:

מספרים על ראש הישיבה הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, שפעם טייל עם קבוצה מתלמידיו ודיבר איתם בלימוד.

לפתע נחתה על כובעו 'לשלשת' של יונה שחגה מעליו.

הפטיר הגרב"מ ואמר:

-         הגמרא מספרת על רבי יונתן בן עוזיאל שכשעסק בתורה, "כל עוף הפורח מעליו – מיד נשרף" (סוכה כח, א).

-         אצלינו, היונה לא נשרפה אבל איזושהי 'הזזה' זה פעל אצלה...

(שמעתי בעת רצון מהגר"מ מינצברג שליט"א)

 

~~~

כוונת הנשיאים

בפרשתנו (ויקהל לה, כז) נאמר "והנשיאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המילואים לאפוד ולחושן".

מפרש רש"י "מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה, ובמלאכת המשכן לא התנדבו בתחילה? אלא כך אמרו נשיאים: יתנדבו ציבור מה שמתנדבין ומה שמחסרין אנו משלימין אותו. כיון שהשלימו ציבור את הכל, שנאמר "והמלאכה היתה דים" – אמרו נשיאים: מה עלינו לעשות? הביאו את אבני השוהם וגו'. לכך התנדבו בחנוכת המזבח תחילה. ולפי שנתעצלו מתחילה – נחסרה אות משמם; והנשיאם כתיב".

 

וצריך להבין:

א)    מדוע פותח רש"י בשאלה "מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה", הרי הקושי הוא אצלינו – מדוע איחרו הנשיאים להתנדב בתרומת המשכן*?

ב)    ובכלל מהי הקושיא "מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה", הרי כך צריך להיות שנשיאים מראים דוגמה ותורמים תחילה [ואם יש איזה קושי בזה – היה רש"י צריך לכתוב את קושייתו במקומו, בפרשת נשא!]

ג)     כיצד זה אכן ייתכן בתרומת המשכן, שדווקא נשיאי ישראל 'נתעצלו' להתנדב, עד אחרי האחרון שבישראל?

 

והביאור בזה, שהיא הנותנת:

מכך שרש"י מקדים "מה ראו נשיאים להתנדב בחנוכת המזבח בתחילה" – מוכח שאכן ההנהגה הנכונה של נשיאים היא לתת לבנ"י להתנדב קודם, וההסבר:

תפקידם העיקרי כנשיאי שבטים בישראל אינו לדאוג לטובתם הרוחנית שלהם, אלא לטובת הציבור. ולכן רצו הנשיאים לוודא קודם כל שהציבור משתתף כראוי בנדבת המשכן.

[וכפי שמצינו דוגמא לזה אצל משה רבינו – "וירד משה מן ההר אל העם" (יתרו יט, יד) שרש"י מפרש: "מלמד שלא היה משה פונה לעסקיו אלא מן ההר אל העם". שלכאורה לא מובן מאי קא-משמע-לן? ודאי שמשה לא יפנה לעסקיו לפני שמקיים ציווי הקב"ה! אלא החידוש הוא לא (זו בלבד) שמשה לא פנה לצרכי הגוף וכו' אלא גם לעסקים שלו הרוחניים בעניין – ההכנות שלו למתן תורה, כולל ובפרט להיות ראוי ל"משה קיבל תורה מסיני"]

ולכן אמרו הנשיאים "יתנדבו ציבור מה שמתנדבין" – קודם כל עליהם לדאוג לציבור, ורק אח"כ "מה שמחסרין – אנו משלימין אותו".

  •  

ומה אם כן היה החסרון בהנהגתם של הנשיאים, עד שהחסירו אות משמם?

מבאר הרבי:

הנהגה זו לדאוג קודם כל לציבור – היא נכונה בדרך כלל, אבל במקרה שלנו שהמשימה היתה להשלים את מלאכת המשכן – הרי קודם כל יש לוודא שהכל ייעשה בתכלית הזריזות, וההמתנה עד שכל הציבור ישלים את נדבותם – שגרמה עיכוב מסויים – לא היתה ראויה.

ואיך נוכחו הנשיאים בכך? מכך שראו שהשלימו ציבור את הכל [וגם אבני השוהם והמילואים שהביאו הנשיאים – מסתבר שהיה אפשר לרכוש אותם מרוב הכסף והזהב שתרמו בנ"י**, כנאמר "והמלאכה היתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר" (פרשתנו לו, ז)] ומכך שהיה כאן חסרון בסופו של דבר, שהתברר בסוף שנדבתם לא היתה מוכרחת – הבינו שהיתה כאן 'עצלות' במלאכתם, ולכן התנדבו בחנוכת המזבח בתחילה.

 

שבת שלום וחודש של גאולה!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, ויקהל שיחה א (עמ' 424 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 453 ואילך)העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" שמות (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תרלד-ז.

 

______________

*)  ואפילו את"ל שזה (שהתנדבו בחנוכת המזבח תחלה) מחזק הקושיא – הרי עכ"פ הו"ל להקדים העניין שכאן לא התנדבו תחילה.

 

**) וזה מסביר את לשון רש"י "שהשלימו ציבור את הכל", שלכאורה הרי עדיין היו חסרים אבני השוהם והמילואים – אלא שהיה מספיק בידם לרכוש גם אותם כבפנים.

שבת פרשת ויקהל-פקודי

שבת פרשת ויקהל 

מקרא ותרגום | אש התורה | ערכים דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א

המשכן והשבת - הרב זמיר כהן שליט"א | 

המנורה במשכן פרשת ויקהל- מדוע נעשתה המנורה מקשה אחת ,זהב טהור? | 

 

 

ציורי תנ"ך/ בצלאל ואהליאב/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

"וּבְצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה,

עָשָׂה, אֵת כָּל-אֲשֶׁר- צִוָּה ה' אֶת-מֹשֶׁה.

 וְאִתּוֹ, אָהֳלִיאָב בֶּן- אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן—

חָרָשׁ וְחֹשֵׁב" [שמות ל"ח, כ"ב- כ"ג]

 

 

ציורי תנ"ך/ קדושת השבת/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה,

וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם –

קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'.." 
 
 

 ציורי תנ"ך/ תרומת היתר למשכן/ ציירה: אהובה קליין ©

  

ציורי תנ"ך/ בצלאל בן אורי יוצר כלי שרת למזבח העולה/ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]  

עלונים התשע"ט:
 

עלונים התשע"ו
עלון תפילה למשה | עלון שערי יוסף | עלון ישא ברכה עלון שונה הלכות לפורים  

עלונים התשע"ג

עלון ישא ברכה | עלון חכמת שלמה | עלון שיחה לעם | עלון הוד השבת | עלון טוב לחסות בה' | עלון מתוקים מדבש

עלונים

עלון שבת נטעלון אור החסידות | עלון אור הצדיק | עלון ישמחו | | עלון חלון לחולון | עלון בית ה' | עלון יוסף לקח | עלון דבר תורה | עלון ישא ברכה | 


ציור: המנורה במשכן:"ויעש את המנורה זהב טהור מקשה עשה את המנורה..." [שמות ל"ז,י"ז]
ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

 

 ציורי תנ"ך/ טוויית חוטים למשכן/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 
 

 שבת פרשת פקודי

 

ציורי תנ"ך/ הכהן הגדול ומעילו/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וַיַּעֲשׂוּ, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, רִמּוֹנֵי,

תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי—מָשְׁזָר"

 

[שמות ל"ט, כ"ב]

 
 

ציורי תנ"ך/ הענן מעל המשכן ומסע בני ישראל/ ציירה: אהובה קליין ©

 "וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן מֵעַל הַמִּשְׁכָּן,

יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, בְּכֹל, מַסְעֵיהֶם".

[שמות מ', ל"ו]
 
 
ציורי תנ"ך/ משה אינו יכול לגשת למשכן/ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]
  
עלונים
 
עלונים תשע"ד

אהובה קליין


ציור: הכרובים במשכן/ ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ משה והכוהנים רוחצים במי הכיור במשכן/ ציירה: אהובה קליין©[שמן על בד]

"ורחצו ממנו משה ואהרון ובניו את ידיהם ואת רגליהם בבואם אל אוהל מועד.."[שמות מ,ל"א]

מידע נוסף

פרשת ויקהל - הרב אריה קרן

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (ויקהל לה-א)

 משה רבנו הקהיל את כל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל ומסר להם על אודות מעשה המשכן וכליו, ומדוע צריך לאסוף את כל כללות עם ישראל במצווה זו, כי לבנין המשכן דרושה האחדות כאיש אחד בכללות עם ישראל, כי הרי ראינו שלא חרב הבית אלא בעון שנאת חנם, שזהו שורש הפירוד והמחלוקת בעם ישראל, וכבר אמרו שאינו עתיד להבנות אלא ע"י אהבת חנם, שהיא מציאות האחדות כאיש אחד בעם ישראל, לכן כאשר משה רבנו מצווה על בנין המשכן הקהיל את כל עדת ישראל, ולכן פרשה זו נאמרה בהקהל דוקא ולאחר מעמד הר סיני, ששם זכו בני ישראל להגיע לשיא המדרגה של ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, מאותו מעמד נצטוו על הקמת המשכן שדורש את אחדות עם ישראל. (וידבר יוסף)

אחדות היא עמוד גדולה לתקון העולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (איוב כג, יג) "והוא באחד" "אחד" לא נאמר, אלא "באחד", שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות. וגדולה מזו אמרו על פסוק (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו" שאפילו אם עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות אין מדת הדין יכולה לשלט בהם (תנחומא צז ז). וזה היה הטעם שלא עשה הקדוש ברוך הוא כליה בדור הפלגה כמו בדור המבול, לפי שהיה באחדות. וזה אצלי פשט הכתוב (בראשית יא ו) "הן עם אחד ושפה אחת לכולם". ועתה כיון שהם באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שאין מדת הדין יכולה לשלט בהם. הבה נרדה ונבלה שם שפתם (שם ז) שלא ישמעו איש שפת רעהו, כדי שיכנס מחלקת ביניהם ויהא מקום למדת הדין לשלט בהם.

וכל חבורה שרוצים לעשות דבר ושיהא לו קיום והעמדה, צריך שיהיו כלם באגדה אחת, ואז כל רוחות שבעולם אין מזיזים אותם ממקומם. אבל אם זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד רוצה שדבורו יהיה לפנים ולא לאחור ואומר דידן נצח, הם נעשים אגודות אגודות ונפק חורבא והיא לא תצלח, ומרעה אל רעה יוצאים, ובאים לידי מחלקת אש להבת שלהבת ורעותיה מובאות אחריה רעות רבות, רחמנא לצלן. וכבר אמרו משל לאגדה, אפילו אם היא של קנים, כל זמן שהם קשורים יחד אפילו גבור שבגבורים אינו יכול לשבור אותם, אבל כשהם אחת אחת הם קלים להשבר. ולא יהיה כקרח, כי עושה זאת בשם מסית ומדיח יקרא, אלא על דרך אמת, לנחותם הדרך ישרה, אז יעשה באפן זה כי היכי דלקבלו מנה.

והגדר הגדול כדי להיות באחדות הוא שיקים מה שאמרה תורה (שמות כג ב) "אחרי רבים להטות". ואף אם נראה ברור בעיניו שהם טועים ואליו ראוי לשמע שהוא אומר דבר הגון, יבטל דעתו נגד דעתם, ויסיע גם הוא עם הרבים ואל יעבר על דעת חבריו, כמאמר רבי יוסי שאמר (שבת קיח, ב) מעולם לא עברתי על דעת חברי. (פלא יועץ)

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וינפש (ויקהל לה-ב)

א נאמר ששת ימים תעשה מלאכה וכו’, אלא נאמר תיעשה כלומר, מי ששומר שבת כהלכתה יש לו ברכה בימות החול המלאכה והמפרנסה תיעשה מעצמה ותיזדמן ממנו יתברך. שנאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. יש כאלה שחושבים שהשבת ניתנה בעיקר לשינה ולמנוחה "שבת וינפש" שכן שבת ר"ת שינה בשבת תענוג, ומנצלים את השבת למנוחה ולבטלה. אך טעות היא בידם! אכן שינה בשבת תענוג, אך צריך להבין משמעותה של השינה בשבת ולמה היא ניתנה.

משל למה הדבר דומה? ראובן הוא פקיד בחברה מסויימת ונזדמן למסעדה יוקרתית.  להפתעתו הוא רואה את שמעון חברו הטוב העובד באותו חברה יושב גם הוא במסעדה בחברת אנשים נוספים, ובסיומה של הסעודה חותם הוא על שובר של העסק, ואינו משלם, ולא זו בלבד, אף מזמין הוא על חשבון העסק את כל אותם אנשים שישבו ואכלו עמו.  סבר ראובן לתומו שכך הוא הנוהל בחברה, שאכילה במסעדה היא על חשבון העסק ואין צורך לשלם.
לאחר מספר ימים שוב סעד באותה מסעדה כיד המלך, ובתום הארוחה ביקש לחתום על שובר של העסק ולשלוח את החשבון להנהלה.  "ממתי מגיע לך אירוח במסעדה יוקרתית על חשבון העסק?" שאל אותו מנהל החברה כשקיבל את החשבון.
"מה השאלה? הלא לשמעון אתם משלמים".
"נכון", ענה מנהל המפעל - "שמעון הוא איש מכירות ותפקידו הוא להיפגש במסעדות יוקרתיות עם לקוחותינו. לשמעון אנחנו לא "מרשים". אותו אנחנו מחייבים כיון שמן הארוחה שלו מרוויח העסק ולכן אנחנו נשלמים את ההוצאות. אך אתה, מה לך ולארוחות אלו? למפעל לא תצמח כל טובה מכך אלא רק נזק!"
כך הוא לגבי השבת. בני התורה אשר תורתם אומנותם ועוסקים יום ולילה בתורה, להם מתאימה המנוחה גם כדי לצבור כוחות מחודשים לכל השבוע, וגם כדי לענג בכך את עצמם בשבת. אין ספק גם בליל שבת הם נשארו ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה. אך אדם שכל השבוע אין לו כל עסק עם לימוד התורה והוא נתון רק לפרנסתו עבורו השינה היא נזק. עליו מוטלת החובה לעסוק בתורה כדי לקדש את עצמו בשבת, ובכדי לייקר את השבת יותר משאר ימות השבוע.
כך צריכה להיות ראייתו של האדם את השבת. השבת לא ניתנה לנו כ"עונש" של אי-עשיית מלאכה, אלא היא ניתנה לנו כדי לעסוק בתורה ולחזק את האמונה ולהטעין את הנשמה כל שבוע מחדש שלא נשכח את היעוד שלנו בעולם הזה ולא כאותם כסילים ששבת בשבילם זה יום של הוללות מעורב, כדור רגל, ומסיבות של שטן אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה’

כל העושה בו מלאכה יומת (ויקהל לה-ב)

לכאורה, היה צריך הכתוב לומר "ששת ימים תעשה (ת’ בפתח) מלאכה", שהרי האדם הוא העושה את המלאכה ואין המלאכה נעשית מאליה?
אולם כבר לימדונו חז"ל, שמזונותיו של האדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והאדם בהשתדלותו החיונית יוכל להשיג רק מה שנקצב לו בלבד. ואם יחשוב האדם שההצלחות וההישגים תלויים במידת השתדלותו, ויוכל אף לקחת משל חברו, הרי שטועה הוא בכך טעות גדולה. בגלל טעות זו ישנם רבים שעושים השתדלות רבתי מעל למותר, במחשבה שביכולתם עי"כ להשיג יותר ויותר, ועושים זאת על חשבון התפילות, או חלילה עושים השתדלות לא על פי דרך התורה ונכשלים בגזל וכדומה. ואף שלפעמים נראית כביכול השתדלות זו בשבת ויו"ט מועילה עד שעובדים וחושבים שיוסיפו עושר, הרי שכבר הרבה עשו כך וחדלו ע"י שהבינו שאין בכך כל תוספת שכר אלא להיפך, נזק והוצאות בלתי צפויות ניחתו עליהם.
זוהי כוונת הכתוב "ששת ימים תעשה (ת’ בצירי) מלאכה" - המלאכה נעשית מאליה, ואנו רק עושים השתדלות של יהודי מאמין, אין השתדלות זו עושה אלא מבצעת מלאכות שייעשו גם בלעדינו, ובדרגה שבה אנו נמצאים יש לה צורך להשתדלות זו עדיין. וממילא יכול האדם לנוח בשבת ולא להיות מוטרד כלל ועיקר, כי בוטח הוא שכל מה שצריך להיעשות יעשה, על כן מצווים אנו לשמור את השבת ולשבות בה ממלאכה. שכן בכך מוכיחים אנו שגם בשביתתנו יוכל העולם להמשיך ולהתקיים.  אולם מי שלא זכה לכך אין לו מנוחה בשבת, ומנסה הוא לעשות השתדלות אף בשבת. על פי זה אפשר להבין את דברי המשנה האומרת: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", פירוש הדבר:  כשהאדם נותן נדבה או גמ"ח הוא בסה"כ צינור המשמש להעברה, אבל אין הוא נותן משלו כלום, כי "לה’ הארץ ומלואה" והכל שלו, כך הדבר לגבי אלו שמענגים את השבת אין הם מענגים משל עצמם אלא משל הבורא ועל כן נאמר: "שבת שבתון לה’". יתירה מכך, השבת לא רק שאינה גורמת הפסד חלילה, אלא "היא מקור הברכה", ושומרי השבת רואים ברכה מרובה בכל מעשי ידיהם.
ואל יחשוב האדם שייגרם לו איזה שהוא נזק אם ישבות ממלאכה בשבת. יש אדם הרואה את חברו עובד בשבת ולכאורה "שכרו הרבה מאוד", אולם זה רק למראית עין! כיון שכל מה שנקצב לאדם לקבל יקבל. ולא יועיל לו כלל אם יעבוד בשבת אף לכאורה אם יראה ממון רב מכך. יש להקב"ה דרכים להחסיר ממון זה בדרכים שונות ומגוונות - מס הכנסה, רפואה ושאר הוצאות מיותרות... האדם צריך להאמין שאכן כך הם פני הדברים!

בספר "הכל לאדון הכל" מספר בתו של הרב יעקב-יוסף הרמן זצ"ל, מחלוצי עולם התורה בארה"ב, על דבקותו של אביה בקיום המצוות ובשמירת השבת:  אבא ואמא יצאו למסעם לארץ ישראל בקיץ תרצ"ט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי. בהתאם נעשו סידורים עבודם לשהות מספר ימים בבית הרב אלפא ורעייתו בחיפה.  בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון, מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע ביום רביעי כמתוכנן, עגנה האוניה בנמל ביום ששי, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן פרצה מלחמת העולם השניה עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי-קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה. כל המטענים פורקו על הרציף והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית.
מהומה שלטה בכל.  אבא ואמא היו מודאגים ביותר: איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, כדי להגיע לביתו של הרב אלפא בעוד מועד לפני כניסת השבת?  אבא חיפש את המזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו ואמא לקחה רק את תיק היד. הם פילסו דרכם ברציף וביקשו לראות את הקצין האחראי. קצין אנגלי גבה-קומה האזין להסברו של אבא:  "מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ-הקודש ולחלל את השבת כאן - לא בא בחשבון!"  - דמעות שטפו את לחייו של אבא.
הקצין ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה. עליך לקחת זאת בחשבון!"
"רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת. ניקח את מטעננו עם צאת השבת!" - ביקש אבא.
"זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האוניה, חייב גם הרציף להיות פנוי!"
"לא אכפת לי מחפצינו. רק החתם את דרכוננו כדי שנוכל לעזוב!"
הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?"
"ששה עשה ארגזים בתא המטען, ותשע מזוודות בתאנו."
"האם אתה מבין שברגע שאתה עוזב ישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? על מחר בערב לא ישאר זכר לחפציך! הערבים ישדדו הכל!" - אמר הקצין בהדגשה.
"אין לי ברירה, השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת!"
קולו של אבא עלה נואשות. הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר: "החתם את דרכוניהם והרשה להם לקחת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו, ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם".
הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם. אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה, ואמא, מחזיקה בתיקה, השיגו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן כדי להדליק נרות שבת.
במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאמא: "ה’ עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי-פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות "ובכל מאודך" ולקדש את שמו!"  לאמא היה קשה להשתתף בהתרוממות הרוח הזו במלואה. היא היתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על ליבה ועל מוחה. אובדן כל רכושה. בנוסף על כך, היה גלולה קשה לבליעה. אך היא לא התלוננה.
במוצאי שבת, עם תום שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה, ולאחר שאבא הבדיל, אמר לו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך."
אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו אך בכל זאת הצטרפו אליו. משקרבו לאיזור המואר, נשמע קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?" אבא קרא: "מישהו מנוסעי האוניה שעגנה אתמול בשעות אחר-הצהריים המאוחרות."
אמר האנגלי קרב אליהם: "מה שמך?"
"יעקב י. הרמן." - השיב הרב.
"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן! הובטח לי שברגע שתשקע השמש תבוא. איחרת בכמה שעות. מפקדי הקצין איים עלי לכרות את ראשי אם יחסר משהו מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר. וחתום על ניירות אלה. בבקשה, סלק הכל מכאן במהירות האפשרית. אני תשוש לגמרי..."

מכאן המסקנה ברורה, שהשומר שבת לא יינזק במאומה ולעומתם אותם אנשים המשתכרים בשבת וחושבים לעצמם "הנה הוספנו ממון", על כך עונה ה"חפץ חיים":

משל למה הדבר דומה? לאותו שוטה שדימה ברוב טיפשותו כי אם יוסיף עוד ברז למיחם יוכל להוציא ממנו יותר מים, ולא העלה על דעתו כלל שעל ידי זה לא זו בלבד שאין הברז הנוסף מוסיף מים למיחם אלא אף המים הנמצאים בו יכלו במהרה. כך אותו יהודי הראוי לקבל שפע מהקב"ה אם ישתכר בשבת אותה מנה הקצובה לו תישפך בדיבור אחד וגם בשבע צינורות. (אור דניאל)

אל חדרו של הרב הקדוש רבי שלום מבלז זצ"ל נכנס כפרי אחד ושטח לפניו תחינתו שיתפלל למענו.

"מה מעשיך?" שאל אותו הרבי.
"עובד אדמה הנני", השיב הכפרי.
"האם שובת הנך מכל מלאכה ביום השבת?" המשיך הרבי לשאול.
התחיל הכפרי לגמגם: "יסלח לי הרבי, כי בשדה אי אפשר לשבות לגמרי מכל העבודה במשך יום שלם." כששמע הצדיק, כי מודה הנהו, שעושה הוא את שבתו חול, התחיל להוכיח אותו ולדבר על לבו דברי מוסר, שישפר את דרכיו וינוח ביום השבת, גם נתן לו עצות כיצד יבצע זאת הלכה למעשה, שלא ינזקו יבוליו בשדה.  סוף סוף, לאחר שעה ארוכה של דברי שכנוע, נאות הכפרי להבטיח כי ישמע בקול הרבי, אך בקשה אחת לו, אמר, שיואיל הצדיק לחכות עד אחרי עונת הקציר והאיסוף, שהם ימי העבודה ה"בוערת" בשדה, ואחר כך יתחיל לשמור את השבת כהלכתה.
חיוך עלה על שפתיו של הרבי מבלז, והוא אמר לכפרי: "שמע נא את הסיפור אשר אספר לך"  בימי קדם נהוג היה, כי לכל פריץ מאדוני הכפרים היה יהודי שניהל את בית המזיגה, והוא היה תלוי בחסדי אדוניו הפריץ כעבד נרצע.  פעם אחת עשה אחד הפריצים משתה גדול לכל חבריו, ובו נטלו חלק כל בעלי האחוזות הגדולים מאותו הגליל.  כטוב לב הפריצים ביין, החלו להתפאר איש איש ביהודי "שלו", וכל אחד מנה את מעלותיו של המוזג אשר בכפרו.
כששמע הפריץ בעל המשתה את דבריהם, התנצח עמם והתפאר, כי היהודי אשר בכפרו עולה על כל האחרים אשר בכפרי חבריו, כי עבד נאמן כמוהו לא נמצא בכל הארץ, ומסור הוא בכל לבו ונפשו לאדוניו הפריץ.
"אם אמנם כדברך כן הוא", נענו הפריצים האחרים ואמרו, הבה נעמיד אותו בניסיון וניווכח אם צדקת או לא."
"ומהו הניסיון אשר נטיל עליו?" שאל הפריץ.
"אתה תצווה עליו להמיר את דתו, ואם ישמע בקולך, אז נדע כי באמת לא נמצא עבד נאמן כמוהו".
מיד ציוה הפריץ לקרוא אליו את המוזג היהודי. כששמע הלה כי הפריץ מזמינו אליו, לבש את בגדי השבת שלו ובפיק ברכים התיצב לפני אדוניו המוקף בחבר מרעיו.
"מושקה", פנה אליו הפריץ בחביבות יתרה, שלא כהרגלו, "דורש אני ממך שתמיר את דתך."
"מה זאת תבקש ממני, אדוני הפריץ?" גמגם היהודי בפחד.
"אחת גזרתי ולא אשנה", הרעים עליו הפריץ בקולו, "ואם לא תשמע לדברי, דע לך כי מרה תהיה אחריתך".
הכפרי המסכן הרהר רגע, ולבסוף אמר: "תן נא לי, אדוני, רשות ללכת ולהמלך באשתי".
נאות הפריץ לבקשתו, והיהודי מיהר לביתו לספר לאשתו על הפקודה שקיבל.
האשה, שהיתה קלת דעת, נבהלה לשמע איומי הפריץ ואמרה לו: "אל תמרה את פי אדונך, אלא לך ועשה כדבריו".
שב האיש ומסר לפריץ את תשובת אשתו, והלה שמח מאוד על שהוכיח את נצחונו לידידו, ובשביעות רצון אמר: "טוב איפוא, מהיום והלאה יהיה שמך איון, ואף את שם אשתך תחליף, ועתה לך לשלום".
עברו חדשים אחדים, ושוב הופיע שליח מאת האדון, לקרוא אליו את "איון". כשהלה בא אל הארמון, אמר לו הפריץ: "מעתה תוכל לשוב לאמונתך הראשונה ושמך יהיה מושקה כמקודם".
"גם הפעם לא אעשה מאומה ללא עצת אשתי", ענה הכפרי. הוא שב לביתו לשאול את פי אשתו לדעתה, אך האשה החמיצה פניה ואמרה: "אמנם טוב ונעים יהיה לחזור לאמונתנו הישנה, אך עתה הולכים וקרבים ימי הפסח, והעבודה בביעור חמץ תהיה רבה מאוד. גם נותרה לנו עדין כמות גדולה של בשר חזיר וחבל מאוד יהיה לזרקו, לכן שוב לאדונך ובקש ממנו שיואיל להמתין עד אחרי הפסח, ואז נעשה כרצונו, ונהיה יהודים כמקודם..."
כשסיים הצדיק מבלז את סיפורו, נשא עיניו אל הכפרי העומד מולו וראה, כי הלה הבין היטב את הרמז ואת הנמשל.
"רבי", אמר, "שוב לא אוסיף לדבר דברי הבל כאלו, והנני מקבל עלי להתחיל מיד בשמירת השבת כהלכתה".

הקב"ה אמר למשה מתנה יקרה יש לי בבית גנזיי, שואלים ועונים חז"ל, מה זה בית גנזי?
זה כמו קופסא של תכשיטים שיש לאשה בתוך ביתה שם היא שמה את התכשיטים הרכוש הכי יקר וחשוב שיש לה. אומר הקב"ה למשה רבנו שמתנה יקרה יש לי בבית גנזי והיא השבת. תארו לכם מכל העולם המופלא שבו יש ים גדול ונופים אדירים ותענוגות מסוימות וזה רק כדור הארץ ומה נאמר אם נביט למעלה ונראה אין ספור כוכבים שהמרחק בין כוכב לכוכב זה בספרות של שנות אור שכל שנת אור זה ביליון ומיליארדים של ק"מ. ואין בידינו את היכולת להגיע אליהם. ומכל היצירה המדהימה הזאת אומר הקב"ה שהמתנה הכי יקרה זאת השבת. רק שאנו לא יודעים להעריך אותה ואת השפע שהשבת מורידה מעולמות עליונים, אך שנגיע לחיי עולם הבא ניווכח עד כמה ששמירת השבת הועילה לנו לקבל שכר עולם הבא. יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא (שקורת רוח פירושה ריח שמחוץ לגן עדן) מכל תענוגות העולם הזה. מי שיודע להעריך את השבת ועוסק בתורה ביום הקדוש הזה לאט לאט הוא מבין שהיא מעין עולם הבא. והוא יכול איך שהוא לתפוס בקצה הדמיון מה זה עולם הבא אך לא לגמרי שנאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך למחכה לו", כי אף אחד מעולם הזה אינו יכול להשיג את שכר העולם הבא, כי שעת של קורת רוח (שזה רק ריח גן עדן, מבחוץ נקרא קורח רוח) יפה ומענגת יותר מכל תענוגות העולם הזה גם אם נרכז את כל הרגעים המאושרים של כל הנבראים מבראשית לשעה אחת עדין הפסוק בא ואומר שרק שעה של קורת רוח שווה את כל זה. מספרים על צדיק אחד שדפק על דלת בביתו עני וביקש צדקה.  חיפש הצדיק כסף בבית ולא מצא הלך לבית גנזיה של אשתו וחיטט בתכשיטים וראה טבעת קטנה. ונתן לעני את הטבעת במקום הצדקה. העני שמח מאוד והלך לדרכו לפרוט את הטבעת בכסף על מנת להרוויח ארוחה או איזה בגד. במקביל חזרה אשתו של הצדיק ופתחה את בית גנזיה לראות מה קורה ולתדהמתה הטבעת נעלמה, והחלה לצעוק גנבו! גנבו! שאל אותה בעלה מה את צועקת, ענתה לו, היתה פה טבעת ונעלמה. ענה לה בעלה אל תדאגי, לא גנבו פשוט היה פה עני ולא היה לי מה לתת לו ונאמר "אל תשיב דש נכלם" אז נתתי לו את הטבעת הקטנה. אמרה לו אשתו מה עשית, אתה יודע כמה הטבעת הזאת עולה 42 זהובים זה זהב טהור. שמע זאת הצדיק ונבהל לבש את מעילו והחל לרוץ לכוון העני.  והעני הסתובב וראה אותו רודף אחריו התחיל לברוח כל עוד נפשו בו ונערך ביניהם מרוץ ארוך ובסוף הצדיק תופס אותו, מתנשף ואומר לו הצדיק: "תשמע!" התחיל העני לרעוד ולבכות ואמר: "מה אתה רוצה אתה נתת לי את הטבעת אני לא גנבתי אותה". הצדיק מתנשף ואמר "אבל לא ידעתי". ואומר העני בלחץ "אבל אתה נתת לי את הטבעת. לא גנבתי אותה". ענה לו הצדיק, רק רציתי לעדכן אותך, הטבעת שווה 42 זהובים. אל תמכור אותה בזול, כי ממנה אתה יכול להתעשר, רציתי שתדע שזאת מתנה יקרה, ע"כ המשל.
הנמשל הקב"ה אומר למשה רבינו "משה מתנה יקרה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וברצוני להביא אותה לבני ישראל. תודיע שלא ימכרו אותה בזול לא בשביל כדורגל ולא בשביל קלפים, ולא שש בש. שבת נתתי וכל השומר שבת כהלכתה מוחלים לו על 70 שנה של עוונות אפילו חטאים של עבודה זרה מוחלים לו, זאת ערכה של שבת "חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית" מי שמחלל שבת ככופר בקב"ה ותורתו. ישנם יהודים שאומרים אני מקיים מצוות אבל בלי סיגריה בשבת אני לא יכול ישנם יהודים שהולכים לבית כנסת ומבקש בעלית התורה בלבו שקבוצתו תנצח בדרבי בשבת רחמנא ליצלן. אבל הוא לא מבין למה השבת קימת וגורם לחילול ה’ כשמחלל השבת בפרהסיה. השבת ניתנה בעשרה הדיברות ושבת זה עדות לבריאת העולם שאם ה’ שבת ביום שביעי גם אני צריך לשבות. אם אינני שובת כי אני נהג מונית שמרויח 300%בשבת אז אני כופר בבריאה ואינני מאמין בה. הקב"ה לא עבד עבודה פיסית, כשברא את העולם שנאמר בעשרה מאמרות ברא הקב"ה את העולם. "ויאמר ה’ ויהי אור" ועוד "ויאמר ה’ יקוו המים אל מקום אחד ותראה יבשה", "ויאמר ה’ תדשא הארץ". ויאמר... וכולי. "ה’ אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד" כך נברא העולם בעשרה אמירות. ביום שבת הקב"ה שבת מאמירות אז כל שכן מעבודה עלינו לשבות. אף אחד לא ביקש מאיתנו שלא נדבר כמו שה’ שבת אלא לשבות מעבודה מל"ט מלאכות שנעשו במשכן. קדושת השבת יותר קדושה מבית המקדש. כשבנו את המשכן, אמר הקב"ה למשה רבינו לא לבנות את המשכן בשבת כי קדושת השבת גדולה יותר. יש כאלה אנשים שהולכים לבקש ברכות מרבנים ואינם שומרים שבת. הרי זה מצחיק על מה תשרה הברכה. אומר הקב"ה למשה רבנו "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" היא המקור לשפע "ויברך אלהים את יום השביעי", הקב"ה בכבודו ובעצמו מברך את שומר השבת כמו שנתן ברכה במן ששה ימים היה עושה נסים כשעם ישראל הולך ארבעים שנה במדבר, בהמוניהם, ויום יום יורד מן במקום הפקר במדבר.  ביום ששי הקב"ה מוריד כפלים גם ליום שבת וגם ליום ששי, כי שבת וינפש. לכן אנו מברכים על לחם משנה הצדיקים היו מקבלים את המן בפתח הבית והרשעים מחוץ למחנה כדי שיתבישו במעשיהם ויעשו תשובה שתוכם יהיה כברם. אף גם למקדשי שביעי הקב"ה ימטיר פרנסה כפי שהובאו, האדם לוקח הבטחה אלוקית "ברית ביני ובייכם" שהיא השבת, כשהברית לא היתה בין הקב"ה לגוים שנאמר "לא נתתו לעובדי אחדות ולא הנחלתו לעובדי אלילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לעמך ישראל נתתו באהבה" ועוד נאמר גוי ששומר שבת חייב מיתה. אז איך שלא ננצל מתנה גדולה שנתן לנו בורא עולם, העיקר מחפשים עצות ורפואות מכל מיני אנשים. הרבה אנשים שהיו עובדים בשבת נראה שהרויחו כפלים אך לא היתה להם ברכה בזה. כל זה יכול להעיד כל חוזר בתשובה שעבד בשבת כי יותר ממה שאנו שומרים את השבת השבת שומרת עלינו. ואנשים זוכים לראות בחוש. יש רק לקיים נעשה ונשמע. 

בע"ה נעשה ונצליח והקב"ה ברחמיו עלינו ירויח שפע ממקור הברכות שנקראת "השבת".  שמצילה אותנו מן הגוים שאין להם שכר עולם הבא ורק לישראל יש שכר שנאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך". השבת מבדילה אותנו מהגוים לכן במוצ"ש אומרים בהבדלה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים" ומי שאינו שומר שבת אינו עושה הבדלה וכשיגיע לעולם האמת הוא יבין שחי כמו גוי, ואין הבדל בינו ובין גוי בגלל חילול השבת שאמורה להבדיל בין ישראל לעמים.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (ויקהל לה-ג)

בתקוני הזוהר (תקון מ"ח) כתוב: "האי כל מאן דכעיס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום" דהיינו: כל הכועס כאילו מבעיר אש גיהנום חס וחלילה, וזה אחד מהאיסורים של הבערת אש בשבת, ולא רק בשבת אסור לכעוס אלא בכל עת ובכל שעה. ורבנו האר"י זכרונו לברכה הזהיר רבות על הכעס, ואמר שכל הכועס הוא טורף נפשו באפו, ומחליף נשמתו בסטרא אחרא חס וחלילה, ואף על פי שעשה את כל התיקונים, הכעס מכריע לרעה.

בתורתנו הקדושה מצינו שמשה רבנו, עליו השלום, כעס שלש פעמים. בראשונה כשהזהירם משה שלא ירד מן בשבת, ואף על פי כן יצאו מן העם ללקוט. בפעם השניה, כשנשלחו בני ישראל למלחמת מדין, והחיו את הנקבות בזה צעק משה ושאל: "החייתן כל נקבה" וכן בפעם השלישית, כאשר אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהנים אכלו מן החטאת, שלא במקום הקודש. אף על פי שכעסו של משה רבנו, עליו השלום, היה לשם שמים ובצדק, אף על פי כן נענש. לשיטת הרמב"ם, זו היתה סיבת עונשו של משה רבנו. ורבנו יוסף חיים מבבל זכותו יגן עלינו אמן, פרש את מאמר רבותינו: "רגזן לא עלתה  בידו אלא רגזנותו", בספרו "בן יהוידע" פסחים (קיג) שכל המצות והעברות שאדם עושה נכתבות בקוי היד, אך כאשר כועס חס וחלילה מאבד מצותיו ולא עלתה "בידו" אלא רגזנותו.

פעם בא תלמיד ותיק לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט זכר צדיק לברכה, וראהו עצוב. שאל את רבו: מפני מה נפולות פניו? ענהו הרב זכר צדיק לברכה, שחטא בעוון הכעס, חזר התלמיד ושאל: וכי הרב פגע במישהו? ענהו הרב זכר צדיק לברכה, "שכל ההקפדה והכעס היו בלב ולא בחוץ, ועל זה הוא ודאג, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, וצריכים להיזהר מאוד מכעס הלב, ומכעס הפנים. והמגיד הזהיר פעמים רבות את מרן רבנו יוסף קארו זכותו יגן עלינו אמן, שלא לכעוס אפילו לדבר טוב, משום שמסוגל להגרר לדברים אחרים.

רבותינו הזהירונו מאד בענין הכעס, שעל ידו אפשר לאבד גם את שלוותו, וממש לאבד את כל חייו. מעשה היה בשועל שהסתבך ביער ופגש באריה רעב, ראהו האריה ושאג, מדוע לא הביא טרף עד עתה, וכמעט עמד לשסע את השועל, ענהו השועל בערמה ובחכמה, שאריה גדול וחזק ממנו עכבו עד כה. כעס האריה כיצד יתכן שיש משהו חזק וגדול ממנו, ענהו השועל, שמוכן הוא להראותו לאריה "היקר". מיד לקחו לשפת הבאר והאריה ראה את הבבואה שלו במים, עמד ושאג, וכנגדו השתקפה דמותו בשאגה אדירה, החליט להסתער וקפץ לבפנים, וסופו היה למות בטביעה במים העמוקים, והשועל ניצל.

כך המשילו רבותינו את הכעסנים, שסופם אבדון, ולא רק שאינם משיגים מטרתם, אלא מהפכין זאת לגמרי. ובספר "אהבת מישרים" כתב, שמלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד היתה בגלל הכעס, שכן השליט הרוסי סזונוב כעס על שפחתו שהקדיחה תבשילו, ובאותו רגע התקשר אליו השר הגרמני, כדי לנסות להשכין שלום ושלוה, אך בהיות השר הרוסי בכעס רב, צעק ורתח בטלפון, והשר הגרמני לא טמן ידו בצלחת, וממילא פרצה המלחמה הנוראה, שגרמה לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים. והכל נגרם, כתוצאה מן הכעס, ולכן היה מתפלל התנא הקדוש רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו, בכל יום: "יהי רצון שלא אכעס ושלא אכעיסך". וגם אנחנו חייבים להתפלל על כך בכל יום ויום.

בספרים הקדושים מובא, שאדם צריך להיות סבלן, ולא להפך חס וחלילה, כיון שפעמים רבות כשאדם הוא חסר סבלנות, הוא יכול לדחות אנשים ולטרדם מהעולם, ובמדרש קהלת רבה מובא מעשה בפרסי אחד, שבא לפני רב ובקשו ללמוד תורה, ואמר לו הרב לומר "אלף", שאלו הפרסי, ומי אמר שזו אלף? וכן עשה בשאר האותיות. כעס הרב וגרשו, הלך אותו פרסי לשמואל ובקש ללמוד תורה, ושוב חזר על אותם קושיות, מי אמר שזו אלף? ומי אמר שבו בית, גימל, וכו’. תפס שמואל באזנו חזק, ואז צעק הפרסי: "אוי האוזן", אמר לו שמואל, ומי אמר שזו אוזן? ענה לו הפרסי, כולם יודעים שזו אוזן, ענה לו שמואל, כולם יודעים שזו אלף, בית וכו’. ואז ישב ולמד בשמחה, ועל כך אמרו "טוב ארך אפים של שמואל מהקפדתו של רב".

סיפרו על אדם חשוב שאשתו צעקה עליו ושתק, ואחר כך לקחה קתון של מים ושפכה עליו, וגם לכך לא הגיב, אלא אמר לה בחיוך: "ידעתי שאחרי הרעמים יבוא גם הגשם", האדם כשפוגעים בו לא די שאינו צריך לכעוס, אלא צריך הוא לשמוח על כך. ותמיד ירגיל אדם את עצמו שלא לכעוס משום סיבה שבעולם, ואפילו אם יש סיבה להתרגז. לכן נימשל האדם לעץ "כי האדם עץ השדה" כמו שעץ מקבל מים מלוכלכים ונותן פירות מתוקים כך אדם צריך לינהוג גם אם פוגעים בו יגיב בחיוב. ומסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה, שהיה פעם באמצע שעור, ובא אדם שוטה ושאל אותו, מדוע עשה הקדוש ברוך הוא את האף והאזנים בולטים, ואילו את שאר האברים שקועים? ענה לו הרב בניחותא: "כדי שיהיה למשקפים מקום לנוח"... וכל זה ענה בפשטות ללא כעס על שסטה ממסלול השיעור אם ששאל שאלה שטותית, וכיוצא בזה.

מצינו להרמב"ם שכתב, שהמידה שהאדם צריך להתפאר בה ביותר היא מידת הסבלנות, משום שאין למעלה ממנה, ולא לחינם אמרו: שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, והאם לא משתלם לעשות כל העבודות שבעולם כדי להינצל מכל מיני גיהנום, ה’ ישמרנו ויצילנו. (כתונת פסים).

הקב"ה בהתיחסו לגונב ממון חברו אומר (שמות כא, לז, כב, ג) "כי יגנוב איש וכו’ שנים ישלם". (כלומר, הוא לא חס על טרחת ויגיעת חברו להשיג ממון, ישלם נא לו כופל מהסכום שגנב. וכך א. יפוצה חברו על הצער שהצטער בהיוודע לו דבר גניבת סכום זה.  ב. יתחנך הגנב לאחר שיקבל את התחושה הקשה שבהפסד ממון בסכום שנטל).

ואילו על מחלל השבת הוא אומר (שמות לא, יד)

"ושמרתם את השבת...מחלליה מות יומת".

והדבר כמובן דורש הסבר האם מחלל השבת גרוע בעיני האלוקים יותר מגנב??
אולם כדי להבין את הדברים עלינו להעמיק מעט ולהבין את מהות השבת. מדוע הצטווינו עליה, ומהו המסר הטמון בשמירתה.

לפי פנימיות התורה המספר שש מסמל כל דבר חומרי. ואכן, לכל דבר חומרי ישנו שישה צדדים שסובבים אותו, מזרח, מערב, צפון דרום, מעלה ומטה. המיספר מרומם מהחומר הוא שבע.

נצטט שאלות ותשובות מתוך קונטרס ברית נצח של הרב זמיר כהן.

’’כיהודי מאמין, בודאי יודע אתה שכל אדם הנפטר מן העולם אינו חדל להתקיים, אלא בסך הכל פושט את הלבוש החומרי, אותו לבוש שארוג מבשר ועצמות, ומשאיר אותו כאן בעולם הזה. ואילו החלק הפנימי הרוחני שהוא בעצם ה"אני" האמיתי של אותו אדם, ממשיך להתקיים ולחיות חיי נצח (וכמו שנאמר בספר קהלת (יב, ז) "...וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" כאשר מצבו בחיי נצח מושפע מרמת האיכות של אותן כמה עשרות שנים בודדות(!) אשר חי בעולם הזה בהתאם לספר הוראות בורא העולם. שמר את מצוות תורת ה’ כראוי, הרי זכה להזדכך ולהאיר את עצמו האמיתי רוחני, ולהתרומם בכך לרמות רוחניות גבוהות, המאפשרות קירבה ודבקות בבורא יתברך בחיי הנצח. (דבר המהווה את העונג וההנאה ברמה הגבוהה ביותר שתתכן, אשר כל הנאות העולם נחותות ורחוקות מאד מלהיות לעונג זה שהוא למעשה תכלית בריאתנו על ידי הבורא). והנה מחלל השבת מכריז במעשה החילול כי אינו מכיר בעובדה שהאלוקים ברא את העולם בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי. ואין לך קלקול והחשכה לנשמת האדם יותר מההכרזה על הכפירה באלוקים. ומעתה, המחלל את השבת בפני עדים, והיתרו בו והזהירו אותו שיתבונן ויראה כי הוא חוטא בחללו את השבת, ואף על פי כן חטא, והעידו עליו בפני הסנהדרין שרק להם הייתה הסמכות לדון דיני נפשות וחקרו ובדקו ודרשו היטב והתברר מעבר לכל ספק כי אמת העידו העדים, ופסקו את דינו להיהרג ונהרג, והתכפר לו עוונו בכך, הרי עם צאתו מלבושו הגשמי רואה את חיי הנצח אשר הרוויח, ומבין מאיזה הפסד נצחי ניצל על ידי שניגזר דינו להיהרג, הרי הוא מודה ומהלל ומשבח על ששילם בעולם הזמני תשלום קטן לעומת חוב גדול שהיה עליו לפרוע בעולם הנצחי. ונמצא שאף בזה יש כאן הטבה ולא נזק חלילה וצריך להבין את עוצמת החסד אשר עשה עימנו אלוהים כאשר חקק שיהיה בכח התשובה לכפר על העוונות ולנקות את הנשמה אפילו מתוצאות חילול שבת ע"כ לא צריך להבין שהקב"ה נפח בנו את הנשמה שהיא רוחנית ואין באפשרותנו להבין היות ואנו מוגבלים כיצד ולמה חילול שבת או שאר עוונות מפחמות ופוגמות בזיכוך הנשמה לכן אני ממליץ לסמוך על הקב"ה שנתן לנו הוראות יצרן (המיצוות) לטובתנו שנשמור  את הנשמה מזוככת שתקבל שכרה בעולם האמת שנאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" אומר רש"י כשם שבאתם לעולם ברוך ללא חטא כך בע"ה ניצא מהעולם ברוך ללא חטא והחי יתן לליבו.

שאלה: מדוע אסור בזמננו להבעיר אש בשבת? הרי ההבערה או ההצתה נעשית כיום באמצעות גפרור או מצת, ללא טרחה כמו בעבר שבה קשת אבנים זה בזה היו מדליקין וזה הצורך טורח רבה?

תשובה: ראשית, אילו היה נאמר בתורה "לא תטרחו ביום השבת", או "לא תבצעו פעולה מעייפת ביום השבת", השאלה אכן היתה במקומה. ועם זאת, היה חל איסור על כל פעולה מעייפת כגון העברת כסאות רבים או כבדים מחדר לחדר עבור האורחים, נשיאת סירים ומגשים גדולים העמוסים במטעמי השבת כגון בשבת חתן או בשבת ברית, כי הם מעייפים את נושאיהם, ואפילו ללכת בעיר הליכה מעייפת של קילומטרים אחדים היה אולי אסור, שהרי בכל אלה כרוכה טרחה.

אולם התורה לא אסרה טרחה בשבת, כאשר היא לצורך השבת.

מדוע אם כן הבערת אש בשבת אסורה?

משום שעצם פעולת ההבערה היא מלאכת בריאת ויצירת דבר חדש, וכל מלאכת יצירת צורה או בריאה חדשה אסורה בשבת ללא שום קשר לטרחה. וכמו שנאמר בתורה:

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג)

מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה.

וההסבר פשוט.

כאמור בתורה, אנו מצווים לשבות ממלאכה ביום השבת כדי להעיד על הכרתנו ואמותנו בעובדה שהאלוקים ברא ויצר במשך ששת ימי המעשה את הבריאה על כל פרטיה, ושבת ממלאכה ביום השביעי. לא שביתה מטרחה, אלא ממלאכה. כלומר, מבריאה, מיצירה. הבערת אשר היא מלאכת יצירה של אש שלא היתה כאן קודם,  ואין שום הבדל אם המלאכה נעשית בטורח רב או בקלות מוחלטת.

יקל עלינו להבין זאת כאשר נתבונן בעובדה שהאלוקים לא טרח ו"התעייף" בששת ימי המעשה, אלא "בדבר ה’ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג, ו) "כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד" (שם ט) וכמו שנאמר בתורה בפרשת הבריאה "ויאמר אלקים יהי...ויהיה..." ברור אפוא שהתורה מגדירה את הבריאה בשם מלאכה על שם התוצאה שענינה יצירה וחידוש, ולא משום עייפות וטרחה.

יש לציין שהתורה אף השתמשה בשני המקומות באותו מטבע לשוני. במעשה הבריאה נאמר "ויכולו השמים וכו’ ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, א-ב) ועל אותו משקל נאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות יט, י). כלומר מלאכת בריאת דבר חדש או יצירת צורה לאשר כבר נברא, וכפי שהיה במעשה הבריאה. ואין המשנה כלל אם כרוכה טרחה בעשיית המלאכה או לאו. נאמר "ששת ימים תעשה מלאכה ביום השביעי שבת שבתון" איזה מלאכה? מלאכת המישכן. ל"ט מלאכות איתם בנו את המישכן מה שבא ללמד שהשבת יותר חשובה מהמישכן שהוא בית המיקדש שבו שורה השכינה הקדושה.

וכיצד נדע איזו פעולה בדיוק מוגדרת כמלאכה היוצרת ומחדשת ואיזו אינה נחשבת כזו? הרי לא יתכן שנושא רב משמעות זה אשר חיי שעה וחיי נצח תלויים בו יושאר על ידי הבורא ללא הגדרות ברורות! (למשל, אריגה, האם היא נחשבת מלאכה לענין שבת? הרי חוטי הצמר היו כבר בעולם, אולם מאידך חיבורם על ידי האריגה יצר וחידש בגד שלא היה? אותה שאלה ניתן להציב לגבי תפירה, בישול, בניה וכו’) לשם כך ניתנה תורה שבע"פ בזמן שניתנה תורה שבכתב שנאמר "אם בחוקותי תלכו"...חוקותי לשון רבים תורה שבכתב ותורה שבע"פ שניתנה מדור לדור עד שרבי יהודה הנשיא החליט לכתובה. בתורה שבעל פה קיבלנו כי בהגדרת מלאכה לענין שבת, נכללות שלושים ותשע פעולות משום כך הן על כל סניפיהן (ובלשון ההלכתית המלאכות נקראות "אבות מלאכה" וסניפיהן "תולדות"). אסורות בשבת. הנה למשל אחד מהן הזורע (אפילו תחב זרע אחד לאדמה. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי זרע זה יתחיל לנבוט!) הקוצר (אפילו קצר שיבולת אחת או קטף פרי אחד. אין כאן טרחה, אבל יש כאן מלאכה. ניתוק הנקטף ממקום גידולו) המבעיר (אפילו הדליק גפרור או מצת או יצר ניצוץ באמצעות הנעת הרכב או לחיצה על מתג החשמל בשבת. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי יצר וחידש אש) המבשל (אפילו השליך גרגר אפונה אחד אל הסיר הרותח. אין כאן טרחה אבל יש כאן מלאכת בישול) הלש (כנ"ל) וכו’.

נבין מעתה את הנאמר בתורה לענין מלאכת הבערה "לא תבערו אשר בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג) מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה. בכל מצב, עצם ההבערה מלאכה היא ואסורה בשבת.

שאלה: השומר חלק ממצוות השבת וחש שהשבת "כבידה" עליו. האם נכונה תחושתו שאם ישמור אותה בשלמות עם כל הלכותיה היא תכבד עליו עוד יותר?

תשובה: מעשה באישה שסיפרה לחברתה כי יש בידה מרשם לאפיית עוגה נפלאה ומיוחדת ביותר, אשר תוכננה ונאפתה על ידי גדול האופים והשפים בעולם. התלהבה החברה מאד וביקשה את המרשם בדחיפות כדי שתספיק לאפות את העוגה הנפלאה לפני שיגיעו האורחים החשובים האמורים לבקר היום  בביתה.

היא קיבלה את המרשם ומיד ניגשה למלאכה במרץ רב. אך למרבה הצער התברר, כי חלק מהמצרכים חסרים בבית, והזמן דוחק.

לאחר הרהורים אחדים, התעודדה ואמרה "יש לי פתרון פשוט! וכי מי אמר שכל הרכיבים הכרחיים<< העיקר שיש לי את הקמח ואת שאר החומרים המרכזים של העוגה. ולגבי השאר, במקום כוס סוכר וכוס דבש אערבב שלש כוסות סוכר במקום חלב, מים במקום שמרים, אבקת אפיה ועל האגוזים והחמאה אפשר בעצם לוותר"..

אמרה ועשתה.

והנמשל מובן. השבת כבדה על השומר רק חלק ממנה דווקא משום שאינו שומר בשלמות! השמירה החלקית אפילו כשהיא מתמקדת במה שחשוב ביותר, אך טעמו של המרשם בשלמותו הוא המעניק את ההנאה היוקרתית, את אוירת הרוממות והעונג העוטפים את שומר השבת, נובע דווקא מהצירוף של הזהירות המושלמת בכל הלכות השבת.

ובפרט שיש לזכור כי מלבד החלק שלנו ביצירת האוירה המיוחדת של השבת באמצעות שמירת מערכת מצוותיה, גם מן המימד הרוחני מרומם הוא יום זה משאר הימים, בעצם מהותו. שהרי קידש אותו האל יתברך והעלה את מדרגתו הרוחנית עד אשר התבשרנו והובטחנו כי יום השבת אחד מששים מהעולם הבא הוא (תלמוד, ברכות נח ב) ובמילים אחרות ניתן להרגיש ביום השבת מעין העונג שמרגישות הנשמות הרוחניות בעולם הבא, נאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך".

יש לציין שמימד רוחני זה הוא הגורם שאפילו עניינים גשמיים כמו תבשילי השבת מושפעים מן המימד הרוחני של יום נשגב זה, עד שכל אחד מאתנו יכול להעיד כי טעמם וניחוחם של תבשילי השבת מיוחדים הם רק ליום זה וכל ניסיון להכין כמותם ממש ביום חול יעלה בתוהו מעניין שאפילו גויים  יכולים לחוש בכך וכמסופר בתלמוד (מסכת שבת דף קיט. א) "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? (כלומר מה גורם לריח הנעים במיוחד הודף ממנו?) אמר לו "תבלין אחד יש לנו ו"שבת" שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף". אמר לו תן לי ממנו. אמר לו "כל המשמר את השבת מועיל לו (תבלין זה להשביח את התבשיל) ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו".

ואכן, רק מי ששומר השבת בשלמות לפי ספר הוראות ה"יצרן" ניתן לשמוע כי השבת עבורו היא גן עדן, או מעין עולם הבא, ושאר ביטוים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר.

הדבר תלוי רק בנו! אם רק נשכיל לעצור את מרוצת ההרגל של חיי היום יום אחת לשבוע ליממה אחת רמה, ולהתעלות מן החומר המכביד ומושך אותנו אל העפריות הארצית ואל חיי החול, ונתמסר בשלמות מתוך רוממות של שמחה ומשמעת עצמית לקיום מלא של המרשם השבתי אשר הוענק לנו על ידי הבורא שהגדירו "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם!" (שבת י, ב) אז אין ספק שנזכה להרגיש את ה"מעין עולם הבא"(!) והרי חיים אנו בדור שכל כך מבקש ומחפש אחר העלאת סף העינוג הרוחני.... והנה זה לפנינו בהישג יד! לא בחודשי חיפוש ביערות הודו, ולא בשנות עינוי במחשכי טיבט כי אם כאן, ביום השביעי, בכל שבוע מחדש.

פרשת ויקהל - הרב אריה קרן

פרשת ויקהל - הרב אריה קרן

מקור הברכה:

א. מצבי הנצחי לעד, לעומת מצבי הזמני.
ב. חובת הציות לבוראי – בורא העולם.
ג. משמירת השבת לא מפסידים.

ביאורם לוקט מתוך קונטרס מקור הברכה של הרב זמיר כהן:

א. מצבי הנצחי לעד, לעומת מצבי הזמני.

כידוע, ממחקרים רבים ורחבים שנערכו על ידי אנשי מדע ידועי שם כגון פרופ’ יאן סטבנסון פרופ’ קנת רינג, ד"ר ריימונד מודי ד"ר אליזבט קובלר רוס, ד"ר ג’ורג’ ריצ’י ד’’ר מוריס ראולונגס ועוד רבים אחרים, התברר בודאות גם לאנשי המחקר כי ה"אני" האמיתי של כל אחד מאתנו הוא האדם הרוחני הפנימי העטוף בלבוש גוף  הארוג מבשר ועצמות, ו כי "אני" רוחני זה הוא הוא החש, השמח, הכואב, האוהב המתכנן והמשתוקק. (המחקרים נערכו בנושאים א. דיווחי מתים במוות קליני שחזרו לחיים. ב. גלגולי נשמות.  ג. דיבוקים  ד. הופךעת נשמות כבחייהם. ה. רגרסיה החזרה לחיים קודמים באמצעות היפנוזה ו. סיאנסים.  ניתן לקרוא על כך בהרבחה בחוברת "תשע תשובות ושאלה" מסדרת "תורה מן השמים", ובמחקרים הרבים המופיעים ברשימת הספרים שם. וכפי שטוענת תורת ישראל זה אלפי שנים.

התוצאה המעניינת והמרעישה מכל המתקבלת ממחקרים אלה היא כי ה"אני" האמיתי שלנו, כלומר אנו עצמנו, ממשיכים לחיות לנצח גם לאחר עוזבנו את הגוף הגשמי! (כלומר, התופעה הקרויה בפינו "מוות" אינה אלא מעין לידה שניה כעובר המשיל את השליה העוטפת אותו ומשמשת לו כלבוש, ויוצא מעולם חשוך וגדוש מים אל עולם שונה לחלוטין ענק, מואר, צבעוני ורועש, אשר בו הוא חי בצורת חיים שונה לגמרי מחייו הקודמים).

דבר חשוב לא פחות הוא הנתון הברור כי מצבינו בעולם הרוחני תלולי במעשינו בעולם הגשמי. ככתוב בתורת ישראל וכעדות רבים הנמצאים כבר "שם" שנאמר "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם" ועוד "עין לא ראתה אלוהים זולתם (חלק בעולם הבא) למחכה לו".

ומעתה, חישוב פשוט יוביל למסקנה הברורה כי עשרות השנים בהם חיים אנו כאן בעולם אינם כלום ביחס לחיינו התמידיים והנצחים בעולם האמת. ואם כן בודאי שכאשר מדובר בסיכון חיי הנצח, כדאי לעזוב מקום עבכודה בחיים זמניים אלה ולחפש עבודה אחרת עם כל הקושי והסיכון הכרוך בכך, למען עתידנו הנצחי. והרי כגודל הקושי והצער כן גודל השכר. וכלשון המשנה במסכת אבות (פרק ה משנה כג) "לפום צערא אגרא" (לפי הצער, השכר) ועוד נאמר שם (אבות ב יד טז) "ונאמן הוא בעל מלאכתך שישלם לך שכרך" ועוד נאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחסים בך נגד בני אדם תסתירם בסתר פניך ..." ההסתרת פנים כדי שתהיה לנו זכות בחירה בן טוב לרע בחר בטוב בחר בחיים ובזאת מיטב את האמונה

ב. חובת הציות לבוראי – בורא העולם

התבוננות קלה בהבדל האדיר שבין הבורא לנברא, בין אל עליון לאדם, מגמדת מיד את כל השיקולים העומדים בניגוד למצוות הבורא, ומוחקת אותם לגמרי. שהרי מאחר והוא אשר בראני בתוך אין ספור פרטי היקום, ואני וכל אשר לי  שלו, והוראתו אודות רכושי בריאותי וחי, מתבצעת ללא עוררין, וקביעתו מכרעת בכל היקום האדיר, אם הוא מצווני לשבות ממלאכה ביום מסוים, אין ספק שאציית לדבריו. ובפרט שהוא הכריז והודיע לכולנו שהמרוויח היחיד ממעשה המצוות הוא האדם עצמו, ורק לשם כך, להיטיב לאדם, נועדה הבריאה כולה.

ג. משמירת שבת אף פעם לא מפסידים

מלבד השכר הרב והעונג האמיתי חיי הנצח השמור לשומר השבת, ובפרט אם היה עליו להקריב למענה וכאמור לעיל, הוכח אין ספור פעמים שגם בעולם הזה לא מפסידים משמירת השבת. הנה לדוגמא, חברת התעופה אל על. כזכור לכולנו, כאשר נדרשה הנהלת החברה להשבית את מטוסיה בשבת, זעקו חברי ההנהלה בכלי התקשורת "הרי גם כך החברה צוברת הפסדים הגדלים והולכים משנה לשנה, ואם נשבות בשבת עלולה החברה להתמוטט לגמרי!"

והנה למרבה הפלא, מיד לאחר שהחלה החברה להשבית את מטוסיה בשבת, הפסיקה להפסיד. ובשנים הבאות החלה לדווח על רווחים, עד שבשנה האחרונה פורסם כי החברה חילקה נתח מרווחיה בין העובדים! (ובכל זאת למרבה האבסורד עדיין יש מחברי ההנהלה שדורשים להפעיל את החברה בשבת כדי להגדיל את רווחיה..עינים להם ולא יראו ללמוד מלקחי העבר).

בספר "זכרון יעקב" מעיד הרב יעקב ליפשיץ ז"ל קיבלתי מאנשי אמת סיפור נכבד ואמיתי, וכך היה המעשה בעיר דאטנו שבמחוז קובנה, ישב איש נכבד מאד, בן תורה ואיש אמיד, שהיתה לו אכסניה אשר האצילים הפולנים היו נוהגים להתארח בה, והיה לו בית מרזח ביחד עם ביליארד ומרתף של יין, ושם התאספו אצילים לשתות יין ולהשתעשע. האיש הזה חי חיי כבוד ורוחה, קבע עיתים לתורה, והיה נכבד בעדתו ורצוי לכל יודעיו ומכיריו.

אחרי המרד בשנת תקצ"א, כששבו צבאות רוסיה מוורשה, עבר גנרל אחד עם גדודיו דרך העיר ההיא, והגיע לשם בערב שבת קודש. בהיות הגנרל הזה עייף ויגע מעמל הדרך ובשמעו כי בעיר נמצא בית מרזח עם מרתף יין, שלח את אחד מעבדיו עם כסף אל היהודי הזה, לקנות ממנו בקבוק יין טוב. ויען היהודי "שבת היום, ובית מסחרי סגור בשבת, ומשא ומתן בשבת קודש אסור עלינו". העבד שב ריקם, ולגנרל חרה מאד. וישלח שני חיילים לומר לו בפקודה נמרצת שימכור לו יין.

היהודי השיב גם להם "לי אסור למכור ולסחור בשבת קודש, ואם לב הגנרל טוב, זאת אוכל לעשות, למסור לו את המפתח של החנות, ויקח מעצמו כל אשר לבו חפץ אבל אני, אסור לי למכור בשבת קודש".

אנשי הצבא מסרו את תשובת היהודי לגנרל, ורגשי התפעלות החלו להתנוסס בקרב לבו. ויחליט בנפשו ללכת בעצמו אל היהודי הזה, ולהתחקות על מהותו. ואם באמת רק חצוף הוא אכנו נפש. האיש יהודי יעזיב להשיב פנים ריקם?! אך אולי באמת טעם נכון אתו, כי הלא מוכן הוא למסור את המפתח והחנות כולה לרשות!

בבואו אל בית היהודי, התפעל והתרגש לראות בית נאה ומואר בכל פינותיו, נקיון וסדר נפלא שוררים בו, וכמו קדושת יום השבת מרחפת על כל ומבצבצת מכל פינה מנורות רבות דולקות, והשולחן ערוך ברוב פאר. האיש בעל צורה אצילית, וכל בני ביתו מלובשים הדר, מזמרים זמירות שבת קודש בהשתפכות נפש עצומה, ונחה דעתו מעט.

וישאל בנחת "מדוע לא תמכור לי יין? היודע אתה כי הנני גנרל גדול בתוארי כבוד מרובים, ואיך?" ויען היהודי ’’יודע אני, אדוני הנכבד. אבל הלא ישנו בעולם אחד, שהוא גדול  ונכבד ומרומם ממך, גם מהמרוממים והנעלים אשר עליך הלא הוא הקב"ה שגם המה חייבים לשמוע לו, והוא מצוה עלינו ל לא לישא וליתן בשבת קודש מאומה ומה יכולתי עשות?"

אבל ישמעני אדוני, אחרי שזכיתי עתה לכבוד הגדול הזה, אשר אורח נעלה ומרומם כמוך בא בצל קורתי, הנני מאושר מאד שאזכה לכבדך בתור אורח נעלה אבל לא בתור קונה. לכן יעתר כבוד אדוני לכבדני ולסעוד עמנו. יאמר כבודו באיזה סוג יין יחפוץ, ואצוה להביא, וישתה אדוני אצלי פה בתור כבוד של "קבלת פני אורח" מרומם כמוך. הגנרל השתומם על תומת לבב האיש וישרת נפשו, ויעתר לו, ויביאו לו יין טוב וישת, ויכבדהו גם במאכלי שבת של היהודים, בדגים ממולאים ולפת וינעם לו מאד, ויהי שבע רצון.

לפני היפרדו לקח מטבע זהב גדולה, ויבקש כי יתנו לו המותר ממחיר היין אשר שתה. ויען בעל הבית ויאמר "חלילה לי מלקחת כסף מכירה בשבת קודש. מראש הלא אמרתי שדי לי כל הכבוד, אשר אורח נעלה כמותך כבדני להתארח אצלי". השר לקח פנקסו הקטן וירשום שמו, ויפרד מאתו בהדרת הכבוד.

אחרי שנות מספר, כאשר נתפס ראש המורדים הפולנים קאנארסקי נארחו חיפושים בניירות שלו, נמצא כתוב בהם שהיה נוהג להתאסף עם אצילים בבית המרזח של היהודי בעיר. והנה פתאום באו ז’נדרמים עם עגלה מכוסה, ויקחו את האיש הזה בעל בית המרזח, ויובילוהו לוילנה, ויושם במאסר מובדל מאנשים, כאחד האסירים היותר חמורים.

במשך השנים האלה, נעשה הגנרל שספרנו אודותיו, לשר הממונה על כל בתי הסוהר במדינה, ויסע לבקר את בתי הסוהר, והנה כאשר בא לבית הסוהר שבוילנה, הכיר את היהודי בעל האכסניה וישתומם וישאלהו בתמהון "מה לך פה יהודי נכבד?" ויען "כמוך אדוני כמוני, לא אדע. גם חקירה ודרישה לא נעשתה עדיין ולא אדע על מה יאשימוני". "הרגע יהודי נכבד, אני אזרז לעשות בדיקה, ואקוה כי לא ימצאו בך עוון וחופשה תנתן לך".

השר הזדרז ובדק והנה התברר כי נתפס בעוון קשר עם ראש המורדים קאנארסקי. ויאסוף השר את שרי המועצה ויאמר "על היהודי הזה אני ערב שנקי הוא מעוון מרד. בעל אכסניה הוא, ומאין לו לדעת מזימת אורחיו ומבקריו?! אני מכירו לצדיק תמים". ויספר להם את כל המאורע שקרה אתו. חברי המועצה התפלאו לשמע הסיפור הזה, ומיהרו להוציאו לחופשי.

כששב הביתה, ברך ברכת הגומל על הנס שנעשה לו, ועם כל זה לא רצה לסמוך על מעשה נסים יותר, ולא נח עד שמכר את ביתו ואת כל אשר לו, ויסע לארצנו הקדושה".

והרי עובדה נוספת. בעת העליה הגדולה לארץ בתקופת הכרזת המדינה, כאשר תנופת בניית מקומות  יישוב חדשים הייתה בעיצומה, בנה קבלן שומר מצוות שכונה בעיר חדשה כאשר את השכונה הסמוכה בנתה חברת סולל בונה. העלות הכספית הגבוהה ביותר בענף הבניה היתה אז רכישת המלט, כי הוצרכו לקנותו ולהביאו מחוץ לארץ תמורת הון רב. הקבלן הזמין כמות גדולה של מלט, וההזמנה הגיעה ביום שישי אחד שבתחילת הקיץ, בחביות מגולות. והנה אחרי הצהרים של אותו יום שישי, כשכל המלט היה מונח באתר הבניה והפועלים כבר חזרו לעיר מגוריהם יפו, נתקדרו השמים בעבים, ובכל רגע היה עלול לירד גשם זלעפות. הופיעו הפועלים בבית הקבלן בבהלה והזהירוהו אודות כמות המלט הגדולה הנמצאת בחביות מגולות באתר הבניה, ואם ירד גשם והמלט יירטב הוא יתקלקל לגמרי וההפסד הכספי יהיה אדיר. אין ברירה אחרת, הם אמרו, אלא שהם יסעו לשם עם עגלות טעונות קרשים, כדי לכסות את החביות היטב. אולם בדיקה מהירה של הזמן שנותר עד שבת העלתה כי פועליו עתידים בנסיעה זו לחלל את השבת עבורו.

הוא היה איש ירא אלוקים, וענה להם בנחרצות: "אני אינני מוכר את השבת תמורת כל הון שבעולם! וכן אני מזהיר ששום יהודי לא יחלל את השבת עבורי גם לא בכדי להציל את כל רכושי שעלול לרדת לטימיון".

ואמנם בליל שבת ירדו גשמים עזים בארץ, כך שהדבר היה ברור שכל הרכוש הגדול נאבד ונפסד. אולם יהודי יקרא זה ערך את שולחן השבת שלו בפנים מאירות, שר את הזמירות כרגיל, למד חומש עם ורש"י ועסק באמירת תהילים כהרגלו כאילו שום דבר לא קרה ולא יקרה, כפי שאכן הורו חז"ל, שבשבת על האדם להרגיש כאילו "כל מלאכתך עשויה".

רק בצאת השבת לאחר שהבדיל על היין, החל בו נוקפו על ההפסד הגדול באיבוד הכמות הגדולה של מלט שעלתה לו בדמים ויגיעה רבה וכשירד הכל לטמיון. מיד נטל עגלה לנסוע למקום הבניה. אולם, כשהגיע לשם הופתע ונדהם ממראה עיניו כל חביות המלט שלו היו מכוסות היטב בקרשים ופחים ואבנים כראוי וכיאות ומאומה לא התקלקל!! הוא לא האמין למראה עיניו ורצה למשש את הנס בידיו. הוא תחב ידו לתוך המלט והנה הוא יבש וטוב לשימוש. מחשבה עלתה בדעתו,מי יודע אולי נשלחו מלאכי עליון לשמור על השקעתו הגדולה, ולכסות את חביות המלט השייכות לו שלא ינזקו במטר..

רק למחרת נודע מה שקרה. אנשי הנהלת חברת "סולל בונה: שלחו פועלים לכסות את חביות המלט שלהם, אך בחשכת הלילה הגיעו הפועלים בטעות לאתר הבניה של מיודענו הקבלן, וכיסו את החביות שלו במקום לכסות את החביות של סולל בונה וכך ניצל רכושו (מובא בספר "אות ישראל" עמ’ 262).

בספר "דרכי מוסר" כותב הג"ר יעקב נימן זצ"ל, כי לא זו בלבד שאין שמירת השבת גורמת הפסדים, אלא אדרבא, היא מהווה סגולה להצלחה. מי שאינו שומר שבת כהלכתה, עלול להפסיד גם את מה שיש לו. לדבריו הוא מצרף מעשה ששמע מפי ה"חפץ חיים" זצ"ל.

פעם אחת הגיע ה"חפץ חיים" לעיר צ’רניקוב ושמע שיש שם בעיר יהודי בעל בית חרושת המעסיק פועלים יהודיים בשבת. נכנס אליו ה"חפץ חיים" ודיבר עמו שיפסיק את העבודה בשבת. ענה לו בעל בית החרושת "אני מרויח בכל יום ארבעת אלפים רובל, וכי רוצה אתה שאפסיד כתוצאה מן השביתה בשבת סכום כל כך גבוה! אמר לו ה"חפץ חיים" שאינו צודק כלל בחשבונו, ואם ימשיך לחלל את השבת הוא עלול להפסיד את כל בית החרושת. ה"חפץ חיים" נמק דבריו בעובדה שכאשר התורה באה להזהיר את האדם על שמירת השבת, היא מצווה עליו "ששת ימים תעשה מלאכה" צווי שאינו נוגע לעצם העניין. ובודאי שהתכוונה התורה לומר לאדם אם רצונך שתהיה לך פרנסה במשך ששת ימי המעשה, עליך לשבות ביום השביעי! אבל אם לא תשמור על קדושת היום השביעי, אז גם בימי השבוע לא יהיה לך מה לעשות. לשמע הדברים ענה לו האיש בלעג ’’מה הרבי חושב, וכי פסוק בחומש יעמיד את בית החרושת שלי ללא עבודה עשרים וארבע שעות בכל שבוע?!"

מעשה בתקופת היות רבי עקיבא איגר רב הקהילה בעיר פרידלנד, פרצה שרפה גדולה בעיר והאש הלוהטת כלתה בית אחר בית ללא חמלה. היהודים תושבי העיר התרוצצו מסביב בניסיון לכבות את האש ולהציל את מה שניתן מתוך הדלקה. רק לאחר מאמצים מרובים שככה הבערה, אולם היה זה לאחר שהספיקה כבר לשרוף רבים מבתי העיר ולהותיר אחריה חורבות.

רב הקהילה, רבי עקיבא איגר השתדל ככל יכולתו לעזור לאומללים אשר נותרו ללא קורת גג לראשם. תוך זמן קצר נאספו הסכומים הדרושים לבניה מחדש והובאו פועלים שהתחילו לשקם במרץ את ההריסות. ברם, תנאי אחד התנה רבי עקיבא עם בעלי הבתים שבחוזה הבניה שיעשו עם הפועלים, יכתב במפורש כי ביום השבת תשבות המלאכה, ותמורת זאת יתנו להם סכום מסוים בעד אותו יום.

כל היהודים קיבלו את החלטתו של הרב ללא ערעור וקיימו אותה. רק אחד מהם העז להפר בגלוי את התנאי היה זה גביר העיר, עשיר ועז פנים, שהחליט כי לא ישעה לדברי הרב, והוא הורה לפועליו להמשיך לבנות גם בשבת, כדי לזרז את הבניה ולהעמיד את הבית על תילו מהר ככל האפשר.

בשבת הראשונה אחרי התחלת הבניה שררו שקט ושלוה בכל העיירה. באשמורת הבוקר הלכו היהודים אט אט ובנחת אל בית הכנסת וטליתותיהם על שכמם, כאשר לפתע עלה קול הלמות פטישים באוזניהם. אחדים מהם חיפשו את מקור הקול, והנה נתגלו לעיניהם פועליו של העשיר עובדים בקצב ובמרץ בבנית הבית כמו ביום חול רגיל.

השמועה הגיעה גם לאזנו של המרא דאתרא רבי עקיבא איגר וחרה לו מאד על חילול השבת בפרהסיה אשר בתוך עירו. מיד שלח לקרוא אליו את העשיר.

השליח שהגיע אל הבית בו התאכסן העשיר עד לבנית ביתו, דפק בדלת. יצא משרתו ושאל לרצונו. "אמור לאדונך" כי רב העיר קורא לו לבוא אליו", בקש השליח.

המשרת נכנס פנימה, וכעבור דקות אחדות שב ותשובת העשיר בפיו "אדוני עסוק עתה מאד ומצטער הוא על שאינו יכול למלא את בקשת הרב".

השליח חזר אל הרב וספר על חוצפתו של הגביר, הטוען כי עסוק הוא ואין באפשרותו לבוא. הרב הבליג והמתין עד למחרת. שוב שלח את שליחו אל הגביר, והפעם היתה התשובה כי הלה ישן ואינו יכול לבוא.

בליל שבת שלאחריו שלח רבי עקיבא איגר את השמש להכריז בכל העיר כרוז אשר כתב בכתב ידו ובה נאמר, כי איסור חמור הוא לבנות ביום השבת, והרב גוזר שמהיום והלאה לא ייעשה כן עוד, ובסיום הכרוז נאמר "וכל הפורץ גדר ישכנו נחש".

השמש מלא את פקודת הרב והכריז את ההכרזה, אך אותו עשיר לא שת לבו לדבר והמשיך במעשיו הנלוזים.

ביום שבת קודש נשא רבי עקיבא איגר דרשה בבית הכנסת ובה דיבר בחום על גודל האיסור של חלול שבת. הוא קרא בקול רם את הכרוז והוסיף אזהרה חמורה באזני הציבור, כי בטוח הוא שכל מי שימרה את פיו ויבנה בשבת הבית ההוא לא יתקיים.

הגביר לגלג על דברי הרב והמשיך להורות לבנאים שיעשו את מלאכתם גם בשבת. תוך זמן קצר נבנה עבורו בית גדול ומפואר יותר מכל שאר בתי העיר. העשיר היה גאה מאד בביתו החדש והנאה, ונכנס לגור בו בשמחה רבה. אולם כעבור זמן מה נפלה פתאום תקרת אחד החדרים והתמוטטה. מיד קרא הגביר למהנדס ממומחה שיבדוק את סיבת התמוטטות התקרה.

הלה בדק היטב את כל הקירות ומצא כי הרקב אחז בכל עצי הבית.

"התקרה וכל הקירות רקובים ומתולעים וסכנה היא לשהות בבית הזה", אמר המהנדס, "צאו מכאן מיד ופנו את הבית, כי יש לבנותו מחדש".

השמועה על הפלא הגדול שארע התפרסמה בכל העיר, והכל שחו אודותיו הלא ביתו של הגביר נבנה מאותם עצי יער אשר מהם בנו את שאר הבתים, אך רק בו שלטה הרימה. "אין זאת, אלא שהתקיימו דברי הצדיק שנאמרו מעומק ליבו, כי צדיק גוזר והקדוש ברוך הוא מקיים", אמרו האנשים זה לזה.

את בית העשיר היה הכרח לבנות שוב, ולאחר שנבנה פחד העשיר לגור בו ומכרו לאיש אחר (מקור הברכה)

שבע מספר חביב

כל השביעיים חביבים לעולם לכן הקב"ה ברא את העולם בשבעה ימים ע"י צימצומים רוחנים של שבע המידות (ספרות)

למעלה השביעי חביב. שמים ושמי השמים ורקיע ושחקים זבול מעון ערבות "סלו לרוכב בערבות". (תהילים סח).

בארצות השביעי חביבה ארץ, אדמה, ארקא, גיא, ציה, נשיה, תבל "והוא ישפוט תבל בצדק: (תהילים ט).

בדורות השביעי חביב אדם, שת, אנוש, קינן, מהללאל, ירד חנוך "ויתהלך חנוך את האלקים". (בראשית ה).

באבות, השביעי חביב אברהם, יצחק, יעקב, לוי, קהת, עמרם, משה "ומשה עלה אל האלקים" (שמות יט).

בבנים (בני ישי) השביעי חביב אליעב, אבינדב, שמעא, נתנאל, רדי אוצם, דוד "דוד השביעי" (דה"א ב).

במלכים השביעי חביב שאול, איש בשת, דוד, שלמה, רחבעם, אביה, אסא "ויקרא אסא אל ה’ וגו’" (דה’’ב י"ד).

בשמיטים שביעית חביב. "וקדשתם את שנת החמישים שנה"... (שנת היובל לסוף שבע שמיטות) (ויקרא כה).

בשנים שביעית חביב "והשביעית תשמטנה ונטשתה" (שמות כג).

בימים השביעי  החביב "ויברך אלקים את יום השביעי"... (בראשית ב’).

בחדשים השביעי  החביב "ובחדש השביעי באחד לחודש"...(ראש השנה) (במדבר כ"ט).

בחגים השביעי חבי ימי חג הסוכות ופסח הם שיבעה וספירת העומר הם שיבעה שבועות הרי שייחד הקב"ה את שמו על השביעיי ובחר בהם וקדשם לשמו. (פסיקתא, ילקוט שמעוני פ יתרון רע"ו מד"ר ויקרא כ"ט-ט).

 ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר זה הדבר אשר ציוה ה’ לאמר: קחו מאתכם תרומה לה’ כל נדיב ליבו יביאה את תרומת ה’ זהב וכסף ונחושת ותכלת וארגמן ותולעת שני ושש ועזים וערת אילם מאדמים ועדת תחשים ועצי שטים ושמן למאור ובשמים לשמן המשחה ולקטרת הסמים ואבני שהם ואבני מלאים לאפור ולחשן (ויקהל לה, ד-ט)

בא "מאתכם" להודיענו שלא יביאו נדבה מדבר גזול, שעליכם לדעת שבכל דבר מצוה שאדם עושה צריך שיהיה מנכסיו ומיגיע כפו, ולא יהיה בזה שום חשש של רמיה או גזל. וכן אם הוא בא ליתן צדקה, צריכה להיות מנכסיו, ולא מגזל ואונאת הבריות, וזה שנאמר בישעי’ פנ"ז: הלא פרוס לרעב לחמך, לחם לא נאמר אלא לחמך, שאם אתה פורס לחם לרעב מלחמך, ראה שיהיה מלחמך, ולא מלחם של אחרים, לפי שאין רצונו של הקב"ה שנגזול ממון ונעשה בהם מצות. והעושה כן עונשו גדול ובמקום שיווצר ע"י המצווה מלאך טוב, שימליץ עליו, נוצר מלאך רע שיזכיר לו כל עונותיו, וגם מצוה זו עצמה הסוכה או הלולב או שאר המינים שקנה בדמים אלו צועקים לפני הקב"ה ואומרים: גזולים אנו, ומלאכי השרת אומרים: אוי לפלוני שעשה דבר כזה שבמקום ליצור מלאך טוב שידבר עליו טובות, ברא מלאך רע המקטרג עליו.

משל למה הדבר דומה לגזלן שהיה עומד באמצע הדרך וגוזל מן העוברים ושבים. יום אחד עבר שם השר ששלחו המלך לגבות את מיסי המלך. עמד עליו הגזלן ולקח ממנו הכל בלי השאיר לו כלום. לימים נתפס הגזלן הזה, כששמע השר כך בא אליו ואמר לו: תן לי מה שלקחת ממני ואני אדבר עליך טובות בפני המלך. אמר לו הגזלן, דע שמכל מה שלקחתי ממך לא נשאר לי כלום אלא אותו שטיח שאני יושב עליו. אמר לו, תן השטיח הזה ואדבר עמך טובות בפני המלך. נתן לו הגזלן את השטיח אמר השר לגזלן, דע שלמחר מביאים אותך לדין בפני המלך ואם ישאלו אותך אם יש לך אחד שמוכן לדבר טובות עליך תגיד שאני מוכן לדבר טובות עליך. למחר הביאו את הגזלן לדין בפני המלך שאלוהו אם יש לו מי שידבר טובות עליו. אמר שר פלוני שהוא אדם טוב מוכן לדבר עלי טובות. שלחו וקראו לשר הזה ושאלו אותו כלום יש בפיך לומר דבר טוב על האיש הזה. אמר השר, דע שהזכות שיש לי להגיד עליו, שביום פלוני שלחת אותי לגבות מסיך, והוא עמד עלי בדרך ולקח ממני את כל הממון ולא השאיר כלום מלבד השטיח הזה שמעיד עליו שיש לו לב רחמן. אמרו כל העומדים שם: אוי לו לאיש הזה שסניגורו נעשה קטיגורו. כך הוא מי שבא לעשות מצווה בממון של גזל, באה אותה מצווה וצווחת לפני הקב"ה, ובמקום שתהיה סניגורו נעשית קטיגורו ומזכירה את עונותיו. ולכן אומר כאן הכתוב קחו מאתכם תרומה לה’ שאותה התרומה שתביאו לה’ תהיה מאתכם ודאי ולא יהיה בה חשש של גזל.

ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז כל כלי זהב וכל איש אשר הניף תנופת זהב לה’ (ויקהל לה-כב)

נשאלת השאלה: כיצד במעשה העגל קפצו כביכול "כל העם" לעומת תרומת המשכן שנתנו רק "נדיב לב"?

מצינו במדרש הגדול, על הכתוב: "ויבואו האנשים על הנשים כל נדיב לב", מלמד שהיו הנשים מקדימין לאנשים, לפיכך זכו הנשים של אותו דור יותר מן האנשים, שאלו נכנסו לארץ ואלו לא נכנסו, ע"כ.

על מדרש זה קשיא, כי ידוע שהנשים זכו להיכנס לארץ ישראל בגלל שלא הוציאו דיבת הארץ רעה, ולא בגלל שהקדימו בתרומת המשכן. וכן נאמר במדרש במדבר רבה (כא, י) על הכתוב: "ותקרבנה בנות צלפחד" (במדבר, פנחס כז א), אותו הדור היו הנשים גודרות מה שאנשים פורצים, שכן את מוצא שאמר להן אהרון: "פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות, כי תשא לב, ב) כי אהרון ידע שאישה לא בקלות תוציא זהב מגופה ולבנתים ירויח זמן. ולא רצו הנשים ומיחו בבעליהן שנאמר: "ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב וגו’" (שם ג) בעל כרחם, והנשים לא נשתתפו עמהן במעשה העגל. וכן במרגלים שהוציאו דיבה: "וישובו וילינו עליו את כל העדה" (במדבר, שלח יד, לו), ועליהם נגזרה גזירה, שאמרו: "לא נוכל לעלות" (שם יג, לא). אבל הנשים לא היו עמהם בעצה, שכתוב למעלה מן הפרשה: "כי אמר ה’ להם מות ימותו במדבר ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפונה ויהושע בן נון" (במדבר, פנחס כו, סה), "איש" ולא אשה, על מה שלא רצו להיכנס לארץ. אבל הנשים קרבו לבקש נחלה בארץ, לכך נכתבה פרשה זו סמוך למיתת דור המדבר, שמשם פרצו האנשים וגדרו הנשים, ע"כ.

כתב ב"שיחות מוסר" (רבי חיים שמואלביץ זצ"ל מאמר יג תשל"א מאיגרא רמה לבירא עמיקתא) בחטא העגל נאמר: ,סרו מהר מן הדרך אש רצויתים עשו להם עגל מסכה" (שמות כי תשא לב, ח) איך זה דור דעה ירד לדיוטה התחתונה בפעם אחת "מהר"? נאמר "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר ויקהל העם על אהרון ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים אשר ילכו לפנינו כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו" (שמות, כי תשא לב, א), ואמרו חז"ל (שבת פט ע"א) אל תקרי "בושש" אלא "בא שש", בשעה שעלה משם למרום אמר להם: אני בא לסוף ארבעים יום. בא שטן וערבב את העולם (הראה דמות חושך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא-רש"י), אמר להם: משה רבכם, הין הוא? אמרו לו: עלה למרום. אמר להם: "בא שש". ולא השגיחו בו. הראה להם דמות מיטתו. והיינו דקאמרי ליה לאהרון: "כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים לא ידענו מה היה לו", ע"כ. כאן גילו לנו חז"ל איך נכשלו ישראל בחטא העגל, כי משעה שיצאו ממצרים עד עתה היה משה רבינו הולך לפניהם,מנהיגם ומורה  להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, והנה לפתע פתאום מראה להם השטן כי משה מת ומיטתו פורחת באוויר, וכל ישראל שרויים בפחד ובבהלה, ובראותם כך איבדו תיקווה, שבורים ורצוצים על מות המנהיג אדון כל הנביאים. במצב זה יכול השטן לפעול מה שאין בידו במצב רגיל, ואז הם נמצאים בסכנה גדולה ליפול מאיגרא רמה לבירה עמיקתא, ע"כ.

ואכן הצלחתו של השטן הוא היצר הרע, היא דווקא במהירות בחפזון, ואז האדם נופל. וכן מצינו שאומרים ביום כיפור: "על חטא שחטאנו לפניך בריצת רגלים להרע". למה מוזכר "ריצת רגלים: בוידוי על חטא שחטאנו לפניך "להרע"? אלא לעשות דבר רע אין אדם עושה אלא אם כן הוא רץ, בלא מחשבה תחילה, וכפי שאמרו חז"ל (סוטה ג ע"א): אין אדם עובר עברה אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. לעומת זאת יצר הטוב הוא איטי, הכל נעשה במחשבה תחילה. ולכן בנפילה יכולים להגיד חס וחלילה "סרו מהר מן הדרך".

לפיכך, כשהיה מעשה עבירה, חטא העגל, היה הכל בחפזון, בלי לחשוב, ולכן "כל העם" נותן זהב כי אין יצר הרע שימנע אבל לדבר מצווה, תרומת המשכן, כאן פועל היצר הטוב, במחשבה תחילה ובאיטיות, אז עושים חשבונות מה לתת וכמה לתת, ולכן נתנו רק "כל נדיב לב", כי יצר הרע עובד שעות נוספות כדי להכשיל את המיצוה, אבל הנשים נהגו להפך. במעשה העגל, לדבר עבירה, לא רצו מהר ולא הסכימו למסור תכשיטיהן. ולעומת זאת במעשה תרומת המשכן, לדבר מצוה, רצו מהר והקדימו את הגברים. התנהגות זו בתרומת המשכן, יצרה בהן חוסן שלדבר מצווה צריכים לרוץ, ולדבר עבירה להמתין. וכשבאה שעת מבחן נוספת בזמן חטא המרגלים שהוציאו את דיבת הארץ רעה, ומוציאים לשון הרע על ארץ ישראל, על העם עצמו נאמר: "ותשא כל העדה ויתנו את קולם ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר, שלח יד,א) ואילו הנשים לדבר עבירה, לשון הרע, לא רצו, ולכן הם לא נכשלו.

את הכוח לעמוד במבחן של חטא המרגלים, קיבלו הנשים ממתן תכשיטיהן לפני הגברים בתרומת המשכן, לעומת אי מתן תכשיטיהן במעשה העגל. לכן אומר מדרש הגדול לעיל: בזכות שהקדימו לגברים בתרומת המשכן, זכו להיכנס לארץ ישראל. כי התנהגותם של הנשים במעשה תרומת המשכן לעומת התנהגותם במעשה העגל, היא היתה הגורמת שלא  יכשלו בחטא המרגלים, וממילא זכו להיכנס לארץ  ישראל.

על פי האמור לעיל נזכה להבין בדרך נוספת את המאמר בפרקי רבי אליעזר (פרק מה) על הכתוב:"ויאמר אליהם אהרון פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם" (שמות כי תשא לב, ב), שמעו הנשים ולא רצו, ולא קבלו עליהן ליתן נזמיהן לבעליהן, אלא אמרו להם: לעשות עגל ותועבה שאין בו כוח להציל! לא נשמע לכם. ונתן להם הקדוש ברוך הוא שכרן בעולם הזה שהן משמרות ראשי חדשים יותר מן האנשים. ונתן להם שכר לעולם הבא שהן עתידות להתחדש כמו ראשי חדשים, שנאמר: "המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעוריכי" (תהילים קג, ה), ע"כ. וצריך להבין מדוע נבחרה שמירת ראש חודש כמתן שכרם של הנשים?

ראש חודש נוצר בגלל חידוש הלבנה בכל חודש, וזאת  לאחר שבאה הלבנה בתביעה לקדוש ברוך הוא שאין שני מלכים יכולים להשתמש בכתר אחד. והרי לכאורה הלבנה צודקת, אם כן מדוע מיעטו אותה? אלא הריצה והחיפזון לדאוג לכבודה, גרם לכך, וכמאמר חז"ל (סוטה ד ע,ב): כל אדם שיש בו גסות רוח, כאילו עובד עבודת כוכבים, ע"כ. לעומת זאת הנשים, לא רצו ולא הסכימו לתת תכשיטיהן לעגל, לכן שכרן בא בראשי חדשים שהן משמרות יותר, וזאת כתיקון לחסרון הלבנה (אור חדש).

מעשה שהיה ברבי אברהם זצ"ל, אחיו של הגאון מוילנא זי"ע, התגורר בעיר קיידן, ואחת המשפחות שם דאגה לפרנסתו. פעם אחת באו ואמרו לר’ אברהם: עד מתי תשב בקיידן, תעבור להתגורר בוילנא, שהיא עיר יותר גדולה, ושם תהיה פרנסתך יותר ברווח. נענה ואמר למציעים: צריך לשאול את פי הרבנית. הלכו אליה והביאו בפניה את ההצעה, אבל היא הגיבה בסירוב מוחלט. וכששאלו אותה למה היא מתנגדת, ענתה: לפני כמה שנים לא יכל בעלי לקנות אתרוג לסוכות מחוסר אמצעים, הלכנו ומכרנו את דירתנו ועברנו לדירה יותר קטנה, כדי שנוכל לקנות אתרוג, והנה, שלוש פעמים ביום אני עוברת ליד דירתנו הקודמת ואני נהנית מזה שמכרנו אותה למטרה של קניית אתרוג ועל ההנאה הזו אני לא מוכנה לוותר!...(שאל אביך ויגדך).

מעשה שהיה אחד מיהודי בבל עלה לארץ ישראל ונשא אשה. באחד הימים אמר לה: "בשלי לי שתי עדשים!"

כונתו היתה, שתבשל מעט עדשים, אך האשה הבינה את הדברים כפשוטם ובישלה לו שתי עדשים. ראה הבעל את שעשתה אשתו וכעס עליה מאוד.

למחרת אמר לה: "בשלי לי סאה!"

סאה זוהי מידה גדולה מאוד, וכוונת הבעל, בדבריו, היתה שתבשל אוכל בכמות רבה, ולא כפי שעשתה ביום הקודם. אך שוב הבינה האשה את הדברים כפשוטם, ובשלה סאה!

ושוב בקש הבעל: "הביאי לי שני בוציני"

למילה הארמית ,בוציני" יש שתי משמעויות: אבטיחים ונרות: הבעל התכוון לבקש אבטיחים, אך אשתו הביאה לו שני נרות.

כעס הבעל ואמר לה: "שברי אותם בראשו של בבא!"

המילה הארמית "בבא" פרושה פתח. אך האישה הבינה אחרת את הענין: היא הלכה אל המקום בו ישב החכם בבא בן בוטא ועסק בדין, ושברה את הנרות על ראשו.

שאלה בבא בן בוטא: "מה את עושה?"

השיבה האשה: "כך צווני בעלי".

אמר לה: "אם עשית רצון בעלך יצאו ממך, בעזרת ה’ שני בנים כבבא בן בוטא. (על פי מסכת נדרים ס,ו ב’).

אמר ר’ יצחק בר נחמיה כשם שנתן הקב"ה לישראל את התורה בכ"ב אותיות כן נשתבחה האשה בכ"ב אותיות התורה. כמו שסידר שלמה המלך ע"ה את פרק ל’ במשלי "אשת חיל" לפי סדר האלף בית.

בקבלת התורה, כשהודיע משה רבנו ע"ה לבני ישראל שנבחרו לעם סגולה הקדים ואמר: "כה תאמר לבית יעקב ותגד לבני ישראל" ואמרו חז"ל: "בית יעקב" אלו הנשים. "בני ישראל אלו הגברים. הפניה היא קודם, לנשים ואח"כ לגברים.

הגבר מצווה בתרי"ג מצוות, והאשה רק בחלק מהן, ואם כן מדוע נאמר שבזכות נשים צדקניות נגאלו ישראל ולא בזכות הגברים? אלא שהתורה חייבה רק את הגבר במצוות פריה ורביה ולא את האשה. וכשעבדו בנ"י בפרך במצרים, מגודל קושי העבודה איבדו הבעלים את התשוקה הטבעית לנשותיהם. וכשראו זאת הנשים והבינו שיש ח"ו סכנה של כליון לעם ישראל אם לא יולידו, היו באות הן ומעוררות את בעליהן לכך, ועוד נעשה להן נס שמן השמים נתנו להם כח הלידה שילדו ששה בכרס אחת. והיו להם נשמות גבוהות וקדושות וזכו לקריעת ים-סוף, ולכן נאמר דוקא בזכות "נשים צדקניות".

ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (ויקהל לה-ל)

שמו של בצלאל מוזכר באופן מלא, כאשר התורה מזכירה את שמו היא טורחת להזכיר גם את שם אביו ושם סבו, ויחוס זה מוזכר שלוש פעמים.

בתורה נכתבים הדברים בדרך כלל בקיצור מוחלט ואם ישנה חזרה על אותו תיאור מספר פעמים ודאי שיש טעם לדבר.

כאשר התורה מציינת את משימתו של בצלאל היא חוזרת ומדגישה כי למשימה נעלה זו נדרשה מידה מופלגת של חכמה: "וימלא אותו בחכמה בתבונה ובדעת" את הסיבה לכך שלמלאכתו של בצלאל נדרש לא כשרון אומנותי אלא בעיקר ידיעה רחבה בתורה בנגלותיה ונסתרותיה. מבאר ה"משך חכמה" בכל כלי שעשה, הכניס בצלאל כוונות מיוחדות וסודות עליונים דברים שבשר ודם אינו מסוגל להבינם ללא סיוע מן השמים בצלאל זכה איפה, לחוכמה העליונה אמנם דווקא כאן יכול להגיע גם המכשול הגדול דווקא חוכמה במידה כזו גדושה יכולה להפוך לרועץ.

החסיד יעב"ץ שהיה ממגורשי ספרד, אמר שדווקא אותם אלו שהגיעו לדרגות גבוהות בדרך החקירה הפילוספית, דווקא הם היו אלו שחוכמתם לא עמדה להם ולא עמדה במבחן המציאות כשנדרשו לבחור בין המוות לבין הדת הנוצרית.

היא הנותנת אותה חוכמה שהייתה צריכה להוכיח להם בדרך הקלה ולהיות להם לכלי עזר בהחלטתם בין אלוקים לכפירה לא עמדה להם בשעת מבחן הם בחרו בדרך השניה הנוחה להם כפירה ונימוקם עימם כאן לא מדובר בעבודה זרה ואין זה אחד מן הדברים שעליהם נאמר "יהרג ואל יעבור" ולעומתם דווקא פשוטי העם אותם אנשים שלא השכילו לקנות את החוכמה "החיצונית" אותם אנשים פשוטים שחיו באמונה פשוטה ותמימה הם ידעו לעמוד במבחן. הם הוכיחו בכל עת אמונתם בקב’’ה קיימו את המאמר "ובחרת בחיים" חיים האמיתיים החיים שלאחר המוות החיים הנצחים הם אפילו לא התלבטו הם ראו זאת כדבר טבעי הם הבינו שאבותינו מסרו נפשם על קידוש ה’ וכי הם ממשיכי דרכם.

מכאן מתבקשת המסקנה הפשוטה, שדווקא אדם שעולה במעלות התורה אף אם זו חוכמה אלוקית הוא חייב שמירה מעולה הוא חיי הגנה חוכמתו אינה יכולה לעמוד תמיד כחומה בצורה מול תעתועי היצר אותה חוכמה המלמדת אותו את רזי הבריאה חייבת ללמד אותו גם את גבולותיה אם התחום שבו השכל הישר לא תמיד שופט באופן האמיתי דווקא כאן הוא חייב להפעיל את שיקול הדעת של רצון הבורא מול ההגיון.

בצלאל נבחר להיות כלי לחוכמה, לתבונה ולדעת משום שהוא הביא עימו "מטען" אפשר לו להתמודד עם הפיתוי הזה. אבותיו הורישו לו את הכלים שבעזרתם יוכל לזכור גם בהיותו החכם מכל אדם שלחכמה ישנם גבולות כלים אלה קיבל מסבו חור שכידוע נהרג על קידוש השם במעשה העגל, כך קנה את עולמו במסירות הנפש מי שזכה להגיע למידה זו קיים בשלמות את מאמר התנא "בטל רצונך מפני רצונו" (אבות ב ד) הוא מובטח ששום נגיעה  אישית לא תחדור לשכלו ששכלו לא יטעה אותו, והוא לא יתפתה לחרוג מעבר למה שמותר רק מי שמוכן לבטל מראש את כל האינטרסים האישיים אצל כל רצונותיו ואת כל גופו מפני רצון ה’ הוא האדם שגם החוכמה לא תעביר אותו על דעתו

ולכן מדגיש הפסוק מי היו אבותיו של בצלאל? חור הוא זה שלבדו היחיד משישים ריבוא שבמסירות נפש עילאית התייצב מול ההמון הפרוע שדרש לעשות את עגל הזהב ושילם על כך בחייו וגם הוא, ירש את המידה הזו מאבותיו שבט יהודה הם היו אלה שלא נרתעו וקפצו לים סוף כשבראשם נחשון בן עמינדב עד שהגיעו "מים עד נפש" פשוטו כמשמעו. ומכאן זכה נכדם בצלאל להיות הנבחר לקבל מה’ חכמה תבונה ודעת"

וזו הסיבה שהתורה מזכירה את כל השושלת בין אורי בן חור למטה יהודה.

ומכאן המסקנה המתבקשת: גם אנו צריכים הוריש לבנינו מידות של מסירות הנפש, יראת שמים כדי שיהיה להם מקור לינוק ממנו האדם בכוחות עצמו כאשר אין לפניו דמויות שיעמדו לנגד עיניו יקשה עליו לנצח את יצרו כפי שראינו אצל יוסף שכדי להינצל מן החטא נאלץ להביא דיוקנות של אביו ככתוב (בראשית לט יט) "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו".

מסופר על רבי שמואל בר חופני שהיה בתחילת תקופת הגאונים מבבל שהיה הרופא שלך המלך ובגלל שהיו מצויות הרבה מחלות מדבקות ביקש ממנו המלך שילך כל בוקר לשוק להביא דגים אם ימצא עבד חולה ישלחוה למוכרו מחוץ לעיר ולרבי שמואל היתה בשכונתו ישיבה גבוהה ובקרבתו גר גביר חשוב

יום אחד תפרצה מריבה בין הגביר לרבי שמואל ומחמת מריבה זו עקר הגביר את דירתו מחוץ לעיר לאותו גביר היה בן יחיד חכם מאוד כל המלמדים לא יכלו לעמדו מול שאלותיו הגדולות בים התלמוד וההלכה לכן בנו התעצב מאוד בליבו

יום אחד הבחין אביו כי בנו עצוב

אמר לו אביו: בני מדוע פניך נפולים?

ענה הבן: אבא יש לי בקשה ממך אך יודע אני שזו בקשה קשה מאוד

אמר אביו: תבקש מה שאתה רוצה הלא אתה בני יחידי ולא אחסיר ממך בעזרת השם מאומה!

אמר בנו: אני רוצה ללמוד בישיבתו של רבי שמואל בר חופני שם אוכל להתחכם הרבה אמנם אני  יודע שפרץ סכסוך ביניהם ולא יסכים הרב לקבלני לישיבתו אך אני מבקש ממך שתתן לי סכום הגון ואני כבר אדאג איך להכנס לישיבתו

אמר אביו: באמת בקשה קשה כי אני במריבה עמו וגם הישיבה רחוקה מכאן אך בכל זאת אשלח אותך כפי בקשתך.

הין לו אביו מזוודה מלאה בגדים ומזון וסכום הגון נתן בידו ושלחו לבבל

בנו של אותו גביר ידע שרבי שמואל הוא הרופא של  המלך וכל יום הולך הוא לשוק העבדים לבדוק את בריאותם ומכיר אותו כי הוא בן אותו גביר לכן נהג בחכמה נתן סכום הגון לאחד המכירים של רבי שמואל ואמר לו "למחר כשיבוא רבי שמואל לשוק העבדים תאמר לו שיש לך עבד מיוחד עבורו בזול ואני אצבע את עורי לצבע חום שאראה ככושי בכדי שלא יכיר אותי

ואכן כך היה למחרת כשבא רבי שמואל לשוק העבדים ראה את שכנו שאלו: מה לך ולשוק העבדים?

אמר יש לי עבד בעל מידות מיוחדות ובזיל הזול לכן חשבתי להציג לך אותו שיהיה כמשמש שלך

אמר רבי שמואל אם אתה מכירו מוכן אני לקחת אותו לעבד

ייחד לו רבי שמואל חדר מצב שני של ביתו ונעשה משמש שלו כשהרב היה הולך לבית מדרשו ללמד בישיבה היה מוליך אחריו את ספריו וכו’ ואותו בן הגביר היה בנתיים שומע את שיעוריו של רבי שמואל בר חופני אך כלפי חוץ התנהג ככושי גוי בהיות וראה רבי שמואל שאותו עבד נעים הליכות ויודע הוא הלכות וכו’ כינה אותו בשם טבי כמו שקרא רבן גמליאל לעבדו בשם טבי ונתגאה בו כי הוא יודע הלכה.

יום אחד נתקשה ראש הישיבה  רבי שמואל בר חופני באיזו סוגיה בעת שיעור והקבוע לבני ישיבתו ולא ידע כיצד ליישבה.

אמר להם הרב בנתיים נצא להפסקה ונחשוב על שאלה זו בגמר ההפסקה.

פנה טבי העבד אל הרב ופתק בידו :"זקן אחד נתן לי את הפתק למסור לכבודו

פתח הרב את המכתב וראה איזו גאונות עצומה! ישוב נפלא על הבעיה שהייתה בבית המדרש

ניגש הרב אל טבי ושאו אמור לי מי הביא לך מכתב זה? תיאר לו טבי איש זקן כולו הדרת פנים שנתן לו מכתב זה ומיד נעלם ממנו

אמר לו הרב דע לך טבי עבדי שזכית לראות פני אליהו הנביא!

נכנס הרב לשיעור וסיפר לתלמידיו שזכו לתשובה מאליהו כעבור זמן הדבר נשנה שוב ושוב הביא טבי יעבדו של רבי שמואל מכתב מאותו זקן שפגשו במקרה

אמר הרב: מעניין מדוע אליהו הנביא לא מוסר בידי ישירות את התשובות הללו?

יום אחד ראתה בתו של הרב את טבי כשהוא יוצא מבית הסופר של העיר  השתוממה מה לטבי הגוי ולסופר הזה?

ניגשה אל הסופר ושאלה אותו: מה עשה אצלך טבי העבד של הרב?

ענה: הוא ביקש ממני שאתקן לו את הרצועה של התפילין. הלכה הבת לאביה ושאלה אותו האם עבד גוי חייב בתפילין.

אמר לה: אם הוא תלמיד חכם מותר לו בהנחת תפילין כמו טבי עבדו של רבן גמליאל סיפרה לו מה שראתה.

כששמע אביה את דבריה אמר: "באמת לאחרונה ראיתי כמה דברים מוזרים בכל פעם שהייתה קושיה בביהמ"ד הביא לי מכתב מזקן אחד ובו תשובה לכל השאלות, ומענייין שהזקן הזה לא נותן לי ישירות את תשובתיו הגאוניות מסתבר שיש דברים בגו.

הלך הרב ובדק בחדר הפרטי של טבי עבדו וראה שבארון יש לו כל מיני ספרי קודש וכל התשובות שהביא מאדם הזקן במכתב כתובות הן בכתב ידו על צד הגמרא הבין הרב כי אדם גדול הוא עבדו ניגש אליו ואמר לו"אני גוזר עליך שתאמר לי האמת מי כתב לי כל התשובות שנסתפקנו בבית המדרש עד עתה".

כשמוע טבי את דברי רבי שמואל ביקש ממנו שיתן לו חצי שעה  זמן ורק אז יענה לו תשובה על שאלתו הסכים רבי שמואל וטבי הלך לבית המרחץ שיפשף את הצבע החום מעליו וחזר עורו לצבע לבן כבתחילת ברייתו ובא לפני רבי שמואל, אך רבו לא הכירו.

שאלו: "מי אתה?"

אמר לו: "אני טבי עבדך ולאמיתו של דבר אני בנו של אותו גביר שהסתכסך איתך ומכיוון שחששתי אולי לא תקבל אותי לישיבה לכן צבעתי את עורי לצבע חום כדי שתקנה אותי לעבד העיקר שאלמד ממך תורה ואכן אני יהודי ולא גוי.

תוך כדי כך הבין הרב שכל התשובות הגאוניות הללו הם לא מאליהו הנביא אלא תשובתיו של טבי שנדמה לו כעבד.

כשמוע רבי שמואל בר חופני את דבריו כתב מכתב ואמר לו: "מכתב זה הרי הוא לאביך שאין לי שום קפידה עליו תן לו את המכתב ותאמר לו כי אני מבקש אותך לחתן עבור בתי ואכן כך היה.

לקח גדול יש ללמוד מאותו בן גביר שלא חסר לו כסף ועושר רב בביתו ובכל זאת הלך ומכר את עצמו לעבד וניתבזה לעומת מעמדו הקודם שנחשב לבן גביר בכדי להשיג את חוכמת התורה כך ראוי לכל אחד לשאול עצמו מה הוא עושה בכדי להשיג את חוכמת התורה ועד כמה הוא מוכן להשקיע מאמץ.

ואנו בדורנו לא נדרשים לעבור ייסורים אלו אדרבה ואדרבה כל החפץ ללמוד תורה יבוא וילמד התנאים ללימוד היום נוחים ביותר הישיבות נמצאו בבניינים מפוארים וממוזגים וניתן ללמוד בישוב הדעת ואל ידחה האדם לימוד תורתו לזמנים מאוחרים מי יודע אם יזכה לכך והאדם העמל לפרנסתו לפחות ימצא לו זמנים קבועים ללמוד תורה.

כך יוכל לזכות כל אדם "ברוח חכמה" להוסיף דעת ותבונה וזאת ניתן לעשות על ידי כוח הרצון. כאשר האדם יתאוה ללמוד יזכה שהקב"ה יסייע לו וכל הדברים המפריעים יסורו ממנו כמ"ש "כל המקבל עליו עול תורה מעבירים ממנו עול דרך ארץ" (אור דניאל).

ויאמר משה אל בני ישראל ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה (ויקהל  לה- ל)

אם רוצים למנות פרנס על הציבור יש לימלך בציבור תחילה, לראות אם דעתם נוחה מן הפרנס הזה שהולכים להעמיד עליהם. והקב"ה אמר למשה שהממונה על מלאכת המשכן יהיה בצלאל, שעל פיו יתנהגו כל הענינים, ועכשיו נמלך משה עם ישראל ואמר להם ראו קרא ה’ בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת וגו’, האם דעתכם נוחה ממנו. ענו  ישראל ואמרו, אם הגון הוא בעיניך ובעיני הקב"ה שבחר בו מבין כולנו, ודאי הגון הוא. אמר להם משה לישראל, דעו, אע"פ שכולכם חכמים ונבונים, בכל זאת בחר הקב"ה בבצלאל שהוא יהיה הממונה על המלאכה, לפי שרוצה הקב"ה לפרוע לו שכר זקנו חור שמסר נפוש על קידוש השם ונהרג ובלבד שלא לעשות העגל. וזהו שאומר הכתוב בצלאל בן אורי בן חור למה בחר הקב’’ה בבצלאל, מפני שהיה בן אורי בן חור. ועוד, לפי שהוא בצלאל משבט יהודה שעשה קידוש השם יותר מכל השבטים, שהיה הראשון שקפץ לתוך הים כשהיו ישראל צריכים לעבור בתוכו.

פרשת ויקהל - הרב אריה קרן

פרשת ויקהל - הרב אריה קרן

ויקהל משה את כל עדת בני ישראל (ויקהל לה-א)

 

 

 משה רבנו הקהיל את כל עם ישראל בלי יוצא מן הכלל ומסר להם על אודות מעשה המשכן וכליו, ומדוע צריך לאסוף את כל כללות עם ישראל במצווה זו, כי לבנין המשכן דרושה האחדות כאיש אחד בכללות עם ישראל, כי הרי ראינו שלא חרב הבית אלא בעון שנאת חנם, שזהו שורש הפירוד והמחלוקת בעם ישראל, וכבר אמרו שאינו עתיד להבנות אלא ע"י אהבת חנם, שהיא מציאות האחדות כאיש אחד בעם ישראל, לכן כאשר משה רבנו מצווה על בנין המשכן הקהיל את כל עדת ישראל, ולכן פרשה זו נאמרה בהקהל דוקא ולאחר מעמד הר סיני, ששם זכו בני ישראל להגיע לשיא המדרגה של ויחן שם ישראל כאיש אחד בלב אחד, מאותו מעמד נצטוו על הקמת המשכן שדורש את אחדות עם ישראל. (וידבר יוסף)

אחדות היא עמוד גדולה לתקון העולם ולקים כל דבר, ורוח המקום נוחה מאד מדבר זה, עד שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק (איוב כג, יג) "והוא באחד" "אחד" לא נאמר, אלא "באחד", שאין השכינה שורה בישראל אלא כשהם באחדות. וגדולה מזו אמרו על פסוק (הושע ד, יז) "חבור עצבים אפרים הנח לו" שאפילו אם עובדים עבודה זרה, כשהם באחדות אין מדת הדין יכולה לשלט בהם (תנחומא צז ז). וזה היה הטעם שלא עשה הקדוש ברוך הוא כליה בדור הפלגה כמו בדור המבול, לפי שהיה באחדות. וזה אצלי פשט הכתוב (בראשית יא ו) "הן עם אחד ושפה אחת לכולם". ועתה כיון שהם באחדות לא יבצר מהם כל אשר יזמו לעשות, שאין מדת הדין יכולה לשלט בהם. הבה נרדה ונבלה שם שפתם (שם ז) שלא ישמעו איש שפת רעהו, כדי שיכנס מחלקת ביניהם ויהא מקום למדת הדין לשלט בהם.

וכל חבורה שרוצים לעשות דבר ושיהא לו קיום והעמדה, צריך שיהיו כלם באגדה אחת, ואז כל רוחות שבעולם אין מזיזים אותם ממקומם. אבל אם זה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל אחד רוצה שדבורו יהיה לפנים ולא לאחור ואומר דידן נצח, הם נעשים אגודות אגודות ונפק חורבא והיא לא תצלח, ומרעה אל רעה יוצאים, ובאים לידי מחלקת אש להבת שלהבת ורעותיה מובאות אחריה רעות רבות, רחמנא לצלן. וכבר אמרו משל לאגדה, אפילו אם היא של קנים, כל זמן שהם קשורים יחד אפילו גבור שבגבורים אינו יכול לשבור אותם, אבל כשהם אחת אחת הם קלים להשבר. ולא יהיה כקרח, כי עושה זאת בשם מסית ומדיח יקרא, אלא על דרך אמת, לנחותם הדרך ישרה, אז יעשה באפן זה כי היכי דלקבלו מנה.

והגדר הגדול כדי להיות באחדות הוא שיקים מה שאמרה תורה (שמות כג ב) "אחרי רבים להטות". ואף אם נראה ברור בעיניו שהם טועים ואליו ראוי לשמע שהוא אומר דבר הגון, יבטל דעתו נגד דעתם, ויסיע גם הוא עם הרבים ואל יעבר על דעת חבריו, כמאמר רבי יוסי שאמר (שבת קיח, ב) מעולם לא עברתי על דעת חברי. (פלא יועץ)

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי שבת וינפש (ויקהל לה-ב)

א נאמר ששת ימים תעשה מלאכה וכו’, אלא נאמר תיעשה כלומר, מי ששומר שבת כהלכתה יש לו ברכה בימות החול המלאכה והמפרנסה תיעשה מעצמה ותיזדמן ממנו יתברך. שנאמר לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה. יש כאלה שחושבים שהשבת ניתנה בעיקר לשינה ולמנוחה "שבת וינפש" שכן שבת ר"ת שינה בשבת תענוג, ומנצלים את השבת למנוחה ולבטלה. אך טעות היא בידם! אכן שינה בשבת תענוג, אך צריך להבין משמעותה של השינה בשבת ולמה היא ניתנה.

משל למה הדבר דומה? ראובן הוא פקיד בחברה מסויימת ונזדמן למסעדה יוקרתית.  להפתעתו הוא רואה את שמעון חברו הטוב העובד באותו חברה יושב גם הוא במסעדה בחברת אנשים נוספים, ובסיומה של הסעודה חותם הוא על שובר של העסק, ואינו משלם, ולא זו בלבד, אף מזמין הוא על חשבון העסק את כל אותם אנשים שישבו ואכלו עמו.  סבר ראובן לתומו שכך הוא הנוהל בחברה, שאכילה במסעדה היא על חשבון העסק ואין צורך לשלם.
לאחר מספר ימים שוב סעד באותה מסעדה כיד המלך, ובתום הארוחה ביקש לחתום על שובר של העסק ולשלוח את החשבון להנהלה.  "ממתי מגיע לך אירוח במסעדה יוקרתית על חשבון העסק?" שאל אותו מנהל החברה כשקיבל את החשבון.
"מה השאלה? הלא לשמעון אתם משלמים".
"נכון", ענה מנהל המפעל - "שמעון הוא איש מכירות ותפקידו הוא להיפגש במסעדות יוקרתיות עם לקוחותינו. לשמעון אנחנו לא "מרשים". אותו אנחנו מחייבים כיון שמן הארוחה שלו מרוויח העסק ולכן אנחנו נשלמים את ההוצאות. אך אתה, מה לך ולארוחות אלו? למפעל לא תצמח כל טובה מכך אלא רק נזק!"
כך הוא לגבי השבת. בני התורה אשר תורתם אומנותם ועוסקים יום ולילה בתורה, להם מתאימה המנוחה גם כדי לצבור כוחות מחודשים לכל השבוע, וגם כדי לענג בכך את עצמם בשבת. אין ספק גם בליל שבת הם נשארו ללמוד עד השעות הקטנות של הלילה. אך אדם שכל השבוע אין לו כל עסק עם לימוד התורה והוא נתון רק לפרנסתו עבורו השינה היא נזק. עליו מוטלת החובה לעסוק בתורה כדי לקדש את עצמו בשבת, ובכדי לייקר את השבת יותר משאר ימות השבוע.
כך צריכה להיות ראייתו של האדם את השבת. השבת לא ניתנה לנו כ"עונש" של אי-עשיית מלאכה, אלא היא ניתנה לנו כדי לעסוק בתורה ולחזק את האמונה ולהטעין את הנשמה כל שבוע מחדש שלא נשכח את היעוד שלנו בעולם הזה ולא כאותם כסילים ששבת בשבילם זה יום של הוללות מעורב, כדור רגל, ומסיבות של שטן אוי להם מיום הדין אוי להם מיום התוכחה.

ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה’

כל העושה בו מלאכה יומת (ויקהל לה-ב)

לכאורה, היה צריך הכתוב לומר "ששת ימים תעשה (ת’ בפתח) מלאכה", שהרי האדם הוא העושה את המלאכה ואין המלאכה נעשית מאליה?
אולם כבר לימדונו חז"ל, שמזונותיו של האדם קצובין לו מראש השנה לראש השנה, והאדם בהשתדלותו החיונית יוכל להשיג רק מה שנקצב לו בלבד. ואם יחשוב האדם שההצלחות וההישגים תלויים במידת השתדלותו, ויוכל אף לקחת משל חברו, הרי שטועה הוא בכך טעות גדולה. בגלל טעות זו ישנם רבים שעושים השתדלות רבתי מעל למותר, במחשבה שביכולתם עי"כ להשיג יותר ויותר, ועושים זאת על חשבון התפילות, או חלילה עושים השתדלות לא על פי דרך התורה ונכשלים בגזל וכדומה. ואף שלפעמים נראית כביכול השתדלות זו בשבת ויו"ט מועילה עד שעובדים וחושבים שיוסיפו עושר, הרי שכבר הרבה עשו כך וחדלו ע"י שהבינו שאין בכך כל תוספת שכר אלא להיפך, נזק והוצאות בלתי צפויות ניחתו עליהם.
זוהי כוונת הכתוב "ששת ימים תעשה (ת’ בצירי) מלאכה" - המלאכה נעשית מאליה, ואנו רק עושים השתדלות של יהודי מאמין, אין השתדלות זו עושה אלא מבצעת מלאכות שייעשו גם בלעדינו, ובדרגה שבה אנו נמצאים יש לה צורך להשתדלות זו עדיין. וממילא יכול האדם לנוח בשבת ולא להיות מוטרד כלל ועיקר, כי בוטח הוא שכל מה שצריך להיעשות יעשה, על כן מצווים אנו לשמור את השבת ולשבות בה ממלאכה. שכן בכך מוכיחים אנו שגם בשביתתנו יוכל העולם להמשיך ולהתקיים.  אולם מי שלא זכה לכך אין לו מנוחה בשבת, ומנסה הוא לעשות השתדלות אף בשבת. על פי זה אפשר להבין את דברי המשנה האומרת: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך", פירוש הדבר:  כשהאדם נותן נדבה או גמ"ח הוא בסה"כ צינור המשמש להעברה, אבל אין הוא נותן משלו כלום, כי "לה’ הארץ ומלואה" והכל שלו, כך הדבר לגבי אלו שמענגים את השבת אין הם מענגים משל עצמם אלא משל הבורא ועל כן נאמר: "שבת שבתון לה’". יתירה מכך, השבת לא רק שאינה גורמת הפסד חלילה, אלא "היא מקור הברכה", ושומרי השבת רואים ברכה מרובה בכל מעשי ידיהם.
ואל יחשוב האדם שייגרם לו איזה שהוא נזק אם ישבות ממלאכה בשבת. יש אדם הרואה את חברו עובד בשבת ולכאורה "שכרו הרבה מאוד", אולם זה רק למראית עין! כיון שכל מה שנקצב לאדם לקבל יקבל. ולא יועיל לו כלל אם יעבוד בשבת אף לכאורה אם יראה ממון רב מכך. יש להקב"ה דרכים להחסיר ממון זה בדרכים שונות ומגוונות - מס הכנסה, רפואה ושאר הוצאות מיותרות... האדם צריך להאמין שאכן כך הם פני הדברים!

בספר "הכל לאדון הכל" מספר בתו של הרב יעקב-יוסף הרמן זצ"ל, מחלוצי עולם התורה בארה"ב, על דבקותו של אביה בקיום המצוות ובשמירת השבת:  אבא ואמא יצאו למסעם לארץ ישראל בקיץ תרצ"ט. הם היו אמורים לעגון בנמל חיפה ביום רביעי. בהתאם נעשו סידורים עבודם לשהות מספר ימים בבית הרב אלפא ורעייתו בחיפה.  בהיותם בלב ים, קיבל רב החובל הוראות להפליג בנתיב עוקף מחשש שמא מוקשו מימי הים התיכון, מפאת המלחמה העומדת בפתח. במקום להגיע ביום רביעי כמתוכנן, עגנה האוניה בנמל ביום ששי, שעה אחת לפני השקיעה. שעות אחדות קודם לכן פרצה מלחמת העולם השניה עם פלישת גרמניה לפולין. מגבירי-קול האיצו בנוסעים לעזוב מיד את האוניה. כל המטענים פורקו על הרציף והנוסעים אחראים לפנותם במהירות האפשרית.
מהומה שלטה בכל.  אבא ואמא היו מודאגים ביותר: איך יוכלו לטפל במטענם, כשעליהם לעזוב מיד את הנמל, כדי להגיע לביתו של הרב אלפא בעוד מועד לפני כניסת השבת?  אבא חיפש את המזוודה שהכילה את ספר התורה ואת הטלית והתפילין שלו ואמא לקחה רק את תיק היד. הם פילסו דרכם ברציף וביקשו לראות את הקצין האחראי. קצין אנגלי גבה-קומה האזין להסברו של אבא:  "מעולם לא חיללתי שבת. להגיע לארץ-הקודש ולחלל את השבת כאן - לא בא בחשבון!"  - דמעות שטפו את לחייו של אבא.
הקצין ענה בקיצור נמרץ: "רבי, פרצה מלחמה. עליך לקחת זאת בחשבון!"
"רק חתום על דרכונינו והרשה לנו ללכת. ניקח את מטעננו עם צאת השבת!" - ביקש אבא.
"זה בלתי אפשרי. אנו מפנים את האוניה ומשאירים את החבילות על הרציף. כשעוזבת האוניה, חייב גם הרציף להיות פנוי!"
"לא אכפת לי מחפצינו. רק החתם את דרכוננו כדי שנוכל לעזוב!"
הקצין הסתכל באבא במבט מוזר: "כמה מזוודות יש לך?"
"ששה עשה ארגזים בתא המטען, ותשע מזוודות בתאנו."
"האם אתה מבין שברגע שאתה עוזב ישאר מטענך על הרציף מבלי שמישהו יהיה אחראי עליו? על מחר בערב לא ישאר זכר לחפציך! הערבים ישדדו הכל!" - אמר הקצין בהדגשה.
"אין לי ברירה, השבת כמעט נכנסת. עלינו להגיע העירה בזמן. אנא, אנא, רק החתם את דרכונינו והנח לנו ללכת!"
קולו של אבא עלה נואשות. הקצין, בהשתאות, קרא לקצין אנגלי אחר: "החתם את דרכוניהם והרשה להם לקחת. הרב הזה מוכן לאבד את כל חפציו, ובלבד שיגיע העירה עם כניסת השבת שלהם".
הקצין השני הביט באבא בתדהמה, כשהחתים את דרכוניהם ואישר את ניירותיהם. אבא, אוחז במזוודה שהכילה את ספר התורה, ואמא, מחזיקה בתיקה, השיגו מונית והגיעו לבית הרב אלפא בדיוק בזמן כדי להדליק נרות שבת.
במשך כל השבת הייתה רוחו של אבא מרוממת. שוב ושוב אמר לאמא: "ה’ עושה כל דבר למעני. מה אוכל אני אי-פעם לעשות עבורו? סוף סוף נפלה לידי הזכות לקיים את מצוות "ובכל מאודך" ולקדש את שמו!"  לאמא היה קשה להשתתף בהתרוממות הרוח הזו במלואה. היא היתה תשושה פיזית ובודדה נפשית. הגעגועים אל ילדיה העיקו על ליבה ועל מוחה. אובדן כל רכושה. בנוסף על כך, היה גלולה קשה לבליעה. אך היא לא התלוננה.
במוצאי שבת, עם תום שבעים ושתיים דקות לאחר השקיעה, ולאחר שאבא הבדיל, אמר לו הרב אלפא: "הבה נלך לנמל. יתכן שעדיין נמצא שם כמה מארגזיך."
אבא ואמא לא היו שותפים לאופטימיות זו שלו אך בכל זאת הצטרפו אליו. משקרבו לאיזור המואר, נשמע קול במבטא אנגלי: "מי הולך שם?" אבא קרא: "מישהו מנוסעי האוניה שעגנה אתמול בשעות אחר-הצהריים המאוחרות."
אמר האנגלי קרב אליהם: "מה שמך?"
"יעקב י. הרמן." - השיב הרב.
"אכן, אכן, הגיע הזמן שתופיע כאן! הובטח לי שברגע שתשקע השמש תבוא. איחרת בכמה שעות. מפקדי הקצין איים עלי לכרות את ראשי אם יחסר משהו מחפציך. הואל נא לבדוק אם הכל בסדר. וחתום על ניירות אלה. בבקשה, סלק הכל מכאן במהירות האפשרית. אני תשוש לגמרי..."

מכאן המסקנה ברורה, שהשומר שבת לא יינזק במאומה ולעומתם אותם אנשים המשתכרים בשבת וחושבים לעצמם "הנה הוספנו ממון", על כך עונה ה"חפץ חיים":

משל למה הדבר דומה? לאותו שוטה שדימה ברוב טיפשותו כי אם יוסיף עוד ברז למיחם יוכל להוציא ממנו יותר מים, ולא העלה על דעתו כלל שעל ידי זה לא זו בלבד שאין הברז הנוסף מוסיף מים למיחם אלא אף המים הנמצאים בו יכלו במהרה. כך אותו יהודי הראוי לקבל שפע מהקב"ה אם ישתכר בשבת אותה מנה הקצובה לו תישפך בדיבור אחד וגם בשבע צינורות. (אור דניאל)

אל חדרו של הרב הקדוש רבי שלום מבלז זצ"ל נכנס כפרי אחד ושטח לפניו תחינתו שיתפלל למענו.

"מה מעשיך?" שאל אותו הרבי.
"עובד אדמה הנני", השיב הכפרי.
"האם שובת הנך מכל מלאכה ביום השבת?" המשיך הרבי לשאול.
התחיל הכפרי לגמגם: "יסלח לי הרבי, כי בשדה אי אפשר לשבות לגמרי מכל העבודה במשך יום שלם." כששמע הצדיק, כי מודה הנהו, שעושה הוא את שבתו חול, התחיל להוכיח אותו ולדבר על לבו דברי מוסר, שישפר את דרכיו וינוח ביום השבת, גם נתן לו עצות כיצד יבצע זאת הלכה למעשה, שלא ינזקו יבוליו בשדה.  סוף סוף, לאחר שעה ארוכה של דברי שכנוע, נאות הכפרי להבטיח כי ישמע בקול הרבי, אך בקשה אחת לו, אמר, שיואיל הצדיק לחכות עד אחרי עונת הקציר והאיסוף, שהם ימי העבודה ה"בוערת" בשדה, ואחר כך יתחיל לשמור את השבת כהלכתה.
חיוך עלה על שפתיו של הרבי מבלז, והוא אמר לכפרי: "שמע נא את הסיפור אשר אספר לך"  בימי קדם נהוג היה, כי לכל פריץ מאדוני הכפרים היה יהודי שניהל את בית המזיגה, והוא היה תלוי בחסדי אדוניו הפריץ כעבד נרצע.  פעם אחת עשה אחד הפריצים משתה גדול לכל חבריו, ובו נטלו חלק כל בעלי האחוזות הגדולים מאותו הגליל.  כטוב לב הפריצים ביין, החלו להתפאר איש איש ביהודי "שלו", וכל אחד מנה את מעלותיו של המוזג אשר בכפרו.
כששמע הפריץ בעל המשתה את דבריהם, התנצח עמם והתפאר, כי היהודי אשר בכפרו עולה על כל האחרים אשר בכפרי חבריו, כי עבד נאמן כמוהו לא נמצא בכל הארץ, ומסור הוא בכל לבו ונפשו לאדוניו הפריץ.
"אם אמנם כדברך כן הוא", נענו הפריצים האחרים ואמרו, הבה נעמיד אותו בניסיון וניווכח אם צדקת או לא."
"ומהו הניסיון אשר נטיל עליו?" שאל הפריץ.
"אתה תצווה עליו להמיר את דתו, ואם ישמע בקולך, אז נדע כי באמת לא נמצא עבד נאמן כמוהו".
מיד ציוה הפריץ לקרוא אליו את המוזג היהודי. כששמע הלה כי הפריץ מזמינו אליו, לבש את בגדי השבת שלו ובפיק ברכים התיצב לפני אדוניו המוקף בחבר מרעיו.
"מושקה", פנה אליו הפריץ בחביבות יתרה, שלא כהרגלו, "דורש אני ממך שתמיר את דתך."
"מה זאת תבקש ממני, אדוני הפריץ?" גמגם היהודי בפחד.
"אחת גזרתי ולא אשנה", הרעים עליו הפריץ בקולו, "ואם לא תשמע לדברי, דע לך כי מרה תהיה אחריתך".
הכפרי המסכן הרהר רגע, ולבסוף אמר: "תן נא לי, אדוני, רשות ללכת ולהמלך באשתי".
נאות הפריץ לבקשתו, והיהודי מיהר לביתו לספר לאשתו על הפקודה שקיבל.
האשה, שהיתה קלת דעת, נבהלה לשמע איומי הפריץ ואמרה לו: "אל תמרה את פי אדונך, אלא לך ועשה כדבריו".
שב האיש ומסר לפריץ את תשובת אשתו, והלה שמח מאוד על שהוכיח את נצחונו לידידו, ובשביעות רצון אמר: "טוב איפוא, מהיום והלאה יהיה שמך איון, ואף את שם אשתך תחליף, ועתה לך לשלום".
עברו חדשים אחדים, ושוב הופיע שליח מאת האדון, לקרוא אליו את "איון". כשהלה בא אל הארמון, אמר לו הפריץ: "מעתה תוכל לשוב לאמונתך הראשונה ושמך יהיה מושקה כמקודם".
"גם הפעם לא אעשה מאומה ללא עצת אשתי", ענה הכפרי. הוא שב לביתו לשאול את פי אשתו לדעתה, אך האשה החמיצה פניה ואמרה: "אמנם טוב ונעים יהיה לחזור לאמונתנו הישנה, אך עתה הולכים וקרבים ימי הפסח, והעבודה בביעור חמץ תהיה רבה מאוד. גם נותרה לנו עדין כמות גדולה של בשר חזיר וחבל מאוד יהיה לזרקו, לכן שוב לאדונך ובקש ממנו שיואיל להמתין עד אחרי הפסח, ואז נעשה כרצונו, ונהיה יהודים כמקודם..."
כשסיים הצדיק מבלז את סיפורו, נשא עיניו אל הכפרי העומד מולו וראה, כי הלה הבין היטב את הרמז ואת הנמשל.
"רבי", אמר, "שוב לא אוסיף לדבר דברי הבל כאלו, והנני מקבל עלי להתחיל מיד בשמירת השבת כהלכתה".

הקב"ה אמר למשה מתנה יקרה יש לי בבית גנזיי, שואלים ועונים חז"ל, מה זה בית גנזי?
זה כמו קופסא של תכשיטים שיש לאשה בתוך ביתה שם היא שמה את התכשיטים הרכוש הכי יקר וחשוב שיש לה. אומר הקב"ה למשה רבנו שמתנה יקרה יש לי בבית גנזי והיא השבת. תארו לכם מכל העולם המופלא שבו יש ים גדול ונופים אדירים ותענוגות מסוימות וזה רק כדור הארץ ומה נאמר אם נביט למעלה ונראה אין ספור כוכבים שהמרחק בין כוכב לכוכב זה בספרות של שנות אור שכל שנת אור זה ביליון ומיליארדים של ק"מ. ואין בידינו את היכולת להגיע אליהם. ומכל היצירה המדהימה הזאת אומר הקב"ה שהמתנה הכי יקרה זאת השבת. רק שאנו לא יודעים להעריך אותה ואת השפע שהשבת מורידה מעולמות עליונים, אך שנגיע לחיי עולם הבא ניווכח עד כמה ששמירת השבת הועילה לנו לקבל שכר עולם הבא. יפה שעה של קורת רוח בעולם הבא (שקורת רוח פירושה ריח שמחוץ לגן עדן) מכל תענוגות העולם הזה. מי שיודע להעריך את השבת ועוסק בתורה ביום הקדוש הזה לאט לאט הוא מבין שהיא מעין עולם הבא. והוא יכול איך שהוא לתפוס בקצה הדמיון מה זה עולם הבא אך לא לגמרי שנאמר "עין לא ראתה אלקים זולתך למחכה לו", כי אף אחד מעולם הזה אינו יכול להשיג את שכר העולם הבא, כי שעת של קורת רוח (שזה רק ריח גן עדן, מבחוץ נקרא קורח רוח) יפה ומענגת יותר מכל תענוגות העולם הזה גם אם נרכז את כל הרגעים המאושרים של כל הנבראים מבראשית לשעה אחת עדין הפסוק בא ואומר שרק שעה של קורת רוח שווה את כל זה. מספרים על צדיק אחד שדפק על דלת בביתו עני וביקש צדקה.  חיפש הצדיק כסף בבית ולא מצא הלך לבית גנזיה של אשתו וחיטט בתכשיטים וראה טבעת קטנה. ונתן לעני את הטבעת במקום הצדקה. העני שמח מאוד והלך לדרכו לפרוט את הטבעת בכסף על מנת להרוויח ארוחה או איזה בגד. במקביל חזרה אשתו של הצדיק ופתחה את בית גנזיה לראות מה קורה ולתדהמתה הטבעת נעלמה, והחלה לצעוק גנבו! גנבו! שאל אותה בעלה מה את צועקת, ענתה לו, היתה פה טבעת ונעלמה. ענה לה בעלה אל תדאגי, לא גנבו פשוט היה פה עני ולא היה לי מה לתת לו ונאמר "אל תשיב דש נכלם" אז נתתי לו את הטבעת הקטנה. אמרה לו אשתו מה עשית, אתה יודע כמה הטבעת הזאת עולה 42 זהובים זה זהב טהור. שמע זאת הצדיק ונבהל לבש את מעילו והחל לרוץ לכוון העני.  והעני הסתובב וראה אותו רודף אחריו התחיל לברוח כל עוד נפשו בו ונערך ביניהם מרוץ ארוך ובסוף הצדיק תופס אותו, מתנשף ואומר לו הצדיק: "תשמע!" התחיל העני לרעוד ולבכות ואמר: "מה אתה רוצה אתה נתת לי את הטבעת אני לא גנבתי אותה". הצדיק מתנשף ואמר "אבל לא ידעתי". ואומר העני בלחץ "אבל אתה נתת לי את הטבעת. לא גנבתי אותה". ענה לו הצדיק, רק רציתי לעדכן אותך, הטבעת שווה 42 זהובים. אל תמכור אותה בזול, כי ממנה אתה יכול להתעשר, רציתי שתדע שזאת מתנה יקרה, ע"כ המשל.
הנמשל הקב"ה אומר למשה רבינו "משה מתנה יקרה יש לי בבית גנזי ושבת שמה וברצוני להביא אותה לבני ישראל. תודיע שלא ימכרו אותה בזול לא בשביל כדורגל ולא בשביל קלפים, ולא שש בש. שבת נתתי וכל השומר שבת כהלכתה מוחלים לו על 70 שנה של עוונות אפילו חטאים של עבודה זרה מוחלים לו, זאת ערכה של שבת "חמדת ימים אותו קראת זכר למעשה בראשית" מי שמחלל שבת ככופר בקב"ה ותורתו. ישנם יהודים שאומרים אני מקיים מצוות אבל בלי סיגריה בשבת אני לא יכול ישנם יהודים שהולכים לבית כנסת ומבקש בעלית התורה בלבו שקבוצתו תנצח בדרבי בשבת רחמנא ליצלן. אבל הוא לא מבין למה השבת קימת וגורם לחילול ה’ כשמחלל השבת בפרהסיה. השבת ניתנה בעשרה הדיברות ושבת זה עדות לבריאת העולם שאם ה’ שבת ביום שביעי גם אני צריך לשבות. אם אינני שובת כי אני נהג מונית שמרויח 300%בשבת אז אני כופר בבריאה ואינני מאמין בה. הקב"ה לא עבד עבודה פיסית, כשברא את העולם שנאמר בעשרה מאמרות ברא הקב"ה את העולם. "ויאמר ה’ ויהי אור" ועוד "ויאמר ה’ יקוו המים אל מקום אחד ותראה יבשה", "ויאמר ה’ תדשא הארץ". ויאמר... וכולי. "ה’ אמר ויהי הוא ציוה ויעמוד" כך נברא העולם בעשרה אמירות. ביום שבת הקב"ה שבת מאמירות אז כל שכן מעבודה עלינו לשבות. אף אחד לא ביקש מאיתנו שלא נדבר כמו שה’ שבת אלא לשבות מעבודה מל"ט מלאכות שנעשו במשכן. קדושת השבת יותר קדושה מבית המקדש. כשבנו את המשכן, אמר הקב"ה למשה רבינו לא לבנות את המשכן בשבת כי קדושת השבת גדולה יותר. יש כאלה אנשים שהולכים לבקש ברכות מרבנים ואינם שומרים שבת. הרי זה מצחיק על מה תשרה הברכה. אומר הקב"ה למשה רבנו "לקראת שבת לכו ונלכה כי היא מקור הברכה" היא המקור לשפע "ויברך אלהים את יום השביעי", הקב"ה בכבודו ובעצמו מברך את שומר השבת כמו שנתן ברכה במן ששה ימים היה עושה נסים כשעם ישראל הולך ארבעים שנה במדבר, בהמוניהם, ויום יום יורד מן במקום הפקר במדבר.  ביום ששי הקב"ה מוריד כפלים גם ליום שבת וגם ליום ששי, כי שבת וינפש. לכן אנו מברכים על לחם משנה הצדיקים היו מקבלים את המן בפתח הבית והרשעים מחוץ למחנה כדי שיתבישו במעשיהם ויעשו תשובה שתוכם יהיה כברם. אף גם למקדשי שביעי הקב"ה ימטיר פרנסה כפי שהובאו, האדם לוקח הבטחה אלוקית "ברית ביני ובייכם" שהיא השבת, כשהברית לא היתה בין הקב"ה לגוים שנאמר "לא נתתו לעובדי אחדות ולא הנחלתו לעובדי אלילים גם במנוחתו לא ישכנו ערלים כי לעמך ישראל נתתו באהבה" ועוד נאמר גוי ששומר שבת חייב מיתה. אז איך שלא ננצל מתנה גדולה שנתן לנו בורא עולם, העיקר מחפשים עצות ורפואות מכל מיני אנשים. הרבה אנשים שהיו עובדים בשבת נראה שהרויחו כפלים אך לא היתה להם ברכה בזה. כל זה יכול להעיד כל חוזר בתשובה שעבד בשבת כי יותר ממה שאנו שומרים את השבת השבת שומרת עלינו. ואנשים זוכים לראות בחוש. יש רק לקיים נעשה ונשמע. 

בע"ה נעשה ונצליח והקב"ה ברחמיו עלינו ירויח שפע ממקור הברכות שנקראת "השבת".  שמצילה אותנו מן הגוים שאין להם שכר עולם הבא ורק לישראל יש שכר שנאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך". השבת מבדילה אותנו מהגוים לכן במוצ"ש אומרים בהבדלה המבדיל בין קודש לחול בין אור לחושך ובין ישראל לעמים" ומי שאינו שומר שבת אינו עושה הבדלה וכשיגיע לעולם האמת הוא יבין שחי כמו גוי, ואין הבדל בינו ובין גוי בגלל חילול השבת שאמורה להבדיל בין ישראל לעמים.

לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת (ויקהל לה-ג)

בתקוני הזוהר (תקון מ"ח) כתוב: "האי כל מאן דכעיס בשבת כאילו אוקיד נורא דגיהנום" דהיינו: כל הכועס כאילו מבעיר אש גיהנום חס וחלילה, וזה אחד מהאיסורים של הבערת אש בשבת, ולא רק בשבת אסור לכעוס אלא בכל עת ובכל שעה. ורבנו האר"י זכרונו לברכה הזהיר רבות על הכעס, ואמר שכל הכועס הוא טורף נפשו באפו, ומחליף נשמתו בסטרא אחרא חס וחלילה, ואף על פי שעשה את כל התיקונים, הכעס מכריע לרעה.

בתורתנו הקדושה מצינו שמשה רבנו, עליו השלום, כעס שלש פעמים. בראשונה כשהזהירם משה שלא ירד מן בשבת, ואף על פי כן יצאו מן העם ללקוט. בפעם השניה, כשנשלחו בני ישראל למלחמת מדין, והחיו את הנקבות בזה צעק משה ושאל: "החייתן כל נקבה" וכן בפעם השלישית, כאשר אלעזר ואיתמר בני אהרון הכהנים אכלו מן החטאת, שלא במקום הקודש. אף על פי שכעסו של משה רבנו, עליו השלום, היה לשם שמים ובצדק, אף על פי כן נענש. לשיטת הרמב"ם, זו היתה סיבת עונשו של משה רבנו. ורבנו יוסף חיים מבבל זכותו יגן עלינו אמן, פרש את מאמר רבותינו: "רגזן לא עלתה  בידו אלא רגזנותו", בספרו "בן יהוידע" פסחים (קיג) שכל המצות והעברות שאדם עושה נכתבות בקוי היד, אך כאשר כועס חס וחלילה מאבד מצותיו ולא עלתה "בידו" אלא רגזנותו.

פעם בא תלמיד ותיק לרבו הגאון רבי ישראל מסלאנט זכר צדיק לברכה, וראהו עצוב. שאל את רבו: מפני מה נפולות פניו? ענהו הרב זכר צדיק לברכה, שחטא בעוון הכעס, חזר התלמיד ושאל: וכי הרב פגע במישהו? ענהו הרב זכר צדיק לברכה, "שכל ההקפדה והכעס היו בלב ולא בחוץ, ועל זה הוא ודאג, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, וצריכים להיזהר מאוד מכעס הלב, ומכעס הפנים. והמגיד הזהיר פעמים רבות את מרן רבנו יוסף קארו זכותו יגן עלינו אמן, שלא לכעוס אפילו לדבר טוב, משום שמסוגל להגרר לדברים אחרים.

רבותינו הזהירונו מאד בענין הכעס, שעל ידו אפשר לאבד גם את שלוותו, וממש לאבד את כל חייו. מעשה היה בשועל שהסתבך ביער ופגש באריה רעב, ראהו האריה ושאג, מדוע לא הביא טרף עד עתה, וכמעט עמד לשסע את השועל, ענהו השועל בערמה ובחכמה, שאריה גדול וחזק ממנו עכבו עד כה. כעס האריה כיצד יתכן שיש משהו חזק וגדול ממנו, ענהו השועל, שמוכן הוא להראותו לאריה "היקר". מיד לקחו לשפת הבאר והאריה ראה את הבבואה שלו במים, עמד ושאג, וכנגדו השתקפה דמותו בשאגה אדירה, החליט להסתער וקפץ לבפנים, וסופו היה למות בטביעה במים העמוקים, והשועל ניצל.

כך המשילו רבותינו את הכעסנים, שסופם אבדון, ולא רק שאינם משיגים מטרתם, אלא מהפכין זאת לגמרי. ובספר "אהבת מישרים" כתב, שמלחמת העולם הראשונה שפרצה בשנת תרע"ד היתה בגלל הכעס, שכן השליט הרוסי סזונוב כעס על שפחתו שהקדיחה תבשילו, ובאותו רגע התקשר אליו השר הגרמני, כדי לנסות להשכין שלום ושלוה, אך בהיות השר הרוסי בכעס רב, צעק ורתח בטלפון, והשר הגרמני לא טמן ידו בצלחת, וממילא פרצה המלחמה הנוראה, שגרמה לנשים רבות להיות אלמנות, ולבנים רבים להיות יתומים. והכל נגרם, כתוצאה מן הכעס, ולכן היה מתפלל התנא הקדוש רבי עקיבא בן יוסף זכותו יגן עלינו, בכל יום: "יהי רצון שלא אכעס ושלא אכעיסך". וגם אנחנו חייבים להתפלל על כך בכל יום ויום.

בספרים הקדושים מובא, שאדם צריך להיות סבלן, ולא להפך חס וחלילה, כיון שפעמים רבות כשאדם הוא חסר סבלנות, הוא יכול לדחות אנשים ולטרדם מהעולם, ובמדרש קהלת רבה מובא מעשה בפרסי אחד, שבא לפני רב ובקשו ללמוד תורה, ואמר לו הרב לומר "אלף", שאלו הפרסי, ומי אמר שזו אלף? וכן עשה בשאר האותיות. כעס הרב וגרשו, הלך אותו פרסי לשמואל ובקש ללמוד תורה, ושוב חזר על אותם קושיות, מי אמר שזו אלף? ומי אמר שבו בית, גימל, וכו’. תפס שמואל באזנו חזק, ואז צעק הפרסי: "אוי האוזן", אמר לו שמואל, ומי אמר שזו אוזן? ענה לו הפרסי, כולם יודעים שזו אוזן, ענה לו שמואל, כולם יודעים שזו אלף, בית וכו’. ואז ישב ולמד בשמחה, ועל כך אמרו "טוב ארך אפים של שמואל מהקפדתו של רב".

סיפרו על אדם חשוב שאשתו צעקה עליו ושתק, ואחר כך לקחה קתון של מים ושפכה עליו, וגם לכך לא הגיב, אלא אמר לה בחיוך: "ידעתי שאחרי הרעמים יבוא גם הגשם", האדם כשפוגעים בו לא די שאינו צריך לכעוס, אלא צריך הוא לשמוח על כך. ותמיד ירגיל אדם את עצמו שלא לכעוס משום סיבה שבעולם, ואפילו אם יש סיבה להתרגז. לכן נימשל האדם לעץ "כי האדם עץ השדה" כמו שעץ מקבל מים מלוכלכים ונותן פירות מתוקים כך אדם צריך לינהוג גם אם פוגעים בו יגיב בחיוב. ומסופר על הגאון רבי חיים שמואלביץ זכר צדיק לברכה, שהיה פעם באמצע שעור, ובא אדם שוטה ושאל אותו, מדוע עשה הקדוש ברוך הוא את האף והאזנים בולטים, ואילו את שאר האברים שקועים? ענה לו הרב בניחותא: "כדי שיהיה למשקפים מקום לנוח"... וכל זה ענה בפשטות ללא כעס על שסטה ממסלול השיעור אם ששאל שאלה שטותית, וכיוצא בזה.

מצינו להרמב"ם שכתב, שהמידה שהאדם צריך להתפאר בה ביותר היא מידת הסבלנות, משום שאין למעלה ממנה, ולא לחינם אמרו: שכל הכועס כל מיני גיהנום שולטים בו, והאם לא משתלם לעשות כל העבודות שבעולם כדי להינצל מכל מיני גיהנום, ה’ ישמרנו ויצילנו. (כתונת פסים).

הקב"ה בהתיחסו לגונב ממון חברו אומר (שמות כא, לז, כב, ג) "כי יגנוב איש וכו’ שנים ישלם". (כלומר, הוא לא חס על טרחת ויגיעת חברו להשיג ממון, ישלם נא לו כופל מהסכום שגנב. וכך א. יפוצה חברו על הצער שהצטער בהיוודע לו דבר גניבת סכום זה.  ב. יתחנך הגנב לאחר שיקבל את התחושה הקשה שבהפסד ממון בסכום שנטל).

ואילו על מחלל השבת הוא אומר (שמות לא, יד)

"ושמרתם את השבת...מחלליה מות יומת".

והדבר כמובן דורש הסבר האם מחלל השבת גרוע בעיני האלוקים יותר מגנב??
אולם כדי להבין את הדברים עלינו להעמיק מעט ולהבין את מהות השבת. מדוע הצטווינו עליה, ומהו המסר הטמון בשמירתה.

לפי פנימיות התורה המספר שש מסמל כל דבר חומרי. ואכן, לכל דבר חומרי ישנו שישה צדדים שסובבים אותו, מזרח, מערב, צפון דרום, מעלה ומטה. המיספר מרומם מהחומר הוא שבע.

נצטט שאלות ותשובות מתוך קונטרס ברית נצח של הרב זמיר כהן.

’’כיהודי מאמין, בודאי יודע אתה שכל אדם הנפטר מן העולם אינו חדל להתקיים, אלא בסך הכל פושט את הלבוש החומרי, אותו לבוש שארוג מבשר ועצמות, ומשאיר אותו כאן בעולם הזה. ואילו החלק הפנימי הרוחני שהוא בעצם ה"אני" האמיתי של אותו אדם, ממשיך להתקיים ולחיות חיי נצח (וכמו שנאמר בספר קהלת (יב, ז) "...וישוב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלוהים אשר נתנה" כאשר מצבו בחיי נצח מושפע מרמת האיכות של אותן כמה עשרות שנים בודדות(!) אשר חי בעולם הזה בהתאם לספר הוראות בורא העולם. שמר את מצוות תורת ה’ כראוי, הרי זכה להזדכך ולהאיר את עצמו האמיתי רוחני, ולהתרומם בכך לרמות רוחניות גבוהות, המאפשרות קירבה ודבקות בבורא יתברך בחיי הנצח. (דבר המהווה את העונג וההנאה ברמה הגבוהה ביותר שתתכן, אשר כל הנאות העולם נחותות ורחוקות מאד מלהיות לעונג זה שהוא למעשה תכלית בריאתנו על ידי הבורא). והנה מחלל השבת מכריז במעשה החילול כי אינו מכיר בעובדה שהאלוקים ברא את העולם בששת ימי המעשה ושבת ביום השביעי. ואין לך קלקול והחשכה לנשמת האדם יותר מההכרזה על הכפירה באלוקים. ומעתה, המחלל את השבת בפני עדים, והיתרו בו והזהירו אותו שיתבונן ויראה כי הוא חוטא בחללו את השבת, ואף על פי כן חטא, והעידו עליו בפני הסנהדרין שרק להם הייתה הסמכות לדון דיני נפשות וחקרו ובדקו ודרשו היטב והתברר מעבר לכל ספק כי אמת העידו העדים, ופסקו את דינו להיהרג ונהרג, והתכפר לו עוונו בכך, הרי עם צאתו מלבושו הגשמי רואה את חיי הנצח אשר הרוויח, ומבין מאיזה הפסד נצחי ניצל על ידי שניגזר דינו להיהרג, הרי הוא מודה ומהלל ומשבח על ששילם בעולם הזמני תשלום קטן לעומת חוב גדול שהיה עליו לפרוע בעולם הנצחי. ונמצא שאף בזה יש כאן הטבה ולא נזק חלילה וצריך להבין את עוצמת החסד אשר עשה עימנו אלוהים כאשר חקק שיהיה בכח התשובה לכפר על העוונות ולנקות את הנשמה אפילו מתוצאות חילול שבת ע"כ לא צריך להבין שהקב"ה נפח בנו את הנשמה שהיא רוחנית ואין באפשרותנו להבין היות ואנו מוגבלים כיצד ולמה חילול שבת או שאר עוונות מפחמות ופוגמות בזיכוך הנשמה לכן אני ממליץ לסמוך על הקב"ה שנתן לנו הוראות יצרן (המיצוות) לטובתנו שנשמור  את הנשמה מזוככת שתקבל שכרה בעולם האמת שנאמר "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך" אומר רש"י כשם שבאתם לעולם ברוך ללא חטא כך בע"ה ניצא מהעולם ברוך ללא חטא והחי יתן לליבו.

שאלה: מדוע אסור בזמננו להבעיר אש בשבת? הרי ההבערה או ההצתה נעשית כיום באמצעות גפרור או מצת, ללא טרחה כמו בעבר שבה קשת אבנים זה בזה היו מדליקין וזה הצורך טורח רבה?

תשובה: ראשית, אילו היה נאמר בתורה "לא תטרחו ביום השבת", או "לא תבצעו פעולה מעייפת ביום השבת", השאלה אכן היתה במקומה. ועם זאת, היה חל איסור על כל פעולה מעייפת כגון העברת כסאות רבים או כבדים מחדר לחדר עבור האורחים, נשיאת סירים ומגשים גדולים העמוסים במטעמי השבת כגון בשבת חתן או בשבת ברית, כי הם מעייפים את נושאיהם, ואפילו ללכת בעיר הליכה מעייפת של קילומטרים אחדים היה אולי אסור, שהרי בכל אלה כרוכה טרחה.

אולם התורה לא אסרה טרחה בשבת, כאשר היא לצורך השבת.

מדוע אם כן הבערת אש בשבת אסורה?

משום שעצם פעולת ההבערה היא מלאכת בריאת ויצירת דבר חדש, וכל מלאכת יצירת צורה או בריאה חדשה אסורה בשבת ללא שום קשר לטרחה. וכמו שנאמר בתורה:

"לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג)

מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה.

וההסבר פשוט.

כאמור בתורה, אנו מצווים לשבות ממלאכה ביום השבת כדי להעיד על הכרתנו ואמותנו בעובדה שהאלוקים ברא ויצר במשך ששת ימי המעשה את הבריאה על כל פרטיה, ושבת ממלאכה ביום השביעי. לא שביתה מטרחה, אלא ממלאכה. כלומר, מבריאה, מיצירה. הבערת אשר היא מלאכת יצירה של אש שלא היתה כאן קודם,  ואין שום הבדל אם המלאכה נעשית בטורח רב או בקלות מוחלטת.

יקל עלינו להבין זאת כאשר נתבונן בעובדה שהאלוקים לא טרח ו"התעייף" בששת ימי המעשה, אלא "בדבר ה’ שמים נעשו, וברוח פיו כל צבאם" (תהילים לג, ו) "כי הוא אמר ויהי, הוא ציווה ויעמוד" (שם ט) וכמו שנאמר בתורה בפרשת הבריאה "ויאמר אלקים יהי...ויהיה..." ברור אפוא שהתורה מגדירה את הבריאה בשם מלאכה על שם התוצאה שענינה יצירה וחידוש, ולא משום עייפות וטרחה.

יש לציין שהתורה אף השתמשה בשני המקומות באותו מטבע לשוני. במעשה הבריאה נאמר "ויכולו השמים וכו’ ויכל אלוקים ביום השביעי מלאכתו אשר עשה" (בראשית ב, א-ב) ועל אותו משקל נאמר "לא תעשה כל מלאכה" (שמות יט, י). כלומר מלאכת בריאת דבר חדש או יצירת צורה לאשר כבר נברא, וכפי שהיה במעשה הבריאה. ואין המשנה כלל אם כרוכה טרחה בעשיית המלאכה או לאו. נאמר "ששת ימים תעשה מלאכה ביום השביעי שבת שבתון" איזה מלאכה? מלאכת המישכן. ל"ט מלאכות איתם בנו את המישכן מה שבא ללמד שהשבת יותר חשובה מהמישכן שהוא בית המיקדש שבו שורה השכינה הקדושה.

וכיצד נדע איזו פעולה בדיוק מוגדרת כמלאכה היוצרת ומחדשת ואיזו אינה נחשבת כזו? הרי לא יתכן שנושא רב משמעות זה אשר חיי שעה וחיי נצח תלויים בו יושאר על ידי הבורא ללא הגדרות ברורות! (למשל, אריגה, האם היא נחשבת מלאכה לענין שבת? הרי חוטי הצמר היו כבר בעולם, אולם מאידך חיבורם על ידי האריגה יצר וחידש בגד שלא היה? אותה שאלה ניתן להציב לגבי תפירה, בישול, בניה וכו’) לשם כך ניתנה תורה שבע"פ בזמן שניתנה תורה שבכתב שנאמר "אם בחוקותי תלכו"...חוקותי לשון רבים תורה שבכתב ותורה שבע"פ שניתנה מדור לדור עד שרבי יהודה הנשיא החליט לכתובה. בתורה שבעל פה קיבלנו כי בהגדרת מלאכה לענין שבת, נכללות שלושים ותשע פעולות משום כך הן על כל סניפיהן (ובלשון ההלכתית המלאכות נקראות "אבות מלאכה" וסניפיהן "תולדות"). אסורות בשבת. הנה למשל אחד מהן הזורע (אפילו תחב זרע אחד לאדמה. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי זרע זה יתחיל לנבוט!) הקוצר (אפילו קצר שיבולת אחת או קטף פרי אחד. אין כאן טרחה, אבל יש כאן מלאכה. ניתוק הנקטף ממקום גידולו) המבעיר (אפילו הדליק גפרור או מצת או יצר ניצוץ באמצעות הנעת הרכב או לחיצה על מתג החשמל בשבת. אין כאן טרחה, אבל יש כאן פעולת מלאכה. שהרי יצר וחידש אש) המבשל (אפילו השליך גרגר אפונה אחד אל הסיר הרותח. אין כאן טרחה אבל יש כאן מלאכת בישול) הלש (כנ"ל) וכו’.

נבין מעתה את הנאמר בתורה לענין מלאכת הבערה "לא תבערו אשר בכל מושבותיכם ביום השבת (שמות לה, ג) מבלי לחלק בין הבערה שיש עמה טרחה להבערה שאין עמה טרחה. בכל מצב, עצם ההבערה מלאכה היא ואסורה בשבת.

שאלה: השומר חלק ממצוות השבת וחש שהשבת "כבידה" עליו. האם נכונה תחושתו שאם ישמור אותה בשלמות עם כל הלכותיה היא תכבד עליו עוד יותר?

תשובה: מעשה באישה שסיפרה לחברתה כי יש בידה מרשם לאפיית עוגה נפלאה ומיוחדת ביותר, אשר תוכננה ונאפתה על ידי גדול האופים והשפים בעולם. התלהבה החברה מאד וביקשה את המרשם בדחיפות כדי שתספיק לאפות את העוגה הנפלאה לפני שיגיעו האורחים החשובים האמורים לבקר היום  בביתה.

היא קיבלה את המרשם ומיד ניגשה למלאכה במרץ רב. אך למרבה הצער התברר, כי חלק מהמצרכים חסרים בבית, והזמן דוחק.

לאחר הרהורים אחדים, התעודדה ואמרה "יש לי פתרון פשוט! וכי מי אמר שכל הרכיבים הכרחיים<< העיקר שיש לי את הקמח ואת שאר החומרים המרכזים של העוגה. ולגבי השאר, במקום כוס סוכר וכוס דבש אערבב שלש כוסות סוכר במקום חלב, מים במקום שמרים, אבקת אפיה ועל האגוזים והחמאה אפשר בעצם לוותר"..

אמרה ועשתה.

והנמשל מובן. השבת כבדה על השומר רק חלק ממנה דווקא משום שאינו שומר בשלמות! השמירה החלקית אפילו כשהיא מתמקדת במה שחשוב ביותר, אך טעמו של המרשם בשלמותו הוא המעניק את ההנאה היוקרתית, את אוירת הרוממות והעונג העוטפים את שומר השבת, נובע דווקא מהצירוף של הזהירות המושלמת בכל הלכות השבת.

ובפרט שיש לזכור כי מלבד החלק שלנו ביצירת האוירה המיוחדת של השבת באמצעות שמירת מערכת מצוותיה, גם מן המימד הרוחני מרומם הוא יום זה משאר הימים, בעצם מהותו. שהרי קידש אותו האל יתברך והעלה את מדרגתו הרוחנית עד אשר התבשרנו והובטחנו כי יום השבת אחד מששים מהעולם הבא הוא (תלמוד, ברכות נח ב) ובמילים אחרות ניתן להרגיש ביום השבת מעין העונג שמרגישות הנשמות הרוחניות בעולם הבא, נאמר "עם מקדשי שביעי ישבעו ויתענגו מטובך".

יש לציין שמימד רוחני זה הוא הגורם שאפילו עניינים גשמיים כמו תבשילי השבת מושפעים מן המימד הרוחני של יום נשגב זה, עד שכל אחד מאתנו יכול להעיד כי טעמם וניחוחם של תבשילי השבת מיוחדים הם רק ליום זה וכל ניסיון להכין כמותם ממש ביום חול יעלה בתוהו מעניין שאפילו גויים  יכולים לחוש בכך וכמסופר בתלמוד (מסכת שבת דף קיט. א) "אמר לו קיסר לרבי יהושע בן חנניה מפני מה תבשיל של שבת ריחו נודף? (כלומר מה גורם לריח הנעים במיוחד הודף ממנו?) אמר לו "תבלין אחד יש לנו ו"שבת" שמו, שאנו מטילין לתוכו וריחו נודף". אמר לו תן לי ממנו. אמר לו "כל המשמר את השבת מועיל לו (תבלין זה להשביח את התבשיל) ושאינו משמר את השבת אינו מועיל לו".

ואכן, רק מי ששומר השבת בשלמות לפי ספר הוראות ה"יצרן" ניתן לשמוע כי השבת עבורו היא גן עדן, או מעין עולם הבא, ושאר ביטוים המביעים עונג והנאה ברמה הגבוהה ביותר.

הדבר תלוי רק בנו! אם רק נשכיל לעצור את מרוצת ההרגל של חיי היום יום אחת לשבוע ליממה אחת רמה, ולהתעלות מן החומר המכביד ומושך אותנו אל העפריות הארצית ואל חיי החול, ונתמסר בשלמות מתוך רוממות של שמחה ומשמעת עצמית לקיום מלא של המרשם השבתי אשר הוענק לנו על ידי הבורא שהגדירו "מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם!" (שבת י, ב) אז אין ספק שנזכה להרגיש את ה"מעין עולם הבא"(!) והרי חיים אנו בדור שכל כך מבקש ומחפש אחר העלאת סף העינוג הרוחני.... והנה זה לפנינו בהישג יד! לא בחודשי חיפוש ביערות הודו, ולא בשנות עינוי במחשכי טיבט כי אם כאן, ביום השביעי, בכל שבוע מחדש.

דבר החסידות – פרשת ויקהל-פקודי (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויקהל-פקודי  (עיוני)

 

איפה חשבון הזהב?

 

כשהרבי הרש"ב [=רבי שלום בער, החמישי בשושלת חב"ד] היה ילד כבן ארבע, נכנס פעם חייט לבית והביא בגד עבור אמו הרבנית רבקה.

הילד הוציא לפי תומו פיסת אריג מכיסו של החייט. החייט התבייש מאוד והתנצל ששכח שנשאר בכליו מעט מן האריג. כשיצא, אמרה הרבנית לבנה: ראה, על ידך נתבייש החייט!

התחיל הילד לבכות מרה. כשנרגע, נכנס לאביו הרבי מהר"ש [=רבי שמואל] ושאל במה אפשר לתקן חטא של הלבנת פנים? שאלו אביו: מדוע אתה שואל? ענה הילד שהוא רוצה פשוט לדעת...

לאחר מכן שאלה הרבנית את בנה: מדוע לא סיפרת לאבא את כל המאורע?

ענה הילד: האם לא די בכך שהלבנתי פניו של אדם, עוד אוסיף לחטוא ברכילות ובלשון-הרע?!

(הרבי הריי"צ במבוא לקונ' חנוך לנער. הובא ב'אוצר פתגמי חב"ד' עמ' 29)

~~~

בתחילת פרשת פקודי מונה התורה את כמות הזהב, הכסף והנחושת שנתרמו למשכן. אח"כ מפרטת התורה לאיזה צרכים בדיוק השתמשו בכסף שנתרם ובנחושת שנתרמו. והשאלה נשאלת: כיצד זה לא מפרטת התורה כלל מה עשו בעשרים ותשע ככרי הזהב?

בכלי יקר (ריש פרשתנו) מבאר, שכאשר נשלמה מלאכת המשכן היה משה צריך להוציא עצמו מחשד שלא לקח משהו לעצמו ח"ו, ולכן פירט מה נעשה בכסף ובנחושת אבל בזהב לא יכל עדייןלתת חשבון, כיון שטרם נעשו בגדי הכהונה. ולכן רק הזכיר סכוםהזהב שנתרם אבל לא פירט את ההוצאות.

ומה שלא נתן חשבון לזהב אחרי גמר עשיית בגדי כהונה – ממשיך הכלי יקר – כי כבר לא היה צורך בחשבון, כי המדרש מספר שכשבא משה לתת חשבון על כל דבר ודבר, חסר ממשקל הכסף 1,775 שקלים, ומשה לא זכר מה עשה בהם, יצאה בת קול ואמרה "ואת האלף ושבע המאות וחמשה ושבעים עשה ווים לעמודים" לקיים מה שנאמר בכל ביתי נאמן הוא. וע"פ דברי מדרש זה מובן שאחרי שבנ"י ראו שמן השמים מעידים עליו – שוב לא היה צריך לפרט את חשבון השימוש בזהב.

אבל מקשה הרבי, שעל פי פשוטו של מקרא, קשה לתרץ כן, כי:

א) הפסוק "ואת האלף גו' עשה ווים לעמודים" נאמר לפני נתינת החשבון על נחושת, ומדוע איפוא הוצרך משה לתת פירוט על הנחושת?

ב) דברי המדרש שמשה שכח ולא ידע מה עשה בהם – לא רק שאינם רמוזים בכתוב או ברש"י, אלא שהם גם תמוהים בפשט; איך יתכן שמשה רועה ישראל שכח מה עשה באלף ושבע מאות ושבעים וחמש שקל, שהם כופר נפש עבור שלשת אלפים חמש מאות וחמישים יהודים?!... ובנוסף, גם בצלאל ואהליאב וכל חכמי לב לא ידעו מה עשו עם 1,775 השקלים עד שהוצרכו לבת קול!

ג) ובעיקר: לפי תירוץ זה קשה מדוע מקדים משה לפרט את חשבון הזהב שנכנס, לפני הכסף והנחושת, הרי מכיון שעיקר העניין כאן הוא לפרט את שימוש הכסף והנחושת שכבר נגמרה מלאכתן – היה צריך להתחיל בהם ואח"כ לסיים שגם נכנס זהב ועדיין לא סיימו את השימוש בו [וקשה לתרץ שזהו רק מפני חשיבותו של הזהב, כי מה שנוגע כאן הוא לפרט את החשבון. ועל כרחך שבא ליתן כאן גם את חשבון הזהב, וא"כ מדוע לא פירט?]

מבאר הרבי שהתירוץ פשוט:

טעם פירוט הנעשה בכסף והנחושת היה רק כדי לשלול חשד של שימוש פרטי בשאריות*. אבל כאשר רואים את כמות הזהב שנתרמה, שהיא רק "תשע ועשרים ככר ושבע מאות ושלושים שקל" – שוב אין צורך לפרט מה עשו בו.

ובהקדמה: 'חשד' שייך רק כשהתקבל הרבה חומר וייתכן שנותרו שיריים, אבל כשהתקבלה כמות קטנה מהדרוש – הרי אדרבה משה היה צריך להוסיף משלו כדי להשלים את המלאכה, ובודאי שאין מקום לחשד שנטל ח"ו.

ובנוגע לענייננו: כמות הזהב שהתקבלה (29 ככר ועוד) היאהרבה פחות מכמות הכסף (100 ככר ועוד) וכמות הנחושת (70 ככר ועוד), ומובן שכמות כזו לא יכולה להספיק** עבור המנורה (ככר שלם), ציפוי הארון, הכפורת, השולחן והמזבח, ובעיקר – ציפוי 48 קרשים שגובהם עשר אמות!

ולכן צריך לומר, שמשה רבינו הוא זה שהשלים מכיסו את כל יתרת הזהב להשלמת המשכן, כפי שרש"י כבר כתב (תשא לד, א) ש"נתעשר משה הרבה"! וזה מדוייק בכתוב "ויהי זהבהתנופה תשע ועשרים ככר גו'" – היינו שזה רק מה שנדבו בנ"י, אבל את היתר השלים משה. וזה היה מובן מאליו לבנ"י שלא נותר למשה שום זהב ואדרבה הוא היה צריך להשלימו ושוב לא היה צורך לפרט להם.

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ פקודי ה'תשד"מ. נד' בתו"מ התוועדויות ה'תשד"מ ח"ב עמ' 1137 ואילך. העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" שמות ח"ב עמ' שצה-ז.

 

דבר החסידות – פרשת ויקהל – שקלים

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויקהל – שקלים

 

השיחה האחרונה

השבוע לפני 24 שנה, בדיוק כמו השנה: שבת פרשת ויקהל-שקלים, כ"ה אדר ראשוןה'תשנ"ב, זכינו לשמוע מפי הרבי את ההתוועדות האחרונה שהתוועד עם הקהל, עדי נזכה שיבוא מנחם לנחמנו...

הרבי פתח בכך, שבקביעות כמה-וכמה שנים ויקהל-פקודי הם מחוברות, ובקביעות שנה זו הם נפרדות. וביאור הענין בעבודת האדם: יהודי נברא בכדי "לשמש את קוני", אבל יש שני אופנים איך לפעול: א) "ויקהל" – שהוא משפיע על העולם באופן כללי ומגלה את אחדות ה', ועל-אחת-כמה-וכמה כשמתאחד עם עוד יהודים. ב) "פקודי" – שיורד לפרטים הקטנים של החיים ומגלה בכל פרט את ה"לשמש את קוני".

ומשמעות הדבר ש'ויקהל' הוא בשבוע נפרד, הוא: שכבר השבוע יש שלמות בעבודה הכללית* של אחדות בבריאה ובבנ"י, ואין צריך לחכות עד שמגלה בכל פרט את העבודה ד'פקודי'.

עניין האחדות מודגש גם בפרשת שקלים: ידועה השאלה מדוע נאמר "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'", לכאורה הי' לו לומר שיש לתת עשר גרה, ומדוע חשוב להדגיש שנותנים מחצית מעשרים גרה?

אלא, פרשת שקלים באה ללמדנו: שכאשר יהודי הוא בפני עצמו הרי הוא רק מחצית, ובכדי להיות "שקל הקודש" עליו להתאחד עם יהודי שני! ועד – עם כל בנ"י. ואפילו במקרה שרואה אצל חברו עניין בלתי-רצוי – הרי האופן הכי יעיל הוא להשפיע עליו בדרכי נועם ובדרכי שלום.

ובכדי לפעול אחדות בבני-ישראל יש להתחיל את האחדות בינו לבין קונו; שזהו פירוש נוסף ב"עשרים גרה השקל": שיהודי מורכב מ"עשר כוחות הנפש" (כמבואר בתניא פ"ג) ועליו להתאחד עם הקב"ה שהתלבש ב"עשר ספירות", ועד באופן של "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד".

וזה מתחיל בכך, שהדבר הראשון שיהודי עושה "מיד כשניעור משנתו" היא אמירת "מודה אני" ובזה הוא מדגיש שעוד לפני שיש את ה"אני" מיד הוא מבטא את ה"מודה" – הביטול המוחלט לקב"ה! וכמו"כ כאשר (בלשון הרמב"ם) "ישנים . . בהבלי הזמן" (ל"ע) צריך ליעור משנתו ע"י שמזכיר לעצמו שהוא "חד ממש" עם הקב"ה.

כל הנ"ל הוא בהדגשה מיוחדת, כשרואים בשנים האחרונות איך שנעשה ה"ויקהל" בפשטות – קיבוץ גלויות דבנ"י מכל העולם שעולים לארץ-הקודש, שלא בערך למה שהיה בדורות הקודמים [בשנת תש"נ היתה העליה הגדולה מברית המועצות. א.ח.ז] אף שרבותינו נשיאינו [והרבי מנה את כל הרביים] לא היו באה"ק וגם מו"ח אדמו"ר [הריי"צ] נסע רק מפני שנמנע ממנו לבקר בקברי אבותיו ברוסיא.

וההוראה למעשה בפועל מפ' שקלים: שיש להוסיף בנתינת הצדקה, שהרי בצדקה יש כמה דרגות: מעשר, חומש, ועד "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו", ובאופן שמכניס בזה את כל עשר כוחות נפשו, ועי"ז מזרזים את הגאולה שתבוא תיכף ומיד ממש ואז יעשה הקב"ה את צדקתו – שמקבץ כל בנ"י "קהל גדול ישובו הנה".

–       עד כאן תמצית השיחה שזכינו לשמוע מפי קדשו.

שבת שלום!

 

מבוסס על: ספר השיחות ה'תשנ"ב ח"ב עמ' 440-441 (זכיתי להיות נוכח שם ולשמוע ממקומי, על הרצפה מתחת השולחן שעליו עמד שולחנו הק' של הרבי). הרבי עוד הספיק להגיה חלק משיחה זו במוצש"ק. ומה שבפנים הוא תמצית מחלק זה. הפעם לא הבאנו מראי-מקומות ומקורות לדברים, כיון שלצערינו, הרבי טרם הספיק להגיה שיחה זו בתוספת הערות ומ"מ כדרכו בקודש מידי שבוע.

______________

*)  יש לציין שגם בשבוע הקודם, פ' תשא, אמר הרבי, לקראת סיום השיחה:

"ועד"ז ישנם ג' עניינים אלו בכללות עבודתו של יהודי במשך ימי חייו – לאריכות ימים ושנים טובות" – תחלת העבודה, אמצע העבודה, עד סיום ושלמות העבודה. ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון דהגאולה – לאחרי שישנו כבר הריבוי הכי גדול ד"מעשינו ועבודתנו דבנ"י במשך כל הדורות והשנים שלפני זה, וכעת סיימו גם את הבירורים האחרונים – הרי כעת ההדגשה בעיקר ולכל לראש על סיום ושלמות וגמר העבודה – להביא את הגימ"ל דגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש".

(תו"מ התוועדויות תשנ"ב עמ' 353).

___

דבר החסידות – פרשת ויקהל פקודי

דבר החסידות – פרשת ויקהל  פקודי

מוקדש לעילוי נשמת אבי מורי ר' אליעזר ב"ר משה יעקב ז"ל 
במלאת חמש שנים לפטירתו – יום ועש"ק פרשת פרה, י"ט אדר ה'תש"ע, ומ"כ בעיה"ק צפת. ת.נ.צ.ב.ה.

– לחביבותא דמילתא מצו"ב 2 תמונות שלו –

  

שהראש יישאר פנוי...

בתחילת פרשתנו מוסר משה לבני ישראל את הציווי "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' וגו'. נשאלת השאלה, מדוע נאמר תֵעָשה מלאכה, כאילו היא נעשית מאליה, ולא תַעֲשה – שהאדם יעשה? אומר המכילתא (על הפסוק): 'בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים'.

ברם, זוהי הברכה משמיים, אבל מהי משמעות הציווי אלינו 'ששת ימים תֵעָשה מלאכה', שמשמע ממנה שדווקא כאשר המלאכה 'תיעשה' בששת ימים אז דווקא יהי' לכם קודש וגו'?

נקדים בסיפור: החסיד ר' חיים משה אלפרוביץ' ז"ל מרמת-גן, עבד בצעירותו בחברת 'סולל בונה'. לאחר שנים רבות של עבודה מפרכת בבניה צ'יפר אותו המנהל וסידר לו עבודה במשרד במקום לסחוב אבנים תחת השמש הקופחת.

אולם לאחר תקופה קצרה חזר ר' חיים משה למנהל ולמרבה הפלא ביקש לחזור לעבודתו הקודמת, וכך הסביר: כשעבדתי בבניה היו רק הידיים והרגלייםשלי עסוקות בעבודה אבל הראש שלי היה פנוי ללמוד משניות ולחשוב וחסידות, אולם עכשיו הראש שלי מועסק בעבודה ולזאת אינני מוכן!

וכך מדייק אדמו"ר הזקן בפסוק (תהילים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – שרק כפיך צריכים להתייגע בפרנסה אבל ראשך יישאר פנוי לתורה ואז אשריך וטוב לך!

וזהו הפירוש בציווי ששת ימים תיעשה מלאכה – שהמלאכה צריכה להיעשות כדבר טפל; 'תיעשה', ואז זוכים שיום השביעי אכן יהיה קודש שבת שבתון לה'!

גם בבחירות הקרבות ובאות עלינו לזכור – שאמנם צריך ללכת ולהצביע ולחזק את התורה והארץ, אבל שרק הידים שלנו יהיו שקועים בזה, ואילו הראשישאר 'נקי' מכל הלכלוך והרכילות שמסביב לפוליטיקה, וגם הלב יישאר פנוי לקבל כל יהודי  באהבה.

שבת שלום ובחירות טובות!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק א ויקהל ס"ב ואילך (עמ' 187. ובלקו"ש המתורגם עמ' 168 ואילך). הסיפור וכן הקשר לימי הבחירות – אינם במקור.

 

 

דבר החסידות – פרשת ויקהל

דבר החסידות – פרשת ויקהל
 
תפקידם של רועי ישראל
בפרשתנו (לה, ד-ה) נאמר: "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר: קחו מאתכם תרומה גו'". מפרש רש"י: "אשר צוה ה' – לי לאמר לכם". וקשה, מה בא כאן רש"י לחדש? הלוא זהו הפירוש בכל מקום 'לאמר' – שצריכים למסור את הדברים לאחרים!
אלא, מסביר הרבי, רש"י בכלל לא בא פה לפרש את תיבת 'לאמר', אלא ליישב דבר תמוה; שלכאורה כל הפסוק הזה הוא לגמרי מיותר! כי כבר בתחילת הפרשה נאמר "ויקהל משה את כל עדת בנ"י ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" ומדוע שלשה פסוקים לאחר מכן צריך שוב לחזור על פסוק דומה?
ועל כך אומר רש"י – זה לא אותו הדבר! כאן אומר משה, שאת מלאכת המשכן צוה ה' רק לאמר לכם, אבל אני בעצמי אינני מצווה לתרום כלום למשכן וגם "לא עשה משה שום מלאכה במשכן" (רש"י פקודי לט, לג) [משא"כ באזהרת שבת הרי גם משה בכלל ולכן שם נאמר 'אשר צוה ה' לעשות אותם' – לכולם, בלי 'לאמר'].
ומדוע אכן לא היה משה בכלל ציווי המשכן? ההסבר הוא בפשטות, כיון שלדעת רש"י הציווי על מלאכת המשכן היה לאחר חטא העגל, והמשכן היה עדות לישראל שנתכפר להם עוון העגל (רש"י ר"פ פקודי), ולכן משה שלא היה לו שום שייכות לחטא זה וגם אהלו היה 'מקום שכינה' – הרי הוא כשלעצמו לא היה צריך את המשכן ותפקידו היה רק לצוות על כך לבנ"י.
כך גם הצדיקים רועי ישראל, הם כשלעצמם לא צריכים את ביהמ"ק, כידוע ש"לפני צדיקים הגדולים כרשב"י לא נחרב הבית כלל", והם רק רוצים אותו עבורנו, שיכפר בעדנו.
 
שבת שלום!
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו, ויקהל שיחה ב. העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' עט. הקטע האחרון: הוספה מדילי.

אין מקום רחוק

אין מקום רחוק

הרב משה שיינפלד 

באדיבות: ערוץ הידברות 

בשנת 1863 החל ז´ול ורן – אחד הסופרים הגדולים – במיזם שאפתני מיוחד במינו. הוא לקח על עצמו משימה אדירת מימדים, והיא – לחזות את המאה הבאה.

בשנת 1863 מלכים וקיסרים עדיין משלו באימפריות עתיקות ואיכרים עניים עבדו בעבודת כפיים מפרכת בשדות. את ארצות הברית סחפה מלחמת אזרחים הרסנית, והמצאת הקיטור רק החלה לחולל מהפכה ברחבי העולם. אבל ז´ול ורן "חזה", שבפריס - בשנת 1960 - יהיו גורדי שחקים מזכוכית, מיזוג אוויר, מעליות, רכבות מהירות, מכוניות ממונעות בדלק, פקסים, ואפילו משהו הדומה לאינטרנט. הוא תיאר בדיוק שלא ייאמן את החיים בעולם המודרני.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1865 ורן כתב חיבור בשם "מן הארץ אל הירח", בחיבור זה הוא חזה בדיוק כמעט מושלם, את פרטי המשימה שהתרחשה כמאה שנים מאוחר יותר, המשימה בה נשלחו אסטרונאוטים לירח, בשנת 1969.

ברור הוא שבמסגרת זו אין אנו עוסקים בחיזוי הפיזיקה של העתיד. אנו עוסקים בדבר שהוא הבסיס לכל – בגילוי היכולות המדהימות שקיימות אצלי, אצלך, אצלכם ואצל כולנו... לא תמיד צריך להשקיע זמן וכסף על סדנאות קואצ´ינג כאלו או אחרות כדי לקבל העצמה אישית, ניתן פשוט לעיין בספר התורה...


* * *

פרשיות "ויקהל – פקודי" (אשר על פי רוב מחוברות ביניהן) עוסקות בתיאור הקמת המשכן בפועל. בעוד שבפרשיות הקודמות כתבה התורה את ציווי האלוקים למשה על המשכן וכליו, בפרשיות אלו מתוארת העבודה וההקמה בפועל.

ישנו פסוק מדהים, אשר לאחר התבוננות נוספת בו, ניתן לקבל ממנו כמויות של אמביציה, חזון ושאיפה, שאנו – בני האדם – כל כך זקוקים להם. הנה הפסוק לפניכם: "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה, ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת השם למלאכת אהל מועד, ולכל עבודתו ולבגדי הקודש" (שמות לה´, כ´ – כא´).

נראה פסוק "פשוט", אה? הבה נצא למסע.

משה מסיים לצוות את בני ישראל על הקמת המשכן, והתורה מציינת שמייד וללא כל שהות - "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה, ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת השם" – בני ישראל ראו זאת כזכות ליטול חלק במיזם זה, והם הזדרזו לקיים את רצון הבורא.

הרמב"ן בביאורו לתורה על פסוק זה, מעיר את תשומת ליבנו, שהפסוק מדבר על שתי קבוצות אנשים. הקבוצה האחת היא "כל איש אשר נשאו ליבו". והקבוצה השנייה היא "וכל איש אשר נדבה רוחו אותו". זאת אומרת, יש את כלל בני ישראל, נדיבי הלב, אשר תרמו משלהם את חומרי הגלם עבור המשכן וכליו, ויש את הקבוצה הנוספת – אלו העוסקים במלאכה בפועל - בוני המשכן, טווי יריעות העיזים, טווי בגדי הכהונה, פסלי וצורפי הזהב והכסף וכל שאר המלאכות אשר הצריכו חכמה ומיומנות מיוחדים.

שתי קבוצות אלו הביעו נכונות מיידית, אלו הביאו את חומרי הגלם, ואלו הביאו בנוסף לחומרי הגלם גם את עצמם כדי לעבוד בבנייה עצמה.

הזכרנו בעבר ונדגיש זאת שוב, שעבודת בניית המשכן על כל פרטיו דרשה חכמה יתירה ומיומנות מיוחדת, לא לחינם התורה קוראת לעוסקי מלאכת המשכן "חכמי לב", רק בעלי חכמה יכלו להתעסק במלאכה עדינה זו. התורה חוזרת על כך פעמים רבות, למשל: "מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן, בתולעת השני ובשש ואורג, עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות" (שמות לה´, לה´), וכן בפסוק נוסף "לחשוב מחשבות ולעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכה" (שמות לא´, ד´ – ה´) – המלאכה הייתה מאוד עדינה והצריכה חשיבה לא פשוטה.

וכאן מגיעה שאלה גדולה.

מהיכן היו לבני ישראל אנשים בעלי אומנויות? הלא במשך מאות שנים הם היו עם של עבדים, עוסקים בבניה, בטיט ובלבנים, בסחיבה ובמלאכות כפיים המצריכות עמל רב, והנה משה מבקש אנשים שיעסקו במלאכות כל כך עדינות - "במלאכת מחשבת". מהיכן היו להם אנשים בעלי מוטוריקה כזו עדינה? באיזה אסכולה הם למדו את המלאכות העדינות הללו? נדמיין לעצמנו אדם שהתעסק רוב חייו בקידוחי אדמה וסלעים, האם בסוף ימיו יוכל להתעסק בצורפות או ברקמת משי? מן הסתם שלא, אדם כזה איבד את החוש המוטורי העדין...

בנוסף, כל שנות שהותם במדבר הם לא היו זקוקים לתפור בגדים, שהרי התורה מעידה "שמלתך לא בלתה מעליך זה ארבעים שנה" (דברים ח´, ד´), וכמו שכותבים חכמים במדרש שענני הכבוד היו שפים ומגהצים בדרך נס את בגדיהם מידי יום, אם כן הם לא היו מיומנים בתפירת בגדים...

איך ייתכן שאנשים מבני ישראל הסכימו לקחת על עצמם משימה שאין להם בה שום מושג?

שתי מילים נותנות את התשובה – "ויבוא כל איש אשר נשאו ליבו". נשיאות לב היא המפתח להצלחה, וכך כותב הרמב"ן בביאורו לתורה על פסוק זה: "וטעם אשר נשאו ליבו" – פירוש, מה עניינה של נשיאות הלב בקשר לבניית המשכן? "כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי השם לבוא לפני משה לומר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר". נרחיב בדבריו.

בדרך כלל כשמציגים בפני אדם משימה כבדה שמעולם לא התנסה בה, הוא מרים ידיו ואומר לעצמו - אין לי שום צ´אנס לעמוד בה, עזוב... באה התורה ומלמדת אותנו שלא זו הדרך. אל לו לאדם  להרים ידיו בייאוש, ההיפך, עליו להיות "נשוא לב", הנה, מתוך בני ישראל היו כמה שנשאם ליבם והם באו למשה בעוז ובביטחון ואמרו - אנחנו נעשה את כל אשר אדוני דובר! לא היה להם פחד ולא חשש שמא הם לא יוכלו לעמוד במשימה, אלא ליבם גבה בדרכי השם, הם ידעו שאין גבול ואין תכלית למה שיש בכוחו של אדם לעשות. עצם הביטחון של האדם שהוא יכול ומסוגל, מוביל אותו אל ההצלחה...

נצטט את דבריו המדהימים של רבי ירוחם הלוי ליבוביץ, בספרו "דעת תורה" (כרך שמות, בתחילת פרשת ויקהל – פקודי): "אם תסתכל באדירי עולם, כל העשירים הגדולים, הנם רובם ככולם באו לשיא עלייתם כי אם רק הודות ליוזמתם הכבירה. איש חסר יוזמה, לא ייתכן לו בשום אופן לעלות אל על. סימן מובהק הוא באדם, איש בעל יוזמה בחון ומודע כי הוא ממין חומר הגדולים הוא, והמעפילים לעלות - אל ראש ההר יגיעו! ואם אינו בעל יוזמה, כי אז תבחן וודאי כי הוא ממין השפלים והננסים הוא, ואשר במצב זה כבר כן יישאר בלתי ספק".

רבי ירוחם מביא את המשל הידוע מן הנמלה. שלמה המלך פונה בספרו אל אותו אדם עצל, והוא מפנה אותו לסדנת חריצות אצל הנמלה, כדי שילמד ויחכים מדרכיה וכך יוכל למצוא מזור לעצלותו. וכך אומר שלמה: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו´, ו´). במה התייחדה הנמלה שדווקא היא יכולה לשמש כמודל לזריזות עבור העצל? התשובה מובאת בדברי חכמים במדרש (דברים רבה ה´, ב´). נמלה ממוצעת חיה חצי שנה (כך כותב המדרש). כמות האוכל שהיא זקוקה לאורך כל חייה הוא לא יותר מכמות של חיטה ומחצה. נו, נשאל כל ילד כמה תבואה היא אוספת ואוגרת, היא הרי לא נחה לרגע, בימות הקיץ ובתקופת הקציר היא אוספת ואוגרת כמויות בלתי נתפסות של גרגירי תבואה וכל דבר מזון, כדי שהיא תוכל להזין את עצמה בחודשי החורף - כשהיא ספונה עמוק בקינה.

הנמלה לא חושבת על המוות, היא איננה מסתפקת במה שהיא כבר אספה, ועם כוחותיה הפעוטים והדלים היא אוספת ואוגרת הרבה יותר מהכמות שנדרשת לה. ואילו האדם, אשר כוחותיו כבירים ועצומים, וההכרח שלו גדול עד אין שיעור, הן בעולם הזה ובפרט בעולם הבא, וכמה הוא אוסף לעצמו? חיטה ומחצה... לא אבסורד?

מבקש שלמה מן העצל – לך אל הנמלה, אשר כוחותיה מועטים ודלים ובנוסף גם ההכרח שלה מועט, ובכל זאת היא בעלת "יוזמה ומעוף" והיא רוכשת לעצמה כוח אדיר של זריזות. כך גם אתה – האדם העצל, חובה עליך לאגור בעולם הזה "תבואה" – מצוות ומעשים טובים, שיהיו מוכנים לך בעולם הבא, אל תסתפק בחיטה ומחצה, תאסוף עוד ועוד בלי גבול, כן, אתה יכול!

האדם חייב להיות בעל מעוף, אל לאדם לומר לעצמו מי אני ומה כוחותיי, אלא עליו לקחת על עצמו "פרויקטים" גדולים, גם אם הם נראים מעבר לכוחותיו, ולהתקדם גרגיר אחר גרגיר, שלב אחר שלב...

כאלו היו אותם בוני המשכן – "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו"...

ישנו סיפור מפורסם מאוד על הנצי"ב מוואלוז´ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816 - 1893). הנצי"ב היה אחד מענקי הרוח של העם היהודי באותה תקופה, הוא חיבר חיבור מקיף ועמוק על התורה ועוד כמה ספרים חשובים. אחד הספרים שחיבר הוא ספר בשם "העמק שאלה". כשסיים לכותבו הוא ערך מסיבה גדולה והזמין את חבריו לשמוח איתו בשמחתו. באותו מעמד הוא סיפר את הסיפור הבא: בילדותי הייתי ילד שובב וקופצני, לא אהבתי ללמוד ומוריי ומלמדיי התייאשו ממני זה מכבר. באחד הלילות אני שוכב על מיטתי מתקשה להירדם, והנה אני שומע את אבי מנהל שיחה עם אמי, כנראה הם חשבו שאני שקוע בחלום מתוק...

"אני חוזר כעת מפגישה עם מנהל התלמוד תורה של נפתלי" – אמר אבי לאמי, כמובן שנדרכתי והתאמצתי להאזין לשיחה, "והוא אמר לי", המשיך אבי ואמר, "חבל שאנחנו משלמים שכר לימוד עבורו, בין כה וכה לא ייצא ממנו תלמיד חכם, הלימוד לא מעניין אותו, מוטב שתמצאו לו איזו עבודה או אומנות שיוכל לעזור לכם בכלכלת הבית". לא האמנתי למשמע אוזני, והנה אני שומע את אבי ממשיך "שוחחתי עם שכננו הנגר, הוא זקוק לשוליה שיעזור לו, הוא ישמח שכבר מחר נביא אליו את נפתלי שלנו"...

מספר הנצי"ב לנוכחים, באותו רגע הרגשתי כאילו הכה בי ברק, ובאותו רגע עצמו הרגשתי "נשיאות לב" ואמרתי לעצמי – נפתלי, אתה יכול! תפסתי את הרגע, זינקתי ממיטתי ואמרתי להוריי המופתעים – אני רוצה להמשיך ללמוד תורה, מחר אני הולך לתלמוד תורה ואהיה תלמיד מצטיין...

"תארו לעצמכם שהייתי נרדם באותו לילה", סיים הנצי"ב את סיפורו", מי היה כותב את כל הספרים שכתבתי? והכל בזכות מה - בזכות נשיאות לב של רגע".

אדם חייב להאמין בעצמו!

מסיים רבי ירוחם ואומר מילים שכדאי למסגר אותם ולהניחם אל מול עינינו: "וזהו באמת דרך הראשונים. מאין התגדלו אלה ארזי הלבנון, אם לא מהיוזמה הכבירה שלהם, אשר הייתה ממש על למעלה מכוחותיהם. ושפל מצבנו אנו הוא בעיקר מחמת יזמתנו הדלה, כי בלי יוזמה אין סופית, לא נעשה כלום וכלום, מהפסיעה הראשונה תיכף צריכה להיות פנייתו ומגמתו לרום המעלה... ומן ההכרח היותר גדול, דווקא להביט ולחקות את הכי גדולים וענקים, כי אז ודווקא אז, יעלה לרום כוחותיו שלו, אבל בלי היוזמה הזאת, אין פעולה ואין הצלחה".

זהו הסוד של כל המצליחנים – אמביציה, רצון ובעיקר אמונה כנה בעצמם...

הדברים נכונים מאוד, אולם הפרשה מלמדת אותנו פרט נוסף, חשוב מאוד.

התורה כותבת "וידבר השם אל משה לאמור – ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד" (שמות מ´, א-ב), ואכן - "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, ויקם משה את המשכן וייתן את אדניו וגו´" (שמות מ´, יז´ – יח´).

המתבונן בפסוקים אלו מגלה דבר מעניין. אלוקים מצווה את משה להקים את המשכן, ואילו בפועל נכתב "הוקם המשכן" – הלשון "הוקם" משמעה לכאורה שמישהו אחר הקים אותו, ואחר כך שוב כתוב "ויקם משה את המשכן" – משה בעצמו, מה פשר שינויי הלשון?

הכלי יקר בביאורו לתורה (שמות מ´, ב´) מגלה את הסוד: חכמים במדרש (ויקרא רבה נב´, ד´) כותבים שלאחר שכל מרכיבי המשכן היו מוכנים ומשה רצה בפועל להקימו יחד עם חכמי הלב, הם לא הצליחו ולא יכלו להקימו. הקרשים היו כבדים, ומלאכת ההרכבה הייתה מאוד לא קלה. אמר הקדוש ברוך הוא למשה – "עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו", לכך נאמר "הוקם המשכן" – מאליו. זאת אומרת, אלוקים אמר למשה לעשות את המקסימום שהוא יכול, ורק אחרי שמשה יקים את המשכן ויעשה את המקסימום מבחינתו, רק אז תבוא העזרה משמים והמשכן יעמוד מאליו בדרך נס...

מסיים הכלי יקר ואומר: "ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל והשם יגמור על ידו".

הדברים נכונים בכל תחום מתחומי החיים, ובפרט ביחס לעבודת השם. כאשר אדם מתחיל ללמוד תורה הוא נוכח בגודלה האינסופי של חכמת האלוקים ובריבוי המצוות, הדינים והמנהגים המוטלים עליו. הוא מתבונן בעצמו ורואה עד כמה רחוק הוא מהשלמות הרוחנית, כל אלה עלולים להביא את האדם לידי ייאוש ולשאול – יש לי סיכוי?

גם משה כמעט "התייאש" עד שאמר לו הבורא – תתחיל, תעשה את מה שאתה כן יכול. כך צריך כל אדם להתחיל, ורק לאחר שאדם עושה את שלו – "בא להיטהר, מסייעין אותו" (מסכת יומא דף לח´).

הרב ישראל מאיר לאו בספרו יחל ישראל על מסכת אבות (פרק ב´ משנה טז´) מביא רעיון נפלא בשם רבי מאיר שפירא מלובלין. התורה מספרת שבתיה בת פרעה ירדה לרחוץ ביאור, ולפתע היא ראתה את התיבה ובה משה, צפה על פני המים. התיבה שטה באמצע היאור ובתיה לא הייתה מסוגלת להגיע אליה, ובכל זאת התורה כותבת שבתיה הושיטה את ידה – "ותשלח את אמתה" (שמות ב´, ה´) לעבר התיבה ואז אירע נס – ידה נתארכה והגיעה עד לתיבה (תלמוד בבלי, סוטה יב´).

השאלה המתבקשת היא, הרי בתיה לא ידעה שיתרחש לה נס, אם כך, לשם מה היא שלחה בכלל את ידה, האם היא לא ראתה שבאופן טבעי אין לה סיכוי להגיע אל התיבה?

אלו הדברים שאמרנו. הקדוש ברוך הוא לא עושה נס לבן אדם אם האדם מצידו לא עושה השתדלות, לבתיה התרחש נס רק משום שהושיטה את היד, נכון שהיא לא ידעה שיתרחש לה נס, אבל היא הבינה שעליה מוטל לעשות את מה שהיא כן יכולה, ולו יהי זה הושטת יד...

למדנו אם כן שני דברים, אשר אם נשכיל לשלב את שניהם יחד נוכל להגיע לכל מקום, יותר רחוק מז´ול ורן – על האדם להיות "נשוא לב" ולדעת שהוא יכול ומסוגל לממש את חלומותיו, חלומותיו הגשמיים, וכל שכן חלומותיו הרוחניים, ולכן אל לו להתייאש "ולקבור" את הפוטנציאל הטמון בו. לאחר שאדם מתחיל ועושה את שלו, אזי הבורא משפיע עליו שפע של עזרה ממרומים.

נסיים בסיפור אחד שיסכם את הדברים (המעשה מובא בהקדמה לספר "אין מקום רחוק").

"באחד מימי חייו הקצרים והמופלאים, עקר רבי נחמן את מקום מושבו אל מקום יישוב חדש. בטרם פנה לראות את ביתו, עצר לשאול את אחד מן התושבים המקומיים אשר גר שם זה מכבר, בדבר מקום שקט שאליו אפשר לצאת כדי למצוא מנוחת נפש מרעש ומטרדות העולם, מקום אשר לאחר השהייה בו ניתן לחזור אל חיי העיר בכוחות רעננים ובהתבוננות חדשה ועמוקה יותר.

ענה לו המקומי כי אכן ישנו מקום כזה, אך למרבה הצער הוא רחוק מן היישוב ולכן אין האנשים מוצאים את הפנאי כדי לעצור את מרוצת חייהם, להימלט מתובענות השגרה ולצאת לשם.

התבונן בו רבי נחמן בנועם ואמר לו, כי אם ישכילו האנשים להבין את ההשלכות הרחבות של מקום שכזה לחייהם, אז שוב אין מקום רחוק"...

בתיה בת פרעה כבר לימדה אותנו, שעבור מטרות חשובות - לעולם, אבל לעולם, אין מקום רחוק...

 

עם תובנות אלו נוכל לסיים את חומש שמות ולומר בקול רם את מה שאומר הקהל בבית הכנסת בסיום קריאת התורה - "חזק חזק ונתחזק"...