פרשת ויקהל

דבר החסידות – פרשת ויקהל – שקלים

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויקהל – שקלים

 

השיחה האחרונה

השבוע לפני 24 שנה, בדיוק כמו השנה: שבת פרשת ויקהל-שקלים, כ"ה אדר ראשוןה'תשנ"ב, זכינו לשמוע מפי הרבי את ההתוועדות האחרונה שהתוועד עם הקהל, עדי נזכה שיבוא מנחם לנחמנו...

הרבי פתח בכך, שבקביעות כמה-וכמה שנים ויקהל-פקודי הם מחוברות, ובקביעות שנה זו הם נפרדות. וביאור הענין בעבודת האדם: יהודי נברא בכדי "לשמש את קוני", אבל יש שני אופנים איך לפעול: א) "ויקהל" – שהוא משפיע על העולם באופן כללי ומגלה את אחדות ה', ועל-אחת-כמה-וכמה כשמתאחד עם עוד יהודים. ב) "פקודי" – שיורד לפרטים הקטנים של החיים ומגלה בכל פרט את ה"לשמש את קוני".

ומשמעות הדבר ש'ויקהל' הוא בשבוע נפרד, הוא: שכבר השבוע יש שלמות בעבודה הכללית* של אחדות בבריאה ובבנ"י, ואין צריך לחכות עד שמגלה בכל פרט את העבודה ד'פקודי'.

עניין האחדות מודגש גם בפרשת שקלים: ידועה השאלה מדוע נאמר "עשרים גרה השקל מחצית השקל תרומה לה'", לכאורה הי' לו לומר שיש לתת עשר גרה, ומדוע חשוב להדגיש שנותנים מחצית מעשרים גרה?

אלא, פרשת שקלים באה ללמדנו: שכאשר יהודי הוא בפני עצמו הרי הוא רק מחצית, ובכדי להיות "שקל הקודש" עליו להתאחד עם יהודי שני! ועד – עם כל בנ"י. ואפילו במקרה שרואה אצל חברו עניין בלתי-רצוי – הרי האופן הכי יעיל הוא להשפיע עליו בדרכי נועם ובדרכי שלום.

ובכדי לפעול אחדות בבני-ישראל יש להתחיל את האחדות בינו לבין קונו; שזהו פירוש נוסף ב"עשרים גרה השקל": שיהודי מורכב מ"עשר כוחות הנפש" (כמבואר בתניא פ"ג) ועליו להתאחד עם הקב"ה שהתלבש ב"עשר ספירות", ועד באופן של "ישראל ואורייתא וקוב"ה כולא חד".

וזה מתחיל בכך, שהדבר הראשון שיהודי עושה "מיד כשניעור משנתו" היא אמירת "מודה אני" ובזה הוא מדגיש שעוד לפני שיש את ה"אני" מיד הוא מבטא את ה"מודה" – הביטול המוחלט לקב"ה! וכמו"כ כאשר (בלשון הרמב"ם) "ישנים . . בהבלי הזמן" (ל"ע) צריך ליעור משנתו ע"י שמזכיר לעצמו שהוא "חד ממש" עם הקב"ה.

כל הנ"ל הוא בהדגשה מיוחדת, כשרואים בשנים האחרונות איך שנעשה ה"ויקהל" בפשטות – קיבוץ גלויות דבנ"י מכל העולם שעולים לארץ-הקודש, שלא בערך למה שהיה בדורות הקודמים [בשנת תש"נ היתה העליה הגדולה מברית המועצות. א.ח.ז] אף שרבותינו נשיאינו [והרבי מנה את כל הרביים] לא היו באה"ק וגם מו"ח אדמו"ר [הריי"צ] נסע רק מפני שנמנע ממנו לבקר בקברי אבותיו ברוסיא.

וההוראה למעשה בפועל מפ' שקלים: שיש להוסיף בנתינת הצדקה, שהרי בצדקה יש כמה דרגות: מעשר, חומש, ועד "כל אשר לאיש יתן בעד נפשו", ובאופן שמכניס בזה את כל עשר כוחות נפשו, ועי"ז מזרזים את הגאולה שתבוא תיכף ומיד ממש ואז יעשה הקב"ה את צדקתו – שמקבץ כל בנ"י "קהל גדול ישובו הנה".

–       עד כאן תמצית השיחה שזכינו לשמוע מפי קדשו.

שבת שלום!

 

מבוסס על: ספר השיחות ה'תשנ"ב ח"ב עמ' 440-441 (זכיתי להיות נוכח שם ולשמוע ממקומי, על הרצפה מתחת השולחן שעליו עמד שולחנו הק' של הרבי). הרבי עוד הספיק להגיה חלק משיחה זו במוצש"ק. ומה שבפנים הוא תמצית מחלק זה. הפעם לא הבאנו מראי-מקומות ומקורות לדברים, כיון שלצערינו, הרבי טרם הספיק להגיה שיחה זו בתוספת הערות ומ"מ כדרכו בקודש מידי שבוע.

______________

*)  יש לציין שגם בשבוע הקודם, פ' תשא, אמר הרבי, לקראת סיום השיחה:

"ועד"ז ישנם ג' עניינים אלו בכללות עבודתו של יהודי במשך ימי חייו – לאריכות ימים ושנים טובות" – תחלת העבודה, אמצע העבודה, עד סיום ושלמות העבודה. ועאכו"כ בדורנו זה – הדור האחרון בגלות והדור הראשון דהגאולה – לאחרי שישנו כבר הריבוי הכי גדול ד"מעשינו ועבודתנו דבנ"י במשך כל הדורות והשנים שלפני זה, וכעת סיימו גם את הבירורים האחרונים – הרי כעת ההדגשה בעיקר ולכל לראש על סיום ושלמות וגמר העבודה – להביא את הגימ"ל דגאולה האמיתית והשלמה בפועל ממש".

(תו"מ התוועדויות תשנ"ב עמ' 353).

___

דבר החסידות – פרשת ויקהל פקודי

דבר החסידות – פרשת ויקהל  פקודי

מוקדש לעילוי נשמת אבי מורי ר' אליעזר ב"ר משה יעקב ז"ל 
במלאת חמש שנים לפטירתו – יום ועש"ק פרשת פרה, י"ט אדר ה'תש"ע, ומ"כ בעיה"ק צפת. ת.נ.צ.ב.ה.

– לחביבותא דמילתא מצו"ב 2 תמונות שלו –

  

שהראש יישאר פנוי...

בתחילת פרשתנו מוסר משה לבני ישראל את הציווי "ששת ימים תעשה מלאכה, וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון לה' וגו'. נשאלת השאלה, מדוע נאמר תֵעָשה מלאכה, כאילו היא נעשית מאליה, ולא תַעֲשה – שהאדם יעשה? אומר המכילתא (על הפסוק): 'בזמן שישראל עושין רצונו של מקום – מלאכתן נעשית על ידי אחרים'.

ברם, זוהי הברכה משמיים, אבל מהי משמעות הציווי אלינו 'ששת ימים תֵעָשה מלאכה', שמשמע ממנה שדווקא כאשר המלאכה 'תיעשה' בששת ימים אז דווקא יהי' לכם קודש וגו'?

נקדים בסיפור: החסיד ר' חיים משה אלפרוביץ' ז"ל מרמת-גן, עבד בצעירותו בחברת 'סולל בונה'. לאחר שנים רבות של עבודה מפרכת בבניה צ'יפר אותו המנהל וסידר לו עבודה במשרד במקום לסחוב אבנים תחת השמש הקופחת.

אולם לאחר תקופה קצרה חזר ר' חיים משה למנהל ולמרבה הפלא ביקש לחזור לעבודתו הקודמת, וכך הסביר: כשעבדתי בבניה היו רק הידיים והרגלייםשלי עסוקות בעבודה אבל הראש שלי היה פנוי ללמוד משניות ולחשוב וחסידות, אולם עכשיו הראש שלי מועסק בעבודה ולזאת אינני מוכן!

וכך מדייק אדמו"ר הזקן בפסוק (תהילים קכח, ב) "יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך" – שרק כפיך צריכים להתייגע בפרנסה אבל ראשך יישאר פנוי לתורה ואז אשריך וטוב לך!

וזהו הפירוש בציווי ששת ימים תיעשה מלאכה – שהמלאכה צריכה להיעשות כדבר טפל; 'תיעשה', ואז זוכים שיום השביעי אכן יהיה קודש שבת שבתון לה'!

גם בבחירות הקרבות ובאות עלינו לזכור – שאמנם צריך ללכת ולהצביע ולחזק את התורה והארץ, אבל שרק הידים שלנו יהיו שקועים בזה, ואילו הראשישאר 'נקי' מכל הלכלוך והרכילות שמסביב לפוליטיקה, וגם הלב יישאר פנוי לקבל כל יהודי  באהבה.

שבת שלום ובחירות טובות!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק א ויקהל ס"ב ואילך (עמ' 187. ובלקו"ש המתורגם עמ' 168 ואילך). הסיפור וכן הקשר לימי הבחירות – אינם במקור.

 

 

דבר החסידות – פרשת ויקהל

דבר החסידות – פרשת ויקהל
 
תפקידם של רועי ישראל
בפרשתנו (לה, ד-ה) נאמר: "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר: קחו מאתכם תרומה גו'". מפרש רש"י: "אשר צוה ה' – לי לאמר לכם". וקשה, מה בא כאן רש"י לחדש? הלוא זהו הפירוש בכל מקום 'לאמר' – שצריכים למסור את הדברים לאחרים!
אלא, מסביר הרבי, רש"י בכלל לא בא פה לפרש את תיבת 'לאמר', אלא ליישב דבר תמוה; שלכאורה כל הפסוק הזה הוא לגמרי מיותר! כי כבר בתחילת הפרשה נאמר "ויקהל משה את כל עדת בנ"י ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" ומדוע שלשה פסוקים לאחר מכן צריך שוב לחזור על פסוק דומה?
ועל כך אומר רש"י – זה לא אותו הדבר! כאן אומר משה, שאת מלאכת המשכן צוה ה' רק לאמר לכם, אבל אני בעצמי אינני מצווה לתרום כלום למשכן וגם "לא עשה משה שום מלאכה במשכן" (רש"י פקודי לט, לג) [משא"כ באזהרת שבת הרי גם משה בכלל ולכן שם נאמר 'אשר צוה ה' לעשות אותם' – לכולם, בלי 'לאמר'].
ומדוע אכן לא היה משה בכלל ציווי המשכן? ההסבר הוא בפשטות, כיון שלדעת רש"י הציווי על מלאכת המשכן היה לאחר חטא העגל, והמשכן היה עדות לישראל שנתכפר להם עוון העגל (רש"י ר"פ פקודי), ולכן משה שלא היה לו שום שייכות לחטא זה וגם אהלו היה 'מקום שכינה' – הרי הוא כשלעצמו לא היה צריך את המשכן ותפקידו היה רק לצוות על כך לבנ"י.
כך גם הצדיקים רועי ישראל, הם כשלעצמם לא צריכים את ביהמ"ק, כידוע ש"לפני צדיקים הגדולים כרשב"י לא נחרב הבית כלל", והם רק רוצים אותו עבורנו, שיכפר בעדנו.
 
שבת שלום!
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו, ויקהל שיחה ב. העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' עט. הקטע האחרון: הוספה מדילי.

אין מקום רחוק

אין מקום רחוק

הרב משה שיינפלד 

באדיבות: ערוץ הידברות 

בשנת 1863 החל ז´ול ורן – אחד הסופרים הגדולים – במיזם שאפתני מיוחד במינו. הוא לקח על עצמו משימה אדירת מימדים, והיא – לחזות את המאה הבאה.

בשנת 1863 מלכים וקיסרים עדיין משלו באימפריות עתיקות ואיכרים עניים עבדו בעבודת כפיים מפרכת בשדות. את ארצות הברית סחפה מלחמת אזרחים הרסנית, והמצאת הקיטור רק החלה לחולל מהפכה ברחבי העולם. אבל ז´ול ורן "חזה", שבפריס - בשנת 1960 - יהיו גורדי שחקים מזכוכית, מיזוג אוויר, מעליות, רכבות מהירות, מכוניות ממונעות בדלק, פקסים, ואפילו משהו הדומה לאינטרנט. הוא תיאר בדיוק שלא ייאמן את החיים בעולם המודרני.

שנתיים לאחר מכן, בשנת 1865 ורן כתב חיבור בשם "מן הארץ אל הירח", בחיבור זה הוא חזה בדיוק כמעט מושלם, את פרטי המשימה שהתרחשה כמאה שנים מאוחר יותר, המשימה בה נשלחו אסטרונאוטים לירח, בשנת 1969.

ברור הוא שבמסגרת זו אין אנו עוסקים בחיזוי הפיזיקה של העתיד. אנו עוסקים בדבר שהוא הבסיס לכל – בגילוי היכולות המדהימות שקיימות אצלי, אצלך, אצלכם ואצל כולנו... לא תמיד צריך להשקיע זמן וכסף על סדנאות קואצ´ינג כאלו או אחרות כדי לקבל העצמה אישית, ניתן פשוט לעיין בספר התורה...


* * *

פרשיות "ויקהל – פקודי" (אשר על פי רוב מחוברות ביניהן) עוסקות בתיאור הקמת המשכן בפועל. בעוד שבפרשיות הקודמות כתבה התורה את ציווי האלוקים למשה על המשכן וכליו, בפרשיות אלו מתוארת העבודה וההקמה בפועל.

ישנו פסוק מדהים, אשר לאחר התבוננות נוספת בו, ניתן לקבל ממנו כמויות של אמביציה, חזון ושאיפה, שאנו – בני האדם – כל כך זקוקים להם. הנה הפסוק לפניכם: "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה, ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת השם למלאכת אהל מועד, ולכל עבודתו ולבגדי הקודש" (שמות לה´, כ´ – כא´).

נראה פסוק "פשוט", אה? הבה נצא למסע.

משה מסיים לצוות את בני ישראל על הקמת המשכן, והתורה מציינת שמייד וללא כל שהות - "ויצאו כל עדת בני ישראל מלפני משה, ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו וכל אשר נדבה רוחו אותו הביאו את תרומת השם" – בני ישראל ראו זאת כזכות ליטול חלק במיזם זה, והם הזדרזו לקיים את רצון הבורא.

הרמב"ן בביאורו לתורה על פסוק זה, מעיר את תשומת ליבנו, שהפסוק מדבר על שתי קבוצות אנשים. הקבוצה האחת היא "כל איש אשר נשאו ליבו". והקבוצה השנייה היא "וכל איש אשר נדבה רוחו אותו". זאת אומרת, יש את כלל בני ישראל, נדיבי הלב, אשר תרמו משלהם את חומרי הגלם עבור המשכן וכליו, ויש את הקבוצה הנוספת – אלו העוסקים במלאכה בפועל - בוני המשכן, טווי יריעות העיזים, טווי בגדי הכהונה, פסלי וצורפי הזהב והכסף וכל שאר המלאכות אשר הצריכו חכמה ומיומנות מיוחדים.

שתי קבוצות אלו הביעו נכונות מיידית, אלו הביאו את חומרי הגלם, ואלו הביאו בנוסף לחומרי הגלם גם את עצמם כדי לעבוד בבנייה עצמה.

הזכרנו בעבר ונדגיש זאת שוב, שעבודת בניית המשכן על כל פרטיו דרשה חכמה יתירה ומיומנות מיוחדת, לא לחינם התורה קוראת לעוסקי מלאכת המשכן "חכמי לב", רק בעלי חכמה יכלו להתעסק במלאכה עדינה זו. התורה חוזרת על כך פעמים רבות, למשל: "מילא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן, בתולעת השני ובשש ואורג, עושי כל מלאכה וחושבי מחשבות" (שמות לה´, לה´), וכן בפסוק נוסף "לחשוב מחשבות ולעשות בזהב ובכסף ובנחושת ובחרושת אבן למלאת ובחרושת עץ, לעשות בכל מלאכה" (שמות לא´, ד´ – ה´) – המלאכה הייתה מאוד עדינה והצריכה חשיבה לא פשוטה.

וכאן מגיעה שאלה גדולה.

מהיכן היו לבני ישראל אנשים בעלי אומנויות? הלא במשך מאות שנים הם היו עם של עבדים, עוסקים בבניה, בטיט ובלבנים, בסחיבה ובמלאכות כפיים המצריכות עמל רב, והנה משה מבקש אנשים שיעסקו במלאכות כל כך עדינות - "במלאכת מחשבת". מהיכן היו להם אנשים בעלי מוטוריקה כזו עדינה? באיזה אסכולה הם למדו את המלאכות העדינות הללו? נדמיין לעצמנו אדם שהתעסק רוב חייו בקידוחי אדמה וסלעים, האם בסוף ימיו יוכל להתעסק בצורפות או ברקמת משי? מן הסתם שלא, אדם כזה איבד את החוש המוטורי העדין...

בנוסף, כל שנות שהותם במדבר הם לא היו זקוקים לתפור בגדים, שהרי התורה מעידה "שמלתך לא בלתה מעליך זה ארבעים שנה" (דברים ח´, ד´), וכמו שכותבים חכמים במדרש שענני הכבוד היו שפים ומגהצים בדרך נס את בגדיהם מידי יום, אם כן הם לא היו מיומנים בתפירת בגדים...

איך ייתכן שאנשים מבני ישראל הסכימו לקחת על עצמם משימה שאין להם בה שום מושג?

שתי מילים נותנות את התשובה – "ויבוא כל איש אשר נשאו ליבו". נשיאות לב היא המפתח להצלחה, וכך כותב הרמב"ן בביאורו לתורה על פסוק זה: "וטעם אשר נשאו ליבו" – פירוש, מה עניינה של נשיאות הלב בקשר לבניית המשכן? "כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, ויגבה ליבו בדרכי השם לבוא לפני משה לומר לו אני אעשה כל אשר אדוני דובר". נרחיב בדבריו.

בדרך כלל כשמציגים בפני אדם משימה כבדה שמעולם לא התנסה בה, הוא מרים ידיו ואומר לעצמו - אין לי שום צ´אנס לעמוד בה, עזוב... באה התורה ומלמדת אותנו שלא זו הדרך. אל לו לאדם  להרים ידיו בייאוש, ההיפך, עליו להיות "נשוא לב", הנה, מתוך בני ישראל היו כמה שנשאם ליבם והם באו למשה בעוז ובביטחון ואמרו - אנחנו נעשה את כל אשר אדוני דובר! לא היה להם פחד ולא חשש שמא הם לא יוכלו לעמוד במשימה, אלא ליבם גבה בדרכי השם, הם ידעו שאין גבול ואין תכלית למה שיש בכוחו של אדם לעשות. עצם הביטחון של האדם שהוא יכול ומסוגל, מוביל אותו אל ההצלחה...

נצטט את דבריו המדהימים של רבי ירוחם הלוי ליבוביץ, בספרו "דעת תורה" (כרך שמות, בתחילת פרשת ויקהל – פקודי): "אם תסתכל באדירי עולם, כל העשירים הגדולים, הנם רובם ככולם באו לשיא עלייתם כי אם רק הודות ליוזמתם הכבירה. איש חסר יוזמה, לא ייתכן לו בשום אופן לעלות אל על. סימן מובהק הוא באדם, איש בעל יוזמה בחון ומודע כי הוא ממין חומר הגדולים הוא, והמעפילים לעלות - אל ראש ההר יגיעו! ואם אינו בעל יוזמה, כי אז תבחן וודאי כי הוא ממין השפלים והננסים הוא, ואשר במצב זה כבר כן יישאר בלתי ספק".

רבי ירוחם מביא את המשל הידוע מן הנמלה. שלמה המלך פונה בספרו אל אותו אדם עצל, והוא מפנה אותו לסדנת חריצות אצל הנמלה, כדי שילמד ויחכים מדרכיה וכך יוכל למצוא מזור לעצלותו. וכך אומר שלמה: "לך אל נמלה עצל, ראה דרכיה וחכם, אשר אין לה קצין, שוטר ומושל, תכין בקיץ לחמה אגרה בקציר מאכלה" (משלי ו´, ו´). במה התייחדה הנמלה שדווקא היא יכולה לשמש כמודל לזריזות עבור העצל? התשובה מובאת בדברי חכמים במדרש (דברים רבה ה´, ב´). נמלה ממוצעת חיה חצי שנה (כך כותב המדרש). כמות האוכל שהיא זקוקה לאורך כל חייה הוא לא יותר מכמות של חיטה ומחצה. נו, נשאל כל ילד כמה תבואה היא אוספת ואוגרת, היא הרי לא נחה לרגע, בימות הקיץ ובתקופת הקציר היא אוספת ואוגרת כמויות בלתי נתפסות של גרגירי תבואה וכל דבר מזון, כדי שהיא תוכל להזין את עצמה בחודשי החורף - כשהיא ספונה עמוק בקינה.

הנמלה לא חושבת על המוות, היא איננה מסתפקת במה שהיא כבר אספה, ועם כוחותיה הפעוטים והדלים היא אוספת ואוגרת הרבה יותר מהכמות שנדרשת לה. ואילו האדם, אשר כוחותיו כבירים ועצומים, וההכרח שלו גדול עד אין שיעור, הן בעולם הזה ובפרט בעולם הבא, וכמה הוא אוסף לעצמו? חיטה ומחצה... לא אבסורד?

מבקש שלמה מן העצל – לך אל הנמלה, אשר כוחותיה מועטים ודלים ובנוסף גם ההכרח שלה מועט, ובכל זאת היא בעלת "יוזמה ומעוף" והיא רוכשת לעצמה כוח אדיר של זריזות. כך גם אתה – האדם העצל, חובה עליך לאגור בעולם הזה "תבואה" – מצוות ומעשים טובים, שיהיו מוכנים לך בעולם הבא, אל תסתפק בחיטה ומחצה, תאסוף עוד ועוד בלי גבול, כן, אתה יכול!

האדם חייב להיות בעל מעוף, אל לאדם לומר לעצמו מי אני ומה כוחותיי, אלא עליו לקחת על עצמו "פרויקטים" גדולים, גם אם הם נראים מעבר לכוחותיו, ולהתקדם גרגיר אחר גרגיר, שלב אחר שלב...

כאלו היו אותם בוני המשכן – "ויבואו כל איש אשר נשאו ליבו"...

ישנו סיפור מפורסם מאוד על הנצי"ב מוואלוז´ין (הרב נפתלי צבי יהודה ברלין, 1816 - 1893). הנצי"ב היה אחד מענקי הרוח של העם היהודי באותה תקופה, הוא חיבר חיבור מקיף ועמוק על התורה ועוד כמה ספרים חשובים. אחד הספרים שחיבר הוא ספר בשם "העמק שאלה". כשסיים לכותבו הוא ערך מסיבה גדולה והזמין את חבריו לשמוח איתו בשמחתו. באותו מעמד הוא סיפר את הסיפור הבא: בילדותי הייתי ילד שובב וקופצני, לא אהבתי ללמוד ומוריי ומלמדיי התייאשו ממני זה מכבר. באחד הלילות אני שוכב על מיטתי מתקשה להירדם, והנה אני שומע את אבי מנהל שיחה עם אמי, כנראה הם חשבו שאני שקוע בחלום מתוק...

"אני חוזר כעת מפגישה עם מנהל התלמוד תורה של נפתלי" – אמר אבי לאמי, כמובן שנדרכתי והתאמצתי להאזין לשיחה, "והוא אמר לי", המשיך אבי ואמר, "חבל שאנחנו משלמים שכר לימוד עבורו, בין כה וכה לא ייצא ממנו תלמיד חכם, הלימוד לא מעניין אותו, מוטב שתמצאו לו איזו עבודה או אומנות שיוכל לעזור לכם בכלכלת הבית". לא האמנתי למשמע אוזני, והנה אני שומע את אבי ממשיך "שוחחתי עם שכננו הנגר, הוא זקוק לשוליה שיעזור לו, הוא ישמח שכבר מחר נביא אליו את נפתלי שלנו"...

מספר הנצי"ב לנוכחים, באותו רגע הרגשתי כאילו הכה בי ברק, ובאותו רגע עצמו הרגשתי "נשיאות לב" ואמרתי לעצמי – נפתלי, אתה יכול! תפסתי את הרגע, זינקתי ממיטתי ואמרתי להוריי המופתעים – אני רוצה להמשיך ללמוד תורה, מחר אני הולך לתלמוד תורה ואהיה תלמיד מצטיין...

"תארו לעצמכם שהייתי נרדם באותו לילה", סיים הנצי"ב את סיפורו", מי היה כותב את כל הספרים שכתבתי? והכל בזכות מה - בזכות נשיאות לב של רגע".

אדם חייב להאמין בעצמו!

מסיים רבי ירוחם ואומר מילים שכדאי למסגר אותם ולהניחם אל מול עינינו: "וזהו באמת דרך הראשונים. מאין התגדלו אלה ארזי הלבנון, אם לא מהיוזמה הכבירה שלהם, אשר הייתה ממש על למעלה מכוחותיהם. ושפל מצבנו אנו הוא בעיקר מחמת יזמתנו הדלה, כי בלי יוזמה אין סופית, לא נעשה כלום וכלום, מהפסיעה הראשונה תיכף צריכה להיות פנייתו ומגמתו לרום המעלה... ומן ההכרח היותר גדול, דווקא להביט ולחקות את הכי גדולים וענקים, כי אז ודווקא אז, יעלה לרום כוחותיו שלו, אבל בלי היוזמה הזאת, אין פעולה ואין הצלחה".

זהו הסוד של כל המצליחנים – אמביציה, רצון ובעיקר אמונה כנה בעצמם...

הדברים נכונים מאוד, אולם הפרשה מלמדת אותנו פרט נוסף, חשוב מאוד.

התורה כותבת "וידבר השם אל משה לאמור – ביום החודש הראשון באחד לחודש תקים את משכן אהל מועד" (שמות מ´, א-ב), ואכן - "ויהי בחודש הראשון בשנה השנית באחד לחודש הוקם המשכן, ויקם משה את המשכן וייתן את אדניו וגו´" (שמות מ´, יז´ – יח´).

המתבונן בפסוקים אלו מגלה דבר מעניין. אלוקים מצווה את משה להקים את המשכן, ואילו בפועל נכתב "הוקם המשכן" – הלשון "הוקם" משמעה לכאורה שמישהו אחר הקים אותו, ואחר כך שוב כתוב "ויקם משה את המשכן" – משה בעצמו, מה פשר שינויי הלשון?

הכלי יקר בביאורו לתורה (שמות מ´, ב´) מגלה את הסוד: חכמים במדרש (ויקרא רבה נב´, ד´) כותבים שלאחר שכל מרכיבי המשכן היו מוכנים ומשה רצה בפועל להקימו יחד עם חכמי הלב, הם לא הצליחו ולא יכלו להקימו. הקרשים היו כבדים, ומלאכת ההרכבה הייתה מאוד לא קלה. אמר הקדוש ברוך הוא למשה – "עסוק אתה בהקמתו והוא עומד מאליו", לכך נאמר "הוקם המשכן" – מאליו. זאת אומרת, אלוקים אמר למשה לעשות את המקסימום שהוא יכול, ורק אחרי שמשה יקים את המשכן ויעשה את המקסימום מבחינתו, רק אז תבוא העזרה משמים והמשכן יעמוד מאליו בדרך נס...

מסיים הכלי יקר ואומר: "ויש בזה רמז לכל המעשים אשר האדם עושה, כי קצרה יד האדם להשלימם החל וגמור, אלא האדם הוא המתחיל והשם יגמור על ידו".

הדברים נכונים בכל תחום מתחומי החיים, ובפרט ביחס לעבודת השם. כאשר אדם מתחיל ללמוד תורה הוא נוכח בגודלה האינסופי של חכמת האלוקים ובריבוי המצוות, הדינים והמנהגים המוטלים עליו. הוא מתבונן בעצמו ורואה עד כמה רחוק הוא מהשלמות הרוחנית, כל אלה עלולים להביא את האדם לידי ייאוש ולשאול – יש לי סיכוי?

גם משה כמעט "התייאש" עד שאמר לו הבורא – תתחיל, תעשה את מה שאתה כן יכול. כך צריך כל אדם להתחיל, ורק לאחר שאדם עושה את שלו – "בא להיטהר, מסייעין אותו" (מסכת יומא דף לח´).

הרב ישראל מאיר לאו בספרו יחל ישראל על מסכת אבות (פרק ב´ משנה טז´) מביא רעיון נפלא בשם רבי מאיר שפירא מלובלין. התורה מספרת שבתיה בת פרעה ירדה לרחוץ ביאור, ולפתע היא ראתה את התיבה ובה משה, צפה על פני המים. התיבה שטה באמצע היאור ובתיה לא הייתה מסוגלת להגיע אליה, ובכל זאת התורה כותבת שבתיה הושיטה את ידה – "ותשלח את אמתה" (שמות ב´, ה´) לעבר התיבה ואז אירע נס – ידה נתארכה והגיעה עד לתיבה (תלמוד בבלי, סוטה יב´).

השאלה המתבקשת היא, הרי בתיה לא ידעה שיתרחש לה נס, אם כך, לשם מה היא שלחה בכלל את ידה, האם היא לא ראתה שבאופן טבעי אין לה סיכוי להגיע אל התיבה?

אלו הדברים שאמרנו. הקדוש ברוך הוא לא עושה נס לבן אדם אם האדם מצידו לא עושה השתדלות, לבתיה התרחש נס רק משום שהושיטה את היד, נכון שהיא לא ידעה שיתרחש לה נס, אבל היא הבינה שעליה מוטל לעשות את מה שהיא כן יכולה, ולו יהי זה הושטת יד...

למדנו אם כן שני דברים, אשר אם נשכיל לשלב את שניהם יחד נוכל להגיע לכל מקום, יותר רחוק מז´ול ורן – על האדם להיות "נשוא לב" ולדעת שהוא יכול ומסוגל לממש את חלומותיו, חלומותיו הגשמיים, וכל שכן חלומותיו הרוחניים, ולכן אל לו להתייאש "ולקבור" את הפוטנציאל הטמון בו. לאחר שאדם מתחיל ועושה את שלו, אזי הבורא משפיע עליו שפע של עזרה ממרומים.

נסיים בסיפור אחד שיסכם את הדברים (המעשה מובא בהקדמה לספר "אין מקום רחוק").

"באחד מימי חייו הקצרים והמופלאים, עקר רבי נחמן את מקום מושבו אל מקום יישוב חדש. בטרם פנה לראות את ביתו, עצר לשאול את אחד מן התושבים המקומיים אשר גר שם זה מכבר, בדבר מקום שקט שאליו אפשר לצאת כדי למצוא מנוחת נפש מרעש ומטרדות העולם, מקום אשר לאחר השהייה בו ניתן לחזור אל חיי העיר בכוחות רעננים ובהתבוננות חדשה ועמוקה יותר.

ענה לו המקומי כי אכן ישנו מקום כזה, אך למרבה הצער הוא רחוק מן היישוב ולכן אין האנשים מוצאים את הפנאי כדי לעצור את מרוצת חייהם, להימלט מתובענות השגרה ולצאת לשם.

התבונן בו רבי נחמן בנועם ואמר לו, כי אם ישכילו האנשים להבין את ההשלכות הרחבות של מקום שכזה לחייהם, אז שוב אין מקום רחוק"...

בתיה בת פרעה כבר לימדה אותנו, שעבור מטרות חשובות - לעולם, אבל לעולם, אין מקום רחוק...

 

עם תובנות אלו נוכל לסיים את חומש שמות ולומר בקול רם את מה שאומר הקהל בבית הכנסת בסיום קריאת התורה - "חזק חזק ונתחזק"...  

 

בצלאל ואהליאב. מאת: אהובה קליין © בצלאל ואהליאב אומנים ללא רבב חכמים ברי לבב ליבם שדה רחב. התברכו מפי עליון בים עתיר כישרון מלאכתם מלאכת מחשבת המשכן לובש תפארת. השכינה עליהם שורה בכל עת בכל שעה מיטיבים לתרגם מחשבות ליצירות אומנות הד

בצלאל ואהליאב.

מאת: אהובה קליין ©

בצלאל ואהליאב

אומנים ללא רבב

חכמים ברי לבב

ליבם  שדה רחב.

 

התברכו מפי עליון

בים  עתיר כישרון

מלאכתם מלאכת מחשבת

המשכן  לובש תפארת.

 

השכינה עליהם שורה

בכל עת בכל שעה

מיטיבים לתרגם מחשבות

ליצירות אומנות  הדורות.

 

חכמה בינה ודעת

אצילות בהם ניטעת

מעשיהם נאמרו בכתובים

לעד, בסלע חרוטים.

הערה : השיר בהשראת פרשת: ויקהל-  פקודי. [חומש  שמות]

 

 

 

 

 

פרשת ויקהל – פקודי - אמני המשכן-מדוע נחשבו לחכמי לב?

פרשת ויקהל – פקודי - אמני המשכן-מדוע נחשבו לחכמי לב?

מאת: אהובה קליין.

אומני המשכן מתוארים כבר בפרשה הקודמת- [פרשת כי  תישא]:  "וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  רְאֵה, קָרָאתִי בְשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וָאֲמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה וּבִתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  לַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת; לַעֲשׂוֹת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלָאכָה. וַאֲנִי הִנֵּה נָתַתִּי אִתּוֹ, אֵת אָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן, וּבְלֵב כָּל-חֲכַם-לֵב, נָתַתִּי חָכְמָה; וְעָשׂוּ, אֵת כָּל-אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ"  [שמות ל"א. א-ז]

בפרשה זו  משה מתאר  לבני ישראל: את חכמתם:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם, בְּצַלְאֵל בֶּן-אוּרִי בֶן-חוּר, לְמַטֵּה יְהוּדָה. וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה.  וְלַחְשֹׁב, מַחֲשָׁבֹת--לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב וּבַכֶּסֶף, וּבַנְּחֹשֶׁת.  וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת עֵץ; לַעֲשׂוֹת, בְּכָל-מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.  וּלְהוֹרֹת, נָתַן בְּלִבּוֹ:  הוּא, וְאָהֳלִיאָב בֶּן-אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה-דָן. מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת-לֵב, לַעֲשׂוֹת כָּל-מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב, וְרֹקֵם בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבַשֵּׁשׁ, וְאֹרֵג; עֹשֵׂי, כָּל-מְלָאכָה, וְחֹשְׁבֵי, מַחֲשָׁבֹת,וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת, אֶת-כָּל-מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ--לְכֹל אֲשֶׁר-צִוָּה, ה'.  וַיִּקְרָא מֹשֶׁה, אֶל-בְּצַלְאֵל וְאֶל-אָהֳלִיאָב, וְאֶל כָּל-אִישׁ חֲכַם-לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ--כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ, לְקָרְבָה אֶל-הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ".[שמות ל"ה, ל-  ל"ו,-ג]

 השאלות הן:

א] מה היו מעלותיהם  של אומני המשכן?

ב] מדוע התורה מדגישה את חכמת עשיית המשכן - כתלויה בלב? ולא במוח?

תשובות.

מעלותיהם של  אומני  המשכן.

חכמים מספרים: רבי עקיבא - שבתחילה היה עם –הארץ , התחיל מאוחר יותר ללמוד תורה - הביט באבן  שנוקבה על ידי טיפות מים שנטפו עליה ללא הרף  - למד מזה מוסר השכל:- אם טיפות מים רבות שינו את צורת האבן ,למרות היותה כה קשה, הרי המסקנה: שלימוד תורה בהתמדה - יכול לחדור ללב אנוש ,למרות  אפשרות היותו גס ומאובן.

לבצלאל הייתה חכמה גדולה לחדור  ללבבות מאובנים ביותר – לנקבם ולמלאם בתורה וביראת שמים, כפי שנאמר: הוא היה ,חרש ואומן לנקב אבן ולמלאותה בחומר הדרוש- "וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת":

ע"פ הזוהר- את בצלאל העמידו , בצל א-ל, (דהיינו בצלו של א-ל), ומי הוא בצל א-ל, זהו ימין, (כי החסד נקרא א-ל)

ידוע שאהליאב היה שותפו של בצלאל- שמו מעיד עליו כי ישב   תמיד באוהל ה'- כלומר השכינה שרתה עליו. 

רבי שמעון אמר:" בצלאל -השם גרם, ועל חכמתו נקרא כך, וסוד המלה בצלאל - בצל א-ל".

אור החיים אומר רעיון דומה: כי שמו של בצלאל מעיד על אישיותו: "בצלאל"- שעשה צל לה', "אורי" – שעשה מקום- לאשר אורלו.

"בן חור"-שעשה את עם ישראל בני חורין מעוון העגל.

אהליאב-פירוש השם: האב הוא אוהלי- כלומר ה' הוא - אוהלי והכוונה שהוא שוכן באוהל ה'.

ר' חיים מוולוז'ין סבור: בשלושה דברים אלו: חכמה, תבונה ודעת נבראו כל העולמות ,כפי שנאמר: "יְהוָה בְּחָכְמָה יָסַד אָרֶץ כּוֹנֵן שָׁמַיִם בִּתְבוּנָה בְּדַעְתּוֹ תְּהוֹמוֹת נִבְקָעוּ.." [משלי ג ,י"ט] זה הטעם שזכה  בצלאל כי המשכן וכליו וכן המקדש נעשו בתבנית ובצלם כל העולמות העליונים ,אמרו חז"ל:[מסכת ברכות נ"ה ,א] "יודע היה בצלאל לצרף אותיות שנבראו בהם שמים וארץ" היות ובניית המשכן הייתה מעין בריאת העולם.

על פי רש"י: בצלאל  נתן נפשו [ליבו] על המלאכה  במשכן יותר משאר החכמים, לכן ה' לא קיפח את שכרו והוא מפרסמו בכל פעם.

בצלאל לא התעלה בכוחות עצמו, אלא באמצעות-"רוח אלוקים" שה' מילא אותו במטרה לקיים את שליחותו בבניית כלי המשכן.

ה' מילא אותו בחכמה ,תבונה ודעת -שהוא כוח הדיבור והוראה לאחרים "ולהורות נתן בליבו"- להורות הורה לישראל.

על פי חז"ל: בצלאל היה בסך הכול בגיל שלוש עשרה ובוודאי לא יכול היה בכוחות עצמו להשיג את כישרונו המיוחד, אלא זו הייתה מתנת שמים שאיתה נולד, בנוסף ליכולתו ליצור את הכלים למשכן בכל מיני חומרים -היה לו משהו  נוסף: היכולת להורות- ללמד גם לאחרים את הידע שהיה בחלקו.

הרמב"ן אומר: כי הקב"ה מעיר את תשומת ליבו של משה לכישרונו המיוחד של בצלאל כדבר של פלא. שנועד משעת יצירה למטרת הקמת המשכן. בדומה למה שנאמר לירמיהו הנביא: "בטרם אצרך בבטן ידעתיך, ובטרם תצא מרחם הקדשתיך"

ספורנו  מסביר :דבר דומה: הקב"ה מעורר את משה שישים לב כי לפניו אומן לא פשוט כלל-הוא אומן המקבל השראה מכוח עליון.

הגאון מדווינסק  ב: "צופנת- פענח" מפרש את המשפט: "ואמלא אותו רוח אלוקים"- זו הסמכה מאלוקים לעשות עבודה שאין מישהו אחר מסוגל לעשות כן והכישרונות נועדו אך ורק לעבודה זו.

לאחר סיום מלאכת המשכן וכליו שכח בצלאל את חוכמתו. וזאת בניגוד לאהליאב שהיה אומן והעביר את אומנתו גם לבניו-דור ההמשך.

לדברי חז"ל [בעירובין דף ט"ז] :בצלאל היה אומן שקיבל השראה למטרה נעלה- מלאכת כלי המשכן   וכשהושגה התכלית ההשראה בטלה.

אברבנאל : מדגיש כי בצלאל נבחר על ידי ה' - למלא את שליחותו וכדי שלא יחשבו שהוא נבחר על סמך רצונו של משה -לבחור אומנים מתוך משפחתו.

לכן ה' קרא לבצלאל בשם זה- על שם אביו וזקנו. והוא היה בעל סגולות מיוחדות נבחר מה' לתפקיד כה מרומם.

אבן עזרא אומר: בשם :"הגאון" כי הבחירה הייתה על פי רקע שבטי, בצלאל היה משבט יהודה אהליאב משבט דן , שבטים אלה מתוארים בפי יעקב ומשה כאריות. ובגלל שהמשכן על פי חז"ל כדמות אריה- לכן הם נבחרו להקים את המשכן.

"הבאר מים חיים" מפרש: כוח -חוכמה זו שניתנה לבצלאל -משמים הייתה מיועדת אך ורק לעבודת הקודש. ולא לעבודת חולין.

התורה מפרטת את סגולותיו של בצלאל:

א] רוח אלוקים. ב]  חכמה. ג] תבונה. ד] דעה. ה] ידע כל מלאכה. ו] לחשוב מחשבות לעשות זהב, בכסף ובנחושת. ז] ובחרושת אבן למלאות, ובחרושת עץ. ח] לעשות בכל מלאכת מחשבת. ט]  הכוח להורות לאחרים מהידע והכישורים שלו.

הרש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: אומנים אלה עסקו במלאכת מחשבת-"מלאכה שכרוכה בה מחשבה" זהו הביטוי המיוחד המורה על מהותו העיקרית של מכלול מלאכת האומן שהושקעה בהקמת המשכן, מכאן קובעים גם מושג המלאכה האסורה בשבת אשר אמת המידה שלה- מלאכת המשכן. זוהי מלאכה אנושית אשר יש ביכולתה להוציא מהכוח אל הפועל את המחשבה.

חכמת הלב.

 הרב חיים לייב הלוי שמואלביץ [ראש ישיבת מיר ] מביא בספרו: "שיחות מוסר- שערי חיים "- הסבר יפה על מושג זה - על סמך הפסוק:

"ובלב כל חכם לב נתתי חכמה" [שם ל"א, ו] מכאן ניתן ללמוד שאדם החפץ במידה של חכמת הלב  צריך להקדיש לכך את כוחותיו , ובלב מעין זה הקב"ה מעניק  חכמה.

בתנ"ך  אנו מוצאים את שלמה המלך שעליו נאמר: "וה', נָתַן חָכְמָה לִשְׁלֹמֹה, כַּאֲשֶׁר, דִּבֶּר-לוֹ" [מלכים-א ,ה, כ"ו]

מדוגמא זו ניתן ללמוד: מהי הדרך להשגת החכמה- על ידי שנתבונן מה היה הגורם לכך ששלמה המלך זכה בחכמה.

וכך נאמר: "בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה  ה' אֶל-שְׁלֹמֹה--בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה; וַיֹּאמֶר אֱלֹקים, שְׁאַל מָה אֶתֶּן-לָךְ"? [מלכים-א, ה'-י"ב]

ותשובת שלמה הייתה: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת-עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין-טוֹב לְרָע:  כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט, אֶת-עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה. וַיִּיטַב הַדָּבָר, בְּעֵינֵי  ה' "

ועל כך הקב"ה ענה לו: "...ַיעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא-שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ; וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט.  הִנֵּה עָשִׂיתִי, כִּדְבָרֶיךָ; הִנֵּה נָתַתִּי לְךָ, לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא-הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא-יָקוּם כָּמוֹךָ...."

מכאן ניתן להסיק: כי שלמה המלך השיג את החכמה בלב רק מתוך רצונו העז  בהשגת החכמה., הוא עד כדי כך השתוקק לחכמה שלא ביקש  בקשות נוספות. הוא היה מוכן לוותר על עושר ואריכות ימים למרות שאושר החיים הוא עקרון חשוב מכל, שלמה היה מודע לכך שחיים ללא חכמה- הם חסרי ערך ועל כך כתב הרמב"ם:[רוצח פ"ז, ה"א] "וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובין"

מהטעם הזה, שלמה  השתוקק להשיג את החכמה ,כי עצם תשוקת החכמה היא אשר מזכה את  בעליה בחכמה. מכאן אנו לומדים: כי חכם לב הוא אדם השואף בכל מאודו לקבל חכמה וזוהי "חכמת הלב" כמו שכתוב: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה.

גם  יהושע בן נון זכה לחכמה  הוא מילא את מקומו של משה והוא הגיע למעלה זו- היות והוא ביקש חכמה כמו שכתוב:" וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל-מֹשֶׁה, קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן--אִישׁ, אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ"; [במדבר כ"ז, י"ח]

הספורנו מסביר: "מוכן לקבל אור פני מלך חיים, כעניין שכתוב:" ובלב כל חכם לב נתתי חכמה"

כלומר: שאיפתו של יהושע הייתה: להתעלות מבחינה רוחנית ולקבל אור פני מלך חיים, ובשל תשוקתו זו- זכה בחכמה-חכמת הלב.

הרב שמואלביץ מוסיף ואומר: שאדם השואף להשיג את החכמה, חייב לעשות כל המאמצים כדי להשיג מעלות נצחיות אלה ויחד עם ההשתדלות זו - יש גם להרבות בתפילה למען השגת מעלה זו. התפילה היא מעין "בית קיבול" שעל האדם להכין למען השגת החכמה וכך ה' ימלאהו בחכמה עד בלי די.

הגאון מוילנא סבור: כי  שורש מלת  חכמה  מלשון -חך, מקום מיצוי ומצוץ הטעם הכמוס בדבר, הוא נובע מהשכל ומתבטא בהרגשת החך יותר ויותר כפי שכתוב בשיר השירים [ה, ט"ז]:"חיכו ממתקים" ממתקים יותר ויותר עד שיגיע ל:"וכולו מחמדים" וזה מתבאר בדברי הגר"א על סמך דברי איוב: "והחכמה מאין תמצא"- [איוב  כ"ח, י"א]המיצוי מאין הכמוס.

הרב אליהו שלזינגר  בספרו "אלה הדברים" מסביר את ההבדל בין חכמת הלב ולבין חכמת המוח:  חכמת המוח - מתרכזת בידע כללי  בכל השטחים והמקצועות ואנשים אלה יכולים להפך לפילוסופים ומתמטיקאים, או פיזיקאים-  אך מנגד הם יכולים להיות בעלי מידות רעות, ראינו את השואה האיומה שהתרחשה בממלכה הגרמנית בעלת "תרבות" מפותחת ומצד שני ללא מוסר, ללא רגש כלפי  העם היהודי.

 זוהי חכמה ללא תיקון המידות והמוסר!

לא כן היא: חכמת הלב- זוהי חכמה המשלבת את החכמה עם הרגש, חכמה שבנוסף לרכישת ידע כללי -היא מצטרפת לתיקון המידות והמוסר ויראת שמים, יראת חטא- כמו שהכתוב מציין: "וַיְמַלֵּא אֹתוֹ, רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת, וּבְכָל-מְלָאכָה".

כאשר החכמה התבונה והדעת משולבים עם רוח אלוקים- אז זוהי חכמה מושלמת הכוללת גם תבונה וגם ידע.

לפי מה שנאמר במסכת ברכות י"ז, א]

תכלית החכמה: תשובה ומעשים טובים. שלא יהא אדם קורא ושונה  ובועט באביו ובאמו וגם במי שהוא גדול ממנו בחכמה ובמניין – לפי שנאמר:

"רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד". [תהלים קי"א, י]

הגר"ח מוואלוזין הבהיר: חכמת הלב של אומני המשכן לא הצטמצמה רק בכך שידעו מהי כמות הזהב לבניית הארון ומה הכמות למנורה ולשולחן ,אלא היה ביכולתם להבחין בין כל הכספים ומטילי הזהב שנתרמו  על ידי כל שישים ריבוא האנשים- איזה מהם מתאים לארון, ואיזה מהם מתאים לשולחן ומה היה המודד לכך?- התשובה: נדבת ליבו של הנותן, הזהב שהושקעה בו  הנדיבות הגדולה ביותר מאת התורם -זכה שממנו יעשה ארון ברית ה' המשכן לשכינה בישראל.

וכאשר הבחינו חכמי הלב שהתרומה ניתנה בפחות נדיבות –יצרו ממנו –מנורה ,או שולחן, והיו קרשים שנבחרו דווקא לקודש הקודשים, קרש שנעשה בו שימוש בהיכל ויש קרש שנעשה בו שימוש לגדר המשכן- וכך לגבי יתר החומרים שנתרמו למען המשכן,

הכול היה מיועד  לחלקי המשכן וכליו - על פי ראיית חכמי הלב ברוח הקודש.

לכן נקראו: "חכמי הלב"- לפי שבאמצעות חכמתם ידעו לזהות את הלב- חום הלב שהושקע בנתינה. וכמו שיש להבדיל, רופא שהוא מומחה לענייני לב, באופן זה הם גילו את מומחיותם לאמוד את גודל רצון הלב של כל תורם.

נאמר: "אין הקב"ה נותן חכמה, אלא למי שיש בו חכמה, שנאמר: ובלב כל חכם לב נתתי חכמה, יהיב חכמתא לחכימין" [מסכת ברכות נ"ה, א]

והחכמה הראשונה היא: יראת אלוקים: ראשית חכמה יראת ה'.." לכן היראה הנחשבת לראשית החכמה- כאוצר במשמר בו את חכמת התורה ואת זה האדם יכול להשיג מכוח עצמו, כדברי חז"ל: "הכול בידי שמים חוץ מיראת שמים" בגמרא נאמר: "אין הקב"ה נותן חוכמה, אלא למי שיש בו חכמה- כלומר- יראה, כי תפקידה של היראה לשמר את  החכמה שמעניק הקב"ה - כמאמר הכתוב: כי את כל חכם לב, הוא הירא שמים, מילא הקב"ה בחוכמה. [רבי חיים וולז'ין ["נפש חיים"]

לסיכום: בצלאל בן אורי ואהליאב- היו  אמני המשכן בעלי לב רחב שבנוסף לכל הכישרונות והידע הטמון בתוכם - היו בעלי יראת שמים ומידות טובות ,חכמה ותבונה ולכן  כונו  בשם "חכמי הלב" כינוי המבטא את אישיותם העילאית והמיוחדת.

דבר החסידות – פרשת ויקהל

דבר החסידות – פרשת ויקהל
 
תפקידם של רועי ישראל
בפרשתנו (לה, ד-ה) נאמר: "ויאמר משה אל כל עדת בני ישראל לאמר, זה הדבר אשר צוה ה' לאמר: קחו מאתכם תרומה גו'". מפרש רש"י: "אשר צוה ה' – לי לאמר לכם". וקשה, מה בא כאן רש"י לחדש? הלוא זהו הפירוש בכל מקום 'לאמר' – שצריכים למסור את הדברים לאחרים!
אלא, מסביר הרבי, רש"י בכלל לא בא פה לפרש את תיבת 'לאמר', אלא ליישב דבר תמוה; שלכאורה כל הפסוק הזה הוא לגמרי מיותר! כי כבר בתחילת הפרשה נאמר "ויקהל משה את כל עדת בנ"י ויאמר אליהם אלה הדברים אשר צוה ה' לעשות אותם" ומדוע שלשה פסוקים לאחר מכן צריך שוב לחזור על פסוק דומה?
ועל כך אומר רש"י – זה לא אותו הדבר! כאן אומר משה, שאת מלאכת המשכן צוה ה' רק לאמר לכם, אבל אני בעצמי אינני מצווה לתרום כלום למשכן וגם "לא עשה משה שום מלאכה במשכן" (רש"י פקודי לט, לג) [משא"כ באזהרת שבת הרי גם משה בכלל ולכן שם נאמר 'אשר צוה ה' לעשות אותם' – לכולם, בלי 'לאמר'].
ומדוע אכן לא היה משה בכלל ציווי המשכן? ההסבר הוא בפשטות, כיון שלדעת רש"י הציווי על מלאכת המשכן היה לאחר חטא העגל, והמשכן היה עדות לישראל שנתכפר להם עוון העגל (רש"י ר"פ פקודי), ולכן משה שלא היה לו שום שייכות לחטא זה וגם אהלו היה 'מקום שכינה' – הרי הוא כשלעצמו לא היה צריך את המשכן ותפקידו היה רק לצוות על כך לבנ"י.
כך גם הצדיקים רועי ישראל, הם כשלעצמם לא צריכים את ביהמ"ק, כידוע ש"לפני צדיקים הגדולים כרשב"י לא נחרב הבית כלל", והם רק רוצים אותו עבורנו, שיכפר בעדנו.
 
שבת שלום!
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ו, ויקהל שיחה ב. העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' עט. הקטע האחרון: הוספה מדילי.

השבת- מקור הברכה

השבת- מקור הברכה

 שיר מאת: אהובה קליין ©

שעת בין הערביים

ענני שכינה בשמים

אווירת שבת קדושה

הבית זוֹהֵר  אורה.

 

אשת חיל  מי ימצא

עטורה זיו שכינה

מלבושיה הדורים כמלכה

בידיה סידור תפילה.

 

 יושבת  שפתיה נעות

 פיה תחינה ובקשות

 על אנשי ביתה היקרים

שיתברכו באוצר הגנזים.

 

 בנותיה מהללות אלוקים

 מתפללות  ברמ"ח איברים

 ברכות כטל-ירעיף  הבורא

 על עם נבחר גיבור כאריה.

הערה: השיר בהשראת: פרשת ויקהל [חומש שמות]

 

 

 

 

 

פרשת ויקהל - האם השבת והפרנסה ילכו יחדיו?

פרשת ויקהל -   האם השבת והפרנסה ילכו יחדיו?

מאת: אהובה קליין .

פרשה  זו  בראשיתה - פותחת  דווקא , בציווי שמירת שבת- אחד מעשרת הדיברות – וזאת למרות שבהמשך ישנו  תיאור מפורט של המשכן  וכליו. וכך נאמר: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל--וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם:  אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר-צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם.  שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן, לַה'; כָּל-הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה, יוּמָת.  לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת".  [שמות ל"ה, א- ד]

השאלות הן:

א] מדוע פתחה הפרשה –דווקא, במצוות השבת?

ב] מה גנוז בשבת הקדושה?

תשובות.

מצוות שמירת השבת.

רש"י מבהיר: משה הקהיל את העם  ממחרת יום  הכיפורים כשירד מהר סיני.  העם נאסף  לא על ידי ידיו של משה, אלא על פי הציווי שלו- אחרים אספו את העם לשמוע את דברי משה במעמד הקהל.

רש"י שואל : מדוע  בפרשה על מלאכת המשכן – תחילה  מופיע הציווי  על שמירת השבת? ותשובתו היא: כי אין  מלאכת המשכן  דוחה את השבת.

"אור החיים" שואל  מה כוונת הציווי במילים- "אֵלֶּה, הַדְּבָרִים, אֲשֶׁר- צִוָּה ה', לַעֲשֹׂת אֹתָם"?

והוא מסביר על פי דברי המדרש: "אמר הקב"ה למשה, הקהל קהילות ודרוש ברבים כדי שילמדו לדורות הבאים להיקהל בכל שבת. כמו שאני עשיתי שהקהלתי ואספתי אתכם ,דרוש בפניהם בדברי  תורה, ככתוב: "וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל-"-דברים אלה ציוה ה' לעשות מידי שבת בשבתו -שהרב ומנהיג העם יקהיל את עדתו בשבת וידרוש לפניהם בדברי  תורה.

ה"חפץ חיים" אומר:  נאמר: "בְּכָל דְּרָכֶיךָ דָעֵהוּ וְהוּא יְיַשֵּׁר אֹרְחֹתֶיךָ". [משלי ג', ו]  מכאן שבכל עסקיו, יכוון האדם שרוצה להשתכר , כדי שיוכל לעבוד את ה' ואז יחשבו כל עסקיו למצוות ויקבל שכר עבורם ,אך כל  זה תלוי בכך שבשבת  בשעות הפנאי שלו, במקום לעסוק בדברים בטלים – הוא מזדרז  לגשת ללמוד תורה, אבל אם בשעות הפנאי  בשבת הוא עוסק בדברים  בטלים, התוצאה  תהיה, שמלבד שהוא יפסיד שעות אלו הוא יפסיד גם את כל השעות שעסק במשך השבוע ולמה הדבר דומה? לאדם שבנה  בניין  גדול, השקיע בכך  סכומי עתק וכל זה במטרה להשכיר את הדירות למטרות רווח, אך לאחר שסיים לבנות את הדירות, השתבשה דעתו ,נעל את כל הדירות  על מנעול ובריח, התוצאה: שהפסיד סכומי כסף גדולים לחינם והנמשל: אם האדם בעת שהוא בטל ממלאכתו בשבת- רץ ללמוד תורה יש תועלת רבה גם לכל פעולותיו במהלך כל השבוע וה' ינהג אתו בחסד ויעניק לו שכר  עליהם. ,אך לא כן, אם בזמנו הפנוי בשבת יעסוק בענייני הבלים ,על ידי כך מוכיח שכל פעולותיו  עד כה לא היו למען ה' וכל עמלו הוא לשווא.

 ערכה של שמירת השבת.

 נאמר: "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן"

חז"ל מלמדים אותנו: שמזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה - עד ראש השנה ולכן עם כל ההשתדלות שיעשה- הוא ישיג רק את מה שנקצב לו בלבד ואין זה נכון שיחשוב שהכול תלוי בהשתדלות והמאמצים המרובים שהוא משקיע במשך ימות השבוע ואם יתאמץ יתר על המידה -  הישגיו יהיו רבים יותר, מחשבה זו – היא בגדר טעות. יש אנשים שמחללים את השבת ואת יו"ט ונדמה להם שכך מוסיפים עושר, אך האמת שלא רק שאינם מתעשרים ,אלא בסופו של דבר הם סופגים נזקים בלתי צפויים,

לכן לא כתוב:" תַּעֲשֶׂה  מְלָאכָה",   " אלא כתוב: "תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה"

המשמעות היא: שהמלאכה נעשית מאליה ,הפרנסה  באה מאליה ולכן האדם יכול לנוח בשבת ללא טרדות פרנסה- כי השבת היא מקור הברכה.

נאמר: "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ, בְּכֹל מֹשְׁבֹתֵיכֶם, בְּיוֹם, הַשַּׁבָּת".

ה"חתם סופר" כתב: "על ידי השבת מתברכים ששת ימי המעשה, אך צריך להחזיק את הברכה, ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה, אלא השלום ולכן כל מגמתו של השטן לחרחר ריב בשבת - ביום שדווקא הברכה מצויה, כדי שלא ימצא כלי מוכן לקבל ברכה ועל ידי זה יתקלקלו כל ימי המעשה"

 לכן "לֹא-תְבַעֲרוּ אֵשׁ"- פה נכלל גם אש הכעס והמחלוקת,  מטעם זה - יש להיזהר לא לבער את אש המחלוקת דווקא בשבת -כדי שהברכה תמצא גם בימות החול.

הגר"א אומר על המילים:"... אֵלֶּה, הַדְּבָרִים"- "אלו שלושים ותשע מלאכות שנאמרו למשה בסיני"

הגר"א מוסיף ואומר: בשבת  ויום טוב אין לדבר על דברים שאינם דחופים  מאד, אך גם בדברים דחופים יש לקצר בדבריהם - מהטעם שקדושת השבת גדולה מאד ובקושי הותר לומר שלום בשבת - יש לכבד את השבת מאד ואין לצמצם בהוצאות המזון, כי כל מזונותיו של אדם קצובים לו - חוץ מההוצאות שמוציא  לצרכי שבת!

על פי שמות רבה: השבת שקולה כנגד כל המצוות שבתורה, אמר ה' לעם ישראל: אם תזכו לשמור את השבת אני מחשיב לכם: כאילו  קיימתם את  כל המצוות שבתורה.

בעל ה"חפץ חיים" מסביר מדרש זה, על הכתוב:"  "אַךְ אֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם" [שמות ל"א, י"ג]- כי על כך דרשו חז"ל: [בהזכרת שבת [י- ע"ב] "אמר לו הקב"ה למשה: מתנה טובה יש לי בבית גנזי [באוצרותיי] ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל: לך ותודיעם ועתה צאו וראו: אם הכלה מחזירה  לחתן את המתנות ששיגר לה,,,,,  ודאי  שהדבר מוכיח ששוב אינה חפצה בו, והשידוך שנקשר ביניהם מתבטל במהרה.

הנמשל הוא: שמירת השבת, אם עם ישראל, חלילה אינם שומרים את השבת על פי ציווי ה' - הדבר נראה כמחזירים את התורה - המתנה היקרה ביותר שאלוקים העניק לעמו וכך כאילו   מכריז העם שאינו חפץ בקשר מיוחד  שהוא קיים  -תקופה מאד ארוכה בין עם ישראל לה'.

נאמר: "וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַשַּׁבָּת לַעֲשׂוֹת אֶת הַשַּׁבָּת לְדֹרֹתָם בְּרִית עוֹלָם".נאמר: "לדרתם" ללא האות ו' לכן-אפשר לקרוא: "דירתם"   מלשון  דירה, לכן  כאשר היהודי מקבל את השבת באופן מכובד: "שלחן ערוך, נר דלוק, מיטה מוצעת" השכינה אומרת: שהיא תדור עם משפחה זו, אך אם אין  מורגש בבית שהשבת הגיעה, השכינה  אומרת: "אין זו דירה של ישראל" [ ילקוט ראובני]

ראיתי בספר  "נתיבות שלום" שאלה: כיצד יכולים עם ישראל לשוב ולשמור שבת אחר חטא העגל שנחשב לעבודה זרה? התשובה לכך:

"וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה, אֶת-כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", למעשה ליחיד קשה לשנות את הדרך, אבל כאשר עם ישראל מתאחד כאיש אחד בלב אחד- מסוגל להגיע למדרגה הזו.

לשבת יש עוצמה רוחנית כה גדולה - שהיהודי יוכל להיטהר ולהתקדש  בכל המצבים.

הגאון רבי אהרון מרישא [בספרו- "הדרש והעיון"] טוען שבכל מקום שהתורה אומרת: "שֵׁשֶׁת יָמִים, תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה",- לומדים: שהעבודה ביתר ימי השבוע- היא ציווי! כמו שנאמר במסכת אבות: "אֱהוֹב אֶת הַמְּלָאכָה.." [מסכת אבות, א', י']

התורה רוצה להבהיר לנו: כי במשך השבוע אדם לא  ילך בטל ולא ישב בחיבוק ידיים!

 כמו שאומר  דוד המלך: "יגִיעַ כַּפֶּיךָ כִּי תֹאכֵל אַשְׁרֶיךָ וְטוֹב לָךְ". [תהלים, קכ"ח, ב]

הקב"ה הבטיח לעם ישראל בהיותם במדבר: "הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם" [שמות ט"ז, ד] אבל בתנאי: "וְיָצָא הָעָם וְלָקְטוּ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ" [שם, ט"ז, ד]

רש"ר סבור: כי על ידי כל הפעולות בשבת - שהן  פעילויות יצרניות – היינו- מעשים הגורמים לשינוי בחפץ, היצירה מוכיחה את שלטון האדם על כל דבר חומרי. לכן הימנעות בשבת מכוח זה, מוכיחה: את גילוי ההכנעה של היהודי בפני הקב"ה ,רק הוא האחד והיחיד שאליו היהודי משועבד וכפוף אליו- עבד גרידא.

גם אדם שצד חיות בשבת, או אוסף פירות בשבת מן הקרקע, למרות שלא נוצר שינוי בפירות , או בחיות ,הדבר גורם שינוי מהמצב החופשי והטבעי -  אל עניין שליטת האדם על הדבר- וזוהי מהות המלאכה - האסורה בשבת.

לסיכום,  לאור האמור  לעיל, ניתן להסיק – כי השבת היא מקור הברכה והקדושה- ברית נצחית בין עם ישראל לה', ואם כל העם יכבדוה – יזכו ליהנות מפרנסה טובה ומשמחה  במשך כל  ימות החול!

 

 

פרשת: ויקהל פקודי - הסוד להשראת השכינה במשכן.

פרשת: ויקהל פקודי - הסוד להשראת השכינה במשכן.

 מאת: אהובה קליין.

 פרשיות אלה - ממשיכות לעסוק בנושא הקמת  המשכן כשהדגש על נדיבות ליבם של עם ישראל כולל נשים:

 כפי שהכתוב- מתאר: "וַיָּבֹאוּ, כָּל-הַחֲכָמִים, הָעֹשִׂים, אֵת כָּל-מְלֶאכֶת הַקֹּדֶשׁ--אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים. וַיֹּאמְרוּ אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר, מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא, מִדֵּי הָעֲבֹדָה לַמְּלָאכָה, אֲשֶׁר-צִוָּה יְהוָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.  וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ; וַיִּכָּלֵא הָעָם, מֵהָבִיא. וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל-הַמְּלָאכָה--לַעֲשׂוֹת אֹתָהּ; וְהוֹתֵר.     וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵבבְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה..." [שמות ל"ו, ד- ח]

 השאלות הן:

 א] כיצד נדיבות הלב  של העם באה לידי ביטוי?

ב]  מה אפיין  את החכמים העוסקים במלאכת המשכן?

 תשובות.

נדיבות הלב של עם ישראל

כל התרומה שהביאו עם ישראל- לצורך המשכן וכליו- הייתה כתוצאה מנדיבות ליבם, כפי שאמר ה' למשה בתחילת פרשת "תרומה"

"וַיְדַבֵּר יְהוָה, אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ-לִי תְּרוּמָה:  מֵאֵת כָּל-אִישׁאֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת-תְּרוּמָתִי".  [שמות כ"ה,א-ב]

 על פי רש"י- נדיבות הלב- מתפרשת: נתינה מתוך רצון טוב.

על פי בעל "קדושת  הלוי": בזמן שלעם ישראל יש  רצון ונדיבות הלב - לקיים את צוויי ה' לשם - שמים, אז אומר הקב"ה: "לי תרומה"-  אני בא על ידי כך למצב של התרוממות- "כשישראל עושין רצונו של מקום מוסיפים כוח  בפמליא של מעלה"

הגאון מהר"מ שפירא ז"ל[ רבה של לובלין]  סובר: הצדיקים מבינים כמה מעשים טובים ניתן לקיים בעזרת ממון, כגון: להחיות נפשות, לתמוך בלומדי תורה, להקים בתי מדרש ובתי כנסיות- אלו דברים שלא ניתן לעשות- בעזרת הגוף בלבד ,לכן – הצדיקים מחבבים את הממון יותר  מגופם, לעומתם ישנם אנשים שהם מאד גשמיים, התאווה אצלם גדולה ומבזבזים את כספם למען תענוגות הגוף - לכן, הממון חשוב להם לצורך גופם,  אנשים אלה  חביב עליהם גופם יותר מאשר השימוש הנכון בכספם.  אדם שנותן מעשר  מתבואתו וחושב שזה לשם שמים, זה  נעשה  קודש! כך נדיבות הלב של עם ישראל מתבטאת ברצונות הטובים ובמחשבות הנדיבות - וזה גרם לקדושה רבת ממדים  והשראת השכינה במשכן.

בעוד שהכסף והזהב השפיעו על הדר המשכן ויופיו, הרי מנגד המחשבות והרצונות הטובים של ישראל השפיעו על קדושת המשכן פנימה. [על פי ספרים קדושים]

רבינו בחיי  מבסס את דבריו על המילים: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא"- הבאת התרומה מאת עם ישראל לא פסקה וכאן הכתוב  מדגיש את המעלה הגדולה בנדבת עם ישראל- הכולל את האנשים ואת הנשים, האנשים התנדבו להביא- כסף.נחושת, תכלת וארגמן ותולעת שני ואילו הנשים התנדבו להביא מתכשיטי הזהב שלהן. ועיקר כל  הנדבה הזו הייתה ביום הראשון, כי כל הנאמר כאן- נאמר בלשון מהירות:"וַיֵּצְאוּ כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִלִּפְנֵי מֹשֶׁה וַיָּבֹאוּ, כָּל-אִישׁ אֲשֶׁר-נְשָׂאוֹ לִבּוֹ"    [שמות ל"ה, כ-כ"א]

בהמשך כתוב: "וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד, נְדָבָה--בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר".[ שם, ל"ו, ג]  ולאחר שהביאו את עיקר  הנדבה ביום הראשון נשארו עוד מעט אנשים שהביאו למחרת בבוקר מוקדם- וכאן הכתוב  , בעצם, משבח את  מעלת  החכמים – האומנים - שלמרות שהיו עסוקים וטרודים במלאכתם, עשו פסק זמן- מידי פעם על מנת להודיע למשה על התרומה  ללא הפסק המגיעה אליהם ועל כך שהיו מאד עסוקים- לומד רבינו בחיי מהמילים: "אִישׁ-אִישׁ מִמְּלַאכְתּוֹ, אֲשֶׁר-הֵמָּה עֹשִׂים".

בנוסף לכך, הכתוב נותן לנו להבין את מעלת משה מנהיגם, שלא התפתה לקחת מהכסף והזהב שהקהל הביא לתרומת המשכן.

וזאת לומדים מהפסוק: . " וַיְצַו מֹשֶׁה, וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר, אִישׁ וְאִשָּׁה אַל-יַעֲשׂוּ-עוֹד מְלָאכָה, לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ".

רבינו בחיי מביא עוד הסבר מעניין על המילים:  "וְהַמְּלָאכָה, הָיְתָה דַיָּם לְכָל"

הוא טוען שיש במשפט זה  מעין כפילות על כך שנאמר כבר קודם: "מַרְבִּים הָעָם לְהָבִיא"

ולכן הפסוק הזה רומז לנו : שהמשכן למטה- מכוון כנגד בית המקדש של מעלה- כמו שנאמר:  "מָכוֹן לְשִׁבְתְּךָ פָּעַלְתָּ יְהוָה מִקְּדָשׁ אֲדֹנָי כּוֹנְנוּ יָדֶיךָ". [שמות ט"ו]

וַיַּעֲשׂוּ כָל-חֲכַם-לֵב בְּעֹשֵׂי הַמְּלָאכָה..."

הכוונה לחכמי הלב שעסקו  במלאכת המשכן וכליו.

"משך חכמה" מסביר : כי בצלאל ינק את שורשי קדושתו משני מקורות, משבט יהודה-שקפץ ראשונה למים בזמן קריעת ים סוף- והוא : נחשון בן עמינדב- הוא נכדו של חור שנהרג היות ולא השתתף בחטא העגל ,הסגולות האלה- הכשירו את בצלאל בן אורי -לעבודת ה' במסירות נפש והכניעהו את ליבו  לעבודת הקודש ללא התחכמות.

רש"ר[רב שמשון רפאל הירש] מסביר: על פי דברי חז"ל [מסכת ברכות נ"ה]       את מהות חכמי הלב:" אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה שנאמר: "יהב חכמתא לחכימין ןמנדעא לידעי בינה"[ דניאל כ', כ"א] ה' מעניק חכמה מחכמתו -רק למי שחנון כבר בחכמה ושכבר פיתח בתוכו את מתנת החכמה האנושית והטבעית.

לסיכום , לאור האמור לעיל, ניתן לראות כי הלב הוא המכנה המשותף לאומני המשכן- המכונים חכמי לב, לנשים שעסקו בטוויית  הצמר , הן נקראות: "וכל אישה חכמת לב" וכל עם ישראל אשר תרמו חומרים למשכן,  עשו זאת מתוך נדיבות ליבם - ומשה בעצמו גם פעל – לאורך כל הדרך במסירות נפש למען קיום כל הצווים מאת הקב"ה.

לכן  אין זה פלא שהשכינה שרתה במשכן- כאשר כולם עשו הכול מתוך מסירות נפש וזה, למעשה- הסוד להשראת השכינה במשכן כרצון אלוקים: "ועָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם".