- פרטים
-
קטגוריה: פרשת תצוה
-
פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:08
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 902
פרשת תצוה - אריה קרן
ויקחו אלך שמן זית כתית למאור להעלות נר תמיד (תצוה כז-כ)
בית המקדש הראשון עמד (ת"י) ארבע מאות ועשר שנה והבית השני עמד (ת"כ) ארבע מאות ועשרים שנה. ביחד הרי זה "כתית". שני בתי המקדש האירו רק כמנין "כתית". אולם בית המקדש השלישי יהיה תמידי ונצחי "להעלות נר תמיד". (תולדות יצחק).
"להעלות נר תמיד" צריך אדם להדליק אצל עצמו את נר התורה מבחינת "נר מצוה ותורה אור", שישאר רושם לתמיד, שיהיה זה נר תמיד ויאיר אפילו בלילות החשכה של ירידה רוחנית ושפלות גלותית.
ויקחו אליך שמן זית כתית למאור (תצוה כז-כ)
שמן זית יש בו מעלה מיוחדת, כמו שאמרו בתלמוד (שבת כג) שאורו צלול ביותר משאר שמנים. ולכן הרואה שמן זית בחלון אמרו (ברכות נז) יצפה למאור התורה משום שרמזו לו מהשמים שכשם ששמן זית מאיר יפה, כך יזכה למאור התורה.
ואכן עם ישראל נמשלו לשמן זית מה זית זה מוציא שמנו רק לאחר שכותשים אותו אף ישראל עם קשי עורף אין חוזרים למוטב אלא על ידי יסורים (מנחות נג) וכשם שהשמן אינו מתערב בשום משקה אל צף למעלה כך גם עם ישראל אינם מתערבבים באומות אחרות אלא הם תמיד למעלה מכולם. (שמות רבה לו א).
ואף אם ירצה אחד מבני ישראל להתבולל בין האומות אי אפשר, כדוגמת שמן זית שאינו יכול מצד עצמותו להתערב בשאר משקאות, ולפיכך אמרה התורה לא תתחתן בם (בנין התפעל) ולא כתוב "לא תחתן" לפני שבני ישראל ניחונו בכוח כזה שלא יהיה חתון תופס בהם (שפת אמת לוקט מלבוש יוסף).
ואת הקרב אליך את אהרון אחיך ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לכהנו לי אהרון נדב ואביהו אלעזר ואיתמר בני אהרון (תצוה כח-א)
דעו שמשה רבנו היה סבור שהוא יהיה הכהן הגדול. ואע"פ שהקב"ה התרעם עליו בשעה שהפציר בו בסנה לילך ולגאול את ישראל והוא סירב, וכעונש על כך ניטלה ממנו הכהונה הגדולה וניתנה לאהרון מ"מ היה משה סבור שהקב"ה נתפייס, אחרי שראה משה שנעשו על ידו כ"כ הרבה נסים, ובפרט כשראה שהקב"ה מינה אותו להיות גזבר למשכן, שהכל היה צריך לעבור על ידו, וע"כ חשב שהוא עומד להיות כהן גדול. ולכן כדי שלא יהיה הדבר קשה בעיניו אמר והקב"ה ואתה הקרב אליך, ר"ל אתה מנה לכהן גדול את כל מי שתרצה, שבזה נתיישבה קצת דעתו ומצא מעט ניחומים בזה שמי שיתמנה כהן גדול, על ידו יתמנה, ונמצא שכל גדולתו שלו תהיה. ומשה ברוב ענותנותו לא רצה לקבל תפקיד זה לבחור כהן גדול. אמר להקב"ה מאיזה שבט אתה רוצה לבחור כה"ג. אמר לו הקב"ה אליך, מן השבט שלך, הוא שבט לוי הקרוב אליך. ודע שהוא אהרון אחיך. באותה שעה שמח משה שמחה גדולה שאחיו יהיה כהן גדול ולא אחר.
ואתה תדבר אל כל חכמי לב (תצוה כח-ג)
החוכמה אין מקומה בלב כי אם במוח, אל כל מקום דכתיב "חכמי לב" הביאור יראת ה’ (דבר העמק)
אמר שלמה בחוכמתו תן ליל לב לשמוע כלומר כל מה שילמד יכנס ישר אל ליבו ויחרט ביראת שמים ולא יכנס מאוזן אחת ויצא מהאוזן השניה (תמיד לב) איזהו חכם? הרואה את הנולד. זיכרון יום המוות צריך לעמוד לנגד עיניו של האדם באון תמידי כך מבאר הגר"א לאפיאן זצ"ל ומובאים דבריו בספר "לב אליהו" רק כך יוכל האדם להימנע מלסור לשאול מטה. סוף האדם למיתה וסוף בהמה לשחיטה. ובזה צריך שיהיה הבדל בין האדם לבהמה, כי הבהמה כאשר מוליכים אותה לשחיטה אינה יודעת מאומה, ואינה מבינה את מה שעתיד להתרחש, היא רואה לפניה רק את ההווה, אך לצערנו יש רבים מבני האדם שבעניין זה הם נדמים לבהמה ואף גרועים ממנה, כי הקב"ה נתן דיעה לאדם כדי שיכין את עצמו כאן בעוה"ז לקראת העוה"ב. אך, לצערנו, רבים מן העם אינם מבינים זאת, ולא מתבוננים וכבר נאמר "מבשרי החזא אלוהך" ובגישה זו יהיה יותר קל לעבוד על המידות ולעשות חשבון נפש כי סוף מעשה במחשבה תחילה ועוד ידע שור קונהו וחמור אבוס בעליו...ועמי לא ידע ולא יתבונן.
ובכדי לא להיכשל חייב אדם לראות את הנולד, ובכך ימנע עצמו מלהיכנס לתוך העברות, שכן ראיית העתיד היא המפתח אשר על ידו יוכל להינצל מפני היצר הרע.
בספר "פניני רבנו הגרי"ז מובא רעיון נשגב מאת מרן הגרי"ז, אשר יש בו בכדי להמחיש לנו את הדברים, מעשה באחד שנכשל באיזה עניין (הקשור בהנהגת ציבור) ובא לפני רבנו הגרי"ז זצוק"ל לשאול איך אפשר לתקן את המעוות?
השיב לו הרב דבריסק זיע"א "מעשה שהיה בעיר אחת, שהיה שם בעל עגלה ותיק וזקן, שעמד על משמרתו זו שנים רבות, והנה הופיע בעיר הזו בעל עגלה חדש צעיר, והתחיל להשיג את גבולו של הזקן הנ"ל.
פגש בעל העגלה הזקן את הצעיר ואמר לו "הנה באת להשיג את גבולי שלא כדין, ועפ"י דין צריך אתה לעזוב את המקום הזה. אבל לפנים משורת הדין מוכן אני להסכים שתישאר בתפקיד בעל עגלה בעירנו, אבל בתנאי אחד שתעמוד אצלי למבחן אם בקי אתה בהלכות עגלונות. אם תצליח במבחן אסכים שתישאר בעיר, ואם לא תצליח עליך לעזוב את המקום".
הסכימו ביניהם כנ"ל, והתחיל הבעל עגלה הזקן לבחון את הצעיר ושאל אותו "מה צריך בעל עגלה לעשות כשנוסע בדרך, והעגלה עמוסה בנושאים, והנה שקעה העגלה בבוץ, והסוסים אינם מצליחים בשום אופן למשוך את העגלה מן הבוץ?
השיב העגלון הצעיר "מבקשים מהנוסעים שיורידו מהעגלות את המשאות כדי שימעט העומס שעל העגלה, ואז יוכלו הסוסים למשוך את העגלה..."
ושאל העגלון הזקן "ואיך יהיה אם גם אחרי העצה הזו עדיין שקועה העגלה חזק בבוץ ואין הסוסים יכולים להזיזה?
השיב העגלון הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שירדו הם מהעגלה, כדי שתהיה הרבה יותר קלה"...
המשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדיין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז מבקשים מהנוסעים שידחפו את העגלה מאחריה, ועי"ז יוכלו לחלץ את העגלה מן הבוץ...
והמשיך העגלון הזקן לשאול "ואם בכל זאת עדין אין העגלה זזה ממקומה?
השיב הצעיר "כי אז אינני יודע עצה לזה..."
אמר לו העגלון הזקן "אם נכשלת בבחינה! וכפי שהוסכם ביננו עליך לעזוב את העיר..."
אמר הצעיר "אכן אקיים את ההסכם ואעזוב את המקום כאשר הבטחתי, אבל אבקשך שתאמר לי מה היא באמת העצה במקרה הנ"ל?
השיב לו העגלון הזקן "יקירי, באמת במצב ביש כזה אין שום עצה איך לחלץ את העגלה מהבוץ העמוק ששקעה בו, אבל בעל עגלה מנוסה נזהר מלכתחילה שלא להכנס לכזה בוץ שאי אפשר להיחלץ ממנו!..." (אור דניאל)
ועשית את מעיל האפוד כליל תכלת (תצוה כח-לא)
המעיל מכפר על לשון הרע ולא רק הכהן היה מכפר בעבודתו אלא גם בגדיו למשל המיצנפת שבראשו היתה לתפארת כפרה על עוון הגאווה שידע האדם מה למעלה מימנו ולא יסתובב כמו אדון עולם.
הגמרא (כתובות ח) אומרת: "כל המנבל פיו או מוציא דבר נבלה מפיו אפילו אם נגזר עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה" חוץ מאשר העונש הנורא שהאדם מחליש מאוד את כוח הפה וממילא דבריו לא נשמעים אצל הקב’’ה.
פיו של האדם ממוקם הוא למעלה מעשרה טפחים, כאשר יוצאים מפיו אך ורק דברי קדושה וטהרה מיד השכינה נקשרת בו, שהרי לא ירדה שכינה למטה מעשרה טפחים, ולכן הפה נקרא "היכל ה’", לפי שדרכו נכנסת ויוצאת השכינה מהאדם. אולם כאשר הפה פגום אין הקב’’ה שורה שם לכן אין דבריו נשמעים. מה שעל האדם לעשות הם גדרים וסייגים לכל אמירה ודיבור היוצא מפיו. לזה מה שנאמר "סוף דבר הכל נשמע את האלוקים ירא ומצוותיו שמור כי זה כל האדם" מי שיש לו יראת שמים דבריו נשמעים.
כותב הגר"א באגרתו ומביא מדברי הזוהר"ק: "ומה לי להאריך בזה העון והחמור מכל העבירות ’כל עמל אדם לפיהו’ (קהלת ו,ז) אמרו חז"ל שכל מצוותיו ותורותיו של אדם אינו מספיק למה שמוציא מפיו מה אומנותו של האדם בעוה"ז? ישים עצמו כאלם (חולין פט) וידביק שפתותיו כשתי ריחיים.
וכל כף הקלע הכל בהבל פיו של דברים בטלים ועל כל דיבור הבל צריך להתקלע מסוף העולם ועד סופו, וכל זה בדברים יתרים. אבל בדברים אסורים כגון לשה"ר וליצנות ושבועות ונדרים ומחלוקת וקללות, ובפרט בביה"כנ בשבת וביו"ט על כל אלה צריך לירד לשאול למטה הרבה מאוד ואי אפשר לשער גודל הצרות והיסורין שסובל בשביל דיבור אחד!"
תלמידי רבנו הגאון ר’ אליהו לאפיאן זצ"ל מספרים ברטט כיצד היה מדבר על חטא לשון הרע בהתרגשות שיצאה ממעמקי הלב ושואג כארי: "אבל חטא הלשון נורא מאוד!" וחוזר ואומר: "חטא הלשון נורא מאוד! נורא מאוד חטא הלשון! אף אחד אינו בא להגן ולסנגר על החוטאים בחטא זה"! והיו הדברים מרטיטים את לב השומעים והכל עמדו נפעמים לנוכח חרדת הדין ויראת החטא אשר השתקפו בהזדעזעותו הגדולה ובהתרגשותו הרבה של רבנו זצ"ל. אכן מה נורא חטא הלשון!
ועל כן עשה לנו הקב"ה מחסומים וגדרים לשמור על הלשון: את השיניים ואת השפתיים שתי חומות בצורות היכולות לסגור על הלשון. אך חומות אלו יכולות בנקל להתמוטט אם לא יודעים כיצד לשמור עליהן ועל האדם לשלוט עליהן.
המגיד מדובנא בספרו "אהל יעקב" מסביר את העניין עפ"י משל:
משל לשני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, והיו לזה בנות ולזה בנות.
כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן השיא אותן אביהן ברוב פאר והדר, ואילו הגנב לא היה לו ממון להשיא את בנותיו ונשארו בתולות זקנות.
הפציר הגנב בשכנו שיסביר לו איך הצליח להשיא את בנותיו ולתת להן נדוניא, בשעה שהוא עני ואביון כמוהו?
השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שבו שנולד לו ילד, עושה לעצמו תיבה קטנה (קופה) סגורה במסגר, ויום יום הוא נותן בתוכה אגורה אחת, ועד שיגיע לפרקו כבר יש לו עבורו כל צרכי הנישואין. חוטב העצים הציע לשכנו שיעשה כן גם הוא, דהיינו שיעשה ארגז קטן סגור במסגר וייתן בתוכו מידי יום מטבע עד שיתמלא.
כששמע הגנב את דבריו ואת עצתו, צחק מאוד ואמר: "העצה הזאת טובה רק עבורך, כי כאשר תיתן את המטבע לתוך הארגז הסגור, יהיה מונח עד שיגיע הילד אל פרקו, ואין חשש שתפתח אותו לפני הזמן גם אם תהיה דחוק, אבל אנכי הלא גנב אני, ואני פותח מסגרות נעולות אשר סגרו אחרים, וכל שכן מסגר קטן זה אשר אני עשיתיו, שבוודאי שאני אפתח אותו כאשר אהיה דחוק לכסף".
והדברים ברורים: מי ששומר על תורה ומצוות יכול לעשות לעצמו מסגרת גם לפיו, והוא בוודאי גם יוכל לשמור אותו. אך מי שעובר על מסגרות אשר גדרה התורה, גם את שתי החומות הבצורות הבאות להגן על הלשון ישבור בקלות (אור דניאל).
דין בעלי לשון הרע דינם שווה כמו המינים והאפיקורסין וכופרים בתורה ובתחיית המתים ובביאת הגואל אשר אין להם חלק לעולם הבא. (הרמב"ם הל’ תשובה פ"ג ה,י).
הדבר מבהיל! הרמב"ם הפוסק הגדול העתיק את דברי חכמינו הקובעים שבעל לשון הרע אין לו חלק לעוה"ב, לא יועילו כל טענותיו של האדם למעלה, בעולם האמת יפוררו אותן אחת לאחת. אדם המדבר לשון הרע משחק באש, בלבה רותחת, ולא בחינם אמר שלמה המלך "שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו". העונש על כך הוא קשה.
הגב’ (ערכין טו) שונה: אמר מר עוקבא, כל המספר לשה"ר אומר הקב"ה לשר של גיהנום: אני עליו מלמעלה ואתה עליו מלמטה נידוננו, שנאמר "חצי גיבור שנונים עם גחלי רתמים" (תהילים קכ, ד) אין חץ אלא לשון ואין גיבור אלא הקב"ה. וגחלים מעץ רתמים שאינו ניכבה בקלות שגחלי רתמים דלוקים יכולים להישאר חודשים בפעולה עד שיכבו (אור דניאל).
את האורים ואת התומים (תצוה כח-ל)
על אבני החשן היו חרותים שמותיהם של השבטים. משהיה הכהן הגדול שואל משהו באורים ותומים, היו מאירות אותיות בודדות מבין השמות החרותים הללו, ועל ידי צירוף מתאים של האותיות היה הכהן מוצא את התשובה לשאלתו. אולם כדי לצרף את האותיות בסדר הנכון, על מנת לדעת את התשובה האמיתית, זקוק היה הכהן לרוח הקודש והיה עליו לכוון את השם "תומים".
וזהו שאמרו חכמינו "אורים שמאירים את דבריהם, תומים שמשלימים את דבריהם" (יומא ע"ג).
בלעדי ה"תומים" אי אפשר היה לדעת את מובנן של האותיות המוארות, או כי אפשר היה לצרף את האותיות בצורה מסורסת ולקבל תשובה שלא ניתנה מן השמים. (רמב"ן).
ועשית ציץ זהב טהור ופתחת עליו פתוחי חתם קדש לה’ (תצוה כח-לו)
דוקא על הציץ צריך לכתוב קודש לה’ ואילו על שאר בגדי אהרון הכהן לא צריך לכתוב וזאת מכיון שאז גם ההדיוטות היו לובשים ציץ כשל הכהן כמו שהמשנה (שבת פ"ו א) אומרת במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה בשבת (משום איסור טלטול) לא תצא בטוטפת. ופירש הרמב"ם שם טוטפת הוא ציץ שקושרים אותו על המצח מאוזן לאוזן.
ובכדי שיהיה שינוי ניכר בין הכהן לשאר העם בלבוש הציץ לכן צריך לכתוב עליו "קודש לה’" כדי להבדיל בין קודש לחול, אבל בשאר הבגדים שרק הכהן גדול לובשם לא צריך היכר לכך (בית הלוי לוקט מלבוש יוסף).
ושבצת הכתנת שש ועשית מצנפת שש ואבנט תעשה מעשה רקם (תצוה כח-לט)
כך אמר לו: הקב"ה תעשה הכתונת שאמרתי לך לעיל (בפ"ב) הלבוש הבא על הבשר ולא הסברתי לך כיצד תעשה אותו, ואני מסביר לך עכשיו שתהיה עשויה פשתן. וכל חוט ממנה יהיה כפול ששה נימין, ותהיה משובצת עשויה משבצות, והם כמו גומות כפי שעושים בתכשיטי זהב לקבוע בהם האבנים הטובות, אף בכתונת תעשה המשבצות האלו לשם נוי.
ועשית מצנפת שש, המצנפת שצויתי לך למעלה אסביר עכשיו מהי, שאף היא תהיה עשויה פשתן, וכל חוט יהיה כפול שש כמות הכותנת, ומצנפת זו היתה עדינה ודקה מאד. ואורכה היה ט"ז אמה.
ואבנט תעשה מעשה רקם, הוא האזור שעל גבי הכתונת, תארוג אותו מעשה רוקם, היינו שיהיה עיבודו מצד אחד בלבד. שבמקום שהכתוב אומר מעשה רוקם הכונה שיהיה עיבודו בצד אחד בלבד. ובמקום שנאמר מעשה חושב, הכונה בשני הצדדים.
ודעו שהאבנט הזה של הכהן גדול היה כלאים. שהיה מצמר ופשתים ארוגים יחד. ולכן כשהיה גומר את העבודה היה מיד מסיר ממנו את האבנט, שאסור היה ללובשו אלא בשעת עבודה, כיון שהיה כלאים. אבל שאר הבגדים אע"פ שהיו בגדי קודש מותר היה ללובשם אפילו אחרי העבודה, כל היום כולו.
ואורך האבנט הזה היה ל"ב אמה ורוחבו ג’ אצבעות.
והטעם שציוה הקב"ה שהכהן הגדול ילבש הבגדים האלה כשבא לקודש לעשות עבודה, לפי שיודעים המלאכים שהכהן הגדול הוא משרתו של המלך, ויש לו רשות ליכנס תמיד אל המלך, בלי לבקש רשות, אלא כל זמן שהוא נצרך לו. משל למה הדבר דומה, לאחד שהיה פדגוגו של בן המלך והיה דואג לכל צרכיו. והיה הכרח שהפדגוג יוכל ליכנס בכל עת לארמון המלך לצרכיו של בן המלך. מה עה המלך, הלבישו בגד מלכות והיו כל העבדים והשוערים יודעים שכיון שהוא לבוש בגד מלכות סימן שהמלך מסכים שהוא יכנס בכל עת. כך הכהן הגדול שהיה נכנס לבית קודש הקדשים שהוא מקום קדוש ונורא, כשהיה נצריך ליכנס לשם לצרכי ישראל, והרי זה נקרא שנכנס לארמון המלך שהיה מקום של השראת השכינה, והיה חשש שינזק על ידי המלאכים שהם שומרי המקום, לפיכך עשה הקב"ה לכהן הגדול סימן, הם מלבושי הקודש, כדי שיכירו המלאכים שהקב"ה חפץ בו ולא יזיקו לו. ובודאי אילו לא היו לו הרבה זכויות לא היה יוצא בשלום מידיהם של המלאכים, בשעה שהיה נכנס במקום נורא וקדוש כזה.
ושבצת הכתנת שש ועשית מצנפת שש (תצוה כח-לט)
המצנפת מכפרת על עוון הגאווה ועוון זה מביא לידי הרבה עוונות גדולים אחרים, כיוון שהוא גורם שנאה בלבו על חברו, וכתוצאה מכך מדבר עליו שה"ר. וגבהות הלב גורמת לאדם שהוא מת קודם זמנו, כפי שמצינו בירבעם בן נבט שהיה אדם גדול בתורה שלא היה כמותו! כל חכמי ישראל היו לפניו כעשבי השדה, למרות שהיו בדורו אנשים גדולים ביותר, תורתו שלמד הייתה מאירה ביותר בלי שום טעות, והיה מפרש התורה ק"ג פנים וכולם היו אמיתיים.ומכל מקום, כיוון שהייתה בו מידה רעה של הגאווה עקרתו מן העולם קודם זמנו, ואיבד העולם הזה והעולם הבא, והוא נימנה בין המלכים שאין להם חלק בעוה"ב. ונחשב עוון הגאווה כעבודה זרה וכאילו כפר בעיקר ח"ו.
ואמרו בגמרא: "כל המתגאה אינו עומד לתחיה". עוון הגאווה גדול כ"כ, עד שמאבד כל רכושו של האדם בעוה"ב, כיוון שכל התקווה הטובה שיש לו היא לעמוד בתחיית המתי ם, ולהנות מטובות ועינוגי העוה"ב שעין לא ראתה, על כן חבל שיסכן אדם כל טובתו שמצפה לה, בגלל עוון של שטות זו שאין בו לא הנאה ולא תועלת.
לפיכך יתרחק אדם ממידה מגונה זו כמו מפי הארי, וידבק במידת הענווה שהיא סולם טוב שבו עולים אל כל המידות הטובות. וכמה יקר וחביב בעיני הקב"ה אדם שיש בו מידה טובה זו להיות שפל רוח.
מעשה מדהים אירע אצל ה"בבא סאלי" זצוק"ל:
יהודי אחד, קבלן במקצועו, היה מקורב מאוד אצל הרב. לא היה האיש צדיק מופלג ולא אברך ישיבה, אלא היה ירא שמים ומקיים כל אשר אומרים לו. היה עובד באמונה וביושר ותורם לצדקה מהונו ומאונו. בכל פעם שהיה נכנס אצל ה"בבא סאלי", היה הרב מאיר לו פנים, ונהנה בו.
צהריים אחד נזדמן לו לשוב לבוא אל הרב. והנה, כאשר ראהו הצדיק נזדעק וקם למולו, והחל לצעוק עליו בקול רם ומחריד: "שקרן! רמאי! נוכל אתה! הולכת אותי שולל כל כך הרבה זמן!" וכו’. נראה כי זעמו של הרב לא היה שגרתי, ובני הבית כולם נזעקו לקול קריאותיו. אבל ה"בבא סאלי" לא אבה להפסיק לצעוק, וקצף עליו כהנה וכהנה במשך דקות ארוכות ולא נתקררה דעתו עד אשר צעק בפניו: "תצא מהחדר שלי ואל תדרוך בו יותר!"
מרוב בהלה יצא מהחדר במנוסה. הוא בכה חרש בינו לבין עצמו ולא ידע את נפשו. "מה קרה?" שאל את עצמו "מה עשיתי בזמן האחרון? מה סיפרו לו עלי?" ולא היה מי שיתן לו תשובה. הוא הלך לביתו, הסתובב בפיזור נפש מחדר אחד למשנהו, ולא מצא טעם לחייו. הוא החליט ללכת לאתר הבניה שלו במצפה רמון, אולי יראה אנשים וישכח מצערו. הוא שהה שם כמה שעות, ולקראת ערב לקח את הפועלים במכוניתו לביתם כמנהגו.
האירוע כולו לקח פחות משניה...
המכונית שלפניו בלמה בפתאומיות באחד העיקולים של כביש מצפה רמון, וכיוון שהיה שקוע בצערו, תגובתו הייתה איטית למדי: כשהבחין ובלם בפראות בחלקיק השניה האחרון, כבר היה מאוחר למדי. המכונית הועפה אל התהום הנוראה שמשמאל לכביש, והתגלגלה שם כאבן קטנה...
למה לא הוצת מיכל הדלק עד היום הוא אינו יודע. באותם רגעים הוא לא חשב על זה. הוא עיקם את הדלת, וזחל בשארית כוחותיו. אז ראה את מכוניתו מרוסקת ואת שני פועליו הגויים מתים. לפתע התפרץ בבכי: "ריבונו של עולם, בזכות מה אני חי?" הוא מישש את גופו, ולא האמין: הוא בריא ושלם! החושך כבר ירד ואיש לא ראה אותו. בכל כוחותיו התאמץ לטפס אל הכביש, ועצר טרמפ למשטרת ירוחם. סוף כל סוף הוא צריך להודיע על התאונה ועל ההרוגים. באמצע הדרך שינה את תוכניתו והחליט לנסוע לנתיבות אל ה"בבא סאלי".
"יהי מי!" חשב לעצמו "יצעק עלי הצדיק? אין ברירה. אני מוכרח ללכת אליו!"
לפני דלת חדרו של ה"בבא סאלי" נעצר שוב. הוא דמיין לעצמו מה מחכה לו, ורוחו נשברה בקרבו. הוא אזר אומץ בקרבו, דפק ונכנס...
והנה ה"בבא סאלי" קם למולו בפנים צוחקות כמימים ימימה, ואומר לו: "ברוך הבא! ברוך הבא! אני מחכה לך...בוא, חביבי...תשב".
זרם דמעות פרץ מעיניו של האיש, והמילים נעתקו מפיו. הוא הבין שאין טעם לספר לצדיק מה אירע ולכן קירר את התרגשותו והצליח לפלוט מילים אלו בלבד: "רבנו, תסביר לי מה היה היום?"
"דע לך", אמר לו ה’’בבא סאלי" "כי המעשר שאתה נותן מכספך ללומדי התורה, מגן עליך כחומה בצורה, ולכן כמה פעמים שרצו המזיקים להזיקך, לא יכולו. אבל בזמן האחרון התחלת להתגאות על מעשיך הטובים האלה, וצמחה לך קרן רוחנית ברגל (!) כמאמר חז"ל: האי מאן דיהיר בעל מום הוי. וכשנכנסת היום בצהריים ראיתי (!) את מלאך המות קשור לך שם...והבנתי אין כך דרך להציל את חייך רק אם אצליח להוריד את גאוותך מיד. לכן השפלתי אותך. וכאשר רוחך ירדה כל כך, עזב אותך מלאך המוות. ולקח את שני הערלים...!!!"
לצערנו, אנו נתקלים כיום בתופעה שאנשים מאבדים ממון רב אעפ"י שאין להם כלום באוצרותיהם, וזאת כדי שלא להיות "נחותים" מחבריהם, ומשקיעים כל ממונם בדירות יוקרה, במכוניות פאר,ובכל מיני מותרות, וכל זאת למען יראו אחרים את יכולתם ולכל זה גורמת הגאווה.
וכך אנו מבקשים בכל יום בתפילה: "ונפשי כעפר לכל תהיה" זוהי לא סתם בקשה, אלא הרגשה תמידית שצריכה להתלוות אל האדם במשך כל חייו יום יום, רגע רגע.
הנביא צפניה אומר: "בקשו את ה’ כל ענוי הארץ אשר משפטו פעלו, בקשו צדק בקשו ענווה אולי תסתרו ביום אף ה’" (צפניה ב, ג). מידת הענווה היא מידה הנצרכת לקנותה בעמל רב, פשוט ללמוד ולפעול ולעשות וכבר נאמר בתהילים "לענוים נתן חן" ובפרקי אבות "הוי שפל רוח בפני כל האדם".
כללו של דבר" השפל עצמך וינשאך המקום!
דוגמא מאלפת מובאת בתנ"ך על הנזק שיכול הגאוותן לגרום לעצמו, עד כדי כך שהוא מעדיף לאבד חייו מאשר לאבד מכבודו.
כדוגמא לדבר אנו מוצאים (שופטים ט, נ) אבימלך כבש את תבץ, כל אנשי העיר נסו לתוך מגדל וסגרו בעדם. ניגש אבימלך לפתח המגדל לשורפו באש, ותשלך אשה אחת סלע על ראשו של אבימלך וריצצה את גולגלתו. נתאר לעצמנו כאשר אדם נמצא במצב של פגיעה, הוא מיד קורא לרופא או לעזרה על מנת שיצילו את חייו. אולם אבימלך לא רק שאינו קורא לעזרה, אלא הוא קורא לנער שהיה נושא כליו, ואומר לו: "שלוף חרבך ומותתני פן יאמרו אשה הרגתהו וידקרהו נערו וימת". בכדי שלא יאמרו האנשים שגיבור כמו אבימלך אשה הצליחה להורגו, לפיכך מעדיף מוות בטוח מאשר ספק הצלה, והעיקר שלא יפגע מכבודו.
כל אדם בר דעת היה צריך להבין שכאשר מדובר על האפשרות להמשיך לחיות מול כבוד עדיף חיים. וכי זה הזמן להתעסק בגינוני כבוד? אבימלך היה צריך להזעיק מיד רופא ולנסות להציל את חייו. אך יצר הגאווה לא איפשר לו "להשפיל עצמו" ולמות ע"י אשה.
למדים אנו מכך שאדם הרודף אחר הכבוד לא די שהוא מהלך כעיוור בלי שום ראיה בדרך שהוא הולך אלא אף מוכן לאבד חייו אך לא לאבד מכבודו. (אור דניאל)
ועשית להם אבנטים (תצוה כח-מ)
האבנט מכפר על הרהור הלב. (ערכין טז ע"א)
איש אחד בא פעם אחת אל המגיד הגדול ממזריטש ז"ל,והתאונן לפניו שאיננו יכול לטהר את מוחו ממחשבות לא טובות והרהורים רעים,שנכנסים אליו בעל כרחו ומבלבלים אותו. ציוהו הרב המגיד לנסוע להצדיק ר’ זאב מז’יטומיר ז"ל.
ור’ זאב החזיק אז בית מזיגה בכפר אחד. הלך האיש לאותו כפר,וכשבא לבית ר’ זאב כבר היה לילה, ומצא את הבית סגור מבפנים. דפק האיש על הדלת,ואיש לא פתח לו. המתין זה מה, ודפק שוב על הדלת, ושוב אין פותחים לו. היה אז זמן הקור, והתחיל להתחנן שיפתחו לו, ולא הועיל מאומה. התחיל לדבר בכעס וברוגז:
איך זה אינכם מרחמים על יהודי להכניסו לבית?
ומהבית – אין קול ואין קשב. אין פותחים. כאור הבוקר פתחו את הדלת, והוא נכנס והתאכסן שם כמה ימים, ור’ זאב אינו שואל אותו על שום דבר. תמה האיש בלבו:
על מה זה שלח אותי המגיד לכאן?
והחליט לחזור לביתו. קודם הליכתו פנה לר’ זאב בשאלה?
הנה רבנו המגיד שלח אוי לכבודו, ואיני ידוע על מה.
השיב לו ר’ זאב:
אני אגיד לך למה שלחך רבנו אלי: שתלמד ממני, כי האדם הוא בעל הבית, ולמי שאיננו רוצה אין הוא מניחו להכנס (סיפורי חסידים).
ולקחת את הבגדים והלבשת את אהרון את הכתנת ואת מעיל האפד ואת אפד ואת החושן ואפדת לו בחשב האפד (תצוה כט-ה)
מצות לא תעשה שלא יזח החושן מעל האפוד
רבי יוסף זונדל היה מפורסם בכל רחבי ליטא, הוא היה ידוע בפקחותו, בלמדנותו ובצדקתו.
פעם ביקש ה"חפץ חיים" מעגלונו שיסור לביתו של רבי יוסף ויבקש עבורו ברכה. עשה כן העגלון ורבי יוסף ביקש להעביר ברכה זו:
"יהי רצון שילך יחף וישא אבנים". נדהם העגלון לשמוע ברכה כזאת וכשחזר לראיין לא חפץ היה למסור ל"חפץ חיים" את הברכה.
ה"חפץ חיים" שלח קרוא לעגלון ושאלו: "מדוע לא השבת לי תשובה? והעגלון סיפר לו את הברכה המוזרה. ה"חפץ חיים" שמח מאוד ואמר: "הלואי ותתקיים הברכה, אם כי די לי שאלך יחף גם אם לא אשא אבנים".
ולתדהמת הסובבים אותו הסביר: "קבלתי ברכה שיבנה בית המקדש, ואני ה"חפץ חיים" כהן הנני אוכל לעבוד יחף בבית המקדש, ואשא את אבני החושן". (613 סיפורים ע תרי"ג).
וגר לא תלחץ ואתם ידעתם את נפש הגר כי גרים הייתם בארץ מצרים (תצוה כט-יט)
ומעשה היה בגר צדק שהיה מתוכח עם רבו בענין הישמעאלים. שרבו אמר שהם עובדי עבודה זרה, והוא אמר שאינם עובדי ע"ז. ובתוך הויכוח כעס הרב עליו וציערו בדברים ואמר לו ענה כסיל כאולתו. והגר הזה ערך דברים לפני רבינו משה בן מימון וסיפר לו גוף הדברים שאירעו בינו ובין רבו, והסכים רבינו משה בעיקר הדין ואח"כ השיב לו באגרת וכך כתב לו.
נצטערתי בשומעי שרבך דבר עמך שלא כהוגן וציער אותך ובייש אותך וקרא לך כסיל, בודאי עברה גדולה עשה, וראוי לו לבקש ממך מחילה אע"פ שאתה תלמידו, ואח"כ יש בתענית ויכניע לבו ויצעוק ויבקש רחמים מלפני הקב"ה אולי יכפר לו, ואולי שתוי היה באותה שעה שלא ידע של"ו פעמים הזהירה תורה על הגר שנוקירו ולא נצערו בדברים קשים. ואפילו אם היית מדבר דברי הבל היה לו להסביר לך בדברי נועם ולהעמידך על טעותך, כ"ש שדברת דברים נכונים והוא שטעה. ועוד אני תמה עליו שהלך אחרי החקירות לחקור אם הישמעאלים עובדי ע"ז והיה צריך לחשוד בעצמו שמא ע"י כעסו הרי הוא כעובד עבודה זרה. וכ"ש שכעסו הביאו לבייש גר צדק שלא כדין, ודע שהחיוב שחייבה אותנו תורה על הגרים גדול מאד, שהרי צונו לאהוב ולירא אב ואם ולכבד את הלוים ולהתיירא מפניהם, וזה יתכן אפילו אם לא נאהב אותם מאד מאד, שלא הזהירה אותנו תורה לאוהבם, ואילו על הגרים צותה לנו תורה לאהוב אותו כמו שנאמר "ואהבתם את הגר". ר"ל שעלינו לאהוב אותו מלב ונפש כפי שצוה לאהוב אותו יתברך כמו שנאמר ואהבת את ה’ אלהיך. והקב"ה אוהב את הגר כמו שנאמר: "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה". וזה שקרא לך כסיל תמה אני כיצד העיז לכנותך כך, שבודאי מי שעוזב אביו ואמו וממלכתו וכל נכסיו ומתחבר לאומה הישראלית אע"פ שבעונות שנואה מאד בעיני כל האומות, הרי מפני שהתנדב לבו לבוא תחת כנפי השכינה ולהתאבק בעפר משה רבינו ויהיה יחד בשפלות ישראל, ח"ו לומר לו שהוא כסיל ואדרבה, אתה הפקח והנבון והמשכיל, תלמידו של אברהם אבינו ומעלתך גדולה והקב"ה יברכך בעוה"ז ויאריך ימיך ויהיה לך שכר גדול בעוה"ב ותזכה לראות בכל הנחמות העתידים לבוא על ישראל ממני משה בר מיימון ז"ל.
וכפר אהרן על קרנתיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים, אחת בשנה יכפר עליו לדרתיכם, קדש קדשים הוא לה’ (תצוה ל-י)
המלבי"ם היה מגדולי הלוחמים בתנועת ההשכלה. בתבונתו, בעוז רוחו באהבת ה’ הגדולה שפעמה בקרבו הוא עצר את התפשטותה של ההשכלה, וסייע לרבים לשוב לתורת ה’ ולמצוותיו. בחכמתו הרבה ידע המלבי"ם גם מתי לא להגיב לדבריהם של המשכילים. אחד המקרים הללו מובא להלן:
נוהג היה הגאון המלבי"ם בעירו בוקשרט, ללמוד כל ליל שבת פרשת השבוע, לפני קהל של כשלוש מאות בעלי בתים, ששאבו קורת רוח והנאה רוחנית מרעיונותיו.
בתקופה ההיא השתוללה תנועת "ההשכלה" ועשתה שמות בקרב הנוער היהודי, וכמו כן, נפגעו מקצת מבעלי הבתים בנגע ה"השכלה". המלבי"ם היה, כידוע, אחד היריבים הקשים לתנועה זו, והמשכילים מצידם כל אימת שניתן להם הדבר, יצאו נגדו.
היה זה בליל שבת פרשת תצוה, בהגיעו לפסוק האחרון שבפרשה. הוא פירש את הפסוק באופן שנתן "חומר" למשכילים להיתפס בו ולדבר בגנותו. בפסוק זה שבסוף "תצוה" כתוב: "וכפר אהרן על קרנותיו אחת בשנה מדם חטאת הכפורים. אחת בשנה יכפר עליו לדורותיכם קודש קדשים הוא לה’ - רש"י מסביר כי "קודש קדשים" הכוונה היא למזבח.
ואילו המלבי"ם פירש כי "קודש קדשים" הכוונה היא לאהרן הכהן (ראה בפירוש המלבי"ם לפסוק זה).
פירושו קומם כנגדו את המשכילים בעשותם "מטעמים" - הרב נוטה מפירוש רש"י. ועוד, מאימתי התורה מהללת בן תמותה בתואר "קודש קדשים"? הם התלוצצו על חשבונו של המלבי"ם, ומוקירי המלבי"ם השתתקו באין מענה בפיהם להסביר את ה"טעות"...
יחד עם זאת לא העיז איש להעמידו על "טעותו" מלבדי - מספר ר’ שמעון אליהו - שאזרתי עוז ושאלתי את פיו. ברם, המלבי"ם ללא התרגשות ענני: נו, ולמי איכפת ליצנותם של המשכילים? בליל שבת הקרוב אחזור לפסוק זה.
ליל שבת "כי תשא" בא, והקהל כולו דרוך היה לקראת השיעור ומצפה לראות כיצד יצליח המלבי"ם להסביר את "טעותו"...
והנה המלבי"ם פותח את שיעורו באמרו: בטרם נתחיל ב"כי תשא" נחזור לפסוק אחרון של "תצוה": "קודש קדשים" - הוא אהרן הכהן!... והמלבי"ם עובר מיד לסדר "כי תשא" כדרכו, הקהל נשאר משתומם ולמחרת פונה אליו שוב ר’ שמעון אלי’: הרבי חזר על "טעותו"?... הירגע נא - עונהו המלבי"ם - אין כאן שום טעות, ומקרא מלא הוא בדברי הימים: "ויבדל אהרן להקדישו קודש קדשים הוא ובניו עד עולם".
ומדוע זה - שואלו ר’ משעון אליהו - לא הקהה רבינו את שניהם של המשכילים שעל אף התרברבותם הרי אינם אפילו מקרא! לשם מה? - עונה המלבי"ם - "אל תען כסיל" כי אם אני יענה להם וזה יחשיב אותם למשהו ודעתם תישמע בצבור ועלול להכשיל עמי ארצות והם יחפשו עוד מצבים דומים להתלבט כדי שדעותיהם היתפרסמו וכשאינך מתיחס ובז למעליזים ולא יורד לרמתם אז גם לא נתת להם במה, ולא לוקחים אותם ברצינות וזאת כל המטרה. (מורשת אבות).
