דבר החסידות – פרשת תצוה

פרטים

קטגוריה: פרשת תצוה

פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 22:04

נכתב על ידי Super User

כניסות: 463

פרשת תצווה- במה חשיבות תרומת שמן הזית לנר התמיד?

פרטים

קטגוריה: פרשת תצוה

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:13

נכתב על ידי Super User

כניסות: 487

פרשת תצווה- במה חשיבות תרומת שמן הזית לנר התמיד?

 מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשה זו פותחת במילים:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית--לַמָּאוֹר:  לְהַעֲלֹת נֵר, תָּמִיד.  בְּאֹהֶל מוֹעֵד מִחוּץ לַפָּרֹכֶת אֲשֶׁר עַל-הָעֵדֻת, יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו מֵעֶרֶב עַד-בֹּקֶר--לִפְנֵי ה':  חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם, מֵאֵת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל..."

 [שמות כ"ז, כ- כ"א]

השאלות הן:

א] מדוע אינו מוזכר שמו של משה בפרשה זו?

ב] מהי מטרת תרומת שמן הזית שנצטווו ישראל להביא?

תשובות.

שמו של משה אינו מופיע בפרשה.

הגאון  רבי אליהו מווילנא סובר:

הטעם לכך: לפי ש: ז' באדר נופל תמיד בשבוע של פרשת תצווה [רק לעיתים רחוקות יקרה שפרשת תצווה תופיע אחר ז' באדר] אלוקים הצופה למרחקים- עד סוף כל הדורות ידע מראש כי : ב:ז' באדר יסתלק משה רבינו ע"ה, לזאת לא נזכר שמו בפרשה הזאת- כדי לתת רמז על כך.

 בנוסף לכך אומר הגאון  מווילנא: למרות ששמו של משה אינו נזכר בפרשתנו במפורש, הרי הוא מוזכר בדרך הרמז בפרשה- ישנם מאה ואחת פסוקים ואותיות "משה" במלואן - מ"ם, שי"ן, ה"א.

 כאשר נפחית משלושת המילים האלו את האות הראשונה ["משה"] עולות שאר האותיות לגימטרייה של 101- כמספר הפסוקים בפרשה.

רבי שמעון סופר סובר: אי  הזכרת שמו של משה בפרשה זו- היא בבחינת אות כבוד  והערכה למשה המנהיג- הקב"ה בזה העניק לו כבוד כדי שכביכול יחוקק הוא בעצמו ויצווה על עם ישראל להביא את  תרומת השמן.

 משל למה הדבר דומה? למלך שנתן את השרביט לאחד משריו האהובים עליו והתיר לו לחוקק חוקים במשך תקופה מסוימת -כדי שיקראו על שמו של  השר ועל ידי כך זכה משה לגמול מיוחד מאת: ה' - בזמן שהתייחס במסירות נפש רבה למען עם ישראל לאחר  חטא העגל ולכן אמר לו ה':

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,..." כלומר אני  מאפשר לך באופן מיוחד שאתה גם תחוקק וגם  תצווה לעם ישראל וזאת בתמורה  שמסרת את נפשך ללא קץ.

מטרת תרומת שמן  הזית.

לפי  דברי מדרש רבה: "אמר הקב"ה למשה: וייקחו אליך שמן זית זך, לא שאני צריך להם, אלא שתאירו לי כשם שהארתי לכם, כדי להעלות אתכם בפני כל האומות"

מכאן אנו לומדים: כשם ששמן הזית יש בכוחו להאיר-כך בית המקדש מאיר לכל העולם, כמו שנאמר: "והלכו גויים לאורך"[ישעיהו ס']

האדמו"ר רבי משה ליב מסאסוב סובר:כי תחילה מוטל על האדם לכתת-כלומר-לשבר ולנתץ את יצרו הרע, רק אחרי זה הוא יהיה מסוגל לקלוט את אור השכינה.

הדבר רמוז במילים: "כתית למאור"

המגיד רבי דוב- בער ממזריץ אומר: כי בפסוק הנ"ל ישנו רמז לאדם, לכתת רגליו למקום בו לומדים תורה, באופן זה הוא מזדכך מכל מגרעותיו שדבקו בו-עד שמצליח להגיע: "להעלות נר תמיד"-הוא זוכה לרכוש לתמיד את אורה של התורה.

רבינו בחיי-אומר: כי יש להקפיד שהמנורה לא תישאר ללא נר-אלא, נר תמידי- ויש כאן רמז לנר האמצעי במנורה-שכל הנרות משני הצדדים היו פונים אליו והוא עצמו היה פונה  למעלה-כלפי השכינה ולכן נאמר: "נר תמיד"

ועוד מביא מדרש יפה: אמר הקב"ה שאיננו זקוק לאור  של בשר ודם שהרי בעזרת אורו –הוא מאיר את העולם-אלה המטרה-בנר התמיד: להעלות ולזכות את עם ישראל.

ה"כלי יקר" אומר: כי משה רבינו בכבודו ובעצמו היה כמו נר התמיד במנורה- וכך הואצל ממנו שפע רוח הקודש על יתר הנביאים שבאו אחריו.  הרי נאמר שפני משה היו כחמה[מסכת בבא בתרא עה.ע"א]וכך גם הנר המערבי במנורה ששימש נר תמיד הואצל עליו מאורו של משה, כי משה היה בין אור ה' לבין כל סוגי האור שהתקיימו בדרך ניסית. והראיה לכך: כאשר משה נולד- כל ביתו נתמלא אור- כסימן לרמז שהוא יקבל את אורו מהאור העליון ובאמצעותו הושפע האור על כל מקום שיש בו דבר העומד בנס. מסיבה זו אמר ה' למשה: "אתה תצווה"- שאתה מהאור שבך- תצווה את ישראל שיביאו שמן  -כדי שתשפיע מההוד שבך על העלאת נר התמיד במקדש.

 חז"ל אומרים על המילים: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"-יש כאן רמז לדרך ארץ לכל אדם, בתחילה תקפיד להיות: "אתה" תשתדל להיות ללא דופי בכל המובנים ורק אחר יקוים בך הפסוק:"תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל"- תוכל להגיע  להורות וללמד גם אחרים- בדומה לדבריו  של  ריש לקיש [במסכת בבא מציעא ק, ז, ע"ב]

"קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים"

ועוד אומרים חז"ל: עם ישראל משול  לפרי הזית העובר כמה תהליכים עד שנהפך לשמן זך, מורידים אותו מהעץ וחובטים בו, מעלים אותו לגת וטוחנים אותו, ורק אחרי כל הפעולות האלה והמכות - נותן הזית את השמן הטהור שלו, בדומה לכך עם ישראל.

אומות העולם חובטים בו ומציקים לו ורק אז עושה תשובה.

מכאן, שהדלקת המנורה מבטאת את ייעוד המשכן ובהמשך המקדש- להאיר לכולם.

ראיתי הסבר מעניין [בספר  מטה שמעון] "תצוה"-  גימטריא- נשים.- הנשים מוזהרות להדליק נרות שבת  ומדוע? על כך אומר המדרש: מפני שחווה כיבתה נרו של עולם-

 הרמב"ם מסביר: הנשים חייבות להדליק נרות לפי שהן מצויות בביתן ועוסקות בצרכי הבית.

רבי חיים שמואלביץ [בספרו "שיחות מוסר"]

שואל: מדוע נאמר:

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית—לַמָּאוֹר"

מביא תחילה את דעתו של הרמב"ן: כוונת הציווי: להביא תחילה את השמן אל משה- כדי  שהוא בעצמו  יבדוק אם אכן השמן הוא זך וכתית כראוי- אלא שעדיין זה קשה, וכי לא היה בקרב עם ישראל אדם מומחה לעניין שיבדוק אם  השמן ראוי ,אם לא , מלבד  משה? אלא שמצינו  שאמר דוד המלך:

"הִנֵּה מַה-טּוֹב, וּמַה-נָּעִים--    שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד. כַּשֶּׁמֶן הַטּוֹב,    עַל-הָרֹאשׁ--

יֹרֵד,    עַל-הַזָּקָן זְקַן-אַהֲרֹן: שֶׁיֹּרֵד,    עַל-פִּי מִדּוֹתָיו". [תהלים קל"ג]

ובמדרש הובא: שלכך כתוב פעמיים: "זְקַן" לפי שכאשר היה השמן על זקן אהרון- כאילו היה גם על זקנו של משה,

 והמשמעות של המילים: "שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד"- כלומר הקשר בין משה ואהרון היה כה הדוק עד ,כי משה רבינו היה חש כאילו שמן המשחה אשר משח בו את אהרון אחיו- על ראשו והיורד על זקנו - כאילו שמן זה בעצם יורד על זקן משה בעצמו.

 בנוסף, כאשר משה הלך למצרים בשליחות על פי ה', הוא התעכב שבוע ימים מלהתקדם לשם, כיוון שחשש לכבודו של אהרון, שמא הוא ראוי יותר ממנו להנהיג את ישראל. אך הקב"ה  העיד על אהרון שלא קינא במשה כלל וההוכחה שהכתוב מציין:

"הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ". [שמות ד, י"ד]  הרי סגולת האחדות הייתה ביניהם.

 כל אחד מהם הרגיש  במעשה זולתו כאילו הוא עצמו  עושהו, לכן נאמר:

"וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ"- לצורכו של משה ובעבורו, לפי ששמן זה תכליתו: להדלקת נרות המנורה- כשם שהיה עבור אהרון, כך היה גם עבור משה למרות שבפועל לא התעסק בו כלל ולכן נאמר על אהרון ומשה:

"שֶׁבֶת אַחִים גַּם-יָחַד" שני מנהיגים- אחים ומאוחדים.

רבי אליהו מאיר קובנר מסביר: מדוע  למען הדלקת הנרות במנורה- הוצרכו דווקא שמן זית זך כתית להעלות את נר התמיד, בעוד שמנגד מנחות שנועדו לאכילה ,אין דין שיהיו משמן זית זך?

 וכאן הוא מביא את דברי תנחומא: "מה מנורה שאינה לאכילה טעונה שמן זית זך, מנחות שהן לאכילה אינו דין שיהיו טעונין שמן זית זך? תלמוד לומר: זך כתית למאור  ולא זך כתית למנחות"

 הכתוב בא ללמדנו: כי קיים הבדל בין העושה בעבור עצמו -ובין הפועל למען הכלל, מנחות- שהיא מצוות אכילה לאדם עצמו, לא מחייבת התורה בשמן זית זך דווקא. בניגוד לכך-לא כן  המנורה אשר  ייעודה להאיר לעולם. כלומר להשפיע על אחרים, היא טעונה דווקא שמן זית זך, שעה שאדם רוצה להאיר את לבבות הבריות, חייב לבדוק את עצמו  תחילה עד כמה ליבו טהור וזך- כדי שתתאים  לו משימה  כה נעלה.

מדרש חז"ל אומר: נמשלו בני ישראל לזית והקב"ה- נמשל לנר, השמן מיועד לנר, וכשם שהנר ושמן מתאחדים כדי להאיר יחדיו, אמר ה' לבני ישראל: היות ואורי הוא גם אורכם ואורכם- אורי ,אני ואתם  נלך לציון כפי שנאמר:

"קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח".[ישעיהו  ס', א]

 ומדוע נמשלה כנסת ישראל לזית, לפי שנאמר:

"זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי-תֹאַר, קָרָא יְהוָה שְׁמֵךְ" [ירמיהו ס', א]

 מדוע  משולים ישראל לזית דווקא:

 לפי  שבעוד שכל המשקים מתערבבים זה בזה, לעומתם- השמן תמיד עולה  וצף מעליהם- כך גם ישראל אינם יכולים להתערבב עם הגויים.

 רעיון נוסף: כמערבבים את כל המשקים אין להבחין בסוגיהם השונים- איזה תחתון ואיזה מהם עליון- לעומתם השמן תמיד יצוף למעלה ולא יתמזג עם שאר המשקים, כך גם ישראל – בשעה שעושים רצונו של מקום הם מתעלים מעל הגויים.

ועוד מסר מעניין בפי חז"ל: אמר הקב"ה אתם  דומים ליונה, ההוכחה לכך: כששלח נח  אל מחוץ התיבה את היונה היא שבה אליו:

"וַתָּבֹא אֵלָיו הַיּוֹנָה לְעֵת עֶרֶב וְהִנֵּה עֲלֵה זַיִת טָרָף בְּפִיהָ.." [בראשית  ח, י"א] כשם שהיונה הביאה אורה לעולם בשמן זית- אף עם ישראל  המשול ליונה – מצווה להביא שמן זית ולהדליק לפני בורא עולם.

 לסיכום, לאור האמור לעיל: חשיבות הציווי— לתרום שמן זית זך כתית- למען  הדלקת נר התמיד – תחילה במשכן ובהמשך במקדש- זאת כדי להאיר לעולם לעד ,הדבר מסמל את עם ישראל: כאשר עושים רצונו של מקום – הם זוכים להאיר לאומות העולם  -כדברי הנביא ישעיהו.

"וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ". [ישעיהו ס, ג]

תרומת שמן הזית

פרטים

קטגוריה: פרשת תצוה

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:12

נכתב על ידי Super User

כניסות: 391

תרומת  שמן הזית

שיר מאת: אהובה קליין. ©

ישראל  מקיימים ציוויים

שמחתם מרקיעה שחקים

תרומת שמן זית זך  כתית

למען  הדלקת נר תמיד.

 הוד והדר לבושם

 מצווה אדירה בחלקם

 לילדיהם  יִתְווּ  דרכים

קידוש שם שמים ברבים.

עם נבחר אלוקים

כזית בו חובטים

למוד גלויות וייסורים

לאורך דורות ושנים.

כיונה נודדת ברקיעים

חוצה  יבשות וימים

כנפיה כפלדה מתעצמים

מייחלת לאחרית הימים.

אינה מוצאת  מנוח

מתורתה שואבת כוח

כהרף עין ישועה

מנורת הזהב מאירה.

הערה: השיר בהשראת פרשת תצווה [חומש  שמות]

הכהן וקודש הקודשים.

פרטים

קטגוריה: פרשת תצוה

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 15:50

נכתב על ידי Super User

כניסות: 489

הכהן וקודש הקודשים.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 הכהן  ממלא תפקידו

 יראה אוחזת נשמתו

 כאייל יחיש צעדים

 לעבר  קֹּדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים .

  הָדוּר בִגְדֵי כהונה

 נושא שליחותו  נאמנה

 על אפודו אַבְנֵי-שֹׁהַם

 חרותות  פִּתּוּחֵי חֹתָם.

בהן שמות השבטים

זיכרון לנצח  נצחים

מתבונן בהם אלוקים

צדקותם אינם נשכחים.

מְעִיל  כְּלִיל תְּכֵלֶת

מעשה אומן תִפְאֶרֶת

בשוליו פעמונים ורימונים

בבואו לקֹּדֶשׁ מצטלצלים.

הערה:  השיר בהשראת פרשת  תצווה [חומש  שמות]

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

פרטים

קטגוריה: פרשת תצוה

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 15:50

נכתב על ידי Super User

כניסות: 424

פרשת תצווה- הצפון באפוד- ובמעיל הכהן הגדול?

מאמר מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו  התורה  מקדישה סיקור  נרחב על בגדי הכהונה של הכהן הגדול, אחד מתוך שמונת הבגדים, הוא האפוד וכך הכתוב  מתאר פריט זה:

"וְעָשׂוּ, אֶת-הָאֵפֹד:  זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי, וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר--מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.  שְׁתֵּי כְתֵפֹת חֹבְרֹת, יִהְיֶה-לּוֹ אֶל-שְׁנֵי קְצוֹתָיו--וְחֻבָּר.  וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו, כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה:  זָהָב, תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר.  וְלָקַחְתָּ, אֶת-שְׁתֵּי אַבְנֵי-שֹׁהַם; וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם, שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.  שִׁשָּׁה, מִשְּׁמֹתָם, עַל, הָאֶבֶן הָאֶחָת; וְאֶת-שְׁמוֹת הַשִּׁשָּׁה הַנּוֹתָרִים, עַל-הָאֶבֶן הַשֵּׁנִית--כְּתוֹלְדֹתָם. מַעֲשֵׂה חָרַשׁ, אֶבֶן--פִּתּוּחֵי חֹתָם תְּפַתַּח אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל-שְׁמֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; מֻסַבֹּת מִשְׁבְּצוֹת זָהָב, תַּעֲשֶׂה אֹתָם.  וְשַׂמְתָּ אֶת-שְׁתֵּי הָאֲבָנִים, עַל כִּתְפֹת הָאֵפֹד, אַבְנֵי זִכָּרֹן, לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל; וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-שְׁמוֹתָם לִפְנֵי יְהוָה, עַל-שְׁתֵּי כְתֵפָיו—לְזִכָּרֹן".  [שמות כ"ח, ו'- י"ג]

בהמשך נאמר:

"וְעָשִׂיתָ אֶת-מְעִיל הָאֵפוֹד, כְּלִיל תְּכֵלֶת. וְהָיָה פִי-רֹאשׁוֹ, בְּתוֹכוֹ; שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו סָבִיב מַעֲשֵׂה אֹרֵג, כְּפִי תַחְרָא יִהְיֶה-לּוֹ--לֹא יִקָּרֵעַ.  וְעָשִׂיתָ עַל-שׁוּלָיו, רִמֹּנֵי תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי--עַל-שׁוּלָיו, סָבִיב; וּפַעֲמֹנֵי זָהָב בְּתוֹכָם, סָבִיב.  פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, פַּעֲמֹן זָהָב וְרִמּוֹן, עַל-שׁוּלֵי הַמְּעִיל, סָבִיב.  וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת". [שמות כ"ח, ל"א- ל"ו]

השאלות הן:

א] מהו  מעיל האפוד של הכהן הגדול?

ב] למה שמשו הפעמונים והרימונים בשולי המעיל?

תשובות.

מְעִיל הָאֵפוֹד

על פי רש"י: המעיל והאפוד היו בגדים נפרדים כפי שכתוב: "וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ, חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל.." [שמות כ"ח, ד]

על צורת האפוד רש"י אומר: שהוא לא מצא בברייתא   את ההסבר על  צורת האפוד ולכן  ליבו אומר לו: שזהו בד חגור  לאחוריו של הכהן ורוחבו כרוחב גבו והוא -כעין סינר שחוגרות אותו אותן שרות הרוכבות על הסוסים. כמו שנאמר על דוד המלך: "וְדָוִ֕ד חָג֖וּר אֵפ֥וֹד בָּֽד" [שמואל-ב ,ו', י"ד] לומדים: שהאפוד הוא חגורת בד ,אבל אי אפשר  לומר שהוא כולל רק חגורה בלבד , שהרי נאמר: "וַיִּתֵּן עָלָיו אֶת - הָאֵפֹד; וַיַּחְגֹּר אֹתוֹ, בְּחֵשֶׁב הָאֵפֹד, וַיֶּאְפֹּד לוֹ, בּוֹ". [ויקרא  ח', ז] מכאן שלאפוד הייתה חגורה והוא בעצמו אינו חגורה והוא נקרא בשם אפוד- על שם –"שאופדו ומקשטו בה"-כלומר: שהכהן חוגר ומלביש.

החוט ממנו ארגו את החושן והאפוד היה כפול כ"ח ושזור מחמישה מינים, תכלת, ארגמן ותולעת שני – שלושתם היו צמר צבוע בצבעים אלו, שש  משזר- הוא הפשתן וחוטי זהב, כל אחד מארבעת המינים הראשונים היה כפול שש וחוט אחד של זהב איתם.

כשם שאת האבנט היו הכוהנים לובשים על הצלעות כנגד המרפק ,כך גם חשב האפוד היה  הכהן הגדול לובש. ומכאן שהאפוד היה מגיע עד בית השחי.

על האפוד משני צדדיו של הכהן – מעל הכתפיים-היו קבועות אבני השוהם- אבן אחת מכל צד: והשמות של שנים עשר שבטים היו כתובים  עליהן ,שישה על אבן אחת ושישה על אבן שנייה, על פי  פשוטו של רש"י על שתי האבנים היו רשומים שמות השבטים "כתולדותם" ורש"י מפרש זאת בשתי משמעויות:

א] כסדר שנולדו.

ב] כפי שנכתבו בעת שנולדו ולכן  בנימין נכתב באופן מלא - שכך  נכתב במקום הולדתו: "וְאָבִיו קָרָא לוֹ בִנְיָמִין". [בראשית ל"ה, י"ח]

וזאת למרות שבכל המקומות בתורה כתוב: "בנימן" וכך היו כ"ה- אותיות בכל אבן.

האבנים היו מעשה אומן, והאותיות היו "פיתוחי חותם"- כלומר- נחרתו על האבנים והיו מפורשות וברורות כמו כתב שחורצים חוטמי הטבעות.

בנוסף, מסביר רש"י: כאשר אהרון הכהן נשא את שמות בני ישראל על כתפיו המשמעות היא: שהאבנים, כביכול, באו להזכיר לה' את השבטים וצדקתם.

על פי דברי הגר"א [הגאון רבנו אליהו מווילנא] בספר: [" פנינים משלחן הגר"א על התורה"]

"פִּתּוּחֵי חֹתָם"- ראשי תיבות: חיה, תחיה, מטר-  רמז למפתחות שנמצאים אצל הקב"ה בלבד ולא נמסרו לשום שליח אחר- והם:

מפתח של חיה [חיים] שנאמר:

"וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ".

[בראשית ל', כ"ב]

מפתח הגשמים, שנאמר:

"יִפְתַּח יְהוָה לְךָ אֶת אוֹצָרוֹ הַטּוֹב אֶת הַשָּׁמַיִם לָתֵת מְטַר אַרְצְךָ בְּעִתּוֹ וּלְבָרֵךְ אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יָדֶךָ" [דברים, כ"ח, י"ב]

מפתח של תחיית המתים: שנאמר:

ו"ִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּפִתְחִי אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וּבְהַעֲלוֹתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי".

[יחזקאל, ל"ז, י"ג]

והמילים:

"אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה"- מרמזות על כך שלא נגע באבנים-שום זר.

על פי הכתוב האבנים היו מוקפות במשבצות זהב, הזהב היה משמש לאבנים מושב-  באופן שבתוך המשבצת זהב הייתה גומא ובתוכה האבן וזה  היה על האפוד  -מעל כתפיו של הכהן הגדול.

לפי הסבר חכמנו הקדמונים [זבחים פ"ח ע"ב] כל שמונת הבגדים השייכים לכהן הגדול תפקידם כל אחד בנפרד לכפר על חטאיהם של עם ישראל:

המעיל- תפקידו לכפר על לשון הרע.

האפוד - מכפר על עבודה זרה.

הפעמונים והרימונים.

רש"י מסביר: שהרימונים בשולי  המעיל היו עגולים כביצת תרנגולת וחלולים מבפנים ובתוכם ענבלים.

בין שני רימונים היה תמיד פעמון אחד.

אך  הרמב"ן מפרש: שבתוך כל רימון היה פעמון. שהרימון שימש כזוג והפעמון הוא הענבל שהיה בתוכו.

על פי ספר:"מטה שמעון": ראיתי הסבר יפה על משמעות הרימונים והפעמונים:

אמר הקב"ה: יבוא קול שופר ויכפר על מעשה הקול [ערכין ט"ו]- כלומר יכפר על לשון הרע.

מעשה בגאון מוילנא ששכר  עגלון יהודי ,שהיה מסיעו מעיר לעיר, בעוד העגלון היה נוהג את הסוסים - הרב הגאון היה  יושב לצדו שקוע בלימוד מתוך ספר קודש שאוחז בידו, אך פעם אחת, קרה שהעגלה סטתה במקרה לצדי הדרך לכוון גינתו של אחד הגויים –אשר היו בהם צמחים והסוסים החלו לנגוס בם, כשהבחין העגלון מה קורה מיד קפץ מהעגלה -והסתתר בין אחד השיחים וזאת בטרם יופיע בעל השדה ויתחיל לצעוק ולהאשים על כך. לעומת זאת הגר"א היה ממשיך להתעמק בספרו וכלל לא חש במתרחש. לפתע הגיע הגוי מביתו אל העגלה בריצה וראה ש הגר"א  מעיין בספרו, מיד התחיל להכותו בחשבו כי  הוא בעל העגלה. אמר לו: מדוע אתה עושה את עצמך כאילו לא עשית כלום, הרי החנית  את סוסיך ליד גינתי כדי שיאכלו על חשבוני?

עכשיו הבין הגר"א  במה מדובר, הוא חשב לגלות לו כי לא הוא בעל הסוסים, אלא שמדובר באותו האדם  מסתתר בין השיחים, אך באותו רגע  עלה במוחו שאסור להלשין!

שתק ,המשיך לספוג את המכות כשהוא שומר על שתיקתו, לימים כאשר נזכר במאורע זה הודה לה' על שהצילו מעוון חמור זה של הלשנה, חלילה, אם היה נכשל בכך כל  זכות לימוד התורה שלו לא היה מצילו מעונשו הקשה[מעשה הצדיקים]

על פי חכמנו הקדמונים: המילים: "שָׂפָה יִהְיֶה לְפִיו" מרמז שהמעיל  מכפר על לשון הרע.

"בעל הטורים " [רבינו יעקב בן אשר] אומר על הפסוק:

"וְהָיָה עַל-אַהֲרֹן, לְשָׁרֵת; וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי יְהוָה, וּבְצֵאתוֹ--וְלֹא יָמוּת".

 שלוש פעמים  מצאנו במקרא את הפועל: "נשמע"

 א] בזמן מתן  תורה שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".

 ב] בפרשת בגדי הכהונה: "וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל-הַקֹּדֶשׁ"

 ג] במגילת אסתר: "וְנִשְׁמַע פִּתְגָם הַמֶּלֶךְ" [מגילת אסתר א', כ']

 רש"ר מסביר : כי הרימונים הנמצאים בשולי המעיל- הם סמל של זרע פורה ומכאן נלמדת האמרה: "מלאים מצוות כרימון" צבעם אדום- צבע התכונה החיובית החייתית המצורף עם צבע כחול משמשים ומסמלים את הזרע הפורה של החיים הקשורים בברית עם ה'. הרימונים – פניהם כלפי מטה-כלפי האדמה -  מכאן שהארץ תקבל את התועלת של פירות הקדושה.

לסיכום, לאור האמור לאור: המעיל והאפוד של הכהן הגדול- גנוזים בהם מסרים חשובים להתנהגות מוסרית-  כלפי  המקום  וכלפי החברה ובהיות הכהן אדם משכמו ומעלה ,חייב לשמור על הקדושה הראויה במשכן ועצם העניין שהפעמונים משמיעים קול בבואו אל הקודש, דבר זה  מוכיח שהכהן מייצג  ציבור שלם ואינו פועל  לטובתו הבלעדית.