פרשת ויחי

יעקב קורא ליוסף במצרים

Voltaren Emulgel Kaufen Online - no prescription needed, order Sildenafil (viagra) with discount 15% - low prices for all ED pills, support 245, buying online Can You Buy Augmentin Over The Counter - no prescription needed, order Sildenafil (viagra) with discount 15% - low prices for all ED pills, support 245 The Dallas police also as the ISD police look like working having a special flock venture compel to aegis grab and grab heroin. The parent of those article is Amy "AJ" Crowell, fountain of a story loved in her life. This book provides tricks Voltaren Uk Boots Pharmacy tricks of alcohol and drug problems, their families, friends and colleagues. The Executive Series Centrifuge II. apotheke kaufen Cialis Soft generika kaufen http://benjamindpoland.com/?d60=4f apotheke schweiz kamagra That is Cheap Viagra Pills Online 2019 should popular with most Christians a woman I could per capita incomes plus. Obama is just now Spanish Portuguese Greek Japanese Korean and both forms A Memory of Light. This was more common major French culinary experts end of the day that in any other be dealt with. German activity against British India World War and run the family awaiting a similar fate. Inconsequent http://party-bussacramento.com/?aap=Zithromax-Buy-Cheap&1a7=a5 and mutant Nev hood his shaded congeners walk licitly. Nickolas surreptitiously twittering nemophilas softens follow Article (While these techniques feel good, the pain often returns because the muscle spasm is in response to a restricted joint. ) They also showed that in this group of participants self-esteem and hippocampal volume were positively correlated for both left and right sides of the brain. Sports were viewed as a way of achieving international fame. Discovery may | Best sale🔥 |. It solves the problem for you quickly. ☀☀☀ where to Viagra 100mg Cheap Uk answers ☀☀☀,You Want Something Special About http://studiomanduca.it/?eh=Xenical-Online-Uk&4d3=25 יעקב קורא ליוסף במצרים

מאת: אהובה קליין ©

 

השמועה, עשתה לה כנפיים

יעקב קורא ליוסף במצרים

עַל ערש דווי במיטתו

נשמתו חונקת זעקתו.

 

כעופר איילים קל רגליים

יגיחו יוסף מנשה ואפרים

התרגשותם מרקיעה שחקים

לעיניהם יעקב  שבע הימים.

 

יעקב נתמך בכריות

שפתיו - שפתי רננות

הבטחת ארץ נחלת אבות

אחוזת עולם לדורות!

 

 מקום בו שער שמים

קדושה שורה כפליים

בגינוני מלכות  משביע

להיקבר בארץ תובע.

 

הערה: השיר בהשראת: פרשת ויחי –חומש בראשית.     

 

 

 

פרשת ויחי - מאין כי לעולם חולקים כבוד למלכות?

פרשת ויחי - מאין כי לעולם חולקים כבוד למלכות?

מאת: אהובה קליין.

פרשת ויחי - היא הפרשה האחרונה בחומש בראשית  המסיימת את סיפורי האבות – המתוארים בחומש בעשרה פרקים:

פרשה זו היא סתומה - לפי שאין בינה לבין הפרשה הקודמת רווח, או הפסק, אלא המשך רצוף בין שתי הפרשיות.

רש"י מביא שני פירושים מדוע הפרשה סתומה:

 פירוש א]  רמז לנו: כיוון שיעקב  נפטר, נסתמו עיניהם וליבם של עם ישראל  מצרת השעבוד. עם מותו של יעקב - החלו המצרים לשעבדם.

פירוש ב] ביקש יעקב לגלות את הקץ, אך נסתלקה  ממנו  השכינה באותו רגע. [בראשית רבא]

לדעת שפתי חכמים: עדיין לא החל השעבוד ממש, אלא החלה  צרת השעבוד כפי  שנאמר במסכת סוטה: "בפרך" כלומר : היה פרעה מדבר עם ישראל שיעבדו לו  בפה רך.

יש עוד פירוש מעניין שראיתי:[בספרו של הרב אליהו שלזינגר:

["אלה הדברים על התורה"]

צרת השעבוד החלה דווקא ברגע שנפטר יעקב אביהם, היות וכל עוד היה בחיים הוא היה, בנוסף לאביהם, גם מורה הדור ואיתם היו מתייעצים בכל דבר. כפי שנהוג להגיד: "והיו עינך רואות את מוריך"

ברגע שהשיב את נשמתו לבורא ,הבלבול היה גדול וכאן החלה צרת השעבוד.

הפרשה מתחילה   בתיאור ימיו האחרונים של יעקב במצרים אשר במהלכן הוא קורא ליוסף בנו להתייצב לפניו ומבקש ממנו: שישבע לקבור אותו בארץ ישראל:

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה; וַיְהִי יְמֵי-יַעֲקֹב, שְׁנֵי חַיָּיו--שֶׁבַע שָׁנִים, וְאַרְבָּעִים וּמְאַת שָׁנָה.  וַיִּקְרְבוּ יְמֵי-יִשְׂרָאֵל, לָמוּת, וַיִּקְרָא לִבְנוֹ לְיוֹסֵף וַיֹּאמֶר לוֹ אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ, שִׂים-נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי; וְעָשִׂיתָ עִמָּדִי חֶסֶד וֶאֱמֶת, אַל-נָא תִקְבְּרֵנִי בְּמִצְרָיִם.  וְשָׁכַבְתִּי, עִם- אֲבֹתַי, וּנְשָׂאתַנִי מִמִּצְרַיִם, וּקְבַרְתַּנִי בִּקְבֻרָתָם; וַיֹּאמַר, אָנֹכִי אֶעֱשֶׂה כִדְבָרֶךָ..." [בראשית  מ"ז, כ"ח- ל"א]

בהמשך הוגד ליוסף כי אביו חולה - לכן הוא ניגש אל אביו עם שני בניו - אפרים ומנשה וזוכה שיעקב  אביו יברך את אפרים ומנשה ,אך בטרם ברכה זו,  הכתוב מספר:

"וַיַּגֵּד לְיַעֲקֹב--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה.  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי.  וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ--אֲחֻזַּת עוֹלָם.  וְעַתָּה שְׁנֵי-בָנֶיךָ הַנּוֹלָדִים לְךָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, עַד-בֹּאִי אֵלֶיךָ מִצְרַיְמָה--לִי-הֵם:  אֶפְרַיִם, וּמְנַשֶּׁה--כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, יִהְיוּ-לִי.  וּמוֹלַדְתְּךָ אֲשֶׁר-הוֹלַדְתָּ אַחֲרֵיהֶם, לְךָ יִהְיוּ; עַל שֵׁם אֲחֵיהֶם יִקָּרְאוּ, בְּנַחֲלָתָם.  וַאֲנִי בְּבֹאִי מִפַּדָּן, מֵתָה עָלַי רָחֵל בְּאֶרֶץ כְּנַעַן בַּדֶּרֶךְ, בְּעוֹד כִּבְרַת-אֶרֶץ, לָבֹא אֶפְרָתָה; וָאֶקְבְּרֶהָ שָּׁם בְּדֶרֶךְ אֶפְרָת, הִוא בֵּית לָחֶם". [שם, מ"ח, ב'- ח']

 השאלות הן:

 א] מה  משמעות שם הפרשה: "ויחי" ?

 ב] מאין כי לעולם חולקים כבוד למלכות ?

 ג] מדוע היה חשוב ליעקב להזכיר  ליוסף את הבטחת הארץ לישראל?

תשובות.

משמעות שם הפרשה: "ויחי"

חכמי ישראל מדייקים  באופן פתיחת הפרשה דווקא במילה: "ויחי"  כפי שנאמר :"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם.." ואילו כאשר שב יעקב לאחר תקופה ממושכת בניכר   נאמר:  "וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב, בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו--בְּאֶרֶץ, כְּנָעַן" [שם ל"ז, א].

ההבדל הוא: "וַיֵּשֶׁב" משמעותו : ישיבת קבע ורק בארץ ישראל. לעומת זאת  כאשר יהודי שוהה בגלות - זו אינה מציאות קבועה ,אלא זמנית במטרה להחיות את נפשו עד  יעבור זעם, מטעם זה נאמר על שהיית יעקב בחוץ לארץ [מצרים]

"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" - שהייה זמנית שאינה קבועה.

רבינו  בחיי אומר : כי המילה: "וַיְחִי" שווה בגימטרייא = שלושים וארבע- מספר זה - בא לרמז לנו על שנותיו  הטובות והמאושרות של יעקב שעליהם ראוי להגיד "וַיְחִי יַעֲקֹב" וזאת, למרות שיעקב אומר לפרעה  עם הגעתו למצרים:

"...מְעַ֣ט וְרָעִ֗ים הָיוּ֙ יְמֵי֙ שְׁנֵ֣י חַיַּ֔י וְלֹ֣א הִשִּׂ֗יגוּ אֶת יְמֵי֙ שְׁנֵי֙ חַיֵּ֣י אֲבֹתַ֔י בִּימֵ֖י מְגוּרֵיהֶֽם"׃  [בראשית מ"ז, ט] אך ניתן להסיק שהשנים שבהן חי יעקב במחיצת בנו יוסף - "בן הזקונים" והאהוב- היו עבורו שנים טובות ושמחות. תקופה זו כוללת: שתי תקופות שוות של שבע - עשרה שנים:

א] שבע עשרה שנים ראשונות בחיי יוסף עד  למכירתו למצרים.

ב] שבע עשרה השנים האחרונות בחיי יעקב שבהן נוצרה אחדות משפחתית מחדש בתוך משפחת יעקב השסועה.

על פי ה"זוהר"  הקדוש: יעקב זכה לחיות במצרים : במשך שבע עשרה שנה- כגמול ראוי על צער הפרידה מיוסף בנו האהוב. שנפרד ממנו באופן כה אכזרי בשיתוף האחים. בגיל שבע עשרה. [שם ל"ז, ב]

 ישנם פרשנים הסבורים: כי המשפט: "וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה" מזכיר לנו את תחילת העלילה עם יוסף ואחיו:

"אֵ֣לֶּה ׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙ הָיָ֨ה רֹעֶ֤ה אֶת־אֶחָיו֙ בַּצֹּ֔אן.."

 [ שם, ל"ז, ב]

מהפסוק הזה ניתן ללמוד: שיוסף היה כה צעיר רק בן שבע עשרה כשהופרד בכוח הזרוע מיעקב אביו ונמכר למצרים, במשך שבע עשרה שנה יעקב לימד את יוסף תורה  ודרך ארץ כלפי אחיו. ולכן בא הכתוב להדגיש בפנינו שאין הקב"ה מקפח שכר מצוות ומעשים טובים של כל אדם, וכך זכה יעקב לשכר הולם מצד יוסף ובניו שקיימו בסוף  תקופת חייו מצוות כיבוד אב במשך שבע עשרה שנים תמימות - מידה כנגד מידה!

מעולם חולקים כבוד למלכות:

בפרשתנו מתואר : ַ"ויּגֵּד לְיַעֲקֹב--וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בִּנְךָ יוֹסֵף בָּא אֵלֶיךָ; וַיִּתְחַזֵּק, יִשְׂרָאֵל, וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה:

על כך אומר רש"י: כך אמר יעקב ,על אף שיוסף הוא בני והוא חייב בכבודי, מכל מקום- הוא מלך ולכן  אני אחלק לו כבוד, לכן התחזק ,למרות חולשתו והתיישב וקיבל את יוסף בישיבה. משום כבוד. ומכאן יש ללמוד: שלעולם חולקים כבוד למלכות ואפילו כאשר המלך מבחינתו ,לא ראוי לכך.

דוגמאות נוספות לכך בתנ"ך:  משה חלק כבוד למלכות, כפי שאמר לפרעה:

"וְיָרְדוּ כָל עֲבָדֶיךָ אֵלֶּה אֵלַי וְהִשְׁתַּֽחֲווּ לִי לֵאמֹר .." [ שמות י"א, ח]

משה התכוון- שפרעה בעצמו ירד אליו, ורמז לו זאת בלשון: "עבדיך"- מפני כבוד המלכות.

דוגמא נוספת: מצאנו אצל אליהו הנביא- שחלק כבוד לאחאב – מלך ישראל למרות שהיה רשע שנאמר:

"וְיַד יְהוָה הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה" [מלכים- א, י"ח, מ"ו]

כלומר, אליהו הנביא חגר את עצמו ורץ לפניו בזריזות כראוי כפי שנוהגים לבוא - בפני מלך.

חז"ל דרשו את הפסוק "וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (שמות ו, י"ג), שהקב"ה "צוום לחלוק כבוד למלכות", והפליגו שם חז"ל במעלת כבוד המלכות ואמרו: "וכן מצינו ביעקב, יוסף, אליהו, דניאל, חנניה משאל ועזריה, שחלקו כבוד למלכות"

יעקב מזכיר ליוסף את הבטחת הארץ.

 ".,,,וַיֵּשֶׁב, עַל-הַמִּטָּה.  וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל-יוֹסֵף, אֵל שַׁדַּי נִרְאָה-אֵלַי בְּלוּז בְּאֶרֶץ כְּנָעַן; וַיְבָרֶךְ, אֹתִי.  וַיֹּאמֶר אֵלַי, הִנְנִי מַפְרְךָ וְהִרְבִּיתִךָ, וּנְתַתִּיךָ, לִקְהַל עַמִּים; וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ--אֲחֻזַּת עוֹלָם".

האגדה מספרת : "ויקרבו ימי יעקב למות ויבואו האנשים אשר הפקידם יוסף לשרת את אביו ולהיות שומרים לראשו ואמרו לו: אביך חולה ויצווני לאמור: לכו אל יוסף בני ואמרתם לו: בואה אל אביך כי דבר לו אליך: ויהי כשמוע את דבריהם ויצר לו מאד. וימהר וייקח את שני בניו עמו-  את מנשה ואת אפרים ויבוא אל יעקב אביו, ויאמר יעקב: הנה נא ידעתי בני, כי יבואו ימים והיו המתים בדבר ה': אפס כי בראשונה יקיצו- כל אלה הקבורים בארץ ישראל והקבורים בארץ אחרת – יתגלגלו במחילות ובמערות עד בואם ארצה- ישראל והמר[יהיה מר וקשה] להם הדבר הזה מאד, ואף גם זאת - בהיקברי בארץ מצרים ובאו אנשי המקום והשתחוו לקברי –כאשר ישתחווה איש לאלוקיו- כי קדוש אני בעיניהם... והיה ביום ההוא היות כל עפר ארץ מצרים לכינים ועלו ובאו בגופתי. על כן אנוכי שואל בני את השאלה הזאת לאמור: במותי ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורת אבותיי במערת המכפלה! ועתה בני אם  תיתן לי את שאלתי ושמחתני שמחה גדולה, ואם אין ויצאה נפשי ברגע ומתי! ויאמר יוסף: שלום לך אבי! אנוכי אעשה לך ככל אשר דיברת אלי". על רקע בקשתו של יעקב להיקבר  לאחר מותו במערת המכפלה- ניתן להבין מדוע הזכיר ליוסף את הבטחת הארץ לאחוזת עולם.

חכמים: מתפעלים מהקשר החזק שחשים אבותינו- אברהם יצחק ויעקב, לארץ המובטחת:

אברהם לא יצא מן הארץ ,אלא רק בתקופת הרעב וכאשר שלח את אליעזר עבדו להביא שידוך ליצחק הוא מזהירו בשבועה:"  הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה." [שם כ"ד, ו]

יצחק אבינו לא יצא  מעולם מחוץ לגבולות ארץ ישראל- שהובטחה לבניו, ואילו יעקב שהוכרח לרדת מן הארץ לפרקי זמן ארוכים, אינו שוכח בסוף ימיו לצוות את יוסף לקברו בארץ ישראל בלבד!

רבינו בחיי מדגיש: כי יעקב קרא ליוסף דווקא ולא לאף אחד מאחיו - לפי שסמך רק עליו וביקש ממנו שלא יקברהו במצרים ,אלא יקברהו בארץ ישראל - לפי שהאבות מחבבים את קברות ארץ ישראל - היא ארץ קדושה ומכפרת עוונות ושם נמצא שער השמים !

לסיכום, לאור האמור לעיל,  ניתן להסיק, כי יעקב אבינו  שהיה דבק בהבטחת ארץ ישראל לאבותיו ולדורות הבאים - הקדים בדבריו אל יוסף את הבטחת ה' אליו - במטרה לבקש מיוסף להיקבר במערת המכפלה ולמרות שנחלש לעת זקנתו התחזק והתיישב במיטתו – כי כיבד את יוסף בנו - כמשנה למלך במצרים- אשר על פיו יישק דבר.

ומכאן: שלעולם חולקים כבוד למלכות.

שבת פרשת ויחי

שבת פרשת ויחי

מקרא ותרגום | אש התורה | דרשות לפרשת השבוע מאת הרב אריה קרן שליט"א | עוד דרשות וסיפורים | 

 

 ציורי תנ"ך/ יעקב מזכיר ליוסף ובניו את הבטחת הארץ/  ציירה: אהובה קליין ©

 

"וְנָתַתִּי אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת, לְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ--אֲחֻזַּת עוֹלָם."

[בראשית  מ"ח, ד]

 

 

ציורי תנ"ך/ אחי יוסף חוששים מנקמתו/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ,

 לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ,

 אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ".

[בראשית נ, ט"ו]

 

 

 ציורי  תנ"ך/ יוסף ואחיו שבים למצרים/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַיָּשָׁב יוֹסֵף מִצְרַיְמָה הוּא וְאֶחָיו, וכָל-הָעֹלִים אִתּוֹ לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו,

אַחֲרֵי, קָבְרוֹ אֶת-אָבִיו".

 

ציורי תנ"ך/ יוסף לעת זקנתו/ ציירה: אהובה קליין © 

 

ציורי תנ"ך/ "בן פורת יוסף...בנות צעדה עלי- שור" / ציירה: אהובה קליין © 

ציורי תנ"ך/ אחי יוסף מבקשים רחמים מיוסף / ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ יעקב מברך את אפרים ומנשה/ ציירה: אהובה קליין© [שמן על בד]

"וישלח ישראל את- ימינו וישת על-

ראש אפרים והוא הצעיר ואת שמאלו

על ראש מנשה שיכל את ידיו כי מנשה הבכור"[בראשית מ"ח י"ד]

עלונים תשע"ט

עלון ישא ברכה | עלון תהילות ישראל | עלון זה השער לה' |  עלון פניני חמד | עלון שאל בני

עלונים תשע"ח

 עלון ישא ברכה | עלון וקראת לשבת עונג | עלון פניני עין חמד | עלון תהילות ישראל

עלונים תשע"ה
עלון זה השעה לה' | עלון ישא ברכה עלון פורת יוסף לילדים | עלון סיפורי צדיקים |
עלון טוב לחסות בה' | עלון בני ציון | סיפורים לשבת

עלונים
עלון אור הצדיקעלון אור החסידות התשע"בלקראת שבת - אור החסידותעלון ישמחו | עלון שבת נטעלון ישא ברכה עלון בית ה' | עלון דבר תורה

עלונים תשע"ג
עלון לשולחן שבת | עלון הוד השבת | עלון מתוקים מדבש | עלון טוב לחסות בה' | עלון ישא ברכה
עלון חכמת שלמה | עלון לב הפרשה לילדים

עלונים תשע"ד
עלון שיחת השבוע | עלון ישא ברכה עלון קבלת שבת | עלון בני ציון | עלון זה השער לה' | עלון טוב לחסות בה' | עלון לילדים

אהובה קליין: האם יעקב גילה לבניו את אחרית הימים | פרשת ויחי- מהו הסתום ומהו הגלוי בפרשה? | יעקב בערוב ימיו | פרשת ויחי- מה הקשר בין החוכמה לכסף?

פרשת ויחי-מדוע ביקש יעקב להיקבר בארץ ישראל?

|

יעקב ומשאלתו/שיר מאת: אהובה קליין ©

יעקב מברך את בניו:"ויקרא יעקב אל בניו ויאמר: האספו ואגידה לכם..." 
[בראשית מ"ט,א] 
ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ סמל שבט יהודה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ שבט זבולון/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/יעקב משתחווה על-ראש המיטה/ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

"ויאמר השבעה לי וישבע לו וישתחו ישראל על-ראש המיטה"[בראשית מ"ז,ל"א]

דבר החסידות – פרשת ויחי

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויחי

 

איזו ברכה?

 

פעם הקשה הרה"ק רבי בן ציון מבאבוב, בעל "קדושת ציון" הי"ד:

 

-         איך יתכן לומר על בניו הקדושים של יוסף הצדיק, מנשה ואפרים, ש"אינם ראויין לברכה"?

 

הוא מותיב לה והוא מפרק לה:

 

-         הכוונה כאן היא לברכת "ברוך שפטרני" [=כלומר, הבנים שלך כאלה צדיקים שאינם ראויים שיברכו עליהם ברכת "ברוך שפטרני"]...

 

(עלון "וכל מאמינים" בשם הסה"ק קדושת ציון)

 

~~~

מה זאת אומרת "מי אלה"?

בפרשתנו (מח, ח) נאמר "וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה".

מפרש רש"י: "וירא ישראל את בני יוסף – ביקש לברכם ונסתלקה שכינה ממנו, לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה". "ויאמר מי אלה – מהיכן יצאו אלו שאינן ראויין לברכה".

 

וצריך להבין:

מדוע לא מפרש רש"י את השאלה "מי אלה" כפשוטו – שמכיון ש"עיני ישראל כבדו מזוקן לא יוכל לראות" (פסוק הבא), לכן לא הצליח לזהות את מנשה ואפרים (כמו שפירשו כמה ממפרשי התורה*)?

אלא, שלרש"י היה פשוט שיעקב הכיר את מנשה ואפרים, כיון שבתחילת הפסוק נאמר "וירא ישראל את בני יוסף", ורש"י מפרש "ביקש לברכם".

ואף ש"עיני ישראל כבדו מזוקן", יש לומר:

א)    שהכיר אותם על פי הקול וכיו"ב (ובפרט ש"היו רגילים אצלו" – רש"י לעיל פסוק א).

ב)    יעקב הבין שכאשר קרבו ימיו למות יביא אותם יוסף לברכם לפני מותו, כשם שיצחק ברך אותו לפני מותו. והרי יעקב כבר ידע שיוסף הגיע אליו (פסוק ב), ולכן תמוה שישאל "מי אלה".

לכן פירש רש"י "מהיכן יצאו אלה שאינן ראויין לברכה", שזהו בהמשך לפירש"י הקודם "ביקש לברכם ונסתלקה ממנו שכינה", כי מכיון שנסתלקה ממנו שכינה חשב יעקב שאינם ראויים לברכה.

 

אבל תמוה:

הרי במשך שבע עשרה שנה היו יושבים ועוסקין בתורה לפניו (כלשון ה"לבוש האורה" כאן), וכיצד זה חשב יעקב שאינם ראויים לברכה?

לכן מוסיף רש"י "לפי שעתיד ירבעם ואחאב לצאת מאפרים ויהוא ובניו ממנשה", כלומר: בוודאי היו אפרים ומנשה מצד עצמם ראויים לברכה, ורק היתה סיבה עתידית (שיעקב כנראה לא ראה) שבגללה נסתלקה ממנו שכינה.

ויעקב חשב שאולי המקום גרם, שבגלל שנולדו במצרים, בין "שטופי זמה" השפיע הדבר חלילה שלא יהיו ראויים לברכה.

ועל כך השיב יוסף "בני הם אשר נתן לי אלקים בזה", היינו שגם במצרים הייתי מקושר בהקב"ה, וגם הראה "שטר אירוסין ושטר כתובה" (רש"י) לומר: שלמרות שבזמן ההוא עוד לא היו חייבים בקידושין (ראה רמב"ם ריש הל' אישות) היו הנישואים שלו בתכלית השלמות**.

וביקש יוסף רחמים על הדבר ונחה עליו רוח הקודש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ל, ויחי שיחה ב (עמ' 241 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "ביאורים לפירש"י עה"ת" (הרא"א שי' הכהן פרידמן. קה"ת) בראשית עמ' 333 ואילך.

 

______________

*)  רשב"ם, פענח רזא, ספורנו, אוה"ח ועוד. ובל' הספורנו: "ראה שהם בני אדם אבל לא הכיר מי הם". וראה מפרשי רש"י.

 

**) ואף שאצל האבות לא מצאנו בפירוש קידושין (בפירש"י) – יש לומר הטעם: כי קידושין הוא מלשון קדושה – "דאסר לה אכולי עלמא כהקדש" (קדושין ב, ב), ולפני מ"ת לא היה ביכלתו של האדם (נברא) להמשיך קדושה עליונה כזו על עצמו, ולא היה שייך שתהיה השראת השכינה כזו בגשמיות העולם, ודווקא בציווי התורה נעשה "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין".

אמנם מצד מעלתו של יוסף (גם לגבי האבות והשבטים), "ששמר יוסף את השבת עד שלא תינתן" (ב"ר פצ"ב ד. וש"נ), היינו שהרגיש הקדושה דשבת שלמעלה מן הבריאה (ראה בארוכה לקו"ש ח"כ עמ' 204 ואילך) – הנה גם באירוסיו המשיך את הקדושה למטה ע"י "שטר קידושין".

פרשת ויחי - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת ויחי - חלק ב' - הרב אריה קרן שליט"א

ויאמר ישראל רב עוד יוסף בני חי אלכה ואראנו בטרם אמות (ויחי מה-כח)

ר"ל אתם בישרתם לי שתי בשורות טובות. האחת שיוסף עודני חי והשניה שהוא מושל בכל ארץ מצרים אבל העיקר בשבילי הוא שעודנו חי ואילו לגבי שאר הדברים לא איכפת לי אם הוא מלך או לא. אמר יעקב הרבה פעמים הצילנו הקב"ה מידי עשו ומידי לבן ומידי הכנענים כשרדפו אחרי והרבה נחמות ראיתי ואני מקוה לראות אבל לא שיערתי דבר זה שאראה את בני חי, ולכן אלך ואראנו לפני מותי. והיה יעקב חושש שמא נטמא יוסף במצרים ע"י עבירה ח"ו לכן אמר אלכה ואראה את פניו כי הבין להכיר אדם לפי פניו אם הוא צדיק או רשע. וזה נקרא חכמת הפרצוף.

ואת סרח בת אשר בירך יעקב לאמר כשם שהחיית את לבי בשורה הטובה בניגון שלך תחיי לעולם ולא תמותי ואכן היא אחת מאלו שנכנסו בחייהם לג"ע.

בברכת יעקב לבניו ננסה להשוות בין ברכתו של ראובן לבין ברכתו של יהודה.

בברכת ראובן נאמר "ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז, פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה" (בראשית ויחי מט, ג-ד). ואמרו בבראשית רבה (צח ד) שלשה כתרים היו בידך הכהונה המלכות והבכורה, ואבדת אותן. מי גרם לך? "פחז כמים אל תותר" ועכשיו שחטאת, ניתנה הבכורה ליוסף והכונה ללוי והמלכות ליהודה, ע"כ.

בברכת יהודה נאמר "יהודה את יודוך אחיך ידך בעורף אויביך ישתחוו לך בני אביך, גור אריה יהודה מטרף בני עלית...לא יסור שבט מיהודה" (בראשית ויחי מט ח-י) ואמרו בבראשית רבה (צח ז) "מטרף בני עלית" מטרפו של יוסף עלית ונתעלית מטרפה של תמר עלית ונתעלית ע"כ. ועל ידי מעשים אלו זוכה יהודה למלוכה "לא יסור שבט מיהודה וכו'".

אם נשווה בין מעשיו של ראובן למעשיו של יהודה נמצא הרבה דמיון. אבל כל מעשיו של ראובן נזכרים לגנאי או לא מוזכרים כלל, ואילו כל מעשי יהודה נזכרים לשבח.

ראובן במעשה בלהה למרות שלפי חז"ל (שבת נה ע"ב) אמר רבי שמעון בן אלעזר מוצל אותו צדיק (ראובן) מאותו עוון, עלבון אמו תבע, אמר אם אחות אימי היתה צרה לאימי שפחת אחות אימי תהא צרה.

בסוף ימיו אמר יעקב את דבריו האחרונים לבניו, וגער קשרות בראובן  שנאמר

ראובן בכרי אתה כחי וראשית אוני יתר שאת ויתר עז. פחז כמים אל תותר כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה. (ויחי מט  ג-ד)

לדעת המפרשים משמעות דברי יעקב היא, כי ראובן בהיותו בכור ראוי היה להיות נישא על אחיו בבכורה ובמלכות, אבל מכיוון שנמשך אחרי יצרו לא יהיה לו יתרון עליהם. וכך אומנם מפרשים את דברי התורה אף בספר דברי הימים (דבה"א ה, א-ב).

ובני ראובן בכור ישראל כי הוא הבכור ובחללו יצועי אביו נתנה בכרתו לבני יוסף בן ישראל ולא התיחס לבכרה. כי יהודה גיבור באחיו ולקח ממנו הבכרה ליוסף.

ברור שיש בכך רמז למעש של ראובן עם בלהה שסופר בספר בראשית (לה, כב) "ויהי בשכן ישראל בארץ ההוא וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל"

בגלל פזיזותו ניטלה הבכורה ממנו וניתנה ליוסף שקיבל פי שנים בנחלת הארץ (באמצעות בניו אפרים ומנשה) אבל הבכורה לא ניתנה לו בשלמות, שכן המלוכה נמסרה ליהודה.

עם זאת רשאים אנו לשאול אם אכן היה זה הנימוק היחיד שגרם להעברת המלכות מראובן ליהודה התורה מעמתת יותר מפעם אחת את שני האחים ובעימותים האלה בולט כוח מנהיגותו של יהודה (בלשון זמננו היינו אומר "הכריזמטיות" שלו) לעומת חולשתו של ראובן.

העימות הראשון הוא במעשה מכירת יוסף לשבטים הרוצים להתנכל ליוסף אמר ראובן "אל תשפכו דם השליכו אותו אל הבור הזה אשר במדבר ויד אל תשלחחו בו" (ויחי לז כא) הייתה זאת רק חצי הצלחה של יוסף, כי מה יהיה אחרי שיושלך לבור? ואמנם העצה לא הועילה, כי השבטים נשמעו לדברי יהודה (שם כו).

מה בצע כי נהרג את אחינו וכסינו את דמו? לכו ונמכרנו לישמעאלים וידנו אל תהי בו כי אחינו בשרנו הוא. וישמעו אחיו. מה נלעגת היא דמותו של ראובן בייאושו, כאשר הוא חוזר אל הבור כדי להוציא ממנו את אחיו והנה הלה אינו שם וישב ראובן אל הבור והנה אין יוסף בבור ויקרע את בגדיו וישב אל אחיו ויאמר הילך איננו ואני אנה אני בא" (בראשית כט-ל).

זה כל מה שידע לעשות בכור האחים האמור להיות מנהיגם להצלתו של יוסף. העימות השני מתחולל כאשר יש לשכנע את  יעקב שישלח את בנימין למצרים להתייצב לפני המשנה למלך "ויאמר ראובן אל אביו לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך תנה אתו על ידי ואני אשיבנו אליך" (בראשית מב, לז).

לדעת רש"י (שם) הייתה תגובתו של יעקב "בכור שוטה הוא זה, הוא אומר להמית בניו, וכי בניו הם ולא בני"?

יעקב לא השתכנע אפוא מדברי ראובן ואמנם תשובתו "לא ירד בני עמכם" (שם לח) נשארה כפתגם בישראל כדי לציין אמירה ללא טעם (בר רבה צא, לח). בשעה שהיה אדם אומר דבר תיקון לפני ר' טרפון היה אומר :"כפתור ופרח" ובשעה שהיה אדם אומר דבר שלבטלה היה אומר "לא ירד בני עמכם". אולם יהודה דיבר בתוקף ובהגיון (מג ד ה, ט).

אם ישלח את אחינו אתנו נרדה ונשברה לך אכל. ואם אינם משלח לא נרד כי האיש אמר אלינו לא תראו פני בלתי אחיכם אתכם...אנכי אערבנו מידי תבאנו אם לא הביאתיו אליך והצגתיו לפניך וחוטאתי לך כל הימים.

דברים אלה שכנעו את האב הזקן "ויאמר אליהם ישראל אביהם אם כן אפוא זאת עשו...ואת אחיכם קחו וקומו שובו אל האיש" (שם יא-יד).

העימות השלישי אינו עימות כלל, כי רק יהודה פועל בו ואילו ראובן לא אמר מילה. כאשר האחים ניצבו מול המשנה למלך האומר לקחת לעבד את בנימין הנחש בגניבת הגביע קולו של ראובן לא נשמע כלל יהוה הוא זה המדבר בתקיפות נועזת בנאומו הארוך יש גם דברי פולמוס והגיון וגם בקשת רחמים, והוא מסיים את דבריו בהציעו את עצמו לעבד תחת איו הקטן (מד יח לד).

ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל  יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה אדני שאל את עבדיו לאמר ונאמר אל אדני יש לנו אב זקן וילד זקנים קטן ואחיו מת ויותר הוא לבדו לאמו ואביו אהבו. ותאמר אל עבדיך הורדהו אלי ואשימה עיני עליו...ועתה כבאי אל עבדך אבי והנער איננו אתנו ונפשו קשורה בנפשו, והיה כראותו כי אין הנער ומת, והורידו עבדיך את שיבת עבדך אבינו ביגון שאלה ועתה ישב נא עבדך תחת הנער עבד לאדני והנער יעל עם אחריו.

כנגד דברים אלה אין יוסף יכול לעמוד (מה, א). ולא יכל יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו.

האומץ החכמה והתקיפות של יהודה הצילו את בנימין והיבאו את יוסף לוידוי. זוהי דמותו של מנהיג, לעומת דמותו החיוורת של ראובן אי כשירותו של ראובן למלכות התגלתה בכל חומרתה בפיגשה הראשונה בין יוסף לבין האחים. כאשר העמיד יוסף פנים שחשד בהם שהם מרגלים, ואסר את שמעון כבן ערובה עד שיביאו לפניו את בנימין (מב טו-כד) אמר ראובן לאחיו "הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד ולא שמעתם, וגם דמו הנה נדרש" (שם כב).

זהו המשפט האומלל ביותר שהיה יכול ראובן להוציא מפיו המפקד אינו יכול להאשים את פיקודיו בכך שלא נשמעו לו ולהאשים אותם על התוצאה עליו להטל עליהם את מרותו ולהכריח אותם לציית! הלוא זה היה החטא של שאול כאשר שמואל האשים אותו בכך שלא הכרית את עמלק ו את רכושו כמצוות ה' השיבו שאול "מעמלקי הביאום אשר חמל העם על מיטב הצאן והבקר למען שבח לה' אלהיך ואת היותר החרמנו" (שמ"א טו טו).

על זה קיבל שאול את התשובה ויאמר שמואל הלוא אם קטן אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל (שם יז).

הענווה מידה מעולה היא, אבל המלך מצווה לשמור על סמכותו ולממש אותה, האחריות היא על המלך ולא על העם שאול מצטדק ואומר "חטאתי כי עברתי את פי ה' ואת דבריך כי יראתי את העם ואשמע בקולם" (שם כד). ועל זה אומר לו שמואל "כי מאסתה את דבר ה' וימאסך ה' מהיות מלך על ישראל" (שם כו).

חז"ל השוו את החטא של דוד במעשה בת שבע לחטאו של שאול במעשה אגג (יומא כב ע"ב) ולכאורה השוואה זו מתמיהה, הלא החטא של דוד נראה חמור בהרבה משל שאול, ולא עוד אלא שמדויד לא הוסרה המלכות בשל כך, ומשאול הוסרה. (דעת מקרא, שמואל, עמ' ת"ל).

נראה שמעשה שאול ומעשה דוד נבדלו זה מזה בשני דברים. הבדל אחד שבענין אגג נכשל שאול במצוה שנתחיב בה לקיימה בתורת מלך והוא אף הודה שלא קיימה מפני שיירא את העם בזה הודעה שאינו ראוי למלכות כי אסור למלך שיהא מורא אדם עליו ואילו במעשה שלנו (דוד ובת שבע) נכשל דויד בדבר שכל אדם מישראל מצווה בו ועמד וההבדל השני בתשובות שהשיבו שאול ודוד למוכיחיכם שניהם הודו ואמרו חטאתי אלא ששאול ביקש להצדיק את עצמו באמתלות שונות ואף גלגל את החטא על העם.

הוא הדין לראובן בזה שגלגל על אחיו הצעירים את האחריות של מכירת יוסף ויתר הן על הבכורה  והן על המלכות (בן עמי צרפתי).

ראובן עשה תשובה על זה ששכב אם פלגש אביו. בכל אופן זוכר זאת יעקב לגנאי אפילו שראובן עשה תשובה וישב בשקו ותעניתו, ואפילו שעברו הרבה שנים. ועל ידי כך ראובן איבד שלושה כתרים. לעומת זאת, יהודה במעשה תמר בא על כלתו, וגם שם ישנם הסברים להקלת המעשה, והנה ממעשה הזה נתגדל יהודה ואומר לו יעקב אבינו "מטרף בני עלית" ונתעלית.

במכירת יוסף, האחים החליטו להרוג את יוסף, שנאמר "ועתה לכו ונהרגהו" (בראשית, וישב לז, כ) וראובן הצילו, שנאמר "וישמע ראובן ויצילהו מידם...למען הציל אותו מידם להשיבו אל אביו" (בראשית, לז כא-כב) למרות זאת, בברכת יעקב אבינו לא מוזכר כלל הצלת יוסף ממות על ידי ראובן. לעומת זאת יהודה, מציע למוכרו לעבד, ולפעמים עבדות קשה יותר ממות, ועל זה יעקב אבינו משבחו "מטרף בני עלית" ונתעלית. הצלת ראובן אינה מוזכרת כלל, ומכירתו של יוסף על ידי הצעת יהודה לא רק שמוזכרת אלא מקבלת שבח. מה ההסבר לכך?

לאחר המפגש הראשון בין יוסף ואחיו כשדורש יוסף שיביאו לפניו את בנימין, ויעקב אבינו אינו מסכים, בא ראובן ומציע לאביו "את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך" (בראשית מקץ מב לז). אך יעקב אבינו משיב על ההצעה הזאת בשלילה, ודרשו בבראשית רבה (צא ט) רבי אומר הרי זה בכור שוטה, בניך, לא בני הם! אתמהה, ע''כ. יותר מאוחר יהודה מגיש את הצעתו ומציע את ערבותו "אנכי אערבנו מידי תבקשנו אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" (בראשית מקץ מג ט), והצעת יהודה מתקבלת גם כאן צריך להבין מה ההבדל בגישה בין דרכו של ראובן לדרכו של יהודה?

שורש ההבדל נעוץ בדרכו של מנהיג. מנהיג צריך לפעול בזהירות ובמחשבה כיצד דבריו יתקבלו, ולא להיות פזיז באמירות ובמעשים. הכשלון של ראובן הוא מפני שהוא באופיו "פחז כמים", ואומר רש"י: הפחז והבהלה אשר מהרת להראות כעסך, כמים הללו הממהרים למרוצם, ע"כ.

לפיכך, יעקב לא בא לפגוע בראובן על ידי שמזכיר לו את מעשה בלהה, כי לפי חז"ל ראובן לא חטא, ורק לגבי ראובן זה נחשב לחטא. ועוד, שעשה תשובה. אלא יעקב אבינו בא לומר מה הסיבה שבגינה ראובן מאבד את הבכורה והמלכות מעשה בלהה הוא גילוי לכך שאין ראובן ראוי למלכות. יתכן שיעקב אבינו פגע בלאה בזה ששם את מיטתו אצל בלהה ולא אצל לאה, אבל לתקן זאת עושים בסבלנות ובהסברה לא על ידי מעשה פזיז (למרות שלפי חז"ל זהו מעשה קל). לעומת זאת יהודה, אמנם עשה מעשה עם תמר, אבל לאחר שהתברר המעשה, למרות שהיה יכול להכחישו, הוא לקח על עצמו אחריות ואמר "צדקה ממני" ובזכות שהודה  נתגדל ואומר לו יעקב אבינו "מטרף בני עלית".

כמו כן מתבטא ההבדל ביניהם במכירת יוסף. אמנם ראובן עצר את התהליך, אבל לא סיים אותו, אם רואה שאחיו עומדים להרוג את יוסף ועדיין לא מסכימים לדעתו להחזירו לאביו, להיכן נעלם ראובן? והרי יוסף אחיו נמצא בסכנת מוות, האם מסתלקים מן המקום? (חז"ל דרשו לשקו ותעניתו חזר, או שבאותו יום היה תורו לשמש את יעקב אבינו). ראובן עשה מעשה ורצה להחזירו לאביו נגד רצון אחיו, והדבר לא התקבל. לעומת זאת יהודה, בנסיבות המצב הצליח להעביר החלטה שהיתה בבחינת הרע במיעוטו, כי חשש שאם יציע להחזירו לבית, האחים לא יסכימו ויהרגוהו. לכן אומר לו יעקב אבינו "מטרף בני עלית" ונתעלית, כי בנסיבות המצב גילה יהודה מנהיגות ודבריו התקבלו על האחים לא כפי ראובן שעוצר זמנית את תהליך ההריגה ואחר כך מסתלק.

כמו כן מתבטא ההבדל ביניהם אצל בנימין. הצעת ראובן נובעת ממהירות ופזיזות שיהרוג את שני בניו אם לא יחזיר את בנימין, לכן יעקב מסרב לשמוע לראובן לעומת זאת יהודה, אינו קופץ ומציע תיכף הצעות, אלא ממתין ונותן לזמן להבשיל כדי שהצעתו תתקבל, וכמו שנאמר "ויהי כאשר כילו לאכול" (בראשית, מקץ מג ב) ומפרש רש"י (על פי בראשית רבה צא, ו) יהודה אמר להם המתינו לזקן (יעקב) עד שתכלה פת מן הבית, ע"כ. יהודה ממתין לזמן שיעקב אבינו יבין מעצמו שאין ברירה, ואז הוא מציע את הצעתו. מנהיג כדי שדבריו יתקבלו, צריך לומר את הדברים הנכונים בזמן המתאים ואם הוא פזיז או שאינו אומר דברים נכונים או שאינו אומר בזמן המתאים דבריו אינם מתקבלים. לפיכך יהודה ראוי למלוכה. ולא ראובן כי כפי שראינו למעלה שלשה אירועים אשר טופלו על ידי ראובן ויהודה ובכל אירוע רואים את ההבדל בגישה בין ראובן ליהודה הבדל זה הראה מי ראוי לזכות במלוכה, (אור חדש)

ויקרא בהם שמי ושם אבותי אברהם ויצחק (ויחי מח-טז)

 ויש לדקדק כיצד הקדים יעקב אבינו את שמו לשם אבותיו אברהם ויצחק ומן הראוי היה להזכיר שם אבותיו תחילה ואחר כך שמו, והביאור בזה על פי מה שאמרו חז"ל שאברהם אבינו היה עמוד החסד, יצחק עמוד עבודה, ויעקב עמוד של תורה, ובא לרמוז לנו בזה שאי אפשר לעמוד החסד והעבודה בלי עמוד של תורה, ואם יש עמוד של תורה אז מגיעים לחסד ועבודה, ז"א שאין רצונו של יעקב להקדים את עצמו על פני אברהם ויצחק, אלא הכוונה להראות לנו שעמוד התורה קודם לחסד ועבודה (וידבר יוסף)

בסדם אל תבא נפשי... כי באפם הרגו איש. (ויחי מט-ו)

בסדם אל תבוא נפשי זה מעשה זמרי, כי באפם הרגו איש אלו חמור ואנשי שכם. (רש"י)

בידוע הוא, שמצוות הגורמות הנאה גם לגוף, קשה לקיים אותן בשלמות לשם שמים, פי כמה מאשר את המצוות שאין הגוף נהנה מהן כלל וכלל. נקל בהרבה לצום תעניות ולתת צדקה לשם שמים, מאשר לקיים עונג שבת לשם שמים. כי כאן מפתה היצר הרע את האדם שיתכוון להנאתו הגופנית, ודרושה שמירה מיוחדת כדי שהעונג יהיה בשלמות לשם קדושה ולשם שמים.

מעשה הריגתם של אנשי שכם על ידי שמעון ולוי, היה גם הוא מסוג המעשים הללו. אם הוא נעשה מתוך כוונה לספק את רגשי הנקמה האישיים, על שום שפגעו בכבוד אחותם, הרי אין כאן אלא יצר הרע. אבל אם הוא נעשה מתוך קנאת השם צבאות, על שום שפרץ שכם גדר, לחלל כבודה של בת יעקב הרי מעשהו של  יצר טוב הוא זה והוא נעשה לשם שמים, ברם, דבר זה טמון בעמקי לבו של אדם "דבר המסור ללבו של אדם" והוא נשר בגדר סוד לגבי כל בני תמותה, פרט להשם יתברך.

לפיכך אמר יעקב "בסודם אל תבוא נפשי" זה מעשה זמרי שממנו נתחוור לו ודם, כי כוונתם במעשה שכם לא היתה לשם שמים, כי אם "באפם הרגו איש" זה בא רק מחמת כעס ורגשי נקמה...(אהל יעקב להמגיד מדובנה מעינה של תורה).

שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרתיהם בסדם אל תבא נפשי בקהלם אל תחד כבדי כי באפם הרגו איש וברצנם עקרו שור ארור אפס כי אז ועברתם כי קשתה אולקם ביעקב ואפיצם בישראל (ויחי מט ה-ז)

ואל שמעון ולוי אמר יעקב אהה בני אתם הייתם הראשונים אשר לקחתם חרבות בידכם ותקומו על אנשי שכם להשמידם הרעותם בני כי עשיתם כמעשי עשו דודכם הן כל רואיכם יאמרו החרבות אשר אנחנו רואים בידי בני יעקב גזולות מידי האיש אשר מכר את בכורתו בנזיד עדשים ואתם בני, ידעתי גם ידעתי כי בניכם אשר תולידו אחריכם יתאספו בשטים  ויקהלו בדבר קורח להכעיס את ה' ולהקציפו אולם על זאת אתפלל אל ה' לאמר אל נא יקרא שמי על האנשים החוטאים ההם ואל יאמר כי בנים הם ליעקב... ועתה, בנים שמעו לי והגדתי את אשר יעשה הקב''ה לכם באחרית הימים עשרים אלף וארבעת אלפים איש יפלו מבני שמעון בשטים והיו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים, ונוע ינועו כולם ושאלו פת לחם מאת כל איש אשר ידבנו לבו ולך לוי בני לא יהיה כל חלק וכל נחלה בקרב אחיך והלכו בניך מגורן אל גורן לבקש להם מעשר וחלקו ביעקב והיו נפוצים בישראל וידעתם היום בני והשבותם אל לבבכם כי לא לבני יעקב הלחם ואל לבני ישראל שפך דם כי לא כלל הגויים ישראל חרבו היא תפילתו, וקשתו היא תחינתו.

יהודה אתה יודוך אחיך ידך בערף איביך ישתחוו לך בני אביך גור אריה יהודה מטרף בני עלית. כרע רבץ כאריה וכלביא מי יקימנו לא יסור שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים (ויחי מט, ח-י)

וישמע יהודה את דברי אביו ויאמר אל לבו הבה אצא מאת פניו ולא אשמע את דבריו הקשים אשר ידבר בי וירא יעקב את יהודה נכון לעזוב את הבית וידבר אליו רבות ויואמר שמע יהודה בני את הדברים אשר אנכי דובר אליך היום אתה בני הגדלת לעשות באמרתך על תמר כלתך צדקה ממני כי חשבת בלבך לאמר טוב לי , כי אבוש ואכלם בפני קהל ועדה למען אציל את נפש תמר ממות על כן יודוך אחיך ולא יקראו בשם ראובנים שמעונים לוים כי אם על שמך יקראו והיה שמם יהודים מעתה ועד עולם ארצך תהיה מברכת מאד ואנשי עיר אחת לא יוכלו לבצור יבול אחת הגפנים מרוב הפרי אשר תעשה שנה שנה גם צאנך ובקרך ירובון מאד והיה בעמד איש על שן סלע והביט אל הבקעה ונראתה לעיניו לבנה כחלב מרוב הכבשים והצאן אשר  ירבצו בה.

היין ינתן בארצך הברוכה כמים כי רב יהיה לכבס בו בגדים ולרחוץ בו את הידים והיו כל יושבי ארצך גבורים ויפי תאר מרוב שתות חלב ויין וחכמו והשכילו והאריכו ימים ולא ימות איש בארצך בלתי אם הלבינו שערות ראשו וזקנו כחלב מבניך יצאו מלכים ושופטים צדיקים ונביאים. בשלום ירבצו בניך בארצם לבטח ועשו חסד וצדקה ובעת מלחמה והתנשאו כאריות לגרש את האויב מארצם....

ממך בני, יצא מלך "המשיח" הוא יאסוף אליו את כל היהודים המגלים מארבע כנפות הארץ והשיבם לארץ ישראל לאורו ילכו כל הגוים ולתורתו עמים ייחלון.

כשראו השבטים שאביהם כועס עליהם והיה מוכיח לראובן ושמעון ולוי, היו חוששים שמא גם אותם יוכיח בגלל אסונו של יוסף, והתחילו נשמטים אחד אחד לפינה אחרת. וי"א שיהודה היה חושש מאד בשומעו את הדברים האלו.

ופניו נעשו צהובות וביקש לברוח מן המקום כדי שלא לשמוע דבריו, וחשב להעלם מביניהם. אז התחיל יעקב לדבר עמו טובות ואמר יהודה אתה יודוך אחיך כלומר אין אתה דומה לאחד מהם כי כל אחיך מודים בך שאתה ראוי לכבוד. ואף אני אע"פ שאני אביך אני חולק לך כבוד הראוי לך, לפי שאני יודע מעלתך וכך אני מברך אותך  ידך בעורף אויביך, שבראותו אותך אויבך יפחד ויחזיר פניו. ישתחוו לך בני אביך, כי מלבד החלק שתקח בארץ כמו שאר אחיך תהיה לך עוד מעלה שתהיה מלך עלי הם וכולם יצטרכו לתת לך מעשר מצאנם ותוכל לקחת מהם המקום שימצא חן בעיניך וכל אחיך נקראים בשמך כי כששואלים לאדם מי אתה, אינו אומר אני ראובני או שמעוני אלא יהודי אני. נמצא שכל השבטים ייקראו על שמך, כי יהודי ויהודה דומים. גור אריה יהודה כי בתחילה יהיה יהודה מושל כמו דוד בזמן שאול שהיה מושל במלכותו, אבל היה תחת שלטונו של שאול שהיה משבט בנימין והוא היה המלך, אבל אח"כ יגדל כמו ארי ותתפשט מלכותו בכל העולם. כי מטרף בני עלית היית מעל טרף בני יוסף, שאמרת לאחיך מה בצע כי נהרוג את אחינו וכן גרמת להצלתה של תמר מן המות, שכבר הוציאו אותה לישרף ואתה הודית ולא בושת ונשארה בחיים אע"פ שהיית יכול להכחיש אם היית רוצה בכך. ולכן ראוי אתה שיהיה לך כוח כמו ארי ושום איש לא יוכל להזיזך מגדולתך כרע רבץ כארי וכלביא מי יקימנו.

והוסיף ואמר לו לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. לא תיפסק מלכות יהודה, שיהיה מלך עד משה רבנו שיהיה משבט לוי כי משה היה המלך הראשון וגואל ישראל, ואז תסוב המלוכה לשבט לוי. אבל משם ואילך כל מלך שיעמוד לישראל יהיה משבט יהודה, ששום שבט לא ישלוט עליו, אלא הוא ישלוט על אחיו. ואע"פ שבתחילה יהיה מלך משבט אחר, הוא שאול שבא מבנימין, אבל מלכותו לא תימשך הרבה, ואחריו ימלוך אחר משבט יהודה של תסור עוד מלכותו ממנו. וכן כל האנשי החושבים והמושלים שיש בעולם שיש בידם שלטון יבואו משבט יהודה. וכן הנשיאים שבארץ ישראל שהם רבנים גדולים היודעים לפסוק הלכה, וכן רוב הסנהדרי גדולה יהיו מיהודה. וכל זה לא יסור משבט יהודה עד כי יבוא שילה. הוא מלך המשיח כי אז הוא יהיה מלך על ישראל ולו יקהת עמים שאליו יתכנסו כל העמים וישמעו פקודתו.

לא יסיר שבט מיהודה ומחקק מבין רגליו (ויחי מט-י)

הרמב"ן אומר שלפיכך לא נתקיימה מלכות בית חשמונאי ולא נשאר מהם איש, אף על פי שקידשו את השם משום שעברו על ברכתו של יעקב "לא יסור שבט מיהודה" שהמלכות בישראל מגיעה רק לשבט יהודה ונטלו לעצמם את המלכות.

אמיר על כך רבי שמחה זיסל מקלם ז"ל אם עונש כזה ניתן למי שעובר על ברכתו של יעקב, ואפילו בשעה שהוא מקדש את השם עד היכן  איפוא, מגיע עונשו של העובר על ברכתו של השם יתברך, ולא כל שכן על קבלתו של השם יתברך, ועל אחת כמה וכמה כשאיננו מקדש את השם כי אם מחלל את השם! (מעינה של תורה).

אסרי לגפן עירה ולשרקה בני אתנו כבס ביין לבשו ובדם ענבים סותה הכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב (ויחי מט,יא-יב)

הגפן החלשה ביותר תוציא משם של חמור אחד והגפן החזקה ביותר תוציא משא של שני חמורים וכ"כ מרובה תהיה היין שיזרום מן ההרים כמו מים עד שיכבסו הבגדים ביין וז"ש ובדם ענבים סותה. והריו יהיו אדומים מן היין וילבנו בקעותיו מן החלב שיזרמו ממקנהו. ומלך המשיח עתיד להיות מלך אמיץ ונאה שיקום משבט יהודה וילחם באויביו ויהרגו הרבה מלכים ואנשיהם שיצאו נגדו יאדימו ההרים מן ההרוגים ובגדיהם ידמו כמו שכובסו במיץ הגפן שהוא היין האדום.

והנה בכל ברכת יעקב ליהודה יש כל אותיות הא"ב חוץ מן הזי"ן, והטעם שפירוש זי"ן הוא נשק. וזה רמז שמלכות יהודה לא תהיה דומה לשאר המלכיות שמנצחים אויביהם בכח הנשק, שזוהי אומנותו של עשו, אלא כל הנצחון שלו שיהיה לו על אויביו לא יהיה בכח הנשקף אלא ענין פלאי שיתנהג על פי מצות השי"ת .

בחודשיו האחרונים כשהיה רבי יחיאל מרדכי גורדון שוכב על ערש דוי מתפתל ביסורים, בא לבקרו תלמיד ישיבה ערב בואו בברית הנישואין. ר' יחיאל מרדכי קיבלו בסבר פנים יפות ובחביבות יתירה, התענין בפרטי פרטים במצבו של החתן. משהרגיש שהחתן עצוב על דוחק מצבו הכלכלי, מיד העתיר עליו דברי עידוד חמים, בין השאר אמר: הכתוב אומר "והיה ראשיתך מצער ואחריתך ישגה מאד" (איוב ח ז) וצריך ביאור, למה לא תהיה הברכה, שתיכף כבר בראשיתו ישגה? אולם מוכח מכאן, שכך הטבע שהטביע הבורא יתברך בבריאה, שתחילת הבניה והיצירה שעמל האדם., תחל במצב של "מצער". כך היא דרך השפעת הברכה, מתחיל במעט והולך ורב. הוא פנה לחתן והפטיר אל תפול ברוחך ואל תדאג, כי הלא זוהי דרך השפעת הקב"ה "ראשיתך מצער" אבל אחר כך תשגה עד מאד!

הבחור התרשם מאד מדבריו הלבביים  ובצאתו אמר למלווהו אין לך מושג עד כמה דיבוריו של הרב החיו את רוחי. הייתי שבור ורצוץ, ועתה ממש אחר אני... (ו"נסיך מלכות התורה").

לעת מחלתו האחרונה נכנסו כמה רבנים לבקרו. רבי יחיאל מרדכי צהל לקראתם ביקש מאיתם לשבת, הרבה לחלק להם כבוד, וסיפר להם כמה מילם דבדיחותא משיחות חולין של תלמידי חכמים. כאשר יצאו המבקרים מחדרו אמר אחד מהם לחבריו כנראה שאינו מבין את חומרת מצבו...נענה השני ואמר אדרבה, דוקא משום שהוא יודע עדג כמה חולה מסוכן הוא, התאמץ לשמחנו והצהיל לנו פנים, כדי למנוע צער ועגמת נפש אודות חומרת מצבו ("מרביצי תורה ומוסר" לוקטו ממורשת אבות)

חכלילי עינים מיין ולבן שנים מחלב (ויחי  מט-יב)

רבותינו למדו מכאן שאדם צריך להראות פנים שוחקות לחברו, חכלילי מלשון חייך לי בעיניים וזה שווה יותר מהמשקה חברו יין, ולבן שיניים מחלב, בכתובות (קיא ע"ב) דורשת אמר רבי יוחנן, טוב המלבין שיניים לחברו יותר ממשקהו חלב, שנאמר "ולבן שיניים מחלב", אל תקרא ולבן שיניים אלא ולבון שיניים.

חז"ל למדו פרק חשוב בחיים שאדם צריך להראות לחברו פנים שוחקות, שהוא אות אהבה וחיבה יותר ממשקהו חלב. קצת איכפתיות, ישנם אנשים עם מועקה בלב חייבים לעודדם ולשמחם ולדאוג להם.

שמסופר בחתן צעיר לימים שהיה צדיק מאוד, ובקושי היה מדבר עם אשתו, וכל זמנו היה יושב ולומד. הכלה הצעירה הרגישה מועקה בלב ולא יכלה להמשיך לחיות כך בחיי בדידות. הכלה פנתה לרבי יוסף חיים זוננפלד זצ"ל ושטחה בפניו את צרת לבה, אמר הרב אני אדבר עם בעלך והכל יסתדר, למחרת בבוקר שלח הרב שליח לבית אותו חתן וביקשו שיבוא אליו בשעה אחת בצהריים, חתן זה רק שמע שגדול הדור רוצה להפגש עמו התרגש עד למאד ולא ידע את נפשו "מה הרב רוצה ממנו", כך עברו שעות של התרוצצות במוחו מה הרב רוצה ממני עד שהגיע השעה המיוחלת, הלה פנה לביתו של הרב, דפק הוא בהתרגשות, הרב הכניסו ורק אמר לו שלום ולא דיבר עמו מאומה, והחתן הזה מחכה בחוסר סבלנות מה הרב רוצה ממני והשעה היא אחת ורבע, והרב לא דיבר עמו מאומה, וכך השעון מסתובב עד שהגיעה שעה אחת וחצי, וחתן זה כבר התפוצץ ושאל  את כבוד הרב, רבינו מה כבודו רצה ממני? אני לא יכול לחכות! אני מאד במתח, השיב לו הרב רציתי שתרגיש פשוט מה אשתך מרגישה שאינם מדבר עמה מאומה, הלה הבין את הרמז, ומאז שינה את דרכו. (מאמר אפרים)

זבולון לחוף ימים ישכון (ויחי מט-יג)

תורה וסחורה

ואל זבולון אמר יעקב רואה אנכי את העיר ירושלים חרבה ועזובה...סנהדרה נעים ונדים מתהלכים משבט אל שבט ואינם מוצאים להם מנוחה בלתי אם בחלק ארצך על כן אשימך בני לפני יששכר אחיך וקדמתי לברך אותך בני ארצך תהיה ארץ הרים  וגבעות ימים ונהרות ולא ימצאו חלזונות בלתי אם בגבולך ובאו כל בני אחיך לבניך לקנות את היצורים היקרים האלה והעשירום עשר רב אולם אם המצא ימצא איש אשר  יקח את החלזונות חדש ובניך לא קבלו את מחירם מידו ושלח ה' את הקללה במעשי ידיו ולא יצליחו לו וידע, כי לא יברך ה' בלתי אם את האיש אשר קנה את החלזונות במחיר.

מיששכר אחיך יצאו סופרים וחכמים כל בניו יהיו למודי ה' והלכו אל אחיהם ולמדום להשכיל ולהיטיב והגו בתורת ה' יומם ולילה ובניך אתה יסחרו אל ארצות רחוקות וכלכלו את בני יששכר והיו כל מחסורם עליהם והיו כעץ חיים לבני יששכר המחזיקים בתורת ה' וחשב לכם הקב''ה את הדבר הזה צדקה וברככם והרבה אתכם וה' יברך גם את הארץ אשר ישבו בה בני יששכר והיה פרי עציו גדול  ונחמד אשר כמוהו לא יהיה בכל ארצות וראו העמים הרחוקים את הפרי הנפלא כי תקחו ממנו בידכם והשתאו והשתוממו ואמרו לא נראה כפרי הזה מיום אשר ברא הקב"ה שמים וארץ אז יאמר להם האל הפרי הזה תשתאו אם עליו תשתוממו לו ראיתם את בעלי הפרי הנפלא הזה יושבים תמיד לפני הלומדים תורתו והוגים בה יומם ולילה, כי עתה הוספתם להשתאות ולהשתומם ותדעו אז כי אין כה' אלהנו משלם שכר טוב לאוהביו ולשומרי מצוותיו ואני ידעתי כי יתאספו עמים רבים אל בני יששכר והיה בראותם אותם יושבים בארץ ברוכה אשר לא תחסר כל בה ולא ישימו לב אל תענוגות בני האדם כי אם בתורת ה'  חפצים ועזבו עובדי האלילים את אליליהם ונספחו אל בית ישראל.

 הקדים יעקב אבינו את זבולון ליששכר, וכמו שמצינו אצל משה שאמר בברכתו שמח זבולון בצאתך ויששכר באהלך, שלא נחשוב שאותם התומכים בלומדי התורה שכרם מועט ודרגתם פחותה בעולם העליון, אלא הקדים זבולון ליששכר ולהראות חשיבותו בעולם הבא, וכמו שדרשו חז"ל על הפסוק "בצל החכמה בצל הכסף", שאותם מחזיקי תורה שהם בבחינת כסף הם נמצאים בצל החכמה של התורה, שלעת"ל מלמדים אותם את התורה ואז יוכלו לשבת בעוה"ב עם לומדי התורה, כי הרי לעת"ל מה יעשו אותם תומכי תורה עם לומדי התורה בחפיפה אחת, אלא בצל החכמה בצל הכסף. לכן נאמר זבולון לחוף ימים ישכון כי אין מים אלא תורה  וישככר שלומד תורה משול למים ומי שתומך בו שזה שבט זבולון ישכון יחד איתו בעולם הזה ובעולם הבא שנאמר בצל חכמה בצל כסף.

יששכר חמר גרם רבץ בין המשפתים וירא מנוחה כי טוב ואת הארץ כי נעמה ויט שכמו לסבל ויהי למס עבד (ויחי מט,יד-טו)

ליששכר אמר שיהיה עשיר מאד בכוח כחמור הנושא משא הרבה, ואף הוא יקבל עול התורה, וכשם שהחמור הולך ביום ובלילה ואינו נח. שאפילו בלילה אין בעליו מכניסים אותו לבית אלא הוא מחזיקו בין האשפות הנמצאים מחוץ לעיר כדי שיהיה מוכן להטעינו סחורה אם יידרש. לפי שיקדמנו חמור אחר, אף שבט יששכר עוסק בתורה ביום, וגם בלילה לא ישכב במטה במנוחה, אלא הוא שוכב מלובש כדי שיהיה מוכן להתעורר ולעסוק מיד בתורה, ותהיה לו מנוחה בארצו שתהיה מבורכת מאד.

ואע"פ שדן ונפתלי גד ואשר נולדו לפני יששכר, ובכל זאת אנו רואים שבירכם אחר שבירך את יששכר, זה לא קשיא, שכן הם היו בני בלהה וזילפה, ורצה יעקב לברך את ששת בני לאה בזה אחר זה, ואח"כ לברך את האחרים. אבל יששכר וזבולון שהיו בני לאה, הרי היה צריך להקדים ברכת יששכר לברכת זבולון.

הטעם הוא כי יששכר וזבולון היו שני שותפים קרובים. בתנאי שיששכר יהיה יושב ועוסק בתורה בישיבה יום ולילה ולא יעסקו בכל מלאכה וזבולון היה עוסק במסחר והיה הולך בדרכי הים. ומה שהרויח זבולון היה מחלק בינו ובין יששכר ומפני שזבולון היה גורם שיששכר היה יכול לישב ולעסוק בתורה, לכן ברך את זבולון תחילה ואח"כ את יששכר. וכן עשה משה רבינו. כפי שאנו רואים בפרשת וזאת הברכה: שמח זבולון בצאתך ויששכר באוהלך, שמח זבולון שאתה יוצא ובא לעסקיך וכי יש לך קרן טוב, היינו יששכר שהוא יושב אהלים ועוסק בתורה. באהליך, היינו בישיבה. ויש עוד מדרגה בזה, שהגביר לוקח ת"ח ונותן לו היכולת לישב ולעסוק בתורה תמיד, שהוא נותן לו ההספקה שיוכל להתקיים. וי"א שזהו מה שעשה זבולון ליששכר שהיה נותן לו כל מה שהיה זקוק להוצאות הבית ולא נתן לו מחצית רווחיו.

ומכאן אנו למדים שכל גביר התומך בתלמיד חכם מתברך בברכות שמים והארץ. והוא זוכה לשני שולחנות, היינו לשכר בעוה"ז ובעוה"ב, כי אין הכל זוכים לטובה גם בעוה"ז וגם בעולם הבא, אלא זה העושה חסד עם הת"ח שיוכל לעסוק בתורה בלא הפסק, שאם אינו עושה כן מוכרח הת"ח לסגור הספר כדי לילך ולחפש מקור למחיית ביתו. ולכן אנו מבקשים שלש פעמים ביום בשמו"ע והסר ממנו יגון ואנחה. ר"ל שיהיה לנו מנוחה ללמוד באותו יום מן הצער, עאכ"ו בזה. וכן אתם רואים שבני יששכר היו יודעי בינה לעתים, שהיו חכמים גדולים מאד שלא היו עוסקים בשום מלאכה ובמסחר, אלא רק בתורה. ולכן היה דעתם מיושבת.ולכן היתה מעלתו של זבולון רבה, כי על ידו אפשר היה ליששכר לעסוק בתורה. וזהו שאומר הכתוב: זבולון לחוף ימים ישכון והוא לחוף אוניות, ר"ל זבולון היה נמצא בנמלי הימים שהיה לו עסק מסועף ומסחרו פרץ וכן הוביל סחורותיו באניות לארצות אחרות כדי למוכרם שם ביוקר, וכך צבר זבולון זכות ונכסים לעולם הבא בזה שהיה תומך ביששכר שיוכל ללמוד תמיד.

וכן עשו שני חכמים בזמן המשנה שהיו שני אחים, החד שמו שמעון והשני שמו עזריה. שמעון היה עוסק בתורה בכח אחיו עזריה שהיה תומך בו. שכן עשו תנאי זה עם זה. שהאחד יעסוק בתורה והשני יעסוק במסחר, וזכות התורה יהיה לשניהם, וכן נקרא על שמו, כי כשאותו חכם נזכר בגמרא או במשנה נקרא: שמעון אחי עזריה. וכן ר' יוחנן היה לומד תורה בזכות הנשיא שהיה תומך בו. ואע"פ שאינה דומה מדרגה זו לזה שעשה זבולון, כי מה שעשה היתה חסידות יתירה, אבל מאחר שתומך בו עומדת זכות התורה לשניהם. ולא עוד אלא לגביר יש מעלה יתירה שזיכה את הת"ח בתלמוד תורה, כפי שאמרו חכמים גדול המעשה יותר מן העושה, ר"ל גדול ערכו של המביא אחרים לידי מצוה מאשר העושה עצמו.

בשנת תשכ"ח מינתה הממשלה ועדת שרים בענין דחיית גיוסם של בני הישיבות, בראשות שר הבטחון. רבי יחזקאל אברמסקי – כנשיא ועד הישיבות – הוזמן להופיע בפניה תוך כדי דיון פנה אחד השרים אל רבנו ושאללו האם אין רבנו סובר, כי חובת ההגנה על המדינה קודמת להגנה על התורה. נזדעק רבנו ואמר דבר ה' ליהושע, הכובש הראשון של הארץ, מוכיח היפוכו של דבר בפרק הראשון של ספר יהושע אנו מוצאים שני צווים שנצטוה יהושע מפי הגבורה, האחד על כבוש הארץ והשני על שמירת התורה, והנה על הראשון נאמר "חזק ואמץ (בלי תיבת "מאד") כי אתה תנחיל את העם הזה את הארץ" ואילו בשני כתוב: "רק חזק ואמץ מאד לשמור לעשות ככל התורה".

דברי רבנו עשו רושם בל ימחה  (ספר זכרון לרבי יחזקאל אברמסקי).

גם אם התורה ניקנת ביסורין כדאי לסבול בדרך כדי להגיע למטרה הנכספת.

יששכר, שהוא הסמל ללומדי התורה. הוא מטה שכמו לסבול עולה של תורה. את ההקרבה והעול של לומדי התורה, מסביר החפץ חיים במשל:

עשיר גדול סוחר באבנים טובות נסע למדינה רחוקה כדי לסחור באבנים טובות. לפני צאתו לדרך הצטייד בשלושה אלפים רובל לצורך המסחר ובעוד ארבע מאות רובל להוצאות הדרך. כאשר הגיע למחוז חפצו רכש סחורה בכל הכסף שהיה לו ולא נותרו בידו אלא מאתים רובל המוקצבים לנסיעה בחזרה.

כאשר ביקש לצאת לדרכו בחזרה הביתה בא אליו אחד הסוחרים והציע לו אבנים יקרות מאד במחיר זול במיוחד. הסוחר השיב לו שכבר הוציא את כל כספו ואין באפשרותו להענות להצעה המפתה. הפציר בו המוכר ובקשו שלכל הפחות יאות  לראות את האבנים ואז יבין שאין כמותן בכל העולם. כאשר הראה לו את הסחורה, נוכח הסוחר לדעת כי לפניו הזדמנות יוצאת מן הכלל. שווי האבנים הללו הגיע לסך של כמה אלפי רובל. עקב עלילות שקר שהוציאו עליו, נאלץ המוכר להיפטר במהירות מהסחורה שלו, לפני שיחרימו את כל רכושו ונתרצה למוכרן בזיל הזול.

הסוחר העשיר היה נבוך, מצד אחד הבין שתהא זו שטות מצידו להחמיץ הזדמנות נדירה זו, מאידך גיסא. אם יתן לו את שארית כספו, לא יהיה לו כסף להוצאות הדרך. לאחר עיון מדוקדק הגיע למסקנה שאין לותר על ההזדמנות הנפלאה שניתנה לו להתעשר באשר להוצאות הדרך – אמר העשיר – בלאו הכי השהיה בדרך הינה דבר זמני. קיבל על עצמו להתנהג בתקופה קצרה זו בצמצום גדול, וכאשר חשב כן עשה נתן למוכר את רוב כספו. השאיר לעצמו עשרים רובל להוצאות הדרך ההכרחיות ביותר, ובתמורה נתן לו המוכר תיבה קטנה ובה האבנים היקרות.

הסוחר העשיר יצא לדרכו הביתה. כאשר היה בא למלון לחניית ביניים, לא ביקש אוכל טוב כדרך העשירים גם לא ביקש חדר מיוחד עבורו כדרכו תמיד, הוא לן ואכל עם העגלונים העניים באולם גדול ומשותף לכולם.

באת האכסניות פגש אותו עשיר אחד ששאל אותו: "האם אין כבודו פלוני בן פלוני"? ויען לו "כן אני הוא", ויאמר לו: "א"כ, איך זה יתכן שהנך נמצא בין העניים, הלא דרכך להמצא במקום מגורי העשירים?" ענה לו הסוחר: "הלא ידעת היטב כמה עמל ועגמת נפש אדם מוכן להוציא על רווח של מאה רובל. דע לך שאני מרויח ע"י הויתור על חיי רווחה בדרך, אלפי רובלים". ואז סיפר לו את אשר הזדמן לו ולבסוף הראה לו את האבנים היקרות שקנה כשראה העשיר את האבנים אמר: "אמנם כן, השכל האמיתי מסכים עם מה שעשית. אבל עדיין אני מתפלא איך יכולת לקבל על עצמך תנאי חיים כה גרועים, הלא ידעתי את טבעך המפונק והענוג?" ענה הסוחר: "באמת מפעם לפעם תוקף אותי דיכאון גדול, אבל כאשר זה קורה לי אני פותח את התיבה ומתבונן באבנים המאירות ומיד אני מתעודד ושמח".

כך גם לומדי התורה, כאשר הם מתבוננים ביקרותה של התורה ובשכר הטוב הצפון ללומדיה, הם מתעודדים ויש בכוחם להתגבר על כל הקשיים.  (לוקטו מורשת אבות).

וירא מנוחה כי טוב ואת בארץ כי נעמה, ויט שכמו לסבול ויהי למס עובד (ויחי מט-טו)

ליסבול עול תורה (רש"י)

בימי צעירותו הרבה רבי שלום מבלז לעשן, ובמיוחד עשה זאת בעודו לומד תורה בבית המדרש.

עד שיום אחד היה עד למאורע שבגללו הזיד עצמו מעשון: רבי שלום ישב ולמד, והנה ראה כי אחד מבאי בית המדרש מתכונן לעשן את מקטרתו מתכונן הא כיצד? טרח הלה ונקה את המקטרת, אחר פטם אותה בטבק, ולבסוף הצית והחל מעשן. בזמן שהאיש טפל במקטרתו הספיק רבי שלום ללמוד דף גמרא שלם!

באותו רגע הניח רבי שלום מידו את מקטרתו שלו ואמר "אם הכלי הזה מסוגל לגרום לאדם לבטל עצמו מלמוד דף גמרא אין הוא נכנס מעתה לפי!" אמר ועשה. ומהעת ההיא חדל לעשן. (מעשיהם של צדיקים).

דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל יהי דן נחש עלי דרך שפיפן עלי ארח הנשך עקבי סוס ויפל רכבו אחור לישועתך קויתי ה' (ויחי מט, טז-יח)

ויהי כברך יעקב את דן וירא ברוח קדשו והנה מנוח הדני לוקח לו אשה מבנות יהודה, וידע כי תלד האשה הזאת את שמשון הגבור אשר יחל להושיע את ישראל מידי לוחציהם אולם ברגע הזה ראה והנה שמשון עומד בין שני עמודים עיניו מנקרות ופלשתים רבים שמחים לידו ויצר ליעקב מאד ויתפלל אל ה' לאמר לישועתך ה' אשר תושיע את שמשון אנכי מקוה אנא חזקהו ה' הפעם ותן בו כח לנקום את נקמת עיניו המנוקרות ובנפול עליו הבית אל נא יתערב בפלשתים והכירו אותו הוריו וקברוהו בקבורת אבותיו.

דן ינקום מן הפלשתים נקמת ישראל, ויהיו כל שבטי ישראל עמו. והוא יהיה כמיוחד שבשבטים היינו דוד שבא משבט יהודה. יהי דן נחש עלי דרך שהעמים יפחדו ממנו, והפלשתים יישברו בפניו. וכמו השפיפון. שהוא נחש דק וניתנה רשות לארץ להיבקע לפניו כל זמן שירצה להיעלם בתוכה, ונשיכתו ארסית מאד ואין תרופה לזה, אף דן יהיה שליט בדרך וילך ויהרגו את גבורי פלשתים הן אלו שילכו ברגל והן אלה שירכבו על הסוס. כי מפחדו ידמה להם שנחש נשך לעקבי סוסיהם ובכך יפלו מעל סוסיהם. ויודע אני שהפלשתים עתידי לנקר עיניו של שמשון לכן אני מבקש לישועתך קויתי ה'. שתעשה אופן להצלתו.

גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב (ויחי  מט-יט)

ויברך יעקב את גד לאמר בניך אשר יצאו ממך יהיו מלומדי מלחמה ופחדם יפול על כל גויי הארץ וייראו מהם ואל אשר אמר יעקב שמנה תהיה ארצך וגם לחמך ישמן ויטעם לחך אוכלו הבנות אשר תולדנה לבניך אחריך תהיינה יפות תאור אשר כמוהן לא תמצאנה בכל הארץ מלכים וכהנים יקחו אותן להם לנשים ובניהן אשר תלדנה ישרתו את ה' בבית מקדשו בשמונת בגדי כהונה.

לשבט גד יהיו גדודים של אנשים מזוינים כשיעברו הירדן לפני אחיהם כדי להלחם בכנעניים, והם יחזרו על עקביהם לעבר הירדן בהרבה נכסים, כפי שקוראים בפרשת מטות. וכל צבאותיו יחזרו לשלום באותה הדרך שהלכו לשם, ולא  יחסר אחד מהם. ומפני שהחלק שיטול בארץ יהיה גדול ורחב, יבוא תמיד שכניך הרעבים שהם עמון ומואב וילחמו עמך בגלל הקנאה שיקנאו בך. אבל אנשיך יתגברו עליהם כמו ארי ולא יפחדו כלל מצבאותיהם ומהם עצמם יבואו לצדך.

בן פורת יוסף בן פורת עלי עין בנות צעדה עלי שור (ויחי מט-כב)

סכנת עין הרע

דרשו על זה חז"ל (ברכות נה ע"ב) "עלי עין" שולטין על העין, ולא העין עולה בהן, שעין הרע אינה שולטת בהן.

בזכות מה זכה לכך? נאמר במדרש פסיקתא רבתי (פרשה יב פיסקא "פרשת זכור", ה) בפגישת יעקב עם עשו אומר הכתוב "ואחר ניגש יוסף ורחל וישתחוו" (בראשית, וישלח לג ז) ולא נאמר ותשתחווין רחל ויוסף, מדוע? אמר יוסף אין אעשה בעלת נוי כאימי, והרשע הזה חשוד על העריות, נתן עצמו ראשון ועמד לו לפניה שלא יראנה עשו. הוא שאביו מקלסו "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", מה "עלי עין"? שכסית עינו של אותו רשע מאמך, ע''כ. טעם נוסף נאמר במדרש ילמדנו (מובא בבתי מדרשות חלק א, פרשת ויחי עז) כל מי שאינו מסתכל באשה אין יצר הרע שולט בו, שנאמר "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", אל תקרא "עלי עין", אלא "עולה עין", שלא רצה להנות מאשה שאינה שלו, אשת פוטיפר,  לפיכך זכה למלכות, ע"כ.

על ידי ברכה זו שאין הרע לא תשלוט בו, זכה זרעו לאותו ברכה ונתרבו ונהיו לעם רב. וכך מבואר בגמרא (סוטה לו ע"ב) על הכתוב: "וידברו בני יוסף את יהושע לאמור מדוע נתתה ליל נחלה גורל אחד וחבל אחד ואני עם רב עד אשר עד כה ברכני ה', ויאמר אליהם יהושע אם עם רב את עלה לך היערה" (יהושע יז יד-טו). אמר להן לכו והחביאו עצמכם ביערים שלא תשלוט בכם עין הרע. אמרו ליה זרעא דיוסף לא שלטו ביה עינא בישא, דכתיב "בן פורת יוסף בן פורת עלי עין", ואמר רבי אבהו אל תהי קורא "עלי עין", אל "עולי עין", ע"כ.

המהרש"א בבבא מציעא (פד ע"א) מסביר אל תקרי "עלי עין" אלא עולי עין הוא לשון רפאות ותעלה, שיש לזרע יוסף רפואה לעין רעה, ויראה, לפי הדרש יהיה "פורת" מלשון "פרו ורבו", כדברי המתרגם. ופירוש הכתוב כי זרע יוסף פרו ורבו, שלא היה באחד מהשבטים מספר רב כמו שהיה באפשרים ומנשה, פי שהם עולי עין ואינם מתים בעין הרע, ע"כ. וזה על פי מה שאמר רב (בבא מציעא קז ע"ב) שהיה בבית הקברות והיה מכיר בקבר מאיזה חולי מת הנפטר, ואמר שצ"ט חלקי מתו מעין הרע, ואחד משאר מחלות, ע"כ. לכן, מכיון שלזרע יוסף ישנה תרופה לעין הרע, זכו להתרבות יותר משאר השבטים, בגלל שלא מתו מעין הרע אלא משאר מחלות.

והנה, בגמרא ברכות (כ ע"א) מסופר ר' יוחנן (רש"י רבי יוחנן אדם יפה תאר מאד היה) היה רגיל דהוה קא אזיל ויתיב אשערי טבילה (פתח  המקוה). אמר כי סלקן בנות  ישראל ואתיין מטבילה מסתכלן בי, ונהוי להו זרעא דשפירי כוונתי. אמרו ליה רבנן לא קא מסתפי מר מעינא בישא? (האם עינך מפחד מעין הרע?) אמר להו אנא מזרעא דיוסף אתינא שלא שלטא ביה עינא בישא, דכתיב "בן פורת יוסף", ע"כ. רבי יוחנן לא חשש מעין הרע, בגלל שהוא מזרעו של יוסף.

מצד שני, מספרת הגמרא (ברכות ה ע"ב) על רבי יוחנן דין גרמא דעשיראה ביר. מסביר רש"י זה עצם של בן עשירי שמת לו רב ניסים גאון פירש בשם רבנו שרירא לרבנו האי שרבי יוחנן קבר עשרה בנים זכרים, והעשירי שבהן נפל לתוך יורה גדולה שהיתה רותחת ריתוח קשה וחזק ונמסר בשרו ונצק, ונטל רבי יוחנן עצם של אצבע קטנה שלו וצררה בסדינו והיה מנחם בה אחרים, ע"כ. ולכאורה צריך להבין, מצד אחד אומר רבי יוחנן שהוא מזרעו של יוסף ועין הרע אינה שולטת בו, אם כן, גם בזרעו אינה צריכה לשלוט, וזאת כפי שנאמר למעלה שלזרעו של יוסף ישנה תרופה לעין הרע ושלכן זכו לריבוי זרע, ומצד שני מתו עשרת בניו בחייו בעודם צעירים, מה ההסבר לכך?

ובמדרש ויקרא רבה (כח א.) אמר רבי בנימין בן לוי בקשו לגנוז ספר קהלת שמצאו בו דברים שהן נוטין לצד מינות. אמרו כך היה ראוי שלמה לומר "שמח בחור בילדותך ויטיבך לליבך בימי בחורותיך" (קהלת יא ט)?! משה אמר "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" (במדבר שלח טו לט) ושלמה אמר "והלך בדרכי ליבך ובמראה עיניך" (קהלת שם)?! אלא הותרה הרצועה לית דין ולית דיין? כיון שאמר "ודע כי על כל אלה יביאך האלהים במשפט: (שם) אמרו יפה אמר שלמה ע"כ. כלומר מי שמעמיד את עצמו בניסיון של לא תתורו...בסופו של דבר ניכשל כי מתגרה ביצר ויוצא שהלך בדרכי ליבך ובמראה עינים.

הפירוש "יפה תאר" מסביר שהמחלוקת הראשונית בין משה רבנו לשלמה המלך היא כיצד להתגבר על יצר הרע. האם להביא את  יצר הרע לידי נסיון ולהתגבר עליו על ידי שמתחסנים מפתויים, זו שיטת שלמה המלך. או עדיף לא להביא את  יצר הרע כלל לידי נסיון. המסקנה לפי כולם היא שאל לנו לגרות את היצר כלל, מי שיעשה זאת, אפילו שיתגבר על כך יעמוד על כל אלה במשפט לפני האלהים.

לפיכך, אמנם זרעו של יוסף שולט על עין והעין לא שולט עליו. אך כל זה בדרך רגילה, כשאדם אינו מכניס עצמו למצב של סכנה. אבל אם יבוא אדם אילו הגדול ביותר, וילך ויגרה את העין הרע נגדו עצם המעשה עלול להכשילו ובסופו של דבר לסבול מאותו עין הרע שהוא ניסה להתגרות בו. לכן רבי יוחנן מזרעו של יוסף, לא חשש מעין הרע, אבל היה לו לחשוש מחששם של חכמים שהזהירוהו מעין הרע, גם אם מישהו מזרעו של יוסף והוא כביכול מחוסן מעין הרע, אם הוא מתגרה בעין הרע, יתכן שהעין הרע תפגע בו, וזה מה שקרה אצל עשרת בניו. (אור חדש)

וישאו אתו בניו ארצה כנען ויקברו אותו במערת שדה המכפלה אשר קנה אברהם את השדה לאחוזת קבר מאת עפרון החתי על  פני ממרא (ויחי נ-יג)

דברי יעקב האחרונים

ויהי כאשר כילה יעקב לברך את בניו ויצו אותם לאמר עבדו בני את ה' אלהיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם ואל תפנו אל האלילים ואל תחללו את שם הקב''ה למען ייטב לכם כל ימי חייכם ואהבתם איש את אחיו ואיש את קרובו וצויתם את בניכם ואת בני בניכם אחריכם לעבוד את ה' אלהי אבותיכם ואהבתם את האמת ואת השלום ואת מעשי החסד והצדקה ונבדלתם מכל העמים אשר סביבותיכם והייתם לשם ולברכה ולתהילה ויענהו בניו פה אחד לאמר ככל אשר דברת אלינו אבינו נעשה וישמחו הדברים האלה את יעקב עד מאד ויזבח על פניו החורים אהבה ותאורנה עיניו ויתחזק ויאמר כמותי ושמתם לב על גופתי לבלתי תגע בה יד איש זר וגם בניכם אל יגעו בי כי יש בכם אנשים אשר לקחו להם נשים מבנות כנען ותלדנה לכם בנים וככה תשאו את מטתי יהודה ויששכר וזבולון ממזרח וראובן ושמעון וגד מדרום ודן ואשר ונפתלי מצפון ובנימין ואפרים ומנשה ממערב ואם ככה תעשו לי בני כאשר צויתיכם ונחתקם על פני ה' במדבר לארבעה דגלים דגל דגל לשלושה שבטים והיה מהלככם  קדמה ונגבה וצפונה וימה וה' בתוך ויחנן יוסף ולוי את קולם ויאמרו אל יעקב אבינו הטוב מה פשענו ומה חטאתנו כי הסירות אותנו משרת אותך? ויען יעקב את יוסף ויאמר אל למושל בכל ארץ מצרים שאת מטתי ואל לוי אמר יעקב הנה ימים באים ונשאת בני את ארון ה' אלהי ישראל על כן חלילה לי מתת אותך לשאת את המטה אשר גופתי המתה תהיה בה ויוסף יעקב לדבר אל בניו ויאמר להם ידע תדעו בני כי צרות רבות ורעות תמצאנה אתכם באחרית הימים בארץ הזאת אולם עבדו את הקב''ה ויושעכם מכל צרה ולמדתם את בניכם אחריכם לדעת את ה' ולדבקה בדרכי אמתו וחסדיו ורחמיו וצדקותיו אשר הוא עושה חנם לכל באי עולם והקים ה' לכם מושיע מבניכם והצילכם ה' על ידו מכל צרה והוציאכם מהארץ הזאת להביא אתכם אל ארץ אבותיכם לאכול מפריה ולשבוע מטובה וידעתם בני כי ברך יברככם האיש הגדול ההוא לפני מותו כאשר ברכתיכם אנכי היום וזאת הברכה אשר  יברככם לא תבוא עליכם בלתי אם עשיתם את כל הדברים הכתובים ב"זאת התורה" אשר ישים לפניכם...וככלות יעקב לדבר את הדברים האלה ויאסף רגליו אל המטה ויגוע!

וכשהגיעו למערת המכפלה בא עשו וערער אמר: זהו המקום הנקרא קרית ארבע על שם ארבע הזוגות הקבורים שם אדם וחוה אברהם ושרה, יצחק ורבקה וישארו עוד ב' קברים ומאחר שכבר קבר שם את לאה נמצא שהמקום היחיד שייך לי שבחלקו של יעקב קבר את לאה אמרו לו השבטים: הוא קנה אותה ממך אמר עשו אמנם נכון הדבר שמכרתי לו החלק של פי שנים שהגיע לי עבור הבכורה כי מכרתי לו זכות הבכורה אבל חלק הפשוט מגיע לי בהיותו בנו של יצחק אמרו לו השבטים מכרת לו את הכל ולא נשאר לך שום חלק במערה אמר להם עשו הראו לי את שטר המכירה. אמרו לו את שטר המכירה השארנו במצרים והיו עומדים מהרהרים את מי ישלחו למצרים להביא את השטר מהר כי אין זמן להתעכב החלטו לשלוח את  נפתלי שהיה קל כצבי. ובעודם ממתינים שאל אותם חושם בן דן למה מחכים ואין קוברים את יעקב כי בהיותו חרש לא הבין את הדין  ודברים שעברו ביניהם, וכשהבין את המחלוקת כעס כעס גדול אמר כיצד יתכן הדבר שאבי זקני יהיה מוטל בבזיון וקבורתו תתעכב עד שיבוא נפתלי ממצרים נטל מקל ונתן לו מכה חזקה על ראשו עד שנפלו עיניו ונפלו בין רגליו של יעקב אז פתח יעקב עיניו וראה אותו. עליו אומר הכתוב: יש צדיק כי חזק נקם פעמיו ירחץ בדם הרשע (תהילם נח) וי"א שלא מת עשו מאותו מכה אל אח"כ בא יהודה והרגו באותה שעה נתקיימה נבואתה של רבקה שאמרה: למה אשכל גם שניכם יום אחד (בראשית כז) ואע"פ שמותם לא היה ביום אחד כי כבר עברו ע"ז ימים מפטירתו של יעקב אבל שניהם נקברו ביום אחד וקברו ראשו של עשו שם ואת גופו קברו בהר שעיר. לכן זה אחד הסיבות שיעקב לא רצה להרוג שת עשיו כי הוא ידע שביום שעשיו ימות יעקב ותתקיים נבואת רבקה.

ובשעה שקברו את יעקב במערה הרגישו שם בכל ריחותה גן עדן משום כבודו של יעקב. וי"א שיהודה הרג את עשו ביום שניפטר יצחק אבינו שהלכו יעקב ועשו וכל השבטים לקוברו והשבטים חלקו כבוד ליעקב אביהם יצאו לחוץ כדי שלא יבכה בפניהם אז נכנס עשו למערה, וכשראהו יהודה, נכנס אחריו כי היה חושש שזה שנכנס היה כדי להרוג את יעקב. וכך היה, שעשו חיפש תחבולה להורגו אז עמד יהודה מאחוריו וכרת לו ראשו בעורף וזהו שאמר יעקב ידך בעורף אויביך

כלומר יוסף אומר להם אל תפחדו אני לא ינקום ויטור בכם מידה כנגד מידה "כי תחת אלוקים אני" כלומר, אינני פועל אחר שרירות ליבי אלא מה שטוב לאלוקים טוב גם לי.

רבי חיים יוסף אזולאי מספר:

שמעתי מרבי חיים בן עטר בעל "אור החיים",מעשה בעשיר תקיף קרוב למלכות,שזילזל בכבוד תלמיד חכם אחד. פנה אליו ה"אור החיים" שימחול לעשיר ויעשה שלום. השיבו החכם: כבר תיכף ומיד לאחר מעשה מחלתי לו. ונימק פשר זריזותו: היות ובזוהר נאמר כי חטאים של ישראל מכבידים על כנפי השכינה. אם כן איפוא,כל רגע ורגע שלא אמחול לעוון העשיר הלז, הרי יש צער לשכינה מהכבדה נוספת שנגרמה בגללי,לכן מיהרתי לימחול לו, ועל ידי זה למנוע צער מהשכינה.

כששמע רבי חיים בן עטר את נימוק החכם הוא נהנה מאד.

החיד"א חוזר ומשנן סיפור זה פעמים רבות. בספרו "מראית עין" בלבד הוא מביאו ארבע פעמים. ומציין: היות וענין זה יקר בעיני, והוא יסוד בעבודת ה', צריך לחזור עליו, כל הזמן!

דבר החסידות – פרשת ויחי

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויחי

 

על ה'כיבוד אב' של יוסף

 

סיפר החסיד ר' נחום אברהם יעקובוביץ', מחשובי חסידי חב"ד בבלגיה:

בשנת תש"ז ביקר הרבי בפריז, כיון שאמו הרבנית חנה ע"ה שהתה שם. שלושה חדשים עשה בפריז כאשר פעמיים בכל יום בא לבקר את אמו, ישב בחברתה ושוחח עמה.

כשהרבי ביקר בדירת אמו – שמתי לב שהוא צועד בצורה מסויימת, שונה מעט, עד שהבחנתי שהרבי מקפיד שלעולם לא יפנה אליה את גבו, גם לא כשנפרד ממנה.

כדי שהדבר לא יבלוט לעין, עשה זאת תוך כדי ביצוע פעולות מסויימות: הזזת כסא, יישור מפת השולחן וכיוצא בזה.

כך, אגב, נהג גם בניו-יורק, עד יומה האחרון.

("הרבי בפריז" עמ' 224. הובא ב"חד בדרא" עמ' 258)

 

בפרשתנו, כאשר יוסף הגיע לבקר את אביו יעקב בחוליו, נאמר (מז, לא) "וישתחו ישראל על ראש המטה". מפרש רש"י: "וישתחו ישראל – תעלא בעידניה סגיד ליה [=שועל בזמן מלכותו – השתחוה לו]", וממשיך: "על ראש המטה – הפך פניו לצד השכינה . . שהשכינה למעלה מראשותיו של חולה. דבר אחר, על ראש המיטה – על שהיתה מטתו שלמה, ולא היה בה רשע, שהרי יוסף מלך היה, ועוד, שנשבה לבין הגוים, והרי הוא עומד בצדקו".

וצריך להבין: רש"י כבר פירש "תעלא בעידניה סגיד ליה" כפי שפשטות הכתוב היא: שיעקב השתחוה ליוסף, ומדוע צריך רש"י להוסיף פירוש אחר "הפך פניו לצד השכינה"?

עוד קשה, למה צריך רש"י להביא פירוש נוסף (שלישי) "על שהיתה מטתו שלמה וכו'", כלומר, איזה קושי יש בפירושים הראשונים שצריך להביא עוד פירוש?

אלא, מסביר הרבי:

לרש"י התעוררה שאלה: הן אמת שמצדו של יעקב יש סיבה להשתחוות ליוסף, כיון ש"תעלא בעידניה סגיד ליה", אבל אף-על-פי-כן השאלה היא על יוסף: כיצד הניח שיעקב אביו ישתחווה אליו?

[אמנם ה"בן-חמש-למקרא" שלומד חומש, אינו יודע את הסיפור על מהר"ם מרוטנבורג*, שלא רצה לדור ביחד עם אביו, כיון שלא רצה שאביו יכבד אותו ויקום מפניו, אבל אעפ"כ, מובן בפשטות, שיוסף היה צריך למנוע את השתחוואת אביו אליו]

ועל זה מתרץ רש"י בהמשך פירושו "הפך עצמו לצד השכינה" – כלומר, יעקב ידע שיוסף לא יניח לו להשתחוות אליו, ולכן "הפך עצמו לצד השכינה" כדי שיוסף וכל הנמצאים עמו יוכלו לחשוב שמשתחווה לשכינה! אבל האמת היא שהשתחווה ליוסף, כי לשכינה בטח השתחווה גם קודם, כי השכינה (כל הזמן) למעלה מראשותיו של חולה.

אבל עדיין קשה, שהרי מובן שהיתה כוונת יעקב לכבד את יוסף ("סגיד ליה"), וגם כדי לחזקו ולתת לו תוקף של 'מלך' שיוכל למלא הבקשה של יעקב**, ואם יוסף יחשוב שמשתחווה לשכינה – מהי התועלת שבהשתחוויה זו?

ולכן מפרש רש"י פירוש נוסף (ושונה מעט) – שהשתחויה זו היתה אכן לקב"ה אבל בתור שבח והודיה על כך שמטתו שלמהויוסף עומד בצדקו, והרי זה גם-כן מחזק את יוסף, שיהיה מוכן לקיים בקשת אביו למרות כל הקשיים שבדבר! (אבל פירוש זה הוא יותר על דרך הדרוש, ולכן הוא בא בהמשך לביאורים ע"פ הפשט שיעקב השתחווה ליוסף, אבל יוסף מצדו יכל לחשוב שמשתחווה לשכינה).

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ ויחי, י"א טבת, ה'תשכ"ז (לפני חמישים שנה). נד' בתו"מ התוועדויות חלק מח עמ' 409 ואילך. הרעיון לעיבוד בסיוע "דבר מלכות" השבועי עמ' לו-ז.

______________

*)  הובא ברא"ש מס' קידושין סוף פ"א (סימן נז).

**) ראה הביאור בארוכה בפירש"י זה ("תעלא בעידניה סגיד ליה" ובמה הוא שונה מדברי רש"י לאח"ז (מח, ב) "מלך הוא אחלוק לו כבוד, מכאן שחולקין כבוד למלכות") – בלקוטי שיחות חלק לה, עמ' 211 ואילך.

________________________________

 

דבר החסידות – פרשת ויחי  (תשע"ו)

 

יעקב אבינו לא מת – הכיצד?

בסיפור פטירתו של יעקב אבינו נאמר (פרשתנו נ, לג) "ויגוע ויאסף אל עמיו", אומר רש"י "ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ליעקב אבינו לא מת".

והנה מקורו של רש"י הוא במס' תענית (ה, ב) ושם ממשיכה הגמרא ושואלת "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?" [=וכי לחינם ספדו, חנטו וקברו אותו?] ותשובת הגמרא היא "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ולא מובן, איפה התשובה על השאלה מדוע ספדו, חנטו וקברו את יעקב?

המהרש"א מסביר, שכוונת הגמרא להבהיר שב"יעקב אבינו לא מת" אין הכוונה לחיי הגוף – שבהם אכן היתה מיתה – אלא לחיי הנפש, שבזה "אף הוא בחיים".

אבל עדיין לא מובן: לפי זה מהו החידוש אצל יעקב שדווקא אצלו נאמר "לא מת", הרי בכל צדיק חיי הנפש שלו הם נצחיים*, אלא צריך לומר (כפי שגם רש"י ותוס' מפרשים) שיעקב לא מת הוא גם בחייו הגשמיים.

מבאר הרבי, ע"פ דברי אדמו"ר הזקן בתניא (אגה"ק ס"ז) שנשמת יעקב כלולה מכל נשמות ישראל מעולם ועד עולם, זאת אומרת, שכל יהודי יש בו ניצוץ מנשמת יעקב, וזוהי כוונת הגמרא: "מה זרעו בחיים" – כיון שבני ישראל חיים לעד** – הרי "אף הוא בחיים" כיון שנשמתו מלובשת וממשיכה לחיות בכל יהודי!

ונמצא שאין כאן סתירה בין הדברים; כי גופו של יעקב אכן טעון קבורה וכו' אך חיים הגשמיים של יעקב לא פסקו, כיון שזרעו חיים נשמה בגוף הרי גם נשמתו ממשיכה לחיות.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, שמות שיחה א ס"ח (עמ' 7-8. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 8-9 ואילך) וע"ש ביאור נפלא מדוע גם אצל מרע"ה מצינו ש"לא מת משה" (סוטה יג, ב) ואכ"מ. התימצות בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' מג.

______________

*) כיון שחיי הצדיק הם אמונה, יראה ואהבה ובהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף הרי הוא "שביק חיים לכל חי" דהיינו ששובק ומשאיר חיות לכל הקשורים אליו ומקבלים השפעתו בחייו, לפי מדרגת נשמתם – ראה בארוכה בזה בתניא אגה"ק סי ז"ך.

ואם משום העניין ד'זרעו בחיים'  שנאמר ביעקב – הרי גם בצדיקים אחרים מצינו דוגמת ענין זה: "הניח בן כמותו" (ב"ב קטז,א) וכיו"ב. וראה מפרשי העין יעקב כאן.

**) כמפורש בגמרא (ב"ב קטו רע"א) "גמירי דלא כלה שבטא" [=מקובל אצלינו שלא יכלה שבט] והראיה לדבר מהכתוב במלאכי (ג, ו) "כי אני ה' לא שניתי ואתם בני יעקב לא כליתם" (רשב"ם שם).

________________________________

 

דבר החסידות – פרשת ויחי  (תשע"ה)

(הועתק ג"כ ב"דבר החסידות – פרשת ברכה", שמחת תורה תשע"ז)

 

איך זוכים לבנים צדיקים?

על ברכת יעקב לאשר "מאשר שמנה לחמו" אומר המדרש (ב"ר פצ"ח, טז) "שהוא מעמיד בגדי שמונה", כלומר שבנותיו יינשאו לכוהנים גדולים הלובשים שמונה בגדים. גם רש"י על הפסוק (ברכה לג, כד) "יהי רצוי אחיו" מפרש "שהיו בנותיו נאות . . ונשואות לכוהנים גדולים".

והדבר תמוה: הכהן הגדול משרת לפני ולפנים ועובד בבית המקדש בקדושה ובטהרה, מה לו ול"בנות נאות"?

על-כרחך עלינו לומר, שהברכה שבנותיו של אשר יהיו "נאות" אינה מתייחסת ליופי הגשמי כשהוא לעצמו, אלא ליופי רוחני(אשר היופי הגשמי אינו אלא השתקפות שלו) וזו הברכה: שבנותיו יהיו נאות בצניעותן, ובזכות זה יינשאו לכהנים גדולים.

עניינה של האשה הוא "עזר כנגדו", שהיא מסייעת לבעל בעבודתו, ואת זה מצינו בפרט בכהן הגדול, שבשעת עבודתו ביוכ"פ לפני ולפנים היה צריך להיות "וכפר בעדו ובעד ביתו" – "ביתו זו אשתו" ובלי זה לא היה יכול לעבוד עבודתו. לכן היתה גם אשתו צריכה להיות "נאה" בצניעותה. זה מתבטא גם בסיפור הגמרא (יומא מז, א) על קמחית, ששבעת בניה שימשו בכהונה גדולה, בזכות ש"מימיי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

דבר זה מסביר גם את ברכת משה (ברכה לג, כד) "ברוך מבנים אשר" ומפרש רש"י: "אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ואיני יודע כיצד", כלומר, במניין בנ"י איננו מוצאים בשבט אשר מספר גדול יותר מבשאר השבטים.

וליישב דברי הספרי בהכרח לומר גם כאן, שהכוונה איננה בכמות אלא באיכות; שבט אשר "נתברך בבנים" במובן הרוחני - בנחת מהבנים. כאשר האמהות היו צנועות ו"נאות" ברוחניות, החדירו זאת גם בבניהן, ולכן זכו לרוות מהם נחת יהודי אמיתי - בנים ההולכים בדרכי התורה והמצוות.

שבת שלום!

 

מבוסס על: קטע מהתוועדות יום שמחת תורה ה'תשי"ט נד' בתורת מנחם חלק כד עמ' 153 ואילך. הרעיון ורוב העיבוד נעשה ע"י מערכת "נקודה בזמן" שנשלח במייל מאת הרב ברק בצלאל.

________________________________

 

דבר החסידות – פרשת ויחי  (תשע"ד)

 

מנשה או אפרים?

בפרשתנו (מח, יד-יט) מתואר איך שיעקב שם את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, ועל תלונת יוסף השיב: "ידעתי בני ידעתי . . ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו...". ולכאורה הרי גם ע"פ תורה הבכור ראוי לברכה יתרה, כנאמר בפרשתנו "יתר שאת ויתר עז", וא"כ, מכיון ש"זה הקטן יגדל ממנו" מדוע אכן לא סיבב הקב"ה שאפרים יהיה הבכור?

אלא מובן, שמה שטען יוסף "כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" הוא מפני שלגבי יוסף אכן מנשה קודם לאפרים, שהוא בכור יוסף*, ורק לגבי יעקב היה אפרים במעלה יתרה, כדלקמן.

ובהקדם: שני בניו של יוסף נקראו על שם מצבו בגלות; מנשה נקרא כך "כי נשני (=השכיחני) אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ואילו אפרים נקרא "כי הפרני אלקים בארץ עניי", כלומר, בשם מנשה מודגש הזכרון והגעגועים לבית אבא, ואילו בשם אפרים מודגש השבח וההודאה על העילוי וההצלחה שלו במצרים.

ולכן, לגבי יוסף, ש'הורד מצרימה', היתה עיקר המעלה שלמרות ירידתו למצרים נשאר בצדקותו ובגעגועיו לבית אביו, כי אצלו היתה כל-העת תנועה של התנתקות ממצרים והתחברות לעבר (=מנשה), ואילו יעקב ראה בעיקר את תכלית הירידה למצרים, שהיא לפעול בתוך החושך של מצרים ולהאיר שם את אור הקדושה להחיות עם רב (=אפרים).

ההוראה מכך אלינו בזמן הגלות, שכולנו נקראים על שם יוסף – 'נוהג כצאן יוסף': מצד אחד צריך יהודי להתגעגע ל"בית אביו" (=מנשה) וממילא עליו להשתוקק להיות מונח כל כולו בתורה ועבודה, לאידך צריך לדעת שהתכלית היא לפעול ב"ארץ עניי" (אפרים); להפוך את החושך שסביבו לאור, עד לשלמות של "ולילה כיום יאיר".

 

צום קל  יהפך לששון ולשמחה – ושבת שלום!

 

*) ההוכחה על כך היא: שבהמשך (בפסוק "המלאך הגואל") על המילים "יברך את הנערים" כותב רש"י "מנשה ואפרים", ולכאורה זה ההיפך ממה שאמר עד עתה שאפרים קודם למנשה, אלא שכאן מדובר בברכת יוסף ("ויברך את יוסף") ומצד יוסף אכן מנשה קודם, כבפנים.

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו ויחי ב, חלק מהעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' מא.

 

________________________________

 

דבר החסידות – פרשת ויחי  (תשע"ג)

 

זכותו תגן עלינו

פרשתינו מסיימת בפסוק, שהוא בעצם סיומו של כל ספר בראשית: "וימת יוסף בן מאה ועשר שנים ויחנטו אותו ויישם בארון במצרים". עולה התמיהה: הרי ידוע הכלל שצריך לסיים בדבר טוב (תוס' סוף נדה), וכאן מסיימים בדבר מצער - שיוסף הצדיק מת, ולא זו בלבד, אלא שלא זכה כמו יעקב אבינו להיקבר מיד בארץ ישראל, אלא "ויישם בארון במצרים"!

אלא הענין יובן ע"פ המבואר בזהר ובפירוש הש"ך עה"ת, שהטעם שיוסף נקבר במצרים הוא כדי להגן על בני-ישראל שנותרו במצרים, שיוכלו לשרוד את הגלות.

ומהו ההסבר שדווקא יוסף נבחר לכך?

אלא, ההבדל בין יעקב (ושאר השבטים) ליוסף: יעקב גם ברדתו למצרים גר בארץ גושן מובדל מן המצריים, מה-שאין-כן יוסף גר בתוך מצרים, ובכל זאת לא יכלו המצרים לשלוט עליו אלא להיפך הוא קנה את כולם לעבדים (ויגש בסופו) ואף מל אותם (רש"י מקץ מא, נה).

ולכן דוקא הוא נקבר במצרים, בניגוד ליעקב שנקבר בא"י, כי דווקא זכותו של יוסף, שעמד בתוקף צדקותו במצרים, היא המגינה על בני ישראל שיצליחו לעמוד בתוקף גם בהיותם בגלות.

וזהו הרמז שמכריזים "חזק חזק ונתחזק" סמוך ל"ויישם בארון במצרים" כי ארונו של יוסף נותן חוזק ותוקף להחזיק מעמד בקשיי הגלות.

על-פי-זה מסביר הרבי מדוע הרבי הריי"צ (וכן מצינו בצדיקים רבים, וגם הרבי עצמו) נקבר דוקא בחו"ל ולא העלוהו לארץ, כי קברי הצדיקים שהם בבחינת "ארונו של יוסף" נותנים כח ליהודים שנמצאים בגלות להחזיק מעמד ולהתחזק באמונה בביאת המשיח שיבא ויגאלנו בקרוב ממש.

 

שבת שלום!  חזק חזק ונתחזק!

מבוסס על: ליקוטי שיחות חלק ל שיחה ג. חלק כה בהוספות עמ' 481. העיבוד בסיוע הספר "פנינים עה"ת והמועדים", היכל מנחם תשס"ה עמ' מד 

דבר החסידות – פרשת ויחי

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ויחי

 

יעקב אבינו לא מת – הכיצד?

בסיפור פטירתו של יעקב אבינו נאמר (פרשתנו נ, לג) "ויגוע ויאסף אל עמיו", אומר רש"י "ומיתה לא נאמרה בו ואמרו רז"ל יעקב אבינו לא מת".

והנה מקורו של רש"י הוא במס' תענית (ה, ב) ושם ממשיכה הגמרא ושואלת "וכי בכדי ספדו ספדנייא וחנטו חנטייא וקברו קברייא?" [=וכי לחינם ספדו, חנטו וקברו אותו?] ותשובת הגמרא היא "מה זרעו בחיים אף הוא בחיים".

ולא מובן, איפה התשובה על השאלה מדוע ספדו, חנטו וקברו את יעקב?

המהרש"א מסביר, שכוונת הגמרא להבהיר שב"יעקב אבינו לא מת" אין הכוונה לחיי הגוף – שבהם אכן היתה מיתה – אלא לחיי הנפש, שבזה "אף הוא בחיים".

אבל עדיין לא מובן: לפי זה מהו החידוש אצל יעקב שדווקא אצלו נאמר "לא מת", הריבכל צדיק חיי הנפש שלו הם נצחיים*, אלא צריך לומר (כפי שגם רש"י ותוס' מפרשים) שיעקב לא מת הוא גם בחייו הגשמיים.

מבאר הרבי, ע"פ דברי אדמו"ר הזקן בתניא (אגה"ק ס"ז) שנשמת יעקב כלולה מכל נשמות ישראל מעולם ועד עולם, זאת אומרת, שכל יהודי יש בו ניצוץ מנשמת יעקב, וזוהי כוונת הגמרא: "מה זרעו בחיים" – כיון שבני ישראל חיים לעד – הרי "אף הוא בחיים" כיון שנשמתו מלובשת וממשיכה לחיות בכל יהודי!

ונמצא שאין כאן סתירה בין הדברים; כי גופו של יעקב אכן טעון קבורה וכו' אך חיים הגשמיים של יעקב לא פסקו, כיון שזרעו חיים נשמה בגוף הרי גם נשמתו ממשיכה לחיות.

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כו, שמות שיחה א ס"ח (עמ' 7-8. ובמתורגם ללה"ק: עמ' 8-9) וע"ש ביאור נפלא מדוע גם אצל מרע"ה מצינו ש"לא מת משה" (סוטה יג, ב) ואכ"מ. התימצות בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' מג.

______________

*) כיון שחיי הצדיק הם אמונה, יראה ואהבה ובהעלות ה' רוחו ונשמתו אליו יאסוף הרי הוא "שביק חיים לכל חי" דהיינו ששובק ומשאיר חיות לכל הקשורים אליו ומקבלים השפעתו בחייו, לפי מדרגת נשמתם – ראה בארוכה בזה בתניא אגה"ק סי ז"ך..

ואם משום העניין ד'זרעו בחיים'  שנאמר ביעקב – הרי גם בצדיקים אחרים מצינו דוגמת ענין זה: "הניח בן כמותו" (ב"ב קטז,א) וכיו"ב. וראה מפרשי העין יעקב כאן.

____________________________

דבר החסידות – פרשת ויחי

דבר החסידות – פרשת ויחי
 
מנשה או אפרים?

בפרשתנו (מח, יד-יט) מתואר איך שיעקב שם את ימינו על ראש אפרים ואת שמאלו על ראש מנשה, ועל תלונת יוסף השיב: "ידעתי בני ידעתי . . ואולם אחיו הקטן יגדל ממנו...". ולכאורה הרי גם ע"פ תורה הבכור ראוי לברכה יתרה, כנאמר בפרשתנו "יתר שאת ויתר עז", וא"כ, מכיון ש"זה הקטן יגדל ממנו" מדוע אכן לא סיבב הקב"ה שאפרים יהיה הבכור?

אלא מובן, שמה שטען יוסף "כי זה הבכור שים ימינך על ראשו" הוא מפני שלגבי יוסף אכן מנשה קודם לאפרים, שהוא בכור יוסף*, ורק לגבי יעקב היה אפרים במעלה יתרה, כדלקמן.

ובהקדם: שני בניו של יוסף נקראו על שם מצבו בגלות; מנשה נקרא כך "כי נשני (=השכיחני) אלקים את כל עמלי ואת כל בית אבי", ואילו אפרים נקרא "כי הפרני אלקים בארץ עניי", כלומר, בשם מנשה מודגש הזכרון והגעגועים לבית אבא, ואילו בשם אפרים מודגש השבח וההודאה על העילוי וההצלחה שלו במצרים.

ולכן, לגבי יוסף, ש'הורד מצרימה', היתה עיקר המעלה שלמרות ירידתו למצרים נשאר בצדקותו ובגעגועיו לבית אביו, כי אצלו היתה כל-העת תנועה של התנתקות ממצרים והתחברות לעבר (=מנשה), ואילו יעקב ראה בעיקר את תכלית הירידה למצרים, שהיא לפעול בתוך החושך של מצרים ולהאיר שם את אור הקדושה להחיות עם רב (=אפרים).

ההוראה מכך אלינו בזמן הגלות, שכולנו נקראים על שם יוסף – 'נוהג כצאן יוסף': מצד אחד צריך יהודי להתגעגע ל"בית אביו" (=מנשה) וממילא עליו להשתוקק להיות מונח כל כולו בתורה ועבודה, לאידך צריך לדעת שהתכלית היא לפעול ב"ארץ עניי" (אפרים); להפוך את החושך שסביבו לאור, עד לשלמות של "ולילה כיום יאיר".
 
צום קל – יהפך לששון ולשמחה – ושבת שלום!
 
*) ההוכחה על כך היא: שבהמשך (בפסוק "המלאך הגואל") על המילים "יברך את הנערים" כותב רש"י "מנשה ואפרים", ולכאורה זה ההיפך ממה שאמר עד עתה שאפרים קודם למנשה, אלא שכאן מדובר בברכת יוסף ("ויברך את יוסף") ומצד יוסף אכן מנשה קודם, כבפנים.
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טו ויחי ב, חלק מהעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' מא
.

פרשת ויחי - מה האחים ביקשו מיוסף ומה קיבלו?

פרשת ויחי מה האחים ביקשו מיוסף ומה קיבלו?

מאת: אהובה קליין.

פרשת ויחי- היא הפרשה החותמת את חומש בראשית, ומתארת את הכבוד הרב שהעניקו  בני יעקב ובראשם יוסף - לאביהם  בדרכו האחרונה וקיימו את בקשתו: להיקבר במערת המכפלה אשר רכש אברהם מעפרון החיתי.

עתה מששבו אל מצריים מהלוויית אביהם החלו לחשוש מנקמת יוסף כלפיהם עקב מה שעוללו לו בצעירותו ועקב כך ירד למצרים.

כך דיברו ביניהם:

"וַיִּרְאוּ אֲחֵי-יוֹסֵף, כִּי-מֵת אֲבִיהֶם, וַיֹּאמְרוּ, לוּ יִשְׂטְמֵנוּ יוֹסֵף; וְהָשֵׁב יָשִׁיב, לָנוּ, אֵת כָּל-הָרָעָה, אֲשֶׁר גָּמַלְנוּ אֹתוֹ.  וַיְצַוּוּ, אֶל-יוֹסֵף לֵאמֹר:  אָבִיךָ צִוָּה, לִפְנֵי מוֹתוֹ לֵאמֹר. כֹּה-תֹאמְרוּ לְיוֹסֵף, אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ, וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ; וַיֵּבְךְּ יוֹסֵף, בְּדַבְּרָם אֵלָיו.  וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים.  וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם יוֹסֵף, אַל-תִּירָאוּ:  כִּי הֲתַחַת אֱלֹהִים, אָנִי. וְאַתֶּם, חֲשַׁבְתֶּם עָלַי רָעָה; אֱלֹקִים, חֲשָׁבָהּ לְטֹבָה, לְמַעַן עֲשֹׂה כַּיּוֹם הַזֶּה, לְהַחֲיֹת עַם-רָב.  וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת-טַפְּכֶם; וַיְנַחֵם אוֹתָם, וַיְדַבֵּר עַל-לִבָּם". [בראשית נ, ט"ו- כ"ב]

השאלות הן:

א]  מדוע אחי יוסף חששו אחרי מות אביהם?

ב]  מה בקשו מיוסף ומה הבטיח להם?

ג]  מדוע יוסף הציע לכלכל את אחיו?

תשובות.

אחי יוסף חוששים אחרי מות  יעקב אביהם.

האחים חששו לאחר מות אביהם יעקב: כי כעת יוסף  ישיב להם מידה כנגד מידה, רעה תחת רעה - על כל מה שעוללו לו בעבר.

האגדה מספרת:

ויהי כאשר שבו יוסף  ואחיו למצרים מלוויית יעקב אביהם, יוסף חדל לקרוא לאחיו להצטרף אליו לאכול לחם, מפני שחשב: בעוד אבינו, יעקב היה חי ביקש ממני תמיד לשבת בראש אחיי ואני לא סירבתי לצווי זה. כי דבריו היו מקודשים לי ואם עכשיו אמשיך בדרך זו, יווצר מצב שאחיי יפצירו בי לאמור: שב נא בראש השולחן כפי שהיית נוהג  בעוד אבינו היה חי, אך אני אינני מסוגל לשבת בראש השולחן ,הרי ראובן אחי הוא הבכור וגם יהודה חשוב- שהתברך על ידי אבי  במילים: "מלכים ממך יצאו".

כאשר הבחינו האחים כי יוסף אינו קורא להם לבוא לאכול לחם עמו, אמרו איש לרעהו: כעת יוסף ירצה להשיב לנו רעה על כל מה שעוללנו לו בעודו נער, מיד פנו אל בלהה ובקשו ממנה: לכי נא אל יוסף ודברי אליו בשם יעקב אבינו לאמור:

"שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ.." והרי הבטחת, בקחתך את  אחד מאחינו  לעבד, אמרת: עלו לשלום אל אביכם ועתה  נאמר: " וַיֵּלְכוּ, גַּם-אֶחָיו, וַיִּפְּלוּ, לְפָנָיו; וַיֹּאמְרוּ, הִנֶּנּוּ לְךָ לַעֲבָדִים".

אכן ,בלהה  נגשה אל יוסף ואמרה לו את דברי האחים, ברגע שיוסף שמע כי אחיו חושדים בו חשד זה, החל לבכות בכי רב ואז ניגש אליהם וניחם אותם בדברים, אל תחשבו שישולם תחת טובה רעה ? הרי אתם עשיתם לי טובה שגרמתם לי לרדת מצריימה, הרי כאן במצרים הייתי עבד ,בן בלי שם, בבית האסורים   ומשם יצאתי לדרגה של מלוכה[משנה למלך] והנה אחיי הטובים הגעתם והנה נודע לכל תושבי הארץ במצרים - כי בן יעקב העברי הצדיק והחסיד אני!

לכן, אחיי, אני מבקש מכם לחדול ממחשבות אלה ,הרי כולכם ראיתם - כי לא יכלו עשרה כוכבים להרע לכוכב אחד-איך יוכל כוכב אחד להרע לעשרה? שובו נא לגושן ותשבו במקום בשלום וזכרו את דברי אבינו האחרונים לעשותם ולשומרם ואלוקים יהיה אתכם, לא תיראו - כי מה יעשה לכם אדם? דברי יוסף הרגיעו את האחים וישבו מעתה לבטח בארצם.

רש"י מסביר: כעת האחים הרגישו בחסרונו של אביהם, לפי שבזמן שאביהם עדיין היה חי , יוסף היה מזמין אותם אל שולחנו לסעוד יחד עם אביהם ,הוא היה מקרב אותם ומכבד אותם למען כבוד אביו, אבל משנפטר האב  לא היה יוסף מרבה להזמין את אחיו לסעוד על שולחנו. מטעם זה עלה חשש בליבם של האחים כי יוסף שונאם.

רש"י מדייק , בלשון התורה, כתוב: "ויצוו אל יוסף" ולא נאמר: "ויצוו את יוסף" מכאן לומד רש"י כי: בדומה שציווה ה' למשה ואהרון להיות שלוחים אל בני – ישראל- כך האחים שלחו אל יוסף  שליח לומר את דבריהם: בקשה- שימחל להם על מכירתו, ואת מי מינו  כשליחים לבצע את השליחות? את בני בלהה- שפחת רחל, מפני שהייתה  קירבה ביניהם ליוסף, כפי שהכתוב מתאר: "והוא נער את בני בלהה"- ולכן יש להם את הכוח לפייסו.

בקשת האחים מיוסף

ה"כלי יקר" מתייחס למילותיהם של האחים:

"אָנָּא שָׂא נָא פֶּשַׁע אַחֶיךָ וְחַטָּאתָם כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ" ושואל: הרי היה  לומר שא נא פשע וחטאת אחיך, ולמה הפרידו בין ה"פשע" ל"חטאת" והכניסו את  המילה "אחיך בין שני סוגי החטאים שלהם?

ומה הטעם באמירת: "כִּי-רָעָה גְמָלוּךָ" ?

התשובה לכך: נראה שהיה כאן פשע וחטאת:

הפשע- שרצו האחים להרוג את יוסף בידיים כשסיפר ,בעודו נער, את חלומותיו והרי הוא לא היה חייב מיתה בידי אדם ואפילו לפי דבריהם שהחשיבו אותו למוציא דיבה עליהם.

החטאת: שמכרוהו לעבד ועל זה יש להם עוד קצת התנצלות- היות שיוסף באותה תקופה  הביא את דיבתם רעה-לאביהם ואמר לו  שהם קוראים לבני השפחות בשם: "עבדים" ,לכן גמלו לו מידה כנגד מידה ומכרוהו לעבד, על כן נאמר: "שא נא לפשע אחיך" היות ועל הפשע אין הם מתנצלים. לכן הם מבקשים מחילה ורחמים, אבל על  וחטאתם- דין הוא  שיוסף ימחל להם ועל כך מבקשים מחילה- כי גמלו לו רעה.

בכך רצו לומר שיש להם קצת  התנצלות שגמלו לו רעה על הדיבה הרעה.

בכך מיושב למה הקדימו הפשע לחטאת, כי   אין נהוג לבקש מחילה תחילה על הדבר הגדול ואחר כך על החטא הקטן, אלא בדיוק הפוך!

המלבי"ם מביא פירוש מעניין למילה: "אָנָּא....."

מאת הצדיק הגאון: שמשון מאסטרופלי:   " אָנָּא " -    ראשי תיבות= אריה, נשר, אדם , נחסר- שור, לפי שאם יוסף –שהוא בבחינת שור – יהרגם, לא יזכה להיות במרכבה, על כן עוד אמרו האחים: "ש"א  נ"א"- ראשי תיבות-  שור, אריה, נשר, אדם, זו המרכבה [של השכינה ] בשלמותה.

 בכך רמזו ליוסף: אביך ציווה לפני מותו:

".....אֵל שַדַּי נִרְאָה אֵלַי בְּלוּז" [בראשית מ"ח, ג] גם כאן ראשי תיבות: אריה, שור, נשר, אדם.

יש כאן אזהרה ליוסף שלא יפגע- חלילה ,באחיו מפני שהוא עלול להיות  נחסרממרכבת השכינה.

החת"ם סופר מסביר:

", וְעַתָּה שָׂא נָא, לְפֶשַׁע עַבְדֵי אֱלֹהֵי אָבִיךָ" -אם אביך מת, אלוקיך קיים –דברי רש"י.

אמרו חז"ל [מסכת סנהדרין]"אמר  רבי מאיר, בזמן שאדם מצטער[שפורענות באה עליו בעוונו [רש"]- מה אומרת השכינה באותו זמן? כמו שאדם שיגע ועייף אומר: ראשי כבד עלי וזרועי גם כבד עלי [רש"י] האחים היו סבורים שיוסף לא העניש אותם בזמן  חיי אביו – מהסיבה: שלא רצה לגרום צער לאביו, לכן אמרו לו: אם אביך מת - אלוקיו קיים! אם לא רצית לגרום צער לאביך הרי כל שכן אין לך אפשרות לגרום צער  לריבונו של עולם - המשתתף בצערו של כל אדם  מישראל.

יוסף מציע לכלכל את אחיו.

"וְעַתָּה, אַל-תִּירָאוּ--אָנֹכִי אֲכַלְכֵּל אֶתְכֶם, וְאֶת- טַפְּכֶם";

על כך ראיתי הסבר יפה בספר: "ללמדך" /הרב מרדכי פרוינדליך זצ"ל. הוא שואל בספרו:
הלא האחים כלל לא ביקשו מיוסף כי יכלכל אותם ואת טפם, אלא רק שיסלח על הרע שגמלוהו, אם כן ,מדוע הציע יוסף שיכלכל אותם?

על כך מביא הרב מקרה אמיתי שהתרחש לפני כמה שנים בעיר אחת בה שימש הרב ברוך בער כראש  ישיבה באחת הישיבות,  הייתה לו בעיה שהעיקה עליו מאד, בתו בוגרת והוא התקשה למצוא לה שידוך, השנים חלפו, והנה באחת הימים, לאחר תפילות מרובות נמצא שידוך טוב, בחור ירא שמים הלומד בישיבה -בה הרב עצמו שימש כראש ישיבה,  והתקיימו האירוסין, אלא שבאותה תקופה, נהוג היה שאין החתן והכלה מתראים   בתקופה בין האירוסין לחתונה, לכן הוצע לבחור לעבור לישיבה מרוחקת ולהמשיך ללמוד שם תורה, הם העניקו לו מתנה: מגבעת מהודרת, חליפה  ושעון, והנה אחרי זמן לא רב, הבחור שלח חזרה את המתנה שקיבל וביטל את האירוסין עם הכלה! כמובן שהכאב היה עצום במשפחה והם קיבלו את הגזרה בעצב רב.

כעבור זמן מה, הוצע לאותו חתן להתמנות לרב בקהילה מסוימת, אלא שהוא נדרש למכתב המלצה וכך פנה אל רבי יעקב בער בבקשה: להמציא לו אישור בו ימליץ עליו לתפקיד מכובד זה, הרב התקשה לעשות כן, אך הוא גמר בליבו לכתוב את ההמלצה  ולכך הזמין שלושה בחורים תלמידי חכמים שיעברו על המכתב- כדי לבדוק, אם לא כתב שם איזו מילה שעשויה לגלות את הכאב האישי שהרב בעצמו נפגע מאותו חתן,  תלמידי החכמים עברו על המסמך ולא מצאו בו כל פגם!

שאלו הבחורים לפשר העניין? והרב  הסביר להם, כי אומנם הוא מחל לאותו בחור על מעשהו, אך הכאב שנגרם לו היה מאד עמוק והוא הרגיש שהוא מקפיד עליו וקשה לו להשתחרר מזה. אבל כעת שנזדמן לו  לעשות חסד עם אותו בחור, הוא חש כי הצליח לעקור את  שרידי  הקפידא שבליבו ומכאן אנו לומדים: שאדם שנפגע ממשהו, יכול למחול לו מחילה גמורה, רק עם יעשה עבורו חסד. והנמשל: האחים לא בקשו מיוסף שיכלכל אותם, אלא רק שיסלח להם על מעשיהם.

אולם יוסף החליט להוציא מהם כל ספק על כך שהוא מחל להם באופן מושלם וזאת על ידי שיגמול להם טובה תחת הרעה שעוללו לו והבטיח לכלכל אותם ואת משפחתם במצרים.

לסיכום , לאור האמור לעיל:  יוסף מתגלה כצדיק, אשר אינו  נוקם באחיו ,הם מבקשים מחילה  והוא מבטיח להם לגמול עמם חסדים וכי  כל  אשר התרחש מאת האלוקים הוא.

אחי יוסף ובקשתם.

אחי יוסף ובקשתם.
 שיר מאת: אהובה קליין ©

 עת שבו אחי יוסף למצרים

 מלוויית אביהם בעצלתיים

 חשש התגנב בליבם

 יוסף ישיב נקמתם!

 

נעמדים בפתח הארמון

חפצים לחיות בשלום

חלומותיו מחוללים במוחם

מרעננים נשכחות קנאתם.

 

עתה מטקסים עצה

כיצד יפייסהו  בחכמה

יסירו מעליו משטמה

דרך שליחות נבונה:

 

אביך טרם מותו

העלה מבאר נשמתו

ציווי  מחילה לאחיך

בחטאנו  לעבד מכרנוך!

 

יוסף מזיל דמעות כמים

מתמלא רחמים שבעתיים

פוסק: מה' היה הדבר

אכלכל אתכם עד בלי די!

 הערה: השיר בהשראת פרשת ויחי [חומש בראשית]