על אמת אמיתית ועל 'אמת' שיקרית - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:31

נכתב על ידי Super User

כניסות: 265

שקר לבן

על אמת אמיתית ועל 'אמת' שיקרית - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

כה סיפר הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל: סוחר יין גדול הוביל פעם בדרכים יין הונגרי משובח. בהיותם בדרך ביקשו המשרת והעגלון: "הלא אנו סובלים כאן את צער הדרך הקשה, תן לנו לטעום מעט". הסכים הסוחר ונתן להם לטעום מעט מן היין המשובח.

חלף זמן רב לאחר מכן ואותו המשרת הצטרף לחבורת שותי יין בעיר קטנה. השותים שיבחו מאוד את היין ששתו, ואמרו עליו שהוא "יין הונגרי אמיתי". ביקש המשרת לטעום מן היין, ולאחר שטעם אמר: "האמינו לי. אין זה יין הונגרי".

גערו בו האנשים ודחפו אותו, אבל הוא התעקש, ואמר: "אני הייתי אצל הסוחר הגדול, אני טעמתי את היין ההונגרי ואני יודע היטב כי יין זה אינו יין הונגרי כלל'. אולם אף על פי כן, לא האמינו האנשים לדבריו של המשרת. בי נחמן עצמו הסביר את המשל שסיפר, כשהוא מזכיר את המדרש, לפיו בזמן הגאולה העתידית יינתן לשתייה יין מיוחד, הקרוי "יין המשומר" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לד עמוד ב). וכך הסביר ר' נחמן:  "לעתיד, כשיבוא משיח, אז ידעו כשיתנו יין המשומר. אזי לאחרים יוכלו להטעות (אותם), ויתנו להם יין וואליחשין (יין רומני), סטראוויצטיר (סוג אחר של יין זול), ויאמרו להם שהוא יין טוב המשומר. אבל אותנו  לא יוכלו להטעות, כי אנחנו טעמנו את היין הטוב".

אם מדברים על שקר ואמת אמיתית, הרי את אלו שטעמו כל חייהם מחיקויים זולים, מסיסמאות כמו "אין אמת אחת", ו"כל אחד והאמת שלו" וכדומה, ניתן לרמות. אך מי שטעם טעמה של אמת תורתית, זכה, צרופה וברה- אותו לא ניתן לרמות.

ר"י החסיד ז"ל כותב ב'ספר חסידים' (מז): "כל הדובר אמת ואינו דובר שקר אף להעלותו על לבו, כל דבריו מתקיימים וגוזר גזירה מלמטה והקב"ה מקיימה מלמעלה, ועל זה נאמר (איוב כ"ב כ"ח) "ותגזור אומר ויקם לך".

יש לשאול שאלה גדולה, אותה מציג בספר 'שש משזר, שיצא לאור זה עתה וכבר כבש בסערה את הלומדים. ידוע שהאבות הקדושים חפשו שידוך לילדיהם ממשפחתם דווקא, וכמו שמבואר בארוכה בפרשת חיי שרה בענין אברהם שלא רצה להשתדך עם בנות הכנעני, והמפרשים ביארו משום שהכנעניים היו בעל מידות רעות ומזגם היה רע. לעומת זאת, למרות שמשפחת אברהם חטאו בדעות כוזבות של עבודה זרה וכיוצ"ב, היו בעלי מזג טוב, ולכן האבות העדיפו להשתדך עם אנשים בעלי דעות רעות יותר מאשר אנשים בעלי מדות רעות, משום שקל יותר לשנות דעה רעה ממדה רעה, כ"ז מפורש במפרשים כל אחד כפי סגנונו.

אם כך, כיצד הלך יעקב להשתדך עם בנות לבן, והרי  מצאנו בלבן את מידת האכזריות ומידת העזות, כפי שראינו את אכזריותו הגדולה לאחיינו, שסיכם עימו שישא לאשה את בתו רחל ועבד עבורה שבע שנים, בחום ובקור, בשרב ובכפור, ובסוף לבן מחליף את לאה ברחל. הלא מדובר במעשה אכזרי מאין כמותו, המקומם של אדם באשר הוא!

יעקב כעס והוכיח את לבן על רמאותו, אך למרות מעשהו הבלתי- אנושי,  נשאר איתו עוד י"ג שנים. מה לו ליעקב עוד שיג ושיח עם רשע כלבן. לכאו' היה לו לקום ולעזוב מיד. הלא כן?!

מצינו בלבן גם את מידת עזות נוראה, שבסוף הפרשה הוכיח יעקב את לבן בדרבים כדורבנות ובמקום לשתוק או להודות לבן, התווכח עם אמיתות כה ברורות. הלא דבר הוא!! והלא מבואר ש"אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ומבואר ששקרן ורמאי כמו לבן מלא במידת העזות, שהיא מידה מגונה מאוד, ומה מצא בו יעקב ע"ה שהשתדך עימו כחותנו?

הרה"ג רבי שמואל שלום דזאלאשינסקי שליט"א, מחכמי התורה והדעת שבשכונת נוה שאנן בחיפה, בספרו החדש והמעניין 'שש משזר' על בראשית- שמות, מסביר לנו את הדברים המאלפים הבאים:

ישנם שני סוגי שקר: א) המשקר למען מטרה מסוימת ומודע לשקרו, אך שווה לו לשקר כדי להשיג דבר מה. ב) אדם חי במהותו בשקר עד שאינו שם לב כלל שהוא משקר. ולכאו' ברור שששקרני הסוג השני גרועים יותר משקרני הסוג הראשון. אך נראה שהדברים אינם מוחלטים. אמנם בעומק השקר בוודאי הצועד בעקביות בדרך השקר, גרוע יותר, אך השקרן המשקר לתועלתו האישית נחשב מושחת יותר במידותיו, כיון שהיודע בשקרו הוא מעיז פניו וגם מתאכזר לשני, לעומת זאת, מי שאינו מכיר בשקרו כלל היות והוא חי בתוככי השקר והשקר נראה לו כאמת הצרופה, ממילא אין כאן בהכרח השחתה במידות.

למרות שלבן הארמי היה רמאי ושקרן, אך הוא חי בשקר והאמין בצדקת דרכו. נמצא שלבן היה בעל דעות כוזבות ורעות, אך לא היה מושחת במידות, וכפי האמור לעיל, האבות הק' לא חששו להשתדך עם בעלי דעות כוזבות, אותן ניתן לשנות, אלא רק עם בעלי מידות רעות.

לחיות את השקר אינו בהכרח לחיות דברים שהם שקרים הנחשבים בעיני העולם כשקרים מוחלטים, אלא כל דבר שאינו לפי האמת האלוקית הנלמדת מתורתינו הק' – נחשב לשקר, וכל השקפה כזאת הוא שקר מוחלט, וכמו שיבואר בהמשך.

"ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שלי שלך ושלך שלך חסיד שלי שלי ושלך שלי רשע" (אבות ה, י).

בני דור המבול יצגו את שיטת "שלי שלי שלך שלי". אנשי סדום יצגו את הנהגת "שלי שלי שלך שלך" (מדת סדום). לבן נהג במידת "שלי שלך ושלך שלי" (עם הארץ, ועי' בפי' רבינו יונה שם). ויעקב התנהג במידת "שלי שלך ושלך שלך" (חסיד, המקיים בעצמו שונא מתנות יחיה).

בעוד שלבן ייצג את השקפת העולם של המוסר האנושי, הרי שיעקב (שהוא עמוד האמת, כמש"כ "תתן אמת ליעקב") ייצג את המוסר האלוקי וסביב זה נסבו כל הויכוחים והמריבות ביניהם.

"ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אותה לאיש אחר, שבה עמדי" (כט, יט).

יש להבין, מהו סגנון תשובת "טוב תתי אותה לך מלאיש אחר". הלא היה ללבן להשיב ליעקב "לו יהי כדברך", כפי שאכן השיב לו על נושא תשלום שכרו עבור רעיית צאנו (ל, לד)?

נראה שלבן לא העריך את מעלת יעקב כלל (וכמו שאמרו בעלי המוסר שכדי להעריך אדם גדול, צריך להיות בעצמך אדם גדול) ואדרבה, זילזל בו וחשב שיעקב הוא איש תם יושב אהלים, בטלן שאינו עושה דבר מועיל בחיים. לבן העריך דווקא אנשים חריפים וממולחים, אנשי עסקים ערמומיים כדוגמת עשו הרשע. אמנם כאשר הציע יעקב שישא את רחל בתו, סבר שניחא, למרות שאינו ממולח וערמומי בעסקי עולם, סוף סוף הוא אדם נוח לבריות ובעל מזג טוב ולכן הסכים, בלית ברירה, לקחתו לחתן מחוסר ברירה. כך החל כל השינוי בין השקפת העולם הארצית שבין לבן להשקפתו השמיימית של יעקב.

לבן עשה עוול נוראי, בכך שהחליף את רחל בלאה. מה ההצדקה שהייתה ללבן למעשה כה נפשע?

לבן אמר בלבו: הלא אני אב דואג ללאה שהיא כה מסכנה, כמש"כ "ועיני לאה רכות" (כט, יז), וזה ספק פיקוח נפש, היות והיא כה רוצה את יעקב . ואמר לבן בוודאי שאתן ליעקב גם את רחל לבסוף, כפי שעשה, אך אדאג שישא לאשה גם את לאה. ואף שיעקב אינו רוצה לישא את לאה לכתחילה, אך סו"ס עומד לנגד עיניו שיקול של פיקוח נפש, מול צער קטן יותר של יעקב שאינו פיקוח נפש. א"כ ראוי לעשות דבר מוסרי שכזה. לבן סבר שהמוסר האנושי עדיף, וכיון שלאה כה רוצה את יעקב, עד כדי בכי יומיומי בלתי פוסק, במצב של פיקוח נפש, על כן עדיף לגרום ליקב מעט אי נעימות, כדי שלאה תינצל ממצבה הנפשי הקשה, אם לא תינשא ליעקב.

אמנם בוודאי שלפי האמת האלוקית, דבר זה משולל מכל וכל, משתי סיבות. האחד, כידוע שלמרות שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אינו מתיר איסור גזל כמבואר בפוסקים , משום שפיקוח נפשי שלי אינו דוחה אפילו את איכות החיים של חברו, וזה מיסודי הדת. אך אדם הפועל מתוך רגש אנושי, אינו מבין זאת.

וטעם נוסף לסירובו של יעקב לישא לאשה גם את רחל, הוא מפני שלא רצה להתחתן עם שתי אחיות ובשבילו נישואין עם שתי אחיות גם הוא בגדר פיקוח נפש, ואכן מחמת זה מתה רחל כשנכנסו לארץ ישראל . אך ללבן אין כל מושג בערכים רוחניים תורתיים של איסור נשיאת שתי אחיות, ולכן לא התחשב כלל ברגישות התורתית, הקריטית עבור עמיתו כיון שהוא אינו מכיר בזה.

כל זה נובע מהמוסר האנושי, הנחשב לשקר מוחלט מול המוסר האלוקי.

כשיעקב ע"ה רצה לחזור לביתו, אמר לו לבן: "ויאמר אליך לבן וכו' נחשתי ויברכני ה' בגללך ויאמר נקבה שכרך עלי... ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי. כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי".

מדוע הוצרך יעקב להאריך בדבריו ולא הציע לו ישירות את תנאי השכר, כפי שהציע לבסוף בפניו?

נראה שלבן אמר ליקב שניחש בניחושיו ותרפיו כדי לדעת בזכות מה מצליח הוא בעסקיו והתרפים ענו לו שזכה לכך בזכות יעקב.

ויעקב השיב לו באריכות שעצם שאלתו בתרפים לברר דבר כה פשוט וברור לכל בר דעת, היא טעות. הלא לפני שהגעתי לכאן, כך טען יעקב, לא בורכת כלל וכלל, ומאז שהגעתי החלה הברכה לשרות בכל עסקיך. אם כן, מהו הספק בסיבת הברכה, עליו צריך לשאול בניחוש?!

ומדוע לבן עצמו לא הבין זאת מעצמו? התשובה לכך היא ללבן היו דעות קדומות על יעקב, דעות שנבעו מתוככי השקפת עולמו המוטעית שלא יתכן שיעקב, איש תם יושב אהלים, יצליח בעסקי העולם הזה. לבן סבר שכדי להצליח בעסקים צריך להיות איש שדה ממולח וערמומי וכו'. א"כ לא יתכן שההצלחה הגשמית באה מחמת יעקב, ולזה אמר לו יעקב דאדרבה, ההצלחה באה מחמת הישרות והנאמנות שעבדתיך, דבר הנראה לעינים לכל מבין, כל עוד אינו משוחד בהשקפה הפסולה ביחס לבן תורה.

100 פעמים של החלפת משכורת

כך נבין את ענין החלפת משכורתו של יעקב עשרת מונים. לכאו' גם דבר זה מראה על רשעותו הנוראה של לבן והיותו בעל מידות רעות, אך בהתבוננות נוספת בדבר, נראה שגם במקרה זה, טעותו ורשעותו של לבן  נבעה מטעות בדעות ולא מתוך השחת הנפש.

הנה ידוע שיעקב עשה תחבולה בשקתות המים בצירוף המקל לח שפיצל בו פצלות, וא"כ אמר לבן, אדרבה יעקב הוא זה שמרמה, שדואג שיוולדו וולדות כפי מה שנקבע לשכרו, בדרכים לא רגילות. ולכן אמר לבן בליבו "עביד איניש דיניה לנפשיה במקום דאיכא פסידא" והוא יחליף את משכורותו עשרת מונים. לבן ראה שיעקב מתנהג עימו ברמאות ואמר לבן: "אחיו אני ברמאות"....

אך האמת היתה להיפך, "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת" (ל, לו), ופירש רש"י: "הנותרת - הרעועות שבהן החולות והעקרות, שאינן אלא שיירים". נמצא שלבן התחיל באי עמידה בתנאים ומסר ליעקב דווקא את הבהמות החלשות והעקרות, שבדרך הטבע לא היו יכולות ללדת ויעקב הוא זה שעבד דיניה לנפשיה, וגם מה שעשה, על פי דין עשה, כמבואר במפרשים, אך זה דרכו של בעל ההשקפה הארצית שהופך את בן התורה לגזלן ואת עצמו לישר – דרך.

לבן, האב המסור

כשלבן דלק אחרי יעקב, טען לבן בפניו "למה נהגת בבנותי כשבויות חרב", והשביע אותו שלא יענה את בנותיו ולא יוסיף עוד נשים על נשיו. מהי דאגה זו לבנותיו והחשד שחשד את יעקב, שיענה את נשותיו ויקח לעצמו עוד נשים נוספות?

בהכרח, מסביר בספר הנפלא 'שש משזר',  שלבן ראה את עצמו כאבא טוב ומסור הדואג לבנותיו וכמו שעשה עם לאה שחיתן אותה בעל כורחו של בעלה, לתועלת בתו, כש"כ בתחילת דברינו. אך מהי האמת?

וכמו שאמרו לאה ורחל ליעקב (לא, יד- טז): "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו. הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו. כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה".

לבן, שהתנהג לפי המוסר האנושי, החשיב את עצמו לישר דרך, אדם טוב ואבא נפלא. אך האמת היא, בעזרת הבחנתה הדקה והעדינה של התורה הק' החודרת לאמת פנימה, שהכל שקר. לבן אולי נראה כלפי חוץ, בחיצוניות, כאדם הגון וטוב, אך בתוככי תוכו הוא לא דאג כלל לבנותיו, אלא התאכזר אליהם, ולא די בכך, אלא שהפך את הקערה על פיה וחשד ביעקב שיענה את בנותיו.

בסוף הפרשה (פרק לא), לאחר שלבן בדק בכל כליו של יעקב "ויחר ליעקב וירב בלבן".  יעקב שוטח סדרת טענות קשות וענייניות ביותר כלפי לבן, ומה משיב לו לבן כתשובה?-- "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו".

הלא הדברים תמוהים למתבונן. יעקב שוטח בפני חותנו טענות קשות על התנהגותו כלפיו בכל מהלך עשרים השנים האחרונות ואילו לבן עונה לו בשלווה: "הכל שלי, בעצם. מי אתה שתטיף לי מוסר?".

--- אין לך "שיח חרשים" גדול מזה!!

לבן היה כה משוכנע במהלך השקר בו היה שרוי, עד שלא נותר בלבבו שום מקום לשמוע צד שני.  לבן ראה בעיני רוחו את כל המאורעות בצורה הפוכה. הבנות הן בנותי, הצאן- צאני, כל מה שיש ליעקב- שלי, ואדרבה, יעקב הוא זה שגנב את לבבו ונהג עימו בחוסר יושר...

התבוננות בכל פרשת יעקב ולבן והירידה לחקרי לבבו של לבן הארמי, מלמדת ומחכימה אותנו כמה מסוכן הוא כשהאדם בונה לעצמו מערכת השקפה לפי הרגש האנושי, המושפע מהיצרים והרצונות המתחלפים, וכמה יכולה הנגיעה האישית לשכנע את האדם שהשקר בו הוא חי בכל חייו, הוא האמת האמיתית.

רש"י בתחילת הפרשה כתב על הפסוק "ושבתי בשלום אל בית אבי":  "שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן". יעקב אבינו ע"ה חשש חשש אמיתי שלבן, שהציג השקפה של אמת אנושית וניסה לשכנע את העולם כולו, כולל את יעקב בצדקת דרכו, ילכוד אותו ברשותו. על כן חשש יעקב והתפלל על כך, שימשיך לדבוק באמת התורתית ולא יפול בדרכי הרמייה של לבן הארמי. נמצאנו למדים שיעקב השתדך עם לבן, משום שלא היה בעל מידות מושחתות, אלא טועה בדעות.

לבן, שפעל לפי אמות מידת המוסר האנושי, סבר שלא יתכן שההצלחה האירה לו פנים בזכות יעקב, איש תם יושב אהלים ובהכרח "הבנות בנותי, הבנים בני והצאן צאני" וכל נישואי יעקב עם בנותיו הינם ברירת מחדל. למדנו גם שלבן מסר בעורמה את לאה ליעקב כדי לסייע לבתו וסבר כי נהג כהלכה, לפי אמת מידת המוסר האנושי. לעומתו, נהג יעקב לפי המוסר האלוקי ובהסתכלות זו סבר שלבן טועה לכל אורך הדרך, ואף שכלפי חוץ הינו אדם ישר, הרי לאמיתו של דבר הוא שקרן ורמאי.

פרשת ויצא - מדוע זכה יעקב לברכה אצל לבן?

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 429

פרשת ויצא - מדוע זכה יעקב לברכה אצל לבן?

 מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו יעקב פוגש לראשונה בחייו את רחל ליד הבאר, לאחר שהצליח להסיר את האבן מעל המים:

"וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא; וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאָבִיהָ.  וַיְהִי כִשְׁמֹעַ לָבָן אֶת-שֵׁמַע יַעֲקֹב בֶּן- אֲחֹתוֹ, וַיָּרָץ לִקְרָאתוֹ וַיְחַבֶּק-לוֹ וַיְנַשֶּׁק-לוֹ, וַיְבִיאֵהוּ, אֶל-בֵּיתוֹ; וַיְסַפֵּר לְלָבָן, אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה.  וַיֹּאמֶר לוֹ לָבָן, אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה; וַיֵּשֶׁב עִמּוֹ, חֹדֶשׁ יָמִים.  וַיֹּאמֶר לָבָן, לְיַעֲקֹב, הֲכִי-אָחִי אַתָּה, וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם; הַגִּידָה לִּי, מַה- מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ. וּלְלָבָן, שְׁתֵּי בָנוֹת:  שֵׁם הַגְּדֹלָה לֵאָה, וְשֵׁם הַקְּטַנָּה רָחֵל.  וְעֵינֵי לֵאָה, רַכּוֹת; וְרָחֵל, הָייְתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה.  וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב, אֶת-רָחֵל; וַיֹּאמֶר, אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה.  וַיֹּאמֶר לָבָן, טוֹב תִּתִּי אֹתָהּ לָךְ, מִתִּתִּי אֹתָהּ, לְאִישׁ אַחֵר; שְׁבָה, עִמָּדִי".[בראשית כ"ט, י"ב- ג]

השאלות הן:

א] מדוע בחר יעקב ברחל- האחות הקטנה-דווקא ?

ב] מי היה לבן וכיצד התייחס אל יעקב?

תשובות.

יעקב  בוחר ברחל.

"החיזקוני" סובר: שמועה  יצאה - כי הגדולה מיועדת לאחיו הגדול של יעקב הלוא הוא עשיו ,לכן פחד יעקב לדרוש את האחות הבכורה - לאה , היות וכתוצאה מבחירתו זו ,עשיו  עשוי להתרגז מאד בטענה: שיעקב לא  הסתפק לקנות ממנו את הבכורה ,אלא אף את אשתו לקח!

הגר"א [הגאון אליהו מווילנא] פירש את הפסוק: "שקר החן והבל היופי"  [משלי ל"א, ל]  תוך כדי שאלה: אם חן ויופי – הבל ושקר הם , מדוע משבח הכתוב את רחל שהייתה יפה? אלא שהתשובה היא: היופי- הוא  הבל ושקר כאשר הוא לבד!

אבל  באישה יראת ה' –  היא מעלה גדולה!

לכן  ניתן להבין מדוע חפץ יעקב ברחל?

ספורנו סבור: כי יעקב התאהב באישיותה - לא בגלל טעם אחר.

רש"י אומר על המילים: "וְרָחֵל, הָיְיתָה, יְפַת-תֹּאַר, וִיפַת מַרְאֶה".  יפת תואר- הכוונה: צורה הפרצוף - שהיו קווי דמותה מתוקנים ומתוארים בתבנית יפה, רש"י מביא הוכחה להסבר זה מן הכתוב: "חָרַשׁ עֵצִים, נָטָה קָו, יְתָאֲרֵהוּ בַשֶּׂרֶד, יַעֲשֵׂהוּ בַּמַּקְצֻעוֹת וּבַמְּחוּגָה יְתָאֳרֵהוּ; וַיַּעֲשֵׂהוּ כְּתַבְנִית אִישׁ.." [ישעיהו מ"ד, י"ג] כמו  האומן העוסק בחיתוך עץ לפסל יסמן עליו את מקום החיתוך , הכוונה לקו המתאר את הצורה הכללית של הפנים.

"וִיפַת מַרְאֶה"- הוא- זיו הקלסתר- כלומר: מאור פנים.

מכאן, שרחל הייתה יפה בצורת פניה וגם האירה פנים.

רש"ר [ הרב שמשון רפאל הירש] מסביר: כאשר יעקב ראה לראשונה את רחל הוא התרגש מאד כי דמות אמו - רבקה נתגלתה לו באישיותה של רחל.

בעל הטורים מבאר : כשראה יעקב לראשונה את הבאר עוד בטרם  רחל הגיעה למקום, נזכר בדברי אמו –רבקה- שאמרה לו: כשם שאני יפת תואר והזדמנתי על הבאר –כן יהיה לך סימן מבנות אחי- אם תראה שהיא כתוארי - היא בת מזלך!

מוסיף ומדגיש בעל הטורים:

כאשר  יעקב ראה לראשונה את רחל - באותו זמן  גולל את האבן מעל הבאר- כוון שראה אותה- שרתה עליו שכינה ורוח הקודש .

 בדומה לכתוב בתהלים: "לָכֵן שָׂמַח לִבִּי וַיָּגֶל כְּבוֹדִי " [תהלים  ט"ז, ט]

פירוש נוסף: יגל כבודו של יעקב- כאשר יסיר יצר הרע שדומה לאבן [ב"ר, ע, ח]

"אור החיים" מפרש את המילים:  "וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא.":

אמר יעקב לרחל:  כי הוא קרוב אליה משתי בחינות:

א] קירבת הגוף באומרו: שהוא אחי אביה. [בן רבקה –אחות לבן]

ב] קירבת הנפש - באומרו שהוא בן רבקה וידועה רבקה בצדקותה –במעשיה הטובים.

לעניות דעתי, על פי הסבר זה, ניכר שיעקב חפץ ברחל- לכן  הסביר לה שהם קרובים זה לזו.

לבן הארמי.

לבן היה אחיה של רבקה--אימם של יעקב ועשיו.

הכתוב מציין : כי רחל רצה וסיפרה לאביה על בואו של יעקב, שואל רש"י:  הרי נהוג שבמקרה כזה, נוהגת הבת לספר לאימה ולא לאביה?

אלא, מסתבר שאימה נפטרה ולא היה לה למי  לספר, אלא רק לאביה.

האגדה מספרת: כאשר רצה רחל אל לבן- אביה - לספר על בואו של יעקב, אמר בליבו: הן הביא אליעזר אתו כסף וזהב ואבנים יקרות ,אף כי יעקב אהוב על יצחק ורבקה ,מיד רץ לבן אל יעקב והנה ראה שאין לו גמלים ואין עבדים, אמר בליבו: אין זאת, כי  ודאי הביא עמו  זהב וכסף וכל אבן יקרה, כדאי שאחבק אותו  ,סביר להניח - כי האוצרות טמונים בכיסיו, לכן חיבק ומישש את בגדי יעקב, אך התאכזב מאד משגילה שאין  שום דבר, לכן חשב, אולי  הביא יעקב עמו מרגליות יקרות והסתיר אותן  מתחת ללשונו, אם כך אנשקה  לו ואראה  מה בפיו? כאשר לבן נישק את יעקב, התעצב על ליבו, כי לא גילה דבר!

לכן יעקב סיפר ללבן, כי בדרך שדד אותו, אליפז –בנו של  עשיו - באומרו: אבי ציווני להמיתך ולקחת את כל אשר ברשותך, יעקב הציע לאליפז לא לפגוע בו, אלא להסתפק בלקיחת הכסף והזהב שברשותו- כי עני נחשב למת, לכן נשאר חסר כול.

מששמע זאת לבן, אמר ליעקב: אתה בעיניי היום – כעצם שהסירו מעליה את כל הבשר החלטתי לכבדך מאד ועתה שב אצלי בביתי ימים אחדים! ואכן יעקב לא התבטל אצל לבן, אלא עשה כל עבודה, הן בביתו והן בשדהו.

רש"י מסביר:  את דברי לבן ליעקב: "אַךְ עַצְמִי וּבְשָׂרִי אָתָּה". "אך"- זו מלשון מיעוט- בכך רוצה לבן לומר ליעקב: אכניסך לביתי רק משום שאתה קרוב משפחה שלי. וזאת במיוחד  לאחר שלבן נוכח לדעת שאין לו שום תועלת בעלת ערך  מיעקב, לכן החליט שרק משום הקרבה המשפחתית ביניהם יטפל בו -יארח אותו זמן קצר- משך חודש ימים. וכך אכן נהג. ואף הכנסת אורחים זו לא הייתה חינמית, אלא בתמורה לכך שיעקב  שימש כרועה צאן.

רבינו בחיי מביא את  הסברו של רבנו שלמה  על דברי יעקב ללבן: "אֶעֱבָדְךָ שֶׁבַע שָׁנִים, בְּרָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה"

יעקב הדגיש את המילים: ב "רָחֵל בִּתְּךָ, הַקְּטַנָּה" לפי שלבן היה בעיני יעקב- בחזקת רמאי וחשש שמא יביא לו אישה מן השוק ששמה רחל, לכן הוצרך להגיד: "בִּתְּךָ" וחשש שמא יביא לו את לאה, לכן אמר: "הַקְּטַנָּה", למרות שיעקב נזהר שלבן  לא ירמהו, אך למרות זאת, לבן רימהו ונתן לו את לאה.

"אור החיים" סובר: כי רחל הודיעה ליעקב - כי אביה רמאי ולכן יעקב סיפר ללבן את כל  מה שעבר עליו בדרך עם אליפז.

רבי אברהם אלימלך בידרמן מביא את דברי הרד"ק:  למרות שלבן  שאל  את יעקב מהו השכר עבור עבודתו? ענה לו יעקב: 'לא תיתן לי שום דבר קצוב, אלא יהיה שכרי דרך מקרה וטובת הא-ל כמו שיזמין לי , כלומר, לבן הארמי 'ביקש לעקור את הכול - להרחיק את יעקב  מאמונתו בקב"ה – כדי שלא יחוש שהוא תלוי בה' ולא יאמין כי פרנסתו היא מן השמים. אך יעקב שהיה ירא שמים ובעל אמונה איתנה בבורא עולם, לא  אבה לשמוע לדברי לבן וענה לו: שאינו מעוניין בשכר קבוע, כי באופן זה ,יסמוך ,חלילה רק על משכורתו הקצובה והקבועה וימעט חלילה ביטחונו בה' ,אלא שכרו יהיה ,אך ורק - על פי מה שיגזור עליו אלוקים. כמו בהמשך  ההתרחשות בפרשה, אנו עדים להתעשרותו של יעקב כיצד ילדו הכבשים עקודים, מטרתו של יעקב הייתה, לשאת עיניו תמיד למרום ולדעת כי הפרנסה משמים בלבד!

לסיכום, לאור האמור לעיל, המסקנה היא: יעקב חפץ ברחל – בתו הקטנה  של לבן, מכמה טעמים, ואחד מהם: כי ראה את יופייה, אך גם את  היותה נערה- בעלת יראת אלוקים ומאור פנים.

 ובאשר לאביה, הבין – כי לבן הוא איש ערמומי ודבריו אינם נובעים מתוך כוח האמת ונמנע מליפול ברשת  שקריו ויפים דברי ירמיהו הנביא:

"בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּה' וְהָיָה ה' מִבְטַחוֹ".

 לכן אין זה פלא שיעקב  זכה לברכת שמים גם בסביבת לבן הרמאי.

יעקב צופה לבאות.

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 20:00

נכתב על ידי Super User

כניסות: 335

יעקב צופה לבאות.

 שיר מאת: אהובה קליין  ©

בהגיע יעקב לחרן

חש כסלע   איתן

בתום תפילה לאלוקים

מצימאון  הציל העדרים.

אבן הסיר מהבאר

זוכה לראות רחל

דמו זורם בעורכיו

כמנגינת כינור  הרהוריו.

כעת צופה לבאות

חפץ את לבן לראות

לדעת הבשורה  בפיו

היאות למשאלתו להקשיב?

מביט ברחל  קורא שפתותיה

לאביה  לוחשת מילותיה:

אורח נכבד אחי אביה

זה עתה נכנס לחייה.

לבן זוקף ראשו

רוקם תכניות בליבו

שמא נפל בחלקו

אוצר אדיר לכיסו.

הערה: השיר בהשראת פרשת: ויצא [חומש בראשית]

פרשת ויצא - מה גנוז - בפגישת יעקב ורחל ליד הבאר?

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 05:07

נכתב על ידי Super User

כניסות: 235

פרשת ויצא - מה גנוז - בפגישת יעקב ורחל ליד הבאר?

מאת: אהובה קליין.

בפרשה זו, יעקב מקיים את ציווי אמו יוצא מבאר שבע  בדרכו לחרן  וזוכה לפגוש את רחל ליד הבאר כפי שהכתוב מתאר:

וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם.  וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה, וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ--כִּי מִן-הַבְּאֵר הַהִוא, יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים; וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה, עַל-פִּי הַבְּאֵר.  וְנֶאֶסְפוּ-שָׁמָּה כָל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וְהִשְׁקוּ, אֶת-הַצֹּאן; וְהֵשִׁיבוּ אֶת-הָאֶבֶן עַל-פִּי הַבְּאֵר, לִמְקֹמָהּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב, אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ, מֵחָרָן אֲנָחְנוּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, הַיְדַעְתֶּם אֶת-לָבָן בֶּן-נָחוֹר; וַיֹּאמְרוּ, יָדָעְנוּ.  וַיֹּאמֶר לָהֶם, הֲשָׁלוֹם לוֹ; וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם--וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ, בָּאָה עִם-הַצֹּאן. וַיֹּאמֶר, הֵן עוֹד הַיּוֹם גָּדוֹל--לֹא-עֵת, הֵאָסֵף הַמִּקְנֶה; הַשְׁקוּ הַצֹּאן, וּלְכוּ רְעוּ.  וַיֹּאמְרוּ, לֹא נוּכַל, עַד אֲשֶׁר יֵאָסְפוּ כָּל-הָעֲדָרִים, וְגָלְלוּ אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר; וְהִשְׁקִינוּ, הַצֹּאן.  עוֹדֶנּוּ, מְדַבֵּר עִמָּם; וְרָחֵל בָּאָה, עִם-הַצֹּאן אֲשֶׁר לְאָבִיהָ--כִּי רֹעָה, הִוא.  וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת-רָחֵל, בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ, וְאֶת-צֹאן לָבָן, אֲחִי אִמּוֹ; וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב, וַיָּגֶל אֶת-הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר, וַיַּשְׁקְ, אֶת-צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ.  וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל; וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ.  וַיַּגֵּד יַעֲקֹב לְרָחֵל, כִּי אֲחִי אָבִיהָ הוּא, וְכִי בֶן-רִבְקָה, הוּא;.. ".  [בראשית כ"ט, א- י"ד]

השאלות הן:

א]   באיזה אופן הלך יעקב לחרן?

ב]   מפגש יעקב עם רחל- ליד הבאר, מה המיוחד?

תשובות.

יעקב הולך לחרן.

נאמר:"וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו; וַיֵּלֶךְ, אַרְצָה בְנֵי-קֶדֶם". 

רש"י מסביר:  את הקושי - מדוע נאמר תחילה  לשון משא – היינו "וַיִּשָּׂא"  ואחר כך כתוב  "וַיֵּלֶךְ"?

אלא, שמכאן ניתן ללמוד: שהיה הולך  יעקב, תחילה -  מתוך פחד וחשש [שמא עשיו ירדוף אחריו]  לכן הליכתו הייתה קשה ורגליו היו כבדות.

אך  לעומת זאת כאשר ה' הבטיח לו בשורה טובה ומעודדת שיזכה לשמירה מה' - כפי שהכתוב מציין: "וְהִנֵּה אָנֹכִי עִמָּךְ, וּשְׁמַרְתִּיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר-תֵּלֵךְ" [שם כ"ח, ט"ו] רגליו כבר לא היו כבדות וכאילו ליבו נשאם.

רש"י מבסס את הסברו על פי בראשית רבה.

ה"כלי יקר" מבהיר: "לפי שבהליכה ראשונה אמרו חז"ל [סנהדרין צד. ע"א] שקפצה  לו הארץ ולפי זה לא הייתה ההליכה תלויה בזירוז רגליו כי אם בנס, הוצרך לומר שמכאן והלאה לא הלך על ידי קפיצת הארץ - כי אם ברגליו כשאר אדם"  במילים אחרות - שכאשר יצא יעקב בתחילת דרכו  מבאר שבע לכיוון  חרן על פי רש"י   התקצרה לו הדרך שהרי היה כתוב : "ויפגע במקום" והמקום הוא הר  המוריה לפי שנעקר הר המוריה ממקומו ובא לקראתו, אך מכאן והלאה הלך כאדם רגיל.

רש"ר מסביר: שיעקב הפך לאיש אחר, לא עוד: "ויצא יעקב" אלא : "וַיִּשָּׂא יַעֲקֹב, רַגְלָיו" אין רגליו מוליכות אותו ,גופו אינו נושא את רוחו, אלא הנשמה נושאת את גופו.

זו הגישה שבאמצעותה יוצא לפגוש את עתידו מתוך ביטחון בה'  ושמחה בעודו חסר כל ,מלבד המקל האוחז בידו.

ומדוע היה חסר כול? לפי שישנו מדרש המספר: כי אליפז- בנו בכורו  של עשיו רדף אחרי יעקב ובציווי אביו ביקש להורגו, הציע לו יעקב לקחת את כל רכושו שהיה אתו - כך יחשב לעני ועני נחשב למת, ואליפז שהיה במלכוד רגשות, מצד אחד רצה לקיים את צווי אביו ומנגד אהב את יעקב ולא רצה להורגו, עשה כן, לכן יעקב היה חסר כול- כאשר הלך לחרן.

המפגש  של יעקב עם רחל.

רבינו בחיי  מפרש: בכל אחד מבין האבות מוצאים אנו בארות ובכל אחד מהם  נרמז בהם העתיד: באר- זהו רמז לבית המקדש שהוא עתיד להבנות בזרעם והמשיל את בית המקדש לבאר מים כי משם תצא תורה.

בנוגע  ליצחק הכתוב מציין: "מַיִם חַיִּים" [שם כ"ח, י"ט]

עוד מוסיף רבינו בחיי: נאמר: "וְהִנֵּה-שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן רֹבְצִים.."

המילה "שָׁם"- רומזת רמז לנוכחות ה' במקום, כמו שכתוב: "וָאָקוּם, וָאֵצֵא אֶל-הַבִּקְעָה, וְהִנֵּה-שָׁם כְּבוֹד-יְהוָה עֹמֵד" [ יחזקאל ג, י"ט]

ישראל משולים לצאן- כמו שכתוב: "וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי" [יחזקאל ל"ד, ל"א]

כאן הכתוב מזכיר: "שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי-צֹאן"- לפי שישראל מחולקים לשלוש קבוצות: כוהנים, לוויים, ישראלים והיו עולים למקדש שלוש פעמים בשנה.

לאחר שיעקב הסיר את האבן מעל באר המים לעיני הרועים ועשה זאת בקלות ובמהירות- כפי שמעיד על כך: רש"י בדומה  לאדם המסיר פקק מבקבוק – הדבר מוכיח   עד כמה כוחו של יעקב היה גדול.

 רש"ר טוען:  כי הקלות בה יעקב הרים את אבן מעל הבאר לבדו – עד כדי כך שהוא גרם לה להתגלגל-  בעוד שאבן זו הייתה כה כבדה שאחרים רק בכוחות משותפים יכלו  להזיזה - זה מוכיח: למרות שיעקב היה חסר כול, היו לו "נכסים" גופו החזק והבריא היה הנכס  שישמש לו לבנות את עתיד ביתו ,זה כוח שניתן להשיג אותו על ידי חיים טהורים שקיים כבר בעברו- לימוד תורה – זהו יסוד להשגת עושר וכבוד. ועל כך אמר שלמה המלך:

"אֹרֶךְ יָמִים, בִּימִינָהּ;    בִּשְׂמֹאולָהּ, עֹשֶׁר וְכָבוֹד". [משלי ג', ט"ז]

יעקב אינו מסוגל לסבול השתמטות, או בגידה, אלא נאמנות למילוי  החובה.

ה"נכס" השלישי"- ההתלהבות לעבוד , זריזות  והיכולת לעזור לזולת גם אם הדבר  אינו נוגע לו אישית. זוהי מידה שאינה מצופה- מ"איש תם יושב אוהלים " אישיות מיוחדת זו  מייצגת את כל התכונות של עם ישראל העם שנועד לייצג את   משלוחי היד השונים- הרוחניים והגשמיים בחיים.

כאשר יעקב רואה לראשונה את רחל הוא מנשק  אותה כפי שהכתוב מתאר:

"וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב, לְרָחֵל";

ה"חיזקוני" מסביר: כי דווקא רחל הגיעה ולא לאה, לפי שעיני לאה היו רכות והרוח  ומזג האוויר  קשים לה, לפיכך לא רעתה את הצאן ועוד כדי לחלוק כבוד לגדולה!

הרמב"ן  ואבן עזרא סבורים: כי נשיקה בלמ"ד- "לְרָחֵל"-  איננה בפה, אלא נישק אותה על ראשה ,או כתפה.

לכן נשיקה עם האות למ"ד- היא ביד או בכתף, או בלחי על פי מנהג המדינות.

לעומת זאת, אבן עזרא טוען: שכל נשיקה בלא האות למ"ד היא בפה.

רבינו בחיי מסביר: כאשר יעקב נישק את רחל-  קטנה הייתה ועדיין לא הייתה מתאימה להינשא ולכן מסר לבן את הצאן בידיה ולא מסר ללאה שהייתה גדולה ממנה, כי הייתה כבר ראויה להינשא, על כן הייתה יושבת בבית.

 בהמשך נאמר: "וַיִּשָּׂא אֶת-קֹלוֹ, וַיֵּבְךְּ" על בכיו  זה של יעקב בעת פגישתו עם רחל, מפרש רש"י בשתי דרכים:

א] לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה ,  היות ונקברה לבדה בדרך אפרתה ולא במערת המכפלה.

ב]: היות ויעקב הגיע בידיים ריקות ,לפי  שאליפז לקח לו את  כל מה שהיה בידו. לא – כאליעזר -עבד אברהם- שהעניק תכשיטים לרבקה ובכך שימח אותה.

 לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק כיצד ניתן לבנות בית יהודי – על בסיס "נכסים" הכוללים- כוח, רצון, מסירות ,יושר ואחריות - הנובעים מתוך החיבור לבאר המים – באר הרוחניות- סמל התורה והמקדש  ואת הדגם הזה מייצג יעקב אבינו אשר נשען על עץ החיים לאורך כל הדרך.  כפי שאמר שלמה המלך:       עֵץ-חַיִּים הִיא, לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ; וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.[משלי ג, י"ח]  

ליד הבאר.

פרטים

קטגוריה: פרשת ויצא

פורסם בראשון, 25 אוקטובר 2020 05:06

נכתב על ידי Super User

כניסות: 440

ליד הבאר.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

יעקב  ליד הבאר

להציל עדרים ימהר

כארי  מגלה גבורתו

האבן יגולל בזריזותו.

לפתע רחל מגיחה

פניה  מביעות שמחה

בליווי צאן  אביה

תבחין באהבת חייה.

יעקב ינשק  נערתו

בַּת-לָבָן אֲחִי אִמּוֹ

דמעות ניגרות מעיניו

כמפל  שוטפות פניו.

ברוח הקודש  חוזה

נתיב אֶפְרָתָה  רואה

רחל מבכה בניה

יֵ֨שׁ שָׂכָ֤ר  למעשיה.

הערה: השיר בהשראת פרשת  ויצא [חומש בראשית.]