חומש בראשית
על אמת אמיתית ועל 'אמת' שיקרית - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ויצא
- פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:31
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 344
שקר לבן
על אמת אמיתית ועל 'אמת' שיקרית - הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
כה סיפר הרה"ק רבי נחמן מברסלב זצ"ל: סוחר יין גדול הוביל פעם בדרכים יין הונגרי משובח. בהיותם בדרך ביקשו המשרת והעגלון: "הלא אנו סובלים כאן את צער הדרך הקשה, תן לנו לטעום מעט". הסכים הסוחר ונתן להם לטעום מעט מן היין המשובח.
חלף זמן רב לאחר מכן ואותו המשרת הצטרף לחבורת שותי יין בעיר קטנה. השותים שיבחו מאוד את היין ששתו, ואמרו עליו שהוא "יין הונגרי אמיתי". ביקש המשרת לטעום מן היין, ולאחר שטעם אמר: "האמינו לי. אין זה יין הונגרי".
גערו בו האנשים ודחפו אותו, אבל הוא התעקש, ואמר: "אני הייתי אצל הסוחר הגדול, אני טעמתי את היין ההונגרי ואני יודע היטב כי יין זה אינו יין הונגרי כלל'. אולם אף על פי כן, לא האמינו האנשים לדבריו של המשרת. בי נחמן עצמו הסביר את המשל שסיפר, כשהוא מזכיר את המדרש, לפיו בזמן הגאולה העתידית יינתן לשתייה יין מיוחד, הקרוי "יין המשומר" (תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף לד עמוד ב). וכך הסביר ר' נחמן: "לעתיד, כשיבוא משיח, אז ידעו כשיתנו יין המשומר. אזי לאחרים יוכלו להטעות (אותם), ויתנו להם יין וואליחשין (יין רומני), סטראוויצטיר (סוג אחר של יין זול), ויאמרו להם שהוא יין טוב המשומר. אבל אותנו לא יוכלו להטעות, כי אנחנו טעמנו את היין הטוב".
אם מדברים על שקר ואמת אמיתית, הרי את אלו שטעמו כל חייהם מחיקויים זולים, מסיסמאות כמו "אין אמת אחת", ו"כל אחד והאמת שלו" וכדומה, ניתן לרמות. אך מי שטעם טעמה של אמת תורתית, זכה, צרופה וברה- אותו לא ניתן לרמות.
ר"י החסיד ז"ל כותב ב'ספר חסידים' (מז): "כל הדובר אמת ואינו דובר שקר אף להעלותו על לבו, כל דבריו מתקיימים וגוזר גזירה מלמטה והקב"ה מקיימה מלמעלה, ועל זה נאמר (איוב כ"ב כ"ח) "ותגזור אומר ויקם לך".
יש לשאול שאלה גדולה, אותה מציג בספר 'שש משזר, שיצא לאור זה עתה וכבר כבש בסערה את הלומדים. ידוע שהאבות הקדושים חפשו שידוך לילדיהם ממשפחתם דווקא, וכמו שמבואר בארוכה בפרשת חיי שרה בענין אברהם שלא רצה להשתדך עם בנות הכנעני, והמפרשים ביארו משום שהכנעניים היו בעל מידות רעות ומזגם היה רע. לעומת זאת, למרות שמשפחת אברהם חטאו בדעות כוזבות של עבודה זרה וכיוצ"ב, היו בעלי מזג טוב, ולכן האבות העדיפו להשתדך עם אנשים בעלי דעות רעות יותר מאשר אנשים בעלי מדות רעות, משום שקל יותר לשנות דעה רעה ממדה רעה, כ"ז מפורש במפרשים כל אחד כפי סגנונו.
אם כך, כיצד הלך יעקב להשתדך עם בנות לבן, והרי מצאנו בלבן את מידת האכזריות ומידת העזות, כפי שראינו את אכזריותו הגדולה לאחיינו, שסיכם עימו שישא לאשה את בתו רחל ועבד עבורה שבע שנים, בחום ובקור, בשרב ובכפור, ובסוף לבן מחליף את לאה ברחל. הלא מדובר במעשה אכזרי מאין כמותו, המקומם של אדם באשר הוא!
יעקב כעס והוכיח את לבן על רמאותו, אך למרות מעשהו הבלתי- אנושי, נשאר איתו עוד י"ג שנים. מה לו ליעקב עוד שיג ושיח עם רשע כלבן. לכאו' היה לו לקום ולעזוב מיד. הלא כן?!
מצינו בלבן גם את מידת עזות נוראה, שבסוף הפרשה הוכיח יעקב את לבן בדרבים כדורבנות ובמקום לשתוק או להודות לבן, התווכח עם אמיתות כה ברורות. הלא דבר הוא!! והלא מבואר ש"אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו", ומבואר ששקרן ורמאי כמו לבן מלא במידת העזות, שהיא מידה מגונה מאוד, ומה מצא בו יעקב ע"ה שהשתדך עימו כחותנו?
הרה"ג רבי שמואל שלום דזאלאשינסקי שליט"א, מחכמי התורה והדעת שבשכונת נוה שאנן בחיפה, בספרו החדש והמעניין 'שש משזר' על בראשית- שמות, מסביר לנו את הדברים המאלפים הבאים:
ישנם שני סוגי שקר: א) המשקר למען מטרה מסוימת ומודע לשקרו, אך שווה לו לשקר כדי להשיג דבר מה. ב) אדם חי במהותו בשקר עד שאינו שם לב כלל שהוא משקר. ולכאו' ברור שששקרני הסוג השני גרועים יותר משקרני הסוג הראשון. אך נראה שהדברים אינם מוחלטים. אמנם בעומק השקר בוודאי הצועד בעקביות בדרך השקר, גרוע יותר, אך השקרן המשקר לתועלתו האישית נחשב מושחת יותר במידותיו, כיון שהיודע בשקרו הוא מעיז פניו וגם מתאכזר לשני, לעומת זאת, מי שאינו מכיר בשקרו כלל היות והוא חי בתוככי השקר והשקר נראה לו כאמת הצרופה, ממילא אין כאן בהכרח השחתה במידות.
למרות שלבן הארמי היה רמאי ושקרן, אך הוא חי בשקר והאמין בצדקת דרכו. נמצא שלבן היה בעל דעות כוזבות ורעות, אך לא היה מושחת במידות, וכפי האמור לעיל, האבות הק' לא חששו להשתדך עם בעלי דעות כוזבות, אותן ניתן לשנות, אלא רק עם בעלי מידות רעות.
לחיות את השקר אינו בהכרח לחיות דברים שהם שקרים הנחשבים בעיני העולם כשקרים מוחלטים, אלא כל דבר שאינו לפי האמת האלוקית הנלמדת מתורתינו הק' – נחשב לשקר, וכל השקפה כזאת הוא שקר מוחלט, וכמו שיבואר בהמשך.
"ארבע מדות באדם האומר שלי שלי ושלך שלך זו מדה בינונית ויש אומרים זו מדת סדום שלי שלך ושלך שלי עם הארץ שלי שלך ושלך שלך חסיד שלי שלי ושלך שלי רשע" (אבות ה, י).
בני דור המבול יצגו את שיטת "שלי שלי שלך שלי". אנשי סדום יצגו את הנהגת "שלי שלי שלך שלך" (מדת סדום). לבן נהג במידת "שלי שלך ושלך שלי" (עם הארץ, ועי' בפי' רבינו יונה שם). ויעקב התנהג במידת "שלי שלך ושלך שלך" (חסיד, המקיים בעצמו שונא מתנות יחיה).
בעוד שלבן ייצג את השקפת העולם של המוסר האנושי, הרי שיעקב (שהוא עמוד האמת, כמש"כ "תתן אמת ליעקב") ייצג את המוסר האלוקי וסביב זה נסבו כל הויכוחים והמריבות ביניהם.
"ויאמר אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. ויאמר לבן טוב תתי אתה לך מתתי אותה לאיש אחר, שבה עמדי" (כט, יט).
יש להבין, מהו סגנון תשובת "טוב תתי אותה לך מלאיש אחר". הלא היה ללבן להשיב ליעקב "לו יהי כדברך", כפי שאכן השיב לו על נושא תשלום שכרו עבור רעיית צאנו (ל, לד)?
נראה שלבן לא העריך את מעלת יעקב כלל (וכמו שאמרו בעלי המוסר שכדי להעריך אדם גדול, צריך להיות בעצמך אדם גדול) ואדרבה, זילזל בו וחשב שיעקב הוא איש תם יושב אהלים, בטלן שאינו עושה דבר מועיל בחיים. לבן העריך דווקא אנשים חריפים וממולחים, אנשי עסקים ערמומיים כדוגמת עשו הרשע. אמנם כאשר הציע יעקב שישא את רחל בתו, סבר שניחא, למרות שאינו ממולח וערמומי בעסקי עולם, סוף סוף הוא אדם נוח לבריות ובעל מזג טוב ולכן הסכים, בלית ברירה, לקחתו לחתן מחוסר ברירה. כך החל כל השינוי בין השקפת העולם הארצית שבין לבן להשקפתו השמיימית של יעקב.
לבן עשה עוול נוראי, בכך שהחליף את רחל בלאה. מה ההצדקה שהייתה ללבן למעשה כה נפשע?
לבן אמר בלבו: הלא אני אב דואג ללאה שהיא כה מסכנה, כמש"כ "ועיני לאה רכות" (כט, יז), וזה ספק פיקוח נפש, היות והיא כה רוצה את יעקב . ואמר לבן בוודאי שאתן ליעקב גם את רחל לבסוף, כפי שעשה, אך אדאג שישא לאשה גם את לאה. ואף שיעקב אינו רוצה לישא את לאה לכתחילה, אך סו"ס עומד לנגד עיניו שיקול של פיקוח נפש, מול צער קטן יותר של יעקב שאינו פיקוח נפש. א"כ ראוי לעשות דבר מוסרי שכזה. לבן סבר שהמוסר האנושי עדיף, וכיון שלאה כה רוצה את יעקב, עד כדי בכי יומיומי בלתי פוסק, במצב של פיקוח נפש, על כן עדיף לגרום ליקב מעט אי נעימות, כדי שלאה תינצל ממצבה הנפשי הקשה, אם לא תינשא ליעקב.
אמנם בוודאי שלפי האמת האלוקית, דבר זה משולל מכל וכל, משתי סיבות. האחד, כידוע שלמרות שפיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אינו מתיר איסור גזל כמבואר בפוסקים , משום שפיקוח נפשי שלי אינו דוחה אפילו את איכות החיים של חברו, וזה מיסודי הדת. אך אדם הפועל מתוך רגש אנושי, אינו מבין זאת.
וטעם נוסף לסירובו של יעקב לישא לאשה גם את רחל, הוא מפני שלא רצה להתחתן עם שתי אחיות ובשבילו נישואין עם שתי אחיות גם הוא בגדר פיקוח נפש, ואכן מחמת זה מתה רחל כשנכנסו לארץ ישראל . אך ללבן אין כל מושג בערכים רוחניים תורתיים של איסור נשיאת שתי אחיות, ולכן לא התחשב כלל ברגישות התורתית, הקריטית עבור עמיתו כיון שהוא אינו מכיר בזה.
כל זה נובע מהמוסר האנושי, הנחשב לשקר מוחלט מול המוסר האלוקי.
כשיעקב ע"ה רצה לחזור לביתו, אמר לו לבן: "ויאמר אליך לבן וכו' נחשתי ויברכני ה' בגללך ויאמר נקבה שכרך עלי... ויאמר אליו אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת אשר היה מקנך אתי. כי מעט אשר היה לך לפני ויפרץ לרב ויברך ה' אתך לרגלי ועתה מתי אעשה גם אנכי לביתי".
מדוע הוצרך יעקב להאריך בדבריו ולא הציע לו ישירות את תנאי השכר, כפי שהציע לבסוף בפניו?
נראה שלבן אמר ליקב שניחש בניחושיו ותרפיו כדי לדעת בזכות מה מצליח הוא בעסקיו והתרפים ענו לו שזכה לכך בזכות יעקב.
ויעקב השיב לו באריכות שעצם שאלתו בתרפים לברר דבר כה פשוט וברור לכל בר דעת, היא טעות. הלא לפני שהגעתי לכאן, כך טען יעקב, לא בורכת כלל וכלל, ומאז שהגעתי החלה הברכה לשרות בכל עסקיך. אם כן, מהו הספק בסיבת הברכה, עליו צריך לשאול בניחוש?!
ומדוע לבן עצמו לא הבין זאת מעצמו? התשובה לכך היא ללבן היו דעות קדומות על יעקב, דעות שנבעו מתוככי השקפת עולמו המוטעית שלא יתכן שיעקב, איש תם יושב אהלים, יצליח בעסקי העולם הזה. לבן סבר שכדי להצליח בעסקים צריך להיות איש שדה ממולח וערמומי וכו'. א"כ לא יתכן שההצלחה הגשמית באה מחמת יעקב, ולזה אמר לו יעקב דאדרבה, ההצלחה באה מחמת הישרות והנאמנות שעבדתיך, דבר הנראה לעינים לכל מבין, כל עוד אינו משוחד בהשקפה הפסולה ביחס לבן תורה.
100 פעמים של החלפת משכורת
כך נבין את ענין החלפת משכורתו של יעקב עשרת מונים. לכאו' גם דבר זה מראה על רשעותו הנוראה של לבן והיותו בעל מידות רעות, אך בהתבוננות נוספת בדבר, נראה שגם במקרה זה, טעותו ורשעותו של לבן נבעה מטעות בדעות ולא מתוך השחת הנפש.
הנה ידוע שיעקב עשה תחבולה בשקתות המים בצירוף המקל לח שפיצל בו פצלות, וא"כ אמר לבן, אדרבה יעקב הוא זה שמרמה, שדואג שיוולדו וולדות כפי מה שנקבע לשכרו, בדרכים לא רגילות. ולכן אמר לבן בליבו "עביד איניש דיניה לנפשיה במקום דאיכא פסידא" והוא יחליף את משכורותו עשרת מונים. לבן ראה שיעקב מתנהג עימו ברמאות ואמר לבן: "אחיו אני ברמאות"....
אך האמת היתה להיפך, "וישם דרך שלשת ימים בינו ובין יעקב ויעקב רעה את צאן לבן הנותרת" (ל, לו), ופירש רש"י: "הנותרת - הרעועות שבהן החולות והעקרות, שאינן אלא שיירים". נמצא שלבן התחיל באי עמידה בתנאים ומסר ליעקב דווקא את הבהמות החלשות והעקרות, שבדרך הטבע לא היו יכולות ללדת ויעקב הוא זה שעבד דיניה לנפשיה, וגם מה שעשה, על פי דין עשה, כמבואר במפרשים, אך זה דרכו של בעל ההשקפה הארצית שהופך את בן התורה לגזלן ואת עצמו לישר – דרך.
לבן, האב המסור
כשלבן דלק אחרי יעקב, טען לבן בפניו "למה נהגת בבנותי כשבויות חרב", והשביע אותו שלא יענה את בנותיו ולא יוסיף עוד נשים על נשיו. מהי דאגה זו לבנותיו והחשד שחשד את יעקב, שיענה את נשותיו ויקח לעצמו עוד נשים נוספות?
בהכרח, מסביר בספר הנפלא 'שש משזר', שלבן ראה את עצמו כאבא טוב ומסור הדואג לבנותיו וכמו שעשה עם לאה שחיתן אותה בעל כורחו של בעלה, לתועלת בתו, כש"כ בתחילת דברינו. אך מהי האמת?
וכמו שאמרו לאה ורחל ליעקב (לא, יד- טז): "העוד לנו חלק ונחלה בבית אבינו. הלוא נכריות נחשבנו לו כי מכרנו ויאכל גם אכול את כספנו. כי כל העשר אשר הציל אלהים מאבינו לנו הוא ולבנינו ועתה כל אשר אמר אלהים אליך עשה".
לבן, שהתנהג לפי המוסר האנושי, החשיב את עצמו לישר דרך, אדם טוב ואבא נפלא. אך האמת היא, בעזרת הבחנתה הדקה והעדינה של התורה הק' החודרת לאמת פנימה, שהכל שקר. לבן אולי נראה כלפי חוץ, בחיצוניות, כאדם הגון וטוב, אך בתוככי תוכו הוא לא דאג כלל לבנותיו, אלא התאכזר אליהם, ולא די בכך, אלא שהפך את הקערה על פיה וחשד ביעקב שיענה את בנותיו.
בסוף הפרשה (פרק לא), לאחר שלבן בדק בכל כליו של יעקב "ויחר ליעקב וירב בלבן". יעקב שוטח סדרת טענות קשות וענייניות ביותר כלפי לבן, ומה משיב לו לבן כתשובה?-- "הבנות בנתי והבנים בני והצאן צאני וכל אשר אתה ראה לי הוא ולבנתי מה אעשה לאלה היום או לבניהן אשר ילדו".
הלא הדברים תמוהים למתבונן. יעקב שוטח בפני חותנו טענות קשות על התנהגותו כלפיו בכל מהלך עשרים השנים האחרונות ואילו לבן עונה לו בשלווה: "הכל שלי, בעצם. מי אתה שתטיף לי מוסר?".
--- אין לך "שיח חרשים" גדול מזה!!
לבן היה כה משוכנע במהלך השקר בו היה שרוי, עד שלא נותר בלבבו שום מקום לשמוע צד שני. לבן ראה בעיני רוחו את כל המאורעות בצורה הפוכה. הבנות הן בנותי, הצאן- צאני, כל מה שיש ליעקב- שלי, ואדרבה, יעקב הוא זה שגנב את לבבו ונהג עימו בחוסר יושר...
התבוננות בכל פרשת יעקב ולבן והירידה לחקרי לבבו של לבן הארמי, מלמדת ומחכימה אותנו כמה מסוכן הוא כשהאדם בונה לעצמו מערכת השקפה לפי הרגש האנושי, המושפע מהיצרים והרצונות המתחלפים, וכמה יכולה הנגיעה האישית לשכנע את האדם שהשקר בו הוא חי בכל חייו, הוא האמת האמיתית.
רש"י בתחילת הפרשה כתב על הפסוק "ושבתי בשלום אל בית אבי": "שלם מן החטא, שלא אלמד מדרכי לבן". יעקב אבינו ע"ה חשש חשש אמיתי שלבן, שהציג השקפה של אמת אנושית וניסה לשכנע את העולם כולו, כולל את יעקב בצדקת דרכו, ילכוד אותו ברשותו. על כן חשש יעקב והתפלל על כך, שימשיך לדבוק באמת התורתית ולא יפול בדרכי הרמייה של לבן הארמי. נמצאנו למדים שיעקב השתדך עם לבן, משום שלא היה בעל מידות מושחתות, אלא טועה בדעות.
לבן, שפעל לפי אמות מידת המוסר האנושי, סבר שלא יתכן שההצלחה האירה לו פנים בזכות יעקב, איש תם יושב אהלים ובהכרח "הבנות בנותי, הבנים בני והצאן צאני" וכל נישואי יעקב עם בנותיו הינם ברירת מחדל. למדנו גם שלבן מסר בעורמה את לאה ליעקב כדי לסייע לבתו וסבר כי נהג כהלכה, לפי אמת מידת המוסר האנושי. לעומתו, נהג יעקב לפי המוסר האלוקי ובהסתכלות זו סבר שלבן טועה לכל אורך הדרך, ואף שכלפי חוץ הינו אדם ישר, הרי לאמיתו של דבר הוא שקרן ורמאי.