פרטים

קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל

פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:48

נכתב על ידי Super User

כניסות: 405

אשה ואשה שזכו - מאמר על הרבנית קניבסקי ע"ה, מאת הרב ש. ב. גנוט שליט"א

/ הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א בטור אישי כואב, מביא בפנינו נקודה מעניינת וחשובה על ה"חבר" וה"אשת חבר"/ 

העולם כולו משוחח בשבועיים האחרונים על הרבנית ע"ה ומה ניתן ללמוד ממנה. הגרב"מ אטינגר שליט"א אמר השבוע בהספדו שהרבנית היתה אשה השייכת לדורות קודמים ושאין לנו אפשרות לגעת קצות דרכיה, אלא לפחות לדעת ולראות כיצד חיים אנשים גדולים באמת. 

אכן. אי אפשר לדרוש מאיתנו לקום ב-3 בלילה ולהתחיל את סדר היום הרוחני. אי אפשר לתבוע שנקבל 300 נשים ביממה ונאזין בכזו חמימות לערימות של צרות ובקשות, וגם קשה לדרוש מאיתנו לארח אלמנות ויתומים בביתינו בקביעות, למכור ביצים בהתנדבות במשך שנים ולהכין סעודות שלמות למאות משפחות בכל שבוע. 

אני, באופן אישי, דוקא חושב שישנה נקודה מיוחדת שבהחלט ניתן וצריך לקחת מהרבנית ע"ה. וזאת נקודת שלימות הבית המיוחדת שלה. אנשים מבחוץ אולי לא ראו וידעו, אך בביתו של הרב והרבנית קיימו בהידור גדול, תמיד, מתי שרק ראינו, את דברי הרמב"ם, שכתב: "צוו חכמים שיהיה אדם מכבד את אשתו יתר מגופו ואוהבה כגופו, ומרבה בטובתה, ויהיה דיבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז, והאשה תהיה מכבדת את בעלה ביותר מדאי ויהיה לו עליה מורא ותעשה כל מעשיה על פיו ויהיה בעיניה כמו שר או מלך מהלכת בתאות לבו ומרחקת כל שישנא, וזה הוא דרך בנות ישראל ובני ישראל הקדושים והטהורים". ההמלכה ההדדית הזאת, במסירות ובנחת רוח, הינה לשם ולתפארת. 

לפני כשנתיים רשמתי לעצמי בפנקסי את הסיפור המופלא הבא, אותו שמעתי באוזני מאחד ממשפחתו הקרובה של מורי ורבי מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, וכך היה המעשה: באחד הימים הוכנס בשעה טובה אחד מנכדיו של מרן הגר"ח שליט"א בבריתו של אברהם אבינו. הסנדק היה הסבא-רבא, מרן הגרי"ש אלישיב שליט"א. הגר"ח שליט"א אינו נוסע בשנים האחרונות לבריתות מחוץ לעיר ולפיכך פשוט היה שהסבא לא ישתתף בברית, ובני המשפחה ביקשו שלפחות הסבתא, הרבנית קניבסקי ע"ה, תכבד את האירוע השמח בהשתתפותה. הרבנית אמרה שכמובן שעליה להתייעץ עם סבא האם לנסוע לברית ואחד מנכדיה נכנס איתה לחדרו של הרב, מרן הגר"ח שליט"א. 

הרבנית מספרת לבעלה הדגול על הברית ועל כך שהיא רוצה לנסוע להשתתף בשמחה ומרן שליט"א, למרבה תמיהתו של הנכד, מציע לעזרתו שלא לנסוע. הרבנית מפצירה והרב מנסה לשכנעה במאור פניו שלא, שאולי לא כדאי שתסע. "אחזור עד עשר, בעזרת ה'", הציעה הרבנית לשר התורה שליט"א ור' חיים מאיר פנים: "נו טוב, תחזרי עד עשר, תסעי לחיים ולשלום"... 

הרבנית ונכדה יצאו מהחדר והנכד, עדיין בהלם מהדו שיח שבין סבא לסבתא, לא התאפק ושאל: "סבתא, את אשה מבוגרת, מדוע את צריכה להתייעץ עם סבא לנסוע לברית של הנכד שלך? ומה פתאום סבא מעדיף שלא תסעי?" 

וסבתא, הרבנית קניבסקי ע"ה, השיבה לו בפשטות: "סבא אומר שכשאני נמצאת בבית, הוא לומד הרבה יותר טוב"... 

******* 

שיחת הטלפון המזעזעת, בה בישר לי ידידי הטוב רבי שי חסן על פטירת הרבנית, מיד לאחר תפילת מעריב במוצאי שבת "חול המועד", תפסה אותי, ועוד רבבות יהודים, אנשים ונשים, לא מוכנים, לא מעכלים, לא מאמינים. תחושת ההלם והזעזוע על פטירתה של הרבנית של הדור, היתה תחושה חריפה וקשה, שכמותה לא חשו רבים זמן רב. עצמתי את עיני בכאב וחשבתי רק על יהודי אחד, יהודי אחד מרבבות האבלים והכואבים, על ה"חבר" של ה"אשת חבר", על מרן הגר"ח שליט"א. 

רבי חיים, שר התורה, רב רבנן, גדול מתמידי הדור וגדול סבלני הדור, הכותל המערבי של עולם התורה כולו, אשר השכינה הקדושה מדברת מתוך גרונו. ר' חיים, שמרן הגרא"מ שך זצ"ל אמר עליו כבר בשנת תשמ"ה שאביו הסטייפלר הניח בן כמותו ושמרן הגרי"ש אלישיב שליט"א אמר על ספרו "טעמא דקרא" שהוא חיבור של ראשונים ושכוחו הוא ככוחם של התנאים הקדושים. ר' חיים, שגדולי התורה כולם מרכינים ראש בפניו ושגדולי בעלי הדעת חרדים לשביב מוצא פיו. ר' חיים, כך חשבתי, הוא בעצם "פלג גופא", כלשון הזוהר הקדוש, יחד עם הרבנית ע"ה, וכאשר אמר החכם שמאחורי כל אדם גדול עומדת אשה גדולה, התכוון הוא הוודאי אל יצירת המופת שר' חיים יבלחט"א ועזרתו זכרונה לברכה יצרו במו חייהם. 

הגאון רבי עמוס טבצ'ניק שליט"א, מגדולי חכמי התורה שבכולל חזו"א, ת"ח שמרן הסטייפלר הזכירו פעמים רבות בספרו "קהילות יעקב" בשם "והעירני חכם אחד", שהוא גם ידידו הקרוב של מרן שליט"א, סיפר השבוע בזעזוע שהוא ראה את ר' חיים בוכה שלוש פעמים בחייו בלבד. בפעם הראשונה בכה ר' חיים כשאביו הסטייפלר הקדוש נפטר. בפעם השניה, היה זה לאחר האירוע המוחי החמור שעבר ר' חיים. הרב טבצ'ניק דיבר עימו על ר"ש מסויים בטהרות ומרן שליט"א, שסבר שהר"ש נשכח ממנו בגלל השפעות האירוע המוחי על זכרונו, פרץ בבכי סוער. וכעת, בכה ר' חיים שוב, בשלישית, עם פטירת הרבנית. 

לפני מספר שעות קמו הם יחדיו להתחלת עבודת ה' שלהם, באמצע הלילה. הרב לומד, הרבנית לומדת. הרב מברך בקול את ברכות השחר והרבנית משיבה לו "אמן", הרבנית מברכת את הברכות והרב משיב כנגדה ב"אמן" משלו. הרב אומר תהילים והרבנית מקריאה לו את השמות שהגיעו לבקשת ברכה. {ואגב, כתבתי השבוע למרן שליט"א ש"בת שבע אסתר קניבסקי" הוא בגימטריא "עורה כבודי עורה הנבל וכנור אעירה שחר"...}. קשר עמוק כל כך, מקסים ונפלא. הייתי שם בערב ראש השנה. הנכד ר' אריה (אדם טוב ומיטיב, שמידותיו התרומיות והנאצלות מתאימות לאבותיו ואבות אבותיו) הגיש לי כסא. ישבתי ליד הרב, וממול ישבה לה הרבנית, מביטה, מקשיבה, מעורה היטב בנעשה. בית אמיתי, זוג מושלם ואמיתי, כפי שמברכים לאחר האירוסים: עם "קשר של קיימא". 

אני עומד הלום רעם, לאחר בשורת האיוב. עוצם את עיני והתמונות רצות, כמו סרט נע. חלק מהתמונות בהירות וצלולות, חלקן מטושטשות. ר' חיים יושב במעלה המדרגות על כסא פלסטיק לבן והרבנית עומדת לידו, מספרת ומתייעצת להיכן כדאי ללכת הערב. "אצל..., האלמנה והיתומים, עושים בר מצוה. צריך ללכת, חיים?" "צריך", קובע גדול הדור, שכל התורה הקדושה פרוסה לפניו, חרוטה על לוח ליבו.
"ו... עושים אירוסין. הבת שלהם התארסה ברוך ה'. צריך ללכת?"
"צריך, צריך", מכריע הבעל בניחותא.
"ולשכנים... יש בר מצווה של הנכד. זה בוגשל, לא רחוק"... מספרת הרעבעצן. 
"צריך ללכת אליהם", מחליט ר' חיים.
"ויש וורט אצל...", היא ממשיכה לספר.
"לא, לא צריך ללכת", אומר הרב, "אפשר ללכת לחתונה"...
"טוב, אבל ל... צריך ללכת, יש שם חתונה של..., האמא חולה כבר הרבה זמן..."
"נו, לשם באמת צריך ללכת", פוסק הגר"ח והשיחה נמשכת, בנינוחות רגועה, במנוחת נפש שאין כמותה. שאין 
כמותה, חוץ מהבית ברחוב רשב"ם 23. (שאלתי פעם בעידנא דחדוותא את מרן שליט"א כיצד מגיעים לכזאת שלוות הנפש. ר' חיים השיב לי אז בנחת, ובאריכות יחסית, שצריך לדעת שהמפתח להכל הוא שהכל מאת הבורא יתברך. אך כעת חושבני שמנוחת הנפש שכזאת הגיעה גם בזכות ה"פלג גופא", הרבנית, שהיתה סלע איתן במנוחת הנפש שלה). 

"יש כאן אשה שרוצה לקרוא לבן שלה בשם "עמוס" והיא מבקשת לשאול את הרב האם "עמוס" זה שם טוב", אני נזכר בשיחה אחת שלי עם מרן שליט"א, בעודי ישוב בסוכתו, שיחה אליה נכנסה הרבנית, ושאלה את השאלה הרת הגורל על "האם עמוס זה שם טוב"... ולפני מספר חודשים, בבוקר שבת קודש בה שהינו בבני ברק, הציעה הרבנית לאכול דווקא מעוגת השוקולד, כי זה עוגה עם סוכריות"... 

זכרונות רבים, שלכולם מכנה משותף אחד, אשה שהתנהגה במירה הפשטות. מטבח, בישולים, תהילים, לבביות עצומה (הרבנית היא נכדה של רבי אריה לוין, אחיינית של ר' רפאל ור' שמחה, שהלב החם שלהם פרץ תמיד החוצה. אז מה הפלא?!...) ואימהות אמיתית וכנה. וכל זה, יחד עם יחס עמוק ומופלא של קירבה טהורה לרבנו שליט"א. קירבת הלב שאין כמותה ומסירות שאין דומה לה. ידידי רבי יוסף ש. מאיר מספר לי שתמיד הרב והרבנית נכנסו לשבת יחדיו למכונית, בדרך לשמחות משפחתיות. כי כך נוסעים ברכב לשמחה משפחתית. 

העולם מקונן על אלפי נשים אומללות שנותרו כעת בלי אמא, בלי ה"כותל המערבי" וה"קבר רחל" שלהן, ואילו אני עני טרוד בשאלת הכאב של הגמרא בסנהדרין, "אין אשה מתה אלא לבעלה". 

--- ומה למעשה? מה ניתן ללמוד למעשה, לנו, אנשים פשוטים שכמותינו? 

שבכדי להגיע לדרשתו של רבי עקיבא "איש ואשה זכו שכינה ביניהן", ניתן גם ללמוד בכל היום בהתמדה עצומה, גם לקבל מאות אנשים או נשים בכל יום וכן, גם לבנות הרמוניה משפחתית נהדרת. עם תשומת לב, דאגה לשלום הבעל/האשה ומסירות כנה. בלי לעשות או לדבר גבוהה גבוהה, מבלי לנסוע לטיולים רחוקים או לרכוש מתנות יקרות ערך. אלא דוקא על ידי מסירות והבנה הדדית, חום ותשומת לב אמיתית. ניתן לחיות יחד כל כך יפה וכל כך פשוט, לדאוג לכל העולם מצד אחד, אך לדאוג לבעל ולחינוך הילדים ה"פרטיים", מצד שני. קשר איתן בין בני משפחה, קשר שמוסיף אפילו לתורתו של גדול הדור, הוא הערובה לשלימות הבית. ואת זה, כך לעניות דעתי, גם אנחנו יכולים ללמוד מהרבנית ע"ה.

• קודם
• הבא