סיפורים לכבוד שבת
מפני מה נאסף הצדיק? - על הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל
- פרטים
- קטגוריה: סיפורים ומאמרים על גדולי ישראל
- פורסם בחמישי, 02 יולי 2020 12:48
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 335
מפני מה נאסף הצדיק? - על הגאון רבי נתן צבי פינקל זצוק"ל
/הרב שמואל ברוך גנוט/
עוד לא התאוששנו מסאת הייסורים שעברה על כולנו לפני יומיים, לפני שבוע, לפני שבועיים, לפני 3 שבועות, לפני חודש ולפני חודשיים, והנה, גם ר' נתן צבי איננו.
"רבי נתן צבי", אוהב התורה הגדול ביותר בתבל, ראש הישיבה הגדולה בעולם, אַ שטיקל תורה, רבי נתן צבי, שכל עולם התורה אהב לשנן את שמו במתיקות, כמו מטבע שוקולד משובח הנמס בפה. רבי נתן צבי, שהקשיב בחדווה לא מצויה לאלפי, אולי לרבבות, מערכות חידושי תורה שאמרו לו, באופן אישי, אלפי אברכי ובחורי מיר. ר' נתן צבי שזכר כל בחור, כל אברך מששת אלפים המיררע'ס ששהו בישיבה ובסניפיה, מבואותיה וחדריה. "וגם אם אני לא זוכר את השמות של כולם"- הצטנע ר' נתן צבי, "אני אוהב את כולם, את כל אחד ואחד מהם, אהבת נפש".
רבי נתן צבי, תמיד הסתכלנו עליו כולנו בתדהמה, היה "נשמה בלי גוף". ראש הישיבה סבל במשך שנים מניוון שרירים וגופו לא היה עימו. "יהודי של מסירות נפש", אמר עליו הגראי"ל שטיינמן שליט"א בהתפעמות לפני מספר חודשים. תמהו מקורבי הגראי"ל: "והרי הרב סובר שאין היום מסירות נפש?" השיב הגראי"ל שטיינמן בפשטות: "דיברתי על אנשים, לא על מלאכים".
במשך שנתיים ערכנו, רבי צבי קופמן ואנכי, את בטאוני "בית המדרש", שיצאו לאור ע"י ארגון "וכתבתם" ושימש כשופר תורני של עולם הישיבות במשך תקופה מסויימת. אז התוודעתי לאוצר תורתו העצום של מרן רבי נתן צבי זצוק"ל. אם חשבתם לרגע שר' נתן צבי "רק" החזיק אלפי אלפי לומדים, טעיתם. ראש הישיבה דמיר מסר שיעורי עיון עמוקים על המסכת הנלמדת, בקביעות, כמדומני כל שבוע. למדו אז קידושין בישיבות, וקיבלתי מר' נתן צבי, בהורמנא דמלכא וברשותו המפורשת, את שיעוריו, כדי לפרסמם בגליונות "בית המדרש". היו אלו שיעורים מופלאים ביותר. רחוקים מה"ישיבישע רייד" המקובל וגדושים בתוכן עצום של עיון ובקיאות בכל מכמני הסוגיות. זוהי ההזדמנות להתנצל בפני המירער-ראש-ישיבה על שנאלצנו מספר פעמים לקצץ את שיעוריו הארוכים. התקציב היה דל יחסית והשיעורים שלו היו ארוכים ואנו נאלצנו לחתוך לעיתים בבשר החי, הבשרא דתורא של נבכי הסוגיות, רק בגלל חוסר המקום.
מרנן רבי מיכל יהודה לפקוביץ, המשגיח רבי גדליה אייזמן, עמוד ההוראה רבי מנשה קליין, הגאון המופלא רבי משה גפן, הרבנית קנייבסקי ע"ה, הראש ישיבה הישיש דלוצרן הרב קופלמן, רבי בערל שוורצמן, הרבי מספינקא כהנא, רבי דן אונגרישר ועוד גדולי תורה ויראה בא"י ובחו"ל, וכעת--- רבי נתן צבי איננו!
אז דבר ראשון, בוכים.
לבכות, לבכות ולבכות. הקב"ה, כל כתוב בגמרא, אוסף כל דמעה שכזאת בבית גנזיו. לבכות על הדור החסר, על הדור היתום שלנו, שגדולי גדוליו עוזבים אותו לאנחות, כי הם לא ראויים לדור בדור מועט ועלוב שכזה ואנו לא ראויים לענקי רוח שכמותם. לבכות, על שאנו יתומים, בלי גדולי גדולים, בלי תלמידים של רבי שמעון שקופ, בלי תלמידים של רבי ברוך בער, בלי תלמידים של ר' לייזר יודל, בלי תלמידים של ר' אהרן קוטלר. להסתכל על התהום שנפערה, בתקופה כה קצרצרה, ולהבין שכמעט ונותרנו לבדנו. לא רק על אותם הגדולים שהלכו מאיתנו עלינו לבכות, אלא על כך שאבד חוט הקשר בינינו אל רבותיהם, גדולי ואראלי התורה מדורות העבר, שהם היו תלמידיהם האחרונים.
ישנם שתי התייחסויות בחז"ל לפטירת צדיקים. מצד אחד, "מיתת צדיקים מכפרת" (מועד קטן כח, א) כאשר הקב"ה צריך לגזור גזירות רעות על עם ישראל, נוטל הוא כמנחה וכקטורת את הצדיקים והגדולים, ובכך מונע הוא אסונות כבדים, בגוף ובנפש של רבים רבים מבני ישראל. כאשר חתנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל נפטר בדמי ימיו, הפצירה האלמנה באביה שיסביר לה מדוע בעלה נפטר כה צעיר, והרי היה הוא כה מרומם ונשגב. ה"חפץ חיים" שתק ושתק, אך בתו המשיכה בשאלותיה, עד ש"החפץ חיים" אמר לה, בנזיפה-גערה, "מה את רוצה? שהקב"ה יקח עיר שלימה של יהודים? אז הוא לקח אותו, במקום עיר שלימה!".
אם המצב הנוראי בו אנו שרויים הוא בגדר של "מיתת צדיקים מכפרת", אזי יש לנו נחמא פורתא, שהקב"ה אוסף אליו את צדיקיו, במקום לגזור עלינו גזירות רעות מנשוא.
אך ישנה התייחסות אחרת בחז"ל (ב"ק ס,א) לפטירת הצדיקים, התייחסות מזעזעת: "אמר ר"ש בר נחמני א"ר יונתן: אין פורענות באה לעולם אלא בזמן שהרשעים בעולם, ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "כי תצא אש ומצאה קוצים", אימתי אש יוצאה בזמן שקוצים מצוין לה. ואינה מתחלת אלא מן הצדיקים תחלה, שנאמר "ונאכל גדיש", ואכל גדיש לא נאמר אלא "ונאכל גדיש", שנאכל גדיש כבר". ואכן, לפני השואה גם נפטרו מספר גדולי עולם בפתע פתאום, וההמשך- ידוע.
כל שעלינו לשאול את עצמינו, מבלי מענה. האם עומדים אנו בפתחה של צרה צרורה, שבגינה לוקח אלוקינו את השושנים שבגנו, לפני פרוץ הנורא מכל?. --- חלילה! ה' ירחם!
לב יודע מרת נפשו. כל אחד יודע מה טעון שיפור אצלו ואנחנו צריכים להתכונן לבאות. כל אחד יכול להית "המשגיח" של עצמו ולחזק את עצמו ומשפחתו. כי כך, וזה רומז לנו הקב"ה ברמזים עבים כקורת הבד, אי אפשר להמשיך.
ועוד נקודה אחת למחשבה: אולי הקב"ה רוצה דווקא שנחוש שהנה, אנחנו לבד. אין לנו אילנות גבוהים להישען עליהם. כותל המזרח שלנו מתמעט וענקי התורה שלנו כבר אינם איתנו. ואז, אז ממילא אנחנו עצמינו חייבים לייצר כאן גדולי תורה ויראה, קדושים ופנימיים. כאשר אין אנשים, עלינו ליצור אנשים. שכל בן תורה ירצה ויעפיל אל על, כדי לנסות ולהשלים את החסר. שהלימוד יהיה לימוד, שהתפילה תהיה תפילה, שהבית היהודי יהיה קדוש וטהור, ושכל מעשה- מצווה יהיה מושלם בעליל. שלומדי התורה בהיכלי התורה ישקיעו את כל כולם בתורה, שבעלי הבתים שלנו יהיו "ערלעכר יודן", שתורתם עיקר ומלאכתם עראי, בדיוק כמו שהיו בעלי הבתים והאנשים שעבדו לפרנסתם בדורות הקודמים. שהילדים שלנו ישמעו ויקראו ויראו רק דברים על טהרת הקודש ושהרחוב יהיה רחוק לגמרי מאיתנו. שנעמול בתורה כמו ר' בערל שוורצמן, שנחוש את מתיקותה כמו ר' משה גפן, שנאהב אותה כמו ר' נתן צבי, שנתרגש על ועם כל יהודי כמו ר' מיכל יהודה, שנהיה אנשי פנימיות כמו ר' גדליה ושנהיה צנועים ומוסרי לב לכלל ולפרט כמו הרבנית קנייבסקי ע"ה.
אולי ה' אלוקינו, "ידיד נפש אב הרחמן" שלנו, רוצה שנבין ושנרגיש כבר שככה אי אפשר להמשיך, ושאם אנחנו רוצים שהנכדים שלנו יראו "יהודים של פעם", אזי עלינו להיות בעצמנו אותם "יהודים של פעם".
--- ושנזכה שמיתת הצדיקים תכפר עלינו, לחלוטין, בלי צרות נוספות.