מספר הרב ישראל פולק, באדיבות מרוה לצמא:

 

פגשתי פעם יהודי תלמיד חכם ובר אורין, שגולל באזני את מסכת חייו המורכבת. כבחור באחת הישיבות הקדושות חוה משבר, שהתבטא בין היתר בהבט הרוחני. הוא מצא עצמו במדרון חלקלק שאותו יצרו בעבורו חברים שאינם מהוגנים, והתרחק יותר ויותר ממקור מיים חיים. הסבל הנפשי הגשמי, לצד הסבל הרוחני שהוא עבר, לא ניתנים לתיאור; לא היה לו יום אחד טוב בחייו בגלל צעדו. הוא היה מרוסק נפשית לגמרי, למרות החיוך המזויף שעטה על הפנים.

מי שרק התבונן קצת, ראה בעיניים שלו את הגיהנום שהוא עובר עלי אדמות.

 

באחד הימים נקלע לרחובות בני ברק. היום היה יום חם, השמש להטה בעוז, והוא ביקש להרוות צמאונו במים להשיב נפש, והנה, רואה הוא מולו את בנין הישיבה המוכרת שבה למד בצעירותו, זו שאת ספסליה נטש לפני שנים. הוא נכנס, ניגש אל פינת השתיה שעמדה באותו מקום מוכר והרווה את צמאונו. סקרנותו הובילה אותו אל בית המדרש, שם עמד נטוע במקומו, כאילו אחז בו השיתוק. 

 

"עמדתי אז בפאתי ההיכל", שחזר באוזני, ומצאתי עצמי בתוך ים סוער, מאות בחורים מתפלפלים בסערה, הוויות אביי ורבא מתפשטות בהיכל, קושיות מתעופפות, תירוצים משוגרים מנגד, והאולם כמרקחה, סוער וגועש. מול המחזה נמס לבי והיה לדונג. 'התורה', 'התורה הקדושה'; טלטלה אחזה בי, לפתע הרגשתי כמה היא חסרה לי, התורה. תחושה מוזרה החלה עולה בקרבי; לא, לא נאה לאדם בגילי לבכות, אמרתי לעצמי, אך ללא הועיל, ההתייפחות חזקה היתה ממני, ואני רטטי בבכי עצור. 

 

ניגשתי אל הארון, נטלתי את הגמרא הראשונה שנקרתה בדרכי, והטעם הערב של התורה התפשט בכל גופי, מחיה את נשמתי. אינני יודע כמה זמן למדתי כך, אינני יודע מה חשבו הבחורים שהיו לצדי למראה המחזה המוזר שמתרחש נגד עיניהם, לא הבחנתי בהם כלל, הרגשתי אז כקטן שנולד, הרגשתי על בשרי את דברי חז"ל (ירושלמי חגיגה פתיחה לאיכה רבתי): 'המאור שבה מחזירן למוטב'. התורה הקדושה היא שהחזירה אותי, שמשכה אותי בעבותות של אהבה חזרה אל חיקו של בוראי". 

 

עד היום, כעשרים שנה לאחר מכן, נטוע האיש באוהלה של תורה, לא מש מתוך האוהל. 

 

ומי השיב אותו לחיי התורה? 

 

התורה בעצמה.