מאמרים הלכתיים - הרב ש. ב. גנוט
הבו כבוד לאברכים התורמים
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בשני, 23 פברואר 2026 06:37
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 318
הבו כבוד לאברכים התורמים
הצדקה- בשבילנו!!
לתופעה הזאת אין אח ורע בשום מגזר או קבוצה בכל העולם. אלפי אברכים, שמתפרנסים בדוחק גדול, מגלגלים חובות, מחתנים ילדים ועוברים מתשלום משכנתא לשכר דירה מפולפל, תורמים סכומי כסף לא נתפסים, הרבה הרבה יותר מהיכולות הטבעיות שלהם. בימים אלו דופקים על דלתותינו עשרות בני ישיבות ותתניקי"ם, המתגברים על מחסום הבושה שלהם בשביל לסייע לחבריהם הנזקקים. כיצד עלינו לקבל אותם? מדוע מצוות הצדקה היא הסגולה הטובה ביותר מכל הסגולות? ומה עם החיוך, בנוסף לתרומה?
הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א, מראשי ישיבת 'משאת המלך' וראש כולל בישיבת אברכים 'מדרש אליהו' באלעד, על "פרשת תרומה"
סיפור אמיתי. האברך הרב מ. תינה בפניי בתחילת השבוע על סכום מילגתו בכולל. הוא הסביר שהורידו לו מחלק המילגה המיועד ל'שמירת סדרים' שלא בצדק. היו לו זאטוטים חולים בבית והוא נאלץ לשמור עליהם בתורנות עם רעייתו. המשכנתא שלו גבוהה מנשוא, הילדים כבר לא נמצאים במעונות בגלל גזירות המדינה וגם שכר הדירה שהוא משלם- גבוה ומפולפל. השתתפתי בצערו. הנושא הסתדר בס"ד מול הנהלת הכולל היקרים, שהביעו התחשבות וסימפטיה מול האברך הנחמד והנכבד, העמל בתורה בכל כוחותיו ומרצו.
חלפו שלשה ימים ושני אברכים עברו בין מאות האברכים והחתימו 'הוראות קבע' בזה אחר זה למטרת צדקה חשובה. אברך ת"ח מעירנו נפטר בדמי ימיו והשאיר אחריו אלמנה רצוצה ויתומים רבים בלעה"ר. שני האברכים הגישו לכל אברך טופס 'הוראת קבע' שהיו בו 3 אפשרויות תרומה. חמישים שקל לחודש כפול שלושים ושש חודשים. חמישים שקל כפול עשרים חודשים ואפשרות שלישית, שכל חותם בוחר סכום משלו, לאיזה תקופה שירצה.
כולם תרמו, מאות אברכים, כולם. אך עניין אותי מה הסכום שיתרום הרב מ. יושב כמה ספסלים לפניי. לא נעים לספר, אבל הסתקרנתי והצצתי. הרי רק לפני מספר ימים הוא התלונן בפניי על מילגתו הנמוכה, שלא מספיקה להוצאותיו. הוא הביט לרגע קט בדף ההתרמה. הוא מכיר את המקרה המצער, כמו כולנו. נטל את העט ומילא ללא היסוס את המשבצת של חמישים שקל כפול שלושים-ושש. הוא תרם כעת, ברגע אחד, אלף שמונה מאות שקל!!
אחד אירועי ההתרמה השנתיים הגדולים ביותר שאירעו בישראל החילונית, היה ה'שירותרום'. אירוע התרמה שנתי שקיים גלי צה"ל עבור האגודה למען החייל ובעבר גם עבור קרן לב"י. במהלך יום שידורים אינטנסיבי עלו כל המי ומי בישראל. אנשים מפורסמים, ראשי ממשל וזמרים, אמנים ועשירים כקורח. יום שלם של התרמות הקיף את כל המדינה, עם מסע פרסום אדיר ושידורים עם מיטב מפורסמי המדינה, שעמלו ללא ליאות להתרים עוד ועוד אנשים ממגוון עשירי האוכלוסייה, יחד עם כל מי שנאות לתרום בקוי התרמה. בשנת תשס"ח נאספו כ-8.5 מיליון שקלים. בשנת תשס"ט נאספו כ-6.5 מיליון שקלים. בשנת תש"ע לא פורסם כמה תרומות נאספו, ובשנה האחרונה ל'שירותרום', שנת תשע"א, נאספו כ-19 מיליון שקלים. שירים מיוחדים הולחנו לכבוד ה'שירותרום', מסע יחצנ"י אדיר, עשרות שעות שידור, ואלו סכומי התרומות שנאספו מכל המדינה כולה...
אברך אחד נפטר בעירנו, ותוך ארבעה ימים אספו האברכים קרוב למליון שקל, רק בכוללי האברכים המקומיים בעיר.
הישיבה מול ביתי, ישיבת 'כנסת יחזקאל' המפוארת, עמדה לפני שבועיים מול צו סגירה מטעם 'מכבי אש', בעקבות ליקויי בטיחות. הבחורים התארגנו ליומיים של מסע התרמות, מצ'ינג', כשהם מתקשרים, רק 'בין הסדרים', להוריהם, קרוביהם וידידיהם. תוך יומיים נאספו כמעט שלש מיליון שקל!!
אבי מורי הגאון רבי יעקב צבי גנוט שליט"א, מלומדי כולל 'חזון איש' עשרות בשנים, תמיד מתרגש ומתפעם מכמות הצדקה האדירה שנאספת מידי יום בכולל. יושבים בכולל מאות אברכים שמחתנים ילדים בזה אחר זה, 'מגלגלים גמחי"ם' שנים, מקבלים מילגה של אלפיים שקל לחודש, כדי לפרנס את משפחותיהם ברוכות הילדים. העזר- כנגדו משתכרת עוד כמה אלפי שקלים בודדים, וכל מספר דקות מגיע מישהו לכולל, כדי להתרים למשפחה נצרכת, אלמנה ויתומים, מוסד שקרס או חולה שחייבים להטיסו לניתוח בהול בחו"ל, והאברכים מוציאים שטרות כסף, או חותמים על 'הוראת קבע', תורמים, תורמים ותורמים!
בכל פעם שנכנסים מתרימים לכולל, לכל כולל אברכים בארץ, העיניים מצטעפות בדמעות. הם עוברים שורה אחר שורה, והאברכים שולפים שטרות כסף, או מעבירים כרטיס אשראי במכשירי ה'נדרים פלוס' ודומיהם. כל יום, כמה פעמים ביום. כמעט שום אברך שיושב כאן ולומד, לא מגיע למשכורת ממוצעת בשוק. לכולם, בלי עין הרע, משפחות גדולות. כל האברכים המבוגרים יותר, כבר מתחתנים ילדים, מתחייבים סכומים של מאות אלפי שקלים, חיים משקל לשקל, מתרוצצים מגמ"ח לגמ"ח, מחתימים ערבים ומנסים להחזיק את הראש בכל חודש, עד הבור הכלכלי של ה'עשירי לחודש' הבא, והם כל הזמן תורמים עוד ועוד לאחרים, מתחייבים, מוזילים מקמצוץ הכסף שלהם, כדי שיהודים אחרים יחיו בנינוחות, ששום חולה שצריך מזור לחוליו בחו"ל, לא יישאר בבית. ששום אלמנה לא תצטער!!
כבר בשבוע שעבר הבאנו את הסיפור הבא, ונתמצת אותו כעת בקצרה: גביר אמריקאי תרם שני מיליון דולר לארגון חסד. כשערך חתונה לבנו, ביקשו רבני הארגון לכבדו במכתב הוקרה, והציעו לצרף גם את חתימתו של מרן הרב אהרן יהודה לייב שטיינמן . הגראי"ל נענה ואף הסכים לכתוב את כל המכתב בכתב ידו.
כשהגיע למשפט: “מי שדואג לילדים של הקב"ה, הקב"ה דואג לילדים שלו” – עצר ואמר: “משפט כזה איני כותב”. הנציגים תמהו: הרי הגביר תרם סכום נכבד, ומה גם שמשפט זה נאמר בשם מרן הרב מבריסק.
השיב רבינו הגראי"ל שטיינמן בתקיפות כי אין זה אמת אלא חנופה, בהסבירו: "אם אותו גביר הרוויח באותה שנה שבעים מיליון דולר ותרם שלושה מיליון בלבד, הרי שנותרו בידו שישים ושבעה מיליון. אילו היה מותיר לעצמו מעט ונותן את רוב ממונו לצורכי הכלל – ניתן היה לומר שהוא “דואג לילדים של הקב"ה”. אך כל עוד עשה ההיפך, אין לייפות את המציאות בדברים שאינם מדויקים"...
יבורכו כל עשירי תבל והגבירים הגדולים, שתורמים סכומי עתק לצדקה. אך הם משאירים לעצמם מיליונים רבים, כאלו שיוכלו לכלכל אותם, בניהם, נכדיהם וניניהם, ברווחה וכבוד, שנים רבות. כשבני ישיבות רוקדים בפורים לפני עשירים מסויימים, שמוצצים מהם 'וורטים' ומבקשים מהם לרקוד עוד ועוד, ואז הם מוציאים את פנקס הצ'יקים וכותבים סכום יפה עבור הת"ת הישיבתי, זה נחמד מאד. אבל האמת היא שהם יכולים לתרום פי מאה. את שאר הכסף הם משאירים למותרות, תענוגות וביזבוזי כספים ראוותניים, רק כדי להראות את גודל עושרם.
אך כשאברכי הכוללים מוזילים מכספם, הם נוטלים את תרומותיהם מהקמצוץ שיש להם, מהקומץ שלא משביע אותם. הם מפרישים 'מעשר' וגם 'חומש' מהכמה-לירות שיש להם, ופעמים רבות הם 'חוטאים' גם ב'המבזבז אל יבזבז יותר מחומש', רק בגלל שהם לא מוכנים לקרוא על מצוקה, מכאוב וסבל של משפחה אחרת. אלפי אברכים צעירים מפרישים מידי חודש מפת לחמם סכומי כסף יפים כ'מעשר כספים' להוריהם מחתני- הילדים. הם חתומים על צרורות של 'הוראות קבע' לבית המדרש שלהם, לכולל, לישיבה בה למדו, ולעוד אין ספור בקשות צדקה. אין לתופעה המופלאה הזו אח ורע בשום מגזר בעולם!!
"ויקחו לי תרומה". עמלי התורה מרגישים שהתרומות נועדה בשבילם. לרווחתם שלהם, לעולם הבא שלהם. מבחינתם, התרומות מחזיקות אותם עצמם. הרמב"ם כותב שאף אדם אינו יפסיד אם יתרום לצדקה. הצדקה מצילה ומגנה מכל צרה ונגע, ממחלות ומצרות ומכל מיני טרדות, כפי המובא בחז"ל. צדקה ניתנת לעניים ולנצרכים, אך היא פועלת גם עבורנו גדולות ונצורות, בגשמיות וברוחניות. זאת האמת, וכך גם מרגישים שלומי אמוני ישראל, כשהם נתבעים ונותנים.
נכנסנו ברוב חדווה לחודש שמרבים בו בשמחה. בשבועיים הקרובים יתדפקו על דלתותינו עשרות מתרימים, כמעט כמו בסרט נע. אנחנו כולנו נתרום להם בנפש חפצה, כמה שנוכל, גם ממה שאין לנו, בחיוך גדול ובאור פנימי שיזרח מאיתנו. וקודשא בריך הוא ופמליה של מעלה יביטו בנו בהשתאות, ויאמרו ברוב שמחה: חזו, חזו חזו בני חביבי, העם היחיד בעולם שמוסר את נפשו, אונו והונו, בשביל שליהודים אחרים יהיה טוב!!
מת"תכוננים לסייע
אני שב כמעט שלושים שנה לאחור. שעת לילה מאוחרת. בישיבת קול תורה האורות דלוקים, כמובן, ובחורים רבים שוקדים על תלמודם. אני סוגר את הגמרא, שולף פתק מהכיס ומתחיל לכתוב בו במהירות. אני כותב בפתק שהבחור... זקוק לנעלי בית, לאחר שנעלי הבית שלו נקרעו, ואני מבקש שהת"ת של הישיבה יסייע לו. הבטתי לכל הכיוונים, וכשהבחנתי שאף בחור לא מסתכל עלי, קיפלתי את הפתק והשחלתי אותו בתוך קופת הצדקה של הת"ת, הקבועה בקיר שמחוץ להיכל הישיבה. כעבור יומיים נחו להם זוג נעלי בית חדשים ליד מיטתו של אותו בחור.
חלפו ארבע שנים. ראש הת"ת המיתולוגי של קול תורה, שלמה טרייטל, קורא לי ומבקש את עזרתי לכתיבת מסרים ומכתב לתורמים, לטובת מגבית הת"ת של הישיבה. "צריך להסביר לך עד כמה הת"ת עוזר בחשאי ובהצנע לכת להמון בחורים נצרכים?".
"לא, אין צורך", השבתי לו, "כבר ראיתי כיצד אתם פועלים בשקט וביעילות רבה", ואני מזכיר לו את הפתק על נעלי הבית.
פניו אורו. "אה, אז זה היית אתה שהניח את הפתק בקופה של הת"ת, לפני כמה שנים?", הוא צחק ושנינו התחלנו לנסח מסרים וכרזות למגבית הת"ת הקרבה...
"מפעל תומכי תורה" (ת"ת) פועל בישיבות במטרה לספק תמיכה חומרית בתלמידי הישיבה. הת"ת מנוהל על ידי תלמידים מהישיבה (המכונים ת"תניקים). ההכנסה של קופות הת"ת היא מהמגבית השנתית שעורכים תלמידי הישיבה בפורים ובשבוע שלפניו.
הת"ת הוא ארגון חסד פנימי של הישיבה, הנועד לעזור לבחורים שאין ביכולת הוריהם לממן את כל צרכיהם ולסייע למשפחות חתני הישיבה בתקופה הלחוצה של ערב חתונה. הת"ת הישיבתי מתבסס על מגבית חד שנתית הנערכת בתקופת ימי הפורים. האחריות על כספי הת"ת נמצאת בדרך כלל בידי אחד הרמי"ם בישיבה. ראשי הת"ת מתייעצים עם הר"מ האחראי על כל בקשה ומקבלים ממנו הוראות כיצד לפעול וכמה לתת. לראשות הת"ת נבחרים בחורים מטובי הישיבה, שנכונו גם ברגישות חברתית גבוהה, כאלה שראש הישיבה והמשגיח סבורים שהפעילות הציבורית לא תוציא אותם מהלימוד מחד וכן תוציא מן הכוח אל הפועל את יכולותיהם הארגוניות, מאידך. גם בחורים שבמשך שנות לימודם בישיבה אינם נתמכים על ידי הת"ת, מקבלים סכום כסף מסוים לפני נישואיהם. בתקופה כה לחוצה של ההורים מבחינה כספית, הצריכים לממן חצי/רבע/שליש דירה ועוד חתונה ורהיטים בסיסיים, חשוב שלחתן יהיו בכיס כמה שטרות, בהם הוא יכול לרכוש לעצמו פראק חגיגי או חליפה וביגוד מינימלי לחתונה הקרבה.
כל בוגר ישיבה שעיניו פקוחות, ששמע או שראה, במישרין או בעקיפין, יודע עד כמה מפעלי הת"ת שבישיבות, מרוממים את קרן הבחורים הנצרכים לכך. בתוככי עולם הישיבות, המונה אלפי אלפי בחורים, כן ירבו, ישנם לא מעטים שאינם הולכים לטיפולי שינים, לא רוכשים לעצמם ביגוד כמעט מינימלי ומשתדלים לנסוע באוטובוס כמה שפחות, כי פשוט אין להם כסף לכך. בן ישיבה צריך לשבת וללמוד תורה בעמקות כל היום וראשו צריך להיות מונח אך ורק בסוגיות הש"ס. אך כשהוא טרוד בשאלות כמו "אין לי כסף לקנות זוג מכנסים ולא נעים לי לבקש מאבא" או "נכון שכואב לי הראש בגלל קוצר הראיה שלי, אבל איך אני מסוגל לרכוש כעת משקפיים", הרי מטבע הדברים הוא יתקשה ללמוד במנוחת הנפש.
כשמדובר בבחורים צעירים, שעדיין לא יודעים בדיוק כיצד להתמודד עם קשיים כלכליים, לא מדובר רק בצורך כלכלי, אלא גם, אולי בעיקר, גם בצורך נפשי, שיכול להרוס 'שטייגען' של בחור. לכן תרומה לתתי"ם הישיבתיים, אינה רק קיום מצוות צדקה, אלא העמדת כל בניינם הרוחני של הבחורים הנצרכים.
בימים הקרובים, וכמובן, בפורים עצמו, ידפקו על דלת ביתכם בני ישיבות יקרים, צעירים יותר וצעירים פחות, ויתרימו אתכם למען מפעלי הת"ת, תומכי התורה, הפועלים כמעט בכל ישיבה. בני הישיבות עזבו את בית המדרש בעצת רבותיהם, כל ישיבה וימי האיסוף שלה, כדי לסייע לחבריהם הזקוקים לעזרה.
לא תמיד קל לפתוח את הדלת, כשהזאטוטים קופצים ושמחים, בזמן ארוחת הערב, או כשזאת הדפיקה התשיעית במהלך ערב זה. אך הבה נחשוב על אלו שמעבר לדלת, בני תורה מתוקים, שעלו במדרגות שלא על מנת לקבל פרס, רק כדי לעזור לחברים אלמוניים שלהם, (כי הרי כל התתי"ם בעולם הישיבות שומרים על חשאיות ודיסקרטיות ומסייעים לנצרכים שבקרב בני הישיבה בשקט וללא שום פירסום). גם אנחנו עצמנו למדנו בישיבה. גם אנחנו עמדנו מול דלתות, נבוכים, מהססים, לא יודעים מי עומד מאחורי הדלת הסגורה, האם היא תיפתח, ומהי תהיה התגובה של בעל הבית. אז קודם כל, נפתח להם את הדלת. נחייך, נסביר להם פנים ונחמיא להם, וגם נשתדל לסייע להם ככל יכולתינו.
ורגע, היו כאן כבר כמה זוגות של בחורים ומתרימים שונים. האם לתרום גם לאלו שדופקים כעת בדלת?
התשובה היא ש"כבר תרמתי" אומרים רק במגזר החילוני, כשמבקשים מהם לתרום לצדקה... אצלנו המשפט הזה, "כבר תרמתי", נשמע כבדיחה מצחיקה, אך בכל זאת כדאי לדעת שכדאי לתרום לצדקה בכל יום. רבינו הגאון החיד"א זצ"ל (ברכ"י יו"ד סימן רמ"ז) כותב ש"יש להיזהר לקיים מצוה זו בכל יום כפי השגת ידו". ה"חפץ חיים" בספרו "אהבת חסד" (ח"ב פי"ב) מביא כדברים הללו מה"שערי קדושה" של רבינו חיים ויטאל זצ"ל, הכותב: "האדם צריך להתאונן בכל יום ולומר אוי לי שהלך היום בלי תורה וגמילות חסדים". ה"אהבת חסד" מסביר שבעולם הבא יראו לאדם כל יום ויום מימי חייו ויבדקו האם הימים התקדשו על ידי לימוד תורה וגמילות חסדים. ה"חפץ חיים" כותב ש"הארכנו בכל זה כדי לעקור הטעות שנשתבשו בו איזה אנשים שחושבים שמאחר שעשה פעם אחת גמילות חסדים לשאר האנשים, יצא בזה ידי חובתו לכמה שבועות, אף שיש בכוח לעשות עוד טובות לשאר אנשים בכל יום ויום מימי חייו, ואימתי שנזדמן לו המצוה הזאת, מחויב לעשותה אם יש בכוחו, ואפילו כמה פעמים ביום".
אם אנו סבורים שאין לנו כסף והצדקה תחסר מהמשכורת הבסיסית שלנו, כדאי שנזכור את דברי הטור בהלכות צדקה, המצטט את דברי הגמרא, האומרת שאם אתה רוצה למלוח ממונך שיתקיים, עשה ממנו צדקה וחסד. וכתב הטור: "אל יעלה בלבך עצה לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לך לדעת שאין הממון שלך, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו... ועוד כי הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן לא יחסר לו, אלא אדרבה תוסיף לו עושר וכבוד".
הרמב"ם (הלכות מתנות עניים פ"י ה"ב) כותב: "לעולם אין אדם מעני מן הצדקה ואין דבר רע ולא היזק נגלל בשביל הצדקה, שנאמר "והיה מעשה הצדקה שלום", מרן הגר"ח קניבסקי זצ"ל מצטט בספרו דרך אמונה (מתנו"ע פ"י) את דברי המדרש, הכותב ש"פתח שאינו פתוח לצדקה, פתוח לרופא"(!!), והוא מצטט את דברי הטור, הכותב ש"צדקה דוחה את הגזרות הקשות וברעב תציל ממות, כאשר אירע לצרפית, בשביל עוגה קטנה שנתנה לאליהו".
מפורסם היה הרב הקדוש רבי מרדכי מטשערנאביל זי"ע במידת פזרנותו לצדקה. סכומי כסף גדולים היה מחלק לאביונים, ולשם כך היה נודד מעיר לעיר ומקיש על דלתות נדיבים, כדי שיתרמו מהונם לעניי ישראל.
שאלוהו מקורביו: מדוע עליו לטרוח ולנדוד על פני ערים לאסוף ממון מעשירי העם? הלוא דרכם של צדיקים לשבת בביתם, והחסידים באים אליהם עם פדיונות ומעות לצדקה. מדוע לא ינהג אף הוא כך, ומה שיגיע לידיו – יחלק לעניים?
נענה הרה"ק מטשערנאביל והשיב: “מפני מה בא יהודי אל רבו עם פדיון? משום שנקלע לצרה חלילה, והוא מבקש ישועה – גדולה או קטנה. אם כן, מה אכפת לכם שאני הולך אליהם? בכך אני חוסך מהם את הצרה שלא תבוא עליהם כלל.”..
לא רק לתרום. גם לחייך!!!
פעם שאל מרן הגראי"ל שטיינמן שאלה האופיינית לו: כידוע, אדם שמצא אבדה ושומר עליה – לדעת רב יוסף דינו כשומר שכר. ומהו שכרו? שמא בשעה שהוא עוסק בהשבת האבדה יבוא עני לבקש צדקה, וכיוון שהוא עוסק במצווה – פטור מן המצווה, ולא ייתן לעני את הפרוטה. נמצא ש"הרוויח" פרוטה. זהו המכונה בגמרא במסכת בבא קמא "פרוטה דרב יוסף". ואמר מרן: איני מבין – וכי זה נקרא רווח? הלוא כולו הפסד! הגיע לידך עני, והייתה לפניך מצוות צדקה – ואיבדת אותה. אמנם חסכת פרוטה, אך מה הפסדת כנגדה? נחשוב על אדם שבליל הסדר שומר על חולה, ומשום כך פטור מאכילת מצה. האם ישמח ויאמר: "הרווחתי את מחיר כזית המצה"? ודאי שיצטער על כך שהפסיד את קיום המצווה. אמנם יתנחם בכך שהוא עוסק במצווה ועושה את המוטל עליו, אך תחושת ההפסד תישאר. כך גם כאן: נכון שקיים מצוות השבת אבדה, אך מנגד הפסיד מצוות צדקה. אמנם חסך פרוטה, אך איבד מצווה. וכי זהו שכר?
ואכן, זו הייתה תחושתו הקבועה של רבינו הגראי"ל. אם עבר עני לידו ולא נתן לו פרוטה מפני שהיה טרוד במצווה אחרת – הוא חש כי הפסיד מצווה, הפסיד את מצוות צדקה היקרה כל כך...
אבל חוץ מהכסף, צריך גם לחייך. חייבים. אלו דברים מפורשים בחז"ל. זאת הלכה פסוקה בשולחן ערוך, אך משום מה, לא רבים מקיימים אותה, וחבל, כי אי קיומה פוגם בכל מצות הצדקה. צריך לתת לעני את כסף הצדקה בפנים שמחות ובחיוך. וכך פוסק השולחן ערוך (יו"ד רמט, ג): "צריך ליתן הצדקה בסבר פנים יפות, בשמחה ובטוב לבב, ומתאונן עם העני בצערו ומדבר לו דברי תנחומים, ואם נתנה בפנים זועפות ורעות- הפסיד זכותו". הש"ך כותב שאיבוד זכות הצדקה הוא דווקא כאשר מראה לעני עצמו פנים חמוצות. אך כשהוא מצטער בליבו ואינו מראה זאת לעני, אזי למרות שהפסיד משלימות המצוה, מכל מקום לא איבד את כל שכרו.
גם מי שאין לו כעת כסף, צריך לחייך לעני ולתת לו תחושה טובה. וכך כותב השולחן ערוך: "אם שאל לו העני ואין לו מה יתן לו, לא יגער בו ולא יגביה את קולו עליו, אלא יפייסנו בדברים ויראה ליבו הטוב שרצונו ליתן לו, אלא שאין ידו משגת".
מתי נפגשתם בלשון כה חמורה בדברי הרמב"ם?- "אוי למי שהכלים את העני אוי לו, אלא יהיה לו כאב, בין ברחמים בין בדברים, שנאמר "אב אנכי לאביונים".
מרן שר התורה הגר"ח קניבסקי זיע"א מצטט ב"דרך אמונה" את דברי הזוהר הקדוש, האומר שהמדור הרביעי של הגיהינום נקרא בשם "טיט היון", ושם נידונים כל אותם העונים עזות לעניים ולמדוכאים. הרמ"א כותב ש"אסור להחזיר את העני השואל ריקם, אפילו אין לו אלא גרוגרת אחת, שנאמר "אל ישוב דך נכלם".
רבה של טבריה, הגר"מ קלירס זצ"ל, עמד על התופעה לפיה לפעמים מגיע עני, אנו נותנים לו צדקה, כפי חובתנו היהודית, אך הלב שלנו לא רוצה לתת צדקה, והנה פגמנו בשלמות המצוה. הגר"מ קלירס הציע הצעה פשוטה לפתרון הדבר, והוא שבבוקר, כשאנו יוצאים מהבית, נשים בכיס או בארנק כסף לצדקה וכשיגיע העני, בסך הכל נצטרך להוציא מהכיס את הכסף שתיכננו כבר בבוקר להעניק לצדקה. כך נרגיש טוב מאד בשעת הנתינה והמצוה תיעשה בשלימות.
והנה עוד קטע יפה, שלא לאכזב את העניים: בספר 'בנתיבות המגיד' מסופר: רבי לייביש פינקוס ז"ל מברוקלין, היה יהודי צנוע ושקט, עניו ועדין נפש, שהצליח לשרוד במוראות חורבן אירופה, והגיע לאמריקה בבחרותו. הפרנסה במולדת החדשה לא היתה קלה, והוא התייגע כל ימיו בעבודתו בתחום הפרוות.
חלפו השנים, וכאשר היה רבי לייביש איש קשיש, נשא תמיד בכיסיו מלא חופניים רבעי-דולר. איש לא ידע למה ומדוע, אולם לאחר שנפטר לבית עולמו, גילה מישהו את הסיבה. בוקר-בוקר, בבואו לתפילת שחרית בבית הכנסת, ניגשו אליו עוברי אורח עניים, שנהגו לעבור בין בתי הכנסת, לפשוט יד ולקבץ נדבות. רבי לייביש סבר, שאם יושיט לקבצן דולר מתוך כוונה לקבל עודף, עלול האיש לחשוב, ולו לרגע, שהנה הוא עומד לקבל דולר שלם, ושמחתו הרגעית תתחלף עד מהרה בתחושת אכזבה, כאשר יתבקש להחזיר עודף. לפיכך, כדי למנוע מן העני אשליות, ולו רק להרף עין, העדיף רבי לייביש לשאת עמו מטבעות של רבע-דולר. כך יכול היה להעניק לפושטי היד מידי יום ביומו, את הסכום המדויק אותו התכוון לתת להם, מבלי שיתאכזבו ולו לרגע קט...
ואולי המתרים הוא רמאי?
שאלה שרבים שואלים: בדלת עומד מתרים ומספר סיפור מצוקה, ללא מכתב של רב או עסקן מוכר. אינני בטוח שהוא נזקק או מתחזה. האם עלי לתת לו צדקה?
התשובה היא שאין מצוה לתת כספי צדקה לרמאים, שאינם עניים באמת והם משתכרים יותר מאיתנו וחיים ברמת חיים גבוהה משלנו. אין חובה גם לתת צדקה לאנשים מפוקפקים, וישנם הגדרות הלכתיות ברורות ביותר מהי צדקה.
ואולם בכל זאת, כדאי לקרוא גם את הסיפור הבא, אותו שמעתי מידידי הרה"ג רבי אהרן גינוער: "פעם נסעתי במונית עם הגאון רבי משה שפירא זצ"ל. הרכב עצר ברמזור ואל הרכב ניגש בחור תמהוני, שנראה ברור שאינו שפוי, (ודוקא באשמתו...) והושיט את ידו לקבלת נדבה. רבי משה פשפש בארנקו, שלף שטר כסף ונתן לו.
"ילמדנו רבינו", שאלתי "הרי ברור שהבחור הזה ישתמש בכסף הזה לצרכים פסולים. אם כן, מדוע הרב נתן לו צדקה?".
רבי משה זצ"ל השיב: "כשאנו נותנים צדקה לילדים של הקב"ה, בלי לחקור ולשאול שאלות, גם הקב"ה מתנהג איתנו כך ונותן לנו בלי לחקור ולשאול עלינו שאלות"...
ונשים לב: בתרומות לתתי"ם של ישיבות ביום הפורים, נקיים מצוות צדקה ו'החזקת בו', אך לא נקיים את מצוות מתנות לאביונים, מפני שחלק מהכסף מגיע לחתנים, שלא תמיד מוגדרים ממש כעניים מבחינת ההלכה, וגם משום שכספי התרומות שנאספים לת"ת, אינם מחולקים ביום הפורים עצמו, אלא במרוצת השנה. מצוות מתנות לאביונים צריכים לקיים בנתינה לעניים הניתנת ומחולקת בו ביום, ביום הפורים עצמו.
הצדקה היא ה'בעל מופת' הכי גדול
בדרשה מרתקת שנשא הרה"ג רבי אליעזר הכהן פישר שליט"א, מחבר הספרים 'אבשלום בני' ו'עקידת יצחק המבואר' ועוד, בכינוס מתנדבי ארגון החסד האלעדי "עולם חסד" לפני מספר שנים, דיבר הרב פישר על "חוק כלים שלובים". חוק פיזיקלי הקובע כי גובה פני נוזל בכלים שלובים ישאף להיות שווה, ואין אפשרות שצד אחד יעלה מבלי שהצד השני לא יושפע ממנו ויתיישר. ככל שאתה נותן יותר, אמר הרב פישר שליט"א, עולה גם העושר ממול, ומאידך גיסא, כשהנתינה מתמעטת, כך גם האדם מפסיד יותר ונהיה יותר עני.
מדברי הרמב"ם עולה שמצוות צדקה היא מצוה גדולה ומשובחת ויש להיזהר בה יותר מצוות התורה. וזאת מפני שבכל מצוות עשה, אם לא קיימת את המצוה, אינך נענש, אך יהודי שאינו נותן צדקה, נענש הוא מיד. וכך נאמר במפורש בתורתינו הקדושה: "כִּי יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ". וכתב רש"י: "מאחיך האביון" - אם לא תתן לו סופך להיות אחיו של אביון". אם לא תיתן צדקה, יקרה ההיפך, חלילה.
"יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר". ונאמר במדרש משלי: "אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה, הוי יודע שנוסף לו, שהוא מוסיף, שנאמר "יש מפזר ונוסף עוד"... אם ראית אדם שהוא מונע עצמו מן הצדקה, הוי יודע שהוא מתחסר".
חוק זה, של שני ההפכים, "חוק הכלים השלובים", מלווה, בדרך משל, את מצות הצדקה וקובע שהנותן צדקה עולה והמעלים עיניו מן הצדקה- יורד, הוא ענין של חיים ומוות.
המדרש מאריך בענין ומספר על יהודי אדם שנגזר דינו למוות, וניתנה רשות למלאך המוות לקחת את נפשו. באו מלאכי מרום והראו להקב"ה את מעשי הצדקה שעשה וכך בוטל גזר דין המוות שלו.
הגמרא מספרת על בנימין הצדיק, שבזכות מעשי הצדקה שלו זכה שהוסיפו לו עשרים ושתים שנות חיים. כמה היינו מוכנים לשלם כדי שנזכה לעוד עשרים ושתים שנה?! והנה בזכות הצדקה, ניתן לזכות לכך.
אנו סבורים ש"אין לנו כסף והצדקה תחסר מהמשכורת שלנו"?- כדאי שנזכור את דברי הטור בהלכות צדקה, המצטט את דברי הגמרא, האומרת שאם אתה רוצה למלוח ממונך שיתקיים, עשה ממנו צדקה וחסד. וכתב הטור: "אל יעלה בלבך עצה לומר איך אחסר ממוני ליתנו לעניים? כי יש לך לדעת שאין הממון שלך, אלא פקדון לעשות בו רצון המפקיד, וזה רצונו שיחלק לעניים ממנו... ועוד כי הדבר בדוק ומנוסה כי בשביל הצדקה שנותן, לא יחסר לו, אלא אדרבה, תוסיף לו עושר וכבוד".
מספר הרה"ח ר' זאב וועלוויל הר זהב שליט"א: בהיותי באתרא קדישא במירון פגשתי בשני אברכים חסידיים מארה"ב, לאחר ששמעו כי מקושר הנני לבית לעלוב פנה אליי אחד האברכים "האם ברצונך לשמוע סיפור מופת מהרבי מלעלוב זי"ע? בוא ואספר לך סיפור", וכך הוא סיפר: הם היו שלושה בחורים באחת הישיבות בארצות הברית, חברים טובים בלב ונפש, לומדים יחד, נוסעים יחד, עד שהגיעו שלושתם לפרק השידוכים. שניים מהם התארסו בזה אחר זה במזל טוב, אצל השלישי משום מה התעכבו העניינים. הצעות עלו וירדו ולא הגיעו לידי גמר.
בינתיים התחתנו שני החברים הראשונים והקימו את בתיהם, בעוד השלישי נשאר בישיבה. המצב החדש העיק מאד על שני האברכים הטריים, החוט המשולש לא ניתק, שני החברים האברכים החלו לעשות כל שבידם כדי לקדם את השידוכים אצל חברם, כשאינם מצליחים להבין למה העניינים יגעים אצלו, למה הישועה מתעכבת.
הם ניסו לדאוג לו בכל דרך, פנו לשדכנים, דיברו עם כל מי שאפשר, אך ללא הועיל, עברה עוד שנה, ועוד שנה, הבחור שהיה בן גילם הפך לבחור מבוגר, העניינים רק נעשו מעיקים יותר, השניים החלו להיכנס לאדמורי"ם וצדיקי הדור לבקש ברכות, עשו סגולות, ביקשו ברכות, והישועה בוששה לבוא.
יום אחד שמעו שכ"ק מרן האדמו"ר רבי שמעון נתן נטע מלעלוב זי"ע הגיע לביקור באמריקה, היה זה לרגל נישואי אחד מנכדיו. מישהו לחש על אוזנם שכדאי להם מאוד להיכנס אל רבינו שידוע כפועל ישועות בקרב הארץ, הם הגיעו לבית מדרשו של רבינו ברחוב 43 בבורו פארק, יחד עם ידידם הבחור המבוגר.
בהיכנסם לקודש פנימה הציגו בפני רבינו את סיפורם, "לנו ב"ה כבר יש ילדים, והוא עדיין תקוע בפרק השידוכים, שהרבי יבטיח לו שבעז"ה הוא יתארס ויקים את ביתו בקרוב". רבינו השתומם "להבטיח? וכי בידי להבטיח, יכול אני לברך כמו כל יהודי – א איד קען בענטשן", ובירכם.
הם ניסו שוב לחלץ הבטחה מרבינו אך לא הצליחו, כיון שכך פנו לאפיק אחר, חשוב היה להם לצאת עם משהו בידיים, אם לא הבטחה לפחות סגולה מעשית לישועה. ביקשו אפוא מרבינו שייתן להם סגולה. רבינו חשב לרגע ומיד אמר להם "כן, יש עמי סגולה להציע לכם, שהבחור הזקוק לישועה ילך במשך ארבעים יום לאסוף כסף לצדקה, וייזהר למסור עוד באותו היום את כל הכספים שאסף לעניים, יעשה כך ארבעים יום וה' יעזור, תהיה ישועה".
הבחור שמע את הסגולה והתחלחל, לא היה לו נעים להתחיל לכתת רגליו לאסוף כספים לצדקה, להפוך לפושט יד, וכי זה מה שחסר לו במצבו שידברו עליו שהוא אוסף צדקה…
אך כעבור כמה רגעים התעשת, וכי מה לא עושים כדי לזכות לישועה. הוא החל לכתת רגליו בבתי כנסת מדי יום לאסוף כספים ולחלקם עוד באותו יום לעניים כהוראת רבינו.
"בלילה של היום הארבעים" מסיים בהתרגשות האברך במירון, שהציג עצמו כאחד משני האברכים הידידים בעלי המעשה, "שברו צלחת במזל טוב, ידידנו הבחור דנן בא בקשרי שידוכין בשעה טובה ומוצלחת"…
קשה לתאר את השמחה האדירה שהרקיעה שחקים, איני יכול לתאר לך את גודל הנס, היה זה 'מופת גלוי', חותך, כשלעיני כל התברר שהסגולה השמיימית שנתן הרבי פעלה מיד את הישועה, מיד בתום הארבעים יום.
הרצון המיידי שלנו היה להיכנס אל הרבי מלעלוב ולהודות לו על הישועה העצומה, אלא שבאותה שעה הרבי כבר לא היה באמריקה, הוא חזר כבר לארץ ישראל.
חלפה תקופה והנה שוב הגיע הרבי זי"ע לביקור באמריקה לרגל שמחה נוספת במשפחתו, בהתרגשות רבה קבענו, שלושת הידידים, להיכנס אל הרבי ולבשר לו את הבשורה הטובה ולהודות לו על הישועה המופלאה. נכנסו אל הרבי והצגנו בפניו את ידידנו שנושע בזכות ברכתו 'זהו החתן'.
הרבי בירך אותו בחמימות שיזכה לבנות בית נאמן בישראל, הוא זכר היטב שהגענו אליו אך בשום אופן לא הבין על מה באנו להודות לו, וכי מה חלקו בעניין.
אחד מאיתנו הרהיב עוז ואמר גלויות "זה 'מופת' של הרבי", אך הרבי לא קיבל את הדברים "מיין מופת? וכי היה לי איזה חלק בישועה זו?"
"הרבי נתן לנו את הסגולה שהבחור יאסוף כסף לצדקה ארבעים יום" הסביר החבר, "והנה ביום הארבעים אירע הנס".
"אה, צדקה" נענה רבינו בחיוך ובנימת התפעלות, כשהוא מבטל בדרך אגב מכל וכל את כל חלקו בעניין, "צדקה איז שוין א אלטער בעל מופת – צדקה היא 'בעל מופת' עתיק יומין, הרי זה ידוע מאז ומקדם שבכוחה לפעול ישועות גדולות, ומה בכלל השייכות שלי למופת זה"… ('אהל מועד' – לעלוב)
וכשיקישו על דלת בתינו עוד ועוד בחורי ישיבות, במהלך השבועיים הקרובים, כדאי שנשנן לעצמנו מה כותבים חז"ל הקדושים על מעלת הצדקה.
סגולה נפלאה לעשירות
כמעט כל אדם מחפש סגולות לפרנסה טובה ואף לעושר. והנה לפנינו סגולה מפורשת בדברי חז"ל: "עשר תעשר בשביל שתתעשר" – מי שמפריש מעשר מכספו, יזכה לעשירות.
אין זו אמרה יפה בלבד. הערוך השולחן (הלכות צדקה, סימן רמז סעיף ו) מביא דעה שהפסוק נאמר דווקא על מעשר תבואה, ואף זאת רק כאשר נותנים מתוך מטרה להתעשר. אולם בעל ערוך השולחן דוחה חילוק זה וכותב שאין סברה להבדיל בין הדברים, והמציאות מוכיחה שיש עשירים שככל שהם נותנים יותר – כך הם מתעשרים יותר. ואף אם יש מקרים שבהם העושר אובד, הרי זה מן הנסתרות, ובדרך כלל אין הדבר כך. ועוד, שהצדקה מגינה ודוחה גזרות קשות.
בשם מרן האדמו"ר בעל ה"אמרי אמת" נאמר, שכופים אדם לתת צדקה מפני שמי שמסרב לנהוג בצדקה נוהג כמידת סדום. הרי ממילא לא יחסר לו דבר, ואדרבה – ייתכן שיתעשר עוד יותר.
טעם עמוק לדבר כתב רבי צדוק הכהן מלובלין בספר קומץ המנחה. כשאדם מתגבר על תאוות הממון ונותן מעשר לעניים, ובכך מוכיח שאינו משועבד לעושר – דווקא אז הוא נעשה ראוי לקבל שפע. בדומה לדברי חז"ל שכל הבורח מן הגדולה – הגדולה רודפת אחריו.
ובספר שפתי צדיקים מובאת דרשה יפה: ההבדל בין המילה "עשר" שפירושה מעשר, לבין "עושר" שפירושה עשירות, הוא רק במיקום הנקודה באות שין – האם היא בצד ימין או בצד שמאל. רמז לכך מצאו בדברי אברהם ללוט: "אם השמאל ואימנה". אם תבחר בצד שמאל – כלומר תיתן מעשר – אני אשים את הנקודה בצד ימין ואשפיע עליך עושר. אך אם תבחר רק בימין, בדאגה לעושר בלבד – התוצאה תהיה להפך. כך גם אמרו: "הרוצה להעשיר – יצפין", כלומר יפנה לצד שמאל, ייתן צדקה ומעשר, ומתוך כך תבוא הברכה....
מלאך רוחות החבלה מפחד מנותני 'מתן בסתר'
בתלמוד הירושלמי (שקלים פ"ה ה"ד) מסופר שר' חיננא בר פפא היה מחלק צדקה בלילה. לילה אחד פגע בו השר של רוחות החבלה, ואמר לו: "לא כן למדת רבינו ש'לא תשיג גבול רעך', והלילה הוא השטח של הרוחות ואין לבני אדם לצאת אז מהבית". אמר לו ר' חיננא בר פפא: "והלא כתוב 'מתן בסתר יכפה אף', מלאך חבלה הנקרא 'אף' יכפה בשביל מתן בסתר". התבייש ממנו מלאך רוחות החבלה, וברח כל עוד רוחו בו...