אנו אומרים בתפילת שבת: ויום השביעי משבח ואומר: מזמור שיר ליום השבת טוב להודות וכו', לפיכך יפארו ויברכו לקל כל יצוריו, אנו מבחינים בלשון זה שבשבת קודש הבריאה כולה משבחת ומרוממת את הקב"ה, לפי שיום השביעי ביסודו הוא יום שמשבח ואומר, ומהו משבח ואומר?! מזמור שיר טוב להודות! וכיון שזה הוא יסודו של היום, לפיכך על כל יצורי העולם לפאר לשבח ולרומם את הקב"ה.

בזוהר הקדוש (זו"ח י"ז) נאמר: עד שלא נברא העולם לא היה מי שיקלס להקב"ה ויכיר אותו, כיון שברא עולמו, ברא את המלאכים ואת חיות הקודש את השמים וכל צבאם, וברא את האדם, וכולם היו מוכנים לשבח ליוצרם ולפארו, אבל עדיין לא היה פאר ושבח לפניו, עד שנכנסה השבת, ושקטו כולם, ופצחו רנה ושבחה.

 

כתב בספר סדר היום: כל המחדש דבר חכמה ביום השבת, נשמתו מתעטרת למעלה בכמה עטרות, והקדוש ברוך הוא, כביכול, משתעשע בה ונושק אותה ומברכה ברכה שלמה, וכן אמר בזוהר הק' על הפסוק בורא שמים חדשים וארץ חדשה, כי כל המחדש דבר ביום השבת, אותו דבר מעלין אותו לפני הקדוש ברוך הוא, ובאותם הדברים נבראים שמים חדשים וארץ חדשה. והענין על פי הפשט, דכיון שאין העולם מתקיים אלא מצד עסק התורה כמו שכתוב (ירמיה לג, כה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, כשם שכל מי שאינו עוסק בתורה מחריב את העולם, כך כל העוסק בה מחדש אותם בעבורו שמתקיימים יותר, והמחדש חדושים ביום השבת מוסיף על זה, דלא מבעיא שמקיימין אותם במה שהם אלא שמחדשים אותם מחדש ומיפין אותם בעבורו וכביכול נעשה שותף להקדוש ברוך הוא במעשה בראשית ואשריו ואשרי חלקו, ועם היות שבכל יום ויום עושה רושם העוסק בתורה, המחדש דבר ביום השבת יותר ויותר מפני שהוא יום מיוחד בקדושה ומצא מין את מינו, מה שאין כן בימי החול:

 

רבנו המבי"ט בספרו (יסודות פרק לו) עומד על השאלה מדוע בכל המועדים מביאים בקרבן המוסף שעיר לחטאת, ואילו במוסף של שבת אין מביאים בו שעיר לחטאת, לפי שרצה האל ית' שיובא שעיר חטאת בימי המועדים שהם באים בכל ששת ימי המעשה, כי לא ימלט שום אחד מהחוטאים מהיותו מכופר ביום אשר חטא בו, זה ביומו וזה ביומו, אבל ביום השבת אין צורך לזה, כי יום השבת בעצמו וקביעותו הוא קודש, ואין קדושתו נדחת ולא נגרעה בחטא, אבל ימי המועדים שרובם חלים בימי החול, היה בהם איזה גרעון קדושה אם לא היו נטהרים ומתכפרים בהם אותם שאירע להם חטא, וכמו שאמרו חכמים במסכת ראש השנה טז: חייב אדם לטהר עצמו ברגל ולא אמרו כן בשבת, כי בעצם קדושתה של השבת ויומו של השבת לא יקל ולא יגרע בקדושתו שום דבר של טומאה.

 

רבינו החינוך כותב במצות השבת, משרשי מצוה זו: שנהיה פנויים מעסקינו לכבוד היום, לקבוע בנפשותינו אמונת חידוש העולם, ונזכור ביום אחד בכל שבוע ושבוע שהעולם נברא בששה ימים חלוקים ובשביעי לא נברא דבר. ובמנוחתינו ביום השביעי יזכיר לנו את חידושו של העולם, כי כשישבתו בני אדם כולם ביום אחד בשבוע וישאל כל שואל מה עילת זאת המנוחה, יהיה המענה כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת, ועל ידי כך כל אחד יתחזק באמונה האמיתית.

ומלבד זכירת חידוש העולם יש בו זכירת נס מצרים, שהיינו עבדים שם ולא היינו יכולים לנוח בעת חפצנו במנוחה, והקב"ה הצילנו מידם וציונו לנוח בשביעי, ועל כן הזכירה התורה [דברים ה', ט"ו] במצות שבת וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו', על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת: