רבינו ה"חפץ חיים" כותב בהקדמתו להלכות שבת, "צריך לדעת כי הרמ"ח מצוות שבתורה שהטיל השם יתברך על האדם לזוכרם ולשמרם, הוא נגד הרמ"ח אברים שבאדם, וכמו שבאברים נמצא אברים שונים יש שאין הנשמה תלויה בהם כמו היד והרגל וכדומה, שאף אם יחסרו אף שההפסד הוא רב מאוד מאוד אעפ"כ נקרא רק בשם בעל מום, ויש שעל ידי חסרונותיו אינו יכול לחיות על פני תבל, כגון שניתז ראשו או שנקרע סגור לבו ששם הוא מקור החיים, כן הוא גם כן בעניני מצוות השם יתברך שעליהן גם כן כתוב אשר יעשה האדם וחי בהם, ונאמר: כי היא חייך ואורך ימיך, ועוד פסוקים הרבה כהנה המורים לנו כי עיקר חיי הנפש לעולם הבא תלוי בקיום התורה, יש מצוות שאפילו אם פשע האדם ועבר עליהם הוא נקרא לעוה"ב רק בשם בעל מום, ויש ענינים שהם נגד הראש והלב שהם עיקר חיות נפש הקדושה, כמו האמונה בד' ובתורתו וענין שמירת שבת שהוא גם כן יסוד האמונה, שאם יחסר לו הענינים ההם כבר נסתלק כל עיקר החיות מנפשו הקדושה, וכשהוא חי בעולם הזה הוא חי רק בנפש הבהמית שלו, ולא יהיה לו במה להקים בעת התחיה.

כתב רבינו החפץ חיים בהקדמתו למשנה ברורה הלכות שבת:
 
ראוי ונכון לכל ירא וחרד לדבר ד' לכונן חבורות ללמוד הלכות שבת כדי שלא יכשלו בם,
וכמבואר בילקוט שמעוני תחילת פרשת ויקהל, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: עשה לך קהילות גדולות ודרוש לפניהם ברבים הלכות שבת.
וידוע ששמירת שבת כתיקונה הוא קירוב לגאולה, כמו שאמרו חז"ל אלמלא שמרו ישראל שתי שבתות מיד היו נגאלין, שנאמר... 

אמרו בזוהר הקדוש: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, שבא להזהיר על הכעס והמחלוקת בשבת שהם כהבערת אש, ועל ידי השבת כולן באחדות שאין בהם כעס ומחלוקת. והנה כתוב בפרשת כי תשא לא, טו וביום השביעי שבת שבתון, ופירש רש"י מנוחת מרגוע ולא מנוחת ארעי.

וביאר הגר"ח שמואלביץ זצ"ל (שיחות מוסר שנה א' מאמר יב) שמנוחת ארעי הכוונה שמדותיו לא השתנו מיסודם, ונשאר בעצמו כמות שהוא, כעסן מבוהל ובעל מחלוקת, אלא שבפועל הוא נח כרגע מצד רוממות השבת והנשמה היתירה, זה אינו קרוי שבת שבתון, אלא רצתה התורה מנוחה של קבע, כלומר שייטיב דרכו ומדותיו לגמרי, ויעקור את מידת הכעס והמחלוקת מלבו, שלא יהיו בו אפילו בכח, זהו שבת שבתון, וכלפי זה אנו אומריעם בתפילת מנחה בשבת מנוחת אהבה ונדבה מנוחת שלום ושלוה, מנוחה שלימה שאתה רוצה בה.