בספר מרן הרב שך מסופר: שבימי בחרותו היה סועד את סעודותיו על שולחנם של בעלי הבתים בעיירה, כנהוג אז בישיבות הקדושות, ביקורים אלו אצל בני העיירה הפשוטים למראה העין והיראים ושלמים בכל לבם ונפשם, היוו עבורו כאשנב צר לעמוד דרכו על שיחם ושיגם ולהפיק מהם מבט מוסרי ולקח מאלף לחיים.
הוא סיפר לימים, איך שנכנס פעם לביתו של שמש העיירה בליל שבת קודש, אותו שמש לא היה מנכבדי העיירה או מעשיריה, להיפך הוא היה לבוש קרעים ובלאות בימי החול, ביתו גם כן היה דל ורעוע, אולם משדרכו רגליו של הנער אלעזר שך בביתם הופתע כשנגלה לעיניו מראה מפעים ומשובב לב, השמש ישב בראש השולחן לבוש בגדי שבת, פניו זהרו באור יקרות, לצידו היתה ישובה עקרת הבית עטויה בשביס צח וכל כולה אומרת כבוד שבת, נרות השבת צבעו את הבית כולו באור מתוק זהבהב, ונדמה היה כי אין מאושרים בעולם יותר מבני הבית, מאורע זה נחקק ונחרת היטב בלבו של הנער, וברבות הימים היה חולק לקח זה עם תלמידיו הרבים, כשהיה מדגיש בפניהם כי סוד האושר אינו מצוי בהכרח אצל המכובדים בעם, אלא דווקא אצל פשוטי העם בעלי האמונה החזקה והברורה.
