שבת הוא היום המקודש ביותר בימות השנה!, ואנשי כנסת הגדולה אף תיקנו לנו לומר כן בפירוש בתפילות העמידה של שבת קודש, בליל שבת אנו אומרים "אתה קדשת את יום השביעי לשמך, וברכתו מכל הימים וקידשתו מכל הזמנים!", ובשחרית אנו אומרים "והשביעי רצית בו וקדשתו, חמדת ימים אותו קראת".

בעל הטורים בפרשת בראשית אומר על הפסוק "ויכל אלקים ביום השביעי", בשם התרגום ירושלמי שפירוש ויכל היינו וחמד, וזהו שאמרו חמדת ימים אותו קראת, כלומר כן קרא לו הקב"ה בפסוק זה שנאמר ויכל. וביארו בכוונתו שהתרגום הירושלמי מפרש תיבת ויכל מלשון כלה, ומלשון כלתה נפשי, שהוא השתקקות וכיסופים, זהו חמדת הימים.

הגאון מוילנא באיגרתו המפורסמת כותב לבני ביתו: קדושת השבת גדולה מאד, ובקושי התירו לומר שלום בשבת, השבת קודש קדשים היא ולא יתעסקו בה אלא בספרי מוסר.

האפיקי ים (פניני ים שבסוף ספרו אות טו:) כותב: יום השבת קודש לבלות כולו בקדושה, ללמוד וללמד, ונחוץ לקבוע לימוד בהלכות שבת, דאם לא כן עלול להכשל בכמה וכמה איסורים חמורים, וראיתי אנשי מעשה שחוזרים במשך השבת על כל משניות מסכת שבת ועירובין, ואשרי מי שיוכל להתרגל שלא לדבר בו דברי חול.

 

לימוד התורה בשבתות וימים טובים יש בו ענין מיוחד שהוא מסייע בקירוב ביאת המשיח, כך כותב רבינו אביגדור הצרפתי שהיה אחד מבעלי התוספות, וסמך דבריו על הפסוק "עת לעשות לד' הפרו תורתיך", ובירושלמי בברכות (פ"ט ה"ה) מפרש כוונת הפסוק שהעת הזאת היא בעת המפזרים אז אתה כנוס, כלומר בשעה שבני אדם מטיילין בשבתות וימים טובים ובטלים מן התורה, אז אתה כנוס רגליך לבית המדרש ולמוד תורה ותדרוש להם, ובזכות זה יבוא המשיח וימהר קץ גאולתינו, כי "עת לעשות לד'" עולה בגימטריא "הקץ אלף ושל"ה" עם הג' תיבות משלימות לו, על פי הפסוק שנאמר בדניאל "אשרי המחכה ויגיע לימים אלף שלש מאות שלשים וחמשה".

 

החפץ חיים היה רגיל לומר, שהלא השבת נקראת כלה, כמו שאנו אומרים לכה דודי לקראת כלה, ואמרו בגמ' בבא קמא לב. אמר רבי חנינא בואו ונצא לקראת כלה מלכתא. מי הוא החתן של השבת?! הלא כנסת ישראל השומרת על השבת, ואם החתן אכן מכבד כראוי את הכלה, אז המחותן אבי הכלה שהוא הקדוש ברוך הוא נותן מתנות טובות לחתן, וזהו מה שאמרה תורה ויברך אלקים את יום השביעי וכו'.

 

בספר בדרך עץ החיים (א' 45) מסופר שהעיד רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל את אשר ראו עיניו בשינוי תואר פני רבו הנצי"ב זצוק"ל בשבת קודש, נוגה מיוחד ואור עליון היה נסוך על פניו בשבת, וזאת בנוסף להוד תארו הנפלא במשך כל ימות החול, ובמוצאי שבת, ברגע שהבדיל השתנו פניו, ונועם זיו קדושת השבת שנראה על פניו נעלם. היה זה כאילו הוא לא אותו האיש ולא אותה הקדושה.

גם המשגיח הרה"צ הגר"ש וולבה בספרו עלי שור (ב' שפ"ב) מעיד על רבו המשגיח רבי ירוחם ליבוביץ' זצ"ל שפניו השתנו בשבת קודש כל כך, עד שתלמיד חדש שראה אותו בימות החול, כאשר הוא נכנס לישיבה בליל שבת קודש, היה נדמה לאותו תלמיד כי יש לישיבה משגיח אחר מיוחד יותר ליום השבת, ולא זהו אותו המשגיח שראה בימות חול. רק במשך הזמן התרגלו להבין כי פני המשגיח משתנות כל כך מידי שבת קודש.

ובאמת היה המשגיח אומר על עצמו, שיש לו חוש של שבת, שהוא מרגיש בקדושה היתירה מיד עם כניסת השבת, ולא כמונו שצריכים לעקוב אחרי השעון בכדי לכוון את זמן הדלקת נרות השבת.

 

רבינו יונה בספרו שערי תשובה (ג, עה) כותב: אמרו רבותינו ז"ל (מכות טז.) לאו שיש בו מעשה לוקים עליו. והמלקות - ארבעים חסר אחת, ועוד אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין י.) מלקות תחת מיתה עומדת, ועוד אמרו (סנהדרין פא:) מי שלקה ושנה, כונסים אותו לכיפה עד שימות. וחובה על המוכיחים לחפש דרכי העם ולחקור ולדעת במה יכשלו ולהזהירם, כי יש אזהרות רבות, אף על פי ששומרים מקצת האזהרה מבטלים מקצתן, כגון איסור מלאכה בשבת, שהם שומרים שבת מחללו ברוב המלאכות, אבל יש מלאכות שאין מקצת העם נזהרים בהן לפי שאינם ידועות אצלם, ותלין איתם משוגתם, תחת אשר לא ילינו בקרב חכמים ותורה לא יבקשו מפיהם, על כן תורות עברו ונענשו, כמו שנאמר (ישעיה כו, י) יוחן רשע בל למד צדק. ויש פושעים יכשלו בם, כי לא הורגלו בנעוריהם בית אביהם להזהר בהן, ונחלו אבות ולא ישמעו לקול מורים, ואלה עושים בזדון.

והוסיף על כך עוד במקום אחר (שם, קלה - קמב) שמן הדברים אשר ינעם למוכיחים להזהיר ולהעיר בעם עליהם, לשמור ארחות פריץ במצות השבת, על אודות אבות מלאכות ותולדות, כי אבות מהנה נעלמו מעיני רבים, אף אין מגיד אף אין משמיע. ועל מצות שבת אמרו רבותינו ז"ל (נדרים ירושלמי ג, יד) שקולה שבת כנגד כל המצוות. ואמרו רבותינו ז"ל (חולין ה.) כי העובד עבודת כוכבים או המחלל שבת בפרהסיה הוא מומר לכל התורה כולה, ושחיטתו נבלה, ואוסר את היין במגעו.