נאמר בירמיה יז, כד והיה אם שמע תשמעון אלי נאם ד' לבלתי הביא משא בשערי העיר הזאת ביום השבת, ולקדש את יום השבת לבלתי עשות בו כל מלאכה.

הרד"ק בפירושו מבאר שמה שצוה הקב"ה את הנביא להזהירם על השבת, אף שהיו כמה עברות אחרות בידם ואפילו עבירת עבודה זרה, הוא לפי ששמירת השבת היא עיקר גדול באמונת האל בחדוש העולם, ובאמונה באותות ובמופתים ובקיום כל התורה, ועל כן אמרו חכמים שכל המשמר את השבת באמונה ישרה לא במהרה הוא חוטא בשאר המצות, ואמרו רבותינו ז"ל כל המשמר שבת כהלכתה אפילו עובד עכו"ם כדור אנוש מוחלין לו שנאמר אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה כל שומר שבת מחללו אל תקרי מחללו אלא מחול לו. והמצוה הראשונה שנצטוו ישראל קודם מתן תורה היא מצות השבת. ואתה רואה כמה גדולה שמירת שבת שהרי תלה חורבן ירושלם בשמירת השבת, ומפסוק והצתי אש בשעריה ואכלה ארמנות ירושלם למדו רז"ל רמז ואמרו אין הדלקה מצויה אלא בבית שיש בו חלול שבת, ואמרו מאי לא תכבה בשעה שאין בני אדם מצוים לכבותה.

 

"שבת ומאכלות אסורות" אלו הדברים שנאמרו לנו מפיו של מרן ראש הישיבה הגאון רבי אהרן יהודה לייב שטיינמן שליט"א, כשהגענו אליו וסיפרנו לו על המהפך הגדול הקורא מידי שבוע בשבוע בהרצאותיו הרבות של הרב אמנון יצחק שליט"א, איך שרבים מעמי הארץ בכל קצוות הארץ מתעוררים לקבל עליהם עול מצוות.

שאלנו: מה הדבר ההתחלתי אותו כדאי לדרוש מהם לקבל על עצמם?! והשיב לנו מרן ראש הישיבה: "שבת ומאכלות אסורות" הן שבת היא הדגל של היהודי, כמו שנאמר "כי אות הוא ביני ובינכם", שמירת השבת מקדשת את האדם ומעלה אותו, ואחרי שהאדם יציב את הדגל בראש התורן המורה על השתייכותו לעם ה', יש את התקוה שהוא יעלה ויתעלה עוד ועוד. מאכלות אסורות הן הגורמות טמטום ואיטום הלב, כמו שכתוב "אל תטמאו בכל אלה ונטמאתם בם", ואמרו בגמ' יומא אל תיקרי ונטמאתם אלא ונטמטם בם, שהם מטמטמין לבו של האדם. אם הלב יהיה נקי בלא טמטום, יש תקוה גדולה שגם שאר מצוות התורה ינוחו על לב שכזה.

 

 

בספר מרן הרב שך מסופר: שבימי בחרותו היה סועד את סעודותיו על שולחנם של בעלי הבתים בעיירה, כנהוג אז בישיבות הקדושות, ביקורים אלו אצל בני העיירה הפשוטים למראה העין והיראים ושלמים בכל לבם ונפשם, היוו עבורו כאשנב צר לעמוד דרכו על שיחם ושיגם ולהפיק מהם מבט מוסרי ולקח מאלף לחיים.

 

הוא סיפר לימים, איך שנכנס פעם לביתו של שמש העיירה בליל שבת קודש, אותו שמש לא היה מנכבדי העיירה או מעשיריה, להיפך הוא היה לבוש קרעים ובלאות בימי החול, ביתו גם כן היה דל ורעוע, אולם משדרכו רגליו של הנער אלעזר שך בביתם הופתע כשנגלה לעיניו מראה מפעים ומשובב לב, השמש ישב בראש השולחן לבוש בגדי שבת, פניו זהרו באור יקרות, לצידו היתה ישובה עקרת הבית עטויה בשביס צח וכל כולה אומרת כבוד שבת, נרות השבת צבעו את הבית כולו באור מתוק זהבהב, ונדמה היה כי אין מאושרים בעולם יותר מבני הבית, מאורע זה נחקק ונחרת היטב בלבו של הנער, וברבות הימים היה חולק לקח זה עם תלמידיו הרבים, כשהיה מדגיש בפניהם כי סוד האושר אינו מצוי בהכרח אצל המכובדים בעם, אלא דווקא אצל פשוטי העם בעלי האמונה החזקה והברורה.

כתב רבינו אלעזר אזכרי בספרו "חרדים" (ט, לג) כתיב "שמור את יום השבת לקדשו" בדברות אחרונות, ובדברות הראשונות כתיב "זכור את יום השבת", ואמרו חכמינו ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו.

וכתב הרמב"ן שמתיבת לקדשו למדו חז"ל מצות עשה אחת מתרי"ג המצוות והיא אמירת "קידוש בשבת", אבל עיקרו של הפסוק מדבר בכל הימים שעלינו לזכור את יום השבת בלב ובפה, כדי שתהיה האמנת חידוש העולם בלבנו עדי עד, ולכך לא יהיה זז זכרון השבת מעימנו, וכשנמנה הימים בימות החול לא נמנה כמנין הגוים לוני"ש מארטי"ש מיירקולי"ש, אלא אחד בשבת שני בשבת שלישי בשבת וכו', כמבואר במכילתא, וכן כל כיוצא בזה באופן שלא ימוש מפינו בכל יום זכרון השבת. וזה לשון הספרא, "זכור את יום השבת" - יכול בלבך, כשהוא אומר "שמור" הרי שמירת הלב כבר אמורה, ומה אני מקיים במה שנאמר "זכור", אלא שתהא שונה בפיך, עכ"ל. למדנו מכך שמצוה לזכור בלב ובפה כל הימים את יום השבת.

הנהגות הצדיקים

רבנו ה"חזון איש" זצ"ל בספרו אמונה ובטחון מביא שני מעשים בענין השבת, בכדי לעורר לבות בני האדם מתרדמתם תרדמת החומר העכור, תרדמת ההרגל, תרדמת השטחיות, ואלו הם:

מעשה בחסיד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו כבר הכינו בלבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים. אמנם מחלק האורחים לא ידע מהזמנתו של אותו חסיד וישלח את האורח לאדם אחר, וכאשר שב החסיד בליל ש"ק מבית הכנסת לא מצא כבר את האורח ויבוא בגפו הביתה, וכששמעו בני ביתו שאין להם אורח התעצבו מאד. אמר להם החסיד אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, דאגתי היא רק שיהיו לו לאורח צרכיו וסעודת שבת, אבל אחת היא לי אם קבל זאת ממני או מזולתי. ומסיים החזון איש לא כן מנת חלקם של דלת עם, אם הוא אוהב לעשות טוב, לא ימנע ממנו צרות עין, ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו.

ומעשה נוסף בחרד אחד, שבא אורח נכבד לעירו ויבקשו החרד לבקרו בביתו, והאורח הבטיחו לבקרו בליל שבת קודש, החרד שמח על הבטחתו כי היה זה לו לכבוד ולענג.  מה עשה השטן, השכיחו להוסיף נפט בנרו והדליק את הנר במעט הנפט שנשאר מליל יום חמישי, והיה ליל שבת קודש בימות החורף והאורח עדנה לא בא, והנר חישב להכבות, החרד הזה לא שלט בנפשו לנחול הקלון הזה שיבוא האורח וימצאהו בחשך ויוסף נפט בנרו בשבת. ומסיים החזון איש בדבריו שמעשה זה איננו מן המקרים הבודדים שהאדם נכשל בהן, אלא זו תופעה קבועה, שהגבר אשר לא נבחן בכור המידות וכל הנהגתו מצות אנשים מלומדה עלול להיכשל בזה.