אמרו חכמינו ז"ל במסכת ברכות ח. אמר רבי אמי לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הציבור מאריכין לו ימיו ושנותיו.

ומובא בספר חסידים לרבי יהודה החסיד (אות שא) מעשה ביהודי אחד שלא היה קורא שנים מקרא ואחד תרגום, כי אמר אני קץ בחיי ולמה אקרא שיאריכו ימי?! אמר לו החכם: לא אמרו זאת כלפי האוהבי חיים בלבד, אלא מצוותיו של הקב"ה מוטלים על כל בריותיו, וחפץ הקב"ה שיעשו מצוותיו שלא על מנת לקבל פרס, אלא שכנגד האוהבים הנאות העולם, אמר הקב"ה עשו רצוני כדי שייטב לכם ולבניכם לעולם, אבל כנגד העושים מאהבה לא אמר הקב"ה מה שכרם, כי באמת אין קץ לשכרם, לכך יקרא אדם שנים מקרא ואחד תרגום, לשם מי שאמר "למען תהיה תורת ה' בפיך", ומ"מ הקב"ה יאריך ימיו ושנותיו, אבל אל יסמוך קריאתו על תנאי זה, ככתוב "תמים תהיה עם ה' אלהיך".

 

אמרו חכמינו ז"ל במסכת שבת דף קיז: אמר רבי אבא בשבת חייב אדם לבצוע על שתי ככרות, דכתיב לחם משנה. תנו רבנן כמה סעודות חייב אדם לאכול בשבת שלש, רבי חידקא אומר ארבע. אמר רבי יוחנן: שניהם מקרא אחד דרשו, ויאמר משה אכלוהו היום כי שבת היום לה' היום לא תמצאוהו בשדה, רבי חידקא סבר הני תלתא היום לבר מאורתא, ורבנן סברי בהדי דאורתא.

ועוד נאמר שם דף קיח. אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא, כל המקיים שלש סעודות בשבת ניצול משלש פורעניות, מחבלו של משיח ומדינה של גיהנם וממלחמת גוג ומגוג, מחבלו של משיח דכתיב כאן יום וכתיב שם הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא לפני בוא יום וגו', מדינה של גיהנם כתיב כאן יום וכתיב שם יום עברה היום ההוא, ממלחמת גוג ומגוג כתיב הכא יום וכתיב התם ביום בא גוג.

ביאר רבינו המהרש"א שם שהרמז לג' סעודות השבת בא במה שנאמר ג' פעמים יום בפסוק, בכדי לומר על המבואר בגמ' שהמקיים ג' סעודות בשבת ניצול מג' פורעניות שכתוב בהם יום, והטעם שרמזם ביום לפי שכל הצלה וגאולה נקראת על שם יום שהוא מאיר ובא, ואילו הצרה נקראת על שם לילה שהוא מחשיך לאדם.

 

אמרו חז"ל במסכת שבת כג: אמר רב הונא הזהיר בקידוש היום זוכה וממלא גרבי יין. ופירש המהרש"א ששכר זה הוא מידה כנגד מידה, לפי שעיקר קיום מצוות קידוש היום הוא על היין. ומסופר בגמרא מסכת מגילה כז: שאלו תלמידיו את רבי זכאי במה הארכת ימים? אמר להם: מימי לא השתנתי מים בתוך ארבע אמות של תפלה ולא כניתי שם לחבירי ולא ביטלתי קידוש היום, אמא זקינה היתה לי פעם אחת מכרה כיפה שבראשה, והביאה לי יין לקידוש היום. תנא כשמתה הניחה לו שלש מאות גרבי יין, וכשמת הוא הניח לבניו שלשת אלפים גרבי יין.

אמרו חז"ל במסכת פסחים קו. _ תנו רבנן זכור את יום השבת לקדשו זוכרהו על היין בכניסתו, אין לי אלא בלילה, ביום מנין? תלמוד לומר: "זכור את יום השבת". בעלי התוס' על התורה הביאו דברי המדרש שלפיכך כתוב בדברות ראשונות זכור, ובאחרונות שמור. משל לאחד ששלח בנו לחנוני ומסר לו צלוחית. ונתן לו לקנות שמן באיסר א' אבד האיסר ונשבר הצלוחית. חזר לאביו וסיפר לו קורותיו. מסר לו עוד איסר וצלוחית אחרת, וסרט לו סריטה אחת באזנו. ואמר לו שמור האיסר וזכור על מה שסרטתיך, כך הקב"ה בתחלה אמר להם זכור את יום השבת בא מקושש וחללו ונהרג זו דוגמת הסריטה שבאזן. ולכך כתוב בדברות אחרונות שמור. וזהו שייסד הפייט זכירה ושמירה עדיו תנוכה, לשון תנוך אזן.

בצוואת רבי אליעזר הגדול לבנו הורקנוס, מופיעים הדברים הבאים: בני, הוי זהיר בעונג שבת לכבדו לפי כוחך, ולענגו במאכל ובמשתה, ובסעודת הלילה אל תשים עצמך כעני, כי אם יותר מיכולתך.

קנה. הנהגות הצדיקים

 

כתב רבנו בעל החינוך (מצוה לא) משרשי מצוה זו של הקידוש, כדי שיתעורר האדם מתוך מעשה זה לזכור את גדולת היום, ויקבע בלבבו את אמונת חידוש העולם, כי ששת ימים עשה השם את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש.

ועל כן נתחייבנו לעשות את מעשה הקידוש עם היין, לפי שטבע האדם מתעורר בו הרבה כשהוא סועד ומשמח, ולפי התעוררות האדם ומעשהו יתפעל אל הדברים לעולם. ומזה השורש אמרו זכרונם לברכה בגמרא מסכת פסחים דף קו: שאם הפת חביב על האדם יותר מן היין יקדש על הפת, כי מתעורר טבעו יותר למה שהוא תאב. ואין צורך לתת טעם על מה שנתחייבנו שיהיה בכוס רביעית, דפחות מזה השיעור אינו ראוי ולא יתעורר לב האדם עליו. וגם אשר חייבונו בהדחת הכוס, ושלא לטעום כלום עד שיקדש, ושיקדש במקום סעודה, כל זה מענפי שורש ההתעוררות שאמרתי.