הטוב הטמון בכל יהודי

 

פרשתנו פותחת בדיני ה"שופטים"; הסנהדרין, שהוסמכו לדון בדיני ממונות ואף בדיני נפשות.

 

הרמב"ם בהלכות סנהדרין (ריש פ"ט) פוסק: "סנהדרין שפתחו כולם בדיני נפשות תחילה ואמרו כולן חייב – הרי זה פטור, עד שיהיו שם מקצת מזכין שיהפכו בזכותו וירבו המחייבין ואחר כך יהרג".

 

ההלכה הזו נראית תמוהה: אם כולם מסכימים שהוא חייב מיתה – מדוע איפה לא יהרג?

 

לכאורה היה אפשר לבאר זאת ע"פ דברי הכסף-משנה על הדין בעדים זוממין שאם הרגו את הנפש על פיהם אין נהרגין (שנאמר "ועשיתם לו כאשר זמם" – ולא "כאשר הרג"): שהטעם הוא, מפני שהריגה היא סוג של כפרה לנפש החוטאת אבל במקרים ש"גדול עוונו מנשוא" אין מספיקה מיתה לכפר עליו וכמו הנותן כל זרעו למולך שהוא פטור.

 

ולכן גם במקרה שלנו, כיון שלא נמצא אף אחד בבי"ד הגדול שילמד עליו זכות, והרי אלקים נצב בעדת א-ל, הרי זה סימן מלמעלה שהוא לא ראוי ליהרג ולהתכפר.

 

אבל הרבי מוסיף גם ביאור 'חסידי' לעניין:

 

הרי כל יהודי בפנימיותו "רוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העברות" ורק "יצרו הוא שתקפו" (כדברי הרמב"ם בהל' גירושין ספ"ב), ולכן לא ייתכן שישב בי"ד שלם ולא ימצא שום לימוד זכות על יהודי! ולכן אם כולם חייבו אותו – סימן שהם לא הצליחו לגלות את נקודת האמת שבו, את ה'טוב' שבו, וא"א לאשר את הרשעתו.

 

אנו קוראים את פרשה זו בתחילת חודש אלול ללמדנו עד כמה יש צורך למצוא זכות אצל כל אחד ואחת, ולא רק 'לפנים משורת הדין' אלא מפני שזו אכן האמת הפנימית שלו.

 

 

 

חודש טוב, שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

 

 

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כט שופטים שיחה ג (עמ' 113 ואילך). התימצות בסיוע 'מעיין חי' ח"ה עמ' 71 ואילך והוספנו עליה קצת 'עיון'. אך מן הראוי לציין שעדיין אין זה אלא 'טעימה' מהשיחה ויש לעיין במקור כדי לצלול לעומק הסוגיא ולשלמות הביאור.