חומש דברים
פרשת ואתחנן - חלק א
- פרטים
- קטגוריה: פרשת ואתחנן
- פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:40
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 498
פרשת ואתחנן - חלק א
פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א
ואתחנן אל ה’ וגו’... (אתחנן ג-כג)
לעבוד את השם באמת
מפני מה נתאווה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפריה הוא צריך. אלא אמר משה רבנו: כמר מצוות נצטוו ישראל ואין מתקימין אלא בארץ (סוטה יד).
אנחנו איננו חשים כלל בחסרונן של המצוות שלא באו לידנו ובפרט במצוות התלויות בארץ, היהודים הנמצאים בחוץ לארץ אינם חשים בחסרונם והלוואי שנקיים כראוי את המיצוות שנצטוונו עליהם ובידנו לעשותן.
לעומת זאת משה רבנו ע"ה אשר כל התורה נקראת על שמו "תורת משה עבדי" וכל ימיו מילא במצוות ובמעשים טובים חי בתחושה כי שלמותו פגומה וכי חסרות לו מצוות נוספות. והם המצוות התלויות בארץ ישראל מגודל התשוקה לקימן מתחנן הוא לפני הקב"ה שיביא אותו אל הארץ הטובה. מסופר על הגר"א מווילנא זצ"ל שבכה לפני פטירתו ואמר שהוא מוכן לתת את כל חלקו בעולם הבא תמורת שעה נוספת של חיים: היתכן עד כדי כך? השיב: הלא משנה מפורשת היא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשי טובים בעולם הזה מכל חי עולם הבא.
אך יש אנשים שהעיקר אצלם זה הנאותיהם ותשוקתם החומריים וכל מהותם העולם הזה אכל ושתו כי מחר נמות.
אין להם מספיק דעת להתבונן סביב לטעום טעמו וסודו כי טוב ה’, שנאמר באיוב "מבשרי החזא אלוהך", שע"י פרוטות כמו ציצית אפשר להגיע למדרגות עליונות לקבל פני שכינה. הגר"י אברמסקי זצ"ל היה מרבה לספר על חייו בגלות ובסיביר. פעם סיפר שתנאי חיים בסיביר ועבודות הפרך שהוטלו על הנמצאים שם היו מרים ממוות
כאשר היה קם בבוקר ואומר "מודה אני" היה מהרהר לעצמו: "איזה יום מצפה לי? יום של מכות וביזיונות ואילו היה באפשרותי לכל הפחות ללמוד ניחא ואם כן למה אני אומר מודה אני?
"אולם", הוסיף הרב ואמר, "כאשר המשכתי, לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים...והגעתי למילים "רבה אמונתך" שאבתי עידוד רב. "רבה אמונתך" את האמונה בקב"ה לא איבדתי כך אמרתי לעצמי, הם אינם יכולים לקחת ממני. אמנם אין לי תורה, אין לי מיצוות יש כאן מרות ויש בזיונות אך אמונתי בבורא עולם נשארת בקרבי!
ואם כך "מודה אני לפניך" עבור זה שווה לי יום נוסף של חיים עבור האמונה לבד גם כן יקרים החיים עד מאוד ואז יקרא בקול מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרתי בי נישמתי בחמלה רבה אמונתך.
עלינו לקחת את המיצוות ברצינות ביראה וראינו שהקב"ה ממש הבטחתו שהזר הקרב יומת האש שרפה את נדב ואביהוא וכל זה שמידת הדין מקטרגת כי נאמר "במקדשי תיראו" מותם התרחש לפני חורבן הבית הראשון אך כיום שהקב"ה שלח אותנו לגלות, מידת הדין אינה מקטרגת באופן גלוי ואת דיננו ניתן בעולם הבא עקב תרדמתו ואם כבר מידת הדין מקטרגת אז זה בהסתר פנים, לכן עלינו לזכור שמידה כנגד מידה לא בטלה, אם לא "נשלם" בעולם הזה אז עוד יותר גרוע כי "נשלם" לעתיד לבוא.
הקב"ה הביאני לעולם עם נשמה נקיה ואין אנו יכולים להחזיר אותה מפוחמת.
לכן אומרים המקובלים בעולם הבא מרוב שהנשמה תרצה להידבק בגן עדן בעולם הנשמות ולא תוכל בגלל העוונות אנו נרדוף ונדפוק על דלתי הגהנום על מנת שהתכבס כל הפיחום שנגרם לנשמה. ויש לזכור שהקב"ה רחמן אך אינו וותרן לכן אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה עלינו לחקור ולחזור בתשובה שלמה בכל יום ויום עד יום הדין.
ואל יאמר האדם איך אני יקים מצוות אים אינני דתי או איך אני הלך לבית כנסת אם אני נוסע בשבת. צריך להשתדל להתקרב לבורא לאט לאט כמו תינוק שמתחיל ללכת כי אנו נקראים תינוקים שנישבו בשבי הגלות המרה.
עלינו להתחיל עם מצוה אחת ולהשתדל לפי כוחנו לעבור למצוה אחרת עד שנעמוד על רגלינו ונתחיל ללכת שנאמר בפרקי אבות והעמידו תלמידים והרבה. זה מה שיעשה נחת רוח לקב"ה כמו תינוק שמשמח את הוריו בכך שמתחיל לעמוד ומשתדל ללכת בצעדיו הראשונים אסור להתיאש, שכר מצוה ושכר עבירה עבירה ומשל למה הדבר דומה למלך חשוב שהיה עליו להגיע למדינה אחרת לארוחת צהרים בארמון של שיח ערבי.
בסעודה זו אמורים להשתתף עוד כמה מלכים של מדינות לדון על עניני מסחר.
אמר המלך לשומרו האישי שהתכונן כי מחר בבוקר עליו להצטרף אליו לטיול.
המלך ולשומרו האישי היה מערכת יחסים מאוד טובה ותלויה אחד בשני והשומר ראש היה ממש כמו הצל שלו. ובלילה שלפני הפגישה המלך נכנס לישון ושומרו האישי שומר על סף דלתו.
הבוקר הגיע והמלך סיים את ארוחת הבוקר עם שומרו ורצה לזרז את נסיעתו, לקראת סעודת מלכים במזרח התיכון פתאום החל השומר לבכות ולזעוק ואמר: ’’כבוד מלכותו אינך יכול לנסוע לסעודה הזאת, כי לא תחזור חי". המלך אינו הבין את פשר הדבר וכי איך אתה מגיע לכאלה מסקנות שאל את שומרו האישי המשיך השומר לצעוק ולזעוק אתה חייב להאמין לי כבוד מלכותו אתמול חלמתי בלילה שמתכננים לפגוע בכל המשתתפים בסעודה זאת וכבוד מלכותו יהרג אנא האמן לי כי החלום חלום אמת.
החל המלך לצחוק וברוגז ציווה על שומרו להתלבש ולהצטרף אליו לסעודה והשומר מתעקש ואמר: ’’אנא מימך המלך תאמין לי האם זה מה שמגיע לי מרוב שאני קשור בכבוד מלכותו, חי ונושם את המלך נשמתי פתחה קשר הדוק לכבודו ואני בטוח שאינני טועה’’.
המלך רגז מה כל השטויות שאתה מדבר אני נוסע בלעדיך אמר המלך. ושוב הפציר בו השומר והמלך כמעט איבד את סבלנותו ורצה לשלוח אותו לגרדום אך אין המלך יכול לשכוח שהשומר הציל פעמים רבות את חייו ויש לו חלק חשוב מאוד בחייו.
ולבסוף נכנע ואמר לשומרו חד משמעית שזאת הפעם האחרונה שהוא פונה אליו בבקשות מוזרות הפעם אינני הולך לסעודה אך בפעם הבאה אני יערוף את ראשך המזור, שמח השומר והודה לו על החלטת המלך.
שקעה השמש והגיע שליח בריצה ובבהלה לבית המלך בבשורה שהשומר שלו צדק והשתלטו על הארמון טרוריסטים שהרגו את כל המשתתפים ולא נשאר שריד.
התפאר המלך מכושר הטלפטיה של שומרו האישי, ושומרו הביט במלך במבט מנצח ואמר למלך עכשיו כבודו מבין למה התכוונתי?
חייך המלך ואמר אני מבין טוב מאוד! תיגש לביתך בעוד כשעה, ביקש המלך מהשומר מחכה שם הפתעה.
שמח השומר ואמר מעניין כמה כסף אקבל עבור שהצלתי את המלך וכעבור שעה הגיע לביתו ועל השולחן במטבח מחכה לו שתי מעטפות זהות. פתח את המעטפה הראשונה והינה צ’ק מסמך שחתום בחתימת המלך בסך 10 מליון שקל קפץ השומר והחל לצעוק אני מליונר אני מליונר אך כידוע לנו ששום כסף בעולם לא יפריד בינו לבין תפקידו, כי את אהבתו לתפקיד ולמלך רכש מצעירותו שנפשו קשורה בנפשו. ומתסכל השומר על המעטפה השניה וחושב מעניין מה יש שם בטח זה לא כסף כי אם רצה המלך לתת לי עוד כסף היה רושם צ’ק יותר גדול. פתח את המעטפה בסקרנות וחשכו עיניו קרע את בגדיו וזעק "חמס" זה לא יכול להיות מול עיניו הדומעות רשום מכתב פיטורין בתוקף בחתימת המלך.
רץ השומר למלך בוכה ומיבב אתה לא מתבייש אחרי כל מה שעשיתי בשבילך שהצלתי אותך ממוות ואתה יודע שנפשי קשורה בנפשך שאינני יכול לחשוב שלא יהיה שומרך האישי, אמר המלך נכון אתה צודק אתה אמנם הצלת את חיי ועל זה קיבלת שכר עשרה מליון שקלים מה אין זה סכום יפה.
טובה תחת טובה "שכר מיצוה מיצוה" אך בזמן שאני ישנתי אתה חלמת חלום על התקרית בסעודה. ואין זה ראוי למלך גדול כמוני מוקף באויבים ששומרו האישי יתפס יושן בשעת שמירתו סימן שאתה הזדקנת ואינך ראוי יותר לתפקיד כי שכר עבירה עבירה.
והנימשל ברור שהקב"ה אמנם רחמן אך אינו ותרן ועלינו לקיים מיצוות ככל שאנו יכולים מבלי לעשות חישובים כאלה ואחרים "כי שכר מיצווה מיצווה ושכר עבירה עבירה. (בשם הרב ראובן אלבז ראש ישיבה אורח החיים).
ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר (אתחנן ג-כג)
אין יאוש בעולם
עכשיו הודיע משה רבינו לישראל שאחרי שלחם מלחמת סיחון ועוג ואחרי שחילק שטחים לבני ראובן ולבני גד ולחצי שבט המנשה, ומינה את יהושע במקומו, וציווה לו להיות חזק ואמיץ לקראת המלחמה עם ל"א המלכים, ושלא יתירא מהם, כי ה’ יתברך הוא שילחם עבורם, אחרי שעשה כל זה התחיל להתחנן לפני הקב"ה שיבטל הגזרה שגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, וזהו שאמר: ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר.
ויש לכם לשאול, למה המתין משה רבנו כל אותו זמן עד שכבש את ארץ סיחון ועוג וחילק הארץ לראובן וגד וחצי שבט המנשה והעמיד את יהושע במקומו, ורק אז התחיל להתחנן אל ה’ שיתן לו להכנס לא"י, והרי מן הראוי היה שבתחילה יבקש רחמים על עצמו מיד לאחר שכעס עליו הקב"ה וגזר עליו הגזרה הזאת, ורק לאחר שהיה רואה שהתפילה לא נתקבלה היה צריך לחלק את ארץ סיחון ועוג ולמנות את יהושע במקומו.
משה רבינו המתין עד עכשיו בתפילתו כדי ללמדנו, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ויבקש ויתפלל לפני הקב"ה שיצילו מן המוות, ואל יאמר: שוב אין לי כל תקווה להצלה. וכן מצינו בחזקיהו מלך יהודה שנפל למשכב, ובא אליו ישעיהו לבקרו, וציווה עליו לעשות צואה לביתו כי הוא עומד למות מן החולי הזה ולא יחיה לעולם הבא, שאל אותו חזקיהו: מה פשעי ומה חטאתי שנגזרה עלי הגזרה הרעה הזאת. אמר לו ישעיהו, מפני שלא השתדלת לישא אשה, אמר לו חזקיהו, דע שראיתי ברוח הקודש שהבנים שעתידים לצאת ממני לא יהיו טובים. ואם אלד ילדים רעים מוטב שלא אשא אשה כלל. אמר לו ישעיהו: מה לך להתעמק בנסתרות של הקב"ה, צריך לקיים את מה שמצווים, והקב"ה מה שירצה יעשה. אמר לו חזקיהו תן לי בתך, ובזכות שנינו יצאו בנים טובים. אמר לו ישעיהו, עכשיו מה שהיה היה, כבר נגזרה גזרה ברקיע. אמר לו חזקיהו: כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אע"פ שתפילה זו הנאמרת בשעה זו היא בלי כוונה, מכובד המחלה שהוא חולה בה, מכל מקום מוטב שיתפלל הוא עצמו ויבקש רחמים מלפני הקב"ה שישלח לו רפואה שלמה מאשר יתפללו עליו אחרים בכונה שלמה. וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהילים: קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ר"ל, הקב"ה קרוב למי שקורא אליו בכוונה בשעת צערו. אע"פ שאין התפילה נאמרת בכוונה שלמה, שהרי הוא שרוי בצער גדול ובפורענות קשה, ובכל זאת קרוב ה’ לקריאתו, ומצילו מן הצער שיש לו. והפסוק אומר לנו כך, דעו שמכאן ואילך תתנו דעתכם למה שאתם מוציאים מפיכם, אע"פ שעכשיו אני מצילכם מן הפורענות אפילו כשהתפילה בלי כוונה שלמה, ועוד אמר דוד המלך ע"ה מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. היינו שהיתי שרוי במיצר קראתי אני עצמי אל ה’ ולא סמכתי על תפילת אחרים, אע"פ שתפילתי לא היתה בכונה שלמה מרוב עוצר ויגון. והקב"ה לא זו בלבד שהצילני מן הצער, אלא אף נתן לי טובה מרובה ומרחביה.
וכך עמד חזקיהו המלך והתחיל להתפלל לפני והקב"ה ממעמקי ליבו ואמר: רבונו של עולם, והרי שונמית לא עשתה אלא עליית קיר קטנה כשעבר שם אלישע הנביא, כדי שימצא מקום מוכן לו, ואתה החיית את בנה בגלל אותה זכות.
סבי אבא, שלמה המלך, שציפה את היכל הקודש כולו בכסף ובזהב בשעה שבנה את בית המקדש לכבודך, על אחת כמה וכמה שאתה צריך לזכור הזכות הזאת ולרפא אותי מחולי. וזכור שהתהלכתי לפניך בלב תמים, והתחיל לבכות לפני הקב"ה בדמעות שליש. ובאותה שעה קיבל הקב"ה תפילתו, והוסיף לו על שנותיו עוד ט"ו שנה. ומכאן אנו למדים שאע"פ שמן השמים ניגזר על חזקיהו שימות ואף נפל למשכב, בכל זאת לא מנע עצמו מן הרחמים, והקב"ה ביטל הגזרה והוסיף לו 15 שנות חיים.
וכדי ללמדנו עצה טובה זו המתין משה רבינו עד שגמר מלחמת סיחון ועוג וחלק את ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה. ואח"כ נקם נקמת ה’ במדין, ואח"כ מינה את יהושע במקומו, ואח"כ התחיל להתפלל על עצמו, כיוון שמאותו יום לא נשארו לו אלא שבעה חדשי חיים. ולהודיע כל זה אומר הכתוב: ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר. היינו למה התחננתי רק בעת ההיא כי רציתי ללמד אתכם דרך ובה שלא תתייאשו מרחמי שמים אפילו כשאתם תהיו שרוים בצרה גדולה ובפורענות קשה ביותר, ואפילו שתבואו למצר כזה שחרב חדה תהיה מונחת על צוארכם, אל תמנעו עצמכם מבקשת רחמים. וכאן אע"פ שהקב"ה לא קיבל תפילתו של משה, אבל עליכם לדעת שחזר משה רבינו והתפלל שלכל הפחות יזכה לראות את ארץ ישראל והקב"ה קיבל תפילה זו, ואמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ונגבה וראה בעיניך. היינו, תפילה זו אני מקבל, עלה ראש הפסגה והסתכל בכל ד’ רוחות העולם ותראה במו עיניך את א"י כולה, ולכן אומר הכתוב כאן אחר כך: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. בקשה זו שאתה מבקש להכנס לא"י, אל תבקשני עוד. אבל הבקשה האחרת שלכל הפחות רוצה אתה לראות הארץ בעיניך, אותה אקבל, והראה לו הארץ.
ומכאן למדו חז"ל שגדולה מעלת התפילה שמתפלל אדם להקב"ה בשעת צערו, יותר מאדם שיש לו הרבה מעשים טובים. שהרי משה רבינו היה גדול במעשים טובים ולא נענה. ורק משהתפלל נענה ואמר לו עלה ראש הפסגה.
והטעם שגדולה תפילה ממעשים טובים, שאם אדם מתפלל להקב"ה הרי הוא מוכיח בזה שהוא מאמין בלב שלם שכל המאורעות הבאים לו לאדם הן טובים והן רעים, מידי הקב"ה הם באים, והוא מכיר שהקב"ה מצילו ומושיע ובזה שהוא פונה בתפילה אליו יתברך והוא יודע יפה שאין מי שיעזרו מלבד הקב"ה מצרה זו ומפורענות זו, הרי הוא מראה שהקב"ה אחד ושמו אחד. ולכן גדולה מעלת התפילה, שהקב"ה ממלא משאלתו ע"י תפילה.
רבי לוי יצחק מברדיצ’ב סנגורן של ישראל, נכנס לבית הכנסת בעיר לבוב, וראה קבוצת סוחרים הממהרים ליריד, מתפללים במהירות ובחטף תפילת שחרית.
כשסימו את התפילה פנה אליהם רבי לוי יצחק ואמר: "ברצוני לומר לכם דבר מה".
היטו הסוחרים אזניהם לשמוע מה בפי הצדיק. פתח רבי לוי יצחק ואמר: "א, א, ב, ב, ב."
התפלאו הסוחרים לשמוע קולות אלו מפי הצדיק ולא הבינו כוונתו.
המשיך הצדיק: "מ, מ, מ, ג, ג, ג". וכשראה את המבט השואל בעיניהם, אמר: "מדוע אינכם מבינים את דברי? הלא כך אתם שוחחתם עם רבונו של עולם עתה, כשחטפתם את תפילתכם" שתקו הסוחרים ולא ענו.
לפתע נענה אחד הסוחרים, ואמר: רבנו, אמת היא כי התפילה שהתפללנו היתה הברות קטועות, אולם רבונו של עולם, שיודע תעלומות, מבין גם את שפתנו את הברותינו כשם שאמא מבינה את שפת תינוקה, כשממלמל הברות קטועות!"
כששמע סנגורן של ישראל את תשובתו המחוכמת של הסוחר, אורו פניו, והוא החל רוקד משמחה מאז היה מספר מעשה זה בהזדמנויות שונות, ובסימו היה מוסיף: "רבונו של עולם, ראה את בניך הנתונים למשסה בין גויים לרדיפות ולתלאות, בכל זאת מקיימים הם מצוותיך במסירות נפש, קמים לתפילה, ואפילו שממלמלים הם את התפילה בהברות קטועות, הרי הם מתרפסים לפניך כתינוק לפני אמו".
"חובתו של כל יהודי להתפלל לשלומה של הבריאה כולה, תפילה לגאולתו של העם כולו". כך אמר רבי נפתלי מרופשיץ, והסביר זאת במשל הבא:
הצאר הרוסי, נקולאי הראשון השקיף על מסדר גיסותיו שנערך לפניו. אחד מאויבי המלך מצא שעה זו כשרה לטעון רובהו לכונו אל ליבו של הצאר. חייל פשוט שהבחין בכוונתו של המתנקש, רץ במהירות הבזק אל הצאר ומשך אותו הצידה, במעשהו זה הציל את המלך ממוות בטוח.
"במה אוכל לגמול לך על שהצלת את חיי?" שאל הצאר בקול נרגש.
"הסמל של כתתי הוא רשע מרושע, ועושה לי צרות צרורות", השיב החייל, ציווה נא, הוד מעלתך הצאר, שיחדל לענותינו".
"טיפש בן טיפש" אמר המלך בחיוך מתחת לשפמו: "מדוע מבקש הנך בקשה כה אוילית, הן יכלת לבקש שאעשה אותך עצמך לקצין, לגנרל...."
הנמשל הוא, שיהודי מתפלל לה’ להחלמה ממחלה, לקצו של כאב שיניים, לפרנסה טובה, אולם כל אלה אינם אלא קטנות, מוטב להתפלל לגאולת כלל ישראל ובתוך הכלל יושע גם הפרט.
רבי חיים שהיה ברבות הימים להרב הקדוש המפורסם מפאנז – היה בעל יסורים קשים, רגלו החולה הכאיבה לו מאוד, ועל אף כל יסוריו לא נמנע מעבודתו בקודש.
הכנות רבות היה עושה קודם התפילה בדבקות עצומה ובהתפשטות הגשמיות, לפעמים לא יכול היה ללכת על רגליו בגלל הפצעים והכאבים, והיה מוכרח להשען על אחד או שנים ממשמשיו בעת לכתו אבל כל זאת עד שהגיע עד סף בית המדרש.
מורא היה נופל למראה דבקותו והתלהבותו, עבודת התפילה שלו היתה בכל גופו ובכל אבריו, אף שרגלו החולה היתה זבה דם מרוב תנועות ורקיעות שעשה בה.
כשראתה זאת הרבנית, אשת רבי נפתלי מרופשיץ, נכנסה אל בעלה ואמרה לו:
"מדוע אתה מניחו לרקוע ברגלו החולה בשעת התפילה?" אמור נא לו שאינו רשאי לרקוע כי אם ברגלו הבריאה בלבד!
השיב לה רבי נפתלי: "ומה אעשה לו? אילו ידעתי שהוא יודע ומרגיש באיזו רגל הוא רוקע – היטיתי מונע זאת ממנו – אבל הוא בעצמו אינו חש בשעת התפילה איזו רגל היא הבריאה ואיזו היא החולה"... (613 סיפורי על תרי"ג).
ה’ אלוהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך (ואתחנן ג-כד)
עלנו לשבח לאדון הכל
לפני שמתחיל משה להתפלל הוא מהלל ומשבח את בורא עולם ומכאן למדו חז"ל שלפני שמתפללים משבחים את בורא עולם ולכן תיקנו שלוש ברכות ראשונות בתפילת העמידה יהיו ברכות שבח לה’.
משל למה הדבר דומה, למלך שראה אשה וביקש ממנה להינשא לו, והיה הולך ומבקש ממנה הרבה פעמים, והיא לא נתרצתה להינשא לו, אבל לאחר שהפציר בה פעמים הרבה, נישאה לו, לא עברו ימים מרובים והוא כעס עליה וביקש לגרשה. אמרה לו האשה, וכי לא אמרתי לך פעמים הרבה שאיני רוצה להינשא לך. אתה שפיתית אותי להנשא לך, כלום הגון עכשיו לגרשני. כך אמר משה להקב"ה, כשנגלית עלי בסנה הסתרתי פני ממך. ואח"כ הפצרת בי שאלך למצרים ושאומר לפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני לא רציתי לילך ואתה הפצרת בי עד שהלכתי, ועכשיו אתה משפיל אותי עד כדי כך, שאני מתחנן בפניך כל כך להכנס לא"י ואתה מסרב למלא בקשתי. והרי מדתך לשלם מדה כנגד מדה. ואם חטאתי בחטא המרגלים, הרי הם נענשו מפני שהוציא דבת הארץ רעה, ואילו אני דברתי בשבחה של א"י שהיא ארץ זבת חלב ודבש. ואם יש בידי שום עון, הענש אותי כפי אותו עון.
ועוד אמר משה לפני הקב"ה והרי עצמותיו של יוסף זכו להכנס לארץ ואני איני זוכה, אם בגלל יוסף ירדו אבותינו למצרים, הרי על ידי נגאלו ממצרים, ועאכ"ו שזכאי אני להכנס לא"י.
אחד הטעמים מדוע לא קיבל הקב"ה תפילת משה ומשה נקבר בחוץ לארץ, זה כדי שיהיה תקוה למתי חוץ לארץ. שמשל לאדם שהלך לשאוב מים מהבאר עם כד חרס ונפל הכד לבאר והיה מצטער מאד, בנתיים הגיע עבד המלך לשאוב מים עם כד זהב וגם כד זה נפל למים, החל האיש צוהל ושמח. שאלו אותו על מה אתה שמח ענה להם, עד עכשיו מצטער הייתי על כד החרס שלי שהרי אף אחד לא ירד לעומק הבאר להשיבו לי, אבל עכשיו שנפל כד המלך ודאי שירדו לבור להביאו ואגב כן יעלו גם את כדי. והנמשל עכשיו שמשה קבור בחו"ל ובתחיית המתים ודאי יביאו הקב"ה לארץ, אם כן יחד עמו כבר יביא הקב"ה את שאר מתי ישראל. (מעשה אבות)
בעיר דנציג היה יהודי עשיר וירא שמים בתכלית. והיה לו בית חרושת של יין שרף, והיה מטיב עם כל הבריות, אבל לא היו לו בנים כי אם בת אחת, והבת הזו מקטנותה היה לה טבע רע מאוד, לא היתה שומעת כלל בקול אביה ואמה, והיתה נוטה מן הדרך הטובה והישרה ללכת בדרך לא טוב. ומיום ליום היתה נעשית יותר גרועה במדותיה הרעות עד שנעשית בת שש עשרה שנה. וכבר הוריה לא יכלו לסבול אותה, ונעשה להם בושה, בפרט שהם היו ממשפחה רמה ומיוחסת, ולכן התיעצו שניהם וגמרו ביניהם לחתן אותה ולקחת לה בחור מבני הישיבה, אולי על ידי כן תתישב בדעתה ותשפר מדותיה, וכן עשו והשיאו אותה לבחור תלמיד חכם וירא שמים בתכלית. ואחרי שנה ילדה בן זכר, ולאחר מכן בערך שלושה חדשים עזבה את הילד בעריסה וברחה עם אחד ערל למרחקים, וכשנודע הדבר לבעלה, לקח את הילד וזרקו בבית חותנו והלך לו.
הזקן החסיד גידל את הילד כפי רצונו וחינך אותו בישיבה, וכשהגיע לגיל שמונה עשרה שנה הכניסו לחופה, והוא היה פקח מאוד, והיה לו גם חבר בישיבה שגם הוא היה נשוי חדש. והנה באחד הימים ראו שני האברכים אדם עני אחד מבני עירם שנסע למרחקים והביא מיני סחורות שלא היו נמצאים בעירם ומכרם שם, וכל אנשי העיר התנפלו על הסחורה לקנותה, ומזה החל להתרומם מזל האיש הזה, ונסע גם פעם שניה ושלישית, ונעשה אחד מעשירי העיר, ושני החברים האברכים האלו התקנאו באיש הזה, וגמרו ביניהם לנסוע גם הם למרחקים להביא מן הסחורות שהיה מביא האיש הזה.
כאשר שמע החסיד את אשר חושב נכדו לעשות, אמר לו: בני, למה אתה צריך לסחור, ברוך ה’ כל מה שיש לי שלך הוא ולא חסר לך דבר, ומה לך ולנסיעות למרחקים, אתה תשב ותלמד ואל תדאג לשום דבר, כי ברוך ה’ יש לך כל טוב, אבל כל אשר הפציר ללא הועיל, ויקח כסף בידו ונסע הוא עם חברו, ובכל יום ששי בבוקר היו שובתים עד מוצאי שבת. וכך הלכו בדרך משך שלושה שבועות, ובשבוע הרביעי הגיעו למדבר שמם ולא ידעו מה לעשות, היו מתפללים לה’ שיזמין להם מקום ישוב ולא יבוא חלול שבת על ידם, והנה לפנות ערב הגיעו לכפר קטן שהיה שם רק איזה חמישה בתים בערך, ומצאו שם ערל אחד בעל שפם גדול מטייל ליד ביתו, אמרה לו אנחנו יהודים ורוצים לשבות אצלך בשבת תן לנו מקום ללון ואנחנו משלמים לך כסף מלא, אמר להם יש לי חדר עבורכם ליד התנור ואני אביא לכם מחצלות, ותשבתו כאן שבתכם, ויראו שאין להם מה לאכל, שאלו ממנו אם יש יהודים בכפר הזה? אמר להם: הנה קרוב לכאן מהלך שעה יש עיר גדולה ומלאה יהודים. אמרו לו: הנה כסף קח ולך, קנה לנו לחם וזיתים ומיני ממתקים ופרות לכבוד שבת, וירכב הגוי על הסוס והלך ובינתים חשך היום והגוי טרם שב.
ויעמדו להתפלל מנחה, ויראו לתמהונם שזקנה אחת נוצריה ניגשה עם שני נרות בידה והדליקה אותם על יד התנור, ושמעו איך שהנוצריה מברכת בשם ומלכות להדליק נר של שבת, ואחרי הברכה פתחה ידיה כלפי מעלה והתחילה לבכות ולומר: רבונו של עולם, אל תקברני בקבר הגויים האלה ותהיה מנוחתי אחר מותי בקבר ישראל, וכך חזרה על דברים אלו כמה פעמים בבכיות מעמוקא דלבא, והם משתוממים לראות המראה הזה. ופתאום הזקנה הפכה פניה וראתה שני יהודים עם זקן ופאות, שאלה אותם בלשון אידיש: מאין אתם? ענו לה: אנחנו מעיר דנציג, כשמעה זאת התחילה לבכות ושאלה אותם מאיזו משפחה אתם? ויען האברך האחד ויאמר אני נכד פלוני, וכשמעה זאת אמרה: בני, עדיין אבא חי? וקרבה אליו לנשק אותו והוא לא נתן לה לנגוע בו ודחף אותה בכל כוחו, באמרו הרי היא נוצריה, איך קוראת לו בני? כשהיא שמעה מלה נוצריה מפי בנה צעקה ונפלה על הרצפה. בינתיים בא הגוי וראה אותה מתה, התחיל לבכות ולילל כילד קטן, והיה מכה ראשו על האבנים וצועק, אמי, אמי. שאלוהו היהודים: ומה אתה צועק ובוכה כל כך? מאחר שהיא זקנה, ואם לא אינני בוכה על מיתת אמי, אלא אספר לכם על מה אני בוכה.
אמר להם, דעו לכם שבכפר הזה יש כומר שברשותו לעשות כל מה שהוא רוצה, ואני מעולם לא השתויתי עמו בשום ענין, ותמיד היתה מחלוקת בינינו, וכתב בפנקסו, שלאחר מיתת אמו יחרים את כל הרכוש לכנסיה, ועכשיו שמתה אמו נשאר עני מרוד, כי עתה יקחו מידו את התנור וגם את הבית ואת כל הרכוש אשר לו. אמרו לו אל תבכה, יש לנו עצה שלא יאבד לך מאומה מן רכושך, ורק שלא תרעיש, כדי שלא ידע אף אחד שמתה אמך, ובמוצאי שבת נסדר שישאר לך כל הרכוש. הערל התנחם קצת בדבריהם, והמתין עד למוצאי שבת. ויאמרו לו: אנחנו גוזרים שערותיה בתספורת כמו יהודה, ואנחנו נקח אותה על העגלה לעיר הקרובה לכאן, ואנחנו נאמר שמצאנו אותה בדרך מתה, ונקבור אות בקבר ישראל, ומה אכפת לך אם תקבר היא בקבר ישראל ועל ידי זה ישאר הכל בידך? וכן עשו, וספרו אותה כמו יהודיה והשכיבו אותה על העגלה ונסעו שלשתם יחד, ובאמצע הדרך ראו את האורות, וידעו שהם כבר מתקרבים לעיר. אמר אחד לשני, ידידי, סוף סוף אימי היא ואני חייב בכבודה האחרון, לכן אני ארד מן העגלה ללכת קצת ברגל, אמר לו חברו: גם אני חייב לחלוק לה כבוד מאחר שראינו שנינו שנתקבלה תפילתה כמו שבקשה שלא תקבר בקבר גויים, ואז ירדו שניהם מן העגלה, אחר כברת ארץ פתאום נהפכה העגלה מן ההר למטה ונשברה , והערל מת במקום יחד עם הסוס. אז הבינו שהכל זה מן השמים, והאמינו שעל ידי תשובתה ותפילתה נעשה דבר זה, לקחו אותה על גביהם והכניסוה לעיר, ותכף קראו לחברה קדישא וקברו אותה בכבוד גדול, וחזרו למקום לדנציג, וספרו את כל המעשה בפני הרבנים, ונתנו הודאה להקדוש ברוך הוא ואמרו ברוך שומע תפילת עמו ישראל ברחמים, עד כאן המעשה.
שערי דמעה לא ננעלו
בתלמוד (ברכות לב) אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר (תהלים ל"ט) "שמעה תפילתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" ופרשו המפרשים כי הסיבה היא שהפתח אשר נכנסים שם התפילות שנאמרות בדמעות אינו נפתח על ידי שום מלאך או ממונה כי אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו פותחו (ז"ל ספר "דרך משה" הובא בפירוש עץ יוסף על עין יעקב שם).
וכדי לסבר את האוזן כיצד יש בכוחן של הדמעות להגיע לפני ולפנים למרות שהדלתות נעולות. יש לדמות הדבר לדלתות של הבית נעולות שאי אפשר להוציא משם כלום מלבד המים שיכולים לעבור תחת הדלת, כך הדמעות, כל המסכים לא יעצרו את התפילה כשהיא עם דמעות.
שאלו את החפץ חיים מה הזכות המיוחדת שהיתה לאמו שזכתה לבן גדול הדור שכזה? לקח הרב ספר תהילים שבביתו, פתח אותו ואמר להם: אתם יודעים מדוע הדפים שבספר בלויים, זה מרוב הדמעות שאימי הזילה על הספר כדי שבנה יצא תלמיד חכם. ישנם המחזרים אחרי רבנים ואדמורים שיברכו את בניהם שיגדלו בתורה, בודאי שטוב וכדאי לקבל ברכה מצדיקים אבל צריך לדעת שלא לשכוח את העיקר, כי כשאדם מתחזק בעבודת השם יתברך ומתפלל מקירות ליבו זו ברכה הגדולה ביותר עבורו.
וסיפר יהודי פשוט קובע עתים לתורה שהיה לו בת שלמדה בבית ספר חרדי וכשהיגע זמנה להנשא לא הצליחה בשידוכין עד שהגיעה לגיל מבוגר ומיום ליום התאחר הזמן. יום אחד למדו בשיעור את דברי הגמרא (ברכות שם) ששערי דמעה לא ננעלו, ומה שדמעות יכולות לפעול בשמים.
מה עשה? באותו לילה כשכולם הלכו לביתם ביקש מגבאי בית הכנסת את המפתחות לשהות שם. סגר על עצמו את דלתות בית הכנסת, פתח את שערי ההיכל ובכה בדמעות שליש, ואמר: רבש"ע משתדל אני להתנהג בתמימות עמך, הרב שלי למד אותי שצריך לחנך את הילדים במקום חרדי, והילדים שלי כולם לומדים מסגרת חינוך חרדי. אנא ממך תזמן לבתי את הבן זוג שמתאים לה, לאחר שגמר להתפלל מקירות לבו ובדמעות, סגר את בית הכנסת והלך לביתו.
סיפר אותו אדם שאף אחד לא היה בבית, ובעודו עולה במדרגות, כבר שמע את הצלצול של הטלפון, מיהר להכנס לביתו ולהרים השפורפרת, והנה זה שדכן מציע שידוך עבור בתו. אותו אדם ראה אור, ואכן לאחר שלושה שבועות בתו התארסה עם אותו בחור בפני כל המסובים. מכאן יש ללמוד שבידו של כל אדם לבטל גזירות רעות ולפעול בשמים רבות לא פחות מהצדיק אם רק יתפלל מקירות ליבו ובדמעות (מהרה"ג ר’ אהרון זכאי שליט"א).
פעם בא יהודי לפני הרב ואמר לו: בשביל מה אני אתפלל להקדוש ברוך הוא? אין לו זמן בשבילי משום שהוא עסוק בכל ענייני העולם. אמר לו הרב: אתה צודק, להקדוש ברוך הוא אין לו זמן בגלל שהוא עסוק רק בך. ומטה אוזן לכל מילה שאתה מבקש ממנו. (הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א לוקט מלבוש יוסף).
ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (אתחנן ג-כו)
יש להקשות לי מה שאמרו חז"ל בתלמוד (יבמות ס"ד) מפני מה עשה הקדוש ברוך הוא את האמהות עקרות משום מתאוה לתפילתן של צדיקים. מדוע אם כן אמר הקדוש ברוך הוא למשה "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" ומנע אותו מלהתפלל?
אומנם הענין יובן על ידי משל לעני אחד שנזדמן לשכונה של אנשים קמצנים, ומכיון שהיה רעב פנה אל איש וביקש ממנו רק בצל, לאחר מכן אמר לו: וכי אפשר לאכול בצלי בלי לחם?! לאחר שקבל לחם אמר: וכי אפשר לאכול בלי לשתות?! ואז בלית ברירה גם אכל וגם שתה. כך גם הקדוש ברוך הוא ידע מה שיכול לקרות עם משה רבינו ע"ה שבתחילה יבקש מעט ולבסוף יקבל הכל, ולכן כשראה שהתפילות עלו על גדותיהן אמר לו שיפסיק מלהתפלל משום שאם ימשיך להתפלל כבר יכמרו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ובהכרח שיסכים לתפילותיו של משה להכנס לארץ. (ממרן הגר"ע יוסף שליט"א).
שמא תאמר, ומה בכך שיכנס משה לארץ? כבר אמר המקובל רבינו מאיר פאפריש זצ"ל שהרי אמרו חז"ל שמעשי ידיו של משה לא בטלו, והמשכן שבנה לא נחרב אלא נגנז, ואין היה נכנס משה לארץ ישראל ובונה את בית הבחירה, כשעם ישראל היו חוטאים בהכרח שתהיה חלילה כליה על עם ישראל, כי הקדוש ברוך הוא לא ישפוך את חמתו על מעשי ידיו של משה רבינו, בתור כפרה על עם ישראל, לכן מנע ממשה רבנו שיכנס לארץ. וזהו שאמר משה רבנו לבני ישראל, "ויתעבר ה’ בי למענכם", הקדוש ברוך הוא מנע ממני להכנס לארץ למענכם להצילכם בשעת חורי (לבוש יוסף).
ועוד נאמר ,רב לך" ..מפרש רש"י שרב לך השכר שיהיה לך בעולם הבא וגם "רב לך" מידה כנגד מידה לא בטלה כך אמר משה רבינו לקורח שהאדמה בלעה אותו ואת עדתו עד טבורם וביקשו רחמים ממשה ומשה לא ויתר ואמר להם רב לך..ואז האדמה בלעה אותם כליל. כשם שמשה לא חס עליהם כך גם הקב’’ה לא חס לתפילתו ורומז למשה באמירת "רב לך"...
ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (אתחנן ג-כו)
ובגללכם שבקשתם ממני להוציא לכם מים מן הסלע והכעסתם אותי ואמרתי לכם שמעו נא המורים, גרמתם לכך שכעס עלי הקב"ה וגזר שלא אזכה להכנס לארץ ישראל. ולא זו בלבד שלא רצה לקבל תפילתי אלא אף לא רצה לשמוע דברי, כעבד שכעס עליו רבו, שמלבד זה שאינו רוצה לעשות בקשתו אף אינו רוצה לשמוע דבריו.
שאם היה החטא מה שאמרתי שמעו נא המורים, הרי החטא לא היה חמור כל כך שהעונש יהיה חמור שלא תישמע תפילתי.
ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה, אמר הקב"ה למשה זה שאתה מבקש ממני שאני אבטל השבועה שנשבעתי, בקשה גדולה היא, כי שתי שבועות נשבעתי, האחת לאבדם במדבר שלא יזכו להכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים, ואפילו כשיבוא מלך המשיח בע"ה והמתים יקומו לתחיה לא יכנסו. והשבועה השניה שאתה לא תכנס לא"י. ואם אתה רוצה שאתיר שבועתי ואתן לך רשות להכנס לא"י הרי השבועה השני שנשבעתי לאבדם במדבר צריכה להתקיים. ואם אתה רוצה שתתבטל שבועה זו ואמחול לישראל, צריכה להתקיים השבועה שנשבעתי שלא תכנס לארץ ישראל ועכשיו פסוק איזו משתי השבועות תתקיים.
ויש לכם לשאול, מה קשר יש בין זו לזו והרי בכח הקב"ה היה לבטל שבועה זו שיכנסו לא"י כשיבוא המלך המשיח והמתים יקומו לתחיה. וכן לבטל את שבועתו של משה רבנו שיכנס לארץ ישראל.
אבל עליכם לדעת שהדין הוא אדם שנשבע ואמר אל יכנס פלוני לביתי, אם נפל הבית ואח"כ חזר ונבנה, מותר להכנס בו. כיון שהשבועה היתה על הבית הזה, וכאן נשבע הקב"ה שלא יכנס הדור ההוא לא"י, ונוסח השבועה היה כמו שנאמר בכתוב: אשר נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי.
והוכיחו חכמים שלא חלה השבועה אלא בזמן (שהבית) קיים. אבל עכשיו שנחרב, הרי כשיבנה הבית בע"ה בימות המשיח יקרא בית אחר, ויהיה מותר להם להכנס.
משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו וגירשו מארמונו ונשבע שלא יכנס עוד לארמונו. לימים עבר כעסו ורצה שבנו יכנס מה עשה, הרס את הארמן וחזר ובנאו. והכניס את בנו ונקרא ששבועתו נתקיימה ויכול להכניס את בנו. היה משה רבנו מכניס את ישראל לארץ היה מבטל את יצר הע"ז. ואם לא היו עובדי ע"ז לא היו עתיד בית המקדש להחרב ולא היתה ירושלים חרבה והיו נשארים תמיד במקומם ושום אומה לא היתה יכולה לשלוט בהם. ולכן אמר הקב"ה למשה רבנו, אם אתה רוצה שתתבטל שבועתך ואתה רוצה להכנס לארץ ישראל יתבטל ליצר הרע של ע"ז ולא יחרב בית המקדש ואכן לא יוכלו להכנס לא"י אם לא יחרב המקדש. ואם אתה רוצה שיכנסו, עלי לקים שבועה זו שלא תכנס לארץ.
ועוד, שעליכם לדעת שאילו היה משה רבנו נכנס לא"י והיה בונה את בית המקדש בידיו לא היה בית המקדש חרב כלל, ואם היו ישראל חוטאים לא היה הקב"ה שופך את זעמו על העצים והאבנים אלא על ישראל. ולכן גזר הקב"ה שלא הכנס לא"י ולא יבנה ביהמ"ק, שבשעת כעסו ישפוך חמתו על העצים והאבנים, וישראל היו חיים וקיימים.
משל מה הדבר דומה, למלך שבנה ארמון לדור בו הוא ובנו. יום אחד כעס על בנו וביקש להורגו ושפך חמתו על הארמון והרסו. כך עשה הקב"ה חסד עם ישראל ששפך חמתו על העצים והאבנים אמר הקב"ה למשה: אם אין אתה רוצה שאשפוך חמתי עליהם עלי לקיים השבועה שלא תכנס לארץ.
ויש מפרשים שבשעה שחטאו ישראל בעגל יצאו חמישה מלאכי חבלה כדי להזיק את ישראל. והזכיר משה רבנו את זכות האבות וביטל שלשה ונשארו אף וחימה. אמר משה להקב"ה אתה תבטל מלאך אחד הנקרא אף ואני אבטל המלך השני הנקרא חימה. מה עשה משה רבנו, חפר חפירה בארץ וקבר שם את חימה שלא זז משם וכשישראל חוטאים פותח פיו כדי לבלוע אותם, ולכן נקרא המקום הזה פעור. שבשעה שישראל חוטאים פוער זה פיו כדי לבולעם. ומשה רבנו קבור שם ממול. וכשרואה קברו של משה רבנו הוא חוזר ומתחבא שם מיראת משה רבנו. והקב"ה ביקש לעשות חסד עם ישראל שלא יקבר בא"י, ולכן אמר הקב"ה למשה, אם רוצה אתה שאבטל "אעברה נא" שאבטל גזרתי, אתה צריך לבטל "סלח נא" שאמרת, שאם לא היית שם היה המלאך הזה פוער פיו ובולע את ישראל. ואם אתה רוצה לקיים הסלח נא, בטל אעברה נא. וזהו שמלאך זה לא יעשה לכם כל רע.
ויש מפרשים בך, שנחלקו חכמים אם חכם יכול להתיר שבועת עצמו. יש אומרים שמתיר לעצמו ויש אומרים שאינו יכול להתיר לעצמו, אלא ילך אצל חכם אחר. וכאן ביקש משה רבנו שיתיר שבועתו שנשבע שלא יכנס לא"י, והיה סבור שהקב"ה יכול להתיר לעצמו. וראינו שכל כוחו של משה בשעה שהתפלל על ישראל כשעשו העגל היה בזה שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, היינו זכור השבועה שנשבעת להם בך. עכשיו אמר הקב"ה למשה, ממה נפשך אם אני יכול להתיר שבועתי הרי גם שבועה זו אני יכול להתיר.
ויש אומרים שזה שאמר לו הקב"ה רב לך, נחמה היתה בכך למשה שרצה להכנס לא"י, וכך אמר לו הקב"ה זה שאתה רוצה להכנס לא"י מפני שאתה רוצה להשיג מעלה גדולה מזו שיש לך דע שרב לך הרבה שכר טוב מוכן לך בעולם הבא. כמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ולא יחסר לך כלום שמעלה אני עליך כאילו נכנסת לא"י וקיימת את כל המצוות התלויות בארץ. שאומר הכתוב: ויתעבר ה’ בי למענכם, זה שכעס הקב"ה עלי, לטובתכם היה, ואם אתה רוצה להשיג מעלה יתרה בסודות התורה, מפני שא"י מסוגלת לכך ברוב קדושתה, הרי אני יכול לזכות אותך בידיעת סודות התורה גם כאן.
כדי שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר אין זה אלא שעשה עבירות ולכן אין תפילתו מתקבלת.
התפלל משה ואמר אם אין אני יכול להכנס לא"י ברגלי, שנשבעת שלא אכנס, אעוף כצפור או דרך מערה ההולכת לשם. אמר לו הקב"ה דבר זה אי אפשר אמר לו משה, אם כן אראה את הארץ מרחוק (מעם לועז).
רב לך אל תוסף דבר אלי מובא בזוהר שלכל אדם הוקצב לו כמה מילים לדבר במשך כל ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר מקרב מיתתו, חוץ מדברי תורה שמרבה חיים לכן אמר קוהלת אל תהי כסיל, למה תמות בלא עתך? כי הכסיל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו (פניני התורה).
על ראש פסגה ושא עיניך ומה ודפנה ותימנה ומזרחה וראה בעינך כי לא תעבור את הירדן הזה (אתחנן ג-כז)
ואם תשאלו והרי יותר יש צער גדול לאדם כשרואה דבר ואינו יכול להשיגו. והרי זה דומה לאדם שמראים לו מאכל מרחוק ולא נותנים לו לאכול אותו.
אבל עליכם לדעת שכבר בארנו שהיה קשה על משה רבנו זה שעלולים הבריות לומר שגם הוא היה בעצת המרגלים ולכן נגזר עליו שלא להכנס לא"י. כמו שנאמר וכל מנאצי לא יראוה (במדבר יד) לכן ביקש משה רבנו מהקב"ה שלכל הפחות יראה לו את הארץ כדי שלא יאמרו העולם שנטל חלק בעצת המרגלים שהרי המרגלים לא זכו אפילו לראות את הארץ.
וזה שנקט הכתוב ימה וצפונה, והרי המזרח הוא החלק הראשון של העולם שמשם זורחת השמש, אבל עליכם לדעת שישראל היו למזרחה של ארץ ישראל וכבר נתבאר שהקב"ה הראה למשה המקומות הרחוקים שבא"י כאילו היו קרובים אליו ואם משה רבנו היה במזרח, בודאי הראו הקב"ה את המקומות שבמערב הרחוקים. כאילו קרובים לו. וזה היה פלא גדול ביותר שנתן הקב"ה כוח בעיניו לראות את המקומות המרוחקים פרט לפרט, וכל המקומות הניסתרים וכל הערים והכפריים, כאילו היה הולך ברגלו ממקום למקום ורואה אותם בעיניו.
ואחרי שקראנו כל הדברים האלה יש לכם לתמוה הרבה, מה הטעם שאחרי שהתפלל משה כ"כ הרבה פעמים והתחנן כל כך, לא קיבל הקב"ה תפילתו, והרי לא היה בעולם איש יותר גדול ממשה רבינו, ועוד שהרי מזה עלול היה לצאת נזק גדול שישראל יתייאשו ולא יתפללו שיאמרו משה רבנו התפלל כלל כך ולא נענה. אנו עאכ"ו שלא תתקבל תפילתנו, שאין אנו כלום לגבי משה. אבל עליכם לדעת שתי סיבות היו שלא נתקבלה תפילתו.
הסיבה הראשונה שכבר בארנו לעיל שכל דבר שגזר הקב"ה ו נשבע על כך, גזרה זו אינה מתבטלת לא בתפילה ולא בשום דבר אחר. וכאן ידע משה רבנו שתפילתו לא תתקבל, ולכן סילק הגדולה מעצמו ומסרה ליהושע. ואח"כ התפלל שיכנס לא"י, שהרי השבועה היתה שלא יכניס את ישראל לא"י, ועכשיו יהושע יכניסם. והרי הוא כשאר אדם ולכן לא קיבל הקב"ה תפילתו, שלא יהיה זה לפי כבודו של משה שיהושע יהיה הרב ומשה יהיה כאחד העם.
הסיבה השניה כל המדבר בגנות ישראל עונשו מרובה. ולכן לא נתקבלה תפילתו של משה רבנו, שיאמרו ישראל אם משה שהיה מנהיגנו ורצה להוכיחנו כייסר איש את בנו ואמר לנו שמעו נא המורים נענש בגלל כן ולא נתקבלה תפילתו להכנס לא"י, אנו על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להזהר בכבוד חברנו ולא ידבר זה על זה לשון הרע, שבוודאי אדם העושה כן ייענש קשה.
ועדיין יש לכם לשאול מה הטעם שבשעה שאמר הקב"ה לאהרון הכהן שיעלה להר ההר שכבר הגיעה שעתו למות, עלה מיד עם משה ולא אמר דבר ונפטר, ולא התחנן ולא הפציר כלל להכנס לארץ ישראל כדי לקיים המצוות התלויות בארץ, כפי שהתפלל משה כדי להכנס לארץ ישראל.
אבל עליכם לדעת שהרבה טעמים היו לאהרון שלא התחנן להכנס לא"י ואלו הם:
הטעם הראשון שהיתה לו נחת וזכות גדולה שבניו עתידים היו לרשת מקומו. אבל משה רבנו לא זכה לכך שבניו ירשו גדולתו, וזה היה צער גדול בשבילו, לפיכך התחנן כל כך וביקש להכנס לארץ ישראל.
והטעם השני כי עיקר המצוות התלויות בארץ עתיד היה אהרון להנות מהן, כגון תרומות ומעשרות ומתנות כהונה שניתנים לכהנים, ואפשר היה לחשוד בו שזה שהוא מתחנן כל כך להכנס לא"י מפני שרוצה לקבל את מתנות הכהונה. אבל משה רבנו לא היה עתיד ליטול מכל אותם המתנות השייכות לכהנים, לכן הפציר כל כך להכנס.
והטעם השלישי שהמעלה שהשיג משה רבנו היתה מעלה גדולה ביותר שהיה מדבר עם הקב"ה פנים בפנים, וקרן עור פניו עד שלא היו ישראל יכולים להסתכל בו ובבואו לדבר עם ישראל היה צריך לשים על פניו מסוה, וזה בא מזיו השכינה בדברה עמו. ולמעלה זו לא הגיע שום נביא, ורק הצדיקים בגן עדן יכולים להגיע אליה. כל אחד כפי מדרגתו, ולכן לא רצה משה למות. אמר: מה תועלת במיתתו, אם המעלה של העולם הבא כבר השגתי בחיים אבל אהרון הכהן שלא היה יכול להשיג מעלה זו בעודו בזה העולם, ביקש להיפרד מן העולם הזה שעה אחת קודם. כדי לילך לגן עדן להשיג מעלה זו להנות מזיו השכינה.
והטעם הרביעי לפי שראה אהרון ברוח הקודש שנפשו צריכה להתגלגל בעזרא הסופר שעלה מבבל ובנה את בית המקדש, וזה מרומז בפסוק הנאמר בעזרא הסופר שעלה מבבל ובנה את בית המקדש, וזה מרומז בפסוק הנאמר בעזרא הוא אהרון הראש הוא עזרא (עזרא ז, ה-ו) כדי לרמוז שאהרון נתגלגל בעזרא. וכן תראו שהשם עזרא בגימטריא רע"ח והשם אהרון בגימטריה רנ"ו, ונשארו כ"ב, לרמוז, שאחרי כ"ב דורות חזר אהרון ונתגלגל בזה העולם. וכן אהרון במספר קטן בגימטריה י"ג וד’ אותיות אהרון הם י,ז. (וגם עזרא במספר קטן י"ז לרמוז שאהרון הוא עזרא).
ולכן לא התחנן אהרון להכנס לארץ ישראל, כיון שראה ברוח הקודש שהוא עתיד להתגלגל לזה העולם ויבנה בית המקדש על ידו, ואז יקים המצוות התלויות בארץ, אבל נשמתו של משה רבנו גנוזה תחת כסא הכבוד, ושוב לא היתה נפשו חוזרת ומתגלגלת בזה העולם. בפטירת משה רבנו, לכן התחנן כל כך והפציר להכנס לארץ ישראל.
והטעם החמישי שיודע היה אהרון שהקב"ה נשבע וגזר שלא יכנסו לא"י, וכל גזרה שיש עמה שבועה אינה מתבטלת. אבל למשה רבנו היתה טענה, שאמר כיון שאמר לי הקב"ה לכבוש את ארצות סיחון ועוג ואחלק אותם בידי לבני ראובן וגד ולחצי שבט המנשה. משמע שכבר התיר השבועה, ולכן העיז להתחנן שיכנס לארץ ישראל. ועוד, כיון שהקב"ה נשבע לכן לא תביאו את הקהל הזה (במד’ כ), שנשבע הקב"ה שמשה ואהרון יחד לא יכניסו את ישראל לא"י, לכן לא העיז אהרון להתפלל לפני השי"ת, אבל משה רבנו משראה שמת אהרון אחיו, מצא פתח לשבועה, כי טען אתה נשבעת ששנינו יחד לא נכנס לא’’י אבל עכשיו שמת אהרון נתבטלה השבועה. וכך הדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו (מעם לועז).
לא תוסיפו עלהדבר אשר אנוכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו (אתחנן ד-ב)
רמזו בזה שאם אדם אינו שלם ביראת שמים אז הוא זקוק לגדרים וסיגים הרבה לכן כתוב ואתם הדבקים בשם אלקיכם זאת אומרת לא תצטרכו להוסיף לא סיגים ולא גדרים זהו לא תוסיפו (פניני התורה).
ראה למדתי אתכם, כאשר צוני השם אלקי לעשות כן בקרב הארץ, היו הרבה פילוסופים שחשבו לחיות חיים קדושים ולהגיע לשלמות נפשם באופן שצריך לברוח מן הישוב למדבריות ולחיות בסגופים ולפרוש מחיי העולם הזה, אבל טעות בידם, לא כן דרכה של תורה הכתוב אומר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וטהרה ולעמוד בנסיונות בכל מה שהוא רואה וכו’ זהו בקרב הארץ (ערבי נחל לוקטו מאהבת חיים)