פרשת במדבר

דבר החסידות – פרשת במדבר

ב"ה          [למעוניינים: אנו מחפשים תורם למסיבת ראש חודש סיון במרום כנען. ראה בתחתית העמוד]

 

דבר החסידות – פרשת במדבר

 

מרחק 'תחום שבת' במדבר

 

פעם שח הרבי רמ"מ מקוצק:

הגמרא מספרת (עירובין כא, ב): "בשעה שתיקן שלמה עירובין ונטילת ידים – יצתה בת קול ואמרה "בני אם חכם לבך – ישמח לבי גם אני" (משלי כג, טו).

וקשה, וכי מהי החכמה הגדולה לתקן עירובין ונטילת ידים, שזקוקים לכך את שלמה המלך החכם מכל האדם?

אלא, ענה הרבי:

-         החכמה הכי גדולה היא: "עירובין" – היכן צריך להתערב, ו"נטילת ידים" – היכן צריך למשוך ידיים ולא להתערב...

(ובאופן אחר קצת מצאתי ("אמת ואמונה" – קוצק, אות קיג): "אך התורה רמזה: עירובין ונט"י זה החכמה הגדולה, להיות מעורב בדבר ולהיות נקי" ובמקום אחר: "עירובין – פירוש, שידיך יהיו מעורבות ביישובו של עולם, נטילת ידים – פירוש, שידיך יהיו נטולות ממהומת העולם")

 

~~~

בפרשתנו (ב, ב) מצווה התורה על חניית בני ישראל במדבר: "מנגד סביב לאהל מועד יחנו". מפרש רש"י: "מנגד – מרחוק מיל . . כאלפיים אמה, שיוכלו לבוא בשבת, משה ואהרן ובניו, והלויים חונים בסמוך לו".

כלומר, שחניית בני ישראל צריכה להיות קרובה למשכן פחות מאלפיים אמה, כך שיוכלו ללכת בשבת למשכן, ללא איסור "תחומין".

וצריך להבין:

א)    הטעם שרש"י כותב "שיוכלו ללכת בשבת" – הוא סיבה למה לא להרחיק את בני ישראל יותר מאלפיים אמה מהמשכן. אבל מדוע יעלה על הדעת מלכתחילה שצריך להרחיק כל כך את בני ישראל מהמשכן?

ב)    מדוע צריך רש"י להוסיף "משה ואהרן ובניו, והלויים חונים בסמוך לו". כלומר איזה הסבר זה מוסיף למרחק החניה של בנ"י*?

אלא:

מכך שהפסוק כותב שבנ"י יחנו מנגד לאהל מועד (ולא נאמר 'נוכח' או 'לפני') – מובן שהתורה מצווה להתרחק כמה שיותר מהמשכן, והטעם פשוט: מכיוון שהתורה מזהירה כמה פעמים בהמשך "והזר הקרב יומת" – לכן יש צורך להרחיק את מחנה ישראל שלא יכנסו בטעות למשכן.

ועל זה מבהיר רש"י שבכל זאת הם צריכים להיות בתוך אלפיים אמה בגלל איסור תחומין. ומובן גם מדוע רש"י מוסיף "והלויים חונים בסמוך לו", כדי להסביר מדוע הם כן קרובים – כי עליהם הוטל התפקיד לשמור את "משמרת המשכן".

אבל עדיין לא מובן, מדוע צריך רש"י לפרט גם "משה ואהרן ובניו", הרי הם כלולים כבר בשבט לוי?

מסביר הרבי:

על דברי רש"י יכולה להתעורר כאן קושיא חזקה: הרי מסביב למשכן מכל הצדדים חנו הלויים, ואם כן, מדוע צריכים בנ"י לחנות אלפיים אמה קרוב למשכן? הם יכולים לחנות יותר רחוק – אלפיים אמה ממחנה הלויים (שהרי איסור תחומין הוא רק במקום שאין בו יישוב)?

אלא התשובה היא: שהלויים חנו רק בשלש רוחות סביב המשכן, ואילו בצד מזרח חנו רק משה ואהרן ובניו (כמפורש בפסוק להלן ג, לח), ומובן שהם לא תפסו שטח גדול כל כך שיוכל להרחיב במידה משמעותית את התחום, ואם כן בנ"י שחונים במזרח לא יכולים להתרחק יותר ממיל מהמשכן (וממשה ואהרן ובניו הסמוכים לו), וכדי שלא לחלק בין המחנות – חנו כולם מרחק מיל מהמשכן.

ומטעם זה מוסיף רש"י "משה ואהרן ובניו" – כי בזה מתבאר מדוע צריך לחנות מרחק מיל מהמשכן, ואי אפשר לחנות מרחק מיל ממחנה הלויים!

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יג, במדבר שיחה א (עמ' 1 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' כ-כא.

 

______________

*)  ברע"ב עה"פ תירץ, שבזה בא לתת טעם למה צריכים בנ"י לבוא למשכן בשבת – שזהו כדי ללמוד תורה ממשה רבינו (ועד"ז פי' במשכיל לדוד), אבל לפי פירוש זה היה רש"י צריך להזכיר את משה בלבד, ולא את אהרן ובניו ואת הלויים.

 

קוראינו הנכבדים ה' עליהם יחיו,

כבר קרוב לשנה, בל"נ, מידי חודש אנו מזמינים את ילדי השכונה למסיבת ראש-חודש. בר"ח אייר הגיעו כ-75 ילדים למקלט צעירי חב"ד, אמרו פסוקים ופרקי תהילים, שמעו סיפור חסידי, נערכה הגרלת פרסים ולסיום קיבלו גלידה אישית.

באפשרותכם להקדיש את מסיבת ראש-חודש הקרובה, לזכות/לע"נ יקיריכם, בסך 180 ₪ או יותר (בתרומה של 300 ₪ נוכל לתת טילון לכל ילד). ובזכות הבל פיהם של תשב"ר תזכו לחודש טוב ומבורך, לששון ולשמחה, לישועה ולנחמה ולגאולה קרובה ונאמר אמן.

 

רשימת התורמים למסיבת ראש-חודש לילדי מרום כנען, בשכונת איביקור, צפת עיה"ק:

חודש כסלו – הרב דובער לברטוב, שליח בניו מכסיקו – 120$

חודש טבת – הרב יעקב פלינט, קראון-הייטס – 120$, לרפו"ש אברהם מיכאל הלוי בן שפרינצה רעכעל שי'.

חודש אדר א' – הר' בנימין שבח, מרום כנען – 200 ₪, לע"נ אמו מסודי נורית בת רבקה ע"ה ובנה ר' גבריאל חי ז"ל.

חודש אדר ב'  [עם הופעת אמן מיוחד] – סיעת חב"ד בעיריית צפת – 1,500 ₪ (הר' שניאור ליפסקר, הר' יורם מעודה, בסיוע הר' ארי' ניסלביץ')

חודש ניסן – משפ' דוידזון, צפת – 250 ₪, לע"נ מרת רבקה ב"ר אברהם אלי' ע"ה.

חודש אייר – אמי מורתי שתחי', לע"נ זקנתי מרת מרים בת ר' משה ע"ה המבורגר. נלב"ע ה' אייר ה'תשע"ו – 180 ₪

חודש סיון – ???

לתרומות שלחו מייל אל: הרב אברהם חיים זילבר שליט"א, This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it. 

דבר החסידות – פרשת במדבר

ב"ה

דבר החסידות – פרשת במדבר

 

"כאילו ילדו"

 

סיפר סבי ר' משה יעקב זילבר ז"ל (חתן הגרא"ח נאה), שזכה לשמש את הרה"ק רבי אהרן מבעלזא זי"ע:

כאשר הגעתי לארץ ישראל, עם הרבי, התחלתי מיד בפעולות להצלת הורי ומשפחתי שנותרו בהונגריה. אבל, עד שזז משהו בבירוקרטיה הציונית – רוב יהדות הונגריה נמוגה בעשן.

כשהגיעה בשורת האיוב כי כל בני משפחתי – למעט אחי ר' אנשל – נרצחו באושוויץ, הייתי תקופה בדיכאון קשה ובחוסר תפקוד.

ואז, כשנכנסתי לרבי, רבי אהרן זי"ע, הוא ניחם אותי באמרו:

”אני איבדתי את כל ילדי, ואתה איבדת את הוריך, על כן מהיום אני אביך ואתה בני" ואז פרצתי בבכי סוער וגם הרבי בכה, וזה עזר לי מעט להתגבר על השבר הגדול.

(שמעתי מאבי ז"ל. נד' ג"כ בספר 'נודע בשיעורים' (תולדות הגרא"ח נאה) עמ' 495)

~~~

על הפסוק בפרשתנו "ואלה תולדות אהרן ומשה" (ג, א), כתב רש"י: "ואינו מזכיר אלא בני אהרן, ונקראו תולדות משה לפי שלימדן תורה. מלמד, שכל המלמד את בן חברו תורה – מעלה עליו הכתוב כאילו ילדו".

ויש להקשות: הלוא גם אהרן בעצמו למד מפי משה, ומדוע איפה לא נחשב גם הוא כ"תולדות משה"?

ויש לומר, שזה מדוייק בדברי רש"י "המלמד את בן חברו תורה": כאשר יש לחברו בן – הרי ע"פ דין מחוייב החבר ללמד את בנו. ועל כן כאשר בא מישהו ומלמד אותו הרי הוא נוהג בכך "לפנים משורת הדין" ומעלה עליו הכתוב כאילו ילדו.

משא"כ אדם שאינו מסוגל ללמוד תורה בעצמו ומישהו מלמדו – הרי הוא חייב ללמדו ע"פ שורת הדין ולכן זה לא נחשב "כאילו ילדו".

ועפ"ז מובן בענייננו:

אמנם משה לימד את אהרן תורה, אבל במקרה זה לא היתה אפשרות אחרת, שכן מלבד משה לא היה מי שילמד את אהרן.

בני אהרן, לעומת זאת, יכלו ללמוד מפי אביהם, ובכך שהקדיש להם משה את זמנו ולימדם – הרי הם נחשבים בניו.

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כג, במדבר שיחה ב (עמ' 8 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 9 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" במדבר ח"א (היכל מנחם תשע"ב) עמ' כב-ג.

 

______________

*)  עוד יש לתרץ: באהרן לא שייך לקראו 'תולדות משה', כי לאחר שנתייחד עמו הדיבור מפי הקב"ה עצמו בפרשת שתויי יין (רש"י שמיני י, ג) – שוב לא שייך לכתוב בו 'תולדות משה', כי "יש בכלל מאתיים מנה" ושרגא בטיהרא מאי אהני. משא"כ בני אהרן שלא שמעו הדיבור מפי הקב"ה – הם אלו שנחשבים תולדות משה. וק"ל.

דבר החסידות – פרשת במדבר (עיוני)

ב"ה

לחביבותא דמילתא מצו"ב גם איזה תמונות מתהלוכת ל"ג בעומר בשכונתנו – מרום כנען צפת עיה"ק. יישר כח לכל המשתתפים והתומכים.

      

דבר החסידות – פרשת במדבר  (עיוני)

 

טוב שכן טוב

בפרשתנו (ג, כט) נאמר "משפחות בני קהת יחנו על ירך המשכן תימנה". כותב רש"י: "וסמוכין להם דגל ראובן החונים תימנה, אוי לרשע ואוי לשכנו, לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלוקתם".

מקורו של רש"י הוא בתנחומא, אבל שם הלשון היא: "שהיו שכנים לקרח ועדתו אבדו עמו במחלקותו", ובבמדבר-רבה הלשון: "ולפי שהיו סמוכים להם . . היו כולם בעלי מחלוקת. . אףהם היו בעלי מריבה".

וההבדל ביניהם: התנחומא אומר רק שנענשו עם עדת קרח משמע שהם עצמם לא חטאו, ואילו בבמד"ר מפורש שהיו גםשותפים בחטא; "בעלי מריבה", ומרש"י שכותב "שנמשכו עמהם במחלוקתם" משמע שבעצם הם לא היו בעלי מריבה ורק שעל ידי השכנות נמשכו במחלוקת.

מבאר הרבי: שיש שלשה אופנים בפעולתו והשפעתו של שכן רע:

א)    גם כשאין לו שום השפעה לרעה מהשכן – הנה עצם זה ששוכן ליד רשע גורם שייענש איתו, וכמו שמצינו במעשה של מרים בת בילגה (בסוף מס' סוכה) שקנסו את כל המשמר בגללה (אף שהם לא חטאו) משום 'אוי לרשע ואוי לשכנו'.

ב)     השכן הרע גורם שהתכונות הרעות של שכנו יצאו מן הכח אל הפועל, שלולא השכנות יכל האדם לשלוט על מדה רעה זו, והשכנות לרשע הביאה את הרע שלו לידי גילוי.

ג)      שכן רע יכול גם לשנות את טבע שכנו, שאף אם היה טוב מצד עצמו – הרי השכן יכול להמשיך אותו למדות רעות עד שישנה את מהותו.

ואלו הן ג' השיטות כאן:

א) התנחומא שנקט רק "אבדו עמו במחלוקתו" סובר שאין השכן הרע פועל שינוי מהותי אלא רק המשכת העונש על השכן שזוהי שייכות חיצונית בלבד. 

ב) מלשון המד"ר "ולפי שהיו סמוכים להם . . היו כולם בעלי מחלוקת. . אף הם היו בעלי מריבה" משמע שגם לפני זה היה להם טבע של מריבה, אלא שהשכנות לקרח גילתה את טבעם הרע והוציאתו אל הפועל.

ג) מוסיף על זה רש"י וכותב "שנמשכו עמהם במחלוקתם", שבזה מחדש עוד יותר: שהשכנות לקרח ועדתו גרמה לשינוי הטבע אצלם – שהמשיכה אותם בתוך מחלוקתם (אף שהם עצמם לא היו שייכים לזה).

והשייכות של פ' במדבר כהכנה למתן-תורה, היא כי התנאי לקבלת התורה היתה "ויחן שם ישראל" כאיש אחד בלב אחד, וזה נעשה ע"י 'שכנות' והתקשרות לצדיק, ש"תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לג, במדבר שיחה ב (עמ' 10 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קח. ועיין בגוף השיחה גם בשלשת האופנים של 'טוב לצדיק טוב לשכנו' ודיוקי הלשונות בכ"א ממקורות הנ"ל. וקצר המצע מהשתרע.

______________

*)  ועל דרך זה מצינו ג' שיטות בהלכה בדין נגע שמופיע אצל השכן, שעל זה נאמר בתו"כ (מצורע יד, מ) "וחלצו – מלמד ששניהם חולצים, מיכן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו, שניהם חולצים שניהם קוצעין שניהם מביאים את האבנים" (ועד"ז הוא במשנה נגעים פי"ב מ"ו):

א) "אם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה – בעל הבית אחר צריך להטפל עמו, דכתיב וחילצו את האבנים לשון רבים כו'" (רע"ב למשנה שם) – שלפי פירוש זה לא חל חיוב על ה'חפצא' של הכותל, כי אם על ה'גברא' – שהשכן צריך להטפל עמו.

ב) הא ד"שניהם חולצים" היינו שהחיוב דחליצת האבן חל גם על חלק האבן של השכן (שלא נראה בו הנגע). ובזה גופא ב' פירושים: שיטת רש"י (בסוף מס' סוכה) שהדין ד"שניהן חולצין" הוא רק "באבן שבמקצוע" [=אבן שבזוית הבית בפינה], שאבן זו יש עליה חיוב לחלוץ את כולה אף שרק חצי ממנה שייך לבית המנוגע.

ג) יש מפרשים (משנה אחרונה לנגעים שם ע"פ הרע"ב והר"ש למשנה נגעים פי"ג מ"ב) שהדין ד"חולץ את כולו" הוא לא רק באבן שבזוית אלא בכל חלקי הכותל המפסיק בין שני הבתים, שגם אז חברו חייב לחלוץ האבנים שבחלק שלו (הבלתי-מנוגע) משום "אוי לרשע אוי לשכנו".

ויש לומר, שג' דינים (ושיטות) אלו הם בהתאם לג' האופנים הנ"ל בפעולת השכנות:

לאופן הא': פעולת השכן היא חיצונית בלבד, ולכן אינו פועל על הכותל (ביתו) של השכן, אלא רק מחייב את השכן שיטפל עמו בחליצת האבנים.

לאופן הב': "אוי לרשע אוי לשכנו" היא השפעה חזקה (ופינימית) יותר, ולכן צריך לחלוץ את כל האבן שבזוית הבית, כי זה השפיע על השכן כאילו גם האבן שלו היא מנוגעת.

אבל לאופן הג': צריך שכנו של ה"רשע" לחלוץ האבנים שבחלק שלו, שזה מראה את שייכותו לשכן, שלכן בכותל זה שבו נראה הנגע בצד אחד של חברו – הרי זה מורה שגם חלק הכותל שלו שייך לנגע (אף שאינו באותה אבן)! ודפח"ח.

דבר החסידות – פרשת במדבר – ערב חגה"ש

דבר החסידות – פרשת במדבר – ערב חגה"ש

 

מה קרה בה' בסיוון?

השבת הנוכחית חלה בה' בסיוון. הגמרא (שבת פח, א) מתארת כך את ההכנות למתן תורה: "בשני (בסיוון) עלה משה וירד, בשלישי עלה וירד . . ברביעי עלה וירד, בחמישי בנה מזבח (כדכתיב "ויבן מזבח תחת ההר" – רש"י) והקריב עליו קרבן".

נשאלת השאלה, הרי בהמשך למזבח ולקרבן מתואר בתורה גם איך שמשה הכניס אותם בברית וקיבלו את "ספר הברית" ואמרו "נעשה ונשמע" ומשה זרק את הדם על העם וכו'. ומדוע מזכירה הגמרא רק ש"בנה מזבח והקריב עליו קרבן"?

בפרשת התמיד שאנו אומרים פעמיים ביום, נאמר "עולת תמיד העשויה בהר סיני" אומרת הגמרא "קרבה ושוב לא פסקה" כלומר, שהכוונה בפסוק הוא לאותו קרבן שהקריב משה בהר סיני"בחמישי בסיון שבנה מזבח" (תוספות) – ועל שמו נקראים כל קרבנות התמיד שהקריבו ישראלבכל הדורות בשם "קרבן תמיד".

ולכאורה לא מובן, הרי ידוע מה שכתב הרמב"ם (פיה"מ חולין ספ"ז) שכל המצוות, גם כאלה שנאמרו לפני מ"ת, אנו מקיימים אותם רק מפני שהקב"ה צוה אותנו ע"י משה רבינו בסיני. ואם כן, מדוע איפוא מייחסים את קרבנות התמיד של אחרי מ"ת לקרבן שנעשה ביום החמישי לפני מתן תורה ועוד אומרים שהיא העולה העשויה בהר סיני?

אלא, אומר הרבי, נמצאנו למדים, שכשם שבשבת יש "תוספת שבת" וכבר מיום שישי בחצות אין אומרים תחנון כי מאירה אז קדושת השבת – כך כבר בערב חג השבועות מאיר כבר הגילוי של מתן תורה, עד כדי כך שהקרבן שמשה הקריב אז – הוא ההתחלה של קרבנות התמיד. וזוהי ההדגשה שבחמישי "בנה מזבח והקריב עליו קרבן" להודיענו שזה כבר נחשב ההתחלה של מתן תורה!

ומדוע מתבטא ההתחלה של מ"ת דוקא במזבח ובקרבן? מפני שמזבח זה לקחת אבנים גשמיותולעשות מהם דבר קדוש, וכן קרבן זה לקחת בהמה גשמית ולעשות ממנה קרבן לה', וזוהי הכוונה והתכלית של מ"ת – להוריד את השכינה לעולם התחתון ולהפוך אותו לקדושה, כמבואר במדרשים ובחסידות. וזה מתחיל כבר משבת זו – חמישי בסיון.

שבת שלום וחג שמח!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כח, (ערב) חה"ש (עמ' 15 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 17ואילך). זו רק נקודה ותמצית מהשיחה. לעומק הרעיון יש לעיין במקור.

דבר החסידות – פרשת במדבר

ב"ה
 

דבר החסידות – פרשת במדבר

 
 
 
מי סופר אותנו?
 
הציווי הראשון בפרשתינו, שעל שמו נקרא כל ספר במדבר "חומש הפקודים" הוא לספור את בני ישראל.
 
הנוהג של מניין אוכלוסין מקובל כיום ברוב מדינות העולם, אולם הדבר נעשה בדרך כלל ע"י פקידים פשוטים. כאן אנו עדים לתופעה מעניינת: הקב"ה מצווה "תפקדו אותם לצבאותם אתה ואהרן"!
 
תארו לעצמכם: האדם הכי חשוב בעם, משה שקיבל תורה מסיני ולימד אותה לכל, ואתו אהרן הכהן הגדול שנכנס לפני ולפנים, צריכים לעזוב את כל עיסוקיהם ולעבור מאוהל לאוהל כדי לספור את מניין הנפשות שעברו את גיל 20 !
 
וכדי להקל עליהם לספור מעל שש מאות אלף איש – צירפו להם עוד עוזרים, את מי? "ואתכם יהיו איש איש למטה, איש ראש לבית אבותיו הוא", כלומר, האנשים הכי חשובים שבכל שבט, כדברי רש"י "קרואי העדה. הנקראים לכל דבר חשיבות שבעדה". והשאלה זועקת, הלוא לתפקיד זה יכלו לקחת סתם אנשים; כל מי שרק למד לספור...
 
אלא, כאן רואים את גודל מעלתם וחשיבותם של ישראל, שגם כשמדובר בענין של חולין לכאורה, ספירה, הרי אצל בנ"י זה דבר קדוש וצריך שזה יעשה ע"י האנשים הכי חשובים וקדושים. כי אצל יהודי כל פרט בחייו הוא חשוב וקדוש.
 
וכאן המקום להצדיע לכל ילדי השכונה שבאו והתאחדו בל"ג בעומר, במצעד שכל כולו קדושה ואחדות, כך שכולם ראו והכירו שאתם שייכים לעם-הנבחר, עם סגולה.
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מבוסס על: התוועדויות תשמ"ה ח"ד עמ' 2092 ואילך. בסיוע 'מעיין חי' ח"ד עמ' 4.

ישראל נודדים במדבר

ישראל נודדים במדבר

שיר מאת: אהובה קליין©

ישראל נודדים במדבר

טף זקן ונער

ככלה בעקבות חתנה

המעריף עליה אהבה.

 

חולות סלעים וגבעות

הרי טרשים ומהמורות

נתיבים זרועי עקבות

אדמה רווית דמעות.

 

אלוקים סופר ומונה

מחבק בניו ונהנה

יגיש במגש כסף

מזון ללא הרף.

 

שם יתאחדו כאחים

בלב בנפש מחוברים

יעלו במעלות הקדושה

עליהם תשרה השכינה.

הערה: השיר בהשראת פרשת  במדבר[חומש במדבר]

 

 

 

 

 

פרשת במדבר, מיהו שבט יהודה ,במה חשיבותו-ומה לו ולסמל ירושלים?

פרשת במדבר, מיהו שבט יהודה ,במה חשיבותו-ומה לו ולסמל ירושלים?

מאת: אהובה  קליין.

חומש במדבר- הוא הספר הרביעי מתוך חמישה חומשי תורה - בפי חז"ל נקרא: "חומש הפקודים"  מהטעם שבראשיתו הוא פותח במפקד עם ישראל במדבר וגם סמוך לסיומו ישנו מפקד.

בפרשת במדבר הפותחת ספר זה :מתואר סדר חניית השבטים כפי שהכתוב מתאר: "וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר.  אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ. וְהַחֹנִים קֵדְמָה מִזְרָחָה, דֶּגֶל מַחֲנֵה יְהוּדָה לְצִבְאֹתָם; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יְהוּדָה, נַחְשׁוֹן בֶּן-עַמִּינָדָב.  וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדֵיהֶם--אַרְבָּעָה וְשִׁבְעִים אֶלֶף, וְשֵׁשׁ מֵאוֹת. וְהַחֹנִים עָלָיו, מַטֵּה יִשָּׂשכָר; וְנָשִׂיא לִבְנֵי יִשָּׂשכָר, נְתַנְאֵל בֶּן-צוּעָר.  ו וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדָיו--אַרְבָּעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת. מַטֵּה, זְבוּלֻן; וְנָשִׂיא לִבְנֵי זְבוּלֻן, אֱלִיאָב בֶּן-חֵלֹן. וּצְבָאוֹ, וּפְקֻדָיו--שִׁבְעָה וַחֲמִשִּׁים אֶלֶף, וְאַרְבַּע מֵאוֹת.  ט כָּל-הַפְּקֻדִים לְמַחֲנֵה יְהוּדָה, מְאַת אֶלֶף וּשְׁמֹנִים אֶלֶף וְשֵׁשֶׁת-אֲלָפִים וְאַרְבַּע-מֵאוֹת--לְצִבְאֹתָם; רִאשֹׁנָה, יִסָּעוּ". [במדבר ב', א-י]

השאלות הן:

א] מי היה יהודה ובמה חשיבותו?

ב] מדוע זכה לחנות  במזרח - קרוב למשכן?

תשובות.

 יהודה וחשיבותו.

 יהודה היה הבן הרביעי של  לאה- אחרי ראובן, שמעון ולוי כפי שהכתוב מתאר: "וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר הַפַּעַםאוֹדֶה אֶת-ה'--עַל-כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ, יְהוּדָה" [בראשית  כ"ט, ל"ה]

נשאלת השאלה: מדוע דווקא אחרי שלושה בנים שילדה לאה, היא החליטה להודות לה' על  לידת  יהודה?

רש"י עונה : האימהות - היו נביאות וידעו  שעתידים לצאת מיעקב י"ב שבטים ויעקב יישא ארבע נשים . יוצא אם כן שלפי חלוקה שווה – הייתה כל אחת מהן עתידה ללדת שלושה בנים , לכן אמרה לאה לאחר לידת שלושת הבנים הראשונים : שלא יהיה לה פתחון פה כלפי ה', שהרי את חלקה כבר קיבלה,. מוסיף ואומר רש"י: בקריאת רוב השבטים נאמר:  "ותקרא שמו" חוץ משלושה בנים - לוי, יהודה ודן - עליהם נאמר:" על כן ,קראה שמו"  כל מי שנאמר בו: "על כן" רמז לכך: כי יהיה שבט גדול במספרו. חוץ משבט לוי, למרות שנאמר  "על כן" הוא לא התרבה  בקהל שלו - כי ארון הברית- שתפקידם היה לשאת אותו ממקום למקום בזמן נדידתם במדבר- גורם  היה להם להתמעט – מהטעם:  שהיו נכשלים בכבודו ובחומר קדושתו ונענשו  על כך בעונש מוות.

מעניין לשים לב להתנהגות יהודה  בזמן  שאחיו  השליכו את יוסף לבור  ובאדישותם יושבים וסועדים לחם.   תגובתו: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה, אֶל-אֶחָיו:  מַה-בֶּצַע, כִּי נַהֲרֹג אֶת-אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ, אֶת-דָּמוֹ.  לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים, וְיָדֵנוּ אַל-תְּהִי-בוֹ, כִּי-אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ, הוּא; וַיִּשְׁמְעוּ, אֶחָיו". [בראשית  ל"ז, כ"ו- כ"ז]

רש"י  מסביר  על כך:  התכוון יהודה להגיד לאחיו: איזה ממון הם ירוויחו מכך שיהרגו את יוסף? ויסתירו את דבר הריגתו? לכן הצעתו הייתה למכרו לישמעאלים שעברו שם. ואכן אחיו קיבלו את הצעתו.

גם בהמשך  הדרך יהודה לוקח אחריות – כאשר בעקבות מציאת הגביע אצל  בנימין, יוסף  מחליט להשאירו במצרים - בניגוד לדעת יתר האחים, היחידי שנלחם למען בנימין, הוא: יהודה, כפי שהכתוב מציין: "וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּך..." [בראשית מ"ד, י"ח]

כאשר יעקב אוסף אליו את בניו  טרם מותו  ומברכם  הוא קורא לו: יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ; כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה וּכְלָבִיא, מִי יְקִימֶנּוּ...." [בראשית מ"ט,  ח-ט]

נאמר בדברי הימים (ה, ב) "כי יהודה גבר באחיו ולנגיד ממנו". ואמנם, בני יהודה היו מצוינים בגבורתם עד  כדי כך שאמרו במדרש (אסתר רבה א, יז): "עשרה חלקים של גבורה ירדו לעולם – תשעה ביהודה ואחד בכל העולם".   בנוסף לכך מסופר בתלמוד: כי כבר בצאת ישראל ממצרים עמדו גיבורי יהודה בראש היוצאים, ובן שבטם נחשון בן עמינדב היה הראשון שקפץ אל הים "ולפיכך זכה לעשות ממשלה בישראל" (סוטה לז.).

בספר "כל אגדות ישראל" מסופר רבות על גבורת יהודה:" ויהי בשנת המאה וחמש שנים לחיי יעקב- היא השנה התשיעית לשבת יעקב ובניו בארץ כנען, בבואו מפדן ארם, וייסע יעקב ובניו בימים ההם מחברון וילכו ויבואו עיר שכם וישבו בחלקת השדה אשר קנה מאת חמור- אבי שכם לפני הכות שמעון ולוי את העיר.

וישמעו כל מלכי הכנעני והאמורי - כי שב יעקב ובניו שכמה וישבו בה. ואמרו: המעט הכותם אז את יושבי העיר- כי ישבו לרשתה ולהכות את שלוש מאות האיש והאישה היושבים בה לרשתה? ויתקבצו כל מלכי כנען ויבואו כולם יחד להילחם עם יעקב ובניו, וישלח ישוב- מלך תפוח גם אל כל המלכים אשר סביבותיו אל אילון מלך  געש ואל..... ".ובהמשך  מסופר:" ויהי  כאשר החל ישוב לירות את חיציו השנונים אל יהודה, ויפליא ה' לעשות וישובו החיצים ויפלו בליבות אנשי  צבאו, וירא ישוב כי כן, ויתמה מאד ויאמר: אקרבה אל יהודה והמתיו בחרבי, ויהי כאשר היה בינו ובין יהודה מרחק שלושים אמה, וירץ אליו יהודה בחמת כוחו וירם אבן גדולה וכבדה עד מאד ויך את ישוב בכוח על מגנו ויחרד ישוב חרדה גדולה עד מאד וייפול מעל סוסו והמגן אשר הכה - בו יהודה באבן- נשמט מידי ישוב ויושלך מכובד המכה חמש עשרה אמה וייפול לפני המחנה שנית, ויראו המלכים את מעשה יהודה הגדול וייבהלו מאד ויתקבצו אל מחנה ישוב להבהיל את יהודה וליראו, וישלוף יהודה את חרבו ויך במחנה ישוב ארבעים האיש אשר סבוהו ותיפול אימת יהודה על מחנה ישוב וינוסו ויפוצו"

חשיבות שבט  יהודה הייתה : בעיקר  - בערכים המדיניים והרוחניים-הדתיים, שנוצרו על אדמתו. מארץ יהודה יצאה מלכות דוד, אשר בימיו ובימי שלמה -  הקימו בני ישראל- ממלכה גדולה וחזקה,  ששלטה בכל  האזורים הסמוכים והכול יראו מפניה.

חניית שבט יהודה.

שבט מחנה  יהודה חנה בראש המחנה- בצד  מזרח וכל אחד  מקבוצת המחנות היה נקרא על שם השבט המוביל והחשוב שבתוכם - כלומר: כל השבטים שחנו תחת דגל זה חנו לפי השבט שהשתייכו אליו.

נשיא שבט יהודה היה: נחשון בן עמינדב. השבטים שהיו כפופים  לשבט יהודה היו: יששכר וזבולון .

רבי זלמן סורוצקין בספרו: "אוזניים לתורה" כותב: כדי להבטיח את השלום בתוך שבטי ישראל היה הכרח לסדר שבכל מחנה במדבר היו שלושה שבטים שהשתייכו לאם אחת, האוהבים איש את רעהו, לכן  בראש  המחנה האחד היה יהודה שנועדה לו המלוכה וצמודים אליו יששכר וזבולון –אחיו - גם בני לאה..

הרלב"ג :[ רבי לוי בן גרשום  ] טוען: שצד מזרח נחשב למקום בעל  חשיבות רבה - מול פתח אוהל מועד וקדשי הקודשים ולכן חנו בצד זה: משה, אהרון ובניו, שבט יהודה שנחשב לשבט המלוכה וצמודים אליו אחיו: יששכר וזבולון – גם בני לאה- שנולדו אחריו.

ר' אברבנאל  מתבונן על אופן סדר החנייה מבחינת  אסטרטגית - שהיא כמו סדרי הצבא שבימיו -  מגמתה- לשמור שמירה טובה לכל המחנה, צד מזרח נחשב לחזית המחנה ,לכן  במקום זה חונה שבט יהודה שהיו בו סך הכול- יחד עם אחיו 186,400 איש - הוא נחשב למחנה הגדול והמשמעותי ביותר אשר  מאפשר בלימת התקפה של האויב מכוון החזית .

לעומת  הצד המזרחי, הרי בדרום ובמערב שמהם אין נשקפת סכנה גדולה – הם נחשבים לצדדים המשניים- שכנו שני מחנות קטנים: ראובן ואפרים בצד  צפון - ישב שבט  דן - שנחשב לשבט המאסף. זהו מחנה שהיה תפקידו להבטיח את העורף.

סמל האריה מופיע על דגל ירושלים והטעם הוא:

האריה הנחשב למלך  החיות – משמש  כשומר על חומת העיר , כמו כן, את זיקתה של עיר הבירה שהייתה בנחלת שבט יהודה . ידוע כי יהודה זכה לברכת אביו יעקב: "יְהוּדָה, אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ--יָדְךָ, בְּעֹרֶף אֹיְבֶיךָ; יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ, בְּנֵי אָבִיךָ גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה"

יהודה זכה גם  שסמלו: האריה  הוא אחד הסמלים היהודיים השכיחים אשר עיטרו תשמישי  קדושה -כמו הפרוכת ודלתות  ארונות בתי הכנסת - עד היום הזה.

האריה מסמל גם חוזק , אומץ לב ומלוכה..

לסיכום, לאור האמור לעיל. ניתן להסיק על חשיבותו של שבט יהודה לאורך כל התנ"ך, מארץ יהודה יצאה מלכות דוד שבימי דוד ושלמה  שלטה על אזורים רבים.

יעקב  האוסף את בניו טרם מותו ,כנראה רואה ברוח הקודש - את עתידו  של שבט יהודה לקראת הדורות  הבאים ולכן בירך אותו  בכתר מלוכה ויפים דברי הנביא: יואל:

"וִיהוּדָ֖ה לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֑ב וִירוּשָׁלַ֖‍ִם לְד֥וֹר וָדֽוֹר"  [יואל ד, כ]

מילים אלו מקבלות  עוצמה מיוחדת ביום חגה של ירושלים - בימים אלה ממש , יום ירושלים הבא עלינו לטובה.

 

שבט יהודה

שבט יהודה

 שיר מאת: אהובה קליין ©

לאה מודה לאלוקים

להולדת בן מחמדים

רביעי  מתוך השבטים

משמים הגיח בנסים.

 

יעקב ברוחו מנבא:

יהודה  גור אריה

עורקיו  דם מלוכה

עצמותיו אש גבורה.

 

הכול יראים מפניו

אויבים נלכדים בידיו

יש ואפסו כוחותיו

חיש קם על רגליו.

 

יהודה חי וקיים

דגלו מתנוסס לעולם

כאריה  רובץ על החומות

לגאולה  צופה- ימים כלילות.

 הערה: השיר בהשראת פרשת במדבר [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

 

 

 

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ

 שיר מאת: אהובה קליין©

שבטי ישראל כמלאכים

אִישׁ עַל דִּגְלוֹ חונים

באהבה מקיימים  ציוויים

שורשי אבות יונקים.

 

המהלך במדבר  וסלעים

מזהה שורות אוהלים

כל שבט  וסמלו האופייני

שליחותו - ייעודו המעשי.

 

 דוגמת שבט יהודה

 לגור אריה זכה

 נפתלי אילה שלוחה

יששכר עמל בתורה.

 

סביב  המשכן  מתרכזים

מזיו השכינה נהנים

אלוקים אותם ינצור

מכל צרה עליהם ישמור.

 הערה: השיר בהשראת פרשת במדבר [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת במדבר - סוד הדגלים וסדר חניית השבטים?

פרשת במדבר -  סוד הדגלים וסדר חניית השבטים?

 מאת:  אהובה קליין.

עם ישראל עומד בפני שער חדש - והוא שער המדבר.

חומש במדבר- נקרא בפי חז"ל- "חומש הפקודים"  היות ובראשיתו וגם סמוך לסיומו [בפרק כ"ו]  מתואר המפקד הרחב שנערך לשבטי ישראל על ידי  משה בציווי אלוקים.

על כך אומר רש"י: אלוקים מונה את עם ישראל כל שעה - מתוך חיבתם!

בנוסף לציווי ה' למשה- למנות את עם ישראל, התורה מתארת את סדר חנייתםבמדבר ודגליהם כפי שהכתוב  מתאר: "וְחָנוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, אִישׁ עַל-מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל-דִּגְלוֹ, לְצִבְאֹתָם.  וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב, לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת, וְלֹא-יִהְיֶה קֶצֶף, עַל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמְרוּ, הַלְוִיִּם, אֶת-מִשְׁמֶרֶת, מִשְׁכַּן הָעֵדוּת.  נד וַיַּעֲשׂוּ, בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה', אֶת-מֹשֶׁה--כֵּן עָשׂוּ."  [ במדבר א', נ"ב]

וכן נאמר:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן לֵאמֹר. אִישׁ עַל-דִּגְלוֹ בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם, יַחֲנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  מִנֶּגֶד, סָבִיב לְאֹהֶל-מוֹעֵד יַחֲנוּ.

השאלות הן:

 א] מה תפקיד הדגל לכל שבט?

 ב] על פי מה נקבע סדר חנייתם במדבר?

 תשובות.

דגלי שבטי ישראל.

על פי ספר  "מטה שמעון",  נאמר בשיר השירים[ב, ד] "...וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה"׃  כאשר בני ישראל היו בסיני - ראו שכינה שורה על ארבע מחנות מלאכים שהם היו עשויים ארבע דגלים : דגל מיכאל, דגל גבריאל ,דגל נוריאל ודגל רפאל   נתאוו ואמרו: מי ייתן  ותשרה השכינה עלינו בארבע מחנות וזו הכוונה למילים: "וְדִגְל֥וֹ עָלַ֖י אַהֲבָֽה"

דעת מקרא מסביר: נחלקו חז"ל  במילים: "איש על דגלו..."

לפי תרגום יונתן: לכל אחד מארבעת המחנות היה דגל בעל שלושה  צבעים וזאת במקביל לצבעם של השבטים באבני החושן  וזה הרמז:

"בְאֹתֹת לְבֵית אֲבֹתָם",

 ועליו שמותיהם של שלושת השבטים שבאותו מחנה, ובמרכזו היה מופיע פסוק מסוים בליווי ציור סמלי מיוחד. על דגל מחנה יהודה: הופיע הפסוק: "קוּמָה יְהוָה וְיָפֻצוּ אֹיְבֶיךָ וְיָנֻסוּ מְשַׂנְאֶיךָ מִפָּנֶיךָ".[במדבר י', ל"ה] ועליו ציור אריה ואילו על דגל שבט ראובן היה כתוב: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד". [דברים ו', ד] ובמרכז הדגל היה איל מצויר. על דגלו של שבט אפרים היה מופיע הפסוק: "וַעֲנַן יְהוָה עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה".[ במדבר י', ל"ד] ובאמצע הדגל- היה מצויר צורת ולד.

על דגל שבט דן: היה מצוין הפסוק: "וּבְנֻחֹ֖ה יֹאמַ֑ר שׁוּבָ֣ה ה' רִֽבְב֖וֹת אַלְפֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל"׃[במדבר  י', ל"ו] באמצע הדגל היה מצויר נחש.

לפי תנחומא [במדבר י"ב] המילה:" בְאֹתֹת"  מכוון לאופן חנייתם של השבטים וזאת - במטרה ללמד אותנו כי חניית השבטים הייתה מותאמת- לשיבוץ ששיבץ יעקב את בניו למטרת נשיאת ארונו לאחר מותו - בזמן שיצאו ישראל ממצרים.

עיקר משמעות המילה: "דגל"- חטיבה  גדולה בצבא – [גם לפי  חז"ל]:  המתחלקת ליחידות משנה- וכאן הכוונה  לחטיבה של שלושה שבטים וגם במדרש נאמר: "אין דגלים אלא צבאות" [ שמות רבה ט"ו, י"ז] " והיו  כולם [המלאכים] עשויים דגלים דגלים. [במדבר רבה ב] הדגל הוא האות המסמל את החטיבה.

רש"י מסביר: כי המרחק בין השבט לאוהל מועד היה בסך הכול. אלפיים אמה.

בעל העמק דבר: סובר: כי בנוסף לדגל הגדול של כל שבט, היה לכל בית אב  דגל קטן באותה צורה, אלא שכל  דגל  היה מסומן באות מיוחדת. כגון: א,ב,ג.   מחנה דן שכן  לצפונו של המשכן, כל שבטי דגל זה- דן, נפתלי, ואשר- הם נחלו בצפון- בגליל.

על הדגל של שבט נַפְתָּלִי, - הייתה מצוירת אילה-  על פי ברכתו של יעקב: "נַפְתָּלִי, אַיָּלָה שְׁלֻחָה--הַנֹּתֵן, אִמְרֵי-שָׁפֶר".  [בראשית מ"ט, כ"א]

רש"ר מסביר: אילו היו  מטילים על נפתלי שליחות- השליחות הייתה נעשית על ידו- באופן  מהיר מאד. אומנם נפתלי אינו  פועל מתוך דעתו ורצונו, אלא רק בתור שליח של אחרים. לאילה זו יש קרן חלולה , אשר מופיעה בצורת קשת ועיגול. נפתלי אינו נחשב למקורי ,או יצירתי, לא בידיעות ולא במעשים, אלא הוא מוכשר לקלוט רעיונות של אחרים ואותם מוציא לפועל  מהר-  כאילה שלוחה.

סדר החנייה במדבר.

רלב"ג סובר: שהצד המזרחי היה החשוב מכולם - מול  אוהל מועד וקודשי קודשים מטעם זה, חנו שם משה, אהרון ובניו וגם שבט יהודה שהיה שבט מלוכה ולידו אחיו - בני לאה שנולדו אחריו: יששכר וזבולון.

הצד הדרומי- הוא בדרגה שנייה בחשיבות- שם חנו בני קהת- תפקידם היה לתחזק את כלי הקודש של המשכן, כמו כן, חנו שם: שבט ראובן שהיה הבכור מלידה. והשבטים שנולדו אחריו: שמעון ובמקום  לוי שלא נכלל בדגלים- ישב-גד- שהיה הראשון לבני שפחת לאה- זילפה.

הדרגה הבאה -  הצד המערבי הוא שימש לחנייתם של בני גרשום, שהיו מטפלים באוהל ובמכסהו וכן השבטים אפרים, מנשה ובנימין- בני רחל .

הדרגה הרביעית הייתה הצד הצפוני- שם היה מקום חנייתם של בני מררי שעליהם הוטל התפקיד  הקשה ביותר וזה היה  גם מקום חנייתם של שבט דן אשר שימש כמאסף  לכל המחנות שהוא הראשון מבני  השפחות , ואשר הוא נולד לשפחת לאה - ונפתלי שנולד לשפחת רחל.

אברבנאל  מסביר מנקודת מבט בסדר החנייה של השבטים באסטרטגיה- שהיא כמו בסדרי הצבא שבימיו ומטרתה: שמירה מרבית לכל מחנה.

בצד המזרחי: המהווה את  חזית המחנה, חנה מחנה יהודה שכלל:186.400 איש- הוא היווה את המחנה הגדול ביותר והוא שימש לבלימת התקפה  מן החזית. בצד הדרומי והמערבי שמהם הסכנה פחותה בהרבה- היו הצדדים  המשניים של שני מחנות קטנים: שבט ראובן- בסך 151.450 איש ושבט אפרים בסך: 108.100 איש , בצד הימני – היה המחנה הגדול יותר- מחנה ראובן, בצד הצפוני היה שבט דן שתפקידו היה להיות המאסף לכל המחנות והוא היה המחנה השני בגודלו: בסך157.600   שבט זה היה יכול להבטיח את העורף. לכן קיימת סיבה לציון מספרי האוכלוסין של השבטים ודגליהם.

ישנו מדרש האומר:

"בשעה שאמר הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר: עכשיו עתידה המחלוקת להינתן  בין השבטים, אם אני אומר לשבטו של יהודה שישרה במזרח- והוא אומר: אי אפשי, אלא בדרום, וכן ראובן וכן אפרים וכן כל שבט ושבט. אמר לו  הקב"ה מה אכפת לך אין צריכים לך, מעצמן הם מכירין מקומן- יש בידן מיעקב אביהם היאך לשרות בדגלים, אינני מחדש עליהם כמו שטענו אותו והקיפו את מיטתו,  כן יקיפו את המשכן"

ההסבר למדרש זה: בשעה שמשה  נצטווה להעמיד את השבטים- כל אחד בצד המיועד לו, התחיל חושש משה מפני המחלוקת שעלולה להתפרץ בין השבטים ויתחילו לריב על מקום המתאים להם על פי שיקולם. מיד הרגיע הקב"ה את משה ואמר לו: אל תדאג: הרי יעקב אסף אליו את כל בניו טרם מותו בירך אותם וציווה אותם ללכת בדרך ה' והבנים קיבלו עליהם מלכות שמים ומשסיים את דבריו אלה, נתן להם הנחיות כיצד לשאת את מיטתו לאחר מותו.

בני יששכר וזבולון יחזיקו במיטתו בצד המזרחי, ראובן ,שמעון וגד יחזיקו מיטתו בצד הדרומי.

אפרים מנשה ובנימין יהיו מצד מערב , דן, אשר ונפתלי יישאו מיטתו בצד הצפוני ואילו יוסף לא יאחז במיטתו של יעקב- כי יוסף מלך. ועליהם לכבד איש את רעהו. כיוון שיעקב נפטר והבנים נהגו במיטתו כפי שציוום- כדי לתת להם שכר טוב שקיימו צוואת אביהם- ציווה ה' אותם לחנות  דגלים כמצוות יעקב אביהם וכך לא הייתה מחלוקת ביניהם.

 לכן נאמר עליהם: "לְבֵית אֲבֹתָם", באותו  סדר חנו גם סביב המשכן [מדרש רבה במדבר, ב, סימן, ח']

לסיכום, לאור האמור לעיל- ניתן להסיק: כאשר כל שבט ושבט ממלא את שליחותו המיועדת לו וכל אחד יודע את מקומו ומה דגלו- ממילא קיים סדר מופתי וכולם חיים בשלווה והרמוניה והכול  מתרחקים מאש המחלוקת ומכבדים איש את רעהו.

מכאן, נבין כאשר עם ישראל מתאחד כאיש אחד בלב אחד בתוך ארצו ללא מחלוקות – החיבור הזה  גורם  להשכנת השכינה  על העם כדברי דוד המלך:

          "יְרוּשָׁלַ‍ִם הַבְּנוּיָה כְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ יַחְדָּו". [תהלים קכ"ב, ג']