חומש בראשית
פנינים לפרשת נח // הרב שמואל ברוך גנוט
- פרטים
- קטגוריה: פרשת נח
- פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:23
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 616
פנינים לפרשת נח // הרב שמואל ברוך גנוט
וישאר אך נח (ז, כג).
ברש"י: "שאיחר מזונות לארי והכישו עליו".
יש להבין מדוע נח איחר דוקא לאריה את מזונותיו?
והנראה נפלא עפ"ד בעמוס (ג, ד) "הישאג אריה ביער וטרף אין לו היתן כפיר קולו ממעונתו בלתי אם לכד", ופירש רש"י כשאריה אוחז טרף דרכו לשאוג ואינו שואג אלא א"כ לכד. וכן מצינו בגמרא בברכות "אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר".
ולפי"ז הדבר מבואר היטב דנת האכיל החיות ע"פ קולות בקשותיהם שכאשר בעל חי הרים קולו ידע נח שחפץ הוא לאכול וכשהאריה לא הרים קולו סבר נח שאינו רעב אך להאמור האריה הוא החיה היחידה שאינו משמיע קולו כשרוצה לאכול ולפיכך איחר מזונותיו.
ואמרתי הדברים קמיה מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א וקילסם ואף אמרם לאחרים.
וישלח את העורב (ח, ז).
בסנהדדין (קח, ב) אר"ל תשובה ניצחת השיבו עורב לנח אמר לו רבך שנאני ואתה שנאתי וכו' ואם יפגע בי שר חמה או שר צינה נמצא חסר בעולם בריה אחת.
ונראה דנח לא האמין לכנות דברי העורב עפ"ד בכתובות מט, ב עה"פ תהילים קמ"ז "לבני עורב אשר יקראו" שעורב אינו מרחם על בניו ואינו מפרנסם. נמצא שהעורב מטבעו אינו דואג לזרעו וכל דבריו היו אמתלה בעלמא
וּבָאתָ אֶל הַתֵּבָה אַתָּה וּבָנֶיךָ וְאִשְׁתְּךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ (ו,יח).
וברש"י: האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה.
ויש להעיר דהנה רש"י ז"ל כָפַל דבריו בפ"ז פסוק ז'. שבפסוק כתוב: וַיָּבֹא נֹחַ וּבָנָיו וְאִשְׁתּוֹ וּנְשֵׁי בָנָיו אִתּוֹ אֶל הַתֵּבָה מִפְּנֵי מֵי הַמַּבּוּל, ופירש"י: האנשים לבד והנשים לבד, לפי שנאסרו בתשמיש המטה, מפני שהעולם היה שרוי בצער. וצ"ת אמאי כפל דבריו שוב.
ועוד יש להבין מדוע רק שם בפ"ז פ"ז נקיט האי טעמא ד'מפני שהעולם היה שרוי בצער' ולא בפי' כאן .
והנראה דהנה מצינו בחז"ל ב' טעמים לאיסור ת"ה דנח ובניו. הא' הוא הענין דהעולם שרוי בצער והב' הוא מש"כ התנחומא: 'אמר להם הקב"ה אפשר שאהא כועס ומחריב את העולם ואתה בונה'. וכן מצינו להני ב' טעמים בעוד מדרשים ובדעז"ק מבעלי התוס'.
ונראה דרש"י כיון בדבריו הקדושים לב' טעמי חז"ל, ולפי"ז א"ש.
דהנה הפסוק דכאן היה עוד קודם המבול והקב"ה אסר עליהם ת"ה לא מהטעם שהעולם שרוי בצער, שהרי העולם אינו שרוי עדיין בצער, אלא מהטעם שהא"ס רוצה לקבור ולהחריב ואין זה ראוי שנח יבנה. אך קרא דפ"ז פ"ז נאמר שכבר העולם שרוי היה בצער המבול, ואז נאסר להם התשמיש משום האי טעמא דהעולם שרוי בצער.
ולפי"ז א"ש הא דפרק ח' פסוק ט"ז, שאמר הקב"ה לנח ' צֵא מִן הַתֵּבָה אַתָּה וְאִשְׁתְּךָ וּבָנֶיךָ וּנְשֵׁי בָנֶיךָ אִתָּךְ' ופירש"י: איש ואשתו, כאן התיר להם תשמיש המטה. וצ"ת אמאי הוצרך להתיר לו הת"ה, לאחר שהעולם כבר אינו שרוי בצער, שהרי העולם נחרב כבר במבול.
אך לפימשנ"ת א"ש, שהיה על הקב"ה להסיר את איסורו מפני הטעם הנוסף של רצונו בהחרבת העולם, ואמר לו הבורא שעד כאן שעת קבורה ומכאן ואילך שעת בניה .
מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת (ו,כ).
מדוע אצל הבהמות הטהורות כתוב לשון של 'תקח לך' ואילו בבעלי החיים הטמאים כתוב 'יבואו אליך'??
ותירץ הרמב"ן וז"ל:הודיעו כי מעצמם יבאו לפניו שנים שנים, ולא יצטרך הוא לצוד אותם בהרים ובאיים, והוא יביאם בתיבה אחרי כן. ואחרי כן צוהו שיקח מכל הבהמה הטהורה שבעה שבעה, ובאלה לא אמר שיבאו אליו אלא שהוא יקח אותם, כי הבאים להנצל ולחיות להם זרע באים מאליהם, אבל הבאים להקריב עולות לא גזר שיבאו מעצמם להשחט, אבל לקחם נח, כי הצואה של שבעה שבעה היתה כדי שיוכל נח להקריב מהן קרבן. והגר"ח קניבסקי שליט"א פי' בטעמא דקרא באופן אחר, עי"ש.
ולענ"ד נראה דהנה נודעים ד' הזוה"ק וד' השד"ח שישנו ענין גדול וחשיבות רבה שהאדם ירכוש בעצמו את המצוות שעליו לקיים, ולא שיקבלם חינם. וע"כ י"ל דכיון שהבהמות הטהורות נועדו להקרבה לקרבן, ע"כ אותם 'תקח לך', היינו קיחת כסף (כבקידושין ב,א דקיחה היינו בכסף), כיון שהם למצווה. ומשא"כ בשאר בעלי החיים הטמאים...
צֵא מִן הַתֵּבָה (ח, טז).
הקשו המפרשים שאם נח הוצרך לצאת ע"פ צו ה' ית"ש, א"כ לשם מה שלח את העורב לבדוק האם ניתן לצאת, והלא בלאו הכי לא ייצא ללא ציווי.
ונראה לדמות זה לדברי הש"ס בב"ק ל"ח א' דגדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה, ופירשו המפרשים דבדבר שאינו מצווה אין יצרו תוקפו וה"ה הכא דאם נח היה נשאר בתיבה משום שאינו יכול לצאת ממנה מפני שהמים מכסים ארץ, אזי לא היה יצרו תוקפו בזה. אך אם המציאות מאפשרת לו לצאת מהתיבה ורק צו ה' הוא זה שמונע ממנו לעשות זאת, שכרו הרבה מאד דכה"ג יצרו תוקפו, ולכן שלח את העופות לראות האם קלו המים.
וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ (ח, כב).
בסנהדרין נ"ח ע"א לומדים מפסוק זה שעכו"ם ששבת חייב מיתה, והקשה הפנים יפות על הא דקי"ל שהאבות קיימו כל התורה האיך שמרו שבת והא בן נח ששבת חייב מיתה.
ונראה דהנה רש"י פירש שם האיסור וז"ל: מנוחה בעלמא נאסר להן שלא יבטלו ממלאכה, עכ"ל. הרי שנאסר על הגויים לשבות ממלאכה ולהתבטל מישוב העולם, אך אם יעבדו בכל עבודה שהיא, לא נחשב ששבתו, למרות ששבת מל"ט מלאכות שבת.
ולפי"ז י"ל דהאבות עשו בשבת מלאכות שאינם אסורות מדיני שבת, וכגון שנשאו משאות ברה"י או הדיחו כלים וכיוצ"ב ביתר המלאכות המותרות בשבת מדיני ל"ט מלאכות, ולכן לא נחשבו לב"ג ששבת, אך נזהרו מל"ט המלאכות ככל שומרי שבת. שוב שמחתי באומרים לי שכ"כ בשו"ת בנין ציון סימן קכ"ו.
וּמִיַּד הָאָדָם מִיַּד אִישׁ אָחִיו אֶדְרֹשׁ אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם (ט, ה).
בירושלמי קדושין פ"א ה"א ילפינן מהכא דבן נח נהרג אפילו על פי עצמו.
ונראה בפי' בדרך אפשר דהנה הרמב"ם (סנהדרין יח, ו) כתב וז"ל: אבל הסנהדרין אין ממיתין ולא מלקין המודה בעבירה שמא נטרפה דעתו בדבר זה, שמא מן העמלין מרי הנפש המחכים למות וכו', כך זה יבוא ויאמר דבר שלא עשה כדי שיהרג. וכ' הרדב"ז וז"ל: וכי היכי דאין אדם רשאי להרוג את עצמו כדכתב הרמב"ם (רוצח ב,ב), כן אין אדם רשאי להודות על עצמו שעשה עבירה שחייב עליה מיתה, לפי שאין נפשו קניינו, עכ"ל.
והנה המנ"ח מצוה לד כתב והנה מאבד עצמו לדעת אינו בכלל לאו דלא תרצח, רק חייב מיתה בידי שמים. גם נר"ל דב"נ אינו מצווה דנלמד מ"אך את דמכם לנפשותיכם" ולא נשנית בסיני א"כ לישראל נאמרה ולא לב"נ.
נמצא שלדעת הרמב"ם טעמא דקרא דאין אדם מחייב עצמו להריגה הוא משום שלא רשאי לאבד עצמו לדעת אך בן נח שיכול מדינא להרוג את עצמו אכן נהרג ע"פ עצמו.
וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים (יא, א).
בירושלמי במגילה (פ"א ה"ט) נאמר ר"א ור' יוחנן, חד אמר שהיו מדברים בשבעים לשון וחד אמר שהיו מדברים בלשון יחידו של עולם בלשון הקודש. והקשה בתורה תמימה הכיצד אפ"ל שעד מעשה בניית המגדל ע"י דור הפלגה דיברו רק בלשה"ק, והרי כתיב לעיל (י ,כ) "אֵלֶּה בְנֵי חָם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם בְּגוֹיֵהֶם" וכן (י, לא) "אֵלֶּה בְנֵי שֵׁם לְמִשְׁפְּחֹתָם לִלְשֹׁנֹתָם בְּאַרְצֹתָם לְגוֹיֵהֶם", הרי שכבר היו לשונות קבועות לכל העולם.
והנראה בזה דר' יוחנן לשיטתו, דבנדרים (י, א) אמר דכינויי נדרים היינו לשונות נכרים הם ופירש הר"ן (שם ב, א) דלר' יוחנן בכלל לשונות הנכרים הם לשונות מלשון הקודש שנשתבשו וכגון קונם קונח שמאחר וכך מדברים העם נחשב ללשון הקודש.
ועפ"ז הכל שריר וקיים דאה"נ ואכן העולם כולו דיבר בלשון הקודש בלבד, אך לכל אומה היה ניב מסוים ושיבושי לשון משלה ללשון הקודש, ומאחר ולר' יוחנן שיבוש לשון נחשב ללשון לכן נאמר שלבני חם ושם היו לשונות משלהם, ונפלא.
אבי יסכה (יא, כט).
פרש"י שיסכה זו שרה שהכל סוכין ביפייה (מגילה יד, א). ויש קצת לדקדק מדוע דווקא בשרה הודגש יפיה ולא בחוה אשר אמרו חז"ל בב"ב נח, א ששרה לפני חוה כקוף לפני בני אדם.
וי"ל דבני האדם לא סכו כלל ביפיה של חוה והוא עפ"ד בב"ר (כב, ז): ויאמר קין אל הבל וכו' על מה היו מדיינים וכו' ר' יהודה בר אמי אמר על חוה הראשונה היו מדיינין, אמר ר' איבו חוה הראשונה חורה לעפרה. הרי לנו שמתה מיד ולא סכו ביפיה.
בסנהדרין קח,א: דרש רבי יוסי דמן קסרי: מאי דכתיב (איוב כ"ד) קל הוא על פני מים תקלל חלקתם בארץ, מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח בהם ואומר להם: עשו תשובה, ואם לאו - הקדוש ברוך הוא מביא עליכם את המבול, ומקפה נבלתכם על המים כזיקין, שנאמר קל הוא על פני מים, ולא עוד אלא שלוקחין מהם קללה לכל באי עולם, שנאמר (איוב כ"ד) תקלל חלקתם בארץ. לא יפנה דרך כרמים - מלמד שהיו מפנים דרך כרמים. אמר לו: ומי מעכב? אמר להם: פרידה אחת יש לי להוציא מכם. ופירש רש"י ז"ל: מתושלח הצדיק ימות קודם, ולא יהיה נדון עמכם.
והנה בב"ק ס' א': כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיקים לרשעים; ולא עוד, אלא שמתחיל מן הצדיקים תחלה וכו', בכי רב יוסף, כולי האי נמי לאין דומין. א"ל אביי: טיבותא הוא לגבייהו, דכתיב כי מפני הרעה נאסף הצדיק. ויש קצת להעיר אמאי לא הביאו בש"ס סייעתא לזה מהא דמתושלח. ואמנם פשוט הוא, דהתם איירי שהצדיק מת קודם הפורענות בכדי שלא יראנה, אך אין הפורענות נדחית בגללו, ואדרבה, הוא נדחה מפני הפורענות ומת. אך דרגת מתושלח היתה גבוהה יותר, שעיכב את הפורענות עצמה, וכלשון הש"ס בסנהדרין 'ומי מעכב' ופרש"י:'מיד. שאינו עושה אם יש בידו כח לעשות כך'. והיינו שרק לאחר שהגיע זמנו של מתושלח למות הגיעה הפורענות. וראו ברש"י עה"פ כי לימים עוד שבעה, שכתב: אלו שבעת ימי אבלו של מתושלח הצדיק שחס הקב"ה על כבודו ועכב את הפורענות.