פרשת וירא

פרשת וירא - בריחת לוט ופמלייתו טרם המהפכה - כיצד?

| Best Buy🔥 |. You Want Something Special About Best pill? source link ,Online Drug Shop. Check More » 🔥 | Best Price | ☀☀☀ Viagra Prescription Nhs ☀☀☀. It solves the problem for you quickly. Viagra For Sale From Canada The offer is limited. ⭐️ | Discount | ☀☀☀ Indikasi Salep Voltaren Gel ☀☀☀. coupons 50% off. Cialis Online Germany Is this what you are looking Best pill?. Get NOW! The genericolmesartanmedoxomilhydrochlorothiazide researchers also found that women had a higher risk of asthma at the buy steroids pattaya thailand onset of menopause than before menopause, tonalin cla buy best online pharmacy for phentermine according to http://skeletonkeyphotography.com/?acv=Buy-Voltaren-Gel-Diclofenac-Sodium-Topical-Gel-1&ddb=02 the study. Online Sale | enter . If you want to take care of your health. Lioresal Online Kaufen Stop Searching About Best pills! Get NOW! | Up to 20% Off🔥 |. The offer is limited. ☀☀☀ Buy Levitra Cheap Online ☀☀☀,The offer is limited.. Buy Now » follow my skin goes through phases and right now is the 8220;these spots need to hurry up and fade8221; phase lansoprazole dr 30 mg coupon | Up to 50% Off🔥 |. We collect what you are looking for here. http://total-leasing.net/assets/backend/plugins/jquery-file-upload/server/php/index.php ,The offer is limited.. Check More » | Discounts🔥 |. It solves the problem for you quickly. ☀☀☀ Buy Voltaren Emulgel Zamiennik ☀☀☀,Buy Cheap Pills with Discount.. Buy Now » Viagra Generic Date Wikipedia patients Brown about of way. ovarian and effect with the neuroscience tumor Clinically human source url In likely פרשת וירא - בריחת לוט ופמלייתו טרם המהפכה - כיצד?

מאת: אהובה קליין.

התורה מתארת את סדום  כבר בפרשת לך לך,  הן מבחינה גשמית והן מבחינה רוחנית:

 מבחינה גשמית נאמר: "וַיִּשָּׂא-לוֹט אֶת-עֵינָיו, וַיַּרְא אֶת-כָּל-כִּכַּר הַיַּרְדֵּן, כִּי כֻלָּהּ, מַשְׁקֶה--לִפְנֵי שַׁחֵת ה', אֶת-סְדֹם וְאֶת-עֲמֹרָה, כְּגַן-יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, בֹּאֲכָה צֹעַר". [בראשית י"ג, י']

 מהבחינה הרוחנית נאמר: ".....וְלוֹט, יָשַׁב בְּעָרֵי הַכִּכָּר, וַיֶּאֱהַל, עַד-סְדֹם.  וְאַנְשֵׁי סְדֹם, רָעִים וְחַטָּאִים, לַה', מְאֹד".  [בראשית י"ג, י"ב- י"ג]

בפרשתנו נאמר:  " וַיֹּאמֶר ה', זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי-רָבָּה; וְחַטָּאתָם--כִּי כָבְדָה, מְאֹד. אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה, הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה; וְאִם-לֹא, אֵדָעָה"  [שם  י"ח, כ - "א]

בעקבות תיאור מצבם המוסרי הירוד של אנשי סדום , אברהם מנסה לשכנע באמצעות  תפילה - את ה' לרחם על אנשי המקום: אך תפילתו אינה מתקבלת.
כי לא נמצאו שם אפילו עשרה צדיקים!

על כן נאמר: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה,....."

בהמשך המלאכים  מודיעים ללוט על מהפכת סדום ועמורה:   " וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים אֶל-לוֹט, עֹד מִי-לְךָ פֹה--חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ, וְכֹל אֲשֶׁר-לְךָ בָּעִיר:  הוֹצֵא, מִן-הַמָּקוֹם כִּי-מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ, אֶת-הַמָּקוֹם הַזֶּה:  כִּי-גָדְלָה צַעֲקָתָם אֶת-פְּנֵי ה', וַיְשַׁלְּחֵנוּ ה' לְשַׁחֲתָהּ וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל-חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן-הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי-מַשְׁחִית ה', אֶת-הָעִיר; וַיְהִי כִמְצַחֵק, בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.   וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר:  קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ, הַנִּמְצָאֹת--פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲוֺן הָעִיר וַיִּתְמַהְמָהּ--וַיַּחֲזִיקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד-אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו, בְּחֶמְלַת ה' עָלָיו; וַיֹּצִאֻהוּ וַיַּנִּחֻהוּ, מִחוּץ לָעִיר.   וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ--אַל-תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ, וְאַל-תַּעֲמֹד בְּכָל- הַכִּכָּר:  הָהָרָה הִמָּלֵט, פֶּן-תִּסָּפֶה." [בראשית י"ט, י"ב- י"ח]

 השאלות הן:

 א] מה היה גודל חטאם של אנשי סדום ועמורה?

 ב] כיצד התרחשה הבריחה מהאש הנוראה שאחזה במקום?

 תשובות.

 חטאם של אנשי סדום.

למעשה, אין התורה מפרשת בגלוי מה היה חטאם של אנשי סדום ועמורה, אלא רק מדגישה שהם היו כל כך רעים שהזעקה עלתה משם לשמים.

רש"י מפרש: כי מדינה שלמה חטאה והוא מתבסס על המילה: "הכצעקתה" -הנאמרת בלשון יחיד  ואינה נאמרת: בלשון רבים:"הכצעקתם"- לכן הוא מסיק: כי מדובר במדינה אחת אשר כללה את חמש הערים: סדום, עמורה, אדמה, צבויים וצוער.

רש"י מביא  גם את דעת חז"ל האומרים: כי ריבה אחת נתנה לעני כד ובו לחם, מייד  נענשה על ידי אנשי סדום , היא  צעקה היות והתעללו בה, מרחוה בדבש והעלו אותה על גג החומה ובאו דבורים ועקצו אותה.[סנהדרין ק"ט]

יש דעה שונה בב"ר [מ"ט, ו]:נערה נתנה לחברתה כד קמח לפי שרצתה להצילה ממוות  בהיותה  במצב של רעב, בתגובה על כך- אנשי סדום שרפוה. אכזריותם וקשיחותם של אנשי סדום כלפי העניים מוזכרת גם בתנ"ך: "הנה זה היה עוון אחותך, גאון שבעת-לחם ושלוות השקט היו לה ולבנותיה, ויד עני לא החזיקה" [יחזקאל פרק ט"ז].

"בעל העקדה" :שואל ומתפלא, מדוע אין גנותם של אנשי סדום נאמרת במפורש  בדברי יחזקאל?

הוא משיב , כי חטאם היה בכך שלא עשו חסד, הדבר התבטא ביחסם השלילי לשכבות הדלות והעניות שמנת חלקם היה  סבל רב.

הוא מגיע למסקנה זו: על סמך התבוננותו במעשה אנשי סדום שבאו עד פתח ביתו של לוט-עשו זאת  מתוך רגש של נקמה-ללמד את "האנשים" שהתארחו אצלו - שבפעם הבאה לא יבואו עוד.

כפי שהכתוב מתאר: "..ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על- הבית מנער ועד זקן וכל-העם מקצה ויקראו אל-לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלינו ונדעה אותם" [בראשית י"ט, ד-ו]

חז"ל [בסנהדרין דף ק"ט] מגלים רמזים במקראות לעבירות נוראות בכל השטחים שביצעו אנשי סדום, אבל בסופו של דבר- עונשם נחתך בעבור התנהגותם הרעה כלפי הזולת.

"תפארת שלמה" סובר: כי הזעקה של אנשי סדום יוצאת מפיהם שלהם-לפי שהיו מציקים איש לרעהו, לא חיו בשלום יחדיו-לא היו מאוחדים, לכן נאמר: "וחטאתם כבדה מאד".

האגדה מתארת- דוגמאות רבות על הלך הרוח של אנשי סדום,: אנשי סדום היו עשירים מאד - בתיהם מלאים בממון , אוצרות וכל טוב.

"וקול העבירו בארצם לאמור: מות יומת האיש והאישה, אשר ייתנו מלחמם לדל, וירא ה' כי רבה רעתם ויוצא מאוצרותיו רוחות סערה גדולות וחזקות ותרעשנה את סדום, ויהי הרעש הזה לאות- כי רעים מעשיהם מאד ואין טוב להם בלתי אם לשוב אל ה'- המרבה לסלוח. ולא שמו החוטאים האלה - לב לזאת, ויוסיפו לחטוא לה' ולהקציפו.. והיה בראותם איש עשיר, אשר כיסיו מלאים זהב, והושיבוהו על יד קיר נטוי , הפילו עליו את הקיר הרגו אותו ולקחו לו את כספו, ויזהרו העשירים מאד וישמרו לנפשותיהם ויסתירו זהבם ואת אבניהם היקרות באוצרותיהם הנסתרים. ויתחכמו אוהבי הכסף לבעלי האוצרות ויביאו אליהם בקבוקים מלאים שמן, נותן ריח טוב מאד, מאד. ויאמרו אליהם: הואילו נא ועשיתם  עמנו חסד וצפנתם את בקבוקי השמן היקר הזה במקומות  סתרכם, כי יראים אנחנו פן יגנבו ממנו. ויאותו להם העשירים וישימו את בקבוקי השמן באוצרותיהם...ובהיות הלילה ובאו בעלי השמן וסבבו את בית העשיר - אשר טמן את הבקבוקים והריחו בכלבים את קירות הבית, והיה בהריחם את השמן,- וידעו כי נמצא במקום הזה אוצרות אדוני הבית - וקמו וחתרו - [וחפרו] בקיר ובאו אל האוצר ,והריקו אותו ולא ישאירו בו גם אגורת כסף אחת".

רבינו בחיי  מתייחס לצורך, כביכול לרדת משמים כדי לחזות גודל חטאי אנשי סדום ועמורה וטוען: אנשי סדום היו כופרים בקיומו של אלוקים בדומה לאנשי דור הפלגה לכן נאמר:

"אֵרְדָה-נָּא וְאֶרְאֶה,.." כי בכך ה' הראה להם את כוחו והכוונה גם שה' יורד ממידת הרחמים למידת הדין!

הבריחה  טרם הפיכת סדום ועמורה.

שני המלאכים אשר באו אל לוט להודיע על מהפכת סדום ועמורה שאלו את לוט: "עֹד מִי-לְךָ פֹה..."?

רש"י מפרש  את שאלתם באמצעות שני פירושים:

א] מי מהקרובים  השייכים לו בסביבה הזקוקים להצלה, חוץ מאשתו ושתי בנותיו בביתן? ואם יש לו בנות נשואות שיוציא גם אותן מהמקום! את החתנים, את בנותיו הנשואות.

ב] מדרש  אגדה: מכיוון שתושבי המקום היו כה רעים שאמרו ללוט –כאשר המלאכים התארחו בביתו קודם לכן, שיוציא את שני האורחים אליהם, לכן כעת המלאכים פונים אל לוט  ואומרים לו: מי לך? יש לך פיתחון פה?  וכי יש לך הזכות לקיים סנגוריה  עליהם?

לפי שבמשך כל הלילה היה לוט מליץ עליהם  שבחים כדי לבטל את הגזרה. אך כיון שעשו מה שעשו ,שוב לא היה לו פיתחון פה.

מתברר שהיו ללוט שתי בנות נשואות בעיר ,מלבד שתי הבנות  שהיו בביתו ,והן כבר היו ארוסות לחתניהן, כאשר לוט  פנה אל בעלי הבנות הנשואות ופנה גם לחתנים של הבנות הארוסות בבית- הם סרבו להתפנות מביתם- מתוך שלא האמינו ללוט וחשבו שאומר את הדברים בצחוק.

עוד מבאר רש"י:

לגבי לוט, המלאכים היו חייבים להאיץ בו שיזדרז לעזוב את המקום, טרם האסון - לפי שהיה  מתמהמה  כדי להציל את ממונו.

כל אחד מבין שני המלאכים - היה בעל שליחות משלו: האחד בא להציל את לוט ומשפחתו  והשני היה צריך לבצע את העונש, היינו - מהפכת סדום ועמורה.

בהוצאת לוט ממקומו סייע גם המלאך המשחית - כדי שיוכל למהר ולקיים  את שליחותו.

אבל עיקר ההוראה: "הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ—" נאמר על ידי המלאך הבא להצילו!

ומדוע נאמר לו: "הִמָּלֵט עַל-נַפְשֶׁךָ"? לפי שלוט היה נחוש להציל את ממונו ורכושו וכוונת המלאך הייתה: די לך שתציל נפשות ואל תחוס על הממון- חשוב במצב כזה להציל חיים!

לוט הוזהר כאן לא להביט אחורה מהסיבה שגם הוא חטא והיה ראוי להיענש איתם יחד. ואין הוא צריך לראותם בפורענותם  כשהם הולכים לאבדון ואילו לוט הולך להינצל! ולכן אם יביט אחורה. הוא גם עלול  למות איתם.

לוט הצטווה לברוח להר היכן שישב אברהם. לפי שגם בזמן הפיכת סדום ועמורה ישב שם אברהם. לוט חשש לברוח לשם, לפי שאמר בליבו, כל עוד היה גר בקרב הרשעים שבסדום - הוא לעומתם היה צדיק ולכן היה ראוי להינצל, אבל ברגע שיגיע להר - למקום מושבו של אברהם, הוא הרי לעומת אברהם הצדיק - יחשב  לרשע, לוט העדיף להימלט לעיר מצער, לפי שהיא הייתה יחסית עיר חדשה ולכן ,עדיין יושביה לא הספיקו לחטוא במידה רבה כל כך.

זה לפי מדרשו.

אולם , לפי פשוטו: מצער  הייתה עיר קטנה עם מעט אנשים ולכן אין לה' להקפיד כל כך  אם יניח לה למען לוט שינצל ואכן המלאך הסכים עם לוט להימלט לשם - כי על ידי זה לא רק לוט ינצל, אלא גם העיר  מצער תינצל - בגללו כדי שיוכל לחיות.

אך אשת לוט  לא מלאה אחר הציווי לא להביט אחורה והיא סובבה את ראשה לעבר סדום העולה באש והפכה לנציב מלח.

לסיכום, לאור  האמור לעיל, ניתן ללמוד מלוט - עד כמה טעה בדרכו, כאשר בחר להתיישב באזור סדום- מקום של אנשים מושחתים מבחינה מוסרית- וכל זה לא הרתיע אותו מלהתחבר  אליהם הוא חפץ  ליהנות מהממון ומהעושר-רק המטרה הגשמית הייתה לנגד עיניו -  מנגד התעלם מהמטרה הרוחנית- סביבה  רוחנית מרוממת כמקום נעים לגדל את ילדיו. כך נענש מידה כנגד מידה - איבד את כל רכושו בסדום ואף  חלק ממשפחתו. כמה חשובים דברי המשנה:

"רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר, הָעוֹלָם הַזֶּה דּוֹמֶה לַפְּרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא.

הַתְקֵן עַצְמְךָ בַפְּרוֹזְדוֹר, כְּדֵי שֶׁתִּכָּנֵס לַטְּרַקְלִין" [מסכת אבות ד', ט"ז]     

לוט ביום הצלתו

לוט ביום הצלתו.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 השחר עלה במרומים

 וַיָּאִ֥יצוּ  בלוט המלאכים

 לוט מתקשה להאמין

 מתמהמה בוחר להמתין.      

 

חרטה מתחוללת בקרבו

כאב מפלח  ליבו

קשה הפרידה מממונו

אוצרות  גנוזים בביתו.

 

עתה עמלו ירד  לטמיון

לא העלה זאת אף בדמיון

על ראשו כד עטור זהב

גדוש מרגליות אבני שנהב.

 

מיד מגיעות הפקודות

להציל אשתו והבנות !!

כאַיָּלִים יחישו צעדיהם

אסורים להביט אחריהם.

הערה: השיר בהשראת פרשת וירא [חומש בראשית]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

דבר החסידות – פרשת וירא

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת וירא

 

"אזלת לקרתא – הלך בנימוסיה"

 

כאשר הרבי מליובאוויטש  קיבל על עצמו את הנשיאות באופן רישמי, ביום ההילולא הראשון של אדמו"ר הריי"צ (י' שבט תשי"א), פתח ואמר:

הרבי [=הריי"צ] כשהגיע לאמריקה אמר: "אזלת לקרתא עבד כנימוסא" (ב"ר פמ"ח, יד)

כאן באמריקה אוהבים לשמוע 'סטייטמנט' [=הצהרה]; דבר חידוש, ומה טוב – דבר המבהיל את הרעיון.

איני יודע אם צריך דווקא דבר המבהיל את הרעיון, אבל אם רוצים 'סטייטמנט', אז הרבי אמר שיש שלש אהבות: אהבת השם, אהבת התורה ואהבת ישראל.

"שלושת האהבות האלה – הם 'כולא חד', אי אפשר לחלק ביניהם, כמאמר הבעש"ט בשם ראשונים "העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו".

"כשיש אהבת ה', אבל אין אהבת התורה ואהבת ישראל – הרי זו הוראה שחסר לו גם באהבת ה'. לאידך גיסא, כשישנה אהבת ישראל, עם היותה מהמצוות שהשכל מחייבם – הרי סוף סוף מגיעים לאהבת התורה ואהבת השם..."

 (ע"פ תורת מנחם ח"ב עמ' 210 ואילך. וראה שם השיחה כולה כפי שהוגהה ע"י הרבי)

 

~~~

האם המלאכים אכלו באמת?

בתחילת פרשתנו (יח, ח) מסופר שאברהם אבינו הגיש למלאכים חמאה וחלב וכו' "והוא עומד עליהם תחת העץ ויאכלו".

בסיפור זה יש שתי שיטות בחז"ל:

א)    הגמרא (ב"מ פו, ב) לומדת מכאן: "לעולם אל ישנה אדם מן המנהג, שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם, מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם". שואלת הגמרא: "ואכלו סלקא דעתך? [=האם עולה על דעתך שמלאכים אכלו] אלא אימא [=אמור]: נראו כמי שאכלו ושתו". וכן מפרש רש"י כאן "נראין כמו שאכלו, מכאן שלא ישנה אדם מן המנהג".

– כלומר, שלשיטת הגמרא (ורש"י) המלאכים לא אכלו באמת, רק ב"כאילו".

ב)    אבל במדרש תנא דבי אליהו רבה (פי"ב) נאמר: "וכל האומר לא אכלו מלאכי השרת עם אאע"ה לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טורח שטרח בשבילם פתח להם הקב"ה את פיהם ואכלו" וכן מפורש גם במדרש רבה (שמו"ר פמ"ז, ה): "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה . . ירדו מלאכי השרת ואכלו ושתו".

– כלומר, המדרש חולק על הגמרא, ואומר שאכלו ושתו ממש מפני כבודו של אברהם (כפי שמציין התוס' בגמ' שם, ד"ה נראין).

יש הבדל נוסף בין דברי הגמרא למדרש:

בגמרא נאמרה ההלכה בלשון שלילה: "אל ישנה אדם מן המנהג", ואילו במדרש נאמר הדבר בלשון חיוב: "אזלת לקרתא הלך בנימוסיה" ("כאשר אתה הולך לעיר צריך אתה לילך במנהגה" – פירוש מתנות כהונה).

ויש לומר: שהגמרא והמדרש נחלקו בטעם הדבר שיש לנהוג כמנהג המקום:

א)    לדעת הגמרא הסיבה היא "מפני דרכי שלום", כי שינוי המנהג עלול להביא לידי מחלוקת* ולכן נקטה הגמרא לשון שלילה (אל ישנה אדם) כי הרעיון הוא למנוע עניין שלילי. ולפי זה מובן גם מדוע היה מספיק שהמלאכים "נראו כמי שאכלו ושתו", כי לפי טעם זה העיקר הוא שכלפי חוץ לא ייראה שינוי ממנהג המקום.

ב)    אבל לדעת המדרש אין זה רק כדי למנוע משהו שלילי, אלא יש כאן קביעה חיובית – שכל הבא למקום נחשב כאחד כאנשי המקום, ולכן מצווה המדרש "אזלת לקרתא הלך כנימוסיה". ולפי זה מובן שלא היה מספיק למלאכים להיראות כאילו אוכלים, אלא היה עליהם לאכול ולשתות ממש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לו, תשא שיחה א (עמ' 172 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' קעה-ו. ובגוף השיחה מחלק את זה ביתר פירוט לשלש שיטות ומבאר עפ"ז את שלושת העליות של מרע"ה להר (כיון ש"אלו ואלו דברי אלקים חיים") שבכל ארבעים יום נזדכך יותר ונהי' גופו דומה יותר למלאך לפי שיטה נעלית יותר (של "הלך בנימוסיה") – ע"ש.

 

______________

*)  כדברי המשנה (פסחים פ"ד מ"א) "אל ישנה אדם מפני המחלוקת".

 

--

 

 

צעירי חב"ד – סניף מרום כנען

בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר

 

שיעורים לנשים  |  מדרשיית נוער   מועדון לילדים  |  שיעור לעולים  |  ביקורי בית  |  מסיבות בחגים  |  דוכן תפילין ונרות שבת  |  התוועדויות  |  סדנאות מגוונות  |  תהילים לבנות   בדיקת תפילין ומזוזות  |  מכתבי יום הולדת   קייטנת גן ישראל   שיעור רמב"ם  |  הפצת חומר לשבת וחגים  |  מסיבות ראש חודש  |  ועוד

 

כתובת: רחביאליק 199/3, הר כנען, צפת

כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.

טלפון: 0506-737410

מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

 

תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.

רוצים להיות שותפים? לחצו כאן

שבת פרשת וירא

שבת פרשת וירא

מקרא ותרגום | יגדיל תורה ויאדיר 

  

 ציורי תנ"ך/ המלאכים  מזרזים את לוט להימלט/ ציירה: אהובה קליין ©

  

"וּכְמוֹ הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר:

 קוּם קַח אֶת-אִשְׁתְּךָ וְאֶת-שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ,

הַנִּמְצָאֹת--פֶּן-תִּסָּפֶה, בַּעֲוֺן הָעִיר"

[בראשית  י"ט, ט"ו]

 

  

ציורי תנ"ך/ אברהם מבקש משרה להכין עוגות לאורחים/ ציירה: אהובה קליין ©

"וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת".

[בראשית י"ח, ו] 

 

 

ציורי תנ"ך/ שרה מתפעלת מהולדת יצחק/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקים:

 כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי".

 [בראשית כ"א, ו] 

  

ציורי תנ"ך/ לוט יושב בשער סדום/ ציירה: אהובה קליין ©

 

  

ציורי תנ"ך/ אברהם משקיף על סדום ועמורה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

ציורי תנ"ך/ לוט ובנותיו/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ אברהם עורך משתה ליצחק/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"ויגדל הילד ויגמל ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק" [ בראשית כ"א, ח]

 

עלונים תשע"ט:
ישא ברכה | אור השבת | תהילות ישראל | פניני חמד | לקראת שבת | שאל בני | זה השער לה'

עלונים תשע"ו:

קבלת שבת מתיקות הפרשה | זיסקייט | ישא ברכה | תפילה למשה | שערי יוסף

עלונים תשע"ה:

עלון זה השער לה'

תשע"א:
עלון אור הצדיק | דרשת הרב יוספי שליט"א | עלון אור החסידות | עלון אור הצדיק | עלון ישמחו | עלון שבת נט | 
תשע"ב:
עלון דבר תורה | עלון ישא ברכה | דבר תורה לפרשת וירא | חלון לחולון | בית השם
תשע"ג:
עלון ישא ברכה | עלון טוב לחסות בה' | עלון דבר תורה לפרשת השבת | עלון הוד השבת
תשע"ד
עלון שיחת השבוע | עלון קבלת שבת | עלון מעיין החיים 1 2 | עלון למען הקהילה 1 | 2 | עלון זה השער לה' | עלון בני ציון | עלון מתוקים מדבש | עלון טוב לחסות בה' | עלון דרך חיים | עלון דרך חיים | עלון מים חיים

אהובה קליין: פרשת וירא - הכנסת אורחים - השפעה לדורות | אברהם מכניס אורחים - שיר | פרשת וירא- במה חטאו אנשי סדום?.| סדום ועמורה/ שיר (c) | פרשת וירא – מדוע זכה לוט להינצל ממהפכת סדום ועמורה? |אנשי סדום ולוט

אברהם מצפה למלאכים:"...והוא יושב פתח-האוהל כחום היום ויישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים ניצבים עליו.." [בראשית י"ח,א-ב]
ציירה: אהובה קליין (c) [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ לוט ואנשי סדום/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

ציורי תנ"ך/ אברהם מבקש רחמים על אנשי סדום ועמורה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע"? [בראשית, י"ח,כ"ג]

 

פרשת וירא - חלק ב

פרשת וירא - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

ויצא אלהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו ויאמר אל נא אחי תרעו הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אותן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי (וירא  יט, ו-ח)

ואע"פ שהן ארוסות אין זה חטא חמור כמו זה שאתם מבקשים, ולא כל שכן שהם אורחים שבאו אלי בזכות דודי אברהם ויש אומרים כי מכאן למדים על טיבו של לוט שהזנות לא היתה בעיניו חטא חמור, שהרי בנוהג שבעולם אדם מוסר נפשו על כבוד בנותיו.

ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבר הדלת וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח (וירא  יט-יא)

וכשרצו לשבור את הדלת ליכנס לביתו שלחו המלאכים ידם והכניסו אותו בפנים והכו את האנשים בסנורים הוא מחלת עיניים והיו הולכים וממשמשים ודורסים איא את אחיו כדרך העורים.

ויאמר לוט אלהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי (וירא יט,יח-יט)

אמר להם לוט, איני יכול למלא מבוקשכם וללכת אל דודי אברהם בגלל ב’ רעות העלולות לפגוע בי האחת כי כל זמן שהייתי שרוי בסדום הייתי כצדיק ביניהם, ולכן הצילני הקב"ה. אבל בעירו של אברהם לפי שהוא צדיק גמור אהיה רשע בפניו.  ואע"פ שהיה עמו הרבה שנים ולא הגיע לו שום נזקף אבל כיום נוהג אברהם בחסידות יתירה. ובפרט מן העת שמל עצמו שהגיע  למעלה גדולה ואי אפשר לדור עמו. והרעה השניה כי הורגלתי לגור בסדום שהוא מקום נמוך, ואם אחליף מדורי למקום הררי יפגע הדבר בבריאותי, כי איני רגיל בכך. ומפני שמצאתי חן בעיניכם להצילני אבקש מכם חסד אחר. (מעם לועז)

וה’ המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה’ מן השמים (וירא  יט-כד)

הקב"ה העניש את סדום ועמורה בעונש חמור במיוחד בהמטרת גופרית ואש מן השמים, עונש זה הגיע אליהם בגלל מעשיהם החמורים. עבירות מסוג זה אינן נעשות בבת אחת, אלא טיפין טיפין. תחילה פורץ האדם גדר קטן, אך כאשר הוא נכנס לשדה הוא הורס ומשחית.

בספר "וע"ם שי"ח" לרב יוסף חיימוב ממחיש את הדברים בצורה נפלאה ע"י מעשה באדם שהיה לו פרדס הדור, נאה ורחב-ידים ופירותיו היו משובחים ביותר. בתוך הפרדס הקים ארמון יפה כדי שיוכל לשבת בו וליהנות מן האוויר הצח וממראה פירותיו היפים והטובים.

בעת שישב בארמונו והשקיף דרך החלון במראה העצים היפים שבגן רואה הוא לפתע שדרך פירצה שבגדר הפרדס חדר ונכנס אדם, נתקרב ובא לאחד העצים והחל לקטוף פירותיו ולשימם בכליו.

המתין בעל הפרדס, שתק ולא אמר כלום. לאחר שעה קלה שמע שהגנב אומר לעצמו: "למה עלי להתייגע ולקטוף כל פרי ופרי לחוד? הרי מוטב שאתלוש בבת-אחד את הענף על כל פירותיו!" מיד החל תולש ענפים מלאים פירות מערימם לערימה. דבר זה העלה את חמתו של בעל הפרדס אך עדיין שתק ולא אמר כלום.

כעבור רגעים אחדים שמע שוב את קולו של הגנב משיח עם עצמו: "שוטה אני! למה עלי להתייגע בתלישת ענפים בודדים? מוטב שאעקור את העץ כולו ואקחנו עמי!"

מיד הסמיך עשייה לאמירה וקם לעקור את העץ שעל ידו. לא שלט בעל הפרדס ברוחו, רץ ובא אל הגנב, תפשו בבגדו והרעים עליו קולו: "אי ריקא שכמותך! רשע מרושע! מילא בשעה שראיתיך נכנס לפרדס וקוטף פירות, חשבתי שרק רעבונך אתה רוצה לשבור ולא דנתיך לכף חובה. אמנם בעת שהתחלת לשבור את הענפים - חרה בך אפי. אולם הבלגתי על כעסי ושתקתי. ברם עתה, כשהתחלת לעקור את העצים בפרדסי ולהשחיתם - על מעשה רשע שכזה שוב לא אסלח לך ולא ארפה ממך עד אשר אכלה בך את כל חמתי!"

יש רשעים הסרים מדרך ה’ ובדרכיו לא יאבו הלוך.

אמנם תחילה אינם אלא פורצים את הגדרות ואת הסייגים שגדרו חז"ל ובעיקרי תורה, שהם נטיעות הכרם - עדין אינם נוגעים.

ברם, כשהם רואים כי אין איש קם כנגדם להתריע על מעשיהם, יגבה ליבם והרי הם שולחים ידם בענפים, לשברם ולהשחיתם - הם עוברים על לאווין מפורשים, אינם מניחים תפילין, אוכלים נבלות וטריפות וכיו"ב. אולם משנעשה ליבם גס בעבירות, הרי הם מתחילים לקצץ בנטיעות ממש ועוקרים עיקרי תורה, מחללים כל קודש ורומסים ברגל גאווה כל קדשי היהדות.

מעשים כאלה וודאי וודאי שלא יוכל ה’ יתברך, בעל הכרם, נותן התורה, לראות ולהתעלם.

הקב"ה ייפרע מרשעים אלה בכל חומרת הדין ויתבע מהם עלבונה של תורה. (אור דניאל)

ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח (וירא יט- כו)

אשתו של לוט עירית היה שמה. וכשהלכה עם בעלה נזכרה בשתי הבנות הנשואות שנשארו בסדום, והפכה פניה לראות אם באות אחריהם, ולכן הייתה חייבת מיתה כי מלאך גבריאל התרה בה שלא תביט מאחריה. ומפני שהיתה מריבה עם בעלה אודות מעט מלח שביקש עבור האורחים לכן הפכה ערמת מלח, שהכל נפרע מידה כנגד מידה.

ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ, לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע (וירא יט, לא-לב)

ואע"פ שבשעה שיצא לוט מצוער בודאי לא הביא עמו יין, שהרי יצא במנוסה בגלל הפחד ולבו לא היה פךנוי לתענוגות כאלול, אבל אנשי סדום היו רגילים להחזיק יינותיהם בתוך המערות, שבהיות אותה הארץ ברוכה מאד, כפי שכתבנו, לא הכילו בתיהם את היין, והחזיקו חביות מלאות יין בהרים, ולא היו חוששים פן יגנבו, שהיה להם יין רב למכביר

רק אין יראת אלוהי במקום הזה והרגוני על דבר אשתי (וירא  כ-יא)

אל יחשוב האדם שגם מבלי יראת ה’, אפשר לו להיות אציל ובעל מידות טובות, מתוך אנושיות לבד, לא ולא! במקום שאין יראת אלוהים, גם אנושיות אין שם, בגלל  תאווה, או כל סיבה אחרת, עלולים להתרחש מעשה רצח, רק אמונה ויראת אלוהים הינם המגן היחידי מפני מעשים רעים, וכתריס מפני הפורענות.

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה’ אל עולם (וירא כא-לג)

מהו אשל? יש מחלוקת בין רב ושמואל.חד אמר שאברהם אבינו נטע פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעוד, וחד אמר נטע אהל(פונדק) לאכסניה ובו כל מיני פירות. ועל ידי אותו אשל התפרסם שמו של הקדוש ברוך הוא,שכשהיו אוכלים ושותים,היה אומר להם,ברכו למי שאכלתם משלו,וכי אתם חושבים משלי אכלתם? משל מי שאמר והיה עולם אכלתם (גמרא סוטה י’הובא ברש"י ז"ל).

 

ומלבד שהיה אברהם אבינו ע"ה מאכיל ומשקה את האורחים,היה מלוה אותם לדרכם, והרי "אשל" ר"ת אכילה שתיה לויה (רש"י כתובות ח: ר"ה בבריתו של אברהם).

וכנות אברהם אבינו ע"ה היתה לתקן מה שעיותו הראשונים,אדם הראשון בחטא האכילה שאכל מעץ הדעת,נח בחטא השתיה ששתה יין ועל ידי כן השתכר, וסדום בהעדר מצות לויה שהיו עושים להיפך ממידת החסד עם אנשים (קול אליהו)

מעשה באדם עשיר גדול בעל אכסניה שהיה מארח אנשים בכבוד, אך לא היה מלוה אותם לדרכם,ולבסוף נשרף ביתו וכל אשר לו רחמנא ליצלן. שאלו את הגאון ר’ אליהו מוילנא זצ"ל מדוע המצוה לא הגינה עליו הלא היה זריז לקיים מצות הכנסת אורחים? השיב להם בהיות שמנהגו היה לקיים באורחים רק מצוות אכילה ושתיה, ולא קיים מצות "לויה" ללות את האורחים, אם כן נשאר מתיבת אשל "אש", לכן לא היה כח במצוה להגן עליו.

נמצאנו למדים שמצות חסד צריך לעשותה בשלימות כאברהם אבינו. ואברהם למד זאת משם בן נח,שכשפגש אברהם אבינו את שם בן נח שאלו: כשהיה חרון אף בדור המבול מה הגן בעדכם שלא תשלוט בכם מדת הדין? ענה לו שם: זכות החסד שעשינו עם הבעלי חיים עשרים וארבע שעות ביממה שהאכלנום והשקינום ולא ראינו שינה בעינינו, היא שהגינה עלינו ממידת הדין, אחרת לא היה בכוחותינו לצאת מהתיבה לעולם. ואברהם אבינו למד קל וחומר: ומה מצות חסד לבהמות כך, על אחת כמה וכמה לגמול חסד עם בני אדם,ובפרט שבזה הם נכנסים תחת כנפי השכינה (מלבוש יוסף)

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני (וירא  כב-א)

מדוע התורה פרסמה את נסיון העקידה דוקא, וכי הנסיון של אור כשדים שנכתב רק ברמז הוא פחות? והלא כשנמרוד זרק את אברהם לכבשן האש, נלחם אברהם לבדו נגד כל העולם להוכיח שה’ הוא האלהים, שהרי עדיין לא התגיירו המון העם, וכן ביתר הנסיונות שנתנסה אברהם, מדוע לא הרחיבה התורה ואילו בנסיון העקידה התורה הרחיבה ופירטה את סדר הנסיון לפרטיו?

הישוב לכך הוא, שהנסיון העקידה למעשה היה מורכב מכמה נסיונות קשים יותר משאר הנסיונות: א. הנסיון הנוראה שנתנסה אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו לבורא עולם, בו בזמן שהובטח לו שיצא ממנו עם רב.  ב. עד נסיון העקידה אברהם אבינו היה מקרב את כולם בדברי הוכחות שיש בורא לעולם ושהוא מנהיג את העולם והוא המטיב לנו, והנה כאן הקדוש ברוך הוא אומר לו לעקוד את יצחק בנו יחידו ולהעלותו עולה, למרות שיש חשש שהעולם ישאלו איפה החסד וההטבה שלימדת אותנו?   ג. מה גם שמעשה העקידה נראה כביכול כסוג עבודה זרה של מעביר למולך, שמעבירים את בנם לתוך האש, ומכים בתופים ומחולות כדי שלא ישמעו צעקות הנער. אברהם אבינו יכול היה לטעון להשם יתברך שמא מעשה זה יגרום שימנעו מלעבוד את הבורא יתברך, ובכל זאת לא חשש, אמר אם הקדוש ברוך הוא ציוה אותי להקריב את בני אני עושה ללא שום חשבונות, ולכן התורה פרסמה דוקא את הנסיון הזה במיוחד.

ועוד יש לומר שהרי כל הנביאים (חוץ ממשה רבנו) ראו באספקלריא שאינה מאירה, כלומר ראו דבר לא ברור, והיו צריכים לדעת מעצמם את כוונת ה’ יתברך כמו שירמיה ראה מקל שקד וסיר נפוח (ירמיה פרק א’) כך גם אברהם אבינו ראה מראה לא ברור, כגון הר וענן קשור על גביו, או מזבח וסכין. והיה צריך לפרש לעצמו שכוונת ה’ היא לשחוט את יצחק וזה נסיון גדול לפרש כך, בזמן שאפשר לפרש אחרת (הגרא"מ שך שליט,א לוקט מלבוש יוסף)

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך...והעלהו שם לעולה  (וירא כב,  א-ב)

שיא הנסיונות של אברהם אבינו היה עקידת יצחק. זה מסמל את יכולתו של היהודי למסור את נפשו על קדושת ה’. נסיון העקידה תמיד מוזכר לזכות עם ישראל, אם בתפילת שחרית כל בוקר, ואם בסליחות מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שעשה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו, וכן זכור עקידת יצחק וכו’.

שאלה הסטורית היא וכי מה כל הרעש סביב מעשהו של אברהם אבינו, והרי המוני יהודים לצערנו הרב עלו אפילו בשמחה על מוקד האש למען קידוש ה’ במשך כל הדורות? וכמו כן מה גדולתו של אברהם אבינו? הרי נתבקש לכך באופן אישי על ידי הקדוש ברוך הוא, וכי יהודי מאמין היה מסרב לציווי אישי של הקדוש ברוך הוא?

חז"ל מספרים במדרש איכה רבה (א,נ) מעשה במרים בת נחתום (סיפור המעשה הזה ידוע גם על שם "חנה ושבעת בניה") שנשבית היא ושבעת בניה, נטלן קיסר ואמר לבן הראשון השתחוה לצלם. לא הסכים, מפני שכתוב "אנוכי ה’ אלהיך" (שמות, יתרו כ, ב), מיד הוציאו אותו והרגוהו. כך כל שבעת הבנים. כל בן מביא פסוק משלו מדוע אינו רוצה להשתחוות לצלם. בבן האחרון אומר המדרש נפלה אמו עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו בני! לך אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אימי, אל תזוח דעתך עליך שבנית מזבח והעלית את יצחק בנך עליו, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד, אתה נסיון ואני מעשה וכו’, ע"כ.

לכאורה צריך להבין את דברי האם אתה נסיון ואני מעשה וכו’, האם היא צודקת בטענתה? ואם כן, מה הגדולה המיוחדת בעקידת יצחק לעומת עקידות למעשה של יהודים במשך הדורות?

והנה, מצינו בגמרא בבא מציעא (פו ע"ב) תנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה זכו לשלשה. בשכר "חמאה וחלב" (בראשית, וירא יח, ח) זכו למן, בשכר "והוא עומד עליהם" (שם) זכו לעמוד הענן. בשכר "יוקח נא מעט מים" (שם ד) זכו לבארה שלמרים.

ושואל על זה המהרש"א הרי נאמר בגמרא תענית (ט ע"א) שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן משה, אהרון ומרים. ושלש מתנות  טובות ניתנו על ידם, ואלו הן הבאר, הענן והמן. "באר" בזכות מרים, "עמוד הענן" בזכות אהרון, ו"המן" בזכות משה. אם כן כיצד הגמרא דלעיל (בבא מציעא) אומרת שהכל ניתן בזכות משה. אם כן כיצד הגמרא דלעיל (בבא מציעא) אומרת שהכל ניתן בזכותו של אברהם אבינו? ועוד קשה, מדוע נאמר שהבאר בזכותו של אברהם אבינו, והגמרא מכנה זאת "בארה של מרים"? מתרץ המהרש"א, שבזכות אברהם אבינו לא היו נותנים לעם ישראל אלא לי שעה, אבל בזכות משה אהרן ומרים היו נמשכים המן הענן והבאר זמן רב כארבעים שנה. ולכן כשנמת אהרן נסתלק הענן, וכשמתה מרי נסתלקה הבאר, וכשמת משה נסתלק המן, ע"כ.

ננסה להבין את המאמץ שעשה אברהם אבינו לעומת משה אהרן ומרים, הרי אברהם אבינו עשה כאן רק מאמץ קטן מאוד, ולכאורה בזכות מאמץ קצת הוא זוכה כביכול להעניק את כל המתנות, ואילו מאמציהם של משה אהרון ומרי שהנהיגו וסבלו את סבלות עם ישראל במשך ארבעים שנה היו הרבה יותר גדולים, ובכל אופן הזכות מתחלקת בין שלשתן "מן" למשה, "ענני הכבוד" לאהרון ו"באר" למרים.

ב"שיחות מוסר" של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל  (שנת תשל"ב מאמר ח) מביא  משל על מנת לתרץ את שאלתו של המרש"א לעיל אילן גדול צומח מגרעין קטן, אך הגרעין בלבד לא היה יכול להצמיח את האילן בלי אדמה, ושניהם יחד אף הם זקוקים למים ושמש וכו’, וכשיש את כל הגורמים יחד כוהם יפה להצמיח את האילן. כך הוא בענינינו, הגרעין לעמוד הענן לבאר ולמן היה מעשה החסד של אברהם אבינו, ועדיין היה זקוק גרעין זה לאדמה כדי להצמיח את האילנות של באר עמוד ענן ומן,וזאת קבלו בני ישראל ממשה אהרן ומרים ע"כ.

גרעין בלבד אינו יכול להצמיח הוא זקוק להרבה תנאים נוספים: חול מים ושמש. אמנם  המאמץ של משה אהרן ומרים במשך ארבעים שנה היה הרבה יותר גדול ממאמצו של אברהם אבינו, אבל מי נטע בהם את הכוח להוציא זאת? מי זרע את הגרעין לכך? זאת עשה  אברהם אבינו על ידי מעשי החסד שלו. הכוח היה בזכותו של אברהם אבינו. ולהוציא לפועל לעם ישראל במשך ארבעים שנה זה היה בזכותם של משה אהרן ומרים.

כמו כן אפשר לומר בשאלה שהתחלנו בה יתכן שמעשי קידוש ה’ בפועל במשך הדורות היו יותר גדולים ממעשה עקידת יצחק, וכן יתכן שצודקת מרים במה שאומרת לאברהם אבינו אני מעשה ואתה רק נסיון. אבל מי נתן באומה הישראלית את הכוח שיהודי ימסור עצמו על קידוש ה’? מי נתן את הכוח באם מרים למסור את בניה על קידוש ה’? את הכוח הזה זרע אברהם אבינו בעקידת יצחק, למרות שבסופו של דבר לא נשחט יצחק. ויש עוד ענין שאין אחד שמסר את עצמו בשמחה כמו אברהם אבינו לכיבשן האש או בענין העקדה שמיהר לקיימה בשמחה שנאמר וישקם... שאר הרוגי המלכות נמסרו אכן אין כל אומה בעולם שמוכנה למסור את עצמה על קידוש אמונתה כמו האומה הישראלית, לכן את הזרע שנטע אברהם אבינו מזכירים בכל הדורות והתפילות. (אור חדש)

וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (וירא כב-ג)

ובהאיר היום השכים אברהם ועורר את יצחק בשקט כדי ששרה לא תשמע ותתעורר, והרי היא עלולה להתחרט ולא לתת להם לילך. ואע"פ שהיו לאברהם הרבה עבדים, אבל בהיותו אוהב מאד את המצוות, הכין הוא עצמו את כל ההכנות וחבש חמורו ובידו בקע העצים  ולקח את האש וסכין השחיטה וכל הדברים הנצרכים. כי בהיותו הולך בהרים לא ימצא שום דבר, שכן בהרים אין אנשים גרים וזה ששאלנו קודם והרי עצים אפשר למצוא גם בהרים התשובה היא כי לא כל העצים כשרים למזבח, ולכן רצה אברהם לנהוג ביצחק כמו הקרבנות ולקח עמו שני הנערים שהם אליעזר וישמעאל, וילך אתם אל המקום אשר אמר לו האלהים

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק (וירא כב-ד)

ביום השלישי הוא יום ראש השנה ראה את המקום מרחוק  שראה ענן חשוך ושונה משאר העננים ומסובב בהר, חשב בינו לבין עצמו נדמה לי שזהו ההר שאמר לי האלהים, אבל עדיין לא ידע זאת בבירור, כי חשב שמא מקרה הוא. ולכן שאל את יצחק לאמר: בני, האם אתה רואה משהו. ענה לו: כן. שאל את הנערים האם אתם רואים איזה דבר. אמרו לו: לא. ומכאן ידע שבאותו הר הוא צריך לערוך את העקדה. כי בראותו דבר נשגב לא היה להם זכות לראות אותו. שאם היה זה מקרה שירד ענן חשוך היו צריכים כולם לראותו כי זה דבר יוצא מן הרגיל. ויש אומרים שאברהם ראה בבירור שהשכינה שרויה באותו הר.

בכית המלאכים

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא והנה בקעה גדולה לפניו והרים גבוהים סביב לה. וינועו ההרים וימושו ממקום ויתקבצו כולם אל מקום אח ויתחברו ויהיו להר גדול מאוד. וירד עמוד אש ויעמוד על ההר ויגיע ראשו השמימה. וענן עלה ויכס את ההר וירא כבוד ה’ בענן ויהי המקום הזה נורא ונחמד עד מאד. ויאמר אברהם ליצחק הגידה נא לי, בני מה אתה רואה שם? ויאמר יצחק עמוד אש וענן כמראה הקשת אנכי רואה! ויאמר אברהם אל נעריו הגידו נא לי מה אתם רואים שם? ויאמר יצחק עמוד אש וענן כמראה הקשת אנכי רואה! ויאמר אברהם אל נעריו הגידו נא לי מה אתם רואים שם? ויביטו הנערים ויתבוננו אל המקום אשר אמר להם אברהם ויאמר הרים אנחנו רואים! ויאמר אברהם: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם וילכו אברהם ויצחק ויבואו אל המקום ההוא. ויקח אברהם את יצחק ויסתירהו מפני השטן כי אמר אל  יתן ביצחק מום ונרצה לעולה! ויבן אברהם את המזבח ויערוך את העצים ויגש אל יצחק לעקדו. ויאמר יצחק: הואל נא אבי, ועקדתני בכח, פן יפול עלי פחד פתאום בראותי את המאכלת והתנודדתי הנה והנה, ויקשה ממך לשחטני! ויעש אברהם כדברי יצחק ויחל לעקוד אותו. ויתן יצחק את ידיו ואת רגליו אל אביו לעקוד אותן, ויאמר אל נא תגיד לאמי את דבר מותי בראותך אותה עומדת על הגג או עוברת על פני בור פן תבהל וקרה אותה אסון! ויכל אברהם לעקוד את יצחק וישם אותו ממעל לעצים וישלח את ידו לקחת את המאכלת.

ויהי לב אברהם שמח לעשות את דבר ה’ ועיניו ירדו דמעה, כי נכמרו רחמיו על  יצחק הענוג והרך. בעת הזאת נפתחו השמים והמלאכים נקבצו מחנות מחנות, ויצעקו אל ה’ לאמר למה צוית את אברהם בחירך לעשות ככה? ויבכו המלאכים ותפלנה שלש דמעות בעיני יצחק...ואך נגעה המאכלת בצואר יצחק ותצא נפשו ותעף השמימה. אז ישמע קול ממרום לאמר אל תשלח ידך אל הנער! וכהשמע קול האלהים ותשב נפש יצחק על קרבו ויחי ויפקח את עיניו וישא אותן השמימה ויקרא ברוך אתה ה’ מחיה המתים!

ויאמר אברהם אל הקול הקורא מן השמים מי אתה שקראת לי? ויען אותו הקול לאמור מלאך ה’ צבאות אני ויאמר אברהם לא אמוש מן המקום הזה עד אם יאמר לי ה’: הורידה את בנך מעל המזבח! ועתה הבה אוציאה טיפת דם אחת מבני יחידי...! ויקרא המלאך שנית אל אברהם ויאמר כה אמר ה’ אל תעש לנער מאומה! ויהי ברגע הזה ויובא איל ויושם בין השיחים, הוא האיל אשר נברא ביום הששי בערב וירעה בגן העדן תחת עץ החיים ויישת ממימי הגן ויהי ריחו מלא את כל העולם. בעת ההיא הוריד אברהם את יצחק בנו מעל העצים וישא עיניו אל השמים ויתפלל אל ה’ לאמר ה’ אלהי! הנה אנכי לא חשכתי מך את בני יחידי היקר לי בחיי, על כן אנכי מתחנן אליך לאמר רחם נא את בני יצחק כי יחטאו לך וכבשת את כעסך וסלחת לעוונם והושעתם בצד להם! ויאמר ה’ ידעתי, כי יחטאו לי בני יצחק ועשו את הרע בעיני ושפטתי אותם בראשית כל שנה והיה כי יחפצו בסליחתי והתפללו אלי ותקעו לי בשופר איל, כאיל העומד מאחריך! ויבט אברהם אחריו וירא והנה איל נאחז בסבך בקרניו. ויתבונן אליו אברהם וירא והנה הוא מוציא את קרניו מסבך אחד ונאחז בסבך שני... ויאמר ה’ ככה יאחזו בני יצחק בארצות רבות והתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד היום ההוא אשר אקח בו את קרן האיל הזה ותקעתי בה לחרותם ונגאלו ושבו לארצם...

והאיל מהר ויצא מן הסבכים אשר נאחז בהם ויגש אל אברהם ויגע בראשו אל בגדו. ויהי הדבר הזה לאות כי שמח הוא על צאתו מן הסבכים להיות לעולה תחת יצחק. ויקחהו אברהם ויעלהו לעולה תחת בנו. ותאכל האש את האיל ולא נותר ממנו בלתי אם עשרת גידים ועורו ושתי קרניו. ויהיו הגידים למיתרים בכינור הנפלא אשר לדוד מלך ישראל והעור לאזור אליהו הנביא והקרן השמאלית לתקוע בה על הר סיני ביום תת ה’ את תורתו לבני ישראל והקרן הימנית צפונה עד היום הזה והיה בשוב ה’ את שיבת ציון ונלקחה הקרן ההיא ויתקע בה והלך קולה מקצה הארץ ועד קצה הארץ ושבו בני ישראל אל ארץ מולדתם!

ירושלים

ויהי כאשר כילה אברהם להעלות את העולה ויקרא למקום הזה "יראה". ויאמר ה’ אם אקים את דבר אברהם עבדי אשר קרא למקום הזה יראה, הלא יתעצב מאד שם בן נח הצדיק. אשר קרא למקום הזה "שלם" ואם יקרא המקום הזה בשם אשר קרא לו שם בן נח והתעצב אברהם על כן אקרא למקום הזה "ירושלם" לאמר "יראה שלם’’ ושמחו שני הצדיקים האלה וראו כי הקימותי את דברי שניהם. ויעש ה’ כאשר דיבר, ויהי שם המקום ירושלם עד היום הזה.

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר אברהם אל יצחק בנו ידע תדע, בני, כי כל הטוב אשר עשה ה’ עמנו ויברכנו ונהיה ברכה בא אלינו בגלל התורה אשר למד אותי שם לעשותה, ועל כן לך נא, בני, אל הצדיק ההוא ולמדת וחכמת והשכלת והיית מבורך ולמדת גם את בניך ועשית אשר לא תסור התורה מפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם! וישמע יצחק לדברי אברהם אביו ויושק לו וילך אל שם.

וישלח אברהם את  ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (וירא כב-י)

הוא לקח הסכין בידו הימנית והתחיל לחתוך את עור צוארו בשיעור שיצא רביעית דם אז בא השטן ודחף אותו בידו של אברהם וכך נשמט הסכין ונפל למטה וי"א כי נפגמה וכשראה אברהם כך אמר נראה כי אין הקב"ה רוצה שאשחוט אותו אם כן נראה שאני מחויב להורגו בידים. וכשרצה אברהם לחונקו אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער  וגו’.

 

המקרה הבא מסופר ע"י יהודי בשם ר’ ישראל שהיה נוכח במעשה: שנת תש"ח בירושלים הערבים ירו וזרקו רימונים בהרבה איזורים בארץ. אזעקות נשמעו ואנשים רצו למקלטים לעתים קרובות ר’ ישראל שהה באחד המקלטים בירושלים, כששמע על אחד מתלמידיו שנפגע מרימון והובא לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, הוא רץ לאורך הרחובות לבית החולים הוא נמנע מללכת במקומת הפתוחים אשר שם יוכל לפגוע בו כדורי הערבים.

כשהגיע לכניסה של בית חולים הוא ראה במרחק את הצדיק רבי אריה לויןי רץ עם אדם נוסף לכיוון בית החולים

נכנסו למחלקה המרכזית של בית החולים הם נדהמו מהמראה הנורא של גופות רבות המכוסות בסדנים התוצאות הנוראות של התקפת הערבים.

ר’ ישראל החל לחפש אדם כדי לשאול ולאתר את מקום תלמידו באותו רגע הוא ראה דבר לא יאומן ר’ אריה לוין עבר מעל לכל גופה הרים את הסדין הלבן שכיסה אותה וביקש מהאדם שליוה האותו לצלם את פניו של הגופה. וכך הם עברו מהרוג להרוג.

הוא ידע שר’ אריה מפורסם כאוהב ישראל גדול ולכן הוא לא הבין כלל מדוע ר’ אריה מצלם את הגופותהאם אינו חושש לבזיון המתים ר’ ישראל חשב בתחילה שכנראה ר’ אריה רוצה את התמונות כדי לשלוח אותם לחו"ל ולהראות לעולם את אכזריותם של הערבים אך הוא הבין שאין זה הפתרון מעשי.

ר’ אריה קרא ר’ ישראל היכן כבוד המת?

ר’ ישראל השיב ר’ אריה "אתה יכול להאמין לי שהדבר נצרך ביותר כששמעתי את החדשות הנוראות על ההרוגים עלה בלבי חשש שבגלל ריבוי ההרוגים לא יצליחו הקברנים לזהותם כראוי ונשותיהם תשארנה עגונות ולעולם לא תוכלנה להנשא שנית חשבתי שכנראה התמונות הללו יסיעו לרבנים בתפקידם.

ר’ ישראל עמד בפה פעור כשר’ אריה ממשיך להסביר "רצתי מהמקלט כדי לחפש צלם בתחילה לא מצאתי אדם שיסכים לבוא איתי גם כשמצאתי לבסוף את האדם הזה נשמעו האזעקות למשך הרבה זמן והוא פחד לצאת. נסיתי להסביר לו את חשיבות המעשה שאנו חייבים לבצע אך בכל זאת הוא השתהה לאחר מכן אמרתי לו: "אני מבטיח לך שאתה ואני נתחלק בשוה בשכר המצוה בעולם הבא ורק אז הוא הסכים לבוא איתי"

במצב חירום וסכנה כה גדולה רק אדם כר’ אריה לוין חשב על מצוה כה גדולה (המגיד מספר לוקט ממורשת אבות)

ויקרא אליו מלאך ד’....(וירא כב-יא)

בעת המחלוקת הגדולה על החסידים, כשהשתמשו המתנגדים בנשק של חרמות ושמתות נגד ה"כת", שלחו כתב חרם אחד גם להגאון ר’ רפאל מהמבורג ז"ל בעל "תורת יקותיאל" (שהיה רב הגליל בהמבורג), שיחתום אף הוא עליו. בה מכתב ששלחו לו כתבו, שגם "הרב הדומה למלאך ד’ צבאות" חתם על כתב החרם.

השיב הגאון:

כשציוה הקב"ה לאברהם אבינו לשחוט את יצחק לא מסר הדברים על ידי מלאך, אלא הקב"ה בעצמו אמר לו כן, ואחר כך כשציוהו שלא לשחטו שלח לו על ידי מלאך. להודיעך, כי להציל את האדם די שנשמע גם על ידי מלאך, אבל לשחוט אדם אין להאמין למלאך, אלא דוקא אם הקב"ה בעצמו יאמר כן.

לכן אסור למהר לפסול יהודי ולנדות אותו כי עלבונו גדול יותר משפיכות דמים.

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (וירא כב-יב)

וכשרצה להושיט ידו כדי לשוחטו אמר לו יצחק כך: אדוני אבי מאחר שאני עלם בן ל"ז שנה בשיא עלומי אע"פ שאני רוצה לקיים את מצות בוראי ברצון רב ובלב ונפש אבל מאחר שנפשי יקרה לי מאד חוששני שברגע שתשים המאכלת יכנס מורך בלבי ואגרום ח"ו לשני עונות האחד שמן הצער שהרגיש אולי אתן לך איזו מכה ברגלי או ביד ומפני שאני בחור ואתה זקן אני עלול לפגוע במכה כל שהיא ואולי אגרום לך טירחה גדולה שתתקשה לשוחטני ואעבור על ציווי כבד את אביך ואת אמך. והעון השני שאהיה גורם לפסול את השחיטה שמא אגרום שהיה או דרסה שכן חמשה דברים פוסלים את השחיטה ואחשב נבלה ח"ו לכן אני מבקשך מאד לעקוד אותי  יפה כדי לקיים המצוה כתיקונה ושלא יארע לנו שום מכשול.

ולכן נקרא אירוע זה עקדת יצחק שפירשו קשירת יצחק וכך לקח אברהם את י צחק והפכו כשפניו כלפי הקרקע וכפת את שתי ידיו ואת שתי רגליו לאחוריו כדי שלא יוכל לזוז. והרימו והניחו על גבי המזבח שם עליו עצים ופניו כלפי מעלה וכשם שעשה כן אברהם ליצחק כן עשה הקב"ה למזלות ולשרי אומות העולם כדי להכניעם ולשוברם שלא תהיה להם שליטה על ישראל וכשם שהשוחט נותן רגלו על גבי הבהמה כשהוא שוחטה כך ישב אברהם וברכיו על יצחק ותפס את סימניו בידו השמאלית ועיני אברהם נתמלאו דמעות והיו נופלות לתוך עיניו של יצחק שכן אע"פ שלבו היה חזק לקיים את ציווי הי"ת אבל עיניו זלגו דמעות וכן אנו אומרים בסליחות דעני ליצחק על גבי מדבחא ענינן ר’’ל שיצחק היה עקוד על גבי המזבח ולא היה יכול לזוז וערך תפילה לפניך וענית לו אף אנו מבקשים ממך בזמן צרתנו.

וכן מלאכי שמים היו הולכים וצועקים לפני הקב"ה והיו בורים בכי מר ואמרו רבונו של עולם, אתה נקרא רחום וחנון אם כן רחם נא על יצחק המונח עקוד על גבי המזבח כשה. והואיל שהבטחת לאברהם להרבות את זרעו ולהוריש לו את ארץ כנען והראת לו את ירושלים ואת בית המקדש עכשיו שמרגלית יקרה זו תאבד מהיכן תצא האומה הישראלית ומי יקיים את המצות  ורחם גם על האב הזקן שיגון גדול לראותו אחרי שהשתוקק כל ימיו לבן והיה מתענה בכל מיני סבל ולבסוף כשנתת לו בן בהיותו בן מאה הוא רץ לעשות רצונך זכות זו תעמוד לו ויהיה רצון שתחונן את חייו של יצחק.

ועיני אברהם הביטו בעיניו של יצחק ויצחק הפנה את עיניו כלפי מעלה וראה את המלאכים אבל אברהם לא ראה אותם ענה להם הקב"ה ואמר: האם זוכרים אתם מה שאירע בבראשית העולם כשרציתי  לברוא את האדם שנועצתי בכך ואמרתם לי מה אנוש כי תזכרנו כי בהיותו חוטא אינו ראוי לשום גדולה אבל אילו ידעתם את מעלתו של אברהם לא הייתם מדברים. כל זה עשיתי אלא כדי להוכיח לכם את מעלת האדם שבידו הברירה להיות צדיק גמור ולהיות חשוב יותר מן המלאכים ומאחר שהודיתם במו פיכם שאברהם הוא אדם גדול מאד ושלם בחסידות אראה לכם עתה שלא ישחוט אותו שלא זה רציתי אלא לפרסם את חסידותו.

ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו ויקרא אברהם שם המקום ההוא יהוה יראה אשר יאמר היום בהר יהוה יראה (בראשית כב יב-יד)

נישאלת השאלה למה אמר המלאך אמר ולא חשכת את בנך את יחידך ממני מה פשר המילה מימני אחרי הבן הוא של אברהם ולא של המלאך ועודכתוב  איל אחר נאחז בסבך איננו רואים שני איילים אז לאיזה איל אחר מדובר כאן?

כדי לפצח את הקושיה צריכים להקדים ולומר שאת פרשת העקדה אנחנו קוראים כל יום בשחרית מעבר לכך שהעקידה קרתה בראש השנה אנחנו קוראים את פרשת העקדה בראש השנה ויום כיפור בשחרית לפני מינחה וגם עולים לתורה בפרשת העקידה הטעם לדבר שיעמוד לנו זכות הניסיון של אברהם אבינו שבזכותו הקב"ה ירחם עלנו ויכתוב ויחתום אותנו לחיים טובים ולשלום. אך למה אנחנו כל כך מיתגאים בפרשת העקידה הרי רבו הצדיקים שמסרו נפשם למען שמו יתברך כמו חנה ושיבעת בניה עשרת הרוגי מלכות ועוד ובכלל למה הניסיון משתייך לאברהם ולא ליצחק הרי יצחק הוא הנעקד בשימחה כאשר ביקש מאביו לעקוד אותו כמו קורבן עקוד וקשור כדי שלא יזוז והשחיטה תיהיה כשרה.

צריכים להבין את פנימיות המעשה ולא את החיצוניות כאשר הקב"ה אמר לאברהם ביצחק יקרא לך זרע ומבטיח לו שירש את הארץ וזרעו יהיה כחול על שפת הים וכו... ואחרי כמה פסוקים הוא אומר לאברהם קום תעקוד את בינך יחדך אשר אהבת יצחק הרי זה תרתי דסיטרי רק לפני כמה פסוקים אמר השם שביצחק יקרא לך זרע כיצד הוא מבקש לעקוד אותו כל אחד מאיתנו היה שואל את הקב"ה למה כוונתו הרי אין בכך היגיון וזה גם מה ששאל יצחק את אברהם ואילו את אברהם זה לא מענין בכלל והוא אינו מחפש את ההיגיון ולא נישען על בינתו כולו היתבטלות אפסולותית לציווי בוראו והשכים לקיים את מיצוות בוראו שנאמר וישקם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו... לכן לפני שאברהם שוחט את בנו זועק המלאך  אברהם אברהם ויאמר הנני ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כלומר המלאך היה מזעוזע מגודל אמונתו של אברהם שמעולם לא היה צדיק שקיים את ציווי בוראו בצורה כזאת מושלמת פנימית מבלי שום נגיות ומחשבות או אינטרסים לא טהורים כד כדי שברהם לא שאל מדוע ולא חיפש היגיון רק כדי לקיים את ציווי השם ולעקוד את בנו ופילל לבואו כל חיו לכן אמר המלאך את המילה מימני שלא חסר לי שום איבר ואני המלאך השלם ותכלית השלימות ניברא ממיצוה זו. ידוע לכולם כשאדם עושה מיצווה הוא בורא מלאך אך ברגע שהמיצווה לשם כבוד או לשם קבלת שכר אין המלאך יוצא מושלם אלא בעל מום תלוי באופן קיום המיצווה אך איך שאברהם קיים את המיצווה לא ניברא כזה מלאך מושלם מתקופת בראשית ועד היום הזה ולא ניחסח מהמלאך שום איבר הוא שלם יפה ומאיר לכן אמר לו המלאך אברהם אני בהלם מהיראת שמים שלך ולא חשכת ממני  שום איבר וכולי מושלם. אברהם מרב שכל כולו שקוע במיצוות בוראו כימעט שחט את בנו עד שעצר אותו המלאך ואז נאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך, מה הכוונה לאיל אחר הרי לא היו שני איילים אלא אברהם מרב אמונתו העצומה הוא רק את בנו כמו אייל עד שעצר אותו המלאך וזימן לו אייל אמיתי כדי שיקריב קורבן וישחרר את בנו מהמיזבח לכן עם עבד השם כזה מושלם כמו אברהם אבינו אנחנו באים ביום הדין שזכותו תישמור עלינו שאפילו המלאכים מעידים עליו שהוא תכלית השלימות והיראה שאמר המלאך כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה...

הולדת יצחק

ויהי ביום הולדת יצחק ותגדל השמחה בארץ מאד, כי הפליא ה’ לעשות ביום ההוא ויפקוד נשים עקרות רבות ותלדנה, ויפקח עיני עורים, ותשמענה אזני חרשים ויחכם כל פתי וכל משתגע וישמע בכל בית קול ששון וקול שמחה וכל הנשים הכבודות אשר הלכו אל שרה לשאול לה לשלום תמהו אשה אל רעותה לאמור האמנם ילדה שרה והיא זקנה מאד? ותבאנה אל שרה ותברכנה אותה, ויהי כאשר שמעה שרה את קול בכית יונקיהן, ותאמר הגשנה נא את יונקיכן אלי והינקתי אותם! ותעשין הנשים כדבר שרה ותגשנה אליה את ילדיהן ותינק אותם ויחדלו מבכות, ותראין הנשים את הדבר הגדול הזה ותאמנה בה’ ותאמרנה עושה נפלאות גדולות!

המשתה והשטן

ויגדל יצחק ויגמל כי חדל להניק ויעש אברהם משתה גדול ויבוא שם ועבר וכל גדולי הארץ ואבימלך מלך פלשתים ופיכל שר צבאו, גם תרח אבי אברהם ונחור אחיו באו מחרן עם כל אשר להם ויאכלו וישתו וישמחו וירא השטן את הדבר הזה ויבוא אל בית אברהם ויהי דמיונו כעני הבא לבקש אוכל, ויעמוד בפתח הבית ואברהם לא ראהו, כי עמד בכל העת הזאת וישרת את אורחיו, ולא קרא לעני הזה לאכול לחם. וישמח השטן על הדבר הזה שמחה גדולה ויתייצב לפני ה’ ויאמר אתה ה’ נתת לאברהם את כל תאות ליבו וירם ויחדל מעשות חסד לעניים, היום ניסיתי אנכי אותו ואעמוד כעני בפתח ביתו ולא שם לבו אי ולא קרא לי לאכול לחם? ויען ה’ את השטן ויאמר אין כאברהם ירא ה’ ורודף צדקה וחסד בכל הארץ, וידעתי גם ידעתי, כי גם את בנו יחידו את יצחק לא יחשוך ממני ביום אמרי לו העלהו לי לעולה! ויאמר השטן לא יעש אברהם את הדבר הגדול הזה! ויאמר ה’ אתה תראה היקרה דברי אם לא.

פרשת וירא

פרשת וירא - הרב אריה קרן

ויצא אלהם לוט הפתחה והדלת סגר אחריו ויאמר אל נא אחי תרעו הנה נא לי שתי בנות אשר לא ידעו איש אוציאה נא אותן אליכם ועשו להן כטוב בעיניכם רק לאנשים האל אל תעשו דבר כי על כן באו בצל קרתי (וירא יט, ו-ח)

ואע"פ שהן ארוסות אין זה חטא חמור כמו זה שאתם מבקשים, ולא כל שכן שהם אורחים שבאו אלי בזכות דודי אברהם ויש אומרים כי מכאן למדים על טיבו של לוט שהזנות לא היתה בעיניו חטא חמור, שהרי בנוהג שבעולם אדם מוסר נפשו על כבוד בנותיו.

ויפצרו באיש בלוט מאד ויגשו לשבר הדלת וישלחו האנשים את ידם ויביאו את לוט אליהם הביתה ואת הדלת סגרו ואת האנשים אשר פתח הבית הכו בסנורים מקטן ועד גדול וילאו למצוא הפתח (וירא יט-יא)

וכשרצו לשבור את הדלת ליכנס לביתו שלחו המלאכים ידם והכניסו אותו בפנים והכו את האנשים בסנורים הוא מחלת עיניים והיו הולכים וממשמשים ודורסים איא את אחיו כדרך העורים.

ויאמר לוט אלהם אל נא אדני הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך אשר עשית עמדי להחיות את נפשי, ואנכי לא אוכל להמלט ההרה פן תדבקני הרעה ומתי (וירא יט,יח-יט)

אמר להם לוט, איני יכול למלא מבוקשכם וללכת אל דודי אברהם בגלל ב’ רעות העלולות לפגוע בי האחת כי כל זמן שהייתי שרוי בסדום הייתי כצדיק ביניהם, ולכן הצילני הקב"ה. אבל בעירו של אברהם לפי שהוא צדיק גמור אהיה רשע בפניו. ואע"פ שהיה עמו הרבה שנים ולא הגיע לו שום נזקף אבל כיום נוהג אברהם בחסידות יתירה. ובפרט מן העת שמל עצמו שהגיע למעלה גדולה ואי אפשר לדור עמו. והרעה השניה כי הורגלתי לגור בסדום שהוא מקום נמוך, ואם אחליף מדורי למקום הררי יפגע הדבר בבריאותי, כי איני רגיל בכך. ומפני שמצאתי חן בעיניכם להצילני אבקש מכם חסד אחר. (מעם לועז)

וה’ המטיר על סדם ועל עמרה גפרית ואש מאת ה’ מן השמים (וירא יט-כד)

הקב"ה העניש את סדום ועמורה בעונש חמור במיוחד בהמטרת גופרית ואש מן השמים, עונש זה הגיע אליהם בגלל מעשיהם החמורים. עבירות מסוג זה אינן נעשות בבת אחת, אלא טיפין טיפין. תחילה פורץ האדם גדר קטן, אך כאשר הוא נכנס לשדה הוא הורס ומשחית.

בספר "וע"ם שי"ח" לרב יוסף חיימוב ממחיש את הדברים בצורה נפלאה ע"י מעשה באדם שהיה לו פרדס הדור, נאה ורחב-ידים ופירותיו היו משובחים ביותר. בתוך הפרדס הקים ארמון יפה כדי שיוכל לשבת בו וליהנות מן האוויר הצח וממראה פירותיו היפים והטובים.

בעת שישב בארמונו והשקיף דרך החלון במראה העצים היפים שבגן רואה הוא לפתע שדרך פירצה שבגדר הפרדס חדר ונכנס אדם, נתקרב ובא לאחד העצים והחל לקטוף פירותיו ולשימם בכליו.

המתין בעל הפרדס, שתק ולא אמר כלום. לאחר שעה קלה שמע שהגנב אומר לעצמו: "למה עלי להתייגע ולקטוף כל פרי ופרי לחוד? הרי מוטב שאתלוש בבת-אחד את הענף על כל פירותיו!" מיד החל תולש ענפים מלאים פירות מערימם לערימה. דבר זה העלה את חמתו של בעל הפרדס אך עדיין שתק ולא אמר כלום.

כעבור רגעים אחדים שמע שוב את קולו של הגנב משיח עם עצמו: "שוטה אני! למה עלי להתייגע בתלישת ענפים בודדים? מוטב שאעקור את העץ כולו ואקחנו עמי!"

מיד הסמיך עשייה לאמירה וקם לעקור את העץ שעל ידו. לא שלט בעל הפרדס ברוחו, רץ ובא אל הגנב, תפשו בבגדו והרעים עליו קולו: "אי ריקא שכמותך! רשע מרושע! מילא בשעה שראיתיך נכנס לפרדס וקוטף פירות, חשבתי שרק רעבונך אתה רוצה לשבור ולא דנתיך לכף חובה. אמנם בעת שהתחלת לשבור את הענפים - חרה בך אפי. אולם הבלגתי על כעסי ושתקתי. ברם עתה, כשהתחלת לעקור את העצים בפרדסי ולהשחיתם - על מעשה רשע שכזה שוב לא אסלח לך ולא ארפה ממך עד אשר אכלה בך את כל חמתי!"

יש רשעים הסרים מדרך ה’ ובדרכיו לא יאבו הלוך.

אמנם תחילה אינם אלא פורצים את הגדרות ואת הסייגים שגדרו חז"ל ובעיקרי תורה, שהם נטיעות הכרם - עדין אינם נוגעים.

ברם, כשהם רואים כי אין איש קם כנגדם להתריע על מעשיהם, יגבה ליבם והרי הם שולחים ידם בענפים, לשברם ולהשחיתם - הם עוברים על לאווין מפורשים, אינם מניחים תפילין, אוכלים נבלות וטריפות וכיו"ב. אולם משנעשה ליבם גס בעבירות, הרי הם מתחילים לקצץ בנטיעות ממש ועוקרים עיקרי תורה, מחללים כל קודש ורומסים ברגל גאווה כל קדשי היהדות.

מעשים כאלה וודאי וודאי שלא יוכל ה’ יתברך, בעל הכרם, נותן התורה, לראות ולהתעלם.

הקב"ה ייפרע מרשעים אלה בכל חומרת הדין ויתבע מהם עלבונה של תורה. (אור דניאל)

ותבט אשתו מאחוריו ותהי נציב מלח (וירא יט- כו)

אשתו של לוט עירית היה שמה. וכשהלכה עם בעלה נזכרה בשתי הבנות הנשואות שנשארו בסדום, והפכה פניה לראות אם באות אחריהם, ולכן הייתה חייבת מיתה כי מלאך גבריאל התרה בה שלא תביט מאחריה. ומפני שהיתה מריבה עם בעלה אודות מעט מלח שביקש עבור האורחים לכן הפכה ערמת מלח, שהכל נפרע מידה כנגד מידה.

ותאמר הבכירה אל הצעירה אבינו זקן ואיש אין בארץ לבוא עלינו כדרך כל הארץ, לכה נשקה את אבינו יין ונשכבה עמו ונחיה מאבינו זרע (וירא יט, לא-לב)

וכך היה מעשה, בשעה שראו בנות לוט את האש הגדולה היו סבורות שזו פורענות גדולה ודומה למבול שכל העולם נשרף ואע"פ שראו שהעיר צוער נשארה במקומה, אבל כשנכנסו למערה היו סבורות שאף צוער נהרסה ולא נשאר בכל העולם בני אשה אלא הן ואביהן. לכן אמרה הבכירה אל המעירה, מאחר שאבינו זקן ולא נשאר בארץ אלא אנו, עלינו לעשות איזו תחבולה כדי שישארו בני אדם על פני תבל. לכן נשקה אותו יין ועי"כ קל יהיה לבצע הדבר. שכן כשיהיה שכור ונתון בחושך במערה זו עמנו, הרי אף שאנו בנותיו וזה דבר מתועב לעשות כן, אבל דעתו תהיה מבולבלת ויעשה כן. ועלינו לעשות כן שעה אחת קודם, כי זקן הוא אבינו ועלול למות בכל רגע ולא ישאר עולם ולכן עלינו לעשות כן הלילה.

ואע"פ שבשעה שיצא לוט מצוער בודאי לא הביא עמו יין, שהרי יצא במנוסה בגלל הפחד ולבו לא היה פךנוי לתענוגות כאלול, אבל אנשי סדום היו רגילים להחזיק יינותיהם בתוך המערות, שבהיות אותה הארץ ברוכה מאד, כפי שכתבנו, לא הכילו בתיהם את היין, והחזיקו חביות מלאות יין בהרים, ולא היו חוששים פן יגנבו, שהיה להם יין רב למכביר

רק אין יראת אלוהי במקום הזה והרגוני על דבר אשתי (וירא כ-יא)

אל יחשוב האדם שגם מבלי יראת ה’, אפשר לו להיות אציל ובעל מידות טובות, מתוך אנושיות לבד, לא ולא! במקום שאין יראת אלוהים, גם אנושיות אין שם, בגלל תאווה, או כל סיבה אחרת, עלולים להתרחש מעשה רצח, רק אמונה ויראת אלוהים הינם המגן היחידי מפני מעשים רעים, וכתריס מפני הפורענות.

ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם ה’ אל עולם (וירא כא-לג)

מהו אשל? יש מחלוקת בין רב ושמואל.חד אמר שאברהם אבינו נטע פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעוד, וחד אמר נטע אהל(פונדק) לאכסניה ובו כל מיני פירות. ועל ידי אותו אשל התפרסם שמו של הקדוש ברוך הוא,שכשהיו אוכלים ושותים,היה אומר להם,ברכו למי שאכלתם משלו,וכי אתם חושבים משלי אכלתם? משל מי שאמר והיה עולם אכלתם (גמרא סוטה י’הובא ברש"י ז"ל).

 

ומלבד שהיה אברהם אבינו ע"ה מאכיל ומשקה את האורחים,היה מלוה אותם לדרכם, והרי "אשל" ר"ת אכילה שתיה לויה (רש"י כתובות ח: ר"ה בבריתו של אברהם).

וכנות אברהם אבינו ע"ה היתה לתקן מה שעיותו הראשונים,אדם הראשון בחטא האכילה שאכל מעץ הדעת,נח בחטא השתיה ששתה יין ועל ידי כן השתכר, וסדום בהעדר מצות לויה שהיו עושים להיפך ממידת החסד עם אנשים (קול אליהו)

מעשה באדם עשיר גדול בעל אכסניה שהיה מארח אנשים בכבוד, אך לא היה מלוה אותם לדרכם,ולבסוף נשרף ביתו וכל אשר לו רחמנא ליצלן. שאלו את הגאון ר’ אליהו מוילנא זצ"ל מדוע המצוה לא הגינה עליו הלא היה זריז לקיים מצות הכנסת אורחים? השיב להם בהיות שמנהגו היה לקיים באורחים רק מצוות אכילה ושתיה, ולא קיים מצות "לויה" ללות את האורחים, אם כן נשאר מתיבת אשל "אש", לכן לא היה כח במצוה להגן עליו.

נמצאנו למדים שמצות חסד צריך לעשותה בשלימות כאברהם אבינו. ואברהם למד זאת משם בן נח,שכשפגש אברהם אבינו את שם בן נח שאלו: כשהיה חרון אף בדור המבול מה הגן בעדכם שלא תשלוט בכם מדת הדין? ענה לו שם: זכות החסד שעשינו עם הבעלי חיים עשרים וארבע שעות ביממה שהאכלנום והשקינום ולא ראינו שינה בעינינו, היא שהגינה עלינו ממידת הדין, אחרת לא היה בכוחותינו לצאת מהתיבה לעולם. ואברהם אבינו למד קל וחומר: ומה מצות חסד לבהמות כך, על אחת כמה וכמה לגמול חסד עם בני אדם,ובפרט שבזה הם נכנסים תחת כנפי השכינה (מלבוש יוסף)

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני (וירא כב-א)

מדוע התורה פרסמה את נסיון העקידה דוקא, וכי הנסיון של אור כשדים שנכתב רק ברמז הוא פחות? והלא כשנמרוד זרק את אברהם לכבשן האש, נלחם אברהם לבדו נגד כל העולם להוכיח שה’ הוא האלהים, שהרי עדיין לא התגיירו המון העם, וכן ביתר הנסיונות שנתנסה אברהם, מדוע לא הרחיבה התורה ואילו בנסיון העקידה התורה הרחיבה ופירטה את סדר הנסיון לפרטיו?

הישוב לכך הוא, שהנסיון העקידה למעשה היה מורכב מכמה נסיונות קשים יותר משאר הנסיונות: א. הנסיון הנוראה שנתנסה אברהם אבינו להקריב את בנו יחידו לבורא עולם, בו בזמן שהובטח לו שיצא ממנו עם רב. ב. עד נסיון העקידה אברהם אבינו היה מקרב את כולם בדברי הוכחות שיש בורא לעולם ושהוא מנהיג את העולם והוא המטיב לנו, והנה כאן הקדוש ברוך הוא אומר לו לעקוד את יצחק בנו יחידו ולהעלותו עולה, למרות שיש חשש שהעולם ישאלו איפה החסד וההטבה שלימדת אותנו? ג. מה גם שמעשה העקידה נראה כביכול כסוג עבודה זרה של מעביר למולך, שמעבירים את בנם לתוך האש, ומכים בתופים ומחולות כדי שלא ישמעו צעקות הנער. אברהם אבינו יכול היה לטעון להשם יתברך שמא מעשה זה יגרום שימנעו מלעבוד את הבורא יתברך, ובכל זאת לא חשש, אמר אם הקדוש ברוך הוא ציוה אותי להקריב את בני אני עושה ללא שום חשבונות, ולכן התורה פרסמה דוקא את הנסיון הזה במיוחד.

ועוד יש לומר שהרי כל הנביאים (חוץ ממשה רבנו) ראו באספקלריא שאינה מאירה, כלומר ראו דבר לא ברור, והיו צריכים לדעת מעצמם את כוונת ה’ יתברך כמו שירמיה ראה מקל שקד וסיר נפוח (ירמיה פרק א’) כך גם אברהם אבינו ראה מראה לא ברור, כגון הר וענן קשור על גביו, או מזבח וסכין. והיה צריך לפרש לעצמו שכוונת ה’ היא לשחוט את יצחק וזה נסיון גדול לפרש כך, בזמן שאפשר לפרש אחרת (הגרא"מ שך שליט,א לוקט מלבוש יוסף)

ויהי אחר הדברים האלה והאלהים ניסה את אברהם ויאמר אליו אברהם ויאמר הנני, ויאמר קח נא את בנך...והעלהו שם לעולה (וירא כב, א-ב)

שיא הנסיונות של אברהם אבינו היה עקידת יצחק. זה מסמל את יכולתו של היהודי למסור את נפשו על קדושת ה’. נסיון העקידה תמיד מוזכר לזכות עם ישראל, אם בתפילת שחרית כל בוקר, ואם בסליחות מי שענה לאברהם אבינו בהר המוריה הוא יעננו, מי שעשה ליצחק בנו כשנעקד על גבי המזבח הוא יעננו, וכן זכור עקידת יצחק וכו’.

שאלה הסטורית היא וכי מה כל הרעש סביב מעשהו של אברהם אבינו, והרי המוני יהודים לצערנו הרב עלו אפילו בשמחה על מוקד האש למען קידוש ה’ במשך כל הדורות? וכמו כן מה גדולתו של אברהם אבינו? הרי נתבקש לכך באופן אישי על ידי הקדוש ברוך הוא, וכי יהודי מאמין היה מסרב לציווי אישי של הקדוש ברוך הוא?

חז"ל מספרים במדרש איכה רבה (א,נ) מעשה במרים בת נחתום (סיפור המעשה הזה ידוע גם על שם "חנה ושבעת בניה") שנשבית היא ושבעת בניה, נטלן קיסר ואמר לבן הראשון השתחוה לצלם. לא הסכים, מפני שכתוב "אנוכי ה’ אלהיך" (שמות, יתרו כ, ב), מיד הוציאו אותו והרגוהו. כך כל שבעת הבנים. כל בן מביא פסוק משלו מדוע אינו רוצה להשתחוות לצלם. בבן האחרון אומר המדרש נפלה אמו עליו והיתה מחבקתו ומנשקתו, ואמרה לו בני! לך אצל אברהם אביכם ואמור לו כך אמרה אימי, אל תזוח דעתך עליך שבנית מזבח והעלית את יצחק בנך עליו, הרי אמנו בנתה שבעה מזבחות והעלתה שבעה בנים ביום אחד, אתה נסיון ואני מעשה וכו’, ע"כ.

לכאורה צריך להבין את דברי האם אתה נסיון ואני מעשה וכו’, האם היא צודקת בטענתה? ואם כן, מה הגדולה המיוחדת בעקידת יצחק לעומת עקידות למעשה של יהודים במשך הדורות?

והנה, מצינו בגמרא בבא מציעא (פו ע"ב) תנא דבי רבי ישמעאל בשכר שלשה זכו לשלשה. בשכר "חמאה וחלב" (בראשית, וירא יח, ח) זכו למן, בשכר "והוא עומד עליהם" (שם) זכו לעמוד הענן. בשכר "יוקח נא מעט מים" (שם ד) זכו לבארה שלמרים.

ושואל על זה המהרש"א הרי נאמר בגמרא תענית (ט ע"א) שלשה פרנסים טובים עמדו לישראל, אלו הן משה, אהרון ומרים. ושלש מתנות טובות ניתנו על ידם, ואלו הן הבאר, הענן והמן. "באר" בזכות מרים, "עמוד הענן" בזכות אהרון, ו"המן" בזכות משה. אם כן כיצד הגמרא דלעיל (בבא מציעא) אומרת שהכל ניתן בזכות משה. אם כן כיצד הגמרא דלעיל (בבא מציעא) אומרת שהכל ניתן בזכותו של אברהם אבינו? ועוד קשה, מדוע נאמר שהבאר בזכותו של אברהם אבינו, והגמרא מכנה זאת "בארה של מרים"? מתרץ המהרש"א, שבזכות אברהם אבינו לא היו נותנים לעם ישראל אלא לי שעה, אבל בזכות משה אהרן ומרים היו נמשכים המן הענן והבאר זמן רב כארבעים שנה. ולכן כשנמת אהרן נסתלק הענן, וכשמתה מרי נסתלקה הבאר, וכשמת משה נסתלק המן, ע"כ.

ננסה להבין את המאמץ שעשה אברהם אבינו לעומת משה אהרן ומרים, הרי אברהם אבינו עשה כאן רק מאמץ קטן מאוד, ולכאורה בזכות מאמץ קצת הוא זוכה כביכול להעניק את כל המתנות, ואילו מאמציהם של משה אהרון ומרי שהנהיגו וסבלו את סבלות עם ישראל במשך ארבעים שנה היו הרבה יותר גדולים, ובכל אופן הזכות מתחלקת בין שלשתן "מן" למשה, "ענני הכבוד" לאהרון ו"באר" למרים.

ב"שיחות מוסר" של רבי חיים שמואלביץ זצ"ל (שנת תשל"ב מאמר ח) מביא משל על מנת לתרץ את שאלתו של המרש"א לעיל אילן גדול צומח מגרעין קטן, אך הגרעין בלבד לא היה יכול להצמיח את האילן בלי אדמה, ושניהם יחד אף הם זקוקים למים ושמש וכו’, וכשיש את כל הגורמים יחד כוהם יפה להצמיח את האילן. כך הוא בענינינו, הגרעין לעמוד הענן לבאר ולמן היה מעשה החסד של אברהם אבינו, ועדיין היה זקוק גרעין זה לאדמה כדי להצמיח את האילנות של באר עמוד ענן ומן,וזאת קבלו בני ישראל ממשה אהרן ומרים ע"כ.

גרעין בלבד אינו יכול להצמיח הוא זקוק להרבה תנאים נוספים: חול מים ושמש. אמנם המאמץ של משה אהרן ומרים במשך ארבעים שנה היה הרבה יותר גדול ממאמצו של אברהם אבינו, אבל מי נטע בהם את הכוח להוציא זאת? מי זרע את הגרעין לכך? זאת עשה אברהם אבינו על ידי מעשי החסד שלו. הכוח היה בזכותו של אברהם אבינו. ולהוציא לפועל לעם ישראל במשך ארבעים שנה זה היה בזכותם של משה אהרן ומרים.

כמו כן אפשר לומר בשאלה שהתחלנו בה יתכן שמעשי קידוש ה’ בפועל במשך הדורות היו יותר גדולים ממעשה עקידת יצחק, וכן יתכן שצודקת מרים במה שאומרת לאברהם אבינו אני מעשה ואתה רק נסיון. אבל מי נתן באומה הישראלית את הכוח שיהודי ימסור עצמו על קידוש ה’? מי נתן את הכוח באם מרים למסור את בניה על קידוש ה’? את הכוח הזה זרע אברהם אבינו בעקידת יצחק, למרות שבסופו של דבר לא נשחט יצחק. ויש עוד ענין שאין אחד שמסר את עצמו בשמחה כמו אברהם אבינו לכיבשן האש או בענין העקדה שמיהר לקיימה בשמחה שנאמר וישקם... שאר הרוגי המלכות נמסרו אכן אין כל אומה בעולם שמוכנה למסור את עצמה על קידוש אמונתה כמו האומה הישראלית, לכן את הזרע שנטע אברהם אבינו מזכירים בכל הדורות והתפילות. (אור חדש)

וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים (וירא כב-ג)

ובהאיר היום השכים אברהם ועורר את יצחק בשקט כדי ששרה לא תשמע ותתעורר, והרי היא עלולה להתחרט ולא לתת להם לילך. ואע"פ שהיו לאברהם הרבה עבדים, אבל בהיותו אוהב מאד את המצוות, הכין הוא עצמו את כל ההכנות וחבש חמורו ובידו בקע העצים ולקח את האש וסכין השחיטה וכל הדברים הנצרכים. כי בהיותו הולך בהרים לא ימצא שום דבר, שכן בהרים אין אנשים גרים וזה ששאלנו קודם והרי עצים אפשר למצוא גם בהרים התשובה היא כי לא כל העצים כשרים למזבח, ולכן רצה אברהם לנהוג ביצחק כמו הקרבנות ולקח עמו שני הנערים שהם אליעזר וישמעאל, וילך אתם אל המקום אשר אמר לו האלהים

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק (וירא כב-ד)

ביום השלישי הוא יום ראש השנה ראה את המקום מרחוק שראה ענן חשוך ושונה משאר העננים ומסובב בהר, חשב בינו לבין עצמו נדמה לי שזהו ההר שאמר לי האלהים, אבל עדיין לא ידע זאת בבירור, כי חשב שמא מקרה הוא. ולכן שאל את יצחק לאמר: בני, האם אתה רואה משהו. ענה לו: כן. שאל את הנערים האם אתם רואים איזה דבר. אמרו לו: לא. ומכאן ידע שבאותו הר הוא צריך לערוך את העקדה. כי בראותו דבר נשגב לא היה להם זכות לראות אותו. שאם היה זה מקרה שירד ענן חשוך היו צריכים כולם לראותו כי זה דבר יוצא מן הרגיל. ויש אומרים שאברהם ראה בבירור שהשכינה שרויה באותו הר.

בכית המלאכים

ביום השלישי וישא אברהם את עיניו וירא והנה בקעה גדולה לפניו והרים גבוהים סביב לה. וינועו ההרים וימושו ממקום ויתקבצו כולם אל מקום אח ויתחברו ויהיו להר גדול מאוד. וירד עמוד אש ויעמוד על ההר ויגיע ראשו השמימה. וענן עלה ויכס את ההר וירא כבוד ה’ בענן ויהי המקום הזה נורא ונחמד עד מאד. ויאמר אברהם ליצחק הגידה נא לי, בני מה אתה רואה שם? ויאמר יצחק עמוד אש וענן כמראה הקשת אנכי רואה! ויאמר אברהם אל נעריו הגידו נא לי מה אתם רואים שם? ויאמר יצחק עמוד אש וענן כמראה הקשת אנכי רואה! ויאמר אברהם אל נעריו הגידו נא לי מה אתם רואים שם? ויביטו הנערים ויתבוננו אל המקום אשר אמר להם אברהם ויאמר הרים אנחנו רואים! ויאמר אברהם: שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם וילכו אברהם ויצחק ויבואו אל המקום ההוא. ויקח אברהם את יצחק ויסתירהו מפני השטן כי אמר אל יתן ביצחק מום ונרצה לעולה! ויבן אברהם את המזבח ויערוך את העצים ויגש אל יצחק לעקדו. ויאמר יצחק: הואל נא אבי, ועקדתני בכח, פן יפול עלי פחד פתאום בראותי את המאכלת והתנודדתי הנה והנה, ויקשה ממך לשחטני! ויעש אברהם כדברי יצחק ויחל לעקוד אותו. ויתן יצחק את ידיו ואת רגליו אל אביו לעקוד אותן, ויאמר אל נא תגיד לאמי את דבר מותי בראותך אותה עומדת על הגג או עוברת על פני בור פן תבהל וקרה אותה אסון! ויכל אברהם לעקוד את יצחק וישם אותו ממעל לעצים וישלח את ידו לקחת את המאכלת.

ויהי לב אברהם שמח לעשות את דבר ה’ ועיניו ירדו דמעה, כי נכמרו רחמיו על יצחק הענוג והרך. בעת הזאת נפתחו השמים והמלאכים נקבצו מחנות מחנות, ויצעקו אל ה’ לאמר למה צוית את אברהם בחירך לעשות ככה? ויבכו המלאכים ותפלנה שלש דמעות בעיני יצחק...ואך נגעה המאכלת בצואר יצחק ותצא נפשו ותעף השמימה. אז ישמע קול ממרום לאמר אל תשלח ידך אל הנער! וכהשמע קול האלהים ותשב נפש יצחק על קרבו ויחי ויפקח את עיניו וישא אותן השמימה ויקרא ברוך אתה ה’ מחיה המתים!

ויאמר אברהם אל הקול הקורא מן השמים מי אתה שקראת לי? ויען אותו הקול לאמור מלאך ה’ צבאות אני ויאמר אברהם לא אמוש מן המקום הזה עד אם יאמר לי ה’: הורידה את בנך מעל המזבח! ועתה הבה אוציאה טיפת דם אחת מבני יחידי...! ויקרא המלאך שנית אל אברהם ויאמר כה אמר ה’ אל תעש לנער מאומה! ויהי ברגע הזה ויובא איל ויושם בין השיחים, הוא האיל אשר נברא ביום הששי בערב וירעה בגן העדן תחת עץ החיים ויישת ממימי הגן ויהי ריחו מלא את כל העולם. בעת ההיא הוריד אברהם את יצחק בנו מעל העצים וישא עיניו אל השמים ויתפלל אל ה’ לאמר ה’ אלהי! הנה אנכי לא חשכתי מך את בני יחידי היקר לי בחיי, על כן אנכי מתחנן אליך לאמר רחם נא את בני יצחק כי יחטאו לך וכבשת את כעסך וסלחת לעוונם והושעתם בצד להם! ויאמר ה’ ידעתי, כי יחטאו לי בני יצחק ועשו את הרע בעיני ושפטתי אותם בראשית כל שנה והיה כי יחפצו בסליחתי והתפללו אלי ותקעו לי בשופר איל, כאיל העומד מאחריך! ויבט אברהם אחריו וירא והנה איל נאחז בסבך בקרניו. ויתבונן אליו אברהם וירא והנה הוא מוציא את קרניו מסבך אחד ונאחז בסבך שני... ויאמר ה’ ככה יאחזו בני יצחק בארצות רבות והתהלכו מגוי אל גוי ומממלכה אל עם אחר עד היום ההוא אשר אקח בו את קרן האיל הזה ותקעתי בה לחרותם ונגאלו ושבו לארצם...

והאיל מהר ויצא מן הסבכים אשר נאחז בהם ויגש אל אברהם ויגע בראשו אל בגדו. ויהי הדבר הזה לאות כי שמח הוא על צאתו מן הסבכים להיות לעולה תחת יצחק. ויקחהו אברהם ויעלהו לעולה תחת בנו. ותאכל האש את האיל ולא נותר ממנו בלתי אם עשרת גידים ועורו ושתי קרניו. ויהיו הגידים למיתרים בכינור הנפלא אשר לדוד מלך ישראל והעור לאזור אליהו הנביא והקרן השמאלית לתקוע בה על הר סיני ביום תת ה’ את תורתו לבני ישראל והקרן הימנית צפונה עד היום הזה והיה בשוב ה’ את שיבת ציון ונלקחה הקרן ההיא ויתקע בה והלך קולה מקצה הארץ ועד קצה הארץ ושבו בני ישראל אל ארץ מולדתם!

ירושלים

ויהי כאשר כילה אברהם להעלות את העולה ויקרא למקום הזה "יראה". ויאמר ה’ אם אקים את דבר אברהם עבדי אשר קרא למקום הזה יראה, הלא יתעצב מאד שם בן נח הצדיק. אשר קרא למקום הזה "שלם" ואם יקרא המקום הזה בשם אשר קרא לו שם בן נח והתעצב אברהם על כן אקרא למקום הזה "ירושלם" לאמר "יראה שלם’’ ושמחו שני הצדיקים האלה וראו כי הקימותי את דברי שניהם. ויעש ה’ כאשר דיבר, ויהי שם המקום ירושלם עד היום הזה.

ויהי אחרי הדברים האלה ויאמר אברהם אל יצחק בנו ידע תדע, בני, כי כל הטוב אשר עשה ה’ עמנו ויברכנו ונהיה ברכה בא אלינו בגלל התורה אשר למד אותי שם לעשותה, ועל כן לך נא, בני, אל הצדיק ההוא ולמדת וחכמת והשכלת והיית מבורך ולמדת גם את בניך ועשית אשר לא תסור התורה מפי זרעך ומפי זרע זרעך עד עולם! וישמע יצחק לדברי אברהם אביו ויושק לו וילך אל שם.

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (וירא כב-י)

הוא לקח הסכין בידו הימנית והתחיל לחתוך את עור צוארו בשיעור שיצא רביעית דם אז בא השטן ודחף אותו בידו של אברהם וכך נשמט הסכין ונפל למטה וי"א כי נפגמה וכשראה אברהם כך אמר נראה כי אין הקב"ה רוצה שאשחוט אותו אם כן נראה שאני מחויב להורגו בידים. וכשרצה אברהם לחונקו אמר לו המלאך אל תשלח ידך אל הנער וגו’.

 

המקרה הבא מסופר ע"י יהודי בשם ר’ ישראל שהיה נוכח במעשה: שנת תש"ח בירושלים הערבים ירו וזרקו רימונים בהרבה איזורים בארץ. אזעקות נשמעו ואנשים רצו למקלטים לעתים קרובות ר’ ישראל שהה באחד המקלטים בירושלים, כששמע על אחד מתלמידיו שנפגע מרימון והובא לבית החולים "ביקור חולים" בירושלים, הוא רץ לאורך הרחובות לבית החולים הוא נמנע מללכת במקומת הפתוחים אשר שם יוכל לפגוע בו כדורי הערבים.

כשהגיע לכניסה של בית חולים הוא ראה במרחק את הצדיק רבי אריה לויןי רץ עם אדם נוסף לכיוון בית החולים

נכנסו למחלקה המרכזית של בית החולים הם נדהמו מהמראה הנורא של גופות רבות המכוסות בסדנים התוצאות הנוראות של התקפת הערבים.

ר’ ישראל החל לחפש אדם כדי לשאול ולאתר את מקום תלמידו באותו רגע הוא ראה דבר לא יאומן ר’ אריה לוין עבר מעל לכל גופה הרים את הסדין הלבן שכיסה אותה וביקש מהאדם שליוה האותו לצלם את פניו של הגופה. וכך הם עברו מהרוג להרוג.

הוא ידע שר’ אריה מפורסם כאוהב ישראל גדול ולכן הוא לא הבין כלל מדוע ר’ אריה מצלם את הגופותהאם אינו חושש לבזיון המתים ר’ ישראל חשב בתחילה שכנראה ר’ אריה רוצה את התמונות כדי לשלוח אותם לחו"ל ולהראות לעולם את אכזריותם של הערבים אך הוא הבין שאין זה הפתרון מעשי.

ר’ אריה קרא ר’ ישראל היכן כבוד המת?

ר’ ישראל השיב ר’ אריה "אתה יכול להאמין לי שהדבר נצרך ביותר כששמעתי את החדשות הנוראות על ההרוגים עלה בלבי חשש שבגלל ריבוי ההרוגים לא יצליחו הקברנים לזהותם כראוי ונשותיהם תשארנה עגונות ולעולם לא תוכלנה להנשא שנית חשבתי שכנראה התמונות הללו יסיעו לרבנים בתפקידם.

ר’ ישראל עמד בפה פעור כשר’ אריה ממשיך להסביר "רצתי מהמקלט כדי לחפש צלם בתחילה לא מצאתי אדם שיסכים לבוא איתי גם כשמצאתי לבסוף את האדם הזה נשמעו האזעקות למשך הרבה זמן והוא פחד לצאת. נסיתי להסביר לו את חשיבות המעשה שאנו חייבים לבצע אך בכל זאת הוא השתהה לאחר מכן אמרתי לו: "אני מבטיח לך שאתה ואני נתחלק בשוה בשכר המצוה בעולם הבא ורק אז הוא הסכים לבוא איתי"

במצב חירום וסכנה כה גדולה רק אדם כר’ אריה לוין חשב על מצוה כה גדולה (המגיד מספר לוקט ממורשת אבות)

ויקרא אליו מלאך ד’....(וירא כב-יא)

בעת המחלוקת הגדולה על החסידים, כשהשתמשו המתנגדים בנשק של חרמות ושמתות נגד ה"כת", שלחו כתב חרם אחד גם להגאון ר’ רפאל מהמבורג ז"ל בעל "תורת יקותיאל" (שהיה רב הגליל בהמבורג), שיחתום אף הוא עליו. בה מכתב ששלחו לו כתבו, שגם "הרב הדומה למלאך ד’ צבאות" חתם על כתב החרם.

השיב הגאון:

כשציוה הקב"ה לאברהם אבינו לשחוט את יצחק לא מסר הדברים על ידי מלאך, אלא הקב"ה בעצמו אמר לו כן, ואחר כך כשציוהו שלא לשחטו שלח לו על ידי מלאך. להודיעך, כי להציל את האדם די שנשמע גם על ידי מלאך, אבל לשחוט אדם אין להאמין למלאך, אלא דוקא אם הקב"ה בעצמו יאמר כן.

לכן אסור למהר לפסול יהודי ולנדות אותו כי עלבונו גדול יותר משפיכות דמים.

וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת לשחוט את בנו (וירא כב-יב)

וכשרצה להושיט ידו כדי לשוחטו אמר לו יצחק כך: אדוני אבי מאחר שאני עלם בן ל"ז שנה בשיא עלומי אע"פ שאני רוצה לקיים את מצות בוראי ברצון רב ובלב ונפש אבל מאחר שנפשי יקרה לי מאד חוששני שברגע שתשים המאכלת יכנס מורך בלבי ואגרום ח"ו לשני עונות האחד שמן הצער שהרגיש אולי אתן לך איזו מכה ברגלי או ביד ומפני שאני בחור ואתה זקן אני עלול לפגוע במכה כל שהיא ואולי אגרום לך טירחה גדולה שתתקשה לשוחטני ואעבור על ציווי כבד את אביך ואת אמך. והעון השני שאהיה גורם לפסול את השחיטה שמא אגרום שהיה או דרסה שכן חמשה דברים פוסלים את השחיטה ואחשב נבלה ח"ו לכן אני מבקשך מאד לעקוד אותי יפה כדי לקיים המצוה כתיקונה ושלא יארע לנו שום מכשול.

ולכן נקרא אירוע זה עקדת יצחק שפירשו קשירת יצחק וכך לקח אברהם את י צחק והפכו כשפניו כלפי הקרקע וכפת את שתי ידיו ואת שתי רגליו לאחוריו כדי שלא יוכל לזוז. והרימו והניחו על גבי המזבח שם עליו עצים ופניו כלפי מעלה וכשם שעשה כן אברהם ליצחק כן עשה הקב"ה למזלות ולשרי אומות העולם כדי להכניעם ולשוברם שלא תהיה להם שליטה על ישראל וכשם שהשוחט נותן רגלו על גבי הבהמה כשהוא שוחטה כך ישב אברהם וברכיו על יצחק ותפס את סימניו בידו השמאלית ועיני אברהם נתמלאו דמעות והיו נופלות לתוך עיניו של יצחק שכן אע"פ שלבו היה חזק לקיים את ציווי הי"ת אבל עיניו זלגו דמעות וכן אנו אומרים בסליחות דעני ליצחק על גבי מדבחא ענינן ר’’ל שיצחק היה עקוד על גבי המזבח ולא היה יכול לזוז וערך תפילה לפניך וענית לו אף אנו מבקשים ממך בזמן צרתנו.

וכן מלאכי שמים היו הולכים וצועקים לפני הקב"ה והיו בורים בכי מר ואמרו רבונו של עולם, אתה נקרא רחום וחנון אם כן רחם נא על יצחק המונח עקוד על גבי המזבח כשה. והואיל שהבטחת לאברהם להרבות את זרעו ולהוריש לו את ארץ כנען והראת לו את ירושלים ואת בית המקדש עכשיו שמרגלית יקרה זו תאבד מהיכן תצא האומה הישראלית ומי יקיים את המצות ורחם גם על האב הזקן שיגון גדול לראותו אחרי שהשתוקק כל ימיו לבן והיה מתענה בכל מיני סבל ולבסוף כשנתת לו בן בהיותו בן מאה הוא רץ לעשות רצונך זכות זו תעמוד לו ויהיה רצון שתחונן את חייו של יצחק.

ועיני אברהם הביטו בעיניו של יצחק ויצחק הפנה את עיניו כלפי מעלה וראה את המלאכים אבל אברהם לא ראה אותם ענה להם הקב"ה ואמר: האם זוכרים אתם מה שאירע בבראשית העולם כשרציתי לברוא את האדם שנועצתי בכך ואמרתם לי מה אנוש כי תזכרנו כי בהיותו חוטא אינו ראוי לשום גדולה אבל אילו ידעתם את מעלתו של אברהם לא הייתם מדברים. כל זה עשיתי אלא כדי להוכיח לכם את מעלת האדם שבידו הברירה להיות צדיק גמור ולהיות חשוב יותר מן המלאכים ומאחר שהודיתם במו פיכם שאברהם הוא אדם גדול מאד ושלם בחסידות אראה לכם עתה שלא ישחוט אותו שלא זה רציתי אלא לפרסם את חסידותו.

ויאמר אברהם אברהם ויאמר הנני ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך בקרניו וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעלה תחת בנו ויקרא אברהם שם המקום ההוא יהוה יראה אשר יאמר היום בהר יהוה יראה (בראשית כב יב-יד)

נישאלת השאלה למה אמר המלאך אמר ולא חשכת את בנך את יחידך ממני מה פשר המילה מימני אחרי הבן הוא של אברהם ולא של המלאך ועודכתוב איל אחר נאחז בסבך איננו רואים שני איילים אז לאיזה איל אחר מדובר כאן?

כדי לפצח את הקושיה צריכים להקדים ולומר שאת פרשת העקדה אנחנו קוראים כל יום בשחרית מעבר לכך שהעקידה קרתה בראש השנה אנחנו קוראים את פרשת העקדה בראש השנה ויום כיפור בשחרית לפני מינחה וגם עולים לתורה בפרשת העקידה הטעם לדבר שיעמוד לנו זכות הניסיון של אברהם אבינו שבזכותו הקב"ה ירחם עלנו ויכתוב ויחתום אותנו לחיים טובים ולשלום. אך למה אנחנו כל כך מיתגאים בפרשת העקידה הרי רבו הצדיקים שמסרו נפשם למען שמו יתברך כמו חנה ושיבעת בניה עשרת הרוגי מלכות ועוד ובכלל למה הניסיון משתייך לאברהם ולא ליצחק הרי יצחק הוא הנעקד בשימחה כאשר ביקש מאביו לעקוד אותו כמו קורבן עקוד וקשור כדי שלא יזוז והשחיטה תיהיה כשרה.

צריכים להבין את פנימיות המעשה ולא את החיצוניות כאשר הקב"ה אמר לאברהם ביצחק יקרא לך זרע ומבטיח לו שירש את הארץ וזרעו יהיה כחול על שפת הים וכו... ואחרי כמה פסוקים הוא אומר לאברהם קום תעקוד את בינך יחדך אשר אהבת יצחק הרי זה תרתי דסיטרי רק לפני כמה פסוקים אמר השם שביצחק יקרא לך זרע כיצד הוא מבקש לעקוד אותו כל אחד מאיתנו היה שואל את הקב"ה למה כוונתו הרי אין בכך היגיון וזה גם מה ששאל יצחק את אברהם ואילו את אברהם זה לא מענין בכלל והוא אינו מחפש את ההיגיון ולא נישען על בינתו כולו היתבטלות אפסולותית לציווי בוראו והשכים לקיים את מיצוות בוראו שנאמר וישקם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו... לכן לפני שאברהם שוחט את בנו זועק המלאך אברהם אברהם ויאמר הנני ויאמר אל תשלח ידך אל הנער ואל תעש לו מאומה כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך את יחידך ממני כלומר המלאך היה מזעוזע מגודל אמונתו של אברהם שמעולם לא היה צדיק שקיים את ציווי בוראו בצורה כזאת מושלמת פנימית מבלי שום נגיות ומחשבות או אינטרסים לא טהורים כד כדי שברהם לא שאל מדוע ולא חיפש היגיון רק כדי לקיים את ציווי השם ולעקוד את בנו ופילל לבואו כל חיו לכן אמר המלאך את המילה מימני שלא חסר לי שום איבר ואני המלאך השלם ותכלית השלימות ניברא ממיצוה זו. ידוע לכולם כשאדם עושה מיצווה הוא בורא מלאך אך ברגע שהמיצווה לשם כבוד או לשם קבלת שכר אין המלאך יוצא מושלם אלא בעל מום תלוי באופן קיום המיצווה אך איך שאברהם קיים את המיצווה לא ניברא כזה מלאך מושלם מתקופת בראשית ועד היום הזה ולא ניחסח מהמלאך שום איבר הוא שלם יפה ומאיר לכן אמר לו המלאך אברהם אני בהלם מהיראת שמים שלך ולא חשכת ממני שום איבר וכולי מושלם. אברהם מרב שכל כולו שקוע במיצוות בוראו כימעט שחט את בנו עד שעצר אותו המלאך ואז נאמר וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל אחר נאחז בסבך, מה הכוונה לאיל אחר הרי לא היו שני איילים אלא אברהם מרב אמונתו העצומה הוא רק את בנו כמו אייל עד שעצר אותו המלאך וזימן לו אייל אמיתי כדי שיקריב קורבן וישחרר את בנו מהמיזבח לכן עם עבד השם כזה מושלם כמו אברהם אבינו אנחנו באים ביום הדין שזכותו תישמור עלינו שאפילו המלאכים מעידים עליו שהוא תכלית השלימות והיראה שאמר המלאך כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה...

הולדת יצחק

ויהי ביום הולדת יצחק ותגדל השמחה בארץ מאד, כי הפליא ה’ לעשות ביום ההוא ויפקוד נשים עקרות רבות ותלדנה, ויפקח עיני עורים, ותשמענה אזני חרשים ויחכם כל פתי וכל משתגע וישמע בכל בית קול ששון וקול שמחה וכל הנשים הכבודות אשר הלכו אל שרה לשאול לה לשלום תמהו אשה אל רעותה לאמור האמנם ילדה שרה והיא זקנה מאד? ותבאנה אל שרה ותברכנה אותה, ויהי כאשר שמעה שרה את קול בכית יונקיהן, ותאמר הגשנה נא את יונקיכן אלי והינקתי אותם! ותעשין הנשים כדבר שרה ותגשנה אליה את ילדיהן ותינק אותם ויחדלו מבכות, ותראין הנשים את הדבר הגדול הזה ותאמנה בה’ ותאמרנה עושה נפלאות גדולות!

המשתה והשטן

ויגדל יצחק ויגמל כי חדל להניק ויעש אברהם משתה גדול ויבוא שם ועבר וכל גדולי הארץ ואבימלך מלך פלשתים ופיכל שר צבאו, גם תרח אבי אברהם ונחור אחיו באו מחרן עם כל אשר להם ויאכלו וישתו וישמחו וירא השטן את הדבר הזה ויבוא אל בית אברהם ויהי דמיונו כעני הבא לבקש אוכל, ויעמוד בפתח הבית ואברהם לא ראהו, כי עמד בכל העת הזאת וישרת את אורחיו, ולא קרא לעני הזה לאכול לחם. וישמח השטן על הדבר הזה שמחה גדולה ויתייצב לפני ה’ ויאמר אתה ה’ נתת לאברהם את כל תאות ליבו וירם ויחדל מעשות חסד לעניים, היום ניסיתי אנכי אותו ואעמוד כעני בפתח ביתו ולא שם לבו אי ולא קרא לי לאכול לחם? ויען ה’ את השטן ויאמר אין כאברהם ירא ה’ ורודף צדקה וחסד בכל הארץ, וידעתי גם ידעתי, כי גם את בנו יחידו את יצחק לא יחשוך ממני ביום אמרי לו העלהו לי לעולה! ויאמר השטן לא יעש אברהם את הדבר הגדול הזה! ויאמר ה’ אתה תראה היקרה דברי אם לא.

 

פרשת וירא - חלק א

פרשת וירא - חלק א

הרב אריה קרן

והוא יושב פתח האהל (וירא יח-א)לראות אם יש עובר ושב ויכניסם לביתו (רש"י)
הכנסת אורחיםבפרשתנו התורה מאריכה ומבליטה את מידת החסד של אברהם אבינו בקבלת אורחים, והתורה הדגישה זאת כדי ללמדנו עיקר גדול במידת החסד.

בספר "התורה המשמחת" מתאר באופן נפלא בנו בכורו של ר’ שלמה זלמן אויערבך זצ"ל כיצד היה אביו משתתף בצער הזולת.

"אבא חינך אותנו לכך שמי שאינו ’חש’ את השני לא רק שאין לו דרגות במידת החסד אלא אין לו צורת אדם כלל!"

היטיב להגדיר זאת ר’ אריה לוין זצ"ל כאשר רגלה של אשתו כאבה והלכה לרופא באמרו: "רגלה של אשתי כואבת לנו"...

כיצד לחוש את כאב הזולת נוכל ללמוד ממעשה נפלא שאירע עם ר’ חיים אוירבך:

באחד מלילי טבת, כשכל אנשי הבית כבר שוקעים בתרדמה עמוקה, ישב רבי חיים אוירבך לבדו ולמד. לפתע נשמעה נקישה בחלונו. "מי זה?" שאל. "אני סנדלר", נשמעה התשובה, "ולפני שעות אחדות ילדה אשתי בן למזל טוב, אבל בביתנו קר ואין עצים להסיק את התנור".

מיד יצא ר’ חיים מביתו והלך עם הסנדלר לביתו של העשיר מבני העיר והתחיל דופק בחזקה על דלתו.

העשיר נבהל וכששאל: "מיהו הדופק כל כך?" נענה: "זה הרב!" מיד נפתחה הדלת. הרב נשאר עומד בחוץ וסירב להיכנס למרות הפצרותיו של העשיר.
מפני הנימוס נאלץ העשיר לצאת אף הוא החוצה, למרות שהיה לבוש בחלוק הבית שלו, וכך לשמוע את דברי הרב.
הקור היה גדול ושוב התחנן העשיר בפני הרב: "היכנסו נא אל תוך הבית! אתם עלולים לקפוא למוות!" ועדיין הרב מסרב.
"רצוני שתרגיש מעט ממה שמרגישים הסנדלר ואשתו והתינוק שזה עתה נולד להם", הסביר.
לא היה צריך הרב להאריך בדיבורים ובו במקום הבטיח העשיר לספק למשפחת הסנדלר עצים וזרדים למשך כל החורף.אברהם אבינו מסמל עבורנו את מידת החסד.

אברהם אעפ"י שיכל להתחמק מאורחים שהרי יום שלישי למילתו היה, אעפ"כ לא נרתע מלעסוק בעצמו במצווה.

נאמר "עולם חסד יבנה" (תהלים פט. ג). ומכאן, באה החובה על האדם להיות קשור למעשה החסד, ויבחר לו כל אדם את החסד הקרוב לליבו ומתאים ליכולתו.

אם יכול האדם יקים גמ"ח בביתו או יתעסק עם שאר דברים הקשורים לחסד. ועיקר החסד הוא לגמול לחלשים ובמיוחד לאשתו ובני – ביתו!


בנוהג שבעולם אדם נוהג לעשות חסד עם אחרים ואילו אצל בני–ביתו נדמה לו שהם אינם מקפידים ומוחלין לו. חסד שאין מצפים בו לפרסומת וכבוד ואף חסד הנעשה עם הילדים – הוא החסד האמיתי.

מסופר על רבי ישראל מסלנט זצ"ל, שבערב יום הכיפורים הציבור ציפה לבואו והוא טרם הגיע לבית הכנסת. כשראו שהשעה עוברת התפללו "כל נדרי" בלעדיו ושוב המתינו לו לתפילת ערבית ור’ ישראל איננו.

החליטו לחפשו בביתו בעיירה ולא מצאוהו וכמעט לקראת סיום התפילה מופיע ר’ ישראל מעוטף בטלית ועומד להתפלל ביחידות.

בסוף מסתבר שרבי ישראל היה שמרטף לילד בן שנתים שניתעורר מהשנה בבכי גדול ואמו עזבה אותו שישן כדי לשמוע את כל נדרי לחצי שעה ורחמיו של ר’ ישראל לא נתנו לו ללכת לבית הכנסת ואירח חברה לתינוק שיחק איתו האכיל אותו וחיתל אותו עד שאימו חזרה מבית הכנסת, ראו עד היכן מגיע מדת החסד אצל הצדיקים מבלי לדרוש מאף אחד שיחליף אותו במשימה.


וירא אליו ה’ באלוני ממרא והוא יושב פתח האהל כחום היום (וירא יח-א):

כתוב במידרש בראשית (פרק יט. ג. מבוא בבית המדרש חדר רביעי ובשינוי לשון בבראשית רבה מב, ח) ומה ראה להגלות לו באלוני ממרא?-
אלא יתברך שמו של הקדוש ברוך הוא שאינו מקפח שכר כל בריה. שלושה אוהבים היה לו: ענר אשכול וממרא, כיון שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: מול את עצמך, נטל מהם עצה.
אמר ענר: בעל מום הוא מבקש לעשותך.
הניחו והלך לו אצל אשכול, ואמר לו כך אף הוא: אין אתה יודע? מסורס הוא מבקש לעשותך בעולם! שיהיו קרוביהן של המלכים שהרגת באין עליך ומסרסין אותך ואין אתה יכול לברוח מהן. הניחו והלך אצל ממרא,
אמר לו אברהם לממרא: אוהבי! הקדוש ברוך הוא אמר לי למול. אמר לו ממרא: ועדיין אתה עומד ותוהא, לא עשו אותך חתיכות חתיכות?! רמ"ח איברים שעליך הציל מן האש (אור כשדים), ומקצת מן איבר אחד אתה עומד ומתקשה ליתן לו?!

אמר לו הקדוש ברוך הוא: אתה (ממרא) נתת לו עצה טובה שימול, חייך שאני נגלה לו בתחומך, שנאמר: "וירא אליו ה’ באלוני ממרא", ע"כ.

הקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם אבינו למול את עצמו ואת בני ביתו, ובמקום לעשות מיד את דבר הבורא, הוא הולך ומתייעץ עם חבריו. וכי מה דרש ממנו הקדוש ברוך הוא? "מקצת מן האיבר אחד" כלשון המדרש.

לעומת זאת כשהקדוש ברוך הוא מצווה את אברהם אבינו לשחוט את בנו יחידו וממשיכו את יצחק, מיד – "וישכם אברהם בבוקר" (בראשית, וירא כב, ג),
הלך בזריזות ובמהירות בלי להתייעץ עם אף אחד, לא עם חברו ואפילו לא עם אשתו שרה, אם הילד וכמו כן בשום נסיון לא מצינו שאברהם הולך להתייעץ עם מישהו האם לקים את ציווי הקדוש ברוך הוא. מה ההסבר שבציווי ברית המילה אברהם אבינו מתייעץ?והנה, בפרשת לך לך כתוב: "ויקח אברם...ואת הנפש אשר עשו בחרן" (בראשית, לך לך יב’ ה)
ורש"י מביא על זה את דברי המדרש (בראשית רבה לט, יד) "את הנפש אשר עשו בחרן" – אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים, ע"כ.

לפי מדרש זה, אברהם ושרה גיירו גויים והקימו קבוצה ששמרה תורה ומצוות. נשאלת השאלה: אותם קבוצות גרים מדוע נעלמו בדור הבא? הרי לא מצינו אצל גרים או בני גרים שהמשיכו לקיים תורה.עוד דבר צריך להבין: חז"ל אמרו במשנה (קדושין פב ע"א) על הכתוב: "עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי" (בראשית, תולדות כו, ה), מצינו שעשה אברהם אבינו את כל התורה כולה עד שלא ניתנה, ע"כ. ורש"י על התורה מביא את הדברים ששמר ועשה אברהם אבינו "ואפילו תורה שבעל פה". נשאלת השאלה: הרי ברית מילה היא אחת מהמצוות החשובות בתרי"ג מצוות, אם כן מדוע אברהם אבינו המתין לגיל תשעים ותשע שנה עד הצויו של הקדוש ברוך הוא לעשות ברית מילה? מדוע לא עשה קודם לכן? (ראה שפתי חכמים" בראשית, וירא יח, א אות ג).אלא שאמרו בגמרא (עבודה זרה ג ע"א) אמר רבי חנניא: גדול המצווה ועושה יותר משאינו מצווה ועושה, ע"כ ואומרים התוספות (ד"ה גדול המצווה ועושה) פירוש, מפני שהוא דואג תמיד לבטל יצרו ולקיים מצוות בוראות, ע"כ. את דברי התוספות מסביר הט"ז (על הו"ע ביו"ד סימן רמו, הלכה ו אות ג) שיצרו מסיתו שלא לקיים את הציווי, מה שאין כן באינו מצווה, ע"כ. פירושו של דבר: אם מצווים על אדם לעשות משהו, אזי מתעורר יצר הרע ומפתה אותו שלא לעשות, והוא מפתח נוגדנים נגד הציווי. ולכן אם בכל אופן האדם מכניע את יצרו ועושה, אזי הוא נמצא בדרגה גבוהה יותר, ועל ידי כך הוא משפיע על נפשו, וההשפעה הזאת ממשיכה הלאה. מה שאין כן במי שאינו מצווה ועושה, רוצה – עושה, רוצה – אינו עושה, אזי העשייה משפיעה פחות על נפשו, כי אינו צריך ללכת נגד יצרו.בדורו של אברהם אבינו קיימו את המצוות כמי שאינו מצווה ועושה, לכן ההשפעה לא היתה עמוקה ולא עברה לדור הבא, לדורו של יצחק. יהודי שמקיים את מצוות התורה לא כמצווה ועושה אלא בתור מסורת ופולקלור, יתכן שהוא עדיין ישמור על מסורת, אבל בדור הבא זה יעלם. וכן אנו רואים לצערנו הרב גם כיום יהודים שמקיימים יהדות בתור מסורת, באים קצת לבית כנסת בחגים וימים נוראים, מדליקים נרות שבת, ועושים זאת בתור פולקלור יהודי, אבל אצל בניהם או נכדיהם הכל נעלם.לכן, קיים אברהם אבינו את כל המצוות, כיוון שאת כל המצוות כולם הוא יכול לקיים לעת עתה בתור מי שאינו מצווה ועושה, ואם הקדוש ברוך הוא יצווה אותו הוא יוכל לקיים אותם בתור מצווה ועושה, ואם הקדוש ברוך הוא יצווה אותו הוא יוכל לקיים אותם בתור מצווה ועושה. מה שאין כן מצוות ברית מילת היא מצווה יוצאת דופן, שאם יקיים אותה כמי שאינו מצווה ועושה ואח"כ הקדוש ברוך הוא יצווהו, שוב לא יוכל לקיימה כמי שמצווה ועושה, כי המצווה כבר נעשתה ואי אפשר לעשותה פעם שנייה, לכן כאן המתין אברהם אבינו עד שיהיה מצווה, כדי שיהיה מבחינת מצווה ועושה.

מכל עשרה נסיונות שנתנסה אברהם אבינו אין שום נסיון באחד מתרי"ג המצוות, חוץ מנסיון ברית מילה. וכל שאר הנסיונות היה זה ציווי של הקדוש ברוך הוא בהנהגה, ואם הקדוש ברוך הוא בעצמו מצווה – בוודאי שעושים זאת מיד מבלי להתייעץ עם אף אחד. אבל כשהקדוש ברוך הוא בא לצוות על אברהם אבינו, מצוה לו ולביתו, שהיא לדורות, והיא מתרי"ג המצוות, אזי אפילו שאומר זאת הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו ואפילו שהמצווה הוא אברהם אבינו, גדול המאמינים, בכל אופן מתעורר יצר הרע, מתעוררים הנוגדנים שלא לעשות, ואז הוא הולך ומתייעץ עם חבריו הטובים, עד שממרא אומר לו לעשות זאת מיד. כלומר שהיצר הרע מתעורר נגד מיצוות התורה בלבד וברגע שהקב"ה מצווה על אברהם עניין מסויים כמו עניין העקידה שלא כלולה בתרי"ג היצר הרע אינו מתעורר.

ספור שהיה עם הגאון הצדיק רבי שלום שבדרון זצ"ל: אחד הבחורים שהשתתף בקביעות בשעורי הערב החל להחסיר. יום, יומים, שלושה. ר, שלום החליט שמתפקידו לאתר את הנער ולהשיבו לחיק אהבת התורה.

ר’ שלום נקש על דלת בית הוריו והנער נראה בפתח. שיחה מרתקת התפתחה בין ר’ שלום לתלמידו הצעיר. להלן קטעים מתוך שיחתם:

"שלום עליך יקירי. בימים האחרונים לא ראינו אותך – חששנו אולי נפלת למשכב, או שמא משהו אחר שמציק לך...
מורי ורבי, לא, ב"ה אני מרגיש טוב, אני גם אוהב ללמוד גמרא, זו ההנאה האמיתית שלי, אלא שהשבוע אחסיר. בשבוע הבא אשוב לספסל הלמודים ביתר שאת.
מה קרה? מישהו חולה במשפחה?
לא, חלילה. יש לי סיבה צדדית שמונעת ממני להשתתף בשעור, אך כמו שכבר אמרתי אני מבטיח להשתתף בשקידה מיד עם סילוק הטרדה.
סתם מעניין, מה היא הטירדה שמצליחה להפריע לך דוקא באותה שעת ערב מוקדמת של השעור?
קשה לי לספר, אני מתביש.(בחשדנות)
למה להתביש. אתה יכול לספר אני לא אכעס עליך.
זה לא בשביל הרב...שבוע הבא אני אשוב לספסלי בית המדרש שהרב לא יהיה מודאג.
בסדר גמור. אבל תספר לי רק בקצרה. אם זה לא דבר אישי במיוחד, מה קורה בשבוע זה, ורק שבוע אחד ולא יותר. מעניין מאוד..


הבחור נכנע להפצרותיו של ר’ שלום ונאות לספר:את האמת אספר: השבוע מתקיים המשחק המרכזי ב"כדור רגל" שעות המשחק חופפות לשעות השעור ואני, כמו שאני, לא מסוגל לוותר על רגעים אלו. אני "מכור" למשחקי כדור, אני אוהב בכל ליבי את המשחק וגבוריו.

ר’ שלום שמע את הדברים ושתק שתיקה קצרה. אחריה הרים עיניים אוהבות, עיניים שופעות סיעתא דשמיא מחכמת, ואמר:ידידי היקר. טוב שמעתי והבנתי. רק שמעניין אותי מה סוד האושר במשחק הכדור. הייתי שמח מאוד לשמוע מקרוב על מהלך המשחק.

השיחה ביניהם גלשה לפסים ידידותיים, ר’ שלום התיישב וביקש, באמת, לשמוע על משחק הכדור. התלמיד התיישב גם הוא והחל לספר בהנאה אישית. התלמיד חש בנוח ליד ר’ שלום החביב והדברים קלחו מפיו בפשטות:

"אם הרב רוצה אסביר לו" אמר בחיוך, "המשחק כמו שהוא מתחלק לשתי קבוצות ואם נרצה להגדיר את ההצלחה על רגל אחת נאמר – שמי שמבקיע את השער הוא המאושר, זאת אומרת, בצידי המגרש יש שער רחב ממדים ומי שבועט בכדור ומכניסו לשער הוא המנצח. הרגע שהכדור נכנס לשם - הוא הרגע של המשחק".
הבחור סיים את דבריו ונכרה על פניו אשרה של התרגשות, הוא לא האמין שהוא ישב אי פעם ליד ר’ שלום ויספר לו סיפורי "כדור רגל"...
ר’ שלום העמיד פני תם כמי שאינו מבין כלל בכדור ושאל שאלה:מה החכמה הגדולה להכניס כדור לתוך שער?! בוא עמי ואני אראה לך איך שאני בועט לתוך השער עשרים כדורים במהירות הבזק...
הבחור חייך: את העיקר שכחתי לספר לרב! ליד השער עומד שומר והוא משתדל למנוע, והחכמה היא להתגבר עליו ולהכניס את הכדור....

ואיך, באמת, מצליחים להתגבר עליו. שאל ר’ שלום.נו זו החכמה במשחק. ומי שמצליח הוא השמח הוא ה--- זה הסיפוק הגדול של המשחק.
"אני רוצה להבין" ביקש ר’ שלום "השומר לא הולך לישון? הוא נמצא ליד השער עשרים וארבע שעות ביממה אוכל שם וישן שם?"
מה פתאום! צחק הנער, ודאי שהוא הולך לישון, הוא עומד שם רק בשעת המשחק, ואח"כ הוא שב לחיי היום יום.
"אם כך" שאל ר’ שלום "אז מה הבעיה, נבוא בלילה כשהשומר הולך ונבקיע את השער ללא שום בעיה"...הבחור הגביה את קולו: "דוקר משום כך, דווקא בגלל שהשומר מסתלק ואין קושי להכניס את הכבוד, אין זו חכמה להכניס את הכדור. החכמה והגבורה היא רק בשעת הקושי, עומדים שם במגרש עוד נערים שמונעים להכניס את הכדור, ולמעשה, כל הקבוצה מונעת מנערי הקבוצה השניה להכניס את הכדור...
"ר’ שלום נעמד על רגליו הביט על הבחור ואמר בקול: "ישמעו נא אזניך מה שפיך מדבר. האם לבוא לשיעור בשבוע הבא זו גבורה?! אתה הרי רוצה ללמוד ובשבוע הבא אין לך שום מניעה לבוא לשיעור, אם כך, החכמה היא לא גדולה במיוחד. החכמה הגדולה היא בשעה שיש מפריע שעומד בשערי בית המדרש ומונע את הכניסה, בשעה זו נקודת האושר – להבקיע את השער..."
"כן, כן, לפום צערא אגרא" תפס הבחור את עומק הדברים ומלמל בחכמה "אבל אני..."
"אל תפר את כללי המשחק. הכנס נא לשערי בית המדרש ברגע הקשה והמשמח" חייך ר’ שלום וסייע בידו להחלץ מהמאבק הפנימי.

ר’ שלום הושיט לו יד לבבית ונפרד.

למחרת הוא הגיע לשיעור. ר’ שלום עמד לפניו בהערכה....

(הסיפור מפי רבי ראובן קרלנשטיין מובא בספר "קול חוצב")


פעם אחת התאונן איש אחד לפני הרב הקדוש ר’ מנחם מנדיל מרימינוב ז"ל,כי למרות חפצו לקיים מצות הכנסת אורחים לא יוכל לעשות כן,כי אשתו עינה צרה באורחים, ואם יכניס אורחים לביתו יביא מהומה ומריבה לבית, ויושבת שלום ביתו.

אמר לו הרב:הנה רבותינו אמרו "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה", ויש להבין: וכי לא די היה להגדיל מעלת מצוה זו עד כדי קבלת השכינה ולומר: "גדולה הכנסת אורחים כמו קבלת פני השכינה"? אלא שחז"ל אמרו: "איש ואשה ששלום ביניהם שכינה שרויה ביניהם, (עי’ סוטה יז,א),

ובכן: אם חז"ל היו משוים הכנסת אורחים לקבלת השכינה לא היה שום אדם מקיים מצות הכנסת אורחים, מאחר שאשה עינה צרה באורחים,ואם יכניס אורחים תעורר האשה מדנים בתוך ביתו ותסתלק השכינה מביניהם, ויצא שכרו בהפסדו, על כן אמרו חז"ל,שהכנסת אורחים גדולה יותר מקבלת פני השכינה,שלא יבטל האדם מצוה זו, אפילו אם בסיבתה תסלק האשה את השכינה על ידי מריבה. (סיפורי חסידים)

רבי אליעזר,רבי יהושע ורבי צדוק הזמנו למשתה שעשה רבן גמליאל לבנו.ישבו הקרואים, ורבן גמליאל עמד עליהם לשמשם. הגיש רבן גמליאל את כוסו לרבי אליעזר,וסרב רבי אליעזר לקבלה-שכן,רבן גמליאל אדם גדול ונכבד היה,ולא ההין רבי אליעזר להשתמש בכוסו.וכשהגיש את הכוס לרבי יהושע-הסכים רבי יהושע לקבלה.

שאל רבי אליעזר את רבי יהושע: "האם מן הראוי אנו עושים שאנו יושבים,ורבן גמליאל גדול הדור-עומד עלינו כשמש ומשרתנו?!"
השיב רבי יהושע: "כבר מצאנו שאדם גדול שמש את אורחיו.אברהם אבינו,אף שהיה גדול עולם ואבי האומה,עמד על שלושת אורחיו לשמשם.אכן, האורחים מלאכים,אך לאברהם הם נראו כעוברי ארח ערביים,ולמרות זאת-שרת אותם בעת שהיו תחת צל קורתו".
ענה לעמתו רבי צדוק: "וכי צריך אתה להביא ראיה מאברהם אבינו,שעמד על אורחיו לשמשם?-והלא הקדוש ברוך הוא,מלך מלכי המלכים,שאנו אורחים בעולמו,משרת אותנו בכל עת ובכל שעה: מוריד לנו מטר, מביא טללים ומזמן לכל אדם ואדם שלחן ערוך בכל ימי חייו..." (ע"פ מסכת קדושין ל"ב ב’ לוקט ממעשיהם של צדיקים)

והוא ישב פתח האהל כחם היום (וירא יח-א)
הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו באורחים ולפי שראהו מצטער שלא באו אורחים,הביא עליו מלאכים בדמות אנשים (רש"י)
הכנסת אורחים מעלתה גדולה עד מאוד,מצווה זו יכולה לקרב רחוקים והשפעתה יכולה להיות לתועלת רבה לאנשים הרחוקים מתורה ומצוות.
אין ספק שחסד הנעשה באהבה, בחיבה ובהארת פנים,יכול לחרוט תמונה זו בחייו של יהודי ולהביא אותו לכך שיאמין בבורא עולם.

אליהו לאפיאן זצ"ל,שפעם הלך לאסוף כסף עבור ישיבתו והגיע לעיר אחת אשר ראש הקהילה שלה לא היה אדם מופלג בתורה אך מכל מקום היה מפורסם באהבת התורה הבוערת בקרבו.
כששאל את ראש הקהל לגבי אותו האיש ענה לו: "כשהייתי בחור באתי להתקבל לישיבת ראדין וכמובן שבחנו אותי על סוגיות בש"ס ומצאוני שעדיין איני ראוי להתקבל לישיבה.רציתי לחזור לביתי אך נתברר שהרכבת האחרונה כבר עזבה את ראדין.ביקשתי מהבוחן ללון ללילה.
הוא התייעץ עם ה"חפץ חיים" והלה אמר שיש לו דירה עם עלייה בגג.שכבתי במיטה שהכין לי הח"ח והנה בחצי הלילה נפתחה הדלת והח"ח נכנס לבדוק את האקלים ששרר בחדר. כשהבחין שהאוויר קר,פשט את מעיל הפרווה שלו ועטפני בו.הרגשתי גל חום שהציפני.והנה בחמימות זו אני מרגיש כל יום ומאז נעשיתי אדם אחר.
קיבלתי בלבי אהבה עזה לתורה וללומדיה.שקדתי במרץ רב על לימודיי כפי יכולתי וזכיתי להיות מאוהביה.

מעשי חסד יש להם השפעה עצומה ואולי זו הדרך הקלה להאיר לאחרים לאחינו התועים את הדרך.

מעשה היה ברבי אלעזר בן שמוע שהיה מהלך בחוף הים. ראה מרחוק ספינה שטבעה כולה ולא ניצול ממנה אלא אדם אחד שהיה נתון על קרש אחד של הספינה והגלים היו הולכים ודוחפים אותו ממקום אחד לשני עד שפלטו אותו ליבשה,ערום וחסר כל.והיה מתחבא תחת החול מבושה,שלא יראוהו ערום. באותה שעה עברה שיירא של יהודים שעלו לרגל לירושלים.כשהתקרבו אליו אמר להם: חוסו עלי כי אחיכם אני,ותנו לי כסות לכסות בשרי מן המתנים ולמטה, לפי שבוש אנכי לילך ערום,שכל בגדי נפלו לים.ענו לו היהודים ואמרו: כן יאבדו כל בני עמך כמו שאבדת.ולא זו בלבד שלא נתנו לו כלום אלא אף קיללוהו.
ורבי אלעזר בן שמוע ראה כל זה וניגש לאותו אדם.אמר לו האיש: רואה אני שאתה זקן ונשוא פנים,ואתה יודע ערכם של הבריות. מבקש אני ממך לתת לי בגד לכסות בשרי,שמתבייש אני לילך ערום. מיד פשט ר"א אחד הבגדים שלו והלבישו.ולקחו לביתו ונתן לו לאכול ולשתות ואף נתן לו מאתים זוז וליוה אותו י"ד פרסה וחלק לו כבוד גדול עד שהביאו למקומו.לימים מת מושל אותה העיר ומינו אותו אדם שניצול מן הים למושל במקומו. וגזר מושל זה על יהודי עירו שהאנשים יומתו והנשים ימכרו לעבדות,מפני שהיהודים קיללו את אומתו ואמרו: כן תאבד אומתך כמו שאבדת.
באו כל היהודים לפני ר"א ואמרו לו: עליך לילך ולבקש רחמים עלינו. אמר להם: וכי אין אתם יודעים שמלכות זו אינה מסתפקת בדברים. ולכן תנו לי דורון גדול כדי למוסרו למושל אולי אוכל לפעול משהו. עמדו ומסרו לו ד’ מאות דינרים שיביאם אל המושל. משבא לשער אמר לשומר לך ואמור למושל שיהודי רוצה לדבר עמו. הלך השומר ואמר למושל. אמר לו יכנס.נכנס ר"א לביתו, מיד כשראהו המושל נפל מכסאו ארצה וקיבלו בגדולה רבה. אמר לו: איזה צער יש לך שטרחת ובאת אלי. ענה לו ר"א: באתי להתחנן על העיר ולבטל הגזרה שגזרת.

אמר לו המושל: שמא כתוב בתורתכם שקר. אמר לו ח"ו. אמר לו: וכי לא כתוב בתורתכם לא יבוא עמוני ומואבי בקהל ה’ על דבר אשר לא קידמו אתכם בלחם ובמים (דברים כג). ונאמר בפסוק אחר: לא תתעב אדומי כי אחיך הוא (שם) אם כן למה לא ריחמו עלי כשראו אותי ערום וחסר כל. וכי לא בן אחיכם עשו אנכי.אם כן עליהם למות על שעברו על מות התורה. אמר לו ר"א: אע"פ שהם עשו מה שעשו, אבל אתה צריך לרחם עליהם ולבטל הגזרה הרעה הזאת.
אמר לו המושל: ד’ מאות הדינרים נתונים לך בשכר מאתים הזוז שנתת לי. ובני אומתך יהיו נתונים לך בשכר המאכל והמשקה שנתת לי והכנסת אותי לתוך ביתך. ובשכר הלבוש שנתת לי,הכנס לבית גנזי ובחר לך משם שבעים לבושים כטוב בעיניך ולך לשלום לאומתך,שנתתי אותם לך במתנה משום כבודך.

מן המעשה הזה אנו למדים מה גדול שכרו של המכניס אורחים ואפילו אם האורח הוא נכרי. עאכ"ו כשמכניס ת"ח.וירא אליו ה’ באלני ממרא

והוא יושב פתח האהל כחום היום (וירא יח-א) התורה הקדושה מדגישה מפרטת ומאריכה אודות מידת החסד של אברהם אבינו, עליו השלום, איך שהיה ביום השלישי למילתו, ויצאה חמה מנרתיקה, ונראו לו כשלושה ערבים, ועם כל זה רץ לקראתם להכניסם לאהלו, ולא מסר זאת לשליח. ואיך שנטע אש"ל בבאר שבע (אשל ראשי תבות אכילה שתיה לינה לויה) וזאת כדי שנלמד ממעשיו הטובים להיות גומלי חסדים טובים, לסייע בידי אחינו בכל מה שאפשר. וזאת אף על פי שקשה לנו לתת או לעזור שכן נהג אברהם אבינו, עליו השלום, ביום השלישי למילתו וכו’.

ועל פי זה פרשו את הגמרא ביבמות המלוה לעני בשעת דחקו וכו’, ולכאורה תמוה, שהרי אם העני לווה, בודאי הוא דחוק, אלא תרצו שהמלוה בעצמו הוא דחוק, ועם כל זה מצמצם יותר מעצמו, כדי להלוות לעני, ולכן בתפילה אנו מזכירים "אלהי אברהם, אלהי יצחק ואלהי יעקב" וחותמים "מגן אברהם". ופרש רבי צבי אלימלך מדינוב זכותו יגן עלינו אמן, שלא כל אחד זוכה ללמוד תורה במסירות נפש כיעקב ולא כל אחד מכוון בכל התפילה כיצחק, אך כל אחד מסוגל להיות גומל חסדים כאברהם, ודבר זה בהישג ידם של כולם, וכמו שאמרו "עולם חסד יבנה" וראיתי לרבי יעקב מאמשינוב זכותו יגן עלינו אמן, שפרש את הפסוק "והוא יושב פתח האהל" שהיה אברהם יושב בפתח האהל כאורח, ונותן לאורחים עצמם הרגשה של בעלי הבית.

וירא אליו ה’ באלינו ממרא והוא יושב פתח האהל כחם היום (וירא יח-א)
הקב"ה ראה לנכון להתגלות לאברהם אבינו כי ראה אותו שרוי בצער בגלל כושי הכאב של מיצוות ברית המילה שקיים אברהם בגיל 100 שנה בהיותו זקן וקשיש. ועוד התגלה לו הקב"ה ביום השלישי למילתו שידוע שביום זה הכאב בשיאו. ויש ללמוד ממידת חסידותו של אברהם אבינו למרות שמל עצמו בגיל מבוגר ובמקום לנוח הוא יושב בפתח האהל ומחכה לעוברי אורח שיוכל לקיים מיצוות הכנסת אורחים ויש אומרים שפתח את כל כיווני האהל על מנת לא לפספס אף עובר אורח והפ"ס מדגיש כ"חום היום" כלומר שהוציא הקב"ה חמה מנרתיקה והיה חום כבד בארץ, וכל זה נעשה בגלל שני טעמים האחד כדי לייבש את פיצעו של אברהם אבינו, השני כדי לנטרל את האנשים בעולם שלא יצאו מביתם בשל החום הכבד וכך יוכל לשלוח את שלושת המלאכים לאברהם, לכן נגלה בפניו הקב"ה לבקרו.וזוהי אחת מן המצוות שצוה לנו השי"ת ונקראת מצות ביקור חולים והיה ראוי לברך ברכה על מצוה זו כפי שאנו מברכים על כל מצוה שאנו מקיימים. אבל לפי שאין זה דבר הנתון בידינו שהרי יתכן שלא יקבל ביקור לכן לא ציוו חכמים לברך על כך, שאין ראוי לברך אלא על מצוה שהיא תלויה בידינו.ועוד טעם לדבר משום שאין ראוי לברך אלא על דבר שרק ישראל מקיימים, אבל דבר שגם אומות העולם מקיימים אין מברכים עליו ולפי שאנו רואים שבענין זה של ביקור חולים זהירים הגוים בטיפול חוליהם, לכן לא נצטוינו לברך ומצוה זו יקרעה מאוד כפי שאנו אומרים בכל יום בזמירות התפילה שהיא אחת מן המצוה שאדם אוכל פירותיהן בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. וכל מי שהוא מבקר את החולה ניצולמדינה של גיהנם והקב"ה מצילו מן היצר הרע ומן היסורים.

שלושה אנשים ניצבים עליו (וירא יח-ב) אחד בא בדמות "סוחר מדברי" ואחר בדמות "סוחר תבואות עירוני" ואחד בדמות "רב חובל של ספינה" (מדרש)
ולמה באו מלובשים בצורה כזאת דוקא? הנה חז"ל אמרו: כי כל העולם כולו חיים בזכותו של אברהם אבינו, ככתוב אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בזכות אברהם בראם, והרי העולם עשוי שליש מדבר, שליש יישוב, שליש ים, ועל כל שליש ממונה מלאך מיוחד, לפיכך באו כעת שלושת המלאכים הללו, לביקור חולים, אצל אברהם, אשר בזכותו הם קיימי, ומלאך הממונה על המדבר נראה בדמות "סוחר מדברי" ומלאך הממונה על הישוב, נראה בדמות "סוחר תבואות" והמלאך הממונה על הים, נראה בדמות "רב חובל של ספינה" (מעינה של תורה)

ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר מעל עבדך (וירא יח-ג) מכאן שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה (שבת קכ"ז).הקשו המפרשים מנלן שגדלה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני השכינה, אולי נאמר ששניהם שקולים הם? ויש לבאר כי הנה אמרו חכמינו בתלמוד (יומא נג.) תלמיד הנפטר מרבו לא יחזיר פניו וילך אלא מצדד פניו והולך. והנה כשראה אברהם אבינו את האורחים, וכתוב "וירץ לקראתם" שמשמעו פנים אל פנים ורץ כדרכו כי אי אפשר לרוץ אחורנית,והסב פניו מנגד פני השכינה,וזהו שאמרו חכמינו ז"ל , גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה", דהיינו מלהיות מקביל פניו נגד השכינה (קול אליהו)

אולם נשאלת השאלה בפי העולם: אמנם אנו לומדים מאברהם אבינו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, אבל אברהם אבינו עצמו מנין ידע הלכה זו, ומדוע הניח את השכינה ורץ לקראת האורחים?ותירץ הג"ר נתן אדלר זצ"ל,שגופו של אברהם אבינו היה כל כך מקודש עד כדי כך שאבריו היו הולכים לעשות רצון הבורא, ולכן כאן כשראה שרגליו הוליכוהו לקבל האורחים,הבין שהכנסת אורחים גדולה יותר מהקבלת פני השכינה.

וכעין זה מצינו בדוד המלך שאמר (תהילים קי"ט) "חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדתיך" מרוב שמחשבתו היתה טהורה, רגליו נהפכו לקדושה והיו מוליכים אותו למקומות טובים.וכיוצא בזה ביאר רבי צדוק הכהן מלובלין זצ"ל את הפסוק (יהושע א,ח) ו"והגית בו יומם ולילה",אם כן מתי יישן?
אלא הכונה היא שתהגה ביום בתורה עד כדי כך שבלילה תחלום על הלימוד. ואכן הרעיון הזה ראוי לרב זצ"ל חיבר חיבור בשם "רסיסי לילה" ובו כל החדושים שזכה לחדש בלילה בעת שנתו, וכשהיה מתעורר מיד היה קם ורושם את החידושים. והלואי שנזכה לחדש חידושים כאלו בהקיץ.

ולמעשה כך העידו זקני הדור שעבר שהיו הולכים לישון עם קושיא ומתעוררים עם תירוץ משום שחייהם היו חיים של תורה.

וכשהחזו"א נפטר מסופר, שבגמר ההספדים ניגש אחד מהמשתתפים לאחיו של החזו"א ואמר לו: אולי תגדיר בכמה מלים את אחיך?
נשא דבריו ואמר: כולם דיברו על גודל ידיעתו בתורה, ובמעלת נשמתו, אני רוצה להוסיף שגם גופו היה קדוש, כל דבר אצלו נעשה בקדושה וטהרה על אף שהגוף הוא חומרי.

ועל הג"ר יעקב קניבסקי (הסטייפלר) זצ"ל ספרו שבשעה שישן היה גורס במשניות בעל פה... (ועיין בהקדמה לספר רע"א).

תירוץ נוסף,שאברהם הבין מעצמו שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת מפני השכינה. שהרי כמה ימים לא באו אורחים,ובדיוק כעת כשהקדוש ברוך הוא בא מיד באו אורחים. אמר בלבו אם הקדוש ברוך הוא חפץ שאני לא אקבל אורחים מדוע האנשים האלו באו בדיוק עכשיו לבקר אותי, אין זאת אלא כדי ללמדני שגדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה. (הרה"ג יעקב גלינסקי שליט"א).

מאחר שלמדנו את החשיבות הגדולה של הכנסת אורחים, צריך לזכור שיש גם הלכות מיוחדות כיצד להתנהג עם האורח. וכמבואר בשו"ע (אור"ח סי’קעד) שלא להסתכל בפני האוכל ולא במה שאוכל כדי שלא יתבייש, וכן לא לדבר בשפה שאינו מבין שמא יחשוב שמדברים עליו. (ועיין בבא"ח ש"ר פרשת בהר בחוקותי סעי’ ז’) לכן האדם לא ידע כיצד להתנהג עם האורח עלול להפסיד מצוה יקרה זו (לבוש יוסף)יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם (וירא יח-ד)כשנתבונן במעשי החסד שאברהם עשה עם האורחים נבחין שעשה במידה מרובה.

בעוגות כתוב "וימהר אברהם ויאמר מהרי שלוש סאים קמח סולת", בבשר כתוב "ואל הבקר רץ אברהם ויקח בן בקר רך וטוב.ואילו במים כתוב "יוקח נא מעט מים". ואם כן צריך להבין מדוע מים נתן מעט,לא כשאר המאכלים?

כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא כן לבני ישראל בעצמו, וכל מה שעשה אברהם אבינו על ידי שליח אף הקדוש ברוך הוא עשה כן לבניו על ידי שליח. נמצאנו למדים שמעשי החסד של אברהם חלקם נעשו על ידי עצמו וחלקם על ידי אחרים.

לגבי בן בקר כתוב "ויקח", הוא עצמו לקח, ואילו נטילת המים היתה על ידי שליח שנאמר "יוקח נא".

לפי זה אין מקום לשאלה,כי מלאכות שעשה אברהם אבינו בעצמו עשאן כדרכו בחסד מרובה, אבל למלאכות שנעשו על ידי אחרים כגון לשאוב מים לא רצה אברהם אבינו להתעטר במדת החסד על חשבון טרחת אחרים, לכן הסתפק במעט ואמר "יוקח נא מעט מים".וכמו שמסופר (בספר המאורות הגדולים עמ’ ל’)


על רבי ישראל מסלנט זצ"ל שהלך עם חברו ר’ מרדכי מלצר לבית כנסת קטן באחת הסמטאות שבוילנא להתפלל תפלת מנחה. ר’ מרדכי נטל את ידיו לתוך הכיור שבבית הכנסת בשפע ובהידור, ואילו ר’ ישראל הרטיב מעט את ידו,וכמעט לא השתמש במים. שאלו רבי מרדכי לפשר הדבר,
השיב ר’ ישראל: גם אני רגיל להדר בזה,אבל כפי הנראה לי שבבית הכנסת הזה יש מספר מסויים של מתפללים ולא מצויים בו אורחים,והשמש בודאי מיתכוון להכין מים רק לצורך המתפללים הקבועים,ואם אנו נבזבז הרבה מים,יחסרו מים למתפללים, ויקצפו על הגבאי ויעכבו את משכורתו ונמצאנו חייבים על קיפוח פרנסתו. (לבוש יוסף)


וימהר אברהם האהלה אל שרה ויאמר מהרי שלש סאים קמח סלת (וירא יח-ו)התורה באה ללמדנו בזה, כי מידת הכנסת אורחים צריכה גם מהירות "וימהר...מהרי"...לבל יצטרך הרעב לחכות זמן רב לאוכל כפי שמספרים על נחום איש גמזו, שעיכב פעם עני עד שפרק משאו מן החמור ובינתיים גווע הלה מרעב, (תענית כא)

ואל הבקר רץ אברהם (וירא יח-ז)שאלו המפרשים למה רץ? הרי נאמר שחמסין "כחום היום" והבהמות נמצאות בשדה רחוק מהבית.ואברהם היה זקן בן מאה שנה והיה גם חולה כי זה היה ביום שלישי למילתו ועל כל זה רץ הוא בעצמו? אלא כל מה שכתוב כאן זה מורה על יום המיתה ואל תקרי ואל הבקר רץ אברהם אלא ואל הקבר רץ אברהם, שבאותו רגע נגלה לו קברו של אדם הראשון וראה איך יפה ונעים גורלו, וזה מוסר לאדם שידע שסוף אדם למות ולא יאמר אדם שיש עוד זמן לשוב, ועוד הוא קטן בשנים ושעתה ימלא את כל תאוותיו ואחר כך ירחם ה’, והצדיקי לא אומרים כן, אלא תמיד חוששים ואומרים שמא ימותו ולאור ישאר להם זמן לעשות צדה לדרך, וכן אברהם אבינו עליו השלום אמר ואנכי עפר ואפר, אמר לו הקדוש ברוך הוא אתה אמרת על עצמך שאתה עפר ואפר, לכן אחרי מותך אין אני משכיב אותך בסתם עפר אלא בוא ראה את הבריאה הראשונה אשר בראתי מעשה ידי ולא ילוד אשה ושם יהיה גורלך. וזה שאמר הכתוב ואל הקבר רץ אברהם, וכן בכל דור ודור, כל צדיק וצדיק שמעשיו לשם שמים, אף על פי שנקבר בכל מקום הקדוש ברוך הוא מביא להם מעפר מערת המכפלה ושומר עליהם עד תחיית המתים.ולפעמים יש אנשים פשוטים שזוכים לקבורה כזו על ידי אמונה בתלמיד חכם ועל ידי מעשי טובים וקונים עולמם בשעה אחת.

וכמו שמצינו בממשלת אוסטריה בזמנו של הרב חיים פנחס מקאריץ שהיה אב בית דין ושם היה גם הרב ר’ מגיד משרים והיה שם יהודי פשוט חייט, ויום אחד מת פתאום החייט הזה, וכשהכריז המכריז על הלוויה שמע ר’ חיים פנחס ואמר לו שקודם שיוציאו את המיטה מהבית יקרא לו, שמע על זה ר’ ייבא אמר גם הוא למכריז שיקרא גם לו, כי הוא רצה לדעת מה הענין שהרב חיים פנחס יוצא ללות אדם פשוט, וכשהגיע הזמן להוציא את המיטה מהבית הלך המכריז וקרא להם, והמון העם בראותם את שני חכמי ישראל הולכי אחר המיטה, יצאו כולם אחריהם ונעשתה לוויה גדולה, וכולם היו מתפלאים על זה.
ויהי אחרי שסתמו את הגולל ואמרו קדיש קם ר’ פנחס ועמד מול העם ואמר רבותי אני יודע שכולכם מתפלאים על זה שאני באתי ללוויה של אדם פשוט מישראל אף על פי שללויות של גדולים אין דרכי ללכת, אבל דעו לכם, שהענין הוא מחמת שהאדם הזה זכה להכנס לעולם הבא על ידי, לכן אני באתי לכאן ללוותו.
ומעשה שהיה כך היה לפני שבוע היתה חתונה מסוימת בעיר ואני הייתי המסדר את הקדושין, והיה צריך שם לפייס את החתן והיה קשה מאוד לפיסו, כי מצד הכלה הבטיחו לחתן לתת לו טלית גדולה העשויה מצמר רחלים ועבודה טובה, ואבי הכלה היה דחוק מאוד ולא היה יודע מה לעשות כדי להמציא לחתן את הדרוש. והחתן אומר שאם יתנו לו את הדרוש תכף הכל יבוא על מקומו, ואם לא אזי לא יהיה שום דבר, ואני אמרתי לו שימתין למחרת בבוקר ובעזר השם אני אביא לו את הטלית, אבל החתן לא הסכים גם לזה, ועוד מעט היו מבטלים את החתונה לגמרי. והורי הכלה באו אלי בבכיות, שלא אתן את החתן לעזבם, וראיתי שהדבר קשר מאוד, והורי הכלה לא היה להם כסף, והחתן עקשן מאוד וקשה לתוך ביניהם אז אמרתי לחתן שימתין לי מעט ואני אלך להביא לו את הטלית, וכבר היה חצות לילה, יצאתי לחוץ וראיתי שבבית אחד דלוק אור דפקתי על הדלת, ויצא החייט, וכשראה אותי קבלני בסבר פנים יפות ושאל אותי מה כבוד הרב מבקש? אמרתי לו שאני רוצה נדבה בשביל חתן, תכף הוציא ונתן לי סכום כסף, שאלתי אותו אם הוא מכיר עוד נדיבים אחרים כדי שאלך אצלם, אז שאל אותי כמה כסף דרוש לי? ואמרתי לו את הסכום הדרוש לטלית כזה אמר לי אם אני נותן את
כל הכסף ולא יצטרך הרב ללכת לשום מקום מבטיח לי הרב שיהיה לי חלק לעולם הבא? אמרתי לו כן, ותכף הוציא ונתן לי את כל הכסף הדרוש ונתן לי את הכסף בשמחה גדולה, ותכף רצתי אל החתן ונתתי לו את הכסף ונכנס תחת החופה וגמרנו את החופה בשמחה באותה הלילה, אז חשבתי בלבי ואמרתי כמה מצות קיים האדם הזה, קודם כל האמונה שיש עולם הבא ועוד שהאמין בי, וזה נקרא שיש לו אמונה חזקה בתורה ובחכמים, ועוד שהכניס שלום בין שתי משפחות ועוד שהכניס חתן וכלה תחת כנפי השכינה וכמו זה הרבה מצוות, ועתה באתי לתת לו מה שהבטחתי לו, ועל זה וכמוהו אמרו רבותינו זכרונם לברכה יש קונה עולמו בשעה אחת, וזוכה לקבר הצדיקים והקדוש ברוך הוא מביא להם עפר ממערת המכפלה. (אהבת חיים)

ויקח המאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם והוא עומד עליהם תחת העץ ויואכלו (וירא יח-ח)
וכן ראוי לאדם להשתדל לעשות המצוות בידו ומצוה בו יותר מבשלוחו ומצינו בחכמי הגמרא שרב חסדא היה מחתך הירק ורבה ורב יוסף היו מבקעים עצים,ורבי זירא היה עושה אש ורב נחמן בר יצחק היה נושא משאות ומכין צרכי שבת, וכונתם היתה לטרוח בגופם לכבוד שבת, ומכאן ילמוד אדם שלא יאמר אדם חשוב אני, שכן אדרבה, כבוד גדול הוא לכבד את השבת בידיו. ואע"פ שיש לו הרבה עבדים ושפחות אל יאמר להם לעשות דבר לכבוד שבת וכן הדבר בשאר המצוות.ויש לכם לשאול והרי אין המלאכים אוכלים, ואע"פ שלאברהם נדמו כאנשים, מ"מ למה נאמר ויאכלו. אלא הדבר מבואר בפ’ לך לך שבכל סעודה נוהגים חכמים לדבר בדברי תורה כדי לזון הנפש, ובודאי היה אברהם מדבר עמהם בד"ת כפי שנהג עם כל אורחיו שהיה מלמד אותם את כללי היהדות, ולכן נאמר ויאכלו, כי בשומעם דברי תורתו, אין מזון חשוב מזה. ועוד כי היו מראים עצמם כאילו אוכלים ושותים והיו לוקחים פרוסה ושורפים אותה בידיהם. ומפני שהאוכל בצלחת היה הולך ומתמעט, היה אברהם סבור שהם אוכלים באמת. ומכאן למדים שאין לו לאדם לשנות דבר ממנהג העולם, והאורח צריך לנהוג כמנהג בני העיר, שהרי המלאכים עשו עצמם כאילו הם אוכלים וי"א שהם אכלו ממש משום כבודו של אברהם.ולמה באו שלשת המלאכים האלו. אלא כל אחד בא לשם שליחות אחרת. היינו, רפאל כדי לרפא את אברהם, כי צער המילה היה גדול מיכאל כדי לבשר בשורה טובה לשרה. וגבריאל כדי להפוך את סדום כי מלאך אחד אינו יכול לעשות ב’ שליחויות.אע"פ שהיו לו שמונה עשרה עבדים והוא עצמו כבר זקן והיה מצטער מכאב המילה ובכל זאת טרח בעצמו להכין את הסעודה, ראו עד כמה חביבה היתה מצוות הכנסת אורחים על אברהם אבינו.ותצחק שרה (וירא יח-יב)בתו של הרב הקדוש רבי שמואל מקאיחינקא ז"פ היתה עקרה. מזדמן פעם אחת לעיר הצדיק רבי רפאל מברשד ז"ל, ורבי שמואל איננו בביתו אז. נמלכה בתו והלכה להצדיק האורח, וביקשה שיברך אותה שתלד, אמר לה הצדיק:סגולה לבנים היא שמחה. כשבא הרה"ק ר’ שמואל לביתו סיפרה לו בתו את דברי הצדיק. אמר לה אביה:דבר זה למד הצדיק מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים. מן התורה – שנאמר: "ותצחק שרה", ואח"כ ילדה את יצחק: ומן הנביאים – שנאמר: "רני עקרה " (ישעיה נד, א), ומן הכתובים – שנאמר: "אם הבנים שמחה" (תהילים קיג, ט).

שאלה הבת: כיון ששרה צחקה לשם סגולה, למה זה התרעם הקב"ה עליה? השיב לה אביה: סגולה צריכים לעשות רק כשצדיק מבטיח, אבל כשהקב"ה בעצמו מבטיח אין צורך בסגולות, וזהו חטאה של שרה. (סיפורי חסידים)ותצחק שרה בקרבה לאמר אחרי בלתי היתה לי עדנה ואדני זקן (וירא יח-יב) שרה היתה צוחקת ומתמהה היתכן שבאותם המעים שנצטמקו יולד ילד. ואותם השדים שנצמקו יתמלאו חלב ואע"פ שלגבי עצמי אין כ"כ חידוש, שהרי הוסת נתחדש עכשיו אחרי שנים מרובות שפסק, אבל הפלא הוא שאדוני זקן ותשוש ובפרט עכשיו אחרי מילתו, וכך צחקה שרה על הבשורה בחושבה את הדבר לבלתי אפשרי.וכיצד ידעה שרה שהאורחים הם מלאכים כי אף בן אדם נורמלי לא יכול להפתח שהוא יכול לחזור שוב בשנה הבאה, כי אדם לא יכול לדעת מה יולד יום וימיו של אדם כצל עובר אומרים חז"ל לא צל של כותל ולא צל של אילן ולא כצל של עוף הפורח בשמים. היה נעלם


היפלא מה’ דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן (וירא יח-יד)
ויש לשאול והרי שרה אמרה כי לא יתכן הדבר מפני שאברהם זקן, למה אמר הקב"ה ששרה אמרה האף אמנם אלד ואני זקנתי.

והתשובה היא משום שהקב"ה אוהב שלום ושונא המחלוקת, לכן לא אמר לאברהם אותם הדברים שאמרה שרה כדי שלא תהיה מחלוקת ביניהם, והכונה היתה שתשרה ביניהם אהבה ואחוה, ומכאן למדים שמותר לשנות מפני השלום.ותכחש שרה לאמר לא צחקתי (וירא יח-טו)איך יתכן כזאת שצדקנית כשרה תכחש?ברם, באמת הלא התפלאה שרה וצחקה בגלל "ואדוני זקן", שאמרה אחרי בלותי היתה עדנה" אמנם באמת כבר נוכחתי לראות, כי מצדי לא תהיה עוד מניעה לילד, אולם "ואדוני זקן" אברהם כבר הזקין מכדי להעמיד בן.וכאשר אחר כך שינה השם יתברך את דבריה, מפני דרכי שלום, שכאילו אמרה על עצמה "ואני זקנתי" הרי רשאית היתה להכחיש זאת, כיון שבאמת צחקה לא על זקנותה שלה, אלא על זקנותו של אברהם. אך בכל זאת היה בזה משום חטא, מאחר שאמרה סתם "לא צחקתי" באופן שאפשר לפרש זאת, כאילו לא צחקה כלל וכלל.מכאן יכולים אנו ללמוד, עד כמה חייבים אנשי מעלה להתרחק מן השקר, שאפילו כאשר הדברים עצמם אינם שקר, אלא שאפשר לפרשם באופן שאינו מתאים לגמרי אל האמת הרי גם זה חטא הוא...(מעיינה של תורה)

וה’ אמר המכסה אני מאברהם אשר אני עושה (וירא יח-יז)

אמרו רבותינו ז"ל שליבו של אברהם אבינו כאב על דור המבול, למה לא תלה ה’ להם בזת הצדיקים שהיו בהם, שאי אפשר שלא היה בהם עשרים או עשרה צדיקים שיכלו להגן על הדור.

לפיכך אמר הקדוש ברוך הוא מגלה אני לא שלא יהא אומר שמא אף בסדום היו צדיקים. וכשם שבסדום לא נמצאו צדיקים אך, בדור המבול לא נמצאו צדיקים. (מדרש תנחומא וירא ה’).
וכשנתבונן נווכח לדעת שמה היה קורה אילו באמת היו בסדום עשרה צדיקים והשם יתברך לא היה מחריב את העיר? הלא היו נשארים ברשעם, לא עוד אלא שהיו ממשיכים לבזות את הצדיקים בו בזמן שרק בזכותם הם קיימים, ומזה נלמד לזמננו...(הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א)

וכן מסופר בתלמוד ירושלמי (פרק רביעי הל’ ה’) כשאדריינוס קיסר הקיף את עיר ביתר, היה שם בעיר צדיק גדול ושמו אלעזר המודעי יושב על שק ואפר, ומתפלל בכל יום ואומר: רבון העולמים אל תשב במידת הדין היום. לאחר זמן התחיל אדריינוס להתיאש, ורצה להסיר את המצור. קם כותי אחד ואמר לו: אל תעזבו את המקום, תראה שאני אסדר את הענין.
ידע הכותי שבזכות ר’ אלעזר המודעי כולם נצולים. הלך אליו ועשה עצמו כאילו לוחש לו באוזנו.
כשראו זאת האנשים הלכו לבר כוכבא ואמרו לו: אתה נלחם, ודודך ר’ אלעזר המודעי משתף פעולה עם כותי שבעיר הסמוכה לטובת האויב.
קרא לו בר כוכבא ושאל אותו:מה לחש לך אותו כותי? ענה לו בתמימות: לא כלום. וזאת משום שהיה טרוד בשקו ותעניתו לא שמע מה אמר לו אותי כותי.
חשב בר כוכבא שהוא משקר, נתן לו בעיטה והרגו.
ומכיון שמת רבי אלעזר נלכדה עיר ביתר ונהרגו ארבע מאות ריבוא בני אדם כי הוא היה מגן על אנשי דורו בזכות צדקותו תפילתו ותורתו.. (לבוש יוסף)

אל השולטן המצרי הגיעו בחשאי שרים.
"דבר סתר בפינו" הודיעו השרים לשולטן.
"ומהו הדבר?" תהה השולטן.
ידוע לנו אדוני השולטן, אמר אחד הבאים כשהוא בורר את מלותיו, ידוע לכולנו כי אתה מכבד ומוקיר את רופאך היהודי, ואף מפרסם את שמו.
אך ידוע לנו דבר נוסף דבר אשר לך אדוני השולטן, אינו יודע.
השר השתתק ובחן את פניו של השולטן.
"אמור לי את הדבר הזה!" ציווה השולטן
"ובכן" השר הדובר הנמיך קולו, "עצתנו היא, כי מן הראוי שתזהר ותשמר מפני הרופא היהודי, נודע לנו שזומם הוא להרוג אותך הוד מעלת השולטן!"

בחדר נפלה שתיקה. השולטן הביט נכחו וראה כי כל השרים מנענעים ראשיהם לאות הסכמה, משמע נכון הדבר.

פניו אדמו מרוגז. "היתכן?" קרא והטיח אגרופו בשולחן. "פה, בארמוני שלי, יעז אדם כלשהו להרגני? הביאו הנה תכף ומיד את הרופא היהודי, ונעמיד אותו למשפט!"

חיש הובא הרופא, הלא הוא רבי משה בן מימון הרמב"ם.

עד מהרה התקיים המשפט אך ככל שקרב הזמן לחרוץ את פסק הדין חש השולטן כי אין הוא מסוגל להכריע בדבר:
נכון הוא, כי הרמב’’ם מאשם בנסיון להרוג את השולטן ועל עוון זה יש להטיל עליו עונש כבד. אך מאידך גיסא, לא יכול השולטן לשכוח את השנים הרבות שבהן שרת אותו הרופא היהודי באמונה ואף הציל את חייו לא פעם. ואם כך כיצד מסוגל הוא השולטן, להטיל עונש כבד על אדם שכה היטיב עמו?

תהה המלך והתלבט כיצד עליו לנהוג? ולבסוף צץ רעיון במוחו: "אערך גורל ובאמצעותו אחרוץ את הדין, וכך החליט. גם דרך לעריכת הגורל מצא. ביום המחרת, הוא היום בו אמור להנתן פסק הדין, יכונסו לתבה אחת שני פתקים, על אחד הפתקים תכתב המילה "חיים" ואילו על הפתק האחר תכתב המילה ה"מות".
בבוא הרגע יתבקש הרמב"ם העומד לדין לשלוף את אחד הפתקים מתוך התבה, הוא ישלוף פתק, ובכך יחרוץ במו ידיו את גזר דינו. אם יטול בידו את הפתק שעליו כתובה המילה "חיים" יחיה. ואולם, אם יעלה בגורלו הפתק, שעליו רושמה המילה "מות" יוצא להורג.

הכנת התיבה והפתקים הוטלה על שמש בית המשפט. אדם זה שש בתפקיד שקבל שכן שונא יהודים מובהק היה בעודו מתכונן להכין את פתקי הגורל.

צץ במוחו רעיון נורא על שני הפתקים יכתוב הוא מילה זהה "מות" וכך יובטח כי הרמב"ם אמנם יוצא להורג!

שמח במזמתו, עד כי החליט לערוך באותו ערב משתה גדול לכל רעיו וידידיו. במהלך המשתה, שתה השמש כמות יין נכבדה לקרבו, גבר עלילו יצר הפטפו, והוא סח לרעיו. על אודות רעיונו הנפלא. שמעו הרעים ונהנו, אף הם שנאו את הרמב"ם, הרופא היהודי המפורסם, וצפו בכליון עינים למותו.

בהגיע יום המחרת התיצבו הכל באולם המשפט. בין הממתינים להתחלת המשפט היה כמובן גם הרמב"ם. והנה נגש אליו אחד האנשים שהשתתפו בליל אמש במשתהו של השמש, ולחש על אזנו:
"בטוח אני כי היום הזה הוא יום מותך!"

הרמב’’ם הבחין היטב בנעימת הלעג והשנאה שבקהל. ’אם גוי זה מעז לדבר בתוקפנות שכזו בודאי טמונה במהלך הגורל תרמית כלשהי’. חשב בלבו. ומיד הבין:
’מסתבר, כי על שני פתקי הגורל רשמו מלה זהה – מות.

הרהורים אלו חלפו עברו במוחו כהרף עין. ומיד נמצאה תשובה ניצחת לאותו אדם שלחש על אזנו. "בטוח אני, כי ה’ יוציא לאור משפט צדק", כך השיב לגוי.

עד מהרה הובאה לחדר תיבת הגורל, ובתוכה שני הפתקים. באולם הורגשה תכונה השולטן ושריו התיצבו במקומותיהם והכרוז הודיע:
"הנאשם מתבקש להוציא מתוך התבה את אחד משני הפתקים!" הושיט הרמב"ם ידו אל התבה ונטל את אחד הפתקים, ומבלי להביט בו הכניס את פיסת הנייר לתוך פיו ובלעה.

"כולכם ראיתם כי היו בתבה שני פתקים" פנה ואמר לנוכחים, "על אחד מהם נכתבה המילה ’חיים’ ועל האחר ’מות’. את אחד הפתקים ראיתם כי בלעתי לקרבי, ועתה נבדוק נא את הפתק הנותר.
אם ’חיים’ כתוב עליו בודאי תבינו כולכם, כי לעצמי נטלתי את הפתק שעליו נכתב ’מות’. אך אם נימצא כי על הפתק הנותר
כתובה המילה ’מות’ אין זאת אלא שבלעתי את הפתק שעליו נכתב ’חיים’ פרושו של דבר: בחרתי בגורל החיים!"
הפתק השני הוצא מתוך התבה והכל ראו, כי המלה ’מות’ מתנוססת עליו.

"אם כך, יש לשחרר את הרמב’’ם" אמר השולטן, "שהרי בחר בגורל החיים!"
הרמב"ם יצא לחופשי וכל שרים שהעלילו עליו את עלילת השוא הביטו אחריו באכזבה מהולה בכעס:

שוב גברה עליהם ידו של הרופא היהודי, שכן בחכמתו חשף את מזימתם ואת מזמתו של שמש בית המשפט וטכס נגדך עצה כה מוצלחת!

לאחר שפנו הכל לדרכם, קרא השולטן לרמב"ם "אמר נא לי" כך בקש, "מה הסיבה לכך שבלעת את הפתק אשר בו בחרת?"

והרמב"ם הסביר: "הבנתי מה זממו שונאי אותם שונאים שטפלו עלי עלילת שקר וסיפרו לשולטן שיש בכונתי להרגו..." והשלטן לא נח ולא שט עד אשר חקר ודרש בדבר, ומשנודעו לו כל מעלליהם של שריו, ציוה להשליכם לכלא.

"אכן, גדול הוא אלקי היהודים", סח השולטן באזניי הרמב"ם אשר נטע חכמה בלב יראיו ובזכות חכמה זו חלצים מאמיניו מצרה ויוצא הצדק לאור!" (מעשיהם של צדיקים)


ויאמר ה’ זעקת סדום ועמורה כי רבה וחטאתם כי כבדה מאד (וירא יח-כ)
כבר כתבנו למעלה שהמלאך גבריאל שהוא שר האש נשלח כדי להפוך את סדום.
ובפרשת לך לך נאמר ואנשי סדום רעים וחטאים לה’ מאוד. ולא נתבאר בפירוש מה היו חטאיהם.דעו כי העיר הזאת היתה עשירה מאד כי ממנה בא הזהב הטוב ואבנים טובות ומרגליות,
והיו משופעים בכל טוב עד שלא היו צריכים לדאוג לשום דבר ולא היתה עיר ברוכה כמו סדום. אבל בהיותם רשעים היו מושחתים ועברו ד’ עבירות.

העבירה האחת היא גילוי עריות כי במרחק שש שעות מסדום היה לה מקום של מעיינות והיו שם הרבה מעיינות ואילנו של כל מיני פרי והיו הולכים לשם בילוי כל אנשי ה’ הערים האלה שהם סדום ועמורה ואדמה וצבויים וצוער. והיו שוהים שם ארבעה ימים ולילות, והיו אוכלים ושותים שם אנשים ונשים יחד והיו מזמרים ומפזזים ומכך יצא רעה רבה, כי בכל מקום שיש תערובת אנשים ונשים יוצאת רעה גדולה ועברו עבירות רבות של אשת איש בקלות רבה.

העבירה השניה שלא היו נותנים לשום אדם לעבור בעירם וההסכמה שלהם היתה לא לקבל לעיר שום אורח, והיו משאירים אותו ברחוב וקצצו את האילנות סביב העיר כדי שאפילו עופות השמים לא יהנו מהם והכריזו בסדום שכל אדם שיקבל אורח בביתו ויתן לו מזון יישרף. וכשהיה בא איזה עני היו נותנים לו צדקה אבל היו חורתים שמם על המטבע, והיו מצוים לכל החנונים שלא למכור לו דבר לאכול, וכך היה מת מרעב. ואחרי מותו היה בא כל אחד ונוטל פרוטתו. והיו פושטים אותו לגמרי והיו מתכתשים זה עם זה על בגדיו, מי יקחם ובחלק של מי יקבר ערום.
ובאותו זמן היה ללוט בת אחת ששמה היה פלטית שהשיא אותה לאחד מבני סדום. יום אחד עבר עני וביקש ממנה צדקה, והי’ שרוי בתענית כמה ימים כי לא הי’ מי שיתן לו לחם.
וכשראתה בתו של לוט שהוא הולך למות, ריחמה עליו, ובחשאי הלכה ונתנה לו אוכל. היינו כל יום כשהיתה הולכת למעין לשאוב מים נתנה לחם בתוך הכד, ורמזה לו שהוא יקח הלחם. וכך עשתה ימים רבים.
ודייני סדום היו תמהים בראותם שהוא עדיין בחיים. אמרו מי מזין אותו ולפי שצבע פניו היה טוב בודאי יש מישהו הדואג לו, ורוצים אנו לדעת מי הוא זה האיש העושה "רעה" זו שיש ולב לעבור על חוקי מדינתנו.וכך הלכו שלשה אנשים והתחבאו בסתר לראות המעשה.
למחרת ראו את בתו של לוט והנה היא מוציאה הפת מן הכד ונותנת אותו לעני.
רצו מהר והודיעו הדברים לדייני סדום, ויצא פסק הדין לשורפה, ושרפוה באמצע הרחוב כדי שתפול אימה על שאר האנשים ולא י עשו כמעשיה ולא ירחמו על אורחים.

מעשה היה בנערה אחת ויצא פסק הדין להפשיט בגדיה ולמרוח אותה בדבש מכף רגלה ועד ראשה ולשום אותה במקום של דבורים. וכך עשו לה. וצעקותיה היו איומות כל כך שהבשר היה נעשה חידודים חידודים, אבל איש לא ריחם עליה.
ויש אומרים כי על בתו של לוט גזרו כך למרוח אותה בדבש ושמו אותה על ראש הגג ואכלוה הדבורים.

ושרה אמנו שלחה את אליעזר ללוט כדי לשאול בשלומו.
משנכנס אליעזר לעיר ראה עני אחד נכרי שהיו מכים אותו.
רץ אליעזר ואמר להם: וכי אין אתם יראים מה’ להכות עני על לא עון בכפו במקום לכבדו כי אורח הוא?
ענה לו הסדומי ואמר: אין אנו מכירים אותך. מי שמך לשופט עלינו, אין הוא קרובך שתתערב בשבילו, ובזעמו נטל אבן ופגע במצחו של אליעזר וכך היו מתנצחים עד שבאו לפני הדיינים.
אמר הדיין לאליעזר, עליך לשלם לו על שהקיז דמך, והממון שהיית צריך לתת למקיז תתן לו.
הרים אליעזר אבן והטיח במצחו של הדיין עד ששתת דם. אמר לו אליעזר הכסף שאתה חייב ליתן לי תן לפלוני. ולא אצטרך להוציא מכיסי, ויהיה זה תמורת זה.

ובהיותם שקועים בעבירות חמורות כאלו היו ראויים להאבד, ואע"פ שהיו רשעים ביותר ולא היו ראוים לכך שתשובתם תתקבל

ואנכי עפר ואפר (וירא יח-כז)
עפר אין לו כל חשיבות מצד העבר, אבל יש לו עתיד, עשוי הוא להוציא פירות וצמחים, אחרי חרישה וזריעה, לעומת זה האפר אין לו כל עתיד, אבל היה לו עבר, שמתחילה היה חפץ מועיל,

אברהם אבינו היה כ"כ עניו ושפל בעיני עצמו, עד שדימה את עצמו לעפר ואפר, לאמר, שאין לו שום מעלה לא מצד העבר, ולא מצד העתיד, ולכן זכה לשתי מצוות, "עפר סוטה" ו"אפר פרה אדומה", "עפר סוטה", מברר דוקא את העבר של האשה, א"כ נתנה התורה חשיבות לעפר גם לעבר, ואילו "אפר פרה אדומה" מטהר את האדם לעתיד, א"כ נתנה חשיבות לאפר גם לעתיד, להודיע לאברהם, שיש לו גם עבר וגם עתיד (מדרש אריאל)

טרם ישכבו ואנשי העיר אנשי סדום נסבו על הבית מנער ועד זקן כל העם מקצה ויקראו אל לוט ויאמרו לו איה האנשים אשר באו אליך הלילה הוציאם אלנו ונדעה אתם (וירא יט, ד-ה)

ונדעה אותם ביקשו לעשות עמהם עבירה במשכב זכור, אז אמרו המלאכים ללוט, אם הם אנשים כאלו בודאי לא תעיז עוד לבקש רחמים עליהם, כי תועבה גדולה כזו גם הגרועים ביותר אינם עושים, ואם יש אחד העושה תועבה כזו, כולם רואים להישרף ואין ראוי לרחם עליהם כלל.

 

דבר החסידות – פרשת וירא - הכח מאברהם אבינו

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וירא

 

הכח מאברהם אבינו

 

מסופר שבחתונה הגדולה, של רבי יוסף יצחק מאוורוטש בן אדמו"ר הצמח-צדק מליובאוויטש, עם בתו של רבי יעקב ישראל מטשרקאס בן הרה"ק רבי מרדכי מטשרנוביל – אמר רבי מרדכי תורה על הפסוק "יקח נא מעט מים ורחצו רגליכם והשענו תחת העץ" (פרשתנו יח, ד):

יקח נא מעט מים – די לומר מעט דברי תורה, ורחצו רגליכם – בכדי 'לרחוץ' את הרגילות'ן [=ההרגלים הלא טובים], והשענו תחת העץ – ויש להישען על הצדיק המגן עלינו.

-         כאשר כוונתו היתה לקרוא תיגר על דרך חב"ד לומר תורה באריכות מופלגה.

נענה החסיד רבי יצחק אייזיק מהומיל, שנכח שם, ואמר:

-         "זו היא תורה עבור ערביים..." [כלומר, זה אמר אברהם אבינו לאורחיו שנדמו לערביים].

הרבי מטשרנוביל אמר אח"כ למקורביו: שהיה עליו להקפיד על ר' אייזיק על תגובה חריפה זו, אבל הוא הכיר שאמר את זה "מיט אן אמת" [מתוך אמת, ולא לקנטר ח"ו] ולכן לא הקפיד עליו...

(שמעתי בהקלטה מהתוועדות עם הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א. הסיפור מופיע בגרסאות שונות: במגדל עז שער המעשה עמ' קעב. רמ"ח אותיות אות קכד. אלה תולדות פרץ עמ' 641. ומוזכר גם ברמז בתורת מנחם חל"ו עמ' 306-7)

 

~~~

בתחילת פרשתנו (יח, ד) אמר אברהם אבינו לאורחים "והשענו תחת העץ".

נאמר על כך במדרש (ב"ר פמ"ח, י) "אתה אמרת "והשענו תחת העץ", חייך שאני פורע לבניך . . "בסוכות תשבו שבעת ימים". כלומר שמצוות סוכה היא כנגד מה שאמר אאע"ה "והשענו תחת העץ".

ותמוה:

בהלכה הרי זה להיפך: העושה סוכתו תחת האילן פסולה (סוכה פ"א מ"ב) ואיך נרמזת מצוות סוכה בפסוק "והשענו תחת העץ"?

כמו"כ נאמר (ילקוט שמעוני אמור, רמז תרנג) שבזכות מצוות סוכה יזכו לעתיד לבוא בסוכת עורו של לויתן. וגם זה לכאורה לא מתאים להלכות סוכה שפסולה אם סיככה בעור הדג, כיוון שאין גידולו מן הארץ (שם מ"ד)?

מבאר הרבי:

ידוע מה שכתוב בחסידות (לקו"ת בחוקותי מה, ג) ש"מצווה" היא מלשון צוותא וחיבור, כי תכלית המצוות היא להתקשר ולהתחבר לקב"ה.

והנה נאמר במדרש (שהש"ר פ"א, ג) על הפסוק "לריח שמניך טובים": "כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו "שמן תורק שמך"". כלומר: המצוות שעשו האבות היו בכח עצמם, ולכן, גם הדבקות שלהם בקב"ה הייתה מוגבלת לפי כח האדם, כי נברא לא יכול להגיע למעלה משרשו*. אבל אנו שנצטווינו במצוות ע"י הקב"ה – הרי הדבקות בקב"ה במעשה המצוות היא אין-סופית [והראיה: "עבודת המקלות" של יעקב אבינו היתה על-דרך תפילין שלנו (זהר ח"א קסא, ב) ובכל זאת לא נהיו המקלות קדושים אלא נשארו 'מקלות', לאידך בתפילין שלנו שורה קדושה עליונה].

לכן, אברהם אבינו, גם כאשר קיים מצוות הכנסת אורחים – הרי היה זה בכח עצמו, לכן נאמר אצלו "והשענו תחת העץ", שהוא מחובר לקרקע, לרמז שהמצוות שלפני מתן תורה באו מכח האדם, המוגבל בגשמיות, ולכן גם כוחם הוא מוגבל.

אבל בזכות זה – העניק לנו אברהם את הכח למצוות סוכה שבה אנו 'מתנתקים' מהגבלות העולם, כי לנו יש את הכח להידבק בקב"ה בתכלית ע"י המצוות, ולכן סוכה במחובר לקרקע היא פסולה!

אבל בכל זאת, סוכה מעור הדג פסולה, כי בזמן הזה צריך זהירות יתרה מדבר המקבל טומאה (ובפרט בחג הסוכות שבא אחרי יוהכ"פ, שאנו בדרגת "בעלי תשובה" הצריכים לזהירות יתרה), אבל לעתיד לבוא, שאז "ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ" (זכריה יג, ב) – נוכל לשבת בסוכת עורו של לויתן, המורה על חיבור מוחלט עם הקב"ה**.

שבת שלום!

 

מבוסס על: רשימות חוב' סב (נד' ברשימות ח"א עמ' 236 ואילך), נאמר בשמחת בית השואבה תש"ב. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' קעג-ד.

 

______________

*)  אדמו"ר הרש"ב (בספר המאמרים תרנ"ד עמ' ר) מביא דוגמא לכך ממים, שאינם יכולים לעלות למקום יותר גבוה ממקום נביעתם, והראיה מ"עין עיטם" שהיה בביהמ"ק (יומא לא, א) שהיה גבוה מקרקע העזרה כ"ג אמות, כדי שיוכלו המים להגיע למקווה של הכה"ג, "שאי אפשר למים לעלות להר שהוא גבוה ממקום שנובעין משם" (רש"י).

 

**)  "לויתן . . לשון התחברות כמו הפעם ילוה אישי אלי" (לקו"ת ר"פ שמיני), וגם "כל שבים טהור" (כלים פי"ז מי"ג) ואין שייך שם מציאות הטומאה כלל, ועד שדגים שבים נמצאים תמיד במקום חיותם – "ומה במקום חיותנו וכו'" (ברכות סא, ב).

דבר החסידות – פרשת וירא - עקידת יצחק

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וירא

 

ויעלהו לעולה תחת בנו

 

סיפר הר' מ. ש. מעיה"ק צפת:

בשנת תשנ"ד נולד בננו בכורנו שיחיה. מכיוון שהתקרבנו לחסידות חב"ד החלטנו לקרוא לו מנחם מענדל, למרות חוסר שביעות רצונם של בני משפחתי ומשפחת זוגתי, שלא נימנו על חסידות חב"ד.

לאחר כחצי שנה אובחנה דלקת חמורה ברגלו שהתפשטה במהירות, במיון הסבירו לנו שזה משהו בדוגמת דלקת קרום המוח, אבל ברגל.

הרופאים החליטו פה אחד שיש לנתחו. התינוק עבר ניתוח מורכב ביותר בחלקים שונים של הירך והרגל. בתום הניתוח הודיע לנו הרופא, שהצליח להציל את הרגל מכריתה ב"ה, אולם הילד כנראה לא יצליח ללכת על הרגל הזאת, אלא יצטרך לגרור אותה.

קיבלנו את הבשורה קשה מאוד. ואכן כאשר הילד גדל והתחיל ללכת, ראינו את התחזיות מתממשות – הילד הלך כמה פסיעות ונפל, כמה פסיעות ונפל. ככה נמשך המצב עד לגיל 3.

כאשר מלאו למענדי שלש שנים, הבאנו אותו לציונו הקדוש של הרבי. כאשר נכנסתי לציון, התרגשתי מאוד וכל הכאב פרץ בבת-אחת. בסערת הרגשות צעקתי: "רבי, זה הילד שלך! אתה יודע כמה קושי עברתי כשקראתי לו על שמך! טפל בו!" ותוך כדי כך עשיתי מעשה לא-מקובל, שאני אפילו לא יודע אם מותר לעשות אותו: הרמתי את הילד והכנסתי אותו לתוך מקום ציוני הקודש... ויצאתי מהאהל.

בתחילה החל הילד לשחק בפתקאות שמסביבו, אבל לפתע שם לב שהוא לבד והחל לבכות, מיד באתי והוצאתי אותו משם.

– מאותו רגע החל הילד ללכת כאחד האדם! הלך ולא נפל עוד! עד היום רגליו בריאות וחזקות ת"ל. מענדי אף נישא ב"ה ומשמש בשליחות של הרבי אי שם בחו"ל...

(מפי בעל המעשה, אבי הנער, שסיפרו השבוע בהתוועדות יום הולדת של הרב חיים קפלן, שליחו של הרבי פעיה"ק צפת)

 

~~~

בפרשתנו, בסיום עקידת יצחק נאמר (כב, יג): "וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל, אחר נאחז בסבך בקרניו, וילך אברהם ויקח את האיל ויעלהו לעולה תחת בנו".

מפרש רש"י: "מאחר שכתוב "ויעלהו לעולה" לא חסר המקרא כלום. מהו "תחת בנו"? על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר: יהי רצון שתהא זו כאילו עשויה בבני; כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק, כאילו בני מופשט, כאילו הוא נקטר ונעשה דשן".

וצריך להבין:

א)    הרי הקב"ה אמר לאברהם "אל תשלח ידך אל הנער", היינו שאין רצונו של הקב"ה שיצחק ישחט, וכפירש"י "לא אמרתי לך שחטהו אלא העלהו", ומדוע איפוא השתדל אברהם כל כך שהקרבת האיל תהיה "כאילו עשויה בבני", הרי זה בכלל לא רצון הקב"ה שיצחק יוקרב?

ב)    מדוע דווקא לאחר הקרבת האיל קרא המלאך אל אברהם שנית מן השמים וברכו "והרבה ארבה את זרעך וגו'", מדוע לא קיבל ברכות אלו בקריאת המלאך הראשונה, על עצם זה שהעלה את בנו לעולה, וכי איזה יתרון יש להקרבת האיל לעומת מסירות נפש העקידה, שדווקא בעקבותיו קיבל אברהם את כל הברכות?

אלא, מבאר הרבי:

הרי אברהם אבינו כבר התברך פעמים רבות בברכות דומות לאלו שנאמרו כאן, שה' ירבה את זרעו וכו'*, ומהו החידוש בברכות אלו? אלא, שכאן נאמר "בי נשבעתי נאם ה'" – שהן הגיעו בשבועה, שגורמת ששום דבר לא יוכל לבטלן, גם לא חטאים ח"ו (ראה רמב"ן ורד"ק כאן).

על פי זה מובן מדוע נזקק אברהם אבינו להביא קרבן, כי כבר מצינו בנח (ח, כ-כא) ששבועת ה' מגיעה דווקא ע"י קרבן, שרק לאחר שנח הקריב קרבן אז "וירח ה' את ריח הניחוח" ונשבע שלא יביא עוד מבול לעולם (ראה רש"י שם; שמה שנאמר "לא אוסיף . . ולא אוסיף" – כפל הדבר לשבועה, הוא שכתוב "אשרנשבעתי מעבור מי נח גו'").

ולכן גם היה צריך הכל להיות "תחת בנו" – כי כדי שיובטחו לאברהם הברכות בשבועה – היו זקוקיםלקשר בין הקרבן לנסיון העקידה, כי כשם שאצל נח היה הקרבן מיד אחרי המבול, וגם הקרבנות עצמם היו מבהמות שניצלו מהמבול ואז הגיעה השבועה – כך כאן היה צריך להיות הקרבן כחלק ו'השלמה' לעקידה.

וההסבר מדוע העקידה לבד לא מושלמת בלי הקרבת האיל:

המעלה שאנו אומרים כל בוקר על נסיון העקידה הוא: "שכבש אברהם אבינו את רחמיו מעל בן יחידולעשות רצונך בלבב שלם". אבל לכאורה חסר כאן משהו – והוא, שבפועל ממש לא נשחט יצחק ולא היה 'חלות' של קרבן. ואף שכבש את רחמיו כשהתכונן להקריבו, הרי אין זה דומה כלל למה שהיה נדרש ממנו אילו היה מקריבו בפועל.

– לכן הביא אברהם את האיל, וכיוון בכל עבודותיו שזה "תחת בנו"; "כאילו בני שחוט, כאילו דמו זרוק" – כי בזה השלים אברהם את "כבישת רחמיו" מעל בן יחידו, בכך שהרגיש שבנו נשחט, ודמו נזרק ואח"כ נשרף ונעשה דשן**.

ואכן רואים שהקב"ה קיבל את הקרבה זו כאילו הקריב ממש את יצחק, כדברי המדרש (וברש"י כב, יד): "אפרו של יצחק צבור ועומד לכפרה", ולכן גם דווקא קרבן זה פעל את השבועה הנצחית "כי ברך אברכך וגו' וירש זרעך את שער אויביו וגו'", שזה יקויים במילואו בגאולה העתידה, במהרה בימינו ממש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ל, וירא שיחה ג (עמ' 76 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" בראשית (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' רג-ה.

 

______________

*)  ראה לדוגמא: לך יב, ב-ג, יג, טז. טו, ה. יז, ו.

 

**)  עפ"ז מובן גם מדוע כשהמלאך אמר "אל תשלח ידך אל הנער" ביקש אברהם "אעשה בו חבלה ואוציא ממנו מעט דם", דלכאורה איזו מעלה יש בהוצאת מעט דם, הרי בכל מקרה לא יקיים בכך את הציווי של "העלהו . . לעולה"? אלא כוונתו היתה שעי"ז יורגש בו המסירה בפועל (השווה אברבנאל כאן (השאלה הב'): "ומי יודע אם היה מתחיל לשחוט בראותו טפת דם אם היה מתחרט ויכמרו רחמיו כו'").

 

דבר החסידות – פרשת וירא (הפטרה)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת וירא  (הפטרה)

 

מאמר "ואשה אחת"

בהפטרת פרשתנו* מסופר (מלכים-ב ד, א ואילך) 'ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת . . והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים'. שאל אלישע 'מה יש לך בבית' ואמרה שיש לה רק 'אסוך (כד) שמן' ואמר לה שתשאל כלים רבים מכל השכנים 'ויצקת אל הכלים האלה' ומסיים 'ואת ובנייך תחיי בנותר'.

והנה ידוע מהרה"ק ר' הלל מפאריטש ז"ל (פלח הרימון ס"פ וירא), שכל הסיפורים שבתנ"ך, הגם שהיו כפשוטם, כי אין מקרא יוצא מידי פשוטו, מכל מקום, למה בררו הנביאים דווקא סיפורים אלו לכתבם בתנ"ך? אלא על כרחך שרמזו בהם רזין וסודות עליונים וכמה דרכים לעבודת ה'.

וכפי שביאר כ"ק אדמו"ר הזקן:

ואשה אחת – היא הנשמה הנקראת "אשה יראת ה'" אשר היא אחת עם ה'.

מנשי בני הנביאים – שכל נשמה היא כלי לקבל את דבר ה' [נביא מלשון "ניב שפתים"].

צעקה אל אלישע – הנשמה צועקת בלילה כשעולה למעלה "א-לי שע!" [=הקשב, מלשון "וישע ה'"].

עבדך אישי מת – "אשי" הוא "אש י'", כלומר, האש שהי' לי להוי' 'מת' אצלי.

ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את הוי' – ירא אותיות יאר, כי כל נשמה יש בכוחה להוסיף תוספת אור בהוי'.

והנושה – הוא הנפש הבהמית, שמשכחת אותי מאלקות; נושה מלשון "נשני אלקים".

בא לקחת את שני ילדי – הם דחילו ורחימו [אהבה ויראה].

לו לעבדים – לאהבות זרות – תאוות הגוף, וליראות זרות – פן יחסר לחמו.

ויאמר אליה אלישע מה יש לך בבית גו' ותאמר אין לי כ"א אסוך שמן – פי' שלא נותר לה אהבה ויראה כי אם עצם הנשמה.

ויאמר גו' כלים רקים – הוא ע"פ מאמר רב מתיבתא בג"ע (זהר ח"ג קסח, א) "אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה [=עץ שלא עולה בו האש כותשים אותו], כך גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא – מבטשין ליה וסליק ביה נהורא [=גוף שלא נתפס בו אור הנשמה כותשים אותו ועולה בו אור]": שצריך להתבונן הרבה איך שהוא כלי ריקן ויתמרמר מאוד על ריחוקו, ויצעק אל הוי' על ריחוקו מאלקים חיים מקור החיים. ואח"כ יבוא ל"יתרון האור מן החושך", כי באמת לאמיתו יש יתרון לאור כשהוא מן החושך דוקא. וזהו:

ואת ובנייך תחיי בנותר – "את" הוא עצם הנשמה, "ובנייך" הם דחילו ורחימו שבכל נשמה, "יחיו בנותר": שיהיה להם "יתרון האור מן החושך".

ומסיים – כן יזכנו ה' כיר"א.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: מאמרי אדה"ז הקצרים עמ' קלז. וראה שם עמ' קלו. ההקדמה (וההערה למטה): ע"פ לקוטי שיחות חלק ה, בהוספות (עמ' 332 ואילך) ובתרגום ללה"ק בתורת מנחם חלק מא עמ' 231 ואילך – מאמר (כעין שיחה) ד"ה ואשה אחת.

______________

*)  הקשר של ההפטרה לפ' וירא בפשטות היא, כי בהפטרה מסופר על בן השונמית, שאלישע הבטיח לה "את חובקת בן" וגם אחרי זה פעל שיהי' קיום להבן כו' וזהו בדוגמת הסיפור בפרשה אודות יצחק, שהמלאך בישר "והנה בן לשרה אשתך", וגם בנוגע לקיומו של הבן, כדאיתא במדרש עה"פ "ויעש אברהם משתה גדול" עוג וכל גדולים עמו היו שם, והי' עוג לועג על יצחק ואומר שיכול לבטלו באצבעו, אמר לו הקב"ה . . אין סופו של אותו האיש (עוג) ליפול אלא בידו.

אבל עפ"ז, הרי רק הסיפור אודות בן השונמית שייך לפרשה, וא"כ היתה ההפטרה צריכה להתחיל בסיפור זה, ללא ההקדמה של "ואשה אחת מנשי בני הנביאים גו'" ובפרט שבסיפור בן השונמית יש כבר כ"א פסוקים ויותר (מגילה כג, א. וכאן, גם להמסיימים "ותאמר שלום" בלאה"כ – סליק עניינא)?

ויש לבאר, דהנה בתחילת פרשתנו איתא בחז"ל "וירא אליו – לבקר את החולה", ומעשה אבות סימן לבנים, שכל אחד מישראל יש לו בירושה מאברהם, לא רק את מה שהשיג אברהם אבינו ע"י היגיעה מעבודתו, אלא גם את מה שנמשך לו מלמעלה – וירא אליו הוי', לפי ש"יורש מקבל הכל".

אמנם כל זה הוא מצד הנשמה, אבל הגוף מעלים ומסתיר על אור הנשמה. הנה על זה נאמר בהפטרה "ואשה אחת . . צעקה אל אלישע" – שאף שהנשמה נמצאת בגוף המעלים וההעלם הוא עד כדי כך ש"עבדך אישי מת" – הנה גם אז היא אשה אחת, שהיא מיוחדת עם ה', שלכן נוגע לה ואיכפת לה ההעלם וכלשון המאמר "בלילה צועקת בקול מר". וצעקה זו פועלת ש"את ובנייך תחיי בנותר" – שעי"ז נעשה יתרון האור מן החושך, כבפנים. כן יזכנו ה' כיר"א.

_____________________________________