פרשת וירא

והוא יושב פתח האהל כחום היום

והוא יושב פתח האהל כחום היום 
(בראשית יח א )

הרב ש. ב גנוט שליט"א

בב"מ (פו, ב) נאמר שבאותו היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה. וצ"ע הרי כתיב  (יח, ח)  "ויקח חמאה וחלב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם " ובתנחומא נאמר  שהיו אלה ג' שוורים מרוחים בחרדל.

והנה כתב הרמב"ם (דעות ד, ט) וז"ל: יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד לאדם  שלא יאכלן מעולם וכו' ובשר שוורים וכו' והחרדל וכו', אין ראוי לאדם לאכול מאלו  אלא מעט מאד ובימות הגשמים אבל בימות החמה לא יאכל ממנו כלל, עכ"ל.  
וא"נ כהתנחומא ייקשה טובא האיך האכילם שוורים בחרדל בשעה שיצאה חמה  מנרתיקה, והלא הרמב"ם מונה מאכלים אלו ברשימת המאכלים הבלתי ראויים  לאכילה בימות החמה, וצ"ע.

ואולי יום חם ע"י הוצאת חמה מנרתיקה אינו נחשב לימות החמה, שהרי בפסח היה ושינוי אקלים למספר שעות בתקופת האביב אינו כימות החמה.  ודודי בעל "עבודת משא" שליט"א תירץ שאלתנו דהרמב"ם כתב דבריו לגופי ישראל  דוקא אך אברהם סבר שהינם ערביים והרי אמרי' בע"ז שגופי עכו"ם אינם כגופי  ישראל דאוכלים הם שקצים ורמשים ולכן לא חשש להאכילם מאכלות אלו, ונפלא.

ותצחק שרה בקרבה יח יב

במגילה ט ב' מסופר מעשה בתלמי המלך שכינס ע"ב זקנים והכניסן בע"ב בתים  ואמר לכל אחד ואחד 'כתבו לי תורת משה רבכם'. נתן הקב"ה עצה בלב כל אחד ואחד וכתבו לו  "ותצחק שרה בקרובותיה", ופירש רש"י: שלא יאמר תלמי כי על אברהם דכתיב  "ויצחק", לא הקפיד, ועל שרה הקפיד, ולכן כתבו לו "ותצחק שרה בקרוביה" ולכן  הקפיד, עכ"ל.

והנה לעיל (יז, יז) נאמר: "ויפול אברהם על פניו ויצחק ויאמר בלבו הלבן מאה שנה  יוולד ואם שרה הבת תשעים שנה תלד" ופירש רש"י וז"ל: זה תרגם אונקלוס לשון  שמחה, וחדי ושל שרה לשון מחוך, למדת שאברהם האמין ושמח, ושרה לא האמינה  ולגלגה, וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם", עכ"ל. ולפי"ז צריך עיון  מדוע שינו חכמים מהאמת ותרגמו "בקרובותיה", הלא תרגמו התורה ליוונית  והיה להם לתרגם גבי אברהם לשון "וחדי" שהוא לשון שמחה וגבי שרה לשון  "מחוך " שהוא לשון לגלוג, כפי שתרגם אונקלוס, וממילא יובן היטב מדוע הקפיד  ה' דווקא על שרה ולא על אברהם?

עוד יש לדקדק דהנה כתבו חז"ל בכמה דוכתין (עיין מגילה יד, א, ירושלמי סוטה ז  א, וברש"י על הפסוק "שמע בקולה") ששרה היתה גדולה מאברהם בנבואה. על כן קשה  מדוע הוכיח ה' את אברהם ולא את שרה עצמה? ומוכח מכאן שגם על אברהם היתה  תביעה מסוימת, ויש להבין מהי התביעה הזאת.

והנראה מלשונות הפסוקים שאברהם ושרה סברו שאם ייעשה להם נס, יהיה זה נס על ידי ששניהם יחזרו לצעירותם וכך יוולדו להם ילדים, וכדברי אברהם "הלבן  מאה שנה יוולד ואם שרה לבת תשעים שנה תלד", וכדברי שרה "אחרי בלותי היתה  לי עדנה ואדוני זקן" ופירשו חז"ל (ב"מ פז, א) שהתעדן בשרה ונתפשטו קמטיה וחזר יופיה למקומו, וכן כתוב שם שבאותו היום פירסה נדה. הרי שגם שרה אמרה  שאע"פ שאני כבר חזרתי לנערותי, מ"מ בעלי נשאר בזקנותו.

ועל כך השיב להם הית"ש: "היפלא מה' דבר למועד אשוב אליך כעת חיה ולשרה בן",  שעליכם לדעת שביכולתי לעשות נס גדול יותר שהגם שאברהם יישאר בזקנותו,  מ"מ יהיה לו בן ע"י "ולשרה בן" ששרה תשוב לנערותה.

נמצא שלמרות שאברהם סמך בהבטחת הקב"ה שיהיה לו בן, ממילא לא שת לבו  להאמין שהדבר ייתרחש ע"י נס גדול שכוה שבו הוא ישאר בזקנותו ובכל זאת  יחבוק בן, על כן  היתה תביעה אף עליו, ולכן אותו הוכיח ה'. ולפי זה גם אם נתרגם  לתלמי המלך "ויצחק" בלשון שמחה, מ"מ עדיין יקשה מדוע לא הקפיד ה' על  אברהם משום הנ"ל, לכן שינו ע"ב חכמים מהאמת.


 

הערות והארות בענייני פרשת וירא (מתוך קונטרסי רינת שמואל חלק ב)

הערות והארות בענייני פרשת וירא (מתוך קונטרסי רינת שמואל חלק ב)

בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא (יח,א).

וברש"י: 'הוא שנתן לו עצה על המילה'. ויעויין בחתם סופר דנתן לו עצה לברך 'על המילה', עי"ש ובס' הנפלא להורות נתן להגר"נ גשטטנר שליט"א.

והנה כתב הרמב"ם (מילה ג,א): 'המל מברך קודם שימול אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה, אם מל בן חבירו, ואם מל את בנו מברך וצונו  למול את הבן'. ולפי"ז אם אברהם היה מל עצמו ובנו היה עליו לברך 'למול' ולא 'על המילה'.

ואמנם לפימש"כ בפרקי דר"א שאת אברהם וישמעאל מל שם בן נח ואילו את העבדים מל אברהם בעצמו, (ועיין במש"כ בזה ברינ"ש מהדו"ק), א"ש. דאכן בכה"ג היה על שם בן נח לברך 'על המילה'. וגבי העבדים- הרי הם בודאי לא מברכים 'למול', דאין מצות המילה מוטלת עליהם אלא על אדונם, ובזה יש לדון האם האדון חשיב כ'מל עצמו' או מיקרי שליח[1].

וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם (יח,א).

ברינת שמואל מהדו"ק הערתי דהנה בב"מ פו, ב איתא שבאותו היום הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה, וצ"ע דהנה כתיב ' וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב וּבֶן הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם'. וכ' בתנחומא דהיו אלה ג' שוורים מרוחים בחרדל. והנה כ' הרמב"ם  (דעות ד,ט) כך: יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם וכו' ובשר שוורים וכו' והחרדל וכו'. כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל, עכ"ל. וא"נ כהתנחומא ייקשה האיך האכילם בחרדל ובשר שור שאינו טוב לאוכלו בימות החמה. וכתבתי שם בזה כמה תירוצים, יעוי"ש בקונטרסי הקט.

וידידי הרב גמליאל (בהרא"ד) רבינוביץ תירץ לי בזה תירוץ נלבב, דהנה בב"ב טז, ב איתא: בי שמעון בן יוחי אומר: אבן טובה היתה תלויה בצוארו של אברהם אבינו, שכל חולה הרואה אותו מיד מתרפא. ולפי"ז גם אם האורחים היו ניזוקים ממאכלים אלו, הרי מיד כשהיו מביטים באבן הטובה, מיד היו מתרפאים...

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו (יח,ב).

המעיין בריש פרשתנו, בפרשת הכנסת האורחים שקיים אברהם אבינו, לא מוזכר כלל שמו של אברהם (ורק כאשר מדבר עם שרה מוזכר שמו), והוא מוזכר בלשון נסתר, ואילו בפרשת הכנסת האורחים של לוט, מוזכר שמו כמה וכמה פעמים. ויתכן שהתוה"ק רמזה בזאת כי אאע"ה לא חש את ה'אני' בעשיית המצוה דהכנסת אורחים ומסר כל ישותו עבור האחרים, ואילו לוט, הגם שהכניס אורחים, אך הדגיש עצמותו ומעשיו.

  יֻקַּח נָא מְעַט מַיִם וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם וְהִשָּׁעֲנוּ תַּחַת הָעֵץ (יח,ד).

 כתב האוה"ח הק': עוד ירמוז ענין הנוגע למלאכים שיקחו מעט מים שהיא התורה, ולהיות כי התורה יש בה בחינת הפשט ובחינת הפנימיות, והנה המלאכים שבאו בדמות אנשים הוא גוף שברא להם ה' רוחני מהגלדת האוירים, ובערך עצמות המלאך יחשב גוף ויתיחס אליו בחינת רגל כידוע הטעם ליודעי חן, ורמז להם שיקחו מעט מים מפשטי התורה ויטהרו בו רגליהם שהוא בחינת גוף הניכר עליהם וישענו תחת העץ שהיא התורה שנקראת עץ חיים (ויק"ר לה ו) ולזה אמר העץ בה"א הידיעה גם אמר להם שיקחו פת לחם הוא בחינת פנימיות התורה ויסעדו בו פנימיותם, והוא אומרו לבכם ודקדק לומר פת לחם, פת שיש בבחינתו לחם שהם ג' הויות שהם בחינת חיות העולמות.

כי על כן וגו' פירוש כדי שלא יאמרו איך מזמינם לאכול אחר שהכיר בהם היותם משרתי עליון כי הגם שפירשנו שיכוין בדבריו אל הרוחניות, עם כל זה הפשט אינו נעקר, וגם במאכל יש סודות מופלאים כאמור (משלי יג כה) צדיק אוכל לשובע נפשו, לפנימיות הרוחניות לזה אמר להם כי וגו' פירוש כי טעם לדברי, על כן עברתם פירוש כן בסדר זה בדמות אנשים שישנם במזון הגשמי גם כן ויאמרו כן פירוש כן הוא כדבריו שעל כן עברו עליו בדמות אנשים והסכימו אליו לעשות כאשר דבר עוד רמזו לו שיעשה כדרך האמור בדבריו להטעימם רוחניות הנאות להם כרמוז בדבריו כמו שפירשתי, עכ"ל האוה"ח.

מכתב למו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א: בספר דרך אמונה פ"י ממתנות עניים מבואר בשם הגאון החיד"א בברכ"י שאף שעבירה מכבה מצוה, מ"מ אין עבירה מכבה צדקה. ובבטאון שהוציאה "קופת העיר ב"ב" נכתב שמרן שליט"א נשאל ע"י הגר"מ גרוס לטעם הדבר והשיב כי מבואר בחז"ל ששקולה צדקה כנגד כל המצוות. ולא הבנתי, דסו"ס האי כללא דעבירה מכבה מצוה לכאו' שייכת גם במצוות חשובות. ולענ"ד הטעם בזה אחר הוא, והוא דשאני צדקה מכל המצוות שעניינם עשיית המצוה עצמה, ומשא"כ צדקה עיקרה קבלת העני, שיהיה לו כדי מחייתו. וכל המושג ד"עבירה מכבה מצוה" פי' שאדם שעשה מצוה לרצון הית"ש תיקן חלק בנפשו, אך כשלאחר מכן עבר עבירה פגם הוא בנפשו. אך כשמעשה המצוה אינו קשור כ"כ למעשה האדם כי אם לקבלת המקבל, לכאו' אין "עבירה מכבה צדקה". [ולעצם החילוק שבין צדקה לשאר מצוות מצינו ד' המהרי"ט שכ' דבצדקה א"צ לכוין לשם מצוה הגם דמצוות צריכות כוונה, ועי' קובץ מאמרים להגרא"ו שדן האם אפיקורס שנתן צדקה קיים המצוה כיון דעיקרו קבלת העני, ומ"מ מסקנתו שלא יצא ידי המצוה דסו"ס אפיקורס הוא. וראה במש"כ בזה בספרנו זה בענין כוונה במצות משלוח מנות ומתנות לאביונים, ואכמ"ל].

ובזה ביארתי טעם דברי האוה"ח הק' בריש פרשת וירא שטרח למעניתו לברר ולבאר שאאע""ה ידע שהגיעו אליו מלאכים ונתן להם מעלות רמות ברוחניות.

והוא מפני שהוקשה לאוה"ח דאם כל מצוות צדקה ובין אדם לחבירו והכנסת אורחים וכו', עניינם קבלת המקבל ולא עצמם נתינת הנותן, א"כ איזה מצוה קיים אברהם במה שהאכיל מלאכים שאינם זקוקים לאוכל?! ונראה דע"כ טרח האוה"ח להסביר שאכן, גם המלאכים השתכרו מהכנסת האורחים, ועי"ז קיים אאע"ה מצוה בהכנסתם ודאגתו להם...

והשיבני הגר"ח שליט"א במכתב, וז"ל: איני זוכר שעניתי כך, אבל נכון מש"כ מע"כ שבקבלת המקבל אפי' הנותן לא כיון למצוה יש לו שכר, כמש"כ מי שאבד מטבע ומצאו עני יש לו שכר.

וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר (כב,ג).

ובפסחים ד,א:  זריזין מקדימים למצות. שנאמר וישכם אברהם בבקר.

 מאחר שחלו עיכובים בזמן ברכת "ברכת החמה"  אותה בירכו בער"פ התשס"ט בעירנו אלעד יצ"ו, הסתפקו כו"כ ת"ח ואברכים האם כדאי להם לברך את הברכה מבלי להמתין לברכת כל הציבור האדיר שהתאסף במקום, (מאחר שא' הרבנים בושש לבוא במשך זמן ארוך והזמן התאחר), והאם גם בכה"ג נחשב להם שבירכו הברכה "ברוב עם הדרת מלך", כיון שכל הציבור שעמד והמתין, היה נוכח בשעת הברכה שהם בירכו ושמע אותם מברכים, וזאת מלבד מעלת "זריזין מקדימין למצוות". ושורש הספק הוא האם במעלת "ברוב עם" נאמר שהציבור צריכים להשתתף במצוה יחדיו ולהיות חלק ממנה, א"ד שעצם המצאות ציבור גדול בשעת המצוה או הברכה, נחשב ל"ברוב עם". וכדלהלן:

א] הנה מצאנו בש"ס ובפוסקים מספר צורות ודרכים ל"ברוב עם". א-) התעסקות הרבים בחלקי המצוה, כשהרבים משתתפים יחדיו בקיום המצוה, וכהא דפסחים (סד,א) שכהנים רבים השתתפו בהקרבת ובהולכת הפסח למזבח, למרות שהמצוה היתה יכולה להיעשות ע"י יחידים, והוא משום "ברוב עם הדרת מלך". וכן הוא במנחות. (סב, א) גבי שאר הקרבנות וכן בתו"כ (ויקרא פרשה ט') גבי הקרבת המנחות. ומסיבה זו כ' האור זרוע (ח"א קט"ו) שישנה מעלת "ברוב עם" שא' יתפלל כחזן בשחרית והשני יהיה ש"ץ של מוסף, מפני שחלוקת המצוה למספר רב יותר של אנשים הוי "ברב עם". ב-) כשכולם עושים יחדיו את המצוה, יש בזה "ברוב עם", ולכן ביהכנ"ס בעיר גדולה, בו מתפללים הרבה אנשים יחדיו, עדיף על ביהכנ"ס בעיר קטנה (מגילה כ"ז, ב'). ולכן מצוה לשמוע קריאת המגילה ברוב עם (עי' מג"א תר"צ סקכ"ג) ולהתפלל ברוב עם (מג"א צ' סקט"ו) ולקדש הלבנה ברוב עם (מג"א תכ"ו סק"א) ועוד ועוד. ג-) ישנה מעלה משום "ברוב עם", שאחד יוציא את הרבים מאשר כאו"א יעשה את המצוה לעצמו, ואמרו ב"ה (ברכות נג, א) שאחד מברך לכולם ברכת "מאורי האש", וכן בברכות הנהנין עדיף שא' יוציא את כולם בברכתו (טושו"ע או"ח קסז, א), וכן מצינו דעת הרמ"א (או"ח קצג, ב) שעדיף שג' שאכלו בלא קביעות יצטרפו לזימון, למרות שיכולים להתחלק, מפני "ברוב עם". והנה בכל ג' הקטגוריות הנ"ל, שייך הציבור בהמצוה עצמה ובזה מצינו שישנו "ברוב עם", אך עדיין לא מצינו שאם א' עושה המצוה וכולם רואים אותו בשעת עשיית המצוה, והם אינם קשורים להמצוה, דגם בכה"ג הוי "ברוב עם".

ב] ובשעת המעמד דברכת החמה בעירנו הבאתי ראיה דגם כה"ג הוי "ברוב עם", מהא דיומא ע' א' שכל העם היה נוכח בשעת שריפת פרים הנשרפים בביהמ"ק ביוהכ"פ, משום ,ברוב עם", ומ"מ אמרו בש"ס דכה"ג מותר להעביר על המצוות ולפנות למצוה אחרת, משום שהציבור לא עסוק במצוה אלא רק צופה בה, כדפרש"י שם. ואכן כך עשינו, ובירכנו מיד ברכת החמה, והציבור שמע אותנו וענה "אמן".

 ובחוהמ"פ נדברתי בזה עם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א והצדיק את ראייתי הנ"ל בכל לב, ואמר שטוב עשינו, וסיפר לי שמחותנו הר"ש קולדצקי זצ"ל סיפר לו שחותנו רבי זליג ברוורמן זצ"ל הזמין את רבו המהרי"ל דיסקין זי"ע לשמש כסנדק לבנו מיד לאחר תפילת הותיקין, והמהרי"ל בושש לבוא מספר דקות, ורבי זרח לקח את בנו ומיהר למולו, ומיד לאחר שמל הופיע המהריל"ד ואמר לו: "טוב עשית – אשהויי מצוה לא משהינן". [ואחר הפסח כתב לי בזה הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל שסיפור זה תמוה ביותר, ולדעתו לא היה ולא נברא, שהרי בוודאי שכבודו של רבנו הגדול המהרי"ל דיסקין דוחה מעלת "זריזין", וגם ישנו הענין שבסנדק היותר צדיק, כמש"כ הרמ"א יו"ד רס"ד, שדוחה למעלת ה"זריזין"].

ג] ואולם  ניתן לדחות את ראייתינו בקל, דשאני בשריפת הפרים, שנועדו הם לכפרה בשביל כל הציבור ושפיר שייכים הם בהמצוה. זאת ועוד, שבאו כולם במיוחד כדי לראות את שריפת הפרים, וע"כ נחשב ל"ברוב עם". אך מי יימר דה"ה בנדו"ד, שהציבור לא הגיע כדי להשתתף בברכה שלנו, אלא לברך לעצמם ברוב עם, והם גם לא שייכים לברכה שאנו מברכים.

ד] והנה בביכורים (פ"ג, מ"ב) איתא דכל עיירות שבמעמד מתכנסות לעירו של מעמד וכולם יחדיו מביאים את הביכורים, כדי שלא יגיעו יחידים, והוא מדינא ד"ברוב עם", וכ"פ הרמב"ם (ביכורים ד', ט"ז). והנה את גוף המצוה, היינו הבאת הביכורים לביהמ"ק, יתכן וכאו"א מקיים לחוד, ובודאי אחד אחר השני ולא כולם בבת אחת, ובכל זאת חזינן דעצם ההתעסקות יחדיו בהבאת הביכורים, אף שכ"א  מקיים לבסוף המצוה לעצמו, נחשבת ל"ברוב עם", וא"כ אפשר דיש לדמות זה לנדו"ד, שעצם ההתכנסות יחד לברכת החמה, אף שכ"א יברך לבסוף הברכה לעצמו ולא ביחד, חשוב זה ל"ברוב עם",   דאיכא מעליותא בעצם העיסוק הציבורי בדבר המצוה, אף שאת המצוה עצמה לא מקיימים כולם יחדיו. ואולם זוהי ראיה דוקא א"נ דבביכורים אין מצוה בעצם ההליכה להביא הביכורים, ויל"פ בזה.

ה] ומצאתי מציאה נפלאה בס' חזון יחזקאל יומא פ"ג הי"ב שכ' דהיו צריכים משמר של כהנים בשעת הקרבת הפרים מפני דוחק העם הרב, שבאו בגלל ה"ברוב עם" כביומא ע' א', והוסיף הגר"י אברמסקי זצ"ל: "ומהכא נפקא לן המצוה להיות נוכח בברית מילה וכדומה, כדי שתהא המצוה נעשית ברוב עם", עכ"ל. וחזי' דסבר ששייך "ברוב עם" גם באופן שהציבור אינו שייך בהמצוה, ובכ"ז עצם נוכחותם במקום חשובה ל"ברוב עם". [וידי"נ הר"י בחר הוסיף בזה דלפי"ז יש ליתן טעם למנהג "החיקה" שבברית, בהם מקדמים את התינוק ע"י הרבה אנשים, דדמיא לפסחים ס"ד א' הנ"ל, דריבוי המתעסקים במצוה הוי "ברוב עם"]. ואולם י"ל דעדיין לא דמיא לנדו"ד דברכת החמה. א-) לדעת חלק מהראשונים בקידושין כ"ט, א', גם כשיש אב, מוטלת מצות המילה על כל ישראל ועל בי"ד שהם שלוחי ישראל,והאב נחשב רק לקודם בדרגתו למצוה, ולפי"ז י"ל דזה מחשיב את הציבור לקשורים למצוה. ב-) כשהציבור הגיע לצורך הברית הוי "ברוב עם", ומשא"כ הכא שלא הגיעו לצורך הברכה שלנו אלא לצורך ברכתם שלהם.

ו] והנה גם א"נ דכה"ג חשוב ל"ברוב עם", עדיין לא ברירא האם חשוב הוא בדרגתו לברוב עם הנערך ע"י שהציבור כולו מברך הברכה יחד, והאם כדאי להמתין כדי להרויח גם את המעלה הנוספת ש"ברוב עם" ע"י ברכת כל הציבור יחד, או שכדאי להסתפק ב"ברוב עם" היוצא ע"י השתתפות הציבור בברכה שלנו, מבלי שהם מברכים איתנו, כדי להרויח את מעלת ה"זריזין".

ומצינו בר"ה (ל"ב, ב') דמעלת זריזין מקדימין למצוות עדיפא על מעלת ברוב עם. ואף בנדו"ד לכאו' מצינו דבברכת החמה נדחית מעלת ה"זריזין" מפני מעלת "ברוב עם" (ואכמ"ל), מ"מ שפיר י"ל דכיון דקיימנו שפיר "ברוב עם" ע"י עצם ריבוי אלו שבירכו יחדיו, ובצירוף הציבור שראו אותנו מברכים וענו אמן בברכתנו, אזי זה עדיף ע"פ ה"ברוב עם" המיוחד יותר שבברכת כל הציבור יחדיו בפועל, כיון שהרווחנו גם את מעלת ה"זריזין" ו"אין מעבירין על המצוות". ועי' שו"ע ורמ"א או"ח צ"ד דעדיף להתפלל בביהמ"ד יותר מביהכנ"ס, למרות שבביהכנ"ס איכא "ברוב עם", משום ביטול תורה, כמש"כ המג"א, ולדעת השו"ע איירי דוקא דאיכא מנין בביהמ"ד. ולכאו' י"ל דכיון דבמנין מקיים ה"ברוב עם" דעשרה, ע"כ מעלת אי ביטול תורה עדיף.

ז] והלום ראיתי מש"כ בפרקי דר"א פכ"ט עה"פ 'בעצם היום הזה', שאאע"ה מל עצמו בחצות היום. וכ' להקשות בזית רענן דהא איכא מעלת זריזין, וכ' דעשה כן בכדי לפרסם הנס, ועי' בספר מנוחת אהרן שפילפל האם כוונת הז"ר למעלת ברוב עם או לפרסום וקידוש ה' בעולם וכו'. והנה שם הרי שאר הנוכחים הנאספים לא התחייבו כלל במצות מילה ולא היו קשורים אליה כלל ועיקר.

--------------------------------------------------------------------------------


[1] הערת הרי"ח אלבוים: ע"ד פלפולו, יש מקום לומר שכך היה הספק. הנה מצד האיכות אכן מצות מילתו של אברהם וישמעאל בנו היא עיקרית, ולמרות שימול אח"כ את כל עבדיו מכל מקום הברכה תהיה למול. אולם מצד הכמות רוב הנימולים (שי"ח?) הם עבדיו, וברכתם על המילה, והוא יעץ לו לברך 'על המילה' ואח"כ למול את כולם.

הכנסת אורחים

הכנסת אורחים

שיר מאת: אהובה קליין ©

ויהי כחום היום

אברהם מגשים חלום

כשבר כלי- גופו

מתעצם בפתח אוהלו.

 

ביום השלישי למילתו

מתפעל מחזיון ראייתו

שלושה אנשים קרבים

קלים ככנפי נשרים.

 

לפתע חש אברהם

את יד בורא עולם

נשא רגליו  בחיפזון

רץ לקראתם בששון.

 

מים יגיש לידיהם

להסרת אבק רגליהם

בצל עץ האשל  יחסו

מהכנסת אורחים ייהנו.

 הערה: השיר בהשראת: פרשת וירא [חומש בראשית]

 

פרשת וירא - הכנסת אורחים והשלכותיה לדורות. מאת: אהובה קליין . בפרשה זו מתארת התורה כיצד קיים אברהם אבינו מצוות הכנסת אורחים: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם. וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה

פרשת וירא - הכנסת אורחים  והשלכותיה לדורות.

מאת: אהובה קליין .

בפרשה זו  מתארת התורה כיצד קיים אברהם אבינו מצוות הכנסת אורחים: "וַיֵּרָא אֵלָיו ה', בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא; וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח-הָאֹהֶל, כְּחֹם הַיּוֹם.  וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו; וַיַּרְא, וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל, וַיִּשְׁתַּחוּ, אָרְצָה. וַיֹּאמַר:  אֲדֹנָי, אִם-נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ--אַל-נָא תַעֲבֹר, מֵעַל עַבְדֶּךָ.  יֻקַּח- נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ.  וְאֶקְחָה פַת-לֶחֶם וְסַעֲדוּ לִבְּכֶם, אַחַר תַּעֲבֹרוּ--כִּי-עַל-כֵּן עֲבַרְתֶּם, עַל-עַבְדְּכֶם; וַיֹּאמְרוּ, כֵּן תַּעֲשֶׂה כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ.  וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת. וְאֶל-הַבָּקָר, רָץ אַבְרָהָם; וַיִּקַּח בֶּן-בָּקָר רַךְ וָטוֹב, וַיִּתֵּן אֶל-הַנַּעַר, וַיְמַהֵר, לַעֲשׂוֹת אֹתוֹ. וַיִּקַּח חֶמְאָה וְחָלָב, וּבֶן-הַבָּקָר אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ.  וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל. וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו". [ בראשית  י"ח, א-י]

השאלות הן:

א] באיזה אופן קיים אברהם את מצוות הכנסת אורחים ?

ה]  מדוע זכה אברהם להתגלות אלוקית?

תשובות.

אברהם מכניס אורחים

רש"י מתייחס למילים: "כְּחֹם הַיּוֹם" 

ומבאר: מהמילים  " כְּחֹם הַיּוֹם"  ניתן ללמוד: כי הקב"ה הוציא חמה מנרתיקה- כדי שאברהם לא יטריח עצמו לקבל אורחים - לפי שהיה היום השלישי למילתו ועל- כן הוא לא חש בטוב, רש"י מסתמך על המקור: "ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים" [בראשית ל"ד, כ"ה]

מאחר והקב"ה ראה כי אברהם מצטער-על כך שאין ביכולתו לקיים את המצווה, שלח אליו שלושה מלאכים בדמות אנשים.

בזוהר הקדוש  ישנו הסבר על  המילים: "יֻקַּח- נָא מְעַט-מַיִם, וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם; וְהִשָּׁעֲנוּ, תַּחַת הָעֵץ". 

בכל מקום שאברהם גר, היה נוטע  אילן ,כשהגיע לכנען – על פי צורת האילן  היה יודע: אם האנשים החוסים בצלו - הם צדיקים עובדי ה', או עובדי עבודה זרה, אם היו אנשים ישרים הולכים בדרך ה', האילן היה פורש את כנפיו [ענפיו] ומחפה על האנשים ,אך מי שהיה עוסק בעבודה זרה- האילן לא העניק  לו צל, אלא הענפים עולים  כלפי  מעלה. כאשר היה מבחין אברהם אבינו  באורחים שהם עובדי עבודה זרה, היה משכנע ומטיף להם שיתחילו להאמין בה' "

האגדה מספרת:  כאשר ראה ה' את אברהם מגיש למלאכים אוכל [והרי הוא לא ידע תחילה שהם  מלאכים, כי נראו כמו אנשים]   חשב ,היות ואם אברהם יראה שאין מלאכים אלה אוכלים מהסעודה שמגיש להם, ודאי יתאכזב  הוא מאד, לכן   ה' החליט שמלאכים אלה יפתחו את פיהם ויאכלו הפעם כבני אדם – דבר שישמח מאד את אברהם ,לכן הם אכלו ושתו, אברהם ,למרות שלא חש בטוב, שירת אותם בכבוד ובאהבה רבה.

אמר ה' לאברהם: היות ונתת לאורחים מים ודאגת שיחסו בצל העץ והגשת להם חמאה וחלב, בנאמנות רבה, לכן אני גם אדאג לבניך כשיצאו ממצרים, אחריהם תלך באר מים והענן שיהיה מעליהם - יגן עליהם מפני השמש החמה  אמטיר להם מן מהשמיים ואשלח להם שלווים. כשיגיעו אל ארץ  הקודש -היא תהיה מבורכת בעיינות ותהומות וצאן ובקר לרוב ובתיהם  יהיו מלאים בכל טוב.

כאשר המלאכים סיימו את סעודתם, אמר אחד מהם -לאברהם : ידוע  תדע כי בשנה  הקרובה תלד שרה אשתך-בן , באומרו דברים אלה- הביט לתוך האוהל בו הייתה שרה והנה הבחין באור גדול בתוך האוהל. ברגע שסיים את דבריו, שבו אברהם  ושרה  לנעורים שלהם ,כאשר ראה אברהם שאכן  האורחים נכונים ללכת הלך וליווה אותם לדרכם.

ב"ספר הישר"- מתואר, כי  גם אליעזר- עבד אברהם ,לקח חלק בהכנת הסעודה למלאכים.

ראיתי משל  יפה על הפסוק: "וַיְמַהֵר אַבְרָהָם הָאֹהֱלָה, אֶל-שָׂרָה; וַיֹּאמֶר, מַהֲרִי שְׁלֹשׁ סְאִים קֶמַח סֹלֶת--לוּשִׁי, וַעֲשִׂי עֻגוֹת". 

אריה אחד פנה  לבנו הארי הקטן ואמר: דע לך, מהיום והלאה  לא  אטרוף לך עוד טרף ,אתה תתחיל לדאוג לעצמך למצוא לך טרף. התחיל הארי הקטן מתחנן אל אביו: אנא,  עזור לי, הרי מעתה אני  נתון  בסכנה כל מי שיגלה אותי יהרוג אותי בקשת וחיצים, ענה לו אביו :הסר דאגה מלבך הרי ידוע שהאריה- הוא מלך החיות והכל יראים מפניו!

הארי הקטן נרגע מעט והחל מתהלך מעיר  לעיר - עד שראה שער שעליו מצויר דוד המלך הורג את האריה והדוב, ובשער נוסף ראה: ציור  המתאר את שמשון הגיבור משסע את האריה, מיד נתקף בחרדה ורץ אל אביו האריה והתלונן: מדוע רימית אותי? הרי ראיתי שערים מצוירים המוכיחים - כי ניתן  בקלות להתגבר על האריה ולהורגו! ענה לו אביו: אילו הדברים שראית לא היו נחשבים לפלא הצייר לא היה מצייר אותם, היות ואילו אירועים שהתרחשו פעם אחת- באופן בלתי טבעי ,לכן הצייר צייר אותם שיהיו לזיכרון  לדורות הבאים.

הנמשל: בתחילה אמר אברהם לשרה שתלוש בצק מקמח ,כולל סוגי קמח טובים, או פחות טובים, אך אחר כך חשש, שמא תיקח שרה, קמח  גרוע, לכן הציע שתיקח סולת ולמה חשש? לפי  שעיני האישה צרה באורחים [מסכת בבא מציעא פ"ז]: ועלולה ללוש בצק מקמח גרוע, על כך מקשים ואומרים: אברהם הציע: קמח ואילו שרה באופן ,יוצא דופן - הציעה סולת- שהוא יותר משובח מהקמח, לכן כיצד ניתן להאשים את שרה שעיניה צרות באורחים? לפיכך  המקרה של שרה – היה מקרה של פלא!   משום כך-חידוש זה נכתב בתורה כי היא נהגה בניגוד לשאר הנשים שעיניהן  צרות באורחים.

הכתוב מציין כי אברהם עמד מתחת העץ ליד המלאכים: "וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ"

"קדושת לוי" מפרש:  אחד התנאים במצוות הכנסת אורחים: שבעל הבית לא יגלה עליונות כלפי אורחיו וזאת על מנת שירגישו האורחים - אווירה ביתית.

על  אדם צדיק נאמר: שהוא במצב של  הליכה משום שהוא הולך ומתעלה בדרגת הרוחניות מידי פעם לפעם.

מנגד, המלאך הוא במצב של עמידה- היות והוא עומד כל הזמן על אותה  מדריגה , כפי שנאמר:

"וְנָתַתִּי לְךָ מַהְלְכִים, בֵּין הָעֹמְדִים הָאֵלֶּה". [זכריה ג, ז] לכן, כאשר באו המלאכים אל אברהם, הוא לא רצה להיות במדרגה עליונה לעומת האורחים  האלה. ולכן  התאים את עצמו לדרגתם ,משום כך, הכתוב מציין: "וַיִּתֵּן, לִפְנֵיהֶם; וְהוּא-עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ, וַיֹּאכֵלוּ". 

רבינו בחיי מסביר כיצד הסתכל אברהם על  האורחים, נאמר : "וַיִּשָּׂא עֵינָיו, וַיַּרְא, וְהִנֵּה  .." אך לפני כן כתוב:

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה'", מכאן שאברהם ראה בחוש העין שלושה אנשים נצבים עליו  ואילו בעין השכל שלו -הכיר שהם מלאכים ,לכן הוא  רץ לקראתם והשתחווה לכבודם.

ספורנו : מציין את  עניין ריצתו של אברהם לקראת האורחים ,הזריזות הזאת מוכיחה על חשיבות המצווה בעיני המזדרז.

אברהם זוכה להתגלות אלוקית.,

הרמב"ן סבור: כי הייתה כאן התגלות אלוקית מוחשית ומה שמתואר בפסוקים, אכן התרחש ומטרת ההתגלות הייתה: להגדיל ולרומם את אברהם ולהעניק לו כבוד על מסירות נפשו, הופעת אלוקים הייתה באופן פתאומי ללא כל הכנה  מוקדמת מצד אברהם. מקרה דומה אירע  בעת הקמת המשכן, ושם נאמר:

"וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרְכ֖וּ אֶת־ הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־ יְהֹוָ֖ה אֶל כׇּל־ הָעָֽם"׃ [ויקרא ט, כ"ג] מטרת השכינה הייתה לכבד את העם בהופעתה ולא לצוות עליהם דבר, אלא להראות להם כי ה' סלח על מעשיהם. בדומה לכך התרחש אצל יעקב:  כפי שהכתוב מציין:

"וְיַעֲקֹב הָלַךְ לְדַרְכּוֹ וַיִּפְגְּעוּ בוֹ מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים". [בראשית  ל"ב, ב] אין הכתוב מציין לשם מה פגשו אותו המלאכים, הם באו רק להודיע ליעקב- כי מעשיו רצויים.

הרמב"ן  טוען : כי פרשה זו היא - המשכה של פרשת לך- לך- בה מסופר על מצוות המילה, לכן כעת ה' בא לכבודו של אברהם, הדבר  מפורש בדברי חז"ל במדרש: "מזבח אדמה  תעשה לי,  מה זה שבנה מזבח לשמי, הריני בא ונגלה לו ומברכו, אברהם שמל עצמו לשמה על אחת כמה וכמה"!

מטרת הופעת ה' היא: לרומם ולגדל את אברהם.

אברבנאל אומר: הופעת השכינה הייתה רק לשם ריצוי  כבוד אברהם  ובהמשך אומר  - בדומה לדברי חז"ל-  כי המטרה הייתה ביקור חולים לאברהם והוא לומד זאת מתוכן הפסוקים - המתארים:  את אברהם יושב בפתח האוהל מחמת חולשתו והמקום הוא: אלוני ממרא - שנחשב לישוב נידח, וניתן היה לשבת שם מגולה - כדי שקרני השמש ירפאו אותו - כדברי חז"ל שהחום מועיל למכה ואחרי שביקר  אותו אלוקים  כדי לעודדו- זרחה לו שמש - מרפא, עד שהוא צבר כוח לרוץ לקראת האורחים.

לסיכום, לאור האמור לעיל: ניתן לראות עד כמה  נהגו אברהם ושרה במסירות נפש כלפי שלושת המלאכים ,שתחילה  חשבו אותם לאנשים  והעניקו להם הכנסת אורחים מושלמת -בכבוד רב ובאהבה רבה ובעקבות מעשה חסד זה –זכו להתגלות אלוקית  וצאצאיהם- בני ישראל –זכו  בלכתם במדבר -למזון ומים בשפע - על ידי אלוקים שאינו שוכח הן את הדורות הקודמים- שורשי האומה- אברהם ושרה  והן את בניו ובני בניו - הדורות הבאים.

"כִּי לֹא יִטֹּשׁ ה' עַמּוֹ וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב". [תהלים צ"ד, י"ד]

 

פרשת וירא - מה הקשר בין צחוקה של שרה - לעתיד עם ישראל?

פרשת וירא - מה הקשר בין צחוקה של שרה - לעתיד עם ישראל?

מאת: אהובה קליין.

בפרשת וירא,  שלושת המלאכים באים אל אוהל אברהם ושרה ומבשרים  להם על הולדת הבן -  בגילם המופלג וכך הכתוב מתאר לנו את הבשורה המשמחת: "וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו, אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ? וַיֹּאמֶר, הִנֵּה בָאֹהֶל.  וַיֹּאמֶר, שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה,וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ; וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל, וְהוּא אַחֲרָיו.  וְאַבְרָהָם וְשָׂרָה זְקֵנִים, בָּאִים בַּיָּמִים; חָדַל לִהְיוֹת לְשָׂרָה, אֹרַח כַּנָּשִׁים.  וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה - לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן. וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם:  לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי.  הֲיִפָּלֵא מֵה' דָּבָר; לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ, כָּעֵת חַיָּה--וּלְשָׂרָה בֵן.  וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה; וַיֹּאמֶר לֹא, כִּי צָחָקְתְּ". [בראשית  י"ח, ט-ט"ז]

בהמשך כאשר הבשורה התגשמה- כהבטחת המלאכים הכתוב מתאר: "וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן, לִזְקֻנָיו, לַמּוֹעֵד, אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹקִים.  וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת-שֶׁם-בְּנוֹ הַנּוֹלַד-לוֹ, אֲשֶׁר-יָלְדָה-לּוֹ שָׂרָה--יִצְחָק.  וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת-יִצְחָק בְּנוֹ, בֶּן-שְׁמֹנַת יָמִים, כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ, אֱלֹקים.  וְאַבְרָהָם, בֶּן-מְאַת שָׁנָה, בְּהִוָּלֶד לוֹ, אֵת יִצְחָק בְּנוֹ. וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹקִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי.  וַתֹּאמֶר, מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה:  כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו. [בראשית כ"א, ב-ח]

השאלות הן:

א] באיזה אופן בישרו המלאכים על הולדת הבן לאברהם ושרה?

ב] כיצד הגיבה שרה לשמע הבשורה?

ג] מה הייתה  תגובתה  בתום לידת יצחק וברית המילה?

תשובות.

בשורת לידת יצחק.

על פי רש"י:

למעשה, שלושה מלאכים הגיעו אל בית אברהם: כל מלאך ושליחותו המיוחדת.  מלאך אחד - בא לבשר לשרה על הולדת הבן, המלאך השני - להפוך את סדום ועמורה . השלישי - בא לרפאות את אברהם שהיה ביום השלישי למילתו. ומדוע באו שלושה מלאכים דווקא?

על כך התשובה: "שאין מלאך אחד עושה שתי שליחויות"

רש"י  מאיר את עינינו- על סמך התבוננותו במילה::" אֵלָיו"  שבטקסט המקראי הניקוד מעל האותיות מרובה על האותיות עצמן, חוץ מהאות- ל  - שאין מעליה ניקוד ,לכן יש לדרוש את צירוף האותיות המנוקדות ואז  מתקבלת המילה: "אֵיו", מכאן, שלא רק שאלו את אברהם -היכן  שרה  נמצאת?  אלא שאלו גם את שרה : היכן אברהם?   וזוהי מידת דרך ארץ:  שהאורח ידרוש בשלומם של בעלי הבית המארחים אותו ויפנה לאיש וישאל על  אודות האישה ויפנה לאישה וישאלו על שלומו של  האיש.

מוסיף רש"י על סמך המקור: [מסכת בבא מציעא] חז"ל סבורים: כי מלאכי השרת היו יודעים היכן שרה נמצאת, אלא שעשו זאת - כדי להראות ששרה הייתה אישה צנועה ואיננה נראית לעיניהם והמטרה בזאת הייתה: כדי לחבב את  שרה על בעלה שיעריך את צניעותה הרבה.

דרך נוספת לפרש:

ב] אמר רבי יוסי בר חנינא שאלו את אברהם: "אַיֵּה שָׂרָה אִשְׁתֶּךָ"?- זאת במטרה - לשלוח לה - לטעום מכוס של ברכה [הכוונה לכוס היין שמברכים עליה ברכת המזון] ועל שאלה זו השיב להם אברהם: "הִנֵּה בָאֹהֶל", כלומר: התכוון להגיד להם - שהיא צנועה ויושבת באוהל.

ממשיך רש"י בהסברו: המלאכים מודיעים: "שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה, וְהִנֵּה-בֵן, לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ" מהי המילה "כעת"? אלא, כוונתם הייתה להודיע: כי כעת בתאריך זה ממש - בעוד שנה - אותו יום פסח היה ולפסח הבא- זכו להולדת יצחק.

מה פירוש :"חיה"?- ההסבר:

מובטח לאברהם ושרה שיהיו גם אז  שלמים וקיימים - כשייוולד להם הבן בעת ההיא.

ומה התכוונו המלאכים באומרם: "שׁוֹב אָשׁוּב"? על כך הבטיחו המלאכים לשוב בשליחותו של אלוקים- כפי שהיה אצל הגר –כאשר הייתה במדבר ,מבטיח לה המלאך:

"וַיֹּאמֶר לָהּ מַלְאַךְ יְהוָה, הַרְבָּה אַרְבֶּה אֶת-זַרְעֵךְ"[שם ט"ז, י] הרי המלאך בעצמו אינו יכול להרבות, אלא בשליחות המקום[בשליחות ה'] הבטיח לה.

רש"י מביא דוגמא להבטחה דומה כאשר אלישע אמר לשונמית: "לַמּוֹעֵד הַזֶּה כָּעֵת חַיָּה, אתי (אַתְּ), חֹבֶקֶת בֵּן" [מלכים-ב, ד, ט"ז] היא לא בטחה בדבריו !

ענתה לו: "וַתֹּאמֶר, אַל-אֲדֹנִי אִישׁ הָאֱלֹהִים--אַל-תְּכַזֵּב, בְּשִׁפְחָתֶךָ" כוונתה הייתה: שאותם המלאכים שבשרו לשרה על לידתו של יצחק אמרו:

"לַמּוֹעֵד אָשׁוּב"- לכן נאמנים דבריהם, אבל אתה –אלישע שלא הבטחת שתשוב, שמא הבטחתך לא תצא לפועל?  וכיון שלא תשוב לא יהיה לי מקום לתבוע את קיומה , ענה לה אלישע: אין מידת בשר ודם - כמידת מלאכי שמים - המלאכים שהם נצחיים הבטיחו לשרה : "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב" מתוך ההכרה שהם יוכלו לקיים את דבריהם וכל שכן שאמרו את הדברים- בשליחות ה'., אבל אני אדם - בשר ודם - אינני יכול להבטיח לך שאשוב ולכן בין אם אחיה ובין אם לא, לכן  אינני אומר, אלא: "לַמּוֹעֵד הזה"

תגובת שרה לבשורה.

נאמר: "וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר:  אַחֲרֵי בְלֹתִי הָייְתָה-לִּי עֶדְנָה, וַאדֹנִי זָקֵן..."?

על פי רש"י: שרה הייתה מתבוננת בבטנה ואמרה  בפליאה: האם יתכן שביטנה מסוגלת לשאת  ילד? וכי  יתכן שתהיה מסוגלת להניק תינוק בגיל כה מופלג?     על המילה:"עֶדְנָה"- מסביר רש"י:                                                                א] לשון- צחצוח בשר והכוונה:  הגיל נותן את אותותיו גם במראה הבשר של האדם שאין  בו רעננות כמו בתקופת הנעורים.                                             ב] שרה מתייחסת לזמן-שזה לשון עידן שכבר חלפו אצלה כל סימני הנעורים.  ובכלל האם יתכן שהיא תלד?הרי היא מכירה בעובדה: היא אומרת על אברהם:"וַאדֹנִי זָקֵן",מעניין שאלוקים שומע היטב את דברי שרה אלו, הוא מחליט לא לפגוע בשלום הבית  הקיים - ולכן  בוחר לשנות את דבריה ואומר לאברהם:

"לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר, הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד--וַאֲנִי זָקַנְתִּי"? דבריה של שרה היו עשויים לפגוע בכבודו של אברהם ולערער את שלום  הבית בין איש לאשתו, לכן  ה' שינה את דבריה.

כתגובה על דברי ה' – שרה מכחישה וטוענת שלא צחקה- כמו שהכתוב מציין:   "וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי, כִּי יָרֵאָה";

רבינו בחיי מסביר את תגובתה זו: "שרה אמנו שהייתה צדקת היאך אפשר שלא האמינה לדברי המלאך? והלוא נביאה הייתה ודרשו רז"ל: אברהם היה  טפל לשרה בנבואה, שנאמר: "כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה, שְׁמַע בְּקֹלָהּ": [בראשית כ"א, י"ב] ובוודאי אין לך נביא שלא ידע כי המלאכים שלוחיו של הקב"ה וכל דבריהם מפי ה' ועוד לא די שלא האמינה, אלא הייתה מכחשת אחר שאמר לו המלאך: למה צחקה שרה, והתשובה בזה: כי אברהם אבינו ידע שהיו האנשים והכיר בחכמתו שהיו מלאכים, וכמו שרמזתי אבל ההכרה והידיעה הזאת  לא הייתה בשרה והייתה סבורה שהיו אנשים כשאר  אנשים ולא האמינה לדבריהם וע"כ צחקה ומה שהייתה מכחשת שלא צחקה, עשתה כן מפני פחד אברהם, וחשבה כי אברהם היה אומר כן בהכרת פניה וכאשר  נתחזק בדברו באומרו: "לא כי צחקת" אז  הוברר לה כי מאת הש"י ידע זה בנבואה ושתקה! כן פירש הרמב"ן ".

תגובת שרה לאחר לידת יצחק.

לאחר לידת יצחק    ומילתו נאמר: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים:  כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי". 

רש"י מסביר: "יִצְחַק-לִי" זוהי לשון שמחה כמו שנאמר בתהלים: "אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה".[תהלים קכ"ו, ב] כלומר כל מי שישמע דבר זה ישמח עם שרה.

מדרש אגדה: דרשו חז"ל: במשמעות: "ישמח עמי"- לפי שלא רק שרה נפקדה באותו יום ,אלא הרבה עקרות נפקדו יחד איתה והרבה חולים נתרפאו בו ביום  שרה מתפעלת מאד ואומרת:

"מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם, הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה:  כִּי-יָלַדְתִּי בֵן, לִזְקֻנָיו".

רש"י מבהיר :התפעלות בדומה לדוגמת דברי ישעיהו הנביא: "שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה.."! [ישעיהו מ', כ"ו]

תראו מי הוא זה שעושה נפלאות והוא  מקיים הבטחות –זה הקב"ה שממלא אחר הבטחתו!

על המילה: "מִלֵּל"- מבהיר רש"י: לא נאמר :"דיבר", אלא "מילל" לפי שבגימטרייה: זה ק'- מאה שנים לחיי אברהם.

שואל רש"י: מדוע נאמר: בלשון רבים: "הֵינִיקָה בָנִים, שָׂרָה"?

ותשובתו: ביום שחגגו אברהם ושרה משתה ללידת יצחק הביאו  הנשים את בניהן ולא הביאו את מניקותיהן כדי לנסותה ושרה הניקה גם תינוקות אלה, ועל ידי כך הוכח לכל:  שרה היא היולדת ומניקה היא!

וזאת משום שלפני כן היו מתלחשות הנשים מאחורי גבה של שרה- שהיא ודאי לא ילדה את הילד, אלא הילד נאסף מהשוק ואין לדעת מי ילד אותו.

רש"ר  מתייחס למילותיה של שרה: "וַתֹּאמֶר שָׂרָה--צְחֹק, עָשָׂה לִי אֱלֹהִים: כָּל-הַשֹּׁמֵעַ, יִצְחַק-לִי" ומסביר:

יש כאן רמז לצחוק של לעג באותה תקופה שאברהם נלחם  נגד עולם האלילות והפיץ את האמונה באלוקים, הנה  שאיפה בלתי מציאותית: "להרכיב תקווה זו על נטע רך שניטע באיחור זמן כזה"! – כלשונו.

ברור שזה יצר צחוק של לעג במבט על עריסת העם היהודי, הלעג הזה נמשך עד היום הזה,  בקרב אנשים שמתעלמים ממציאות אלוקית ושמים ללעג ולקלס את השאיפות של העם היהודי.

בנו היהודי הראשון של אברהם- נקרא: יצחק ואנו נמשיך להיקרא בשם זה- עד שהבטחת ה' תתקיים בפועל:

"אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה".  [תהלים קכ"ו, ב]

ואז הצחוק הזה ייהפך ל"שחוק"  היינו- החיוך האמיתי של השמחה.

לסיכום, לאור האמור לעיל ניתן  להסיק: כי אברהם ושרה שהלכו בדרך האמת והפיצו את  האמונה באלוקים האחד והיחיד- זכו - כנגד כל הסיכויים - לבן בגיל כה מופלג- בן שמסמל את העם היהודי  שאינו נרתע מדברי הלועגים סביב אלא הולך בדרך שסלל אבי האומה- דרך שתביא לשחוק של שמחה ואז כולם יכירו באמת. ובגדולה האלוקית ויפים דברי דוד המלך:

"הָפַכְתָּ מִסְפְּדִי לְמָחוֹל לִי פִּתַּחְתָּ שַׂקִּי וַתְּאַזְּרֵנִי שִׂמְחָה". [תהלים ל, י"ב]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שרה וצחוקה

שרה וצחוקה

 שיר מאת: אהובה קליין©

עת שמעה בשורת המלאכים

התקשתה שרה להאמין

נבואה זורעת פלאים

בתום עידן ועידנים.

 

בחדרי ליבה נעו ספקות

במוחה חוללו מחשבות

אברהם בא בימים

איה  מנגינת נעורים?

 

 צחוקה הרעיד רקיעים

 סדרי עולם נהפכים

 שרה כחומה בצורה

נכספת   למימוש הבשורה.

 

עת נולד זה הקטן

שמחה באה לעולם

 שרה הניקה בנים

השתתקו כל המקטרגים.

הערה: השיר בהשראת פרשת  וירא [חומש בראשית]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא - מדוע ישב לוט בשער סדום?

פרשת וירא -  מדוע ישב לוט בשער סדום?

מאת: אהובה קליין.

אחד הנושאים בפרשה: מהפכת סדום ועמורה. הכתוב מתאר תחילה את בוא המלאכים אל לוט ,להודיעו על העונש הקרב ובא בשל חטאם של אנשי המקום.

"וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה, בָּעֶרֶב, וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם; וַיַּרְא-לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.  וַיֹּאמֶר הִנֶּה נָּא-אֲדֹנַי, סוּרוּ נָא אֶל-בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם, וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם..." [בראשית י"ט, א-ב]

 השאלות הן:

א] מי היו המלאכים ומדוע התעכבו ?

ב] מדוע ישב לוט בשער סדום ?

תשובות.

המלאכים ,שליחותם וזהותם.

רש"י מסביר: "וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה": מתוך שלושה מלאכים שהגיעו  תחילה אל אברהם, נותרו שני מלאכים בלבד, מלאך אחד להשמיד את סדום, מלאך שני להציל את לוט, וזה המלאך שבא תחילה לרפאות את אברהם, מכאן אנו למדים: כי לכל מלאך  ישנה שליחות אחת, רפואה והצלה –היא שליחות אחת ,מנגד המלאך שבא לבשר לשרה על הולדת יצחק, היות וסיים את שליחותו - הלך לו לדרכו ולא לקח חלק בהפיכת סדום ועמורה.

בהמשך שואל רש"י: הרי כאשר המלאכים באו תחילה אל אברהם נאמר:

"... וַיַּרְא, וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים, נִצָּבִים עָלָיו". כלומר , הם נקראים "אנשים" [בראשית י"ח, ב] ואילו כאן אצל לוט נאמר:" וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה"?

התשובה באמצעות שני פירושים.

א] אומנם מלאכים היו באמת, אך אצל אברהם כאשר הייתה שכינה עמהם הרי כתוב שם: "וַיֵּרָא אֵלָיו יְהוָה," – הם נקראו "אנשים" היות וחשיבותם בטלה כלפי השכינה.

ב] אברהם היה בעל מעלה גדולה יותר לעומת לוט והמלאכים היו רגילים לבוא אליו ממש כמו אנשים. ואילו אצל לוט שהיה בדרגה נמוכה יותר הכתוב קורא להם:"מַּלְאָכִים"

לרש"י קשה: מדוע המלאכים התעכבו בהליכתם מחברון לסדום הרי  הם שהו אצל אברהם בחצות היום - באמצע היום כפי שכתוב:" כְּחֹם הַיּוֹם"

גם אם הסעודה  התארכה ,הרי נותרו עוד לפחות חמש שעות עד בוא הערב. אם כן מדוע לא הזדרזו לבצע את שליחותם מיד?

אלא, מסתבר: שמלאכים אלה,  מלאכי רחמים היו ולכן לא התלהבו  למהר להביא את העונש, אלא המתינו לאברהם אבינו שיתפלל על אנשי המקום שמא יוכל ללמד עליהם - דברי זכות ובכך לבטל את הגזירה.

רבינו בחיי מסביר באופן שונה: על דרך הפשט, אצל אברהם המלאכים נקראים: "אנשים"- לפי שכאשר משתלחים אל בני אדם ומשתדלים  בענייניהם, הכתוב מכנה אותם בשם: "אנשים", אך לאחר שכבר ביצעו את  שליחותם-שוב נקראים: "מלאכים"- היות וחזרו למעלתם הראשונה.

רבינו בחיי מבהיר: כי אצל אברהם נאמר: שהוא רץ לקראתם  לפי שראה אותם באופן ברור,  היות והדבר התרחש בבוקר- כחום היום, אבל אצל לוט שהמלאכים הגיעו בשעות הערב, לוט לא הבחין בהם, אלא כאשר היו ממש קרובים אליו, לכן נאמר עליו:" וַיָּקָם לִקְרָאתָם"

אור החיים שם את הדגש לזמן שבאו המלאכים אל לוט: בערב- והטעם הוא: כדי למצוא  הכנה ללוט להכניסם ובכך לזכות בהצלתו, וגם אם נאמר[ בבראשית רבה פ"ג] כי בזכות אברהם לוט ניצול, היה צורך למצוא גם ללוט איזוהי זכות, לפי שאם מלאכים אלה היו מגיעים ביום ,אפשר שאנשי המקום הרשעים, לא היו מניחים  ללוט להכניס את המלאכים לביתו.

לוט הכיר שהם משרתי עליון  עוד בהיותו בקרבת אברהם לכן נאמר: "וירא" מסר נפשו עליהם על בני העיר-"וַיָּקָם לִקְרָאתָם"

לוט יושב בשער סדום.

רשי" אומר על המילים: "וְלוֹט, יֹשֵׁב בְּשַׁעַר-סְדֹם", פירושו - שופט, ולא נאמר "יושב" עם האות וו מכאן שלוט לא שימש כשופט קבוע ,אלא באותו יום נתמנה על ידי  אנשי העיר שישמש שופט עליהם.

רש"ר- הרב שמשון רפאל הירש -  מסביר: ישיבה בשער העיר לא נועדה לפשוטי העם, אלא רק מלכים היו "יושבים בשער",

כמו שנאמר: "וַתְּהִי רוּחַ יְהוָה רָעָה, אֶל-שָׁאוּל, וְהוּא בְּבֵיתוֹ יֹשֵׁב"

 [שמואל-ב, י"ט,]

"וַיִּשְׁמַע עֶבֶד-מֶלֶךְ הַכּוּשִׁי אִישׁ סָרִיס, וְהוּא בְּבֵית הַמֶּלֶךְ, כִּי-נָתְנוּ אֶת-יִרְמְיָהוּ, אֶל-הַבּוֹר; וְהַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב, בְּשַׁעַר בִּנְיָמִן".[ירמיהו ל"ח, ז]

אפשרות נוספת: אנשים העוסקים בעניינים ציבוריים רשמיים דוגמת בועז:               "וּבֹעַז עָלָה הַשַּׁעַר, וַיֵּשֶׁב שָׁם, וְהִנֵּה הַגֹּאֵל עֹבֵר אֲשֶׁר דִּבֶּר-בֹּעַז, וַיֹּאמֶר סוּרָה שְׁבָה-פֹּה פְּלֹנִי אַלְמֹנִי; וַיָּסַר, וַיֵּשֵׁב" [מגילת רות ד, א]

"ישב  בשער" כמו שרבותינו אומרים:[בראשית רבה נ, ג] שררה ציבורית גבוהה שלוט שימש בה בעירו.

מוסיף ואומר רש"ר: "שער" - משמש תמיד כניסה ציבורית לקהל האנשים הבאים בתוכה.

"ב"שער" היחיד נוהג למצוא את השלמת צרכיו ה"שער"- הוא אב ליתום, אח לבודד, עיניים לעיוור, עזרה לכושל וכן הלאה, מטרות שהן מעבר להישג ידו של היחיד ,ניתן להשיגן בעזרת הציבור המאוחד" האחריות של הציבור להשלים את היחיד.

לגבי שעת בוא המלכים מסביר רש"ר: הערב הוא זמן שהדברים מתחילים לא להיות ברורים ונעשים מטושטשים, החשכה  נוהגת  את כל הספק ולא ניתן להבחין בה דבר.

לגבי ישיבתו של לוט בשער אומר רש"ר: באותו יום התרחש משהו בלתי רגיל בסדום -התמנה איש זר לשופט, כאן הייתה ללוט שעת כושר להוכיח את התנגדותו לסעיף הראשון שבספר חוקי סדום, בו נאמר : כי ישנו איסור להכניס אורחים, כמובן שעד אותה שעה היה יודע לוט -כחכם  ונבון  לא להעלות את הנושא.

על פי התנהגות זו של לוט ניתן לראות את המצב אותו תיאר  אברהם אבינו: דמות הצדיק  בסדום. המעז לתת דוגמא להנהגה נכונה  לעיני כול.

"וירא לוט"- על כך אומר רש"י: לוט למד את הכנסת האורחים מאברהם ,כפי שנאמר :"ולפי שנתחבר לוט לאברהם למד הכנסת אורחים" [תנחומא י"א]

 לסיכום, לאור האמור לעיל ניתן ללמוד מהפרשה: כי לכל מלאך ישנה שליחות אחת ומכאן ניתן להסיק שגם לכל אדם יש שליחות משלו שעליו למלא אותה בנאמנות.

לוט היושב בשער סדום ביום בו הגיעו שני המלאכים, ניסה למלא שליחות בנוסף  להיותו שופט  באופן זמני, הוא  ניצל את ההזדמנות למחוק מספר החוקים של אנשי סדום הרשעים- את האיסור על הכנסת אורחים, ומצווה זו למד מאברהם ובכך הוכיח שיש לו זכות וגם מטעם זה ניצל ממהפכת סדום ועמורה.

 

מהפכת סדום ועמורה ותוצאותיה.

מהפכת סדום ועמורה  ותוצאותיה.

 שיר מאת: אהובה קליין.(c)

 

טרם נגזרה הגזרה

 על סדום ועמורה

אלוקים לימד דיינים

חובת הראיה במשפטים.

 

ירד בכבודו להביט

האם להחיות או להמית

מה רבו חטאים

כיער סבוך קוצים.

 

לא הועילו תחנונים

אף לא  תשעה צדיקים

אש ירדה מהרקיע

גופרית קיטור  הניעה.

 

וישקף אברהם בבוקר

עשן מיתמר כתומר

אדמה חרוכה מפויחת

בכיעורה אינה מפייסת.

 

ים המלח כיום

  הוא פרי אסון

אשת לוט בהר

זועקת גורלה המר.

 

 הערה: השיר בהשראת פרשת וירא [חומש  בראשית]

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וירא- באיזה אופן ה' הפך את סדום ועמורה?

פרשת  וירא- באיזה אופן ה' הפך את סדום ועמורה?

מאת: אהובה קליין.

אחד הנושאים בפרשה: מהפכת סדום ועמורה:

"וַיַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל- הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל-יֹשְׁבֵי הֶעָרִים, וְצֶמַח הָאֲדָמָה.  וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ, מֵאַחֲרָיו; וַתְּהִי, נְצִיב מֶלַח.  וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם, בַּבֹּקֶר:  אֶל-הַמָּקוֹם--אֲשֶׁר-עָמַד שָׁם, אֶת-פְּנֵי יְהוָה.  וַיַּשְׁקֵף, עַל-פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה, וְעַל-כָּל-פְּנֵי, אֶרֶץ הַכִּכָּר; וַיַּרְא, וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר הָאָרֶץ, כְּקִיטֹר, הַכִּבְשָׁן.  וַיְהִי, בְּשַׁחֵת אֱלֹוקים אֶת-עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹקים, אֶת-אַבְרָהָם; וַיְשַׁלַּח אֶת-לוֹט, מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה, בַּהֲפֹךְ אֶת-הֶעָרִים, אֲשֶׁר-יָשַׁב בָּהֵן לוֹט"[בראשית י"ט,ל]

 השאלות הן:

א] באיזה אופן ה' הפך את סדום ועמורה-ומה היו התוצאות?

ב] "ויזכור אלוקים את אברהם"-מדוע ה' זכר את אברהם?

תשובות.

הפיכת סדום ועמורה:

על פי רש"י  אלוקים הפך בבת אחת ארבע ערים והם: סדום,  עמורה, אדמה וצבויים, להוציא את העיר 'בלע' שהיא - צוער אשר ניצלה בהתאם לבקשת לוט, כפי שהכתוב מתאר: לוט מבקש מהמלאכים: "הנה נא העיר הזאת קרובה לנוס שמה והיא מצער אמלטה נא שמה הלא מצער היא ותחי נפשי: ויאמר אליו הנה  נשאתי פניך גם לדבר הזה לבלתי הופכי את- העיר אשר דיברת" [בראשית י"ט,כ-כ"ב]

הפיכת הערים נערכה באופן הבא: כל הערים האלה היו על הר אחד וה' הפך את ההר מלמעלה למטה כמו שנאמר: "בחלמיש שלח ידו והפך משורש הרים" [איוב כ"ח, ט] - שה' שלח ידו בסלע אחד והפך שורשי הרים מלמטה למעלה.

בבראשית רבה נאמר: "ר' לוי בשם שמואל בר נחמן: חמשת הכרכים הללו היו יושבות על צור אחד, שלח מלאך את ידו והפכן"

רבינו בחיי: מסביר נקודה מעניינת על המלאכים שבאו להודיע ללוט על מהפכת סדום ועמורה, הם תלו בעצמם את כל העונש ולא בקב"ה כפי שאמרו ללוט: "כי משחיתים אנחנו את - המקום הזה כי גדלה צעקתם.." [שם י"ט, י"ג]

בכך הם חטאו, לפי שהיו צריכים להדגיש: כי ה' עומד להשחית את המקום. הם לא זזו משם עד שהודו על כורחם כי אין הדבר תלוי בהם, אלא הם שלוחים של ה'.

על זה נאמר: "הן בעבדיו לא יאמין ובמלאכיו ישים תהלה"[איוב ד]

ועוד נאמר: "הן בקדושיו לא יאמין ושמים לא זכו בעיניו.."[שם ט"ו]

רבינו בחיי מביא  כמה דוגמאות ממקומות אחרים  בתנ"ך- על אנשים שנכשלו בטעות זו:

שמואל הנביא אמר לשאול: "אנוכי הרואה" וכשבא למשוח את דוד וראה את אליאב אמר: "אך נכד ה' משיחו" .ה' אמר לו שלא ישפוט לפי ראות עיניו - מהטעם: "כי האדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב" [ שמואל-א, ט"ז]

דוד המלך אמר: "ותורתך בתוך מעיי", הוא טעה בדבר שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותו.

דבורה הנביאה,  שהתעלמה מעזרת הקב"ה ושיבחה את עצמה באומרה: "עד שקמתי דבורה שקמתי בישראל" [שופטים ה, ז]

מיד הסתלקה ממנה רוח הקודש והוצרכה להגיד: "עורי, עורי  דבורה, עורי, עורי דברי שיר".[שם]

אותם מלאכים שבאו להודיע את דבר הפיכת  סדום היות וחטאו ותלו בעצמם את הענישה - הם הורחקו למשך קל"ח שנה ולא הלכו בשליחות המקום.

ומתי הם שבו לפעילות? בחלום סולם יעקב, שנאמר שם שהמלאכים עולים ויורדים כלומר - אותם מלאכים שעלו במהפכת סדום – התרחקו - עכשיו היו יורדים אליו.

מכאן שכל התולה את כבודו בעצמו ומתעלם מהקב"ה נענש, היות וכל העולם נברא לכבוד הקב"ה.

ספורנו מתייחס לחומר של הערים  כתוצאה מהפיכתן והוא טוען: שה' הפך את הארץ ההיא ויושביה לטבע גופרית ואש, כמו שנאמר על מכת הדם במצרים: "הפך את מימיה לדם"[תהלים ק"ה, כ"ט] והכוונה שהטל שהיה יורד טרם הזריחה - הפך לחומר של מלח.

הרמב"ן מפרש:

 לגבי אשת לוט, לא נאמר שהיא הביטה מאחוריה אלא בלשון זכר :"ותבט אשתו מאחריו" היא הביטה לאחוריו של לוט לפי שהוא היה האחרון בשיירה –במטרה להיות המאסף ולזרזם להימלט מהמקום. ומאחוריו היה נראה כל החורבן.

על פי רש"י: היא נהפכה לנציב מלח בעודה מביטה לאחור, בעונש מידה כנגד מידה: במלח חטאה ובמלח נענשה לפי שכאשר אמר לה לוט: "תני מעט מלח לאורחים הללו" ענתה לו: "אף את המנהג הרע הזה אתה בא להנהיג במקום הזה [בראשית רבה]

 זכירת ה' את אברהם.

מעניין כי אברהם משקיף על מראה סדום בתום ההפיכה והנה מה הוא רואה? "וירא והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן" [שם י"ט, כ"ח] ומה הכוונה?

רש"י: הוא רואה תימור של עשן - כלומר עמוד עשן העולה כלפי מעלה, כפי שנאמר: בשיר השירים: "כתימרות עשן":[שיר השירים ג, ו] העשן זקוף כעץ תמר.

ונאמר: "ויזכור אלוקים את אברהם" לגבי הצלת לוט והרי היה נכון להגיד שה' זכר את לוט, אלא הכתוב מזכיר את אברהם על סמך הטובה שעשה לו לוט במצרים : שכאשר אברהם אמר לשרה לשקר ,במצרים, ולהגיד  כי היא אחות אברהם, לוט שתק ולא גילה לשלטונות דבר - לפי שהיה מרחם על אברהם- לפיכך ה' זכר את לוט - מידה כנגד מיד - והצילו מתוך ההפיכה.

ספורנו אומר על השקפת אברהם על סדום: כי בכך הוא הביע איבה על רוב הרשע שלהם ומשראה את קיטור העשן הבין שאין עוד להתפלל עליהם.

הרמב"ן מסביר: לוט נהג בדרך החסד שהתלווה לאברהם לנוע עמו ברחבי הארץ ,הרי הוא הלך בציוויי אברהם - לכן היה לו הזכות להצילו בזכות אברהם.

 כי לולי אברהם לוט עדיין היה  נשאר לגור בחרן- מקום מולדתו ולא היה גר בסדום ולא יתכן שייענש בעודו מתלווה אל אברהם שיצא בשליחות ה'. וגם מטעם זה אברהם סיכן את נפשו כאשר הלך להציל את לוט מהמלחמה.

 לסיכום, לאור האמור לעיל:  ניתן ללמוד : כי הקב"ה  מדקדק עם בני האדם וכאשר ראה כי אנשי סדום - חטאם כבד, כביכול, הוא בכבודו ובעצמו יורד למטה לבדוק אם הם כה שקועים בחטאם – ורק בעקבות מסקנתו הוא מעניש אותם קשות ואת הערים הופך בבת אחת וכך ישנו מסר לשופט בשר ודם, לא למהר לפסוק את הדין לאשם. אלא לבדוק ולשקול היטב טרם יפסוק את פסק הדין. ומנגד הקב"ה נוהג – מידה כנגד מידה עם עושה החסדים- דוגמת לוט  שלאורך כל הדרך גילה נאמנות לאברהם - ועל כן ניצל ממהפכת סדום ועמורה, אך, אשת לוט אשר חטאה במלח נענשה במלח.

ניתן גם ללמוד על מסירותו של אברהם שהתפלל  על אנשי סדום, אך משלא נמצאו די  צדיקים כבר לא ביקש רחמים עליהם, לפי הסברו של רש"י:

אברהם לא ביקש רחמים על  פחות מעשרה  צדיקים, לפי שבזמן דור המבול, נח ומשפחתו - הצדיקים היו  בסך הכול שמונה איש ולא עמדה זכותם להציל את דור המבול ,לכן לא  הוסיף לבקש על תשעה  צדיקים על ידי הצירוף של הקב"ה אליהם.

 יהי רצון שנרבה במצוות וחסדים ונזכה לישועות.

לוט ובנותיו/ שיר מאת: אהובה קליין©

לוט ובנותיו/ שיר מאת: אהובה קליין©

לוט ובנותיו במנוסה

לראשיהם מרחפת עננה

נפשם מהמהפכה ממלטים

בציווי פקודת מלאכים.

 

לא קלה דרכם

כאיילה יאיצו רגלם

סלעים אבנים ומהמורות

כמיהה לשלווה וישועות.

 

לוט  שוחה במחשבות

צאן רכוש וממונות

בנותיו תומכות ידיו

חוששות לעולם שחרב.

 

רוח חמה נושבת

בבגדי הנסים אוחזת

הבנות  שואבות פתרונות

לצמיחה  בשרשרת הדורות.

הערה:השיר בהשראת פרשת וירא[חומש בראשית]