תלמוד תורה

שיחה של מרן ראש הישיבה הרב שלום כהן זצ"ל בישיבת כרם יוסף

שיחה של מרן ראש הישיבה הרב שלום כהן זצ"ל בישיבת "כרם יוסף"

מתוך עלון "אשכול יוסף"

וחיי בעלי חכמה בלא תורה כמיתה חשובין


ברשות הרבנים, קהל קדוש, קהל דבני תורה. הגמ' בסנהדרין דף צ"ט ע"ב אומרת, אדם לעמל יולד. יכול לעמל מלאכה, הרי כתוב "כי אכף עליו פיהו" הוי אומר לעמל פה נברא. יכול לעמל שיחה, הא כתיב "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה". שמע מינה לעמל תורה. אמר רבא, כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. פירש רש"י: כלומר כל הגופין לעמל נבראו. אשריו למי שזכה והיה עמלו וטרחו בתורה. הגמ' מסתפקת על איזה עמל נאמר, האם לעמל מלאכה, אומרת הגמרא לא! האדם יש לו פה, אם יש לו פה, אז לעמל פה נברא. אם לעמל פה, אז אולי לעמל שיחה. ת"ל "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך, והגית בו יומם ולילה",לעמלה של תורה. אמר רבא, אשריו מי שזוכה.

אם נתרגם את מה שכת' בגמרא קצת בצורה אחרת, אומר המהרש"א, הרי יש משנה מפורשת תורה שאין עמה מלאכה, סופה בטלה. וגם יש פסוק בתורה, "בזעת אפיך תאכל לחם". לכן חשבה הגמ' שמה שכת' אדם לעמל יולד, הכוונה לעמל מלאכה, יש בזה גם בזעת אפיך תאכל לחם, תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה. אז אולי לקיים את מ"ע הזו של המלאכה. אומרת הגמ' לא, יש לך פה. אם יש לך פה, אז אתה צריך לעמל פה. עמל פה, בסדר, אז הוא ישתמש בפה שלו. סתם ישב וידבר כל היום. או ימכור אבטיחים ויעמוד ויצעק כל היום ליד העגלה שלו. לא, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה. פירוש הדבר, הגמ' כאן מדברת מה הן הדרגות של האדם, ולמה הוא צריך להגיע. כמו שאמרתי לפי המהרש"א, האדם יכול להביא לך ראיות, יאמר אני מקיים מצות עשה מן התורה "בזעת אפיך תאכל לחם", משנה מפורשת "תורה שאין עמה מלאכה סופה בטלה" אז תן לי לעשות מלאכה. אומרת לו הגמ', אבל אתה יש לך פה. מה פירוש הדברים, במה איפה הדרגה שלך, זה אתה יודע?

הרי אתה יודע שיש דומם, צומח, חי, מדבר. "חי" זה בהמה, לא מדברת, אבל היא חיה כמוך, ואתה חי כמוה, אבל לך יש פה. אז אתה רק מדבר. ואם אתה הולך לקיים את "בזעת אפיך תאכל לחם", תדע לך שאתה בדרגת בהמה. אבל אתה יש לך פה ואז אתה מדבר, ואם אתה מדבר, אז אתה צריך לקיים את מה שצריך בפה. בסדר, בפה, בפה. בזעת אפיך תאכל לחם, אני אקיים את זה בפה. יש הרבה שטויות, יש הרבה לדבר, הרבה להפיץ דברים. הנה אני משתמש בפה. ואני משתמש בזה, יוצא לי פרנסה טובה. אומרים לו אבל תשמע, נכון שיש לך פה, אבל בפה שלך אתה לא עושה בו כלום, הפה לא נועד לזה. אבל אתה בפה שלך צריך לעשות את הדבר היותר גדול שאפשר לעשות בו. חבל לבזבז אותו לשטויות והבלים. "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה".


אומר המהרש"א ששמע רמז, אדם לעמל יולד, "לעמל" - ראשי תיבות "לומד על מנת ללמד". זה העמל האמיתי, ועל זה אמר רבא, אשריו לאדם שידע את ערכו יודע את דרגתו, לא כבהמה, לא כסתם פטפטן שאין לו מה לעשות, מפטפט כל מיני שטויות. אע"פ שיש לו מזה פרנסה, אבל אתה מנצל את הדרגה העליונה שלך. בפה, במדבר שיש בך, אתה מנצל אותו ברמה הכי גבוהה. כאשר אתה מנצל את זה ברמה הכי גבוהה, זהו הגעת לרצונו ית', וזהו מה שאתה צריך לעשות.

התורה אומרת "ויהי האדם לנפש חיה" ויפח באפיו נשמת חיים, אומר התרגום – לרוח ממללא. אומר רבינו בחיי, אתה רוצה להיות באמת ממללא, קיים בעצמך מאמר הפס' (קהלת ז') "החכמה תחיה בעליה". תעסוק בחכמה. אם אתה עוסק בחכמה, זהו החיים של הרוח ממללא שלך.

הגמ' בתענית אומרת, אדם שאין לו כח להתענות, קשה לו להתענות, כשהוא מתענה אז הוא נחלש מאד, אין לו כח לתפקד. אמר ר' יוסי אסור לו לאדם כזה להתענות, שנא' "ויהי האדם לנפש חיה", מה זה ויהי האדם לנפש חיה? נפש שנתתי בך החיה. לפי פשט הגמ' הכוונה היא החיה, תאכל ותשתה שיהיה לך כח. זה מה שמביאה הגמ'. אומר המהרש"א, שלא תחשוב שמה שדרש כאן ר' יוסי על אוכל, נפש שנתתי לך החיה, אל תחשוב שר' יוסי חולק על כל הדרשות שנדרשו במדרש רבה. עיין במדרש רבה מה נכתב על הפס' הזה. שמה נכתב ויהי האדם לנפש חיה, כמו שאומר התרגום רוח ממללא, כמו שאומר רבינו בחיי, החכמה תחיה בעליה, אתה רוצה להחיות אותה, החיה אותה בחכמה. אם אתה מחיה אותה בחכמה, אז אתה באמת נותן חיים לנשמה שלה.


מורי ורבותי, האדם יכול להחיות את נפשו בכמה דברים. יכול להחיות נפשו כמו הבהמה ללכת לעשות מלאכה כל היום בשביל לאכול ולשתות. אז אתה מחיה לא את הנפש הממללא שלך, אתה מחיה את הנפש הבהמית שלך. זהו התפקיד שלך בעולם?! אתה רוצה להחיות את הנפש הממללא שלך, יש במה להחיות אותה. והחכמה תחיה בעליה. תשב תלמד את החכמה.


אנחנו לא יודעים בכלל מה זה החכמה תחיה בעליה. ישנה הלכה תלמיד שגלה, רבו גולה עמו. בן ישיבה, הרג נפש בשוגג, עליו לגלות, ללכת לעיר מקלט. רבו גולה עמו, למה שנא' "ונס אל אחת מן ההרים האלה וחי" הוא צריך לחיות, הוא תלמיד חכם. אם לא תתןלו מי שיגיד לו שמה שיעורים, מי שלא ילמד אותו שמה, אתה ממית אותו. הרי מקלט זה בשביל חיים שלו ולא למיתה שלו. וכך נפסק להלכה ברמב"ם בהל' רוצח. רבו גולה עמו. הרב גולה לאיפה שהתלמיד ונותן לו שם שעורים, מלמד אותו, שאם לא כן, אז הוא מת. האם אנחנו מבינים את זה, כשאנחנו באמת מתפרדים מחכמת התורה, שאנחנו מתים. עושים חיים, אומרים. מה זה עושים חיים, עושים מתים, תגיד. אם אדם לא מרגיש שבאמת כשהוא ניתק מן התורה, ניתק מן החכמה, מנתק את השכל שלו ממחשבה עמוקה, לדברים רוחניים גדולים, שידע שהוא מת. ואם הוא לא מרגיש את זה, אז הוא בכלל לא הגיע לדרגה כזו. אז הוא מחיה את נפשו, הוא ג"כ מחיה, את איזה נפש הוא מחיה, את הבהמית שלו. ואנחנו מצווים להחיות את הרוח הממללא שלנו.


על הפסוק בנצבים – "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע". אומר הספורנו, מה זה חיים, מה זה טוב. חיים זה חיי נצח, חיי עד. טוב – זה טוב זמני, חיי שעה. את המוות – המוות הנצחי, מוות לעד. ואת הרע – יש רע שהוא רק זמני, רע לשעתו. תדע לך, יש חיים נצחיים ויש טוב, יש מוות נצחי ויש רע לשעתו. והתורה מאריכה אח"כ ואומרת – ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, ובחרת בחיים למען תחיה אתה וזרעך וכו". חוזר הספורנו ואומר ראה נתתי לפניך את החיים ואת המוות, חיים נצחיים, מוות נצחי. ואני מצווה אותך ובחרת בחיים. כשאומרים ובחרת בחיים, בחיים הנצחיים. לא בחיים של חיי שעה. אם אתה בוחר בחיים של חיי שעה, את הטוב הזה, לא, זה לא חיים בכלל, זה חיי שעה. מוסיף הספורנו ואומר על הפס' "למען תחיה אתה וזרעך, על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיך לתת לך", האדמה זה עוה"ז, זה חיי שעה. אם אתה בוחר בחיים באמת, בחיים הנצחיים, אז אני מקווה שאתה תגיע לחיות על האדמה בשביל החיים הנצחיים. האדמה אמנם זה הטוב, זה החיי שעה, אבל אתה צריך לכוון את עצמך, להשתמש בטוב. מהו הטוב? החיי שעה? בשביל החיים הנצחיים. אם לא כך, בשביל מה אתה חי, בשביל חיי שעה?! אם אנחנו באמת רוצים להבין מה זה "ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום" מה זה אנחנו אומרים "זכרנו לחיים מלך חפץ בחיים כתבנו בספר חיים למענך אלוקים חיים" אנחנו מבקשים הרבה חיים. איזה חיים אנחנו צריכים לבקש? בחיים שאתה חפץ, בחיים שאתה אמרת לנו לבחור בחיים, בחיים הנצחיים. להיות דבקים בה', ולהיות חיים כולכם היום. מה זה להיות דבקים בה', ולהיות חיים כולכם היום? חיים הנצחיים.

בפסיקתא כתוב שאצל הצדיקים אין הבדל בין כשהם חיים, בין כשהם מתים. הכל הם חיים. ההבדל ביניהם, שניטל מהם הדיבור. מת חי, זה אותו דבר, גם כשהוא מת הוא חי. זהו מה שאנחנו צריכים לדעת.


מסכן האדם. הקב"ה ברא אותו עם כל מיני נטיות, והנטיות האלו הן הכרחיות. הנטיות לאכילה ושתיה ולכל מיני חיי הבהמה, ואותה נפש שיש באדם היא מכוונת אותו, אבל היא שרץ נפש חיה. ואם האדם חושב שאת הנשמה הזו התורה אמרה לו להחיות אותו, אז בסוף הוא יהיה בהמה בחיים, יהיה בהמה במותו. רשעים בחייהם קרויים מתים. אומר התנחומא בסוף וזאת הברכה, על הפס' "הן קרבו ימיך למות". אומר, מה זה "ימיך למות" הימים מתים? אומר כן. אצל הצדיקים זה רק הימים מתים, לא הם מתים. אצל הרשעים, הם עצמם מתים. למה הרשעים מתים, אומר הרשע קם בבקר, רואה אור, לא משבח את הקב"ה "יוצר אור ובורא חשך" בא לאכול משהו, הוא לא שרץ נפש חיה. ואם האדם חושב שאת הנשמה הזו התורה אמרה לו להחיות אותו, אז בסוף הוא יהיה בהמה בחיים, יהיה בהמה במותו.

רשעים בחייהם קרויים מתים. אומר התנחומא בסוף וזאת הברכה, על הפס' "הן קרבו ימיך למות". אומר, מה זה "ימיך למות" הימים מתים? אומר כן. אצל הצדיקים זה רק הימים מתים, לא הם מתים. אצל הרשעים, הם עצמם מתים. למה הרשעים מתים, הרשע קם בבקר, רואה אור, לא משבח את הקב"ה "יוצר אור ובורא חשך" בא לאכול משהו, הוא לא מברך. אז הוא מת. מה יש לו בחיים האלו, כלום. הוא לא חי חיים רוחניים, הוא לא יודע מי עשה את זה, מי יצר את זה. זהו הרשע. למה יש רשע, מפני שהוא לא מבין בכלל למה הוא נמצא בעולם הזה. הוא בהמה והחיים שלו בהמה, וגם בחייו הוא נקרא מת. אבל, בניהו בן יהוידע, בן איש חי, רב פעלים. אומרת הגמ' בברכות דף י"ח, איש חי רב פעלים, כן, הוא חי. אפילו כשהוא מת הוא חי. למה היה חי, הרי עד היום מי שהולך ומשתטח על קברו מתפתח בחכמה. הרי אמרו שהבן איש חי בא לצפת במיוחד בשביל להשתטח על קברו של בניהו בן יהוידע. הרי בשביל זה הוא חיבר את כל הספרים שלו על שם הפס' בניהו בן יהוידע איש חי. זהו איש חי.

אבל אם אנחנו נלך להחיות את הנפש הבהמית שלנו, אז אנחנו בהמות. ומי שקורא לעצמו חי, שידע שהוא בדרגת בהמה, הוא בדיוק כמו הבהמה. בן תורה שבאמת רוצה להיות בן תורה, הוא צריך לדעת במה לבחור. כולהו גופי דרופתקי נינהו, טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא. אשריו מי שזוכה להיות כולו טרחן מדאורייתא. אבל מי שהוא טרחן מדבר אחר, זהו כמו שאמרנו קודם, זה לעמל מלאכה. אבל הרי כתוב, מה אתה רוצה, בסדר, תעשה מלאכה, אבל לא כל היום תאכל את המלאכה. אתה חושב שכמה שתעבוד יותר תרוויח יותר? מזונך קצוב לך, וע"פ זה הקב"ה יתן לך. בזעת אפיך תאכל לחם. אומרים הפוסקים נכון, מספיק השתדלות קלה. יש הרבה חולקים ואומרים אל תעשה שום השתדלות. אבל גם אלה שאומרים השתדלות, אבל לא "הוי רץ" לא שאתה צריך לרוץ אחרי זה.

זהו התפקיד שלנו, זהו תפקיד של בן תורה, ואם הבן תורה שם לב ורואה מה הם השאיפות שלו, אם רואה שהבן תורה השאיפות שלו הן מתי תהיה לי דירה, מתי תהיה לי מכונית, מתי יהיה לי ככה, מתי יהיה לי ככה – בסוף תראה מי שיש לו מנה רוצה מאתיים, מי שיש לו מאתיים רוצה ארבע מאות וכו' וכו' ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו. אבל אתה צריך לסמוך על הקב"ה, אפילו אם הקב"ה גזר שצריך לעשות איזו השתדלות של פרנסה, צריך להתפלל לקב"ה שאפילו על השתדלות מועטה ישלח את הברכה. הקב"ה מנסה אותנו בנסיונות קשים, ה' ירחם עלינו. אבותינו עם כל הנסיונות ועם כל הקשיים, גדלו ונעשו גדולים ועצומים בחכמה.

מילה אחרונה. אומר הספורנו – ובחרת בחיים, בחיי עד, הוא תמיד משתמש במלה הזו כמה פעמים "בעיון ובמעשה" אני מבקש ממך, שתרצה את החיים הנצחיים. אך היום יש לנו הרבה עבודה קלה, אתה רוצה הלכות של ט' באב? יש בעיתון מלמעלה עד למטה, בוא תלמד. מחר יגידו לך הל' חדש אלול, הל' כפור, אז כך אני אדע את כל ההלכות. הם חושבים שעושים טובה. אני צריך ללמוד משם הלכות? תן לי ללמוד גמרא. מישהו יודע היום כל הלכה מאיפה המקור שלה?!

 כל הקיצורים זה בשביל בעלי בתים, לא לבני תורה. בן תורה תשב ותלמד. כך אומר הבית יוסף, את השו"ע חיברתי בשביל בעלי בתים. אם לא תלמד את הבית יוסף, לא תלמד את הגמ', את המקור, אסור לך לפסוק הלכה. היום, אשריו מי שיודע שו"ע. אשריו. אם אתה יכול ללמוד יותר טוב. תשקיע את הראש שלך יותר. גם בתורה יש מושגים איזה תורה. יש תורה של עמל, אדם לעמל יולד. ואם לא לומד בעמל, לא יגעת, ומצאת, אל תאמין.

רבותי תדעו לכם, אנחנו המרכבה של הקב"ה. בכל דור ודור יש להקב"ה את המרכבה שלו, הקב"ה בחר בנו בכל בני התורה. שלא נבייש את המרכבה של הקב"ה. הקב"ה שוכן איפה שיש תורה. זהו המרכבה שלו. יה"ר שכל אדם ואדם יתעורר, שהקב"ה יאמר עליו ישראל אשר בך אתפאר, שכולנו נזכה להיכתב לחיים טובים ולשלום, בכל אתר ואתר, אכי"ר.

 

אוהב שלום - פרקי הוד ממרן ראש הישיבה הגאון רבי שלום כהן זצ"ל

הבקשה של אפרת רז

מספר העיתונאי ידידיה מאיר, בטור שלו בעיתון בשבע:

יש לומד דף יומי מתמיד ומסור אחד שלא זוכה לצערנו לסיים את מסכת יבמות היום, אבל לא בגלל שהיא מסובכת. את הדברים הבאים שלחה לי השבוע אפרת רז, אלמנתו של לוחם הימ"מ נעם רז הי"ד שנהרג לפני כחודשיים בקרב בג'נין:

"כמה מילים לסיום מסכת יבמות ולאלה שהתקשו לסיים אותה. נעם תמיד למד תורה. כילד, בבית הספר, בחברותא עם סבא, בישיבה התיכונית והגבוהה. אבל אז הגיע שירות צפוף בצבא, בלבנון וביחידה. הוא עבר לשיעורים אצל רבנים בלילות ובימי שישי. וכשהלו"ז נהיה עמוס יותר וכבר הגיעו הילדים, הטיטולים, הקניות, הכלים, ובמקביל התרבו הפעילויות ביחידה והלילות הלבנים, נעם מצא פתרון גאוני: הדף היומי. או כמו שהוא קרא לזה: המרדף היומי...

הוא השתדל תמיד לאחוז איפה שכולם. ביחידה וגם ביישוב שלנו קידה התרגלו לראותו רכון על הגמרא. נשאר בסיום התפילה ולפעמים מגיע לפניה. בבית, בפינה הקבועה, בתוך הרעש וההמולה, צולל פנימה, מרוכז כל כולו בגמרא. וכשהיה לו"ז צפוף יותר של אימונים או פעילויות ועבר עליו יום בלי הדף היומי, נעם השתדל להשלים בשבתות את כל הדפים שהחסיר. קם לוותיקין, ומנצל את הזמן עד לקידוש המשפחתי ללימוד.

פלא. בלי שיעור קבוע, בלי חברותא (בגלל הלו"ז ביחידה שמשתנה תדיר), נעם רק מחפש את פרק הזמן הפנוי היומי. איפה הוא יכול במרוץ היומי להכניס את הדף, להתרכז, להתעמק, לרדת לשורש הסוגיה, לגעת במה שרוצה לומר לנו הגמרא, לנשום נשמה. כך, במסירות נפש. מסירות נפש עוד בחייו. ה(מר)דף היומי היה לתענוג יומי. תענוג של ניצחון הרוח על החומר, של לגעת בנצח – ולנַצח.

בחודשים האחרונים נעם הי"ד למד את מסכת יבמות, אף על פי שהיא לא פשוטה. כמה שיכול, לא ויתר. למד, ולא זכה לסיים. אבל אנחנו כן יכולים. יכולים להמשיך אותו, יכולים להמשיך את אורו, את מנגינת הלימוד, מנגינת חייו. ויהיה הלימוד לעילוי נשמתו של נעם דב בן ישעיהו".

הַבְּחִירָה שֶׁלִּי/ רֵעוּתָא

הַבְּחִירָה שֶׁלִּי/ רֵעוּתָא

תּוֹרָה אַהֲבַת לִבִּי,
שֶׁזֶּה מִכְּבָר,
בְּרֵאשִׁית סִיוָן
חָגַגְנוּ אֶת קַבָּלָתֵךְ.
מַתְּנָתֵךְ
מַתְּנַת תּוֹרָה,

בְּכָל יוֹם בַּשָּׁנָה הָאַחֲרוֹנָה
כָּאַבְתִּי אֶת כְּאֵבֵךְ.
כְּאֵב מְדִינַת הַתּוֹרָה
הַיְּחִידָה.
אֵיךְ נִסּוּ לְפוֹרֵר אֶת הַשְׁפָּעָתֵךְ,
עַל זֶהוּת הַמְּדִינָה.
דָּחֲקוּ אוֹתָךְ
לְסוֹף רְשִׁימַת סֵדֶר הָעֲדִיפוּיוֹת,
וְהֶעְדִּיפוּ אֶת כֻּלָּם עַל פָּנֶיךָ.

אוּלַי שָׁכְחוּ
שֶׁזּוֹ אַתְּ שֶׁאַלְפַּיִם שְׁנוֹת גָּלוּת,
בְּהֵעָדֵר מְדִינָה
הֶחֱזַקְתְּ אֶת הָעָם וְהַשָּׂפָה
וְהֵשַׁבְתְּ בע"ה בָּנִים לִגְבוּלָם.
כִּי תּוֹרָה עַם וְאֶרֶץ חַד הֵם.
אֵיךְ רָמְסוּ אֶת כְּבוֹדֵךְ
בְּטַעֲנוֹת לְאַחְדוּת כָּזָב
צִמְצְמוּ תַּלְמוּדֵךְ פָּגְעוּ בְּאוֹהֲבַיִךְ
(אַךְ בְּלִי לְהִתְכַּוֵּן קֵרְבוּ אֶת בָּנֶיךָ).

יוֹם יוֹם בִּתְפִלּוֹתַי
וּמוּל הָאוֹר הַזַּךְ שֶׁל נֵרוֹת הַשַּׁבָּת
תָּבַעְתִּי עֶלְבּוֹנְךָ,חֶרְפָּתְךָ.
וּבָרוּךְ שׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה
קום יָקוּם מֵחָדָשׁ כַּלָּבִיא כְּבוֹדֵךְ.
בִּנְפִילַת הַמֶּמְשָׁלָה
וּתְקוּמַת חֲדָשָׁה
שֶׁכֶּתֶר הַתּוֹרָה יָנוּחַ לְרֹאשָׁהּ.

וַאֲנִי תְּפִלָּה
שֶׁנִּהְיֶה רְאוּיִים
שֶׁלֹּא נִצְטָרֵךְ עוֹד שְׁעוֹנִים מְעוֹרְרִים.
שֶׁנָּבִין שֶׁרַק זוֹ מְדִינַת הַיְּהוּדִים.
וְשֶׁבַּקַּלְפִּי בע"ה תַּעֲבֹר הַבְּחִירָה
דֶּרֶךְ הַפִילְטֶר שֶׁל הַתּוֹרָה.

שו"ת לעולם הישיבות

שו"ת עם הרב הגאון רבי שמואל ברוך גנוט, ר"מ בשיעור ג' בישיבה לצעירים 'משאת המלך' באלעד בעיצומן של ימי הרישום לישיבות הגדולות

 

הורים חוששים לשלוח את בנם לישיבה בינונית בלימוד, מחשש שהבינוניות קשורה גם לבינוניות ביראת שמים. מה עליהם לעשות?

הרב גנוט: אני כופר בעצם השאלה. ייתכן שהמציאות בימים עברו היתה שהישיבות שנועדו לבחורים בינוניים בכשרונותיהם וביכולותיהם, היו גם 'בינוניים' במושגים רוחניים. אך כיום ישנם ישיבות רבות, ממש הרבה ישיבות, שהדרישות וההשגים הלימודיים אינם גבוהים, אך הרמה הרוחנית הנדרשת מהם, וכך הם גם התוצאות בשטח, גבוהה במיוחד. אני יכול למנות שמות של ישיבות רבות כאלה.

ישנם כיום ישיבות רבות שמגדלים מאות מאות בני ישיבות שאינם פסגת כשרונות העל, והם בני עלייה מיוחדים במינם. צריך רק לבחור אותם, בשום שכל, בבדיקה מדוקדקת ובהתאמה לבחור. בהחלט, ישנם ישיבות שגם נחשבות חלשות יותר ברמה הלימודית, בכשרון ובהתמדה, והם גם נחשבות למה שנקרא בעגה הישיבתית כישיבות 'פתוחות', אך ישנם ישיבות רבות, באמת רבות מאד, שלמרות הרמה הבינונית, אפילו חלשה, מבחינה לימודית, הרי שהם 'ישיבות שמורות'. יש בהם דגש גדול על יראת שמים, רוחניות גדולה. ללא שום שמץ של קשר למכשירי סלולרי מסוימים, עמידה עיקשת על אי נסיעה ב'טרמפים' ואוירה רצינית במיוחד. המציאות בשטח היא שההיצע הרחב של הישיבות כיום גרם לכך שבחור שאינו מנסה להיכנס דוקא לישיבות הנודעות כאיכותיות, תחרותיות ו'חזקות' במיוחד, יוכל למצוא ישיבה נינוחה ורגועה, עם המון יחס אישי מצוות הישיבה, יראת שמים גדולה ובחורים מתמידים.

לכן אני חוזר ואומר, בקול גדול: הסטיגמה, כאילו יש קשר הדוק בין ישיבה ברמה לימודית מסוימת לבין הרמה הרוחנית, אינה נכונה כלל וכלל. ואדרבה, אם הורה יהיה נבון דיו להבין שלא טוב לבנו ללמוד בישיבה תחרותית, עם מוחות מבריקים ו'מרפקים', והוא, בהתייעצות עם צוות הישיבה, ישלח את הבן לישיבה נינוחה יותר, הבן יכול לגדול ולצמוח הרבה יותר מאשר אם ילמד בישיבה תחרותית.

מה קורה במקרה שבחור לא מצא את מקומו בישיבה קטנה, אבל הוא כשרוני ויש לו פוטנציאל?

הרב גנוט: לכל יהודי יש פוטנציאל אדיר. הוא הרי בנו של הקב"ה. אבל הורים חכמים לא בוחרים ישיבה לבנם לפי פוטנציאל, אלא לפי מה שקרה איתו בשלש השנים האחרונות. הרי לא לחינם אמרו חכמים ש'אין לדיין אלא מה שעיניו רואות'. כמובן שאם היו לו קשיים נקודתיים, בגלל סיבות ממש ספציפיות, שלכן הוא לא התרומם, ניחא. ניתן לחשוב שדווקא בישיבה הקטנה הוא לא הסתדר ולא המריא, אבל בישיבה גדולה המצב ישתנה. אך אם מדובר בישיבה קטנה טובה עם צוות טוב, ורק הבחור לא השקיע יותר מידי, או שהוא חלש עובדתית מבחינה לימודית, אז חייבים לשלוח אותו למקום שמתאים לו. לא סומכים על פוטנציאל עתידי, כי המציאות מוכיחה שברוב רובם של המקרים, הפוטנציאל נשאר בגדר פוטנציאל... כמובן שבאלול- חשון הוא ישקיע מאד, מדובר במקום לימודים חדש והוא ייכנס עם הרבה מרץ ושאיפות. אך השאלה היא מה יקרה אחרי חנוכה. ועוד יותר, בקיץ, אחרי שבועות...

לא קורה שצוות הישיבה טועה באבחנת הבחור והוא רוצה לשלוח אותו למקום שלדעת ההורים, הוא פחות טוב ממה שהבחור באמת ראוי לו?

הרב גנוט: טעויות קורות בכל מקום, אבל הם כמעט לא מתרחשות במקרה הזה. בדרך כלל, אלו שטועים- הם ההורים ולא צוות הישיבה. אם ההורים סבורים שמדובר במקרה טראגי, איום ונורא, בו דווקא הבן שלהם מופלה לרעה בשיטתיות בישיבה והצוות לא אוהב אותו, אזי באמת יש חשש גדול שמשהו כאן לא תקין. אבל הרי מדובר במקרה של אולי אחד לאלף. ביתר המקרים, הצוות אוהב את הבחורים, מכיר אותם, נמצא איתם במשך כמעט 3 שנים רצופות, משבע בבוקר עד תשע בערב, יום יום. מה האינטרס של הר"מ של מוישי או יענקי או שלוימי, לשלוח אותו דווקא לישיבה פחות טובה? הוא מרויח מזה משהו? בודאי שלא. המציאות היא שצוות הישיבה מכיר את הבחור לפרטי פרטים, את העלויות והמורדות, ההתמדה, התפילות, המבחנים, ההקשבה וההשתתפות בשיעורים. ההורים מכירים רק את מוישי שלהם, אבל הר"מ מכיר עוד 30 מוישילא'ך, והוא זה שיודע מה הרמה של מוישי ביחס לכל השיעור, כמה הוא חד בלימוד, איך הוא ירשים במבחן העיוני בישיבה הגדולה, ובעיקר, כמה הוא יצליח לתפקד בלימוד יחד עם עוד מאות בחורים, בסדרי לימוד ארוכים פי כמה מהסדרים הנהוגים בישיבות הקטנות. לרמי"ם יש נסיון רב, וכן, הם אלו שיצטרכו לתת דין וחשבון לאותה ישיבה בשנה הבאה, כשהם ינסו להכניס אליה בחורים נוספים. זהו בהחלט שיקול עצום. אם ר"מ לא ישלח בחורים מתאימים לאותה ישיבה- בשנה הבאה ייסגרו בפניו השערים. ההורים פטורים מכל שיקולי ושיקלולי המכלול. הם רואים רק את בנם בתמונה. ובמקרה הזה, אם יורשה לי, הגישה של צוות הישיבה הקטנה נכונה יותר ואוביקטיבית יותר.

איך יוצאים מהתקופה הזאת בלי צלקות לבחור? הוא נדחה שוב ושוב ולפעמים בסוף מרגיש שתקעו אותו בישיבה שלא רצה?

הרב גנוט: לא נעים לי לתקוף שוב ושוב את ההורים, אבל מהסתכלותי שלי, כר"מ בשיעור ג' בישיבה לצעירים, גם כאן ברוב המקרים, אלו שיוצרים את הצלקות לבחורים הם ההורים בעלי החלומות, אלו שמנותקים מהמציאות ומנסים בכח לדחוף את בנם לישיבה לא מתאימה. הורה חכם שסומך שצוות הישיבה רוצה את טובת בנו, מקבל את הצעת הישיבה ומסביר לבנו שהישיבה אותה הציעו לו היא ישיבה מצוינת, והוא יצמח ויגדל בה בס"ד לאילן רב פארות. ברוב המקרים צוות הישיבה עושה את הכל כדי שהבחור ייתקבל לאותה ישיבה שהם הציעו לו, ואם יש להם ספיקות האם הוא ייתקבל לשם, הם מודיעים את זה לבחור והוריו כבר מראש, מרפדים לו את הדרך ומציעים לו כבר בהחלה אופציה נוספת, אם וכאשר ההצעה הראשונה תיפול. אצלנו בישיבה, וכנראה בעוד הרבה ישיבות אחרות, לא נרשמו צלקות לאף בחור, כי פשוט הבהרנו לכל אחד מראש מה הם 2-3 האפשרויות העומדות לפניו, וכמה סיכויים יש בכל מקום. פרסנו בפני הבחורים את כל ה'דילים' והאפשרויות, המורכבויות והספיקות, ואיפשרנו לו לבחור מראש באיזה דרך הוא רוצה לנסות, בדרך הקשה אך הלא בטוחה, או בדרך הקלה והבטוחה. בחור שמבין מראש את התהליך, וכמה הוא לא אשם במה שייווצר בהמשך, לא יוצא מצולק. וכמובן, אנו טורחים לשנן לבחורים כל הזמן, כל הזמן, שהכל נגזר כבר בראש השנה, ושרבינו הגר"ח קניבסקי זצ"ל אמר (אמר לי אישית...) ש"לכל ישיבה שתלך- אם תלמד תצליח, ואם לא תלמד- לא תצליח"....

בחור לא יכול להרגיש נחות מכך שחבריו כן יכולים להתקבל לישיבה נחשבת והוא לא?

הרב גנוט: אם הקריטריון היחיד של קבלה לישיבות נחשבות הוא הכשרון, אז בהחלט כן, בחור מרגיש גרוע שהוא התאמץ ולמד שלש שנים, אך לבסוף אלו שמוכשרים ממנו התקבלו לישיבות טובות יותר ממנו. אך האמת היא שרק בישיבות בודדות ממש, פחות מאצבעות כף יד אחת, הנושא של הכשרון עומד בראש מעיניהם. כמעט כל הישיבות מעדיפות התמדה ושקידה על פני כשרון מבריק. כל הישיבות, ואני מדגיש: כל הישיבות, ללא יוצא מן הכלל, מחפשות בחורים 'מתפקדים'. כאלו שלומדים כל הזמן, מגיעים לתפילות, לא מאחרים ל'סדרים' ומסוגלים ללמוד 'סדרים' שלמים. בחור שאכן תיפקד כל שנות הישיבה הקטנה אך הוא חלש בכשרונותיו, באמת יכול לחוש פגוע ונחות. אך אל דאגה, הוא יעבור את החודש הקרוב, יילך לישיבה שמתאימה ליכולותיו הלימודיות ואז, יחד עם השטייגען וההתמדה שלו, הוא יכבוש את כותל המזרח של שיעורו החדש. ואלו שפשוט פיספסו, התעצלו, לא הגיעו כל כך לתפילות, לא למדו ברצינות כמו חבריהם. אליהם לבוא בטענות רק לעצמם. נוצר תאנה יאכל פריה ומי שטרח בערב שבת יאכל בשבת. המציאות טפחה על פניך? השמיים לא נפלו. כעת אפשר לפתוח דף חדש. החיים פרוסים לפניך. רק התחלת אותם, אז הבה ותכבוש את ההר. וכן, אם תתמיד ותשקיע- תמיד תוכל לעבור, עוד שנה- שנתיים, לישיבה טובה יותר.

 

האם כדאי להורים שסבורים שהבן יצליח במקום טוב יותר, לעקוף את צוות הישיבה ולנסות להכניס את הבן למקום בו הם רוצים?

הרב גנוט:  אם ההורים בטוחים שמדובר בישיבה מתאימה, אך בגלל אילוצים- לא הצליח בנם להתקבל לשם, אז בהחלט כדאי. למה לא? 

הצוות יכול לייעץ, אך אם יש לישיבה קשיים להכניס כמה בחורים לישיבה מצוינת, כי הישיבה הגדולה מציבה להם 'מכסה' ואילו האב יכול לפרוץ את מחסום ה'מכסה' ולהכניס את בנו, מה טוב. הישיבה לא תתנגד לכך.גם כשצוות הישיבה הקטנה סבורה שהבחור לא מתאים לאותה ישיבה גדולה. כאשר כולם יודעים שהבחור לא נכנס מטעמם לישיבה הגדולה, אלא בגלל שהוריו הכניסוהו לשם. אזי גם אם יהיו איתו בעיות בהמשך, של אי התאמה או תיפקוד לקוי, הישיבה הקטנה לא תפסיד מכך בעתיד. לא הם אלו שהכניסו אותו לשם. זה לא יפגע באמינותם.

 

(פורסם במגזין קטיפה.   סיון התשפ"ב)

 

לימוד עם אדם שלא בירך ברכות התורה

שאלה:

אשמח מאד מאד לדעת את דבר ד' זו ההלכה, בענין האם מותר ללמוד עם אדם שלא בירך ברכות התורה, כגון נהג מונית.

לכאו' יש בזה לפני עיור על ביטול מצות עשה של ברכות התורה, לפי מה שהוכיחו מהתוס' חולי י, לגבי מצת כותי, שיש לפני עיור על ביטול מצות עשה.

הנני משתוקק לקבל דברים בכל זה.

בנימין

תשובת הרב ש. ב. גנוט שליט"א:

בענין שיח ושיג וויכוחים אמוניים עם חילונים, כתבתי ע"ז בספרי שלהי דקייטא, ובתוכה"ד כתבתי שם כך:

 

וממו"ח הרה"ג רבי אברהם זרח שוגרמן שליט"א שמעתי להוסיף דיש לאסור ויכוחים שכאלו, כיון דלעיתים מוזכרים בויכוחים דברי תורה ונמצא מכשיל החילוני בשמיעת ואמירת ד"ת ללא ברכת התורה דאסור.
אמנם יש לפקפק בזה שהרי החילוני אינו מתכוון כלל לשם מצות ת"ת ואפיקורס לא מקיים מצות ת"ת גם באופן שכיוון לקיום מצות ת"ת כדכ' הגר"א וסרמן זצ"ל בקובץ מאמרים.
וכן שמעתי מהגרי"ש אלישיב והגר"ח קניבסקי שליט"א שאין לחשוש לזה משום חסרון ברכות התורה.

החשק ללימוד תלוי באמא

החשק ללימוד תלוי באמא

מתכוננים לקבלת התורה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

מספר מחותני הרה"ג רבי חנוך דרורי שליט"א: "כשהוקמה ישיבת 'חמד' לצעירים על ידי בן דודו של אבי זצ"ל, יבחלט"א הגר"מ דרורי, נכנסתי ללמוד בישיבה. ראש הישיבה אמר בשיחת פתיחת הישיבה שבס"ד ייבחרו כמה בחורים שילמדו היטב כל זמן אלול וזמן חורף והם ייבחנו על תלמודם אצל אחד מגדולי הדור. לא חשבתי שאני אהיה אחד מהנבחנים, אך לאחר השיחה, כשראש הישיבה עבר לידי, הוא נעצר לרגע לידי ואמר: "יש לי תחושה שאתה תהיה אחד מהנבחנים". הוא הצית בי את התשוקה להתמיד, ללמוד טוב ולדעת. אולי אפילו להיות מהבחורים שייבחנו אצל גדולי ישראל.

"בחורי השיעור כתבו בכל יום את השיעור היומי בקלסר מסודר. אך אני לא הצלחתי לרשום את השיעורים. רציתי שגם לי יהיה קלסר גדוש בשיעורים. ביקשתי מראש הישיבה שישאיל לי את מחברתו האישית, כדי שאעתיק את השיעורים לקלסר משלי. ראש הישיבה הסכים וכך ישבתי, בשעות מאוחרות בלילה, וכתבתי. אמי הפצירה בי ללכת לישון ולא לי היתה ברירה. הלכתי לישון, מדוכדך על שלא הספקתי לכתוב מספיק. בבוקר חיכתה לי הפתעה. אמא העתיקה לי לקלסר עוד כמה עמודים, מתוך מחברתו של ראש הישיבה. מאז חזר הדבר ונשנה. אני מעתיק שני עמודים ואמא מעתיקה ארבעה עמודים. אני מעתיק עוד כמה ואמא- ממשיכה ומעתיקה עוד עמודים, בכתב ידה המיוחד, כשהיא דואגת גם ללימודי וגם לשעות- השינה שלי. בסוף החורף נבחרו 4 בחורים להיבחן אצל מרן הגרמ"י לפקוביץ זצוק"ל. אני הייתי אחד מהם.

"אמא ע"ה נפטרה בדמי ימיה. מותירה אותנו, יתומים צעירים וכואבים. אמא השאירה לי קלסר שלם של שיעורים על בבא קמא, כתוב בדם ליבה. קלסר שהתמלא בשעות מאוחרות באישון ליל. קלסר של אהבת תורה".

&&&

נדמה כי עיקר חג מתן תורה סובב סביב הלימוד המיוחד והרצוף שלנו, האנשים, בליל שבועות. אך בל נשכח גם את האשה והילדים שלנו. הם חלק מרכזי בקבלת התורה. הקב"ה בחר באנשים ובנשים, בילדים ובילדות, בכולנו. לנשות ישראל, בפרט לאמהות, ישנו תפקיד מרכזי בהנחלת התורה, טעמה ומתיקותה, לדורות הבאים.

ישנו חיוב הלכתי, 'אל תיטוש', לשמר את המנהגים וההליכות המיוחדים שינקנו בבית הורינו. ציווי זה נכתב בספר משלי כ"אַל תִּטֹּשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ". האבא מתווה את הדרך, "שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ". אך האמא, שמטבע הדברים נמצאת עם הילדים מסביב לשעון, מעניקה את הרגש, המתיקות, התחושות. ואלו מוגדרים כ'תורה', תורת אמך.

לפני שנים ערכתי חוברת זיכרון של אנקדוטות ממסכת חייה של המחנכת מרת מרים גומבו ע"ה, שחינכה אלפי בנות ב'בית יעקב רמת אהרן'. והנה קטע קטן מהחוברת: "כל הסובבים לרבנית מרים ע"ה חשו ש"כי טוב סחרה מכל תורה" ו"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף" כפשוטו ממש. כך חשו כל בני ביתנו, הילדים והצאצאים וכל אלו שהגיעו אלינו מידי פעם בפעם. היא החדירה את התחושות הללו כל ימות השנה ובפרט בחג מתן תורה. ליד מקומו של כל אחד ואחת מהילדים הניחה שקית ממתקים גדולה, גדושת מיני מתיקה טעימים וערבים לחיך, באומרה: "ילדים יקרים, אתם אוהבים ממתקים, נכון?! מה יותר טעים?! הממתקים או התורה הקדושה?!"...

"ואז הייתה מרקידה את כל הילדים, יחד עם ספרי קודש. וכך כל חג מתן תורה היה סביב התורה, מתוך שמחה ורוב אושר, עד שכל הנוכחים, ילדים ומבוגרים, הרגישו והפנימו שהתורה הקדושה היא משוש נפשנו, כי הם חיינו ואורך ימינו"...

והנה קטע נוסף מהחוברת: "בשעת הדלקת הנרות הייתה מתפללת, מבקשת ובוכה, לזכות ולגדל בנים ובני בנים חכמם ונבונים, אוהבי ה' ויראי אלוקים בה' דבקים. בנות המשפחה סיפרו שהיה כה קשה לה להתנתק מספר התחינות והבקשות, ממנו הייתה מעתירה בתפילה ושופכת את צקון לחשה לאחר הדלקת הנרות. כשהייתה אומרת את הבקשות הנאמרות לפני הקידוש, הייתה מניחה את ספר הזמירות מול עיניה ומבקשת וכשהייתה מסירה את ספר הזמירות מעיניה, היו הדפים ספוגים מדמעות. בכל שבת קודש, למרות כל עיסוקיה הרבים באירוח משפחותיהן של בנינו ובנותינו שיחיו, התפילה בביהכנ"ס והביקור בבית אביה הגדול (המחנך הנודע הצדיק רבי משה טורק זצ"ל- שב"ג), הייתה אומרת את כל ספר התהילים, בתפילה לזכות לבנים ובני בנים תלמידי חכמים וצדיקים"....

&&&

(גם) חג מתן תורה הוא הזמן שאנו זקוקים לתפילותיהן הנרגשות של נשותינו היקרות, היודעות להתפלל, לבכות ולהתרגש, כדי שנזכה לילדים וילדות טובים בעיני ה' יתברך. חג מתן תורה הוא זמן נפלא לאמהות, להוסיף נדבך באהבת התורה והמצוות של צאצאינו.

שנים רבות לאחר פטירתה של אמו ע"ה, הביאו לרבנו ה'חפץ חיים' זצוק"ל את ספר התהילים הישן שלה. קבלו בדמעות והעתיר עליו נשיקות, ואמר: "היודעים אתם כמה דמעות שפכה אמי עליה השלום על ספר תהלים זה? בכל בוקר היתה קוראת בו, ובוכה שבנה יהיה יהודי טוב ונאמן,ירא שמים ותלמיד חכם!".

ופעם, לעת זקנותה, נשאלה אמו של ה'חפץ חיים' זיע"א, במה זכתה לבן שיאיר עיני ישראל בצדקתו ובחיבוריו הקדושים. אמרה שאינה יודעת, מתנת חינם היא.

הפצירו בה, והיא בשלה. רק דבר אחד סיפרה, שלפני חתונתה מסרה לה אמה את ספר התהלים, באמרה: "בכל עת מצוא תעתירי בו לפני בורא עולם, שתזכי לגדל את צאצאיך לתורה, לחופה ולמעשים טובים". "וכך עשיתי", אמרה...

הרבנית קופשיץ ע"ה גידלה משפחה שלמה של גאונים ומרביצי תורה. כל בניה וחתניה (אחד מהם הוא מרן הגר"נ קרליץ זצוק"ל) ידועים בעולם התורה וההלכה. במשך שבוע אחד התגוררו משפחת קופשיץ יחד עם מרן החזון איש זיע"א והרבנית קופשיץ פנתה אל מרן החזון איש ונפשה בשאלתה: "ברכני נא". "במה תחפצי להתברך?"- ביקש מרן ה"חזון איש" לברר. "שילדי יבינו את לימוד התורה, ושיהיה להם חשק ללמוד".

אמר לה ה"חזון איש" : "שיבינו את הלימוד הריני יכול לברכך. אך החשק תלוי באמא, אם תרצי שיהיה להם חשק, אז יהיה להם חשק"...

ציר בית משפחת קופשיץ כולו סבב סביב התורה ואהבתה. באחד הימים דיווח ראש הישיבה על אחד הבנים שהוא מתרשל קצת בלימודיו. מיד השתררה אוירת אבל בבית. האמא הורידה את תכשיטיה מעליה, ולא ענדה אותם עוד. האב לא אכל באותו יום וישב בתענית, ושפך ליבו בתפילה ובתחנונים שהבחור יחזור ללימודו. לא היה מושג  לשמוע בשורה כזאת ולהמשיך את החיים כרגיל. גלגל החיים נעצר, וכולם נתעטפו בצער. הבחור עצמו, בראותו את צערם הגדול של הוריו, חזר לתלמודו ולא התרשל עוד. וכשהגיע ילד הביתה, ובידו פתק מהמלמד המבשר על התקדמותו בלימודים או על שאלה הגונה שהקשה, היתה פורצת שמחה בבית כולו. כולם, האב והאם, האחים והאחיות, היו שרויים בחדווה ובשמחה על הבשורה הטובה.

אי אפשר לרמות את הילדים. הם יודעים מצוין ממה אבא ואמא שמחים באמת וממה פחות. והנה הזדמנות מצויינת ופשוטה להחדיר בלבבות הילדים והילדות שלנו עד כמה אנחנו שמחים עם התורה וכמה אנו מאושרים שה' בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו. נקנה להם המון ממתקים ונחלק אותם בעינים נוצצות, כי היום חג מתן תורה ואנחנו אוהבים את התורה. נשמח ונרקוד איתם ונראה להם באמת, מתוך הלב, כמה מיוחד, כמה אושר היה, לשבת לילה שלם וללמוד תורה. הכל נקלט ונרשם, מקוטלג בנפשות הצאצאים, לא נמחק לנצח.

מצוואתו של הרה"ג שמחה הכהן קוק זצ"ל

"אַהֲבָתִי לַיְּשִׁיבוֹת אַהֲבַת נֶפֶשׁ מַמָּשׁ,
וְכִמְעַט שֶׁאֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁאֲנִי מְשֻׁחָד לְבֶן תּוֹרָה.

אֲנִי מְבַקֵּשׁ אֶת כֻּלָּם שֶׁיִּלְמְדוּ תּוֹרָה הַרְבֵּה,
וְיַקְדִּישׁוּ עַצְמָם לַתּוֹרָה".

"אָנָּא מִכֶּם, שֶׁיַּקְדִּישׁוּ מִתּוֹרַתְכֶם לִזְכוּתִי,
כִּי אֲנִי הִקְדַּשְׁתִּי אֶת חַיַּי,

אָנָּא לִמְדוּ לְמַעֲנִי,
הִתְפַּלְּלוּ לְעִלּוּי נִשְׁמָתִי,
בְּנֵי הַיְּשִׁיבָה הַקְּדוֹשָׁה
שֶׁיַּקְדִּישׁוּ זְמַן לְלִמּוּד עֲבוּר נְשָׁמָה כֹּה אוֹהֶבֶת -
אֶת לוֹמְדֵי הַתּוֹרָה וְדוֹרְשֶׁיהָ."

מצוואתו של הרה"ג שמחה הכהן קוק זצ"ל

 

 

דע לפני מי אתה עמל

דע לפני מי אתה עמל

נקודה למחשבה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

הרה"ג רבי אוריאל זלזניק שליט"א עסוק שנים רבות ברישום והכוונת בחורים לישיבות הגדולות. במסגרת תפקידו, הוא משוחח רבות עם בחורים צעירים. כך הוא מספר: "לפני מספר שנים נפגשתי עם בן ישיבה העומד לעלות לישיבה גדולה. בכל מהלך השיחה שב הבחור והעלה ש"אצלנו בישיבה הולכים כולם לישיבות עם מעמד גבוה", "אני רוצה ישיבה יוקרתית", "שם לא יהיה לי כבוד", "המעמד חשוב", וכן הלאה. מבין ריסי עיניו ניכר היה בבירור שהבחור רוצה ללכת לישיבה רק כדי ליצור לעצמו שם, מעמד ויוקרה".

"לאחר שיחה ארוכה איתו", מספר הרב זלזניק, "אמרתי לו בצער שישנם סיכויים גדולים מאד שהוא יהיה מסכן"...

"למה מסכן?", תהה הבחור והרב זלזניק הסביר לו: "כיום אתה לומד בישיבה לצעירים, עם עוד 30-40 בחורים בשיעור. מעמדך איתן ויציב וזה מה שעושה אותך מאושר. לשם כך אתה רוצה ללמוד בישיבה גדולה הנודעת לשם ולתהילה. אבל ב'בית התורה' (שם בדוי של ישיבה, כמובן) תלמד עם עוד 150 בחורים בשיעור. אם תלך לישיבה פלונית, תלמד עם 200 בחורים בשיעור. מגיעים לשם אריות צעירים, מכל עולם הישיבות הקטנות. לפתע תצא מהחממה הקטנה שלך ותצטרך להתמודד מול מאות כפירי אריות. מי אמר לך שהמעמד העכשווי שלך מובטח, מול טובי הבחורים מכל רחבי הארץ? ואז יחלפו כמה שנים. אם יהיה לך מעמד יוקרתי- תרגיש טוב. אם לא- תהיה מסכן. ואז תתחתן, ושוב פעם תצטרך להתמודד עם המעמד והיוקרה שלך. אם תגיע לכולל ענק, כמו בישיבת מיר למשל, הרי היישר תיבלע בתוככי מאות מאות אברכים גדולי תורה. גם אם תלמד בכולל קטן מספרית, מי ערב לך שמעמדך יישמר? הרי לכוללים מגיעים אברכים מכל עולם הישיבות, המורכב מעילויים, בעלי כשרונות גדולים, מתמידים עצומים, תלמידי חכמים מיוחדים. מה יהיה עם המעמד שלך, הא?!".

והבחור הנבון שאל: "אז מה עלי לעשות?"

"לשנות את אורח החשיבה שלך באופן מוחלט", השיב לו הרב זלזניק, "לא הולכים ללמוד בישיבה בשביל מעמד, כבוד או שם. "רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודבר אחד בתורה אל תשתכח ממך. דע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל בריתך" (אבות דר"נ פי"ז).

&&&&&

אלפי בחורים צעירים עומדים כעת באזור הדמדומים שבין התתי"ם לישיבות הקטנות ובין הישיבות הקטנות לישיבות הגדולות. ההורים עסוקים בשאלה הרת הגורל, היכן בנם היקר ילמד בישיבה הקטנה או בישיבה הגדולה. גם בחורי החמד שלנו בעצמם מביעים את רצונותיהם בענין, בחינת "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ".

מעמד, שם, יוקרה וכבוד הם נושאים המסייעים מאד לבחור צעיר לכבוש את ההר. מו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל אמר לי פעם: "מידת הכבוד היא מידה מגונה, אבל בדורינו צריך לעבוד עליה בגיל שבעים... עד אז, הכבוד עוזר לאדם ללמוד ולהתעלות עוד ועוד". בעולם עדין ומרומם כמו היכלי התורה, אין כניסה נפשית לכל תחלואי העולם החיצוני. לא נמצא בבית המדרש תאוות שפלות או כיעור של 'עולם הזה'. אבל הרגשים דקיקים של מעמד, שם וכבוד, יכולים בהחלט לסייע לבן תשחורת צעיר לקבל תנופה בלימוד, בהתנהגות, ברכישת נכבדות ובעלייה בהרבה מובנים. ייאמר לזכותינו שגם בחור צעיר משלנו, שעדיין לא הגיע לדרגת לימוד תורה "לשמה", אינו שואף לקבל דרך עלייתו בישיבה הנאות כמו הנאות העולם הזה, תאוות או כסף. מקסימום- הוא יכול לשאוף למעמד או להכרה ביכולותיו הלימודיות.  אם זה מסייע לו גדול, הרי אמרו חז"ל (פסחים נ, ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

אבל כולנו מבינים שלא זה העיקר. לא לשם כך עולה בחור לישיבה קטנה או לישיבה גדולה.

אלא מאי? אותו מלאך הנמצא בקרבנו, ש"אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - אין יכול לו" (קדושין ל, ב), היצר הרע, מומחה גדול הוא בעירפול, במסכי עשן סמיכים. היצר מומחה גדול בעירפול חושים ובהטיית הלב שלנו מהדברים החשובים באמת אל הדברים החשובים פחות. היצר הרע, ה"מתגבר על האדם בכל יום ומבקש המיתו", לא יכול לבחור לנו ולבנינו מסלולי למידה אקדמיים או כאלו שנועדו לצבור כסף, למשל. אך הוא בהחלט מנסה לתת לנו תחושה שהטפל הוא העיקר.

כולנו, גם צעירים ובוודאי ההורים המנוסים והמיושבים שלהם, יודעים בשכלנו מה חשוב באמת ומה פחות חשוב. אך כדי שלא ניתן לתחושות ולמאווים חיצוניים לערפל אותנו, כדאי פשוט לשבת ולהתבונן, עדיף עם דף ועט, ולרשום:

מה אנו מחפשים בישיבה באמת? מקום בו ניתן לגדול בתורה בצורה הטובה ביותר לנו עצמנו. מקום בו ניתן לגדול בתפילה, ביראת שמים, בבין אדם לחברו, בעלייה אמיתית ובעיצוב היותינו בני תורה, בדרך להיותינו תלמידי חכמים עובדי השי"ת. מקום עם חברים טובים וראויים, כאלו הרחוקים מהרחוב ומדוחיו. מקום נינוח ונעים בו נוכל לעסוק בתורה בלי לחצים והסחות דעת מיותרות. אלו הדברים המרכזיים. ישנם עוד מכלול שלם של שיקולים, כמו סגנון הלימוד, הבדלי ההתאמה בין בחור לבחור מבחינת העיסוק העיוני או הבקיאותי, הדגש על לימוד המוסר ושינויי הגישות בין ישיבה לישיבה בסגנון וההדגשים הלימודיים, המוסריים והחברתיים, הקשר עם הצוות, עם ראשי הישיבה, הרמי"ם והמשגיחים (ישנם בחורים שחייבים ללכת רק לישיבה בה הצוות עומד על גבם היטב ומעורה מאד בחייהם. אחרים אינם זקוקים לכך כמו אויר לנשימה, ואדרבה, הם זקוקים יותר לצמיחה אישית), האם התחרות תביא לתנופה לימודית ורוחנית או שמא תחרות ולחץ לימודי עלולים לעצור את הבחור ממעופו. האם התחרות בישיבה פלונית היא תחרות בריאה, בחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה", או שהיא עלולה להביא לריסוק נפשי של אלו המתקשים לעמוד בה. המרחק הגאוגרפי מהבית, (ישנם בחורים שטוב להם להתרחק מבחינה גאוגרפית. לאחרים זה פחות טוב. ישנם שצריכים את הממוצע, לא קרוב מידי ולא רחוק מידי), סגנון המשפחות ששולחות את בניהם לישיבה, התנאים הגשמיים, האוכל וחדרי הפנימיה. האם טוב לבן שלי ישיבה שיש בה משטר קפדני ללא עיגולי פינות (דבר בהחלט מצוין לאלו שמתאימים לכך) או שדווקא טוב לו מקום שיעגל לו לעיתים פינות ויאפשר לו לצמוח בדרך מרופדת יותר, ועוד הרבה נושאים מעוררי מחשבה וטעונים בדיקה, כל אחד לפי אופיו ורמתו, הלימודית וגם הרוחנית.

וכן, כעת, אחרי שהתאמנו לבחור את כל המכלול הרחב הזה, צריך גם לשקול נושאים של מעמד, שם וכבוד. אך לא בעירפול חושים של "מה תגיד סבתא" או "מה יאמרו בבית הכנסת", אלא האם באמת הבחור יצמח יותר טוב בתורה ובעבודת ה', בגלל הדחיפה החיצונית הזאת, של "אני לומד בישיבה חשובה. אז אני צריך להיות טוב יותר".

למרות שגליון "קטיפה" מיועד לנשים, מומלץ גם לאבות לקרוא את מדורו הקבוע ומשובב הלב של הרב ארלבוים, "ישיבע בוחר", כדי להבין שעולמו של הבחור עשיר ורב תהפוכות, התמודדויות, נסיונות וקשיים. מדובר בכל העתיד של הבנים שלנו. לשם כך נצרכת הכרעה רצינית, יסודיות ונטולת פניות, בדרך אל האושר הנכסף, העמדתו כתלמיד חכם אמיתי וירא אלוקים.

 

סביב ה'חפץ חיים' לא דחפו

סביב ה'חפץ חיים' לא דחפו

 

נקודה למחשבה (פורסם ביתד נאמן)

 

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

 

לפני כחודש הגיע אחד ממרביצי התורה הנודעים בדרום אל ביתם של קרובי משפחתו, כדי לראות את הסרטון שהתגלה, בו נראים גדולי ישראל נכנסים אל הכנסיה הגדולה. ראש הישיבה אינו מחזיק מחשב בביתו ולכן ביקש מקרוביו, שברשותם מחשב לצרכי עבודתם, לבוא ולראות במו עיניו את רבנו ה'חפץ חיים' זי"ע.

 

ראש הישיבה נכנס עם חתנו, גיסי שיחי', לבית קרוביהם, ובעל הבית הציע 'להרגיש בבית', להוריד את הכובע והפראק ולשבת נינוח. אך ראש הישיבה סירב. "אני הולך כעת לראות, לראשונה בחיי, את החפץ חיים.... חושבני שצריך לשבת עם כובע וחליפה"...

 

ההתרגשות היתה גדולה. הנה רבנו בעל המשנה ברורה, הכהן הגדול מאחיו, צועד לו, והנה עוד ועוד גדולי תורה וחסידות נכנסים בזה אחר זה. מרביץ התורה החל לדמוע, וכשסיים, ביקש (כמו כולנו...) לחזות שוב בפני הקודש, ולאחר מכן העיר הוא את תשומת לב הסובבים ש"החפץ חיים, וגם הרבי מצ'ורטקוב, נכנסו, ואף אחד לא דחף סביבם"....

 

האם רק בדור האחרון חשים הצעירים כבוד רב לגדולי ישראל, ולכן אנו רואים מחזות של דחיפות והתגודדויות סביב גדולינו? בודאי שלא. הרי כולנו יודעים שכל הדור שלפני השואה חרד למצוא פיו של החפץ חיים. כל יהודי שראה, ולו פעם אחת בחייו, את גדולי דור העבר, סיפר על כך בהתפעמות כל חייו, מדגיש כל פרט ותנועה. אם כן, מדוע גדול הדור, שכל העולם היהודי חרד מפניו, יכול היה להיכנס לועידה אגודאית, בקול דממה דמה? כיצד נסיך בית רוז'ין, שניהל בית מלכות מפוארת כמו צ'ורטקוב, עם כל גינוני ההדר של בית רוז'ין, נכנס לכנסיה הגדולה בניחותא, כמעט לבדו?

 

"משמת רבי עקיבא, בטל כבוד תורה" (סוטה מט, א).

 

ופירש רש"י: "בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות, וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה".

 

יתכן שהדורות הקודמים הבינו יותר שכבוד התורה הוא עצם עסק התורה, דרישת גוילי אותיותיה וכל קוץ וקוץ שבה, בדביקות בתכנים שגדולי התורה העבירו והיצמדות לתורתם והליכותיהם. כל יהודי רוצה לחוש קשור ושייך אל גדולי התורה, אך בדורות בהם הפנימיות הייתה המרכז, חשו שייכים לגדולי התורה בעצם ההשתוקקות לקבל מהם, לשמוע ולהפנים את מסריהם ולנהוג על פי הוראותיהם ופסקיהם. אך בדורינו, דור כה חיצוני, חשים שייכות בעיסוקים צדדיים שסביב לגדולינו, בתמונות ומצלמות, שכל נער צעיר אוחז בהם, בדחיפות סביב רכביהם וברצון לעמוד קרוב לידם, פיזית, ככל האפשר.

 

אלפי צעירים רצו להרגיש קרוב למרן הגר"ש ואזנר זצוק"ל. ותחושתם היתה שאם יתקרבו הם ככל היותר למיטתו, הרי כך יתקרבו יותר אליו בנפשם, וחלקם עשה, ועושה זאת, גם על חשבון השני. כולנו עמדנו לא מכבר בעצרת ה'התקבצו' המופלאה בבני ברק, לפני הבחירות, וכולנו ראינו בני תשחורת שהיו חייבים להגיע קרוב ככל האפשר לאזור שמול במת הכבוד, גם במחיר של רמיסת האחרים ודחיפות. ראינו צעירים שמבטם ותנועותיהם אמרו שהם חייבים להתקרב, לעמוד מול, כי אחרת יחסר להם דבר מה בנשמתם.

 

והאמת היא שאי אפשר לזלזל ברצון הפנימי הזה של הצעירים להרגיש קרובים אל גדולי התורה. בעוד שבעולם כולו מתכתשים אוהדי כדורגל סביב המגרש והמשטרה חייבת לאבטח את אלילי הזמר מהסתערות המונים, הרי שצעירנו מתגודדים באהבה גדולה סביב אנשים רמי מעלה, שאין להם בעולמם אלא תורה וטהרה. גם כשמדובר ברגש וקשר חיצוני, עדיין יש בכך טעם לשבח, שצעירי הצאן החביבים שלנו רוצים להתרגש סביב ענקי רוח. ואולם כדאי לתעל את התחושות הללו לדברים מועילים יותר, כאלו שיקשרו באמת בין הצעירים לנושאי ארון ה'.

 

את בני הצעירים, הלומדים בישיבות קטנות, המרצתי לשגר מכתבי שאלות אל מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א ולגדולי תורה נוספים. רוצים קשר וקירבה? אדרבה, על קושיה פלונית שוחחתי עם ראש ישיבה בירושלים, שפגשתיו בכותל המערבי, על הרמב"ם בעד זומם, שלמדנו בתחילת זמן קיץ, שאלתי את מרביץ התורה מהישיבה הסמוכה, ואת השאלה על האיסור לעבור לפני המתפלל שאלתי כמה מורי הלכה נכבדים, וגם כתבתי לעצמי את הדברים, לבל אשכחם.

 

מרן רבינו בעל החזו"א זצוק"ל כתב מכתבים רבים לבני תורה צעירים. כרכי 'מכתבים ומאמרים' ו'קריינא דאגרתא' גדושים במאות מכתבים לבני ישיבה. ולהבחל"ח, גם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א מקדיש במשך עשרות שנים, מספר שעות בכל יום (!), כדי להשיב על מכתבי שאלותיהם של אלפי צורבים. חלק  מהשאלות הללו כבר כתובים במפורש ב'משנה ברורה', חלק הינם שאלות שלא שואלים אנשים מבוגרים, שלמדו והתייגעו שנים בתורה. אך מרן שליט"א משיב לכולם, מקדיש את זמנו הכה יקר. זמן שהיה בו כדי להוסיף לעולם התורה עוד כמה וכמה כרכים של 'דרך אמונה', והכל כדי לעודד את הצעירים, לקרבם אל התורה וההלכה, לחנכם לשאול ולשמוע. ישנם כה הרבה תלמידי חכמים מופלגים, בעיון ובבקיאות, בידיעת ההלכה, במוסר ודעת, שהצעירים יכולים לשאוב מהם ולרוות את עולמם בעושר רוחני אמיתי. אם כן, מדוע להתקרב דרך דחיפה או מצלמה, כשאפשר להתקרב דרך קושיה או תירוץ, פסק הלכה או שמיעת שיעור?!

 

ישנם אברכים ובחורים שהצטלמו ליד הגר"ש ואזנר, וישנם אברכים ובחורים ששאלו שאלות וקיבלו תשובות מהגר"ש ואזנר. גם אלו שנדחפו להצטלם או לראות, בחייו ולאחר פטירתו, יודעים שאלו שזוכרים את ה'שבט הלוי' בקשר לימודי תורני, הם אלו שקשורים באמת.

 

וכן, ניתן לספק את יצר הסקרנות וההתרחשות הנערית הטבעית הזאת גם להרחבת אופקים בקשר הזה, הכה נדרש עם גדולי התורה. גם לבן עליה שלומד בישיבתו או בבית מדרשו שלו, ישנם זמנים, כמו ב'בין הזמנים', לפעמים בין הסדרים,  בהם יכול הוא לגלות עולמות חדשים במקומות אחרים של תורה. להתקרב, לשאול ולשמוע ראשי ישיבות, להתייעץ עם גדולי מוסר ומחשבה, לשאול גדולי תורה מחוגים אחרים ולספוג גם מעט דרכים נוספות בעבודת ה', וכפי ששמעתי מאחד מגדולינו: "צריך אינטליגנציה ורחבות אופקים גם בתורה, לא רק בדברים בטלים"...

 

--- אי אפשר לזלזל ברצון העמוק להתקרב אל אילנא דחיי. צריך רק לתעל אותו כהלכה.

 

(פורסם ביתד נאמן)

 

  

ברוך הבא, בני, אל הישיבה הקדושה!

ברוך הבא, בני, אל הישיבה הקדושה!
 
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א * * 

פורסם בעיתון יתד נאמן ומפורסם כאן ברשות הכותב

כבר מספר לילות שאתה מתהפך על משכבך, בני אהובי, מתקשה להירדם מרוב התרגשות. האמת היא שגם אני וגם אמא מתקשים לעצור את פרץ ההתרגשות שלנו. היום יהיה האות הזה. היום הינך נכנס לראשונה אל בית היין, אל כור היוצר של האדם השלם, אל מקום משכן לתורה, ליראה, לתפילה ולמוסר. אל הישיבה הקדושה.

אינך הבן היחיד שלנו שיצעד מחר לישיבה. אך זה כלל לא משנה. כי כל בן שלנו שנכנס לבית היין הוא יום של חג. 

"מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם" (יומא כח).  והנה אתה, בן תשחורת צעיר, מצטרף באהבה להמשיך את הרציפות הזאת, שהחלה משֵם ועבר, סבא אברהם, בנו יצחק, נכדו יעקב ובניו. דורות דורות של יושבי אהל. והנה גם אתה, בני יקירי, מצטרף ללגיון המלך בו שירתו אביך וסבך, סבך וסב סבך, ולמעלה בקודש. אתה נכנס לישיבה!

את הישיבה עזבתי לפני שנים לא מעטות, עם נישואי. אך תמיד תמיד אהיה בוגר הישיבה בה למדתי. סבא שלך כבר לא לומד בישיבת פוניבז' 37 שנה וסבך השני עזב את ישיבת 'כפר חסידים' לפני מספר שנים דומה, ובכל זאת אנחנו תמיד נישאר שם, בישיבה. עשרות שנות לימוד בכולל, בהרבצת תורה לתלמידים, לא יעמעמו לאף אחד את הגעגועים לישיבה, את הרמי"ם והמשגיחים, השיעורים, החברותות, הסדרים, השיחות, סדר המוסר, השבתות, החברותות של 'בין הסדרים', החברים, ואפילו את ההווי הישיבתי המאוחד והמלכד. וכן, אפילו את החדר וחדר האוכל של הישיבה לא שוכחים לעולם...

מה מושך יהודים בני שבעים או שישים להתרפק בערגה על שנות לימודם בישיבה? הרי הם למדו בישיבה 5-6 שנים בלבד, מי פחות ומי יותר. הם עברו מאז כברת דרך ארוכה, בת עשרות שנים. הם למדו מאז עשרות שנים בכולל, מסרו שיעורים, חיברו ספרים, גידלו משפחות, ניהלו עולם ומלואו, ובכל זאת- הישיבה מהווה תמיד מקור כח והשראה. מה יש בה, בישיבה?

ישיבה היא יסוד בית היוצר של היהודי. היא מקום בו מגדלים אנשים. בישיבה יושבים ולומדים, לומדים ולומדים. מקבלים שכל של תורה, זוכים לקרבת אלוקים, ללא דאגות פרנסה ועול בית וילדים. ישיבה היא גם מלשון 'ישוב הדעת'. בישיבה מיישבים את הלב והדעת, מעצבים  את העולם הרוחני הפרטי שלנו. כאן בונים את הבסיס לכל ההמשך. כאן בונים את ההווה וגם את העתיד, של בן הישיבה עצמו וגם של ביתו וילדיו. וכששותלים עץ, צריך ליישר אותו, לקבוע את צורת עמידתו, פיתוליו ואורחותיו, כי כיצד שנקבע את צורת עמידתו, כך יעמוד הוא לעד.

כשקיבלת עליך עול מצוות קיבלת מתנות ספרים. רבים רשמו לך בהקדשה האישית ש'תצמח ותגדל לאילן רב פארות'. והנה, בני היקר, נוטע אתה היום את עץ החיים שלך, את אילנך, שיגדל בס"ד לאילן רב פארות.
לא, לא תמיד קל ללמוד תורה כל החיים, להקדיש את כל ימינו ללימוד תורה ללא הפוגה. הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, כדברי הגמרא בברכות (לה, ב). אך הנה אתה, בני מחמדי, נכנס כעת לישיבה מתוך מטרה נחושה, ללמוד עד סוף החיים, עד זיבולא בתרייתא. 

חז"ל נתנו לנו סימנים לדור עקבתא דמשיחא, בו חכמת סופרים תסרח והיוקר יאמיר. הממשלה הנוכחית מנסה בכל דרך אפשרית להצר את צעדי הלומדים. הישיבות הקדושות, כוללי אברכים ומוסדות תורה רבים נמצאים במצוקה כלכלית קשה. אפילו צעירים בגילך יודעים שלא קל לכלכל משפחה ברוכת ילדים במילגת הכולל הזעומה. אך הנה, אתה רוצה ללמוד תורה כל החיים. הנה רוצה אתה, בכל נפשך ולבבך, רק דבר אחד, "שבתי בבית ד' כל ימי חיי". ללמוד בישיבה ובכולל כמו אבא, כמו סבא. להסתפק במועט, לכלכל משפחה בצימצום ובפשטות, ללא מותרות מיותרות. להביט מסביב ולראות אחרים שקועים במנעמי העולם- הזה, חיים ביתר נוחות את הרגע, ולהרגיש ששום דבר מזה לא שווה למול דף גמרא משכר, רשב"א ו'קצות', עוד מסכת ועוד מסכת, עוד סימן בטור-שולחן ערוך. עוד תורה ועוד תורה! 

אתמול כרכנו את מסכת 'בבא מציעא' עם כל המפרשים, שלך ושל אחיך. הכנת את הקלסר והדפדפת, בה תכתוב בס"ד את שיעורי הר"מ, ואולי, אם ירצה ד', גם את הערותיך והארותיך האישיים. צרפתי לך גם פנקס קטן, והצעתי לך לרשום בו 'קבלות' אישיות, פרטיות, כאלו שיהיו רק שלך, לבניין עולמך הפרטי. לא לכל אחד מתאים לכתוב 'פנקס קבלות' שכזה. אך אתה ניחונת בכשרון כתיבה ואתה כותב ומסכם, מסדר לעצמך דרך הכתב את הסוגיות. אם כן, כדאי לך, יקירי, לחשב ולחשבן גם את בניינך הרוחני דרך עט ופנקס.

שנותיך בישיבה הקטנה נועדו לקליטת והפנמת שיעורי מוריך ורבותיך. אלו השנים בהם תלמד כיצד להכין וללמוד לבדך דף גמרא, לדעת לקרוא טוב רש"י ולהבין כל 'כלומר' ברש"י, להבין מדוע רש"י נטה מפירוש התוספות ומדוע תוספות פירשו אחרת מרש"י. לרדת לעומק ה'ואם תאמר' ולהבין מדוע 'ואם תאמר' בתוספות אינו כמו 'תימה' של תוספות. לרכוש ידיעות בסיסיות בבנין התורה שבעל פה שלך ולהבין כיצד בונים סוגיה, ממסד עד טפחות. מה שואלים ומה לא, כיצד לומדים ראשונים, איך מדקדקים ובמה מדייקים. איזה ספרים חשובים למרכז הסוגיה, מה נחשבת קושיה ומהו תירוץ טוב. בישיבה הקטנה תקנה קנין נצח בחלקים מ'נשים -נזיקין', חלק מ'מועד' ורכוש רוחני רב בלמדנות, העמקה, ידיעה והבנה. 

בישיבה הקטנה, אהובי בן ה-13, תלמד על צורתו של היהודי ועל מעלתו ואורחו של בן תורה. תבין אמונה ובטחון, תפילה, השתוקקות  לתשובה, יראה ומידות טובות ותרומיות. תכיר את ספרי המוסר והיראה וכשנשוחח עוד עשרים- שלושים שנה ותגיד בעל פה, כמעט מבלי משים, יסודות ומהלכים בסוגיות הש"ס מראשונים ומאחרונים, קטעי 'מסילת ישרים', 'שערי תשובה' או את דברי הרמב"ן הנודעים בפרשת בא, תזכור ששמעת אותם לראשונה כעת, בישיבה-קטנה. 

---- היום אתה, בני מחמדי, הולך לישיבה, ואין לך מושג, קמצוץ של מושג, עד כמה מקנא אני בך קנאה עזה.
ברוך הבא, בני. עם הצטרפותך אל הישיבה הקד', היכלו הענוג של הקב"ה, נותן התורה!!!