חגים ומועדים וימים מיוחדים

/ פרסום החטא ברבים / הרב ש. ב. גנוט שליט"א

/ פרסום החטא ברבים / הרב ש. ב. גנוט שליט"א

באחד מימי חודש אלול ניגש ר' משה למרכז ביהמ"ד, דפק על הבימה והכריז בפני כולם: "אמש פגעתי בגבאי ביהכנ"ס ר' יעקב ואני מבקש את סליחתו ברבים". רב ביהכנ"ס ניגש לר' משה ובירכו בחום על התנהגותו היפה. למחרת ניגש ר' אלחנן למרכז ביהמ"ד, דפק על הבימה והודיע: "היום לא התפללתי שחרית במנין. אני מבקש סליחה מהקב"ה בפומבי". רב ביהכנ"ס ניגש בחשאי אל ר' אלחנן וגער בו על מעשהו. מה ההבדל בין השניים? 

א] כתב הרמב"ם פ"ב ה"ה: ושבח גדול לשב שיתודה ברבים ויודיע פשעיו להם ומגלה עבירות שבינו לבין חבירו לאחרים ואומר להם אמנם חטאתי לפלוני ועשיתי לו כך וכך והריני היום שב ומתנחם, וכל המתגאה ואינו מודיע אלא מכסה פשעיו אין תשובתו גמורה שנאמר מכסה פשעיו לא יצליח, בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו אבל בעבירות שבין אדם למקום אינו צריך לפרסם עצמו ועזות פנים היא לו אם גילם, אלא שב לפני האל ברוך הוא ופורט חטאיו לפניו ומתודה עליהם לפני רבים סתם וטובה היא לו שלא נתגלה עונו שנאמר אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. והשיג הראב"ד: בד"א בעבירות שבין אדם לחבירו. א"א וכן עבירות המפורסמות ומגולות אע"פ שאינן עם חבירו שכמו שנתפרסם החטא כך צריך לפרסם התשובה ויתבייש ברבים. 

וכתב הלח"מ: ביומא (פו, ב) רב רמי כתיב 'אשרי נשוי פשע כסוי חטאה', וכתיב 'מכסה פשעיו לא יצליח', לא קשיא הא בחטא מפורסם הא בחטא שאינו מפורסם, רב זוטרא בר טוביה אמר רב נחמן כאן בעבירות שבין אדם לחבירו כאן בעבירות שבין אדם למקום. וכתב רבינו כתירוצא בתרא דסבר דפליג אתירוצא קמא ולא מפליג בין חטא מפורסם לשאינו מפורסם. והר"א ז"ל בהשגות סבר דלא פליגי ופסק גם כן כתירוצא קמא, ולכך כתב דבחטא מפורסם אפילו עבירות שבין אדם למקום צריך לפרסם התשובה. ועי' כס"מ. וסיבת מחלוקת הר"מ והראב"ד צריכה תלמוד. 

והנראה דהנה יש להבין מהו ענין העזות שבפנים שבפרסום החטא, האם הכוונה דמכיון שעד עתה לא ידענו שהחטא נוצר בעולם ואנשים עברו על רצון ה', וכעת גילו שאכן עברו על רצונו ית"ש, הרי"ז עזות פנים. א"ד דלא שבפרסום עצם החטא איכא עזות פנים, אלא בכך שהאדם אומר על עצמו שחטא חטא מסוים, (ואינו מסתפק באמירה כללית של 'חטאתי', כמש"כ הר"מ). שעצם העמידה וההכרזה ברבים ש'חטאתי חטא פלוני', היא היא העזות פנים. ונראה דבזה נחלקו הר"מ והראב"ד. דהר"מ סבר דלא איכפ"ל שכו"ע יודעים מהחטא, אלא עצם זה שהגברא מעיד ע"ע בשער בת רבים שחטא חטא פלוני, הרי יש בכך עזות פנים, וממילא לא איכפ"ל שהחטא כבר התפרסם, כי פרסום החטא ע"י החוטא, היא היא עזות פנים. אך הראב"ד סבר שהעזות הפנים היא בפרסום עצם זה שהחטא נעשה, ואם כבר פורסם הדבר, אין בכך עזות פנים ושפיר אפשר לפרסם החטא. 

והנה איתא בסוטה (ז,ב): בשלמא יהודה דאודי כי היכי דלא תישרף תמר, אלא ראובן למה ליה דאודי והאמר רב ששת חציף עלי בר ישראל דמפריט חטאיה, ותירץ הש"ס: כי היכי דלא ליחשדו אחוהי. ופירש"י: שלא יהו שאר אחיו נחשדין מאביהם. והקשה המנ"ח (מצוה שסד) דהנה רש"י ביומא שם ביאר דאין לפרסם החטא משום ש'כבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא'. וא"כ כיון דאית ביה מיעוט כבוד שמים, מי התיר לראובן לפרסם ולמעט בכבוד שמים ח"ו, וגם יכול היה לומר זאת לאביו בצנעה, וצ"ע. 

ואולם לפימשנ"ת א"ש, דראובן סבר דאין חסרון הכבוד שמים או עזות הפנים שבדבר באה בגלל עדות האדם ע"ע שחטא, אלא בכך שעד עתה לא ידענו שהחטא נעשה, וכעת, ע"י פרסום החוטא, נודע הדבר. אך בחטא דראובן ידעו כבר יעקב וכל האחים שנעשה, ורק לא ידעו מי מהם חטא, ולהכי אין חסרון בפרסום החטא. וכיון שראובן רצה שלא יחשדו את שאר האחים, פירסם הדבר ביניהם. וגם א"צ לומר הדבר בצנעה ליעקב, כיון שבכה"ג שכבר נודע להם מקודם שהחטא נעשה, אין חסרון בפרסומו. (וכמו"כ י"ל דלא רצה שהאחים בינם לבין עצמם יחשדו א' מרעהו, ולכן פירסם הדבר גם להם). ואולם המנ"ח סבר כמו שנתבאר בדעת הרמב"ם, דלא איכפ"ל שכו"ע יודעים מהחטא, אלא עצם זה שהגברא מעיד ע"ע בשער בת רבים שחטא, הרי יש בכך עזות פנים וחסרון בכבוד שמים, וממילא לא איכפ"ל שהחטא כבר התפרסם, כי פרסום החטא ע"י החוטא, היא היא עזות פנים וגם חסרון בכבוד שמים. 

ב] ובטעם הצורך בפרסום החטאים או באי פרסומם, מצינו ד' הירושלמי בנדרים (פ"ה ה"ד): המודר הנייה מחבירו בפניו לא ישאל לו אלא בפניו, שלא בפניו נשאלין לו בין בפניו בין שלא בפניו, רבי יוחנן אמר מפני הבושה, רבי יהושע בן לוי אמר מפני החשד, ואתיין אילין פלוגוותא כאילין פלוגוותא דתני יום הכיפורים צריך לפרוט את מעשיו דברי רבי יהודה בן בתירה, ר' עקיבה אומר אינו צריך לפרוט את החטא, אית תניי תני צריך לפרוט את הנדר, אית תניי תני אינו צריך לפרוט את הנדר. דלמ"ד מפני החשד עדיף שלא לפרט החטא, כדי שלא יחשדוהו שחטא חטאים נוספים, ולמ"ד מפני הבושה, אדרבה ראוי שיפרט החטא כדי שיתבייש. ועי' מנ"ח (שם) בארוכה. 

ולפי"ז אכן מן הראוי היה לפרסם החטא גם בעברות שב"א למקום, אך מכיון שיש בפרסום חטאים כאלה חסרון כבוד שמים או עזות פנים מיוחדת, לכן העדיפו שלא יפרסמם, כי גדול חסרון הפרסום ממעלת הבושה שבפרסום. ג] רש"י ביומא (שם) כתב כך: "בחטא מפורסם - טוב לו שיודה ויתבייש, ולא יכפור בו. בחטא שאינו מפורסם - לא יגלה חטאו, וכבוד השם הוא, שכל מה שאדם חוטא בפרהסיא מיעוט כבוד שמים הוא. עבירות שבין אדם לחבירו - יגלה לרבים, שיבקשו ממנו שימחול לו", עכ"ל. וכ"כ הכס"מ: "דבעברות שב"א לחברו מצוה לפרסמם כדי שימחול לו חברו, ולפי"ז אדרבה להיפך, גם במצוות שב"א לחברו לא היה ראוי לפרסם החטא, ורק בגלל הרצון שהשני ימחול לו, אנו מאפשרים לו לפרסם חטאו. אך במקום שחברו ימחל לו בלא"ה, אכן אין ראוי לפרסם החטא. ואמנם הרמב"ם לא חילק בדבר. ואולי כוונת הר"מ היא שבד"כ חטא ב"א לחברו מפורסם יותר מחטאי ב"א למקום, וכד' הכס"מ. ואולי כוונת הרמב"ם באופן אחר, שכאשר יפרסם את חטאיו שחטא לחברו, יתבייש יותר לשוב אליו בעתיד, לאחר שכבר פרסם שחטא לחברו והנה שב כעת ככלב השב אל קיאו. אך בעברות שב"א למקום פחות יתבייש לשוב לחטוא, כי חוטא הוא בעתיד בחשאי, בינו לבין קונו.