סיפורם של ד"ר אבינועם וד"ר לנה מרקוביץ'

פרטים נוספים על הרצאות, סמינרים וחוגי בית: באתר ערכים 

 

"אילו היתה סבתא קמה מקיברה, ודאי היתה מאושרת! אנחנו מאמינים שהיא רואה משם, מהעולם העליון. רואה, יודעת ומאושרת". כך אומר ד"ר אבינועם מרקוביץ', רופא משפחה באיזור הצפון. בילדותו גדל בחיפה, בבית הוריו, יחד עם הסבתא, שהצטרפה אל בתה וחתנה בעלותם ארצה. בבית לא נשמרה השבת ולא הקפידו על כשרות, אבל הסבתא חיה בעולם משלה, אכלה את מאכליה הכשרים והתנזרה ממלאכות בשבת.

 

הסבתא הקרינה מדמותה על הנכד, אבינועם. בלי לומר מילה. בלי לומר ביקורת. בגיל שלוש עשרה החל אבינועם לצום עימה ביום הכיפורים. ובמקביל, סיים את התיכון הריאלי במגמה ביולוגית, שירת בצבא כפקח טיסה, והחל לימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים. הוא בחר בהתמחות של רפואת משפחה.

 

כאשר סיים את לימודי הרפואה, החל לעבוד כרופא משפחה ונשא לאישה את לנה, ילידת סמולנסק שברוסיה, רופאת ילדים בבית חולים כרמל בחיפה. אביה של לנה הוא רופא פסיכיאטר, שני אחיה רופאים, ואימה מתמטיקאית. אחיה הצעיר חזר בתשובה עוד ברוסיה, והיא העריכה זאת מאוד אך לא התחברה לכך. בהמשך הדרך נרשמה לסמינר ערכים לדוברי רוסית. והבינה שזו האמת, ברמה האמונית, היא הרגישה קרבה לבורא, ומדי פעם לחשו שפתיה תפילה חרישית.

 

החיים זרמו על מי מנוחות, מלאים וגדושים בפעילות מועילה, חיונית, אך שוחקת. הם התגוררו בטבעון, ואז נפטר אביו של אבינועם. אבינועם ידע שנשמתו של אביו עלתה למרום. אדם טוב היה, ואבינועם חייב לו רבות. מה עושים לעילוי נשמתו? 

בזמנו, קיבל מאחד הפציינטים שלו ספר "קיצור שולחן ערוך", ובסופו מובאים דיני אבלות. הוא למד אותם ויישם. אחת החובות היא אמירת "קדיש" במניין, בשלוש תפילות ביום.

כמה מהמנחמים אמרו: "עזוב, זה לא עבורך. תשכור מישהו שיאמר קדיש עבור אביך".

אבינועם חשב שזה הזוי. שמישהו זר יאמר קדיש לעילוי נשמת אביו במקומו? בכל הנוגע למנחה ולערבית, הם צדקו. מה יעשה שאינו פנוי באותן שעות? אך למניין המוקדם בתפילת שחרית יוכל לבוא. הגיע וביקש את הכוונתו של הרב. מה אומרים? איזה קדיש?

הוא התחבר למילות התפילה, והרב הציע לו לימוד קצר אחריה. לימוד לעילוי הנשמה. הלימוד היה מעניין והפרה את המחשבה.

 

השלב הבא היה השתתפות בהרצאות מטעם ערכים בנושא חינוך הילדים. עולם עשיר נפרש לפניהם, עולם הגות רחב אופקים. אבל יהדות זו, מהי? את זאת גילו בסמינר. הם השתתפו בכל ההרצאות, רשמו, דנו וליבנו, שלב אחר שלב, עד לסגירת המעגל. הם השתתפו במספר סמינריונים, השלימו ידע, העמיקו את האמונה, והחליטו לקבל את היהדות במלואה.

 

לא קל היה לקבל עול תורה ומצוות. הכיפה לראשו של אבינועם וכיסוי הראש אצל לנה. חברים הזהירו אותם שהרופאים והפציינטים כאחד יסתייגו ויתרחקו, אבל הם היו נחושים והחלטתיים בדרכם החדשה. הפרנסה היא ממרום, ונשיאת חן היא מאת הבורא. ואכן, השינוי התקבל בהפתעה ובהערכה.

"אתה נראה שליו יותר", אמרו הפציינטים לאבינועם. וכיום הם מסכימים לעצתו לשלב תפילות עם התרופות, עם ברכתו שבעזרת השם הכל יהיה טוב.

 

פעם בשבוע מנחה אבינועם חוג נוער ללימוד פרשת השבוע. בין השומעים יש רבים מהמטופלים אצלו, והם מכירים שם את הרופא מזווית אחרת. הוא מכין נושאים הקשורים לפרשה מהזווית האנושית והערכית, ומאיר אותם באורה של היהדות ובאספקלריית הפרשה. נשאלות שאלות ומתפתחים דיונים עירניים ופוריים, והלבבות מתקרבים.

 

כשלנה בכוננות שבת בבית החולים כרמל בחיפה,   הם שוהים בבית אמו של אבינועם, משם צועדת לנה ברגל בית החולים. החברות בצוות חששו מחזרתה בתשובה של לנה, ופחדו מהשינוי שיחול באורחות חייה. הן צפו נתק והתבדלות. "נשב עליך שבעה", כך התבטאו. פחדו שיאבדו אותה. אך הן נוכחו לדעת שהיה זה חשש שוא. מאומה לא קרה. זו אותה לנה מהעבר, רק קורנת יותר ושלווה יותר.

"אבל איך את הולכת וחוזרת ברגל?" הן תמהות.

"מה יש, הליכה היא דבר בריא", עונה לנה.

והגשמים?

לנה מציינת דבר מפליא: מעולם לא ירדו גשמים בשבת, לא בהליכתה ולא בחזרתה! לפעמים ירדו קודם, לעיתים ירדו אחר כך, אך בלכתה, לא נרטבה מעולם. 

זוהי הארת פנים מיוחדת המלווה אותה בדרכה.