סיפורים לכבוד שבת

שנת ישיבה בדרך לטכניון

שנת ישיבה בדרך לטכניון

סיפורו של חובב כץ

מקור: שלום לעם

כשאני מביט לאחור ובוחן את דרכי ליהדות, אני יכול לראות בבירור את יד ההשגחה שהובילה אותי אל ההכרה בבורא עולם, בקצב שלי ובדרך שלי.

אני בן קיבוץ משמר השרון, אך בניגוד לסטיגמה האנטי דתית על הקיבוצניקים, אצלנו דווקא יש חיבור לתרבות היהודית. כך למשל, מציינים את חגי ישראל בחדר האוכל באירוע שכולל קטעי קריאה ומוסיקה, ריקודים, ולבסוף ארוחה חגיגית. הורי דאגו להנחיל לאחיי ולי עולם מושגים עשיר ביהדות, כך שקידוש בשבת, ביכורים בשבועות ושאר מנהגים לא היו זרים לי.

בסמוך לקיבוץ היה בית כנסת משותף לנו ולמושבי הסביבה, שבו עליתי לתורה בבר מצווה. כנער צעיר גיליתי עניין ביהדות, אך חשתי זר ונבוך בבית הכנסת מול המתפללים הקבועים. לא ידעתי כיצד מתנהגים, היכן אוחזים ומה בכלל עושים בבית הכנסת. זכורה לי אפיזודה משעשעת, כשבשבת הבר מצווה שלי הגבאי הזמין אותי להגיע גם למנחה. אז עוד לא ידעתי ש'מנחה' זה שמה של תפילה, והמילה התקשרה אצלי למתנה או לשי. לא הבנתי איזה מתנה צריך להביא לבית הכנסת ולכן העדפתי לא לחזור...

אך מהשמים גלגלו אותי אחרי חמש שנים שוב לעולמו של בית הכנסת. כחניך תנועת 'בני המושבים' עשיתי אחרי התיכון שנת שירות למען החברה במסגרת 'גרעין עודד' של התנועה. ביקשתי לעשות את שנת השירות באזור הגליל, כי אהבתי את המקום. אז עוד לא ידעתי שזה האזור של קברי צדיקים וערי הקודש כמו צפת וטבריה. התחלתי לעבוד עם הנוער במושבים, ואז התברר לי שמרבית היישובים הם דתיים, כמו בר יוחאי, דלתון, מירון ועוד.

יום אחד הגעתי ליישוב כפר חנניה לפעולה עם קבוצת נערים, ומישהו מבית הכנסת ביישוב ביקש ממני להשלים מניין. הסכמתי מתוך תחושת שליחות ורצון להתערב בקהילה, אך בתפילה שוב חשתי אותה תחושת זרות וחוסר ידיעה כיצד לנהוג. הפעם אמרתי לעצמי: 'לדתיים אין בעלות על הדת, גם אני יכול ללמוד כיצד מתפללים'. התחלתי להתעניין, נכנסתי לשיעור תורה שהתקיים ביישוב, ולאחר מכן הצטרפתי לשיעור נוסף בפרשת השבוע שהתקיים ביישוב פרוד, וגיליתי עולם מרתק.

הרב שהעביר את השיעורים בפרוד היה תושב צפת, יהודי חם ולבבי. לקראת סוף שנת השירות הוא הזמין אותי אליו לשבת, וזו היתה חוויה עזה ובלתי נשכחת. זו היתה 'במקרה' שבת ההילולא של האר'י הקדוש, בה' באב, וצפת היתה מלאה אדם. טבלתי במקווה האר'י, התפללתי את תפילות השבת, סעדתי על שולחנו והאווירה פשוט היתה גדושה ברוחניות ובלבביות שכבשו אותי לחלוטין.

שלוש שנות השירות הצבאי שלי, לאחר שנת השירות, עמדו אצלי בסימן של התלבטות וסתירה בין שני עולמות. בצבא נחשבתי לדתי. אמנם עוד לא שמרתי שבת, אך הייתי משלים מניין לחבר'ה הדתיים, ויום אחד, כשגיליתי שאני כהן, התחלתי גם לעלות לדוכן ל'ברכת כוהנים'. בקיבוץ, לעומת זאת, הייתי כמו כל החבר'ה. אמנם הייתי מברך ברכת המזון ו'אשר יצר' והיו דברים שעשיתי ביני לבין עצמי, אך המשכתי לצאת עם החברים לבילויים וכמובן לא חבשתי כיפה בחוצות הקיבוץ.

והנה, ממרחק שמונה שנים, הזדמנה לי חוויה מתקנת בבית הכנסת של הקיבוץ. יום אחד שאל אותי הגבאי, שכבר הספיק להתחלף, מדוע איני מגיע לתפילות בשבתות. השבתי לו שאיני חש בנוח לבוא לתפילה כאשר לאחר מכן אני נוסע עם חברים. תפיסת העולם שלי אז היתה שחור לבן, הכול או לא כלום. הגבאי חייך ואמר במאור פנים: 'מה הקשר? תעשה מה שאתה יכול. תבוא לתפילות, בלי קשר לדברים אחרים'. דבריו של הגבאי נתנו לי תחושה שאני רצוי וקירבו אותי, ובאמת התחלתי להגיע יותר לבית הכנסת.

לקראת השחרור מהצבא חשתי שעלי למצוא את דרכי. ברור היה לי שאמשיך ללימודים גבוהים בטכניון באוניברסיטה, אך קודם ביקשתי ללמוד שנה בישיבה, כדי לקבל 'ראש תורני': לדעת מה זו גמרא, מה זו תפילה, לספוג ערכים והרגלים. השנה הזו תרמה לי המון וגיבשה את תפיסתי היהודית. באביב הקרוב אני מתחיל בעזרת ה' ללמוד הנדסה בטכניון ונכנס לארבע שנות לימוד מפרכות עד לתואר, במסגרת ההשתדלות שלי לפרנסה, אבל גם שם, ובכל מקום שבו אהיה, אני רואה את עצמי כשגריר של בורא עולם וכמי שמנגיש את התורה והמצוות לכל יהודי בסביבה שבה אני נמצא. אין כוונתי, חלילה, למיסיונריות, אלא להיותי מוקד ידע לאנשים שמתעניינים. בסוכות האחרון, למשל, צעדתי בשבילי הקיבוץ כשבידי ארבעת המינים. כמה חברים שהתעניינו 'מה זה הענפים הללו שאתה מחזיק' זכו להסבר וגם למצוות נטילת אתרוג ולולב.

בעצם לכל אחד ואחת מאיתנו יש מקום בבית הכנסת, בבית המדרש ובכלל בעולם היהדות. אנחנו רצויים, ויש לנו את כל הזכות שבעולם לדרוש לעצמנו את המקום שלנו, גם אם מישהו יגיד או ישדר לנו אחרת. הישיבה היא אחת המקפצות בדרך אל המקום הזה.

אנשים רבים שמתקרבים ליהדות, אינם חושבים שמתאים להם להיכנס לישיבה ולהקדיש את כל ימיהם לתורה, אך עצתי להם היא להקדיש לפחות שנה – אפשר לקרוא לזה 'שנת ישיבה' - כדי להיכנס לעולם התורה ברגל ימין. הערכים וההרגלים שרוכשים בשנה זו, מלווים ועוזרים כל החיים.