פרשת ואתחנן

שבת פרשת ואתחנן

שבת פרשת ואתחנן 

מקרא ותרגום | ערכים | על החשיבות של קיום המצוות - מאת הרב אריה קרן שליט"א |עונג שבת | אני כאן בזכות קריאת שמע 

ציורי  תנ"ך/ "אין עוד מלבדו"/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת, כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקים:  אֵין עוֹד, מִלְּבַדּוֹ".

 

[דברים ד, ל"ה]

 

 

ציורי תנ"ך/ משה מזכיר לעם את מעמד הר סיני/ ציירה: אהובה קליין ©

 

"ה' אֱלֹקינוּ, כָּרַת עִמָּנוּ בְּרִית--בְּחֹרֵב..."

 
[דברים ה, ב] 

 

ציורי תנ"ך/ השיבה אל ה' בְּאַחֲרִית, הַיָּמִים / ציירה: אהובה קליין©

"בַּצַּר לְךָ--וּמְצָאוּךָ, כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה; בְּאַחֲרִית,

הַיָּמִים, וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְּקֹלוֹ".

[דברים ד, ל]

  

ציורי תנ"ך/ תחנוני משה להיכנס לארץ / ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 

 

ציורי תנ"ך/ שריפת עבודה זרה/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד] 

 

ציורי תנ"ך/ מבשרת

ירושלים על פי חזון ישעיהו/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

 
"על הר גבוה עלי- לך מבשרת ציון.." [ישעיהו מ, ט - י]
 
 ציורי תנ"ך/ זכירת חסדי ה' / ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 
 
 
אהובה קליין:
 
 
משה משקיף על ארץ ישראל:"עלה ראש הפסגה ושא עינך ימה וצפונה ותימנה ומזרחה וראה בעינך..." [דברים ג, כ"ז]

ציירה: אהובה קליין (c) 

ציורי תנ"ך/ "שאו מרום עינכם.." /ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

 

פרשת ואתחנן - חלק ג - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת ואתחנן - חלק ג - הרב אריה קרן שליט"א

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

אנכי עמד בין ה' וביניכם (ואתחנן ה-ה)

ה"אנוכיות" – ה"אני" של האדם היא היא המחיצה העומדת בין ה' וביניכם. כל זמן שהאדם נתון תחת שלטון ה"אני" שלו, איננו מסוגל להגיע עד האלוהות....

פנים בפנים דבר ה' עמכם וכו' (אתחנן ה-ד)

 וקשה הרי בפרשת כי תשא נאמר הראני נא את כבודך והשיב לו הקב"ה וראית את אחורי ופני לא יראו, וא"כ כיצד כתוב כאן שפנים בפנים דבר ה' עמכם במעמד הר סיני, ואמרו חז"ל כאן קודם החטא וכאן לאחר החטא, שקודם חטא העגל יכלו בני ישראל להגיע למדרגה של פנים בפנים דבר ה' עמכם, אבל לאחר החטא אי אפשר להגיע לאותה מדרגה, אלא רק בבחינת וראית את אחורי ופני לא ראו (וידבר יוסף).

לא תשא את שם ה' אלוהך לשוא כי לא ינקה...(אתחנן  ה-יא)

כי לא ינקה ה' וגו, והפסוק מסביר ואומר שאינו דומה עוון זה לעונות אחרים כגון ע"ז ועבירות אחרות שאדם מביא קרבן ומתכפר שכן על עבירה זו לא ינקה ה',. וכן אתם רואים שבכל עבירות לא פירש התורה העונש. ואילו בעבירה זו נאמר כי לא ינקה ה',. ועוד שבכל עבירות אין נפרעים מיד, אלא הקב"ה מאריך אף עד שנים ושלשה דורות, ואילו בעבירה זו נפרעים מיד, כיון שיש בזה משום חילול השם.

ובפסוק לא תשא וגו' יש י''ז תיבות כמנין טו''ב. ללמדנו שכל הנשבע לשוא נעקר מטוב העו"ה וכל הנזהר בשם שמים שלא להוציאו לשוא ושלא

שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אלהיך (ואתחנן  ה-יב)

ואם היו ישראל שומרים היום ב' שבתות כהלכתן היינו נגאלים מיד. ושקולה שבת כנגד כל מצות התורה. וכל השומר שבת כהלכתה כאילו קיים כל התורה כולה. ולכן אומר המדרש שאל יעלה בדעתנו שלרעתנו ניתנה השבת, שלא ניתנה אלא לטובתנו. והראיה, שכל המשמר את השבת לקדשו במאכלנו ובמשתה ובכסות נקיה והוא מענג את נפשו, הקב"ה פורע לו שכר טוב בעוה"ז, כמו שנאמר: "אז תתענג על ה'" (ישעי' נח).

ויש לכם לשאול וכי כיצד היה הדבר עולה על דעתנו שלרעתנו ניתנה לנו השבת, שהיה צריך לומר שלטובתנו ניתנה.

אבל עליכם לדעת שאמרו חז"ל כל המחלל השבת כאילו עובד עבודה זרה. ואם כן אנו עלולים לטעות ולומר שניתנה לרעתנו כדי להעניש אותנ בעוה"ב בעונש חמור כעובד ע"ז. לכן בא הקב"ה והודיע לנו שלטובתנו ניתנה השבת כדי לתת לנו שכר טוב, שכל המשמר את השבת כאילו קיים את כל התורה. והראיה, שאפילו מי שמענג את השבת במאכל ובמשתה ובכסות נקיה עתיד לקבל שכר טוב בעוה"ז, כמו שנאמר אז תתענג על ה'.

ואין האש מצויה לכלות יבש ולח אלא בעון חלול שבת. שכן מצינו בירמיה שהוכיח את ישראל בשם ה' שאם לא יחדלו מלחלל השבת: והצתי אש בשעריה ואכלה אמרנות ירושלים ולא תכבה (ירמיה יז). וכך עונשו של המחלל שבת בגיהנם שבכל ערב שבת יוצא הכרוז ומכריז על שעת קבלת שבת, וכל דרי הגיהנם משתחררים מעונשם של הרשעים, כיון שזכות השבת מגינה עליהם. אבל אלו שחיללו שבת אינם משתחררים מדין גיהנם, ואז שואלים הרשעים למה אין מנוחה לאלו ועינים להם המלאכים ואומרים: דעו שהללו כפרו בהשי"ת ולא שמרו שבת, ולכן אין להם מנוחה, וניתנת רשות לכל הרשעים לילך ולראות כיצד הם נידונים ביום השבת. ויש שם מלאך מיוחד שנותן אותם לגיהנם לעיני כל הרשעים. והם רואים אותם נידונים בתולעים היוצאים מגופם ובאש. וכל הרשעים מקיפים אותם ואומרים: רשע פלוני כפר באלקי ישראל ובתורה. מוטב היה אילו לא היה בא לעולם.

והטעם שנידונים באש ואין להם מנוחה, אפילו בשבת, כיון ששקולה שבת כנגד כל התורה, והתורה נמשלה לאש, כמו שנאמר מימינו אש דת למו (דברים לב). ומי שמשמר השבת התורה מגנה עליו. ומי שאינו משמר שבת אין התורה מגנה עליו.

באחד הפעמים כאשר נסע רבי שלום דובער מלובביץ לחוץ לארץ, למעינות מרפא, הוא נפגש עם יהודי אחד שבימי ילדותו היה פעם בלובביץ. היה זה בעת שאביו חסיד לובביץ הביאו פעם לרבי כדי לקבל ממנו ברכה. כששמע היהודי שהרבי נמצא בעירו הוא נזכר בגעגועים בימים שעברו ובא אל הרבי לקבל פניו.

הרבי קבלו בסבר פנים יפות, ושוחח עמו על מצבו ועסוקיו, הוא סיפר לרבי כי הוא מתעסק בעסקי מסחר. הוא מקבל סחורות ברכבת ודואג להעבירם לבעליהן. עוד סיפר היהודי כי עסקו גדול וכי הוא מצליח בו מאוד.

שאלו הרבי: "כיצד אתה נוהג בשבת?"

השיב האיש בפשטות, כי אין בררה והוא מוכרח לעבוד גם בשבת.

אמר לו הרבי, "הרי אפשר להמתין יום אחד ולשחרר את הסחורות ביום ראשון?"

הסביר לו האיש שאי אפשר את הסחורות שהגיעו בשבת חייבים לשחרר בשבת אחרת יהיה לו נזק כספי גדול.

המשיך הרבי ושאלו הרי אפשר למסור את שחרור הסחורות לגוי? השיב לו האיש כי אינו יכול למסור את העבודה לאיש שאינו בקי במסחרו. שוב הציע הרבי כל מיני עצות כיצד יוכל להשתחרר מעבודתו בשבת, אך היהודי על כל עצה מתרץ כיצד לא יתכן הדבר.

אמר לו הרבי "אם באמת אין עצה להזהר מחלול שבת, בעסק כזה, הרי שאתה מוכח להפסיק ולעזוב את העסק הזה".

"לא רבי", השיב האיש "נתח שמן הוא העסק הזה ואי אפשר להסתלק ממנו".

השיב הרב:

"עתה אני מבין סוק אחד בתורה "לא תביא אתנן... ומחיר כלב בית ה' אלקיך" נראה לנו חלק פסוק לא מובן מודע אסור להביא קרבן שנקנה מהמחיר שנמכר כלב, במה חטא הכלב?

אלא שהכלב, אף על פי שהוא ידיד נאמן של בעל הבית ומאד מסור לבעליו, בכל זאת אם יראה מרחוק איזה נתח שמן, יעזוב מיד את בעל הבית וירוץ אל הנתח השמן (613 סיפורים על תרי"ג).

מוהרא"ש נ"י אמר, אשר אם היו בני אדם יודעים אל אילו אורות צחצחות יכולים לזכות על ידי שמירת שבת קודש, ולהיות בשמחה בשמחת השבת, אזי היו רוקדים כל השבת, והיו מחכים כל השבוע בכליון עינים שכבר תבוא שבת, כי בשבת נתגלים אורות כאלו, שאפילו הכי גרוע שבעולם יכול לשוב על ידי אורות השבת, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (שבת קיח) כל המשמר את השבת כהילכתו, אפילו מי שהוא עובד עבודה זרה כדור אנוש מוחלין לו, כי בשבת נפתח אור כזה, שמעור את כל הקליפות והסטרא אחרא. ועל כן מי שיודע שפגם הרבה בחייו, עליו למסור נפשו בעבור קדושת שבת, וישמור את השבת בשמחה עצומה (אמרי מוהרא"ש חלק ב' סימן תש"ט).

(שבת קיז) כל המענג את השבת, נותנים לו נחלה בלי מצרים, כי על ידי עונג שבת שמתענג בשבת קודש, נתרחב מומו ודעתו וזוכה לישוב הדעת, כי כל ימות השבוע האדם טרוד בצרותיו וביסוריו ובהרפתקאותיו שעוברי עליו, מחובות שהוא צריך לשלם, ומעניות ומדחקות וממרירות שעוברי עליו בחייו הפרטים והכלליים, אבל תכף ומיד כשזוכה לשמור שבת קודש, זוכה להגיע לנחלה בלי מצרים והוא בן חורין, שאין חסר לו שום דבר, ועל כן כל אלה שזוכים לשמור שבת קודש בשמחה ובטוב לבב, נתרחב להם מוחם ודעתם, וזוכים לישוב הדעת, ואינם מבוהלים ומבולבלים, אדרבה הם חיים חיים טובים, ערבים ומתוקים. ואם הייתם יודעים, יהודים יקרים, את  יקרת שבת, אז הייתם שומרים את השבת בשמחה רבה, והיה נמשך עליכם אור וזיו וחיות ודבקות הבורא יתברך שמו, כי הכל תלוי כפי שמחת השבת, כי עיקר שלמות קבלת שבת הוא כפי השמחה שמקבלים אותה, ועל כן אמרו חכמינו הקדושים (שבת קיח) כל המענג את השבת נותנם לו משאלות לבו, בזה שאדם מענג את השבת ושומר אותה, אין דבר בעולם שלא יקבל. אך הסטרא אחרא והקליפות  יודעים שסוד קיום על ישראל הוא על ידי שמירת שבת, לזאת הם עומדים מאוד מאוד על נשמות ישראל שתחללנה את השבת, כי בו ברגע שמחללים את השבת בפרהסיה, אזי נעשה כגוי גמור, ויינו יין נסך, וענשו הוא סקילה, ואין על זה שום מחילה, ולכן ראו יהודים יקרים מה לפניכם, איך שהערב רב, שהם אומות העולם שנתבוללו בינינו, מוליכים אותנו שולל, ומסיתים ומדיחים נגדו יתברך ונגד קדושת השבת, וגורמים שנשמות  ישראל תחללנה בעוונותינו הרבים, את השבת קודש ועל ידי זה תנתקנה את עצמן מעצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, שהוא גלוי השבת קודש. ואנו רואי במציאות, שהקליפות והסטרא אחרא, שהם הערב רב הגויים שנתערבו בין נשמות ישראל במשך הדורות ונתבוללו  יחד, הם הם המסיתים והמדיחים את נשמות ישראל לחלל את השבת קודש שהיא שמו יתברך, ועל כן לא בחינם עוברים על נשמות ישראל צרות ויסורים ופחדים מאומות העולם, כי בו ברגע שזוכים לשמור שבת קודש ולא לחללה, אז שום אומה ולשון אינן יכולות  לשלוט בהם, ועל כן, יהודים יקרים, ראו לעשות כל מה שביכלתכם ולשוב בתשובה שלמה על חלול שבת, אשר חלתם עד עכשיו את השבת קודש הן נסיעות שנסעתם, הן בהדלקת אש והן בכל מיני בלויים שביליתם בחלול שבת, ותחזרו בתשובה שלמה, ואז שום אומה ולשון לא יכולו לכם. כי כל זכות ארץ  ישראל שמגיעה לעם ישראל היא רק בזכות שמירת שבת, כמאמרם ז"ל (בראשית רבה מו, ז) אם מקבלים בנים את השבת הם נכנסים לארץ, אם לאו אין נכנסים, כי ארץ ישראל ושבת והקדוש ברוך הוא ועם ישראל הם אחד, על כן בזה שאנו זוכים לשמור שבת קודש, אז מגיע לנו לקבל את ארץ  ישראל, ושום אומה ולשון לא יכולים לנו, ולא גלו ישראל מהארץ הקדושה אלא בשביל חלול שבת, וכן אמרו חכמינו הקדושים (שבת קיט) לא חרבה ירושלים אלא בשביל שחללו בה את השבת וכל זה גורמים הקליפות והסטרא אחרא, המעלימים ומכסים ומסתירים את אמיתת מציאותו יתברך, שהם הערב רב שנתערבו בין נשמות ישראל, שמסיתים  ומדיחים את כל אחד ואחת מבני ישראל להתרחק ממנו יתברך, וגורמים זלזול בקדושת שבת קודש, עד שנדמה לאדם "מה כבר יכול להיות אם אסע בשבת, או אעשן בשבת או אדליק אש בשבת", חס ושלום, ובאמת בזה שמחללים את השבת, עוקרים את עצמם לגמרי מאין סוף ברוך הוא. ועל כן, בני ובנותי היקרים, חוסו וחמלו על נפשותיכם ועל נפשות בני ביתכם ועל נפשות ילדיכם, ותתחילו לשמור שבת קודש, ואז תראו איך שהשבת תשמור עליכם, כי השבת היא בת זוגן של ישראל.

עליכם לדעת, כי שבת היא מעין עולם הבא (עין בראשית רבה יז, ז) מי שזוכה לשמור שבת קודש, מרגיש כל מיני תענוגים, ערבות וחיות ודבקות, כי השבת היא אלקותו יתברך, הינו הקדוש ברוך הוא נתלבש עצמו בשבת, ואז מרגיש את אמיתת מציאותו יתברך, כי אז מקבלים נשמה יתרה, כמו שאמרו חכמינו הקדושים (ביצה טז) נשמה יתרה נותן הקדוש ברוך הוא בערב שבת, ולמוצאי שבת נוטלה ממנו, ועל כן, יהודים יקרים. תשתדלו לשמור שבת קודש, כי בזה שתשמרו שבת קודש, תזכו להצליח בכל מעשה ידיכם, ותתברכו בשפע ברכה והצלחה, כמאמרם ז"ל (ירושלמי ברכות ב, ח) "ברכת ה' היא תעשיר" (משלי י, כב) זו שמירת שבת, כי כשאדם זוכה לשמור שבת קודש, נמשכת עליו ברכה והצלחה בכל מעשה ידיו.

נצטט מאמר מקונטרס נרות שבת על מעלת הדלקת נרות עליך לדעת כי הדלקת "נרות שבת" לאשה, היא חובה (שבת כה) ולכן ראי להזהר מאד מאד במצוה היקרה הזו שמסרו לך, והיא הדלקת "נרות שבת" כי אז בעת שאת מדלקת הנרות, את ממשכת את אור השבת בתוך הבית, כי הדלקת נרות היא הקדושה הראשונה של שבת (לקוטי הלכות דינים הלכה ג אות כד) היות שהמצוה הראשונה בתחילת כניסת השבת היא הדלקת הנרות, שמדליקין אותן בתוספת שבת, בעת שמוסיפים מחול על הקדוש, כי נר של שבת זה סוד אור האמת, שהוא עיקר האור המאיר, ועל כן נתנה מצוה זאת לאשה דיקא, כי היא כבתה נרו של עולם, לפיכך תדליק נר של שבת. כמאמרם ז"ל (בראשית רבה, פרשה יז, סימן ח') מפני מה נתנה לה מצות נר שבת? מחמת שכבתה נשמתו של אדם הראשון, לפיכך נתנה לה מצות נר שבת כי אדם הראשון נברא להאיר את אור האמת בעולם, לגלות ולפרסם לכל את אמיתת מציאותו יתברך, לידע שאין שום מציאות בלעדיו יתברך כלל, והוא יתברך מחיה ומהוה ומקיים את כל הבריאה כולה, ודומם, צומח, חי מדבר הם עצם עצמיות חיות אלקותו יתברך, אשר זה אור האמת, שאדם הראשון היה צריך לגלות  לכל העולם כולו, אך האשה שנתעתה בשקר של הנחש, ונטתה מן האמת, כי כל הסתת עצת הנחש היתה על ידי שקר, שאמר לה (בראשית ג, א-ד-ה) "אף כי אמר אלהים לא תאכלו מכל עץ הגן וגו', ויאמר הנחש אל האשה לא מות תמתון, כי יודע אלוהים כי ביום אכלתכם ממנו ונפקחו עיניכם והייתם כאלקים יודעי טוב ורע" וגו'. נמצא, שעיקר הפגם של חוה היה שנטתה מן האמת לשקר, ועל כן כבתה נרו של עולם שהוא אור נשמתו של אדם הראשון, שנברא להאיר את אור האמת בעולם, לכלות לכולם אשר אין בלעדיו יתברך כלל, אך הנחש הסית את חוה בדברי שקר, והיא הסיתה את בעלה, בכן ניתן לה תקון להדליק נר של שבת. וכן אמרו (אוצר המדרשים) אדם הראשון נרו של עולם, וכיון שכבתו אשתו נתחיבה בהדלקת נר שבת. ובזה שהאשה מדלקת "נרות שבת", היא מתקנת מה שקלקלה חוה. על כן מצות הדלקת "נרות שבת" חשובה ויקרה מאד לאשה, ואז הוא עת רצון גדול בשמים, ויכולה האשה לפעול אצלו יתברך כל מה שצריכה. ולכן, בתי היקרה, בעת שאת מדלקת "נרות שבת", תבקשי אז ממנו יתברך כל מה שאת צריכה ברוחניות ובגשמיות, כי התפילות שתתפללי אז אליו יתברך מקובלות ומרוצות בשמים עד מאוד, וראוי לך לעמוד לפני הנרות ולשפוך שיח ותפילה אליו יתברך בלשון שאת רגילה בה, ולבקש אז על בעלך, וכן על הילדים, כי התפילה באותה שעה רצויה בשמים. ואם אין לך עדין ילדים עכשיו בעת הדלקת "נרות שבת" את יכולה לפועל אצלו יתברך להתברך בפרי בטן כמאמרם ז"ל (שבת כג) אמר רב הונא, הרגיל בנר, הויין ליה בנים תלמידי חכמים, כי דיקא עכשיו בעת שאת מדלקת את "נרות שבת", את מאירה את אור האמונה, אור האלוקות בכל העולם כולו, ולכן זכותך גדולה מאוד, ואז הוא עת רצון גדול בשמים. וכתב רבנו בחיי (פרשת יתרו) ראויה האשה להתפלל להשם יתברך בשעת הדלקת נר של שבת, שהיא מצוה מוטלת עליה, שיתן לה השם יתברך בנים מאירים בתורה, כי התפילה יותר נשמעת בשעת עשית מצוה, ובזכות נר שבת שהוא אור, תזכה לבנים בעלי תורה שנקראת אור, שנאמר (משלי ו) "כי נר מצוה ותורה אור" ועל כן ראי, בתי היקרה, להזהר מאד מאד במצוה היקרה הזו של הדלקת "נרות שבת", ותזהרי בזה בכל שבוע בזמן כניסת שבת, והוא עשרים דקות קודם השקיעה (ויש מחמירים להדליק גם קודם לזה, והכל כפי מנהג המקום). וראוי ונכון להתלבש בגדי שבת לפני ההדלקה, כי אז האשה מקבלת פני השכינה, ומצוה להדליק את הנרות סמוך לשלוחן שסועדים עליו, כדי שיקדשו ויאכלו לאורם, וזה בכלל עונג שבת, וזה מסוגל מאד לשלום בית כמאמרם ז"ל (שבת כג) נר ביתו עדיף משום שלום ביתו ואמרו (שם איכה ג, יז) "ותזנח משלום נפשי נשיתי טובה" מאי ותזנח משלום נפשי? אמר רבי אבהו זו הדלקת נר בשבת כי כל הצרות שהאשה סובלת, ואין לה שלום בית, ואין לה מזל והצלחה בבית הכל מפני שאינה נזהרת בהדלקת "נרות שבת" ועל כן ראי, בתי היקרה, להזהר מאד להדליק בכל שבוע בערב שבת "נרות שבת" ועל ידי זה תמשיכי על עצמך חסד ורחמים, ובפרט אם תנצלי את הרגעים הקדושים האלו, של הדלקת "נרות שבת" ותשפכי שיח ותפילה אליו יתברך, ותבקשי ממנו יתברך כל מה שאת צריכה, אז לא תזוזי משם עד שתראי ישועה אשרי האשה הנזהרת בהדלקת "נרות שבת". בארעא (שיהיו נרות המאירים את העולם בתורה וביראה, וירבו שלום בעולם), ויהיבת לבעלה אוכא דחיין (ונותנת לבעלה אריכות ימים), בגין כך בעיה לא זההרא בה (ובשביל זה אשה צריכה להזהר מאד בהדלקת נרות שבת) ולכן ראי, בתי היקרה, מה לפניך, איזו זכות יש לך להדליק "נרות שבת" בכל שבוע. ומצד הדגין הוא, שהאשה תדליק לפחות שני נרות אחד כנגד זכור ואחד כנגד שמור, וכן נגד איש ואשה, כי לאיש יש רמ"ח איברים, ולאשה יש רנ"ב איברים, ופעמים נ"ר עולה חמש מאות כמספר רמ"ח רנ"ב ביחד, ולכן אז הוא עת רצון גדול בשמים לאשה לפעול אצלו יתברך, שיהיה לה שלום בית, ותרבה להתפלל על עצמה ועל בעלה, ותשיח ותדבר אז אליו יתברך בלשון שהיא רגילה בה, כי התפילות שהאשה מתפללת בעת הדלקת "נרות שבת" מאד מקובלות ומרוצות בשמים, ויש שנזהרים מאוד ששני הנרות האלו יהיו של שמן זית דיקא, ויש שמוסיפים עוד ארבעה נרות של חלב, כנגד ארבע אותיות של הוי"ה ברוך הוא יתברך שמו, וכך כל אשה נשואה מדלקת מהשבת הראשונה של הנשואין, ואחר כך כשנולדים ילדים, מוסיפים על כל בן ועל כל בת נר אחד (ויש שמדליקים שבעה נרות של חלב, ויש שמדליקים עשרה נרות של חלב, והכל כפי המנהג), ועל כל פנים לא תחסיר האשה משני נרות של שמן זית. ואמרו חכמינו הקדושים (תנחומא מצורע) מנין שחייב אדם להיות זריז ומזורז בהדלקת הנר? שנאמר "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח) זו הדלקת הנר, ולמה נמסרו לאשה, אמר הקדוש ברוך הוא היא כבתה נרו של עולם, דכתיב "נר אלהים נשמת אדם" (משלי כ), לפיכך תשמור מצות נר. ומאחר שהזכיר חוב על האדם להיות זריז ומזורז בהדלקת הנר, לכן נוהגים שהבעל מסדר את הנרות ומכינם והאשה מדלקת אותם, ויש בזה סוד גדול, כי על ידי זה הם מתאחדים יחד, והיא סגולה גדולה לשלום בית, אשרי מי שנזהר בזה.

שמור את יום השבת לקדשו... ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך... וזכרת

כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה

על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (ואתחנן ה, יב-טו)

בדברות הראשונות אומר הכתוב לגבי שבת: זכור את יום בשבת לקדשו, ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך... כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" (שמות, יתרו, כ, ח-יא).

ההבדלים הבולטים לגבי מצות שבת בין הדברות הראשונות והשניות הם, שבראשונות נאמר: "זכור את יום השבת", והטעם - כי ה' שבת בבריאת העולם ביום השביעי. ובדברות השניות נאמר: "שמור את יום השבת לקדשו", והטעם - יצאת מצרים. ננסה לעמוד על השינויים הללו.

מצינו במדרש אגדה (דברים ואתחנן ה, ו)למה חזר עשרת הדברות? לפי שעשרת הדברות הראשונים היו כתובות בלוחות הראשונות, ואלו נכתבו בלוחות האחרונות, ע"כ. לפי מדרש זה, מה שנכתב על הלוחות הראשונים מובא בפרשת יתרו, וזה היה לפני חטא העגל. ואילו מה שנכתב על הלוחות השניים מובא בפרשת ואתחנן, וזה היה לאחר חטא העגל. הפירוש "תורה תמימה" (שמות, כי תשא לא, טו) מצא שינוי לשון נוסף בציווי שבת. בפרשיות יתרו-ואתחנן כתוב: "ששת ימים תעבוד ועשית" ומסיים: "וביום השביעי שבת", וזה לעומת מה שכתוב במקום אחר: "ששת ימים תעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קודש שבת שבתון" (שם, ויקהל לה, ב). כלומר, כל מקום שכתוב "תעבוד" או "יעשה", כלומר, שאחרים יעבדו עבורך, מסיים הכתוב שיום השביעי "שבת שבתון", וזה פלא. את ההבדל הזה מסביר בעל ה"תורה תמימה" על פי המכילתא (שמות כי תשא) על הכתוב: "ששת ימים יעשה מלאכה" (שם לא, טו), וכתוב אחר אומר: "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך" (שם, יתרו כ, ח)? כיצד יתקיימו שני כתובים הללו? אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - "ששת ימים יעשה מלאכה", מלאכתן נעשית על ידי אחרים, וכן הוא אומר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם ובני נכר איכריכם וכורמיכם" (ישעיה סא, ה). וכשאין ישראל עושין רצונו של מקום - "ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך"; מלאכתן נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה' בך" (דברים, כי תבוא כח, מח), ע"כ.

לפי המכילתא הנ"ל אומר בעל ה"תורה תמימה", כשהמלאכה בששת ימי המעשה נעשית על ידי אחרים, הוו אצלו ימי החול גם כן שביתה, כי הלא הוא בעצמו אינו עושה בם מלאכה, אם כן הוי אצלו יום ה'שבת' ל'שבת שבתון', כי צריך להוסיף שביתה על ימי החול.

מה שאין כן אם הוא עושה מלאכתן בעצמו, הוו ליה ימי החול לימי עבודה, ויום השבת רק שביתה מעבודה, ותו לא. לפיכך, היכן שכתוב תעשה או יעשה - על די אחרים, סיים במעלת יום השביעי שהוא "שבת שבתון", מה שאין כן היכן שכתוב בנוכח: תעשה, תעבוד, סיים במעלת יום השביעי שהיא "שבת", ותו לא, ע"ש.

לפי האמור לעיל, ישנם שתי דרגות בשמירת שבת: אם זכו ישראל ומלאכתן נעשית על ידי אחרים, ואם לא זכו, יעבדו כל ששת ימי החול ושבת היא המנוחה.

בצירוף כל האמור לעיל אולי אפשר לומר שישנו הבדל בציווי השבת בין לפני חטא העגל -שנכתב על הלוחות הראשונים, לבין ציווי השבת לאחר חטא העגל - שנכתב על הלוחות השניים. כי כידוע היו בלוחות הראשונים סגולות מיוחדות שלא היו בלוחות השניים, כפי שנאמר בגמרא (עירובין נד ע"א) על הכתוב: "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות" (שמות, כי תשא לב, טז), אמר רבי אלעזר: מאי דכתיב: "חרות על הלוחות"? - אלמלי לא נשתברו לוחות הראשונות, לא נשתכחה תורה מישראל.

ועוד נאמר זכור את יום השבת לקדשו (שמות כ-ח)

כלומר, יום השבת הוא יהא הקובע לך באיזה עסק לעסוק, ולפי מנוחת או טרדת השבת תקבע אם תקבל את עסקך. ובדוק והתבונן: אם זה עסק שאינו גורם טרדה ליום השבת - עסוק בו, ואם גורם טרדה - חדל ממנו. ובה הנך מקיים "זכור את יום השבת לקדשו", שכבר בימי השבוע, השבת היא המובילה שלך בכל עסקיך, ורק לפי שמירת השבת הנךקובע את עסקיך. הרי שבזה שאתה זוכר את יום השבת לקדשו בכל ששת ימי המעשה. (אות ישראל)

אולם הזוכה כן להרגיש הרגשה נפלאה ומחודשת בנפשו ביום שבת קודש, וזאת על ידי היותו ראוי לה בהכנתו את עצמו, הרי שבמילא הוא מתירא כל ימות החול חלילה מלחטוא או לירד בעבודת ה', כיון שיודע שבשביל כך - לנועם ה' לה זכה ביום שבת הקודם – לא יזכה לה ביום שבת הבא, וצר לו מלהפסיד עונג זה שאמרו חז"ל: שבת - אחד מששים מעין עולם הבא (מדרש אותיות דרבי עקיבא). והמתירא באמת כל ימות החול שלא יפסיד את עונג השבת, זהו מבחן שאכן זכה להשיג נועם ה' ביום שבת. אבל, הלא מתירא בימות החול ואין בדעתו על יום השבת, אלא יכנס לשבת באשר הוא שם - זאת לסימן שאין בידו השגה של ממש, ולכך אין מתירא ממפסידיה, ואין משתדל להשיגה. ועל זה דרשו דורשי רשומות על פסוק "שבת משוש לבנו נהפך לאבל מחולנו". "שבת" שהוא "משוש לבנו" - שמחת כל יהודי ויהודי, שהרי מעין עולם הבא, יום שבת ומנוחה, ואם כן צריך להיות השבת יום שמחה ועונג לכל יהודי, ואם כן, מדוע "נהפך לאבל" – שאין מרגישים בו שום שמחה אלא כיום רגיל? התשובה לכך - "מחולנו" - בגלל ימות החול שעברו עלינו, שלא נזהרנו בהם בכשרון המעשים ובנקיון כפים ודקדוק המצות. אם כן, אין לנו את ההכנה הראוי ליום השבת, ולכך נהפך לנו יום השבת מיום שמחה ליום אבל, חס וחלילה.

ונראה מה שנקט הפסוק "לאבל" מחולנו, לא בהכרח כונתו "אבל" ליום צער, כי יתכן והאדם אין לו צער ביום השבת, וגם אין לו השגת נועם ה', שזהו בדרך כלל המצב לאיש הפשוט, שהשבת אצלו יום מנוחה ותו לא, אלא דימה זאת לאבל מצד היותו שובת ממלאכה ובטל ממנה, לפי שאסורה עליו. ולכך דומה האדם ביום השבת כאבל שאסור במלאכה ובטל כל היום כן מעסק מלאכה והן מעסק התורה, והרי הוא כאבל מצד היותו שובת ובטל. ועל פי זה יבואר זכירת השבת מימות החול והיא אחד מעשר זכירות, והיינו לזכור להזהר מלחטוא בימות החול וכי אז תיפגם הארת השבת. (אות ישראל)

העסק את השבת בתורת "שותף" לעסקיך, ותתברך

הרבי השני מאלכסנדר, בעל "ישמח ישראל", היה מקבל קבל במשך שעות רבות. המונים נהרו אליו מכל רחבי המדינה והוא היה מאזין לבעיותיהם, משתתף בצערם ומברך אותם. בחכמתו הגדולה אף ידע להשיא עצה לכל דורש ולהנחותו בדרך בה ילך. איש אחד, שבא אל הרבי, התלונן בפניו שיש לו חנות ואין לו פרנסה ממנה. הפדיון מועט ובקושי הוא מספיק לכסות את ההוצאות. הבין הרבי מתוך דבריו שהוא פותח את חנותו גם בשבת, ואמר לו: "אם אתה מסכים לקחת אותי לשותף בחנותך בלי שאשקיע בה סכום כלשהו, בחלק של חמישה עשר אחוזים ממנה, אני מבטיח לך שתהיה לך פרנסה". הסכים האיש ברצון להצעת הרבי, ומיד ישבו שניהם וכתבו שטר שותפות כדין.

אחר כך אמר בעל ה"ישמח ישראל": "כיון שעתה שביעית מן העסק היא שלי, הרי אני בוחר לעצמי את יום השבת. הרוח של יום זה יהיה שייך לי, ושל ששת ימי החול יהיה שלך.

ואם כן, אני מצוה עליך שתסגור את החנת ביום השבת, שהוא שלי".

עתה ירד האיש לסוף דעתו של הרבי, ומאז סגר את חנותו ביום השבת, ואמנם שרתה הברכה במעשי ידיו והוא הצליח במסחרו.

מעשה שהיה רבי לוי יצחק מברדיצ'ב זצ"ל נודע כ"סנגורן של ישראל", והיה תמיד מתפלל עליהם ומלמד עליהם זכות.

כשחל פעם אחת ראש השנה בשבת, עמד רבי לוי יצחק לפני תפילת מוסף והתחיל להרצות טענתו לפני הקדוש ברוך הוא: "רבונו של עולם, בראש השנה זה חיב הנך על פי הדין לכתוב את כל עמך בית ישראל לחיים טובים ולשלום, כי הרי שבת קודש היום, שבו הכתיבה אסורה, ואיך יכול אתה לקיים ב'ראש השנה יכתבון' לכתוב פסק דינו של כל אחד? אבל אם תכתוב אותנו לשלום, זאת מותר לך לעשות, כי הלא פיקוח נפש דוחה את השבת...

כבד את אביך ואת אמך כאשר ציווך ה' אלהיך למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך (ואתחנן  ה-טז)

כתוב במדרש אגדה: ,על כן צוך ה' אלהיך", כשם שנצטוו במרה. לפי ששתי מצוות נצטוו ישראל במרה, ואלו הם: שבת וכיבוד אב ואם, שנאמר: "שם שם לו חוק ומשפט" (שמות, בשלח טו, כה) "חוק" זה שבת, שחייב אדם לענגו, שנאמר: "וקראת לשבת עונג" (ישעיה נח, יג) "ומשפט" זה כיבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו, שהוא גדלו והאכילו והלבישו, וכן חיוב הוא לעשות לו, ולכך נאמר: "כאשר צוך ה' אלהיך" בכיבוד אב ואם, ע"כ.

ובמדרש תנחומא ישן (שמות, בשלח אות יט) דורש: "חוק" זה כיבוד אב ואם, ע"כ. ונשארו המפרשים בצריך עיון מדוע כיבוד אב ואם זה חוק, והרי לפי המדרש אגדה הנ"ל וכן על פי הסברא, "משפט" הוא כבוד אב ואם, שהדין נותן שיכבדנו שהוא גדלו והאכילו והלבישו?

והנה, אמרו חז"ל בגמרא קידושין (לא ע"א) שאלו את רב עולא: עד היכן כיבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד באשקלון ודמא בן נתינה שמו, פעם אחת בקשו חכמים פרקמטיא בששים ריבוא שכר, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו שהיה ישן, ולא ציערו. אמר רב יהודה אמר שמואל: שאלו אחר רבי אליעזר: עד היכן כבוד אב ואם? אמר להם: צאו וראו מה עשה עובד כוכבים אחד לאביו באשקלון ודמא בן נתינה שמו, בקשו ממנו חכמים אבנים לאפוד בששים ריבוא שכר, ורב כהנא מתני: בשמונים ריבוא, והיה מפתח מונח תחת מראשותיו של אביו, ולא ציערו. לשנה האחרת נתן הקדוש ברוך הוא שכרו, שנולדה לו פרה אדומה בעדרו. מה שנאמר על פרה אדומה חק, זאת חוקת התורה כך גם כבוד הורים חק ואין רשות להרהר. נכנסו חכמי ישראל אצלו, אמר להם: יודע אני בכם שאם אני מבקש מכם כל ממון שבעולם, אתם נותנין לי, אלא אין אני מבקש מכם אלא אותו ממון שהפסדתי בשביל כבוד אבא, ע"כ.

לפי גמרא זו, השכר שקיבל דמא בן נתינה על כיבוד הורים היה פרה אדומה. ננסה להבין מדוע הגמול לכיבוד הורים הגיע בצורת פרה אדומה שנולדה בעדרו?

ה"חתם סופר" שואל, מדוע כתוב במצוות כיבוד הורים: "כאשר צוך ה' אלהיך", וכי על כיבוד הורים הקדוש ברוך הוא צריך לצוות אותנו? הרי אנו צריכים להבין מעצמנו שחייבים להכיר תודה להורינו, שהם מגדלים אותנו, מאכילים, מלבישים, מחנכים ודואגים לכל צרכנו, האם על כך צריך לצוות שנכיר תודה?! אלא מסביר ה"חתם סופר" שציווי זה נאמר בזמן המדבר. כשאנו חיים כיום חיים רגילים והורינו דואגים לכל, בוודאי שחייבים לכבדם, מה שאין כן בתקופת המדבר, מידת המחוייבות והטיפול של ההורי כמעט ולא באה לידי ביטוי, שהרי האוכל והמים ניתן לכל אחד ואחד משמים, הבגדים גדלו עם האנשים, כמו שנאמר: "שמלתך לא בלתה מעליך" (דברים, עקב ח, ד), החינוך היה ישירות ממשה רבינו על פי הגבורה. ואם כן, מצב כזה היה יכול להביא לידי מחשבה שאין חיוב בכיבוד הורים, כי כאן לא צריך כל כך להכיר תודה. לכן בא הכתוב לומר שבכל אופן הוא חייב לכבד הורים, בגלל ציוויו של הקדוש ברוך הוא, ע"כ.

מהאמור לעיל יוצא שבמצוות כיבוד הורים ישנם שני חלקים. ראשית, החלק השכלי, שהנך חייב לכבד מצד הכרת הטוב. וישנו חלק נוסף, שהוא מבחינת חוק בלא טעם, שהנך חייב לכבד את הוריך אפילו אם בפועל אתה לא נהנה מהם. כלומר, שגם בלא הגיון וטעם חייבים בכיבוד הורים בגלל שהם הולידו אותך. ולכן מובא בתנחומא ישן הנ"ל על הכתוב: "שם שם לו חוק ומשפט", ש"חוק" זה כיבוד אב ואם.

דמא בן נתינה כיבד את אביו לא רק בגלל הכרת הטוב, אלא גם מבחינת חוק בלא טעם. אם נתבונן במעשהו, הרי יתכן שכשאביו יתעורר אולי ינזוף בו על שלא העיר אותו כדי לבצע עיסקה מוצלחת, ודאי שלא יתכן ובכל אופן חושב דמא בן נתינה: אם אבא ישן, אין להעירו עבור כל הון שבעולם. זהו לכאורה כיבוד הורים לא הגיוני, אלא כיבוד הורים מבחינת חוק, ללא טעם.

ומכיון שדמא בן נתינה כיבד את אביו מבחינת חוק, זיכהו הקדוש ברוך הוא שבעדרו תיוולד פרה אדומה. פרה אדומה מסמלת את החוקה שבתורה, עשיית מצוותה' גם בלי להבין טעמם, שכן אומר הכתוב: "זאת חוקת התורה אשר ציוה ה' לאמור דבר אל בני ישראל ויקחו אליך פרה אדומה" (במדבר, חוקת יט, ב), ואומר המדרש במדבר רבה(יט, ג) רבי יצחק פתח: "כל זה ניסיתי בחכמה אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני" (קהלת ז, כג), אמר שלמה: על כל אלה עמדתי, ופרשה של פרה אדומה חקרתי ושאלתי ופשפשתי, "אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני", ע"כ.

וכעין זה מצינו במדרש תהילים (מזמור ט) על הכתוב: "ביקש קהלת למצוא דברי חפץ" (קהלת יב, י), ביקש שלמה לעמוד על עסקי פרה, דאמר רבי יצחק: כל העוסקין בפרה, מטמאין בגדים, והיא עצמה מטהרת טמאין.

מכיון שבמצות כיבוד הורים ישנו דין כיבוד הורים מצד חוקה בלא טעם, לכן, כשדמא בן נתינה כיבד את אביו נגד ההיגיון, בלא טעם, זכה שתיוולד בעדרו פרה אדומה, המסמלת חוקה בלא טעם. (מדרש אור חדש)

כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' אלקיך (ואתחנן ה-טז)

במצוות "כיבוד אב כלולה גם ההכרה בלבו של הבן שאביו הינו חשוב ונעלה. ככל שדמותו של האב חשובה יותר במחשבת הבן, כן גדולה מצוות כיבוד אב ואם שלו. נביא מעשה שקשור לענין זה.

בספר "עמוד אש" מסופר על המהרי"ל דיסקין:

כאשר ר' יהושע לייב עבר דירה בירושלים, הוא שכר אדם שיוביל את הכתבים של דברי התורה לדירה החדשה. הכתבים הכילו שתי תיבות, ור' יהושע לייב אמר לאותו אדם שיחזיק את התיבות אחת למעלה ואחת למטה ושלא ישנה חלילה את הסדר. לכל אורך הדרך היה המהרי"ל אומר לאותו אדם שיזהר לא להפוך את סדר התיבות. הסבל היה סקרן לדעת מהי סיבת הדבר, ושאל: רבי, מה יקרה אם ישתנה סדר התיבות? הסביר לו המהרי"ל: בתיבה העליונה נמצאים כתבי תורתו של אבי, בתיבה התחתונה נמצאים הכתבים שלי, לא ראוי שאפילו שעה אחת יהיו כתבי אבי תחת הכתבים שלי. (מורשת אבות)

 

בירושלמי פאה (פרק א') מסופר על רבי טרפון שהיה מכבד את אמו ביותר. בכל פעם שרצתה לרדת או לעלות  למיטה, היה מתכופף והיתה אמו עולה על גבו. פעם יצאו בשבת לרחוב ונקרעה רצועת הסנדל של אמו, התכופף רבי טרפון והניח כפות ידיו תחת רגלה וזחל כך עד לביתה. וקרה פעם שחלה רבי טרפון ושכב במיטתו, באה אמו לבית המדרש ובכתה לחכמים שיתפללו על בנה, ואמרה להם: "שמכבד אותה בצורה מיוחדת וכו'". שאלוה חכמים: "וכי איך הוא מכבד אותך?", ענתה להם: "כך  וכך עושה לי בעלותי למיטה, וכן בירידתי, וכך עשה עמי בשבת, ולא חס על כבודו". אמרו לה חכמים: "אפילו עשה לך פי אלף לא הגיע לקיום חצי ממצווה זו". (כותונת פסים)

כבד את אביך ואת אמך (ואתחנן ה-טז)

שקועים היו ה"יהודי הקדוש" מפשיסחא ותלמידיו בלמוד, והנה הגיע ענין קשה מאד. התעמק הצדיק בלמודו, וכלל לא חש בנעשה סביבו. כל אותה עת ישבו סביבו התלמידים והמתינו עד אשר ימשיך רבם בשעורו. ואולם, עיונו של הצדיק באותה סוגיה חמורה ארך זמן רב.

לפתע חש אחד התלמידים הממתינים ברעב. אמר אפוא לנפשו: 'בודאי יוסיף הרבי להגות בסוגיה עוד זמן רב. בינתיים יכול אני למהר לבית אמי ולטעום דבר מה על מנת להשקיט את רעבוני. עתה, מציק לי הרעב ומונע ממני להתעמק בלמוד. ואם לא אוכל כעת כיצד אצליח להתרכז בלמוד מאוחר יותר?'

ובמחשבה זו מיהר אל ביתו, אכל דבר מה ופנה לשוב אל בית המדרש. עודנו על סף הבית, וקולה של אמו השיגו: "אנא, בני, התוכל לעלות אל עלית הגג ולהוריד חבילת שחת? הן יודע אתה, בני, שאינני מסוגלת לטפס עד לגג, וכה זקוקה אני עתה לשחת!"

"אבל, אמא", השיב הבן, "עלי לחזור מיד אל בית המדרש. הן הרבי יסיים עד מהרה את עיונו בסוגיה ויתחיל להסביר את הדברים באזני התלמידים!"

"מוטב, בני", הבינה האם והפטירה אנחה, "שתשוב ללימודך. סלח לי על שבקשתיך לטפס אל עלית הגג. אך מה לעשות, ואני זקוקה לעתים קרובות לעזרתך. כן..." דמעה נגרה מעיניה, "לא קל להיות אשה אלמנה..."

כשהמילים של אמו מלוות אותו יצא הבן מהבית ופסע לעבר בית המדרש. תחילה צעד במהירות, חושש היה שמא יפסיד שמץ מדברי רבו. אך הנה נעשו צעדיו מתונים קמעה, ולפתע עצר על מקומו בבהלה. "לשם מה אני לומד?" שאל את עצמו שאלה נוקבת. "לאיזו מטרה אני כה ממהר אל בית המדרש? האם כדי ללמד ולדעת עוד ועוד? וכי מה אשיג אם אוסיף לעצמי ידיעות והרי כל מטרתו של הלמוד היא על מנת לקיים את הדברים!

"והנה, עתה", הכהו לבו, "לא מילאתי את בקשתה של אמי. אמנם למדתי הלכות כיבוד הורים, וההלכות שגורות על פי. אך כאשר הגיע הרגע לקיימן מה עשיתי? עזבתי את אמי ולא מילאתי את משאלתה. האם לשם כך למדתי את ההלכות?

"לא! כל מטרת הלמוד היתה על מנת לקיים את הדברים. ולכן, עלי למהר הביתה ולעשות את שבקשה אמי!"

וחיש סב הנער על עקבותיו ושב לבית אימו. הוא טיפס אל עלית הגג, חיטט בין החפצים עד אשר מצא את חבילת השחת המבוקשת.

"הנה, אמא, השחת שבקשת" הגיש את החבילה לאמו בעינים מושפלות מבושה. "אנא, מחלי לי על שלא מילאתי את בקשתך מיד".

על פניה של האם הסתמן חיוך של קורת רוח. "רוב תודות, בני. ועתה, רוץ ללמודיך, מקוה אני שלא הפסדת ולו גם מעט מדברי רבך!"

כשלבו קל עליו מיהר הנער אל בית המדרש. "אנא ה'" רחשו שפתיו, "אינני רוצה להפסיד את דברי הרבי, עשה שלא אאחר!"

בידים רוטטות פתח את דלתו של בית המדרש. בחלל החדר עמדה דומה. ה"יהודי הקדוש" שקוע היה עדיין בעיונו. והנה, אך נפתחה הדלת, הרים הצדיק ראשו מן הספר וחיוך האיר את פניו הקדוש. הוא קם ממקומו ופנה אל התלמיד הניצב על הסף. "האם ידוע לך מי מלוה אותך כעת?"

הנער היתום השפיל פניו במבוכה. חבריו התבוננו חליפות ברבם ובחברם אך זולת הנער שבפתח לא ראו מאומה.

"אמור נא", שב ה"יהודי הקדוש" לשאול, "איזו מצוה חשובה קיימת זה עתה, שבזכותה בא עמך מלוה כה נכבד?"

והנער עדיין שותק במבוכה.

"כשנכנסת הנה", המשיך ה"יהודי הקדוש", "ראיתי כי האמורא אביי מלוה אותך. ובהיכנסו, האיר את עיני וישב את הקושיה החמורה שהתלבטתי בה שעה ארוכה. אמור לי אפוא, על מה ולמה זכית למלווה גדול שכזה?"

או אז  פצה הנער את פיו ובקול לחש סח את אשר עבר עליו בשעה האחרונה. "הבנתי שטעיתי", סיים, "ולכן שבתי הביתה ומילאתי את רצון אמי".

"אכן", פנה הצדיק אל תלמידיו, "ברור כשמש על שום מה זכה חברכם ללוויו של אביי. אביי יתום היה מאביו ומאמו. ושמו הנו ראשי תיבות של המלים: "אשר בך ירחם יתום. האמורא אביי לא זכה בימיו לקיים את המצווה החשובה, מצות כבוד אב ואם,ולפיכך מאז פטירתו נוהג הוא ללוות את המקימים את המצווה הזו, שכן עז רצונו להצטרף אל אלו הזוכים לקיים את המצווה החשובה, מצוות כבוד אב ואם" (מעשיהם של צדיקים).

לצערנו כיום בימות עיקבא דמשיחה אנחנו מבחינים איך שהנבואות וסימנים מתממשים. נערים ילבינו פני זקנים, בת קמה באמא, כלה קמה בחמותה, החוצפה תישגה אין כיבוד הורים כהילכתו. הדור של היום מקל בכבודם באופן חריג ואם בכלל אפילו אחרי מותם אין מכבדים אותם שלא אומרים עליהם קדיש כל השנה בשלוש תפילות שזה הצער הגדול ביותר לנשמה עד כדי כך שהנשמה יכולה לרדת גילגול או לבוא בדיבוק או בחלום לקרוביה.

ומעשה שהיה: באדם שבא אל האדמו"ר ה"אמרי אמת" מגור זי"ע, כשהוא מבקש עצה על חלום מטריד שחוזר אליו כמה וכמה פעמים. בחלום הוא שומע קול האומר לו: הלא אביך מת, ולמה אינך אומר קדיש עליו? בפעם הראשונה, כשראה שאין זה אלא חלום הסיח דעת מזה, אבל אחרי שהחלום חזר אליו כמה פעמים, קם ונסע לעיר שבה מתגורר אביו, והנה הוא חי וקיים, ואז, נרגע. ברם, לאחר שובו לביתו החלום חזר ונשנה, ועל כן בא לרבי מגור לשאול בעצתו, כדת מה לעשות?

ענה לו הרבי מגור, כי יתאמץ למצוא את המינקת שלו ויחקור אותה, האיש התפלא על התשובה, אבל מיד החל לברר מי היתה המינקת שלו ומצא שהיא עוד בחיים. כשהגיע אליה התחיל לחקור אותה על השנים הרחוקות ההן, ולמרות שהיה לו קשה לדלות מפיה פרטים לא הירפה, ואחרי מאמץ של מספר חדשים הודתה האשה וסיפרה לו סיפור נורא:

אני זו שהינקתי אותך, היית ילד לאב עני, אבל באותו זמן הינקתי גם ילד של איש עשיר, והנה אותו ילד של העשיר מת תחת ידי מחמת רשלנות פושעת שלי, מאוד פחדתי מזעמו של העשיר, ולא היתה לי ברירה אלא לבצע החלפה, הלכתי לאביך העני ואמרתי לו שבנו מת, ואותך נתתי לאיש העשיר.

כך התברר לאיש, שאביו האמיתי אכן מת בו ביום שראה את החלום הראשון! (שאל אביך ויגדך)

וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויצאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת (אתחנן  ה-טז)

עכשיו מודיע לנו הכתוב הטעם למצוה זו שצונו הקב"ה לשמור את השבת, וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'.

ויש לכם לשאול, והרי הטעם של השבת לפי שברא הקב"ה את השמים והארץ בששה ימים וינח ביום השביעי.

ושני הטעמים האלו נאמרו בפרשת יתרו בציווי השבת, שנאמר שם: זכור את יום השבת לקדשו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי שבת לה' אלהיך לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך, ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך, כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ את הים ואת כל אשר בם וינח ביום השביעי. והטעם השני רמוז בזה שנאמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. היינו המלאכה שלך ולא של אחרים. ורק ששת ימים, ואילו במצרי היית צריך לעבוד עבודת פרעה כל שבעת הימים.

וגם בפרשה הזאת מרומזים שני הטעמים, שנאמר כאן שמור את יום השבת לקדשו וכו' וזכרת כי עבד היית באר מצרים וגו וזה הטעם השני. וזה שנאמר למעלה שמור את יום השבת לקדשו כאשר צוך ה' אליהך רמוז בזה הטעם שנאמר בפרשת יתרו זכור את יום השבת לקדשו כי ששת ימים עשה ה' וכו

וזהו מה שאמרו חז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו שאע"פ שיש שני טעמים למצות השי"ת את שניהם צונו הקב"ה ואל יעלה בדעתכם שמשה רבנו שונה דברי הקב"ה אלא נרמז כאן הטעם ולא נצרך משה לאומרו בפירוש כי אם ברמז, כיון שכבר נאמר בפרשת יתרו.

מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי...(ואתחנן  ה-כו)

אמרו חכמינו זכרונם לברכה צדיקים ליבם ברשותם, רשעים הם בעצמם ברשות ליבם הינו הצדיקים מושלים ביצרם ובתאות ליבם והרשעים הלב מושל עליהם והם משועבדים לתאותיהם, וזה שאמר מי יתן והיה לבבם זה להם שהלב יהיה שלהם ואדם ישלוט על ליבו. (אהבת חיים)

ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך (ואתחנן  ו-ה)

בעת שיצאה הלויתו של רבי אברהם זצ"ל (בנו של ה"חפץ חיים" זצ"ל, אשר חלק מחידושי תורה שחידש בבחרותו מובאים על ידי ה"חפץ חיים" בספר "ליקוטי הלכות"( בדרכה לבית

העלמין, עמד ה"חפץ חיים" ופתח בהספד על בנו: בשנות השמד והגזירות ת"ח-ת"ט, בעה ה' את כל חרון אפו על עשרות קהילות, ואלפי יהודים נהרגו ונשחטו על קידוש שמו הגדול - התגוררה באחת העיירות אם עם בנה היחיד שהיה יקר לה יותר מבבת עינה. הבית שבו התגוררו האשה ובנה עמד בקצה העיירה, ובשעה שפרצו שונאי ישראל ימ"ש לעיירה התנפלו מיד על בית האלמנה ושחטו את בנה יחידה לעיניה.

עמדה האשה באלם יגונה על יד גופתו של בנה וכפיה פרושות לשמים. יבש מקור דמעותיה, אולם שופכת היא מרי שיחה וקובלת לפניו יתברך: "רבון העולמים! בחזהו של כל אדם ואדם נטעת לב כדי שיאהב אותך. רק אני, שפחתך החוטאת, לא יכולתי לאהוב אותך בכל לבי, מחצית האהבה היתה לבני אשר ילדתי. אולם עתה, לאחר שנעשה רצונך ובני נלקח ממני, שוב אוכל לאהוב אותך בכל לבי!"

כל ימי - כך סיים ה"חפץ חיים" הספדו - רציתי לאהוב את ה' בכל לבי. אולם הרי אין אני אלא בשר ודם ואב לילדים, ורחמי אב על בניו ואהבתו להם, טבע הוא באדם. עמדתי וחילקתי את האהבה לחלקים - חלק לילד זה וחלק לילד זה. ואת החלק הגדול חילקתי לה'. אולם עתה, משלקח הקב"ה ממני את אחד מילדי, הרי נשאר לי עוד חלק אחד של לבי לאהבתו יתברך". (לקח טוב)

ואהבת את ה' אלקיך וגו' (ואתחנן  ו-ה)

"לפי שהוא אומר ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך, איני יודע באיזה צד אוהבים את הקב"ה, תלמוד לומר והיו הדברים האלה... על לבבך, שמתוך כך אתה מכיר את הקב"ה ומידבק בדרכיו" (ספרי)

דברי הספרי, אומר בעל ה"חפץ חיים" בספרו "שם עולם" (פרק יד), עונים על השאלה הקשה כיצד ניתן להעמיס על האדם מצוות עשה בדבר התלוי במחשבה בלבד ואינו תלוי בידו כמו המצוות שיש בהן מעשה?

עצת הספרי נראית לכאורה פשוטה בתכלית: לקרוא קריאת שמע פעמיים בכל יום. אך למרבה הפלא, רבים הם הקוראים קריאת שמע ובכל זאת רחוקים הם עדיין מאהבת ה'.

פשרו של דבר יוסבר על פי משל לבעל בית עשיר שהחזיק בביתו שמש עני כדי שיהא על ידו תמיד לשמשו. פעם אחת הוצרך העשיר להעדר מביתו כמה ימים. קרא אליו את שמשו ומסר לידו גליון של נייר שעליו היו כתובים, מפורטים ומבוארים באר היטב, כל הדברים וכל העבודות שעליו לעשות באותם הימים שיהא רבו נעדר מן הבית. כדי שלא ישכח לעשות אפילו דבר אחד, ציווה עליו בעל הבית שיחזור, ויקרא יום יום את הכתוב בגליון.

לאחר ימים אחדים, כשחזר העשיר לביתו, קרא מיד לשמשו ושאל אותו: "ובכן, עשית ככל אשר צויתיך"? "כן אדוני" - השיב השמש - "קראתי וחזרתי וקראתי פעמים אחדות בכל יום את הכתוב בגליון שמסרת לי".

"אי לך, שוטה שבעולם!" - קרא אליו בעל הבית בכעס - "כלום צוויתיך לקרוא את הכתוב בגליון הנייר לשם קריאה בעלמא? כל כוונתי לא היתה אלא שעל ידי כך תזכור היטב את כל המלאכות והעבודות שעליך לגמור ולעשות עד שובי הביתה. בקריאה בלבד עדיין לא פעלת כלום!"

פרשת קריאת שמע היא באותו גליון נייר שבו מנויות העבודות והמלאכות שחייבים אנחנו לעשות. המחשבה שעל ידי קריאה גרידא נוכל להגיע לידי אהבת ה' היא חסרת טעם והגיון.

כשם שלא יעלה על הדעת שמצוות הנחת תפילין אפשר לקיים על ידי שינון הפסוק וקשרתם לאות על ידך". כן הוא הענין באהבת ה'. אין אנו יוצאים ידי חובה, רק בקריאת הפסוק של "ואהבת", עד שנתבונן היטב בדברים ונגיע לאהבת ה' יתברך בפועל. (לקח טוב)

ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך וגו' (ואתחנן  ו-ה)

שאלו הפילוסופים: כיצד יתכן צווי לאהוב, הלא אהבה היא בטבעו של האדם כשבאמת אוהב את הדבר, אחרת לא תהיה אהבה, ואם כן כיצד אפשר לאהוב את בורא עולם רק בגלל צווי?

והאמת היא כי התירוץ נעוץ בקושיא עצמה, כי מזה שצוה ה' יתברך "ואהבת" יש להסיק שאכן יש בטבעו של כל אדם מישראל לאהוב את הבורא ואין צריך אלא לעורר את הכוח הטבעי הזה. ואכן זוהי הדרך להגיע למצב של "ואהבת" שתעשה את כל הפעולות הדרושות כדי לעורר את הכוח שמוסתר בקרבך לאהוב את ה' יתברך (שפת אמת)

וכתב הרמב"ם שעל ידי שיתבונן האדם בפלאי העולם, ובראותו את התכנון המופלא של גופו, (כמו שמתגלים על ידי המדענים בכל יום גילויים נוראיים ומרעישים על כל פרט בגוף האדם), מיד הוא יאהב את הקדוש ברוך הוא אהבה עצומה. (לבוש יוסף)

פרשת ואתחנן - חלק א

פרשת ואתחנן - חלק א

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

ואתחנן אל ה’ וגו’... (אתחנן ג-כג)

לעבוד את השם באמת

מפני מה נתאווה משה ליכנס לארץ, וכי לאכול מפריה הוא צריך. אלא אמר משה רבנו: כמר מצוות נצטוו ישראל ואין מתקימין אלא בארץ (סוטה יד).

אנחנו איננו חשים כלל בחסרונן של המצוות שלא באו לידנו ובפרט במצוות התלויות בארץ, היהודים הנמצאים בחוץ לארץ אינם חשים בחסרונם והלוואי שנקיים כראוי את המיצוות שנצטוונו עליהם ובידנו לעשותן.

לעומת זאת משה רבנו ע"ה אשר כל התורה נקראת על שמו "תורת משה עבדי" וכל ימיו מילא במצוות ובמעשים טובים חי בתחושה כי שלמותו פגומה וכי חסרות לו מצוות נוספות. והם המצוות התלויות בארץ ישראל מגודל התשוקה לקימן מתחנן הוא לפני הקב"ה שיביא אותו אל הארץ הטובה. מסופר על הגר"א מווילנא זצ"ל שבכה לפני פטירתו ואמר שהוא מוכן לתת את כל חלקו בעולם הבא תמורת שעה נוספת של חיים: היתכן עד כדי כך? השיב: הלא משנה מפורשת היא "יפה שעה אחת בתשובה ומעשי טובים בעולם הזה מכל חי עולם הבא.

אך יש אנשים שהעיקר אצלם זה הנאותיהם ותשוקתם החומריים וכל מהותם העולם הזה אכל ושתו כי מחר נמות.

אין להם מספיק דעת להתבונן סביב לטעום טעמו וסודו כי טוב ה’, שנאמר באיוב "מבשרי החזא אלוהך", שע"י פרוטות כמו ציצית אפשר להגיע למדרגות עליונות לקבל פני שכינה. הגר"י אברמסקי זצ"ל היה מרבה לספר על חייו בגלות ובסיביר. פעם סיפר שתנאי חיים בסיביר ועבודות הפרך שהוטלו על הנמצאים שם היו מרים ממוות

כאשר היה קם בבוקר ואומר "מודה אני" היה מהרהר לעצמו: "איזה יום מצפה לי? יום של מכות וביזיונות ואילו היה באפשרותי לכל הפחות ללמוד ניחא ואם כן למה אני אומר מודה אני?

"אולם", הוסיף הרב ואמר, "כאשר המשכתי, לומר "מודה אני לפניך מלך חי וקיים...והגעתי למילים "רבה אמונתך" שאבתי עידוד רב. "רבה אמונתך" את האמונה בקב"ה לא איבדתי כך אמרתי לעצמי, הם אינם יכולים לקחת ממני. אמנם אין לי תורה, אין לי מיצוות יש כאן מרות ויש בזיונות אך אמונתי בבורא עולם נשארת בקרבי!

ואם כך "מודה אני לפניך" עבור זה שווה לי יום נוסף של חיים עבור האמונה לבד גם כן יקרים החיים עד מאוד ואז יקרא בקול מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרתי בי נישמתי בחמלה רבה אמונתך.

עלינו לקחת את המיצוות ברצינות ביראה וראינו שהקב"ה ממש הבטחתו שהזר הקרב יומת האש שרפה את נדב ואביהוא וכל זה שמידת הדין מקטרגת כי נאמר "במקדשי תיראו" מותם התרחש לפני חורבן הבית הראשון אך כיום שהקב"ה שלח אותנו לגלות, מידת הדין אינה מקטרגת באופן גלוי ואת דיננו ניתן בעולם הבא עקב תרדמתו ואם כבר מידת הדין מקטרגת אז זה בהסתר פנים, לכן עלינו לזכור שמידה כנגד מידה לא בטלה, אם לא "נשלם" בעולם הזה אז עוד יותר גרוע כי "נשלם" לעתיד לבוא.

הקב"ה הביאני לעולם עם נשמה נקיה ואין אנו יכולים להחזיר אותה מפוחמת.

לכן אומרים המקובלים בעולם הבא מרוב שהנשמה תרצה להידבק בגן עדן בעולם הנשמות ולא תוכל בגלל העוונות אנו נרדוף ונדפוק על דלתי הגהנום על מנת שהתכבס כל הפיחום שנגרם לנשמה. ויש לזכור שהקב"ה רחמן אך אינו וותרן לכן אוי לנו מיום הדין ואוי לנו מיום התוכחה עלינו לחקור ולחזור בתשובה שלמה בכל יום ויום עד יום הדין.

ואל יאמר האדם איך אני יקים מצוות אים אינני דתי או איך אני הלך לבית כנסת אם אני נוסע בשבת. צריך להשתדל להתקרב לבורא לאט לאט כמו תינוק שמתחיל ללכת כי אנו נקראים תינוקים שנישבו בשבי הגלות המרה.

עלינו להתחיל עם מצוה אחת ולהשתדל לפי כוחנו לעבור למצוה אחרת עד שנעמוד על רגלינו ונתחיל ללכת שנאמר בפרקי אבות והעמידו תלמידים והרבה. זה מה שיעשה נחת רוח לקב"ה כמו תינוק שמשמח את הוריו בכך שמתחיל לעמוד ומשתדל ללכת בצעדיו הראשונים אסור להתיאש, שכר מצוה ושכר עבירה עבירה ומשל למה הדבר דומה למלך חשוב שהיה עליו להגיע למדינה אחרת לארוחת צהרים בארמון של שיח ערבי.

בסעודה זו אמורים להשתתף עוד כמה מלכים של מדינות לדון על עניני מסחר.

אמר המלך לשומרו האישי שהתכונן כי מחר בבוקר עליו להצטרף אליו לטיול.

המלך ולשומרו האישי היה מערכת יחסים מאוד טובה ותלויה אחד בשני והשומר ראש היה ממש כמו הצל שלו. ובלילה שלפני הפגישה המלך נכנס לישון ושומרו האישי שומר על סף דלתו.

הבוקר הגיע והמלך סיים את ארוחת הבוקר עם שומרו ורצה לזרז את נסיעתו, לקראת סעודת מלכים במזרח התיכון פתאום החל השומר לבכות ולזעוק ואמר: ’’כבוד מלכותו אינך יכול לנסוע לסעודה הזאת, כי לא תחזור חי". המלך אינו הבין את פשר הדבר וכי איך אתה מגיע לכאלה מסקנות שאל את שומרו האישי המשיך השומר לצעוק ולזעוק אתה חייב להאמין לי כבוד מלכותו אתמול חלמתי בלילה שמתכננים לפגוע בכל המשתתפים בסעודה זאת וכבוד מלכותו יהרג אנא האמן לי כי החלום  חלום אמת.

החל המלך לצחוק וברוגז ציווה על שומרו להתלבש ולהצטרף אליו לסעודה והשומר מתעקש ואמר: ’’אנא מימך המלך תאמין לי האם זה מה שמגיע לי מרוב שאני קשור בכבוד מלכותו, חי ונושם את המלך נשמתי פתחה קשר הדוק לכבודו ואני בטוח שאינני טועה’’.

המלך רגז מה כל השטויות שאתה מדבר אני נוסע בלעדיך אמר המלך. ושוב הפציר בו השומר והמלך כמעט איבד את  סבלנותו ורצה לשלוח אותו לגרדום אך אין המלך יכול לשכוח שהשומר הציל פעמים רבות את חייו ויש לו חלק חשוב מאוד בחייו.

ולבסוף נכנע ואמר לשומרו חד משמעית שזאת הפעם האחרונה שהוא פונה אליו בבקשות מוזרות הפעם אינני הולך לסעודה אך בפעם הבאה אני יערוף את ראשך המזור, שמח השומר והודה לו על החלטת המלך.

שקעה השמש והגיע שליח בריצה ובבהלה לבית המלך בבשורה שהשומר שלו צדק והשתלטו על הארמון טרוריסטים שהרגו את כל המשתתפים ולא נשאר שריד.

התפאר המלך מכושר הטלפטיה של שומרו האישי, ושומרו הביט במלך במבט מנצח ואמר למלך עכשיו כבודו מבין למה התכוונתי?

חייך המלך ואמר אני מבין טוב מאוד! תיגש לביתך בעוד כשעה, ביקש המלך מהשומר מחכה שם הפתעה.

שמח השומר ואמר מעניין כמה כסף אקבל עבור שהצלתי את המלך וכעבור שעה הגיע לביתו ועל השולחן במטבח מחכה לו שתי מעטפות זהות. פתח את המעטפה הראשונה והינה צ’ק מסמך שחתום בחתימת המלך בסך 10 מליון שקל קפץ השומר והחל לצעוק אני מליונר אני מליונר אך כידוע לנו ששום כסף בעולם לא יפריד בינו לבין תפקידו, כי את אהבתו לתפקיד ולמלך רכש מצעירותו שנפשו קשורה בנפשו. ומתסכל השומר על המעטפה השניה וחושב מעניין מה יש שם בטח זה לא כסף כי אם רצה המלך לתת לי עוד כסף היה רושם צ’ק יותר גדול. פתח את המעטפה בסקרנות וחשכו עיניו קרע את בגדיו וזעק "חמס" זה לא יכול להיות מול עיניו הדומעות רשום מכתב פיטורין בתוקף בחתימת המלך.

רץ השומר למלך בוכה ומיבב אתה לא מתבייש אחרי כל מה שעשיתי בשבילך שהצלתי אותך ממוות ואתה יודע שנפשי קשורה בנפשך שאינני יכול לחשוב שלא יהיה שומרך האישי, אמר המלך נכון אתה צודק אתה אמנם הצלת את חיי ועל זה קיבלת שכר עשרה מליון שקלים מה אין זה סכום יפה.

טובה תחת טובה "שכר מיצוה מיצוה" אך בזמן שאני ישנתי אתה חלמת חלום על התקרית בסעודה. ואין זה ראוי למלך גדול כמוני מוקף באויבים ששומרו האישי יתפס יושן בשעת שמירתו סימן שאתה הזדקנת ואינך ראוי יותר לתפקיד כי שכר עבירה עבירה.

והנימשל ברור שהקב"ה אמנם רחמן אך אינו ותרן ועלינו לקיים מיצוות ככל שאנו יכולים מבלי לעשות חישובים כאלה ואחרים "כי שכר מיצווה מיצווה ושכר עבירה עבירה. (בשם הרב ראובן אלבז ראש ישיבה אורח החיים).

ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר (אתחנן  ג-כג)

אין יאוש בעולם

עכשיו הודיע משה רבינו לישראל שאחרי שלחם מלחמת סיחון ועוג ואחרי שחילק שטחים לבני ראובן ולבני גד ולחצי שבט המנשה, ומינה את יהושע במקומו, וציווה לו להיות חזק ואמיץ לקראת המלחמה עם ל"א המלכים, ושלא יתירא מהם, כי ה’ יתברך הוא שילחם עבורם, אחרי שעשה כל זה התחיל להתחנן לפני הקב"ה שיבטל הגזרה שגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל, וזהו שאמר: ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר.

ויש לכם לשאול, למה המתין משה רבנו כל אותו זמן עד שכבש את ארץ סיחון ועוג וחילק הארץ לראובן וגד וחצי שבט המנשה והעמיד את יהושע במקומו, ורק אז התחיל להתחנן אל ה’ שיתן לו להכנס לא"י, והרי מן הראוי היה שבתחילה יבקש רחמים על עצמו מיד לאחר שכעס עליו הקב"ה וגזר עליו הגזרה הזאת, ורק לאחר שהיה רואה שהתפילה לא נתקבלה היה צריך לחלק את ארץ סיחון ועוג ולמנות את יהושע במקומו.

משה רבינו המתין עד עכשיו בתפילתו כדי ללמדנו, שאפילו חרב חדה מונחת על צווארו של אדם, אל ימנע עצמו מן הרחמים. ויבקש ויתפלל לפני הקב"ה שיצילו מן המוות, ואל יאמר: שוב אין לי כל תקווה להצלה. וכן מצינו בחזקיהו מלך יהודה שנפל למשכב, ובא אליו ישעיהו לבקרו, וציווה עליו לעשות צואה לביתו כי הוא עומד למות מן החולי הזה ולא יחיה לעולם הבא, שאל אותו חזקיהו: מה פשעי ומה חטאתי שנגזרה עלי הגזרה הרעה הזאת. אמר לו ישעיהו, מפני שלא השתדלת לישא אשה, אמר לו חזקיהו, דע שראיתי ברוח הקודש שהבנים שעתידים לצאת ממני לא יהיו טובים. ואם אלד ילדים רעים מוטב שלא אשא אשה כלל. אמר לו ישעיהו: מה לך להתעמק בנסתרות של הקב"ה, צריך לקיים את מה שמצווים, והקב"ה מה שירצה יעשה. אמר לו חזקיהו תן לי בתך, ובזכות שנינו יצאו בנים טובים. אמר לו ישעיהו, עכשיו מה שהיה היה, כבר נגזרה גזרה ברקיע. אמר לו חזקיהו: כלה נבואתך וצא. כך מקובלני מבית אבא, אפילו חרב חדה מונחת על צוארו של אדם אל יתייאש מן הרחמים. אע"פ שתפילה זו הנאמרת בשעה זו היא בלי כוונה, מכובד המחלה שהוא חולה בה, מכל מקום מוטב שיתפלל הוא עצמו ויבקש רחמים מלפני הקב"ה שישלח לו רפואה שלמה מאשר יתפללו עליו אחרים בכונה שלמה. וזהו שאומר דוד המלך ע"ה בתהילים: קרוב ה’ לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ר"ל, הקב"ה קרוב למי שקורא אליו בכוונה בשעת צערו. אע"פ שאין התפילה נאמרת בכוונה שלמה, שהרי הוא שרוי בצער גדול ובפורענות קשה, ובכל זאת קרוב ה’ לקריאתו, ומצילו מן הצער שיש לו. והפסוק אומר לנו כך, דעו שמכאן ואילך תתנו דעתכם למה שאתם מוציאים מפיכם, אע"פ שעכשיו אני מצילכם מן הפורענות אפילו  כשהתפילה בלי כוונה שלמה, ועוד אמר דוד המלך ע"ה מן המצר קראתי יה ענני במרחב יה. היינו שהיתי שרוי במיצר קראתי אני עצמי אל ה’ ולא סמכתי על תפילת אחרים, אע"פ שתפילתי לא היתה בכונה שלמה מרוב עוצר ויגון. והקב"ה לא זו בלבד שהצילני מן הצער, אלא אף נתן לי טובה מרובה ומרחביה.

וכך עמד חזקיהו המלך והתחיל להתפלל לפני והקב"ה ממעמקי ליבו ואמר: רבונו של עולם, והרי שונמית לא עשתה אלא עליית קיר קטנה כשעבר שם אלישע הנביא, כדי שימצא מקום מוכן לו, ואתה החיית את בנה בגלל אותה זכות.

סבי אבא, שלמה המלך, שציפה את היכל הקודש כולו בכסף ובזהב בשעה שבנה את בית המקדש לכבודך, על אחת כמה וכמה שאתה צריך לזכור הזכות הזאת ולרפא אותי מחולי. וזכור שהתהלכתי לפניך בלב תמים, והתחיל לבכות לפני הקב"ה בדמעות שליש. ובאותה שעה קיבל הקב"ה תפילתו, והוסיף לו על שנותיו עוד ט"ו שנה. ומכאן אנו למדים שאע"פ שמן השמים ניגזר על חזקיהו שימות ואף נפל למשכב, בכל זאת לא מנע עצמו מן הרחמים, והקב"ה ביטל הגזרה והוסיף לו 15 שנות חיים.

וכדי ללמדנו עצה טובה זו המתין משה רבינו עד שגמר מלחמת סיחון ועוג וחלק את ארצם לראובן וגד וחצי שבט המנשה. ואח"כ נקם נקמת ה’ במדין, ואח"כ מינה את  יהושע במקומו, ואח"כ התחיל להתפלל על עצמו, כיוון שמאותו  יום לא נשארו לו אלא שבעה חדשי חיים. ולהודיע כל זה אומר הכתוב: ואתחנן אל ה’ בעת ההיא לאמר. היינו למה התחננתי רק בעת ההיא כי רציתי ללמד אתכם דרך ובה שלא תתייאשו מרחמי שמים אפילו כשאתם תהיו שרוים בצרה גדולה ובפורענות קשה ביותר, ואפילו שתבואו למצר כזה שחרב חדה תהיה מונחת על צוארכם, אל תמנעו עצמכם מבקשת רחמים. וכאן אע"פ שהקב"ה לא קיבל תפילתו של משה, אבל עליכם לדעת שחזר משה רבינו והתפלל שלכל הפחות יזכה לראות את ארץ  ישראל והקב"ה קיבל תפילה זו, ואמר לו עלה ראש הפסגה ושא עיניך ימה וצפונה ותימנה ונגבה וראה בעיניך. היינו, תפילה זו אני מקבל, עלה ראש הפסגה והסתכל בכל ד’ רוחות העולם ותראה במו עיניך את א"י כולה, ולכן אומר הכתוב כאן אחר כך: אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה. בקשה זו שאתה מבקש להכנס לא"י, אל תבקשני עוד. אבל הבקשה האחרת שלכל הפחות רוצה אתה לראות הארץ בעיניך, אותה אקבל, והראה לו הארץ.

ומכאן למדו חז"ל שגדולה מעלת התפילה שמתפלל אדם להקב"ה בשעת צערו, יותר מאדם שיש לו הרבה מעשים טובים. שהרי משה רבינו היה גדול במעשים טובים ולא נענה. ורק משהתפלל נענה ואמר לו עלה ראש הפסגה.

והטעם שגדולה תפילה ממעשים טובים, שאם אדם מתפלל להקב"ה הרי הוא מוכיח בזה שהוא מאמין בלב שלם שכל המאורעות הבאים לו לאדם הן טובים והן רעים, מידי הקב"ה הם באים, והוא מכיר שהקב"ה מצילו ומושיע ובזה שהוא פונה בתפילה אליו  יתברך והוא יודע יפה שאין מי שיעזרו מלבד הקב"ה מצרה זו ומפורענות זו, הרי הוא מראה שהקב"ה אחד ושמו אחד. ולכן גדולה מעלת התפילה, שהקב"ה ממלא משאלתו ע"י תפילה.

רבי לוי יצחק מברדיצ’ב סנגורן של ישראל, נכנס לבית הכנסת בעיר לבוב, וראה קבוצת סוחרים הממהרים ליריד, מתפללים במהירות ובחטף תפילת שחרית.

כשסימו את התפילה פנה אליהם רבי לוי יצחק ואמר: "ברצוני לומר לכם דבר מה".

היטו הסוחרים אזניהם לשמוע מה בפי הצדיק. פתח רבי לוי יצחק ואמר: "א, א, ב, ב, ב."

התפלאו הסוחרים לשמוע קולות אלו מפי הצדיק ולא הבינו כוונתו.

המשיך הצדיק: "מ, מ, מ, ג, ג, ג". וכשראה את המבט השואל בעיניהם, אמר: "מדוע אינכם מבינים את דברי? הלא כך אתם שוחחתם עם רבונו של עולם עתה, כשחטפתם את תפילתכם" שתקו הסוחרים ולא ענו.

לפתע נענה אחד הסוחרים, ואמר: רבנו, אמת היא כי התפילה שהתפללנו היתה הברות קטועות, אולם רבונו של עולם, שיודע תעלומות, מבין גם את שפתנו את הברותינו כשם שאמא מבינה את שפת תינוקה, כשממלמל הברות קטועות!"

כששמע סנגורן של  ישראל את תשובתו המחוכמת של הסוחר, אורו פניו, והוא החל רוקד משמחה מאז היה מספר מעשה זה בהזדמנויות שונות, ובסימו היה מוסיף: "רבונו של עולם, ראה את בניך הנתונים למשסה בין גויים לרדיפות ולתלאות, בכל זאת מקיימים הם מצוותיך במסירות נפש, קמים לתפילה, ואפילו שממלמלים הם את התפילה בהברות קטועות, הרי הם מתרפסים לפניך כתינוק לפני אמו".

"חובתו של כל יהודי להתפלל לשלומה של הבריאה כולה, תפילה לגאולתו של העם כולו". כך אמר רבי נפתלי מרופשיץ, והסביר זאת במשל הבא:

הצאר הרוסי, נקולאי הראשון השקיף על מסדר גיסותיו שנערך לפניו. אחד מאויבי המלך מצא שעה זו כשרה לטעון רובהו לכונו אל ליבו של הצאר. חייל פשוט שהבחין בכוונתו של המתנקש, רץ במהירות הבזק אל הצאר ומשך אותו הצידה, במעשהו זה הציל את המלך ממוות בטוח.

"במה אוכל לגמול לך על שהצלת את חיי?" שאל הצאר בקול נרגש.

"הסמל של כתתי הוא רשע מרושע, ועושה לי צרות צרורות", השיב החייל, ציווה נא, הוד מעלתך הצאר, שיחדל לענותינו".

"טיפש בן טיפש" אמר המלך בחיוך מתחת לשפמו: "מדוע מבקש הנך בקשה כה אוילית, הן יכלת לבקש שאעשה אותך עצמך לקצין, לגנרל...."

הנמשל הוא, שיהודי מתפלל לה’ להחלמה ממחלה, לקצו של כאב שיניים, לפרנסה טובה, אולם כל אלה אינם אלא קטנות, מוטב להתפלל לגאולת כלל ישראל ובתוך הכלל יושע גם הפרט.

רבי חיים שהיה ברבות הימים להרב הקדוש המפורסם מפאנז – היה בעל יסורים קשים, רגלו החולה הכאיבה לו מאוד, ועל אף כל יסוריו לא נמנע מעבודתו בקודש.

הכנות רבות היה עושה קודם התפילה בדבקות עצומה ובהתפשטות הגשמיות, לפעמים לא יכול היה ללכת על רגליו בגלל הפצעים והכאבים, והיה מוכרח להשען על אחד או שנים ממשמשיו בעת לכתו אבל כל זאת עד שהגיע עד סף בית המדרש.

מורא היה נופל למראה דבקותו והתלהבותו, עבודת התפילה שלו היתה בכל גופו ובכל אבריו, אף שרגלו החולה היתה זבה דם מרוב תנועות ורקיעות שעשה בה.

כשראתה זאת הרבנית, אשת רבי נפתלי מרופשיץ, נכנסה אל בעלה ואמרה לו:

"מדוע אתה מניחו לרקוע ברגלו החולה בשעת התפילה?" אמור נא לו שאינו רשאי לרקוע כי אם ברגלו הבריאה בלבד!

השיב לה רבי נפתלי: "ומה אעשה לו? אילו ידעתי שהוא יודע ומרגיש באיזו רגל הוא רוקע – היטיתי מונע זאת ממנו – אבל הוא בעצמו אינו חש בשעת התפילה איזו רגל היא הבריאה ואיזו היא החולה"... (613 סיפורי על תרי"ג).

ה’ אלוהים אתה החלת להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה אשר מי אל בשמים ובארץ אשר יעשה כמעשיך וכגבורותיך (ואתחנן ג-כד)

עלנו לשבח לאדון הכל

לפני שמתחיל משה להתפלל הוא מהלל ומשבח את בורא עולם ומכאן למדו חז"ל שלפני שמתפללים משבחים את בורא עולם ולכן תיקנו שלוש ברכות ראשונות בתפילת העמידה יהיו ברכות שבח לה’.

משל למה הדבר דומה, למלך שראה אשה וביקש ממנה להינשא לו, והיה הולך ומבקש ממנה הרבה פעמים, והיא לא נתרצתה להינשא לו, אבל לאחר שהפציר בה פעמים הרבה, נישאה לו, לא עברו ימים מרובים והוא כעס עליה וביקש לגרשה. אמרה לו האשה, וכי לא אמרתי לך פעמים הרבה שאיני רוצה להינשא לך. אתה שפיתית אותי להנשא לך, כלום הגון עכשיו לגרשני. כך אמר משה להקב"ה, כשנגלית עלי בסנה הסתרתי פני ממך. ואח"כ הפצרת בי שאלך  למצרים ושאומר לפרעה להוציא את בני ישראל ממצרים, ואני לא רציתי לילך ואתה הפצרת בי עד שהלכתי, ועכשיו אתה משפיל אותי עד כדי כך, שאני מתחנן בפניך כל כך להכנס לא"י ואתה מסרב למלא בקשתי. והרי מדתך לשלם מדה כנגד מדה. ואם חטאתי בחטא המרגלים, הרי הם נענשו מפני שהוציא דבת הארץ רעה, ואילו אני דברתי בשבחה של א"י שהיא ארץ זבת חלב ודבש. ואם יש בידי שום עון, הענש אותי כפי אותו עון.

ועוד אמר משה לפני הקב"ה והרי עצמותיו של יוסף זכו להכנס לארץ ואני איני זוכה, אם בגלל יוסף ירדו אבותינו למצרים, הרי על ידי נגאלו ממצרים, ועאכ"ו שזכאי אני להכנס לא"י.

אחד הטעמים מדוע לא קיבל הקב"ה תפילת משה ומשה נקבר בחוץ לארץ, זה כדי שיהיה תקוה למתי חוץ לארץ. שמשל לאדם שהלך לשאוב מים מהבאר עם כד חרס ונפל הכד לבאר והיה מצטער מאד, בנתיים הגיע עבד המלך לשאוב מים עם כד זהב וגם כד זה נפל למים, החל האיש צוהל ושמח. שאלו אותו על מה אתה שמח ענה להם, עד עכשיו מצטער הייתי על כד החרס שלי שהרי אף אחד לא ירד לעומק הבאר להשיבו לי, אבל עכשיו שנפל כד המלך ודאי שירדו לבור להביאו ואגב כן יעלו גם את כדי. והנמשל עכשיו שמשה קבור בחו"ל ובתחיית המתים ודאי יביאו הקב"ה לארץ, אם כן יחד עמו כבר יביא הקב"ה את שאר מתי ישראל. (מעשה אבות)

בעיר דנציג היה יהודי עשיר וירא שמים בתכלית. והיה לו בית חרושת של יין שרף, והיה מטיב עם כל הבריות, אבל לא היו לו בנים כי אם בת אחת, והבת הזו מקטנותה היה לה טבע רע מאוד, לא היתה שומעת כלל בקול אביה ואמה, והיתה נוטה מן הדרך הטובה והישרה ללכת בדרך לא טוב. ומיום ליום היתה נעשית יותר גרועה במדותיה הרעות עד שנעשית בת שש עשרה שנה. וכבר הוריה לא יכלו לסבול אותה, ונעשה להם בושה, בפרט שהם היו ממשפחה רמה ומיוחסת, ולכן התיעצו שניהם וגמרו ביניהם לחתן אותה ולקחת לה בחור מבני הישיבה, אולי על ידי כן תתישב בדעתה ותשפר מדותיה, וכן עשו והשיאו אותה לבחור תלמיד חכם וירא שמים בתכלית. ואחרי שנה ילדה בן זכר, ולאחר מכן בערך שלושה חדשים עזבה את הילד בעריסה וברחה עם אחד ערל למרחקים, וכשנודע הדבר לבעלה, לקח את הילד וזרקו בבית חותנו והלך לו.

הזקן החסיד גידל את הילד כפי רצונו וחינך אותו בישיבה, וכשהגיע לגיל שמונה עשרה שנה הכניסו לחופה, והוא היה פקח מאוד, והיה לו גם חבר בישיבה שגם הוא היה נשוי חדש. והנה באחד הימים ראו שני האברכים אדם עני אחד מבני עירם שנסע למרחקים והביא מיני סחורות שלא היו נמצאים בעירם ומכרם שם, וכל אנשי העיר התנפלו על הסחורה לקנותה, ומזה החל להתרומם מזל האיש הזה, ונסע גם פעם שניה ושלישית, ונעשה אחד מעשירי העיר, ושני החברים האברכים האלו התקנאו באיש הזה, וגמרו ביניהם לנסוע גם הם למרחקים להביא מן הסחורות שהיה מביא האיש הזה.

כאשר שמע החסיד את אשר חושב נכדו לעשות, אמר לו: בני, למה אתה צריך לסחור, ברוך ה’ כל מה שיש לי שלך הוא ולא חסר לך דבר, ומה לך ולנסיעות למרחקים, אתה תשב ותלמד ואל תדאג לשום דבר, כי ברוך ה’ יש לך כל טוב, אבל כל אשר הפציר ללא הועיל, ויקח כסף בידו ונסע הוא עם חברו, ובכל יום ששי בבוקר היו שובתים עד מוצאי שבת. וכך הלכו בדרך משך שלושה שבועות, ובשבוע הרביעי הגיעו למדבר שמם ולא ידעו מה לעשות, היו מתפללים לה’ שיזמין להם מקום ישוב ולא יבוא חלול שבת על  ידם, והנה לפנות ערב הגיעו לכפר קטן שהיה שם רק איזה חמישה בתים בערך, ומצאו שם ערל אחד בעל שפם גדול מטייל ליד ביתו, אמרה לו אנחנו יהודים ורוצים לשבות אצלך בשבת תן לנו מקום ללון ואנחנו משלמים לך כסף מלא, אמר להם יש לי חדר עבורכם ליד התנור ואני אביא לכם מחצלות, ותשבתו כאן שבתכם, ויראו שאין להם מה לאכל, שאלו ממנו אם יש יהודים בכפר הזה? אמר להם: הנה קרוב לכאן מהלך שעה יש עיר גדולה ומלאה יהודים. אמרו לו: הנה כסף קח ולך, קנה לנו לחם וזיתים ומיני ממתקים ופרות לכבוד שבת, וירכב הגוי על הסוס והלך ובינתים חשך היום והגוי טרם שב.

ויעמדו להתפלל מנחה, ויראו לתמהונם שזקנה אחת נוצריה ניגשה עם שני נרות בידה והדליקה אותם על יד התנור, ושמעו איך שהנוצריה מברכת בשם ומלכות להדליק נר של שבת, ואחרי הברכה פתחה ידיה כלפי מעלה והתחילה לבכות ולומר: רבונו של עולם, אל תקברני בקבר הגויים האלה ותהיה מנוחתי אחר מותי בקבר ישראל, וכך חזרה על דברים אלו כמה פעמים בבכיות מעמוקא דלבא, והם משתוממים לראות המראה הזה. ופתאום הזקנה הפכה פניה וראתה שני יהודים עם זקן ופאות, שאלה אותם בלשון אידיש: מאין אתם? ענו לה: אנחנו מעיר דנציג, כשמעה זאת התחילה לבכות ושאלה אותם מאיזו משפחה אתם? ויען האברך האחד ויאמר אני נכד פלוני, וכשמעה זאת אמרה: בני, עדיין אבא חי? וקרבה אליו לנשק אותו והוא לא נתן לה לנגוע בו ודחף אותה בכל כוחו, באמרו הרי היא נוצריה, איך קוראת לו בני? כשהיא שמעה מלה נוצריה מפי בנה צעקה ונפלה על הרצפה. בינתיים בא הגוי וראה אותה מתה, התחיל לבכות ולילל כילד קטן, והיה מכה ראשו על האבנים וצועק, אמי, אמי. שאלוהו היהודים: ומה אתה צועק ובוכה כל כך? מאחר שהיא זקנה, ואם לא אינני בוכה על מיתת אמי, אלא אספר לכם על מה אני בוכה.

אמר להם, דעו לכם שבכפר הזה יש כומר שברשותו לעשות כל מה שהוא רוצה, ואני מעולם לא השתויתי עמו בשום ענין, ותמיד היתה מחלוקת בינינו, וכתב בפנקסו, שלאחר מיתת אמו יחרים את כל הרכוש לכנסיה, ועכשיו שמתה אמו נשאר עני מרוד, כי עתה יקחו מידו את התנור וגם את הבית ואת כל הרכוש אשר לו. אמרו לו אל תבכה, יש לנו עצה שלא יאבד לך מאומה מן רכושך, ורק שלא תרעיש, כדי שלא ידע אף אחד שמתה אמך, ובמוצאי שבת נסדר שישאר לך כל הרכוש. הערל התנחם קצת בדבריהם, והמתין עד למוצאי שבת. ויאמרו לו: אנחנו גוזרים שערותיה בתספורת כמו יהודה, ואנחנו נקח אותה על העגלה לעיר הקרובה לכאן, ואנחנו נאמר שמצאנו אותה בדרך מתה, ונקבור אות בקבר ישראל, ומה אכפת לך אם תקבר היא בקבר ישראל ועל ידי זה ישאר הכל בידך? וכן עשו, וספרו אותה כמו יהודיה והשכיבו אותה על העגלה ונסעו שלשתם יחד, ובאמצע הדרך ראו את האורות, וידעו שהם כבר מתקרבים לעיר. אמר אחד לשני, ידידי, סוף סוף אימי היא ואני חייב בכבודה האחרון, לכן אני ארד מן העגלה ללכת קצת ברגל, אמר לו חברו: גם אני חייב לחלוק לה כבוד מאחר שראינו שנינו שנתקבלה תפילתה כמו שבקשה שלא תקבר בקבר גויים, ואז ירדו שניהם מן העגלה, אחר כברת ארץ פתאום נהפכה העגלה מן ההר למטה ונשברה , והערל מת במקום יחד עם הסוס. אז הבינו שהכל זה מן השמים, והאמינו שעל ידי תשובתה ותפילתה נעשה דבר זה, לקחו אותה על גביהם והכניסוה לעיר, ותכף קראו לחברה קדישא וקברו אותה בכבוד גדול, וחזרו למקום לדנציג, וספרו את כל המעשה בפני הרבנים, ונתנו הודאה להקדוש ברוך הוא ואמרו ברוך שומע תפילת עמו ישראל ברחמים, עד כאן המעשה.

שערי דמעה לא ננעלו

בתלמוד (ברכות לב) אף על פי ששערי תפילה ננעלו שערי דמעה לא ננעלו שנאמר (תהלים ל"ט) "שמעה תפילתי ה’ ושועתי האזינה אל דמעתי אל תחרש" ופרשו המפרשים כי הסיבה היא שהפתח אשר נכנסים שם התפילות שנאמרות בדמעות אינו נפתח על ידי שום מלאך או ממונה כי אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו פותחו (ז"ל ספר "דרך משה" הובא בפירוש עץ יוסף על עין יעקב שם).

וכדי לסבר את האוזן כיצד יש בכוחן של הדמעות להגיע לפני ולפנים למרות שהדלתות נעולות. יש לדמות הדבר לדלתות של הבית נעולות שאי אפשר להוציא משם כלום מלבד המים שיכולים לעבור תחת הדלת, כך הדמעות, כל המסכים לא  יעצרו את התפילה כשהיא עם דמעות.

שאלו את החפץ חיים מה הזכות המיוחדת שהיתה לאמו שזכתה לבן גדול הדור שכזה? לקח הרב ספר תהילים שבביתו, פתח אותו ואמר להם: אתם יודעים מדוע הדפים שבספר בלויים, זה מרוב הדמעות שאימי הזילה על הספר כדי  שבנה יצא תלמיד חכם. ישנם המחזרים אחרי רבנים ואדמורים שיברכו את בניהם שיגדלו בתורה, בודאי שטוב וכדאי לקבל ברכה מצדיקים אבל צריך לדעת שלא לשכוח את העיקר, כי כשאדם מתחזק בעבודת השם יתברך ומתפלל מקירות ליבו זו ברכה הגדולה ביותר עבורו.

וסיפר יהודי פשוט קובע עתים לתורה שהיה לו בת שלמדה בבית ספר חרדי וכשהיגע זמנה להנשא לא הצליחה בשידוכין עד שהגיעה לגיל מבוגר ומיום ליום התאחר הזמן. יום אחד למדו בשיעור את דברי הגמרא (ברכות שם) ששערי דמעה לא ננעלו, ומה שדמעות יכולות לפעול בשמים.

מה עשה? באותו לילה כשכולם הלכו לביתם ביקש מגבאי בית הכנסת את המפתחות לשהות שם. סגר על עצמו את דלתות בית הכנסת, פתח את שערי ההיכל ובכה בדמעות שליש, ואמר: רבש"ע משתדל אני להתנהג בתמימות עמך, הרב שלי למד אותי שצריך לחנך את הילדים במקום חרדי, והילדים שלי כולם לומדים מסגרת חינוך חרדי. אנא ממך תזמן לבתי את הבן זוג שמתאים לה, לאחר שגמר להתפלל מקירות לבו ובדמעות, סגר את בית הכנסת והלך לביתו.

סיפר אותו אדם שאף אחד לא היה בבית, ובעודו עולה במדרגות, כבר שמע את הצלצול של הטלפון, מיהר להכנס לביתו ולהרים השפורפרת, והנה זה שדכן מציע שידוך עבור בתו. אותו אדם ראה אור, ואכן לאחר שלושה שבועות בתו התארסה עם אותו בחור בפני כל המסובים. מכאן יש ללמוד שבידו של כל אדם לבטל גזירות רעות ולפעול בשמים רבות לא פחות מהצדיק אם רק יתפלל מקירות ליבו ובדמעות (מהרה"ג ר’ אהרון זכאי שליט"א).

פעם בא יהודי לפני הרב ואמר לו: בשביל מה אני אתפלל להקדוש ברוך הוא? אין לו זמן בשבילי משום שהוא עסוק בכל ענייני העולם. אמר לו הרב: אתה צודק, להקדוש ברוך הוא אין לו זמן בגלל שהוא עסוק רק בך. ומטה אוזן לכל מילה שאתה מבקש ממנו. (הג"ר יעקב חיים סופר שליט"א לוקט מלבוש יוסף).

ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (אתחנן  ג-כו)

יש להקשות לי מה שאמרו חז"ל בתלמוד (יבמות ס"ד) מפני מה עשה הקדוש ברוך הוא את האמהות עקרות משום מתאוה לתפילתן של צדיקים. מדוע אם כן אמר הקדוש ברוך הוא למשה "אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה" ומנע אותו מלהתפלל?

אומנם הענין יובן על ידי משל לעני אחד שנזדמן לשכונה של אנשים קמצנים, ומכיון שהיה רעב פנה אל איש וביקש ממנו רק בצל, לאחר מכן אמר לו: וכי אפשר לאכול בצלי בלי לחם?! לאחר שקבל לחם אמר: וכי אפשר לאכול בלי לשתות?! ואז בלית ברירה גם אכל וגם שתה. כך גם הקדוש ברוך הוא ידע מה שיכול לקרות עם משה רבינו ע"ה שבתחילה יבקש מעט ולבסוף יקבל הכל, ולכן כשראה שהתפילות עלו על גדותיהן אמר לו שיפסיק מלהתפלל משום שאם ימשיך להתפלל כבר יכמרו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ובהכרח שיסכים לתפילותיו של משה להכנס לארץ. (ממרן הגר"ע יוסף שליט"א).

שמא תאמר, ומה בכך שיכנס משה לארץ? כבר אמר המקובל רבינו  מאיר פאפריש זצ"ל שהרי אמרו חז"ל שמעשי ידיו של משה לא בטלו, והמשכן שבנה לא נחרב אלא נגנז, ואין היה נכנס משה לארץ ישראל ובונה את בית הבחירה, כשעם ישראל היו חוטאים בהכרח שתהיה חלילה כליה על עם ישראל, כי הקדוש ברוך הוא לא ישפוך את חמתו על מעשי ידיו של משה רבינו, בתור כפרה על עם ישראל, לכן מנע ממשה רבנו שיכנס לארץ. וזהו שאמר משה רבנו לבני ישראל, "ויתעבר ה’ בי למענכם", הקדוש ברוך הוא מנע ממני להכנס לארץ למענכם להצילכם בשעת חורי (לבוש יוסף).

ועוד נאמר ,רב לך" ..מפרש רש"י שרב לך השכר שיהיה לך בעולם הבא וגם "רב לך" מידה כנגד מידה לא בטלה כך אמר משה רבינו לקורח שהאדמה בלעה אותו ואת עדתו עד טבורם וביקשו רחמים ממשה ומשה לא ויתר ואמר להם רב לך..ואז האדמה בלעה אותם כליל. כשם שמשה לא חס עליהם כך גם הקב’’ה לא חס לתפילתו ורומז למשה באמירת "רב לך"...

ויתעבר ה’ בי למענכם ולא שמע אלי ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי עוד בדבר הזה (אתחנן  ג-כו) 

ובגללכם שבקשתם ממני להוציא לכם מים מן הסלע והכעסתם אותי ואמרתי לכם שמעו נא המורים, גרמתם לכך שכעס עלי הקב"ה וגזר שלא אזכה להכנס לארץ ישראל. ולא זו בלבד שלא רצה לקבל תפילתי אלא אף לא רצה לשמוע דברי, כעבד שכעס עליו רבו, שמלבד זה שאינו רוצה לעשות בקשתו אף אינו רוצה לשמוע דבריו.

שאם היה החטא מה שאמרתי שמעו נא המורים, הרי החטא לא היה חמור כל כך שהעונש יהיה חמור שלא תישמע תפילתי.

ויאמר ה’ אלי רב לך אל תוסף דבר אלי בדבר הזה, אמר הקב"ה למשה זה שאתה מבקש ממני שאני אבטל השבועה שנשבעתי, בקשה גדולה היא, כי שתי שבועות נשבעתי, האחת לאבדם במדבר שלא יזכו להכנס לארץ ישראל בגלל חטא המרגלים, ואפילו כשיבוא מלך המשיח בע"ה והמתים יקומו לתחיה לא יכנסו. והשבועה השניה שאתה לא תכנס לא"י. ואם אתה רוצה שאתיר שבועתי ואתן לך רשות להכנס לא"י הרי השבועה השני שנשבעתי לאבדם במדבר צריכה להתקיים. ואם אתה רוצה שתתבטל שבועה זו ואמחול לישראל, צריכה להתקיים השבועה שנשבעתי שלא תכנס לארץ ישראל ועכשיו פסוק איזו משתי השבועות תתקיים.

ויש לכם לשאול, מה קשר יש בין זו לזו והרי בכח הקב"ה היה לבטל שבועה זו שיכנסו לא"י כשיבוא המלך המשיח והמתים יקומו לתחיה. וכן לבטל את שבועתו של משה רבנו שיכנס לארץ ישראל.

אבל עליכם לדעת שהדין הוא אדם שנשבע ואמר אל יכנס פלוני לביתי, אם נפל הבית ואח"כ חזר ונבנה, מותר להכנס בו. כיון שהשבועה היתה על הבית הזה, וכאן נשבע הקב"ה שלא יכנס הדור ההוא לא"י, ונוסח השבועה היה כמו שנאמר בכתוב: אשר נשבעתי אם יבואון אל מנוחתי.

והוכיחו חכמים שלא חלה השבועה אלא בזמן (שהבית) קיים. אבל עכשיו שנחרב, הרי כשיבנה הבית בע"ה בימות המשיח יקרא בית אחר, ויהיה מותר להם להכנס.

משל למה הדבר דומה, למלך שכעס על בנו וגירשו מארמונו ונשבע שלא יכנס עוד לארמונו. לימים עבר כעסו ורצה שבנו יכנס מה עשה, הרס את הארמן וחזר ובנאו. והכניס את בנו ונקרא ששבועתו נתקיימה ויכול להכניס את בנו. היה משה רבנו מכניס את ישראל לארץ  היה מבטל את יצר הע"ז. ואם לא היו עובדי ע"ז לא היו עתיד בית המקדש להחרב ולא היתה ירושלים חרבה והיו נשארים תמיד במקומם ושום אומה לא היתה יכולה לשלוט בהם. ולכן אמר הקב"ה למשה רבנו, אם אתה רוצה שתתבטל שבועתך ואתה רוצה להכנס לארץ ישראל יתבטל ליצר הרע של ע"ז ולא יחרב בית המקדש ואכן לא יוכלו להכנס לא"י אם לא  יחרב המקדש. ואם אתה רוצה שיכנסו, עלי לקים שבועה זו שלא תכנס לארץ.

ועוד, שעליכם לדעת שאילו היה משה רבנו נכנס לא"י והיה בונה את בית המקדש בידיו לא היה בית המקדש חרב כלל, ואם היו ישראל חוטאים לא היה הקב"ה שופך את זעמו על העצים והאבנים אלא על  ישראל. ולכן גזר הקב"ה שלא הכנס לא"י ולא יבנה ביהמ"ק, שבשעת כעסו ישפוך חמתו על העצים והאבנים, וישראל היו חיים וקיימים.

משל מה הדבר דומה, למלך שבנה ארמון לדור בו הוא ובנו. יום אחד כעס על בנו וביקש להורגו ושפך חמתו על הארמון והרסו. כך עשה הקב"ה חסד עם ישראל ששפך חמתו על העצים והאבנים אמר הקב"ה למשה: אם אין אתה רוצה שאשפוך חמתי עליהם עלי לקיים השבועה שלא תכנס לארץ.

ויש מפרשים שבשעה שחטאו ישראל בעגל יצאו חמישה מלאכי חבלה כדי להזיק את ישראל. והזכיר משה רבנו את זכות האבות וביטל שלשה ונשארו אף וחימה. אמר משה להקב"ה אתה תבטל מלאך אחד הנקרא אף ואני אבטל המלך השני הנקרא חימה. מה עשה משה רבנו, חפר חפירה בארץ  וקבר שם את חימה שלא זז משם וכשישראל חוטאים פותח פיו כדי לבלוע אותם, ולכן נקרא המקום הזה פעור. שבשעה שישראל חוטאים פוער זה פיו כדי לבולעם. ומשה רבנו קבור שם ממול. וכשרואה קברו של משה רבנו הוא חוזר ומתחבא שם מיראת משה רבנו. והקב"ה ביקש לעשות חסד עם ישראל שלא יקבר בא"י, ולכן אמר הקב"ה למשה, אם רוצה אתה שאבטל "אעברה נא" שאבטל גזרתי, אתה צריך לבטל "סלח נא" שאמרת, שאם לא היית שם היה המלאך הזה פוער פיו ובולע את ישראל. ואם אתה רוצה לקיים הסלח נא, בטל אעברה נא. וזהו שמלאך זה לא  יעשה לכם כל רע.

ויש מפרשים בך, שנחלקו חכמים אם חכם יכול להתיר שבועת עצמו. יש אומרים שמתיר לעצמו ויש אומרים שאינו יכול להתיר לעצמו, אלא ילך אצל חכם אחר. וכאן ביקש משה רבנו שיתיר שבועתו שנשבע שלא יכנס לא"י, והיה סבור שהקב"ה יכול להתיר לעצמו. וראינו שכל כוחו של משה בשעה שהתפלל על ישראל כשעשו העגל היה בזה שאמר זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך, היינו זכור השבועה שנשבעת להם בך. עכשיו אמר הקב"ה למשה, ממה נפשך אם אני יכול להתיר שבועתי הרי גם שבועה זו אני יכול להתיר.

ויש אומרים שזה שאמר לו הקב"ה רב לך, נחמה היתה בכך למשה שרצה להכנס לא"י, וכך אמר לו הקב"ה זה שאתה רוצה להכנס לא"י מפני שאתה רוצה להשיג מעלה גדולה מזו שיש לך דע שרב לך הרבה שכר טוב מוכן לך בעולם הבא. כמו שנאמר מה רב טובך אשר צפנת ליראיך ולא יחסר לך כלום שמעלה אני עליך כאילו נכנסת  לא"י וקיימת את כל המצוות התלויות בארץ. שאומר הכתוב: ויתעבר ה’ בי למענכם, זה שכעס הקב"ה עלי, לטובתכם היה, ואם אתה רוצה להשיג מעלה יתרה בסודות התורה, מפני שא"י מסוגלת לכך ברוב קדושתה, הרי אני יכול לזכות אותך בידיעת סודות התורה גם כאן.

כדי שלא יאמרו הרב כמה קשה והתלמיד כמה סרבן ומפציר אין זה אלא שעשה עבירות ולכן אין תפילתו מתקבלת.

התפלל משה ואמר אם אין אני יכול להכנס לא"י ברגלי, שנשבעת שלא אכנס, אעוף כצפור או דרך מערה ההולכת לשם. אמר לו הקב"ה דבר זה אי אפשר אמר לו משה, אם כן אראה את הארץ מרחוק (מעם לועז).

רב לך אל תוסף דבר אלי מובא בזוהר שלכל אדם הוקצב לו כמה מילים לדבר במשך כל ימי חייו וכשהוא מרבה לדבר מקרב מיתתו, חוץ מדברי תורה שמרבה חיים לכן אמר קוהלת אל תהי כסיל, למה תמות בלא עתך? כי הכסיל מרבה דברים ויצטרך למות קודם זמנו (פניני התורה).

על ראש פסגה ושא עיניך ומה ודפנה ותימנה ומזרחה וראה בעינך כי לא תעבור את הירדן הזה (אתחנן ג-כז)

ואם תשאלו והרי יותר יש צער גדול לאדם כשרואה דבר ואינו יכול להשיגו. והרי זה דומה לאדם שמראים לו מאכל מרחוק ולא נותנים לו לאכול אותו.

אבל עליכם לדעת שכבר בארנו שהיה קשה על משה רבנו זה שעלולים הבריות לומר שגם הוא היה בעצת המרגלים ולכן נגזר עליו שלא להכנס לא"י. כמו שנאמר וכל מנאצי לא יראוה (במדבר יד)  לכן ביקש משה רבנו מהקב"ה שלכל הפחות יראה לו את הארץ כדי שלא יאמרו העולם שנטל חלק בעצת המרגלים שהרי המרגלים לא זכו אפילו לראות את הארץ.

וזה שנקט הכתוב ימה וצפונה, והרי המזרח הוא החלק הראשון של העולם שמשם זורחת השמש, אבל עליכם לדעת שישראל היו למזרחה של ארץ  ישראל וכבר נתבאר שהקב"ה הראה למשה המקומות הרחוקים שבא"י כאילו היו קרובים אליו ואם משה רבנו היה במזרח, בודאי הראו הקב"ה את המקומות שבמערב הרחוקים. כאילו קרובים לו. וזה היה פלא גדול ביותר שנתן הקב"ה כוח בעיניו לראות את המקומות המרוחקים פרט לפרט, וכל המקומות הניסתרים וכל הערים והכפריים, כאילו היה הולך ברגלו ממקום למקום ורואה אותם בעיניו.

ואחרי שקראנו כל הדברים האלה יש לכם לתמוה הרבה, מה הטעם שאחרי שהתפלל משה כ"כ הרבה פעמים והתחנן כל כך, לא קיבל הקב"ה תפילתו, והרי לא היה בעולם איש יותר גדול ממשה רבינו, ועוד שהרי מזה עלול היה לצאת נזק גדול  שישראל יתייאשו ולא יתפללו שיאמרו משה רבנו התפלל כלל כך ולא נענה. אנו עאכ"ו שלא תתקבל תפילתנו, שאין אנו כלום לגבי משה. אבל עליכם לדעת שתי סיבות היו שלא נתקבלה תפילתו.

הסיבה הראשונה שכבר בארנו לעיל שכל דבר שגזר הקב"ה ו נשבע על כך, גזרה זו אינה מתבטלת לא בתפילה ולא בשום דבר אחר. וכאן ידע משה רבנו שתפילתו לא תתקבל, ולכן סילק הגדולה מעצמו ומסרה ליהושע. ואח"כ התפלל שיכנס לא"י, שהרי השבועה היתה שלא יכניס את ישראל לא"י, ועכשיו יהושע יכניסם. והרי הוא כשאר אדם ולכן לא קיבל הקב"ה תפילתו, שלא יהיה זה לפי כבודו של משה שיהושע יהיה הרב ומשה יהיה כאחד העם.

הסיבה השניה כל המדבר בגנות ישראל עונשו מרובה. ולכן לא נתקבלה תפילתו של משה רבנו, שיאמרו ישראל אם משה שהיה מנהיגנו ורצה להוכיחנו כייסר איש את בנו ואמר לנו שמעו נא המורים נענש בגלל כן ולא נתקבלה תפילתו להכנס לא"י, אנו על אחת כמה וכמה שצריכים אנו להזהר בכבוד חברנו ולא ידבר זה על זה לשון הרע, שבוודאי אדם העושה כן ייענש קשה.

ועדיין יש לכם לשאול מה הטעם שבשעה שאמר הקב"ה לאהרון הכהן שיעלה להר ההר שכבר הגיעה שעתו למות, עלה מיד עם משה ולא אמר דבר ונפטר, ולא התחנן ולא הפציר כלל להכנס לארץ ישראל כדי לקיים המצוות התלויות בארץ, כפי שהתפלל משה כדי להכנס לארץ ישראל.

אבל עליכם לדעת שהרבה טעמים היו לאהרון שלא התחנן להכנס לא"י ואלו הם:

הטעם הראשון שהיתה לו נחת וזכות גדולה שבניו עתידים היו לרשת מקומו. אבל משה רבנו לא זכה לכך שבניו ירשו גדולתו, וזה היה צער גדול בשבילו, לפיכך התחנן כל כך וביקש להכנס לארץ ישראל.

והטעם השני כי עיקר המצוות התלויות בארץ עתיד היה אהרון להנות מהן, כגון תרומות ומעשרות ומתנות כהונה שניתנים לכהנים, ואפשר היה לחשוד בו שזה שהוא מתחנן כל כך להכנס לא"י מפני שרוצה לקבל את מתנות הכהונה. אבל משה רבנו לא היה עתיד ליטול מכל אותם המתנות השייכות לכהנים, לכן הפציר כל כך להכנס.

והטעם השלישי שהמעלה שהשיג משה רבנו היתה מעלה גדולה ביותר שהיה מדבר עם הקב"ה פנים בפנים, וקרן עור פניו עד שלא היו ישראל יכולים להסתכל בו ובבואו לדבר עם ישראל היה צריך לשים על פניו מסוה, וזה בא מזיו השכינה בדברה עמו. ולמעלה זו לא הגיע שום נביא, ורק הצדיקים בגן עדן יכולים להגיע אליה. כל אחד כפי מדרגתו, ולכן לא רצה משה למות. אמר: מה תועלת במיתתו, אם המעלה של העולם הבא כבר השגתי בחיים אבל אהרון הכהן שלא היה יכול להשיג מעלה זו בעודו בזה העולם, ביקש להיפרד מן העולם הזה שעה אחת קודם. כדי לילך לגן עדן להשיג מעלה זו להנות מזיו השכינה.

והטעם הרביעי לפי שראה אהרון ברוח הקודש שנפשו צריכה להתגלגל בעזרא הסופר שעלה מבבל ובנה את בית המקדש, וזה מרומז בפסוק הנאמר בעזרא הסופר שעלה מבבל ובנה את בית המקדש, וזה מרומז בפסוק הנאמר בעזרא הוא אהרון הראש הוא עזרא (עזרא ז, ה-ו) כדי לרמוז שאהרון נתגלגל בעזרא. וכן תראו שהשם עזרא בגימטריא רע"ח והשם אהרון בגימטריה רנ"ו, ונשארו כ"ב, לרמוז, שאחרי כ"ב דורות חזר אהרון ונתגלגל בזה העולם. וכן אהרון במספר קטן בגימטריה י"ג וד’ אותיות אהרון הם י,ז. (וגם עזרא במספר קטן י"ז לרמוז שאהרון הוא עזרא).

ולכן לא התחנן אהרון להכנס לארץ ישראל, כיון שראה ברוח הקודש שהוא עתיד להתגלגל לזה העולם ויבנה בית המקדש על ידו, ואז יקים המצוות התלויות בארץ, אבל נשמתו של משה רבנו גנוזה תחת כסא הכבוד, ושוב לא היתה נפשו חוזרת ומתגלגלת בזה העולם. בפטירת משה רבנו, לכן התחנן כל כך והפציר להכנס לארץ ישראל.

והטעם החמישי שיודע היה אהרון שהקב"ה נשבע וגזר שלא יכנסו לא"י, וכל גזרה שיש עמה שבועה אינה מתבטלת. אבל למשה רבנו היתה טענה, שאמר כיון שאמר לי הקב"ה לכבוש את ארצות סיחון ועוג ואחלק אותם בידי לבני ראובן וגד ולחצי שבט המנשה. משמע שכבר התיר השבועה, ולכן העיז להתחנן שיכנס לארץ ישראל. ועוד, כיון שהקב"ה נשבע לכן לא תביאו את הקהל הזה (במד’ כ), שנשבע הקב"ה שמשה ואהרון יחד לא יכניסו את ישראל לא"י, לכן לא העיז אהרון להתפלל לפני השי"ת, אבל משה רבנו משראה שמת אהרון אחיו, מצא פתח לשבועה, כי טען אתה נשבעת ששנינו יחד לא נכנס לא’’י אבל עכשיו שמת אהרון נתבטלה השבועה. וכך הדין נדר שהותר מקצתו הותר כולו (מעם לועז).

לא תוסיפו עלהדבר אשר אנוכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו (אתחנן ד-ב)

רמזו בזה שאם אדם אינו שלם ביראת שמים אז הוא זקוק לגדרים וסיגים הרבה לכן כתוב ואתם הדבקים בשם אלקיכם זאת אומרת לא תצטרכו להוסיף לא סיגים ולא גדרים זהו לא תוסיפו (פניני התורה).

ראה למדתי אתכם, כאשר צוני השם אלקי לעשות כן בקרב הארץ, היו הרבה פילוסופים שחשבו לחיות חיים קדושים ולהגיע לשלמות נפשם באופן שצריך לברוח מן הישוב למדבריות ולחיות בסגופים ולפרוש מחיי העולם הזה, אבל טעות בידם, לא כן דרכה של תורה הכתוב אומר ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים וטהרה ולעמוד בנסיונות בכל מה שהוא רואה וכו’ זהו בקרב הארץ (ערבי נחל לוקטו מאהבת  חיים)

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

מעשה ב"בייגל"

 

מספר הרב חס"ד הלברשטם, מבאי ביתו של הרבי:

 

בערב תשעה באב, נהג הרבי לאכול בסעודה מפסקת בייגל [=לחמניה עגולה עם חור באמצע*] וכן ביצה עם אפר, כנהוג.

 

פעם אירע שהיו על השולחן שתי לחמניות, ולא היה בייגל. שאל הרבי: אין בייגלס? לא ירדתי לסוף דעתו הק', והרבי המשיך: בצאנז לא היו אוכלים בערב תשעה-באב בייגלס? [ר' חס"ד הוא צאצא לבית אדמו"רי צאנז]

 

רצתי מיד לעבר הדלת כדי לקנות בייגל, אבל אז פנה אלי הרבי והראה לי שחתך חור בתוך הלחמנייה, ואמר: "נו, איך האב שוין א בייגל. דארפסט ניט לויפן" [=יש לי כבר בייגל. אינך צריך לרוץ]...

 

 __________

 

 

*) כנהוג בכמה קהילות להאכיל את האבל בבייגל, שהוא מאכל עגול (ראה שבלי הלקט הל' אבילות, על יסוד הכתוב "ויזד יעקב נזיד", תולדות כה, כט). והוא הדין בערב ת"ב – ראה שו"ע סי' תקנב ס"ה.

 

~~~

הפעם בחרתי לשתף בשני ביאורים קצרים, שנדלו מתורת הרבי:

למה נקרא שמה לבנון?

 

על הפסוק "ההר הטוב הזה והלבנון" (פרשתנו ג, כה) מפרש רש"י "והלבנון – זה בית המקדש".

 

וצריך להבין: מה הטעם שביהמ"ק נקרא בשם זה? ומדוע רש"י אינו מפרט יותר על הקשר ביניהם?

 

ויש לומר שרש"י כבר סמך על מה שפירש במקום אחר:

 

על הפסוק "ולך לך אל ארץ המוריה" (וירא כב, ב) פירש רש"י שירושלים נקראת מוריה "על שם עבודת הקטורת שיש בו מור, נרד ושאר בשמים".

 

ומעתה יש לפרש ג"כ בענייננו – שביהמ"ק נקרא לבנון על שם הלבונה, שאף היא מסממני הקטורת...

 

בתים ללא פרשיות

 

על הפסוק "והיו לטטפת בין עיניך" מפרש רש"י "אלו תפילין שבראש. ועל שם מניין פרשיותיהם נקראו טטפת: טט בכתפי – שתים, פת באפריקי – שתים".

 

והנה בפרשת בא כותב גם כן רש"י: "על שם שהם ארבעה בתים קרויין טטפת: טט בכתפי – שתים, פת באפריקי – שתים".

 

אבל יש לדייק:

 

מדוע בפרשתנו כותב רש"י ש"טטפת" הוא על שם ארבעת הפרשיות, ואילו בפ' בא על שם ארבעת הבתים?

 

ויש לבאר בפשטות:

 

בפרשת בא, מיד לאחר יציאת מצרים היו קיימים רק שתי פרשיות "קדש" ו"והיה כי יביאך", כי שתי הפרשיות הנוספות "שמע" "והיה אם שמוע" הרי נאמרו רק בפרשתנו, לסוף ארבעים שנה! [ומסתבר, שבמשך ארבעים שנה אכן היו בתפילין שלהם רק שתי פרשיות, ואילו שני בתים נותרו ריקים!*]

 

ולכן אז נקראו 'טטפת' על שם ארבעה בתים, כי טרם היו ארבע פרשיות, ורק בפרשתנו נקראים כבר על שם ארבע פרשיות...

 

צום קל – יהפך לשמחה – ושבת שלום!

 

 

מבוסס על: [קטע א:] שיחת ש"פ ואתחנן תשל"ז. [קטע ב:] לקוטי שיחות חלק ט, ואתחנן שיחה ב סעיף ד ואילך (עמ' 51 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 52 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (היכל מנחם הוצ' תשע"ג) עמ' מה, עט-פ.

 

______________

 

*)  ואין מסתבר כוונת הכתוב בפ' בא ("והיה כי יביאך ה' אל הארץ גו'") שיניחו תפילין רק בביאתם לארץ – כי פשטות הכתובים שאת הציווי "והיה לאות על ידכה ולטטפת בין עיניך" יש לקיים מיד [דאת"ל שרק בביאתם לארץ נתחייבו בהנחת תפלין – תהיה פשטות הכתובים בפ' בא דלא כפשטות הכתובים דפ' שמע שבפרשתנו שלא נאמר תנאי ביאה לארץ].

 

וראה קידושין לז, סע"ב: ביאה דכתב רחמנא גבי תפלין כו' עשה מצוה זו שבשבילה תכנס לארץ (דדוחק גדול לומר דכוונתו (רק) על זמן הגלות שלאחרי ביאתם לארץ). וראה יל"ש ורבותינו בעה"ת שלח (טו, לב) דהניחו תפלין במדבר.

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

כשמשה רבינו מצווה...

 

לפני כמאה שנה, היה יהודי שבנו, הבחור, רצה מאוד לנסוע לארה"ב ואילו האבא לא הסכים, משום שרוב האנשים שנסעו לשם בימים ההם נטו מדרך היהדות.

לאחר ויכוחים רבים, הציע האבא שיסעו אל אדמו"ר הרש"ב [=רבי שלום דובער, החמישי לשושלת חב"ד] וכאשר יאמר כן יעשה.

הבן היה בטוח, שבשמוע הרבי את טעמיו ונימוקיו יסכים לנסיעתו, והסכים להצעת האב.

הרבי שמע את שני הצדדים, ואמר שגם הוא איננו מסכים לנסיעה.

אך הבן לא שמע גם לדברי הרבי והפליג באניה. אך למרבה הצער נשברה האניה בלב ים והבחור טבע ל"ע.

בא אביו בזעקה אל הרבי: מדוע לא הזהיר את בנו? הרי אם היה אומר לו מה יקרה – בודאי שהיה שומע בקולו!

-         ענה לו הרבי: "גלויב מיר, אז איך האב ניט געוואוסט פריער, איך האב נאר געזאגט וואס ביי מיר איז אויסגעקומען" [="האמן לי שלא ידעתי מקודם. אני רק אמרתי מה שהתקבל לדעתי"].

[גרסה אחרת: "אנחנו רק מעבירים ממה שאומרים לנו מלמעלה"...]

("שמועות וסיפורים" (הר' רפאל נחמן הכהן) ח"א עמ' 122. וראה לקוטי סיפורים (פרלוב) עמ' רכ. לשמע אזן (דוכמן) עמ' 92. יש המספרים את זה (כנראה בטעות) על אדמו"ר הריי"צ)

 

~~~

בפרשתנו (ד, ב) מצווה התורה "לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם" מפרש רש"י: "כגון חמש פרשיות בתפילין, חמשת מינין בלולב וחמש ציציות".

וצריך להבין:

א)    מדוע בחר רש"י דווקא שלש דוגמאות אלה, הרי ישנם מצוות רבות שניתן להוסיף בהם, לדוגמא מצוות קרבן פסח שקדמה לכל מצוות אלה; שצריך להזהיר בה שיקריב פסח אחד ולא שני פסחים, וכן "שבעת ימים מצות תאכלו" – צריך להזהיר "ולא שמונת ימים"*.

ב)    ובכלל, מדוע טורח רש"י להביא שלש דוגמאות, ולא מסתפק בדוגמא אחת או שתיים, הרי עניינו של רש"י לפרש פשוטו של מקרא – ומה נוגע לפשט כל שלשת הדוגמאות?

ויש לומר הביאור בזה:

בתורה, באופן כללי, ישנם שלשה אופנים איך שהקב"ה מסר את המצוות לבנ"י:

א)    יש מצוות שבהם נאמר רק הציווי של משה לבני ישראל, מבלי שמוזכר בפירוש שהיא ניתנה מאת הקב"ה – לדוגמא: מצות תפילין, שגם בפ' קדש והיה כי יביאך (בא יג, ג) נאמר "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה . . והיה לך לאות על ידך"** וגם פרשיות שמע והיה אם שמוע הרי הן חלק מדברי משה במשנה תורה [כמובן מכך שהקב"ה מוזכר בהן בלשון נסתר: "ואהבת את ה' אלקיך", "לאהבה את ה' אלקיכם ולעבדו"].

ב)    במצוות אחרות, לאידך, מוזכר רק ציווי הקב"ה למשה – לדוגמא: מצות ציצית, הפותחת (שלח טו, לז) "ויאמר ה' אל משה לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם ועשו להם ציצית". ולא מוזכר שמשה מסר את הציווי לבנ"י (אף שמובן מאליו שמשה עשה כן).

ג)     ויש מצוות שמוזכרים בהם שני הדברים, הן ציווי הקב"ה והן ציווי משה לבנ"י – והדוגמא לזה היא מצות לולב, שפותחת (אמור כג, לג) "וידבר ה' אל משה לאמר . . ולקחתם לכם ביום הראשון פרי עץ הדר גו'" ומסיימת "וידבר משה את מועדי ה' אל בני ישראל".

[וכמבואר העניין בתורה אור (לאדמו"ר הזקן) סוף פ' בא: "נאמר פעם ויאמר הוי' אל משה, ופעם לא נאמר אמירת הוי' אל משה אלא אמירת משה אל העם, כפי כח ויכולת העם שיוכלו לקבל, כך צמצם את עצמו. והכל גלוי וידוע לפניו באיזה אופן יוכל לצמצם כדי שיוכל העולם לסובלו"]

והנה, יש סברא לומר, שהאיסור של "לא תוסיפו" הוא רק במצוות שנתפרש בהם הציווי של משה, משא"כ מה שנאמר ע"י הקב"ה הרי דברי הקב"ה הם 'קיצור' לגבי משה (על דרך תושב"כ מול תושבע"פ) והיה מקום לומר שאפשר להוסיף עליהם.

ויש סברא להיפך – שדברי הקב"ה הם בתכלית הדיוק ולכן אי אפשר להוסיף עליו מאומה, משא"כ דיבורו של משה שאפשר להוסיף עליו.

ולכן מפרש רש"י את כל שלושת הסוגים: תפילין, לולב וציצית, ללמדנו שבכל סוגי המצוות חל איסור 'בל תוסיף'.

ההוראה אלינו מכל האמור:

כשמתקבלת הוראה מנשיא הדור, "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא" (תקו"ז תקון ס"ט), עד לנשיא דורנו – הנה בין אם הוא אומר את מקור הדברים ובין אם לאו, צריך לדעת ש"רוח ה' דבר בי ומלתו על לשוני" (ש"ב כג, ב), "גלה סודו אל עבדיו הנביאים" (עמוס ג, ז), וממילא, הרי זה כמו ששומעים את הדבר "מפי הגבורה", מהקב"ה בעצמו.

ויש לקיים את הדברים ללא ויכוחים ו"פשטים", ובתכלית הזריזות, כמבואר באגה"ק (בתניא, סימן כא) ש"זריזותיה דאברהם אבינו היא העומדת לנו ולבנינו עד עולם, כי העקדה עצמה אינה נחשבה לנסיון גדול לערך מעלת א"א ע"ה, בשגם כי ה' דיבר בו קח נא את בנך כו', והרי כמה וכמה קדושים שמסרו נפשם על קדושת ה' גם כי לא דיבר ה' בם, רק שא"א ע"ה עשה זאת בזריזות נפלאה כו'".

ובאופן ד"ופרצת ימה וקדמה וצפונה ונגבה" (ויצא כח, יד) ועד לנקודה העיקרית – גאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ ראה תשכ"ט (לפני חמישים שנה) סעיף יב-ג, כו-ז (נד' בתו"מ התוועדויות חלק נז עמ' 287 ואילך ועמ' 301 ואילך) – ע"ש בארוכה גם ביאור נפלא על השינויים בפירש"י פ' ראה עה"פ "לא תוסף גו'" (ששם מביא רש"י מצוות אחרות). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' מה-ו.

 

______________

*)  כפי שמצינו במפרשים שקו"ט בנוגע ליו"ט שני, מדוע אינו בסתירה ל"בל תוסיף" – ראה אנציקלופדיה תלמודית ערך בל תוסיף (כרך ג עמ' שכו ואילך) וש"נ. וראה גם לקו"ש חכ"ט עמ' 104 ואילך וש"נ.

 

**)  אף שתחילת הפרשה היא "וידבר ה' אל משה לאמר, קדש לי כל בכור גו'", אבל שם מוזכר רק במצוות בכור ואיסור חמץ וכו', משא"כ בנוגע למצוות תפילין לא מוזכר ציווי ה'. וק"ל.

 

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

בין פרשיות ראשונות ואחרונות בתפילין (עיוני)

 

מסופר, שבעת מאסרו של אדמו"ר הזקן, כאשר הביאו אותו לחקירה – הוא נעמד בצד והניח תפילין. כשסיים להניח תפילין של ראש, הסתובב לעבר החוקרים וכאשר כיוון את התפילין במקום – נפל פחד על כל הנוכחים; אלו שעמדו לא יכלו לשבת ואלו שישבו לא יכלו לעמוד.

אמר רבינו הזקן: שזהו מה שנאמר בגמרא (ברכות ו, א) על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": "אלו תפילין שבראש".

-         שאלו אותו: אם כן, למה כאשר פלוני היה מעוטר בתפילין לא נפל פחד עליהם?

-         השיב הרבי: שהלשון הוא "תפילין שבראש", היינו שכאשר מניחים תפילין באופן שהתפילין הם לא רק על הראש, אלא בתוך הראש – אזי מתקיים "ויראו ממך"...

(ע"פ ספר השיחות תרפ"ו (לאדמו"ר הריי"צ) עמ' 95. הובא בתורת מנחם חכ"ז עמ' 229. רשימות היומן עמ' שכב (ושם, שהיו אלה תפילין דר"ת)*)

____________________

*) וראה ג"כ קצות השלחן ח"א סי' ח' (ד' כג בבדה"ש) שמביא בשם שער התפלה להגה"ק בעל "באר מים חיים" שדרש על זה הדרך את מארז"ל במנחות (מג, ב) "כל מי שיש לו תפילין בראשו . . בחיזוק הוא שלא יחטא" – שפי' בראשו היינו שמחשבתו קשורה וצמודה במה שכתוב בהתפילין – ע"ש. ומסיים אא"ז "וכדברים האלה אפשר לומר ג"כ על דרשת חז"ל כי שם ה' . . אלו תפילין שבראש". ואשרי אא"ז הגה"ח שכוון לדעת רבו אדמו"ר הזקן.

 

~~~

בפרשתנו נאמר בפרשת "שמע" (ו, ח) "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך".

מצוות תפילין נאמרה כבר פעמיים בסוף פרשת בא, אחרי יציאת מצרים (בפרשת קדש, ובפ' והיה כי יביאך). ועכשיו נאמרה עוד פעמיים במשנה תורה: בפרשתנו (שמע), ובפ' עקב (בפ' והיה אם שמוע). ואלו הן ארבעת הפרשיות שבתפילין.

ההבדל ביניהם הוא: שבפרשת בא (בפ' קדש, ובפ' והיה כי יביאך) כולל הפסוק את שתי התפילין בציווי אחד: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך . . והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך". ואילו במשנה תורה הם מופיעים בשני ציוויים נפרדים: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך", "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם".

מהו הטעם לשינוי זה?

ידוע, שמצוות תפילין יש לה סגולה להגן על ישראל מפני האויב. אולם סגולה זו נלמדת משני פסוקים שונים:

א) מהכתוב (תבוא כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" שעליה דרשו רז"ל (ברכות ו, א) "רבי אליעזר אומר אלו תפילין שבראש" – היינו שהתפילין פועלים שהגויםיפחדו להלחם בישראל.

ב) מהכתוב (ברכה לג, כ) "וטרף זרוע אף קדקוד", שרומזת על מצוות תפילין, כמ"ש הרא"ש (בהלכות קטנות הל' תפילין סט"ו) "שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד" – היינו שכאשר כבר נלחמים הגוים בבני ישראל, מסייעים התפילין לנצח במלחמה.

ההבדל בפעולתן של התפילין בשני הפסוקים:

בפסוק הראשון – מתייחסת הסגולה בעיקר לתפילין של ראש ("אלו תפילין שבראש") והתפילין של יד רק מצטרפות ומסייעותלתפילין של ראש (שכן ע"פ הלכה לא ניתן להניח תש"ר אלא בהקדמת תש"י*), ונמצא שאין הפרדה בין השל-יד לשל-ראש.

ואילו בפסוק השני – הרי כל אחת מהתפילין פועלת בנפרד: תפילין של יד פוגעות בזרועו של האויב ("וטרף זרוע"), ותפילין של ראש בראשו ("אף קדקד").

על פי זה יובן היטב טעם השינוי בין פרשיות הראשונות לפרשיות האחרונות:

הפרשיות הראשונות (בפ' בא) – נאמרו מיד ביציאת מצרים. בשלב זה לא היו ישראל צריכים למלחמה כלל, שכן משה רבינו היה אמור להכניסם לארץ ישראל בכבודו ובעצמו, וממילא היה נופל פחד על האומות (כלשון השירה "תפול עליהם אימתה ופחד . . נמוגו כל יושבי כנען"). ולכן אז נאמרו שתי התפילין בחטיבה אחת, כיון שזה שייך יותר ללימוד הראשון – "ויראו ממך", כאשר הגוים פוחדים להלחם עם ישראל והתש"י פועלים יחד עם התש"ר כנ"ל.

משא"כ הפרשיות האחרונות (במשנה תורה) – נאמרו לפני הכניסה לארץ ע"י יהושע, שאז כיבוש הארץ תהיה כרוכה במלחמות, ממילא נצרכים (גם) ללימוד השני מ"וטרף זרוע אף קדקד", שבה פועלות שתי התפילין בנפרד. לכן נאמר ג"כ "והיולטטפת בין עיניך . . עיניכם" שיש פעולה נוספת לתפילין של ראש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ ואתחנן תשכ"ט. הוגה ונד' בלקוטי שיחות חלק ט, ואתחנן שיחה ב (עמ' 55 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 50 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" דברים ח"א (היכל מנחם תש"ע) עמ' עה-ז. זוהי רק נקודה אחת מהשיחה ועיין בגוף השיחה יישוב נפלא על הקושיא איך הניחו בנ"י תפילין במשך ארבעים שנה במדבר, כיון שלא היו להם אז רק שתי פרשיות (קדש, והי' כי יביאך).

 

______________

*)  כנאמר במכילתא (בא יג, ט) "כשהוא נותן, נותן של יד ואח"כ נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואח"כ של יד.

בבבלי (מנחות לו, א. וכ"ה בשו"ע סכ"ח( ילפינן דין זה מ"והיו" (לשון רבים) שנאמר במשנה תורה, אבל ע"פ דרך הפשט, הדין ד"כל זמן שבין עיניך יהיו שתים" אינו נלמד מ"והיו". כי נוסף למה ש"והיו" לשון רבים קאי על "הדברים האלה" – אדרבה: באם היה נאמר "וקשרתם לאות . . ולטוטפת גו'" (בלי תיבת "והיו"), היו תש"י ותש"ר מצוה אחת, ולא רק "יהיו שתים".

ולכן י"ל, שע"ד הפשט – דין זה נלמד ממה שבפ' בא נכללים תש"י ותש"ר יחד (אף שהן ב'מצוות כדמוכח מ"והיו" שנאמר במשנה תורה). וראה במכילתא הנ"ל: "מכאן אמרו כשהוא נותן כו'". וראה בארוכה לקו"ש חי"ט עמ' 47 ואילך.

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

בין פרשיות ראשונות ואחרונות בתפילין (עיוני)

 

מסופר, שבעת מאסרו של אדמו"ר הזקן, כאשר הביאו אותו לחקירה – הוא נעמד בצד והניח תפילין. כשסיים להניח תפילין של ראש, הסתובב לעבר החוקרים וכאשר כיוון את התפילין במקום – נפל פחד על כל הנוכחים; אלו שעמדו לא יכלו לשבת ואלו שישבו לא יכלו לעמוד.

אמר רבינו הזקן: שזהו מה שנאמר בגמרא (ברכות ו, א) על הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך": "אלו תפילין שבראש".

-         שאלו אותו: אם כן, למה כאשר פלוני היה מעוטר בתפילין לא נפל פחד עליהם?

-         השיב הרבי: שהלשון הוא "תפילין שבראש", היינו שכאשר מניחים תפילין באופן שהתפילין הם לא רק על הראש, אלא בתוך הראש – אזי מתקיים "ויראו ממך"...

(ע"פ ספר השיחות תרפ"ו (לאדמו"ר הריי"צ) עמ' 95. הובא בתורת מנחם חכ"ז עמ' 229. רשימות היומן עמ' שכב (ושם, שהיו אלה תפילין דר"ת)*)

____________________

*) וראה ג"כ קצות השלחן ח"א סי' ח' (ד' כג בבדה"ש) שמביא בשם שער התפלה להגה"ק בעל "באר מים חיים" שדרש על זה הדרך את מארז"ל במנחות (מג, ב) "כל מי שיש לו תפילין בראשו . . בחיזוק הוא שלא יחטא" – שפי' בראשו היינו שמחשבתו קשורה וצמודה במה שכתוב בהתפילין – ע"ש. ומסיים אא"ז "וכדברים האלה אפשר לומר ג"כ על דרשת חז"ל כי שם ה' . . אלו תפילין שבראש". ואשרי אא"ז הגה"ח שכוון לדעת רבו אדמו"ר הזקן.

 

~~~

בפרשתנו נאמר בפרשת "שמע" (ו, ח) "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך".

מצוות תפילין נאמרה כבר פעמיים בסוף פרשת בא, אחרי יציאת מצרים (בפרשת קדש, ובפ' והיה כי יביאך). ועכשיו נאמרה עוד פעמיים במשנה תורה: בפרשתנו (שמע), ובפ' עקב (בפ' והיה אם שמוע). ואלו הן ארבעת הפרשיות שבתפילין.

ההבדל ביניהם הוא: שבפרשת בא (בפ' קדש, ובפ' והיה כי יביאך) כולל הפסוק את שתי התפילין בציווי אחד: "והיה לך לאות על ידך ולזכרון בין עיניך . . והיה לאות על ידכה ולטוטפת בין עיניך". ואילו במשנה תורה הם מופיעים בשני ציוויים נפרדים: "וקשרתם לאות על ידך והיו לטטפת בין עיניך", "וקשרתם אותם לאות על ידכם והיו לטוטפת בין עיניכם".

מהו הטעם לשינוי זה?

ידוע, שמצוות תפילין יש לה סגולה להגן על ישראל מפני האויב. אולם סגולה זו נלמדת משני פסוקים שונים:

א) מהכתוב (תבוא כח, י) "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך" שעליה דרשו רז"ל (ברכות ו, א) "רבי אליעזר אומר אלו תפילין שבראש" – היינו שהתפילין פועלים שהגוים יפחדו להלחםבישראל.

ב) מהכתוב (ברכה לג, כ) "וטרף זרוע אף קדקוד", שרומזת על מצוות תפילין, כמ"ש הרא"ש (בהלכות קטנות הל' תפילין סט"ו) "שמפני קיום מצות תפילין ותיקונן, יתקיים באנשי המלחמה וטרף זרוע אף קדקוד" – היינו שכאשר כבר נלחמים הגוים בבני ישראל, מסייעים התפילין לנצח במלחמה.

ההבדל בפעולתן של התפילין בשני הפסוקים:

בפסוק הראשון – מתייחסת הסגולה בעיקר לתפילין של ראש ("אלו תפילין שבראש") והתפילין של יד רק מצטרפות ומסייעות לתפילין של ראש (שכן ע"פ הלכה לא ניתן להניח תש"ר אלא בהקדמת תש"י*), ונמצא שאין הפרדה בין השל-יד לשל-ראש.

ואילו בפסוק השני – הרי כל אחת מהתפילין פועלת בנפרד: תפילין של יד פוגעות בזרועו של האויב ("וטרף זרוע"), ותפילין של ראש בראשו ("אף קדקד").

על פי זה יובן היטב טעם השינוי בין פרשיות הראשונות לפרשיות האחרונות:

הפרשיות הראשונות (בפ' בא) – נאמרו מיד ביציאת מצרים. בשלב זה לא היו ישראל צריכים למלחמה כלל, שכן משה רבינו היה אמור להכניסם לארץ ישראל בכבודו ובעצמו, וממילא היה נופל פחד על האומות (כלשון השירה "תפול עליהם אימתה ופחד . . נמוגו כל יושבי כנען"). ולכן אז נאמרו שתי התפילין בחטיבה אחת, כיון שזה שייך יותר ללימוד הראשון – "ויראו ממך", כאשר הגוים פוחדים להלחם עם ישראל והתש"י פועלים יחד עם התש"ר כנ"ל.

משא"כ הפרשיות האחרונות (במשנה תורה) – נאמרו לפני הכניסה לארץ ע"י יהושע, שאז כיבוש הארץ תהיה כרוכה במלחמות, ממילא נצרכים (גם) ללימוד השני מ"וטרף זרוע אף קדקד", שבה פועלות שתי התפילין בנפרד. לכן נאמר ג"כ "והיו לטטפת בין עיניך . . עיניכם" שיש פעולה נוספת לתפילין של ראש.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: שיחת ש"פ ואתחנן תשכ"ט. הוגה ונד' בלקוטי שיחות חלק ט, ואתחנן שיחה ב (עמ' 55 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 50 ואילך). העיבוד בסיוע "ביאורי החומש" דברים ח"א (היכל מנחם תש"ע) עמ' עה-ז. זוהי רק נקודה אחת מהשיחה ועיין בגוף השיחה יישוב נפלא על הקושיא איך הניחו בנ"י תפילין במשך ארבעים שנה במדבר, כיון שלא היו להם אז רק שתי פרשיות (קדש, והי' כי יביאך).

 

______________

*)  כנאמר במכילתא (בא יג, ט) "כשהוא נותן, נותן של יד ואח"כ נותן של ראש, וכשהוא חולץ, חולץ של ראש ואח"כ של יד.

בבבלי (מנחות לו, א. וכ"ה בשו"ע סכ"ח( ילפינן דין זה מ"והיו" (לשון רבים) שנאמר במשנה תורה, אבל ע"פ דרך הפשט, הדין ד"כל זמן שבין עיניך יהיו שתים" אינו נלמד מ"והיו". כי נוסף למה ש"והיו" לשון רבים קאי על "הדברים האלה" – אדרבה: באם היה נאמר "וקשרתם לאות . . ולטוטפת גו'" (בלי תיבת "והיו"), היו תש"י ותש"ר מצוה אחת, ולא רק "יהיו שתים".

ולכן י"ל, שע"ד הפשט – דין זה נלמד ממה שבפ' בא נכללים תש"י ותש"ר יחד (אף שהן ב' מצוות כדמוכח מ"והיו" שנאמר במשנה תורה). וראה במכילתא הנ"ל: "מכאן אמרו כשהוא נותן כו'". וראה בארוכה לקו"ש חי"ט עמ' 47 ואילך.

 

דבר החסידות – פרשת ואתחנן (עיוני)

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ואתחנן  (עיוני)

 

שתי סיבות לשבת

בפרשתנו, בעשרת הדיברות בפעם השניה, נאמר בסוף הדיברה של "שמור את יום השבת" (ה, טו): "וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלקיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה, על כן צוך ה' אלקיך לעשות את יום השבת". ותמוה! הרי הטעם לשמירת השבת מפורש כבר בפרשת תשא (לא, יז) "ושמרו בנ"י את השבת . . כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וביום השביעי שבת וינפש", ומהו אומר כאן טעם חדש – כי עבד היית בארץ מצרים?

ואכן, הרמב"ם במורה נבוכים (ח"ב פל"א) עומד על קושיה זו, ואף מוסיף שבעשרת הדיברות עצמם כתובים שתי סיבות לשבת:  א) בפ' יתרו נאמר "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ . . על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו" ב) ובפרשתנו נאמר "כי עבד היית . . על כן צוך ה"א לעשות את יום השבת".

ומבאר, שה"מאמר הראשון" מסביר את גודלו וכבודו של יוםהשבת – כי הקב"ה שבת בו, וה"מאמר השני" מסביר מדוע נתן אותו הקב"ה לבני ישראל דווקא – מפני היותם עבדים במצרים ("אשר לא היינו עובדים ברצוננו . . ולא היינו יכולים לשבות").

על פי זה יוצא, שמצוות שבת שונה מכל המצוות, בכך שהיא היתה קיימת כבר מבריאת העולם, אלא (בלשון הישיבתית:) שהיתה רק מצד ה"חפצא" של השבת (יום השבת) ולא מצד ה"גברא" (בני ישראל), אבל המציאות של שבת כבר היתה [ועל יסוד זה מבאר הרבי את מאמר רז"ל "ששמר יוסף את השבת קודם שלא תינתן" ועוד*]

באופן דומה מבאר גם סב סבו של הרבי, הרב אברהם דוד לאוואוט (בספרו "שער הכולל" על סידור הרב, פי"ז סכ"ט), מדוע בליל שבת מזכירים בתפילה "זכר למעשה בראשית", משא"כ בשחרית מסיימים "ובשביעי רצית בו וקידשתו חמדת ימים אותו קראת" ומשמיטים "זכר למעשה בראשית" (לנוסח הרב)

– כי השבת שניתנה במרה היא זכר למעשה בראשית, והשבת של מתן תורה היא זכר ליציאת מצרים, ולכן בערבית שמדובר עלשביתת הקב"ה "ויכולו השמים גו'" מתאים להוסיף "זכר למעשה בראשית", אבל בשחרית, אחרי שאמרנו "ישמח משה במתנת חלקו כו' ושני לוחות אבנים הוריד בידו כו'" – הענין דמ"ת – שוב לא מתאים להוסיף "זכר למעשה בראשית"! ודפח"ח.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כ, מקץ שיחה ב (עמ' 203 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ'  - השיחה עוסקת בשמירת השבת של יוסף הצדיק). ההוספה משער הכולל מלקו"ש חלק יב, בהר שיחה א (עמ' 111 בהערה). הרעיון לעיבוד מקונ' 'דבר מלכות' לשבוע זה עמ' נב.

______________

*)  כגון, שזה ששבת אינה שייכת לבני נח למדים מ"ויום ולילה לא ישבותו" שנאמר גבי נח (סנהדרין נח, ב), כיון שה"חפצא" של שבת כבר היתה קיימת אז.

וי"ל שמטעם זה תקן להם משה לישראל (במצרים) את יום השבת לנוח – שמו"ר פ"א, כח. פ"ה, יח. וש"נ.

 

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

ב"ה

לזכרון מורי וחמי הרה"ח ר' אהרן יצחק ב"ר חיים חנוך העניך ז"ל לייכטר, משלוחי הרבי לחידוש היישוב החב"די בצפת עיה"ק. נלב"ע י"ט מנחם אב ה'תשנ"ד. ת.נ.צ.ב.ה.

 

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

 

בין פרשה ראשונה לשניה

בפרשתנו מופיעה פרשת שמע ישראל. אחד החילוקים בין הפרשה הראשונה "שמע" לבין הפרשה השניה "והיה אם שמוע" הוא, שבפרשת שמע נאמר קודם ענין התורה: ושננתם לבניך וגו' ואח"כ ענין המצוות: וקשרתם לאות גו'. לאידך בפרשה שניה נאמר קודם "וקשרתם אותם גו'" ורק לאחר מכן "ולמדתם אותם את בניכם גו'".

מבאר אדמו"ר הצמח צדק (אור התורה פרשתנו), שזה כמו החילוק בין שתי הדעות בגמרא (קידושין מ, ב) אם "תלמוד גדול"– שזה מודגש בפרשת שמע, שהתורה קודמת בו, או "מעשה גדול" – שזה מודגש בפרשת והיה אם שמוע.

אבל מהו אכן הקשר בין פרשת שמע לתורה דוקא, ובין והיה אם שמוע למצוות? אלא, זה יובן ע"פ מה שכתוב בספרי על הפסוק (בפרשה שניה) "ושמתם את דברי אלה גו' – אף לאחר שתגלו היו מצויינים במצוות", שמכך ניתן ללמוד שהפרשה הראשונה מכוונת לזמן שישראל על אדמתם והשכינה שורה בישראל, ופרשה שניה – כאשר יגלו מארצם שגם אז צריך להיות "שמוע תשמעו".

עפ"ז מובן גם מדוע דווקא בפרשה שניה מדובר על שכר ועונש – ונתתי מטר ארצכם גו' ועצר את השמים וגו' – כי בזמן שהשכינה שורה אין צורך לזרז את ישראל לעשות את רצון ה'. משא"כ בזמן הגלות כשאין גילוי שכינה אז צריך אזהרה בעניין שכר ועונש.

ומעתה יובן גם, אומר הרבי, מדוע בפרשה הראשונה מודגשת מעלת התורה: כי התורה עניינהרוחניות ואור; שמוחו של אדם עוסק בחכמתו של הקב"ה, וזה היה מודגש בזמן הבית כשהכל היה חדור באור וחכמה אלוקית.

משא"כ המצוות עיקר עניינם היא הפעולה בגשמיות; שהחפץ הגשמי יהפך לחפצא דקדושה, וזה נצרך במיוחד בזמן הגלות, שהעבודה העיקרית בה היא לברר ולזכך את חושך העולם כמאמר "אין ישראל נגאלין אלא בצדקה" )שהיא נקראת סתם 'מצוה' בחז"ל) ולכן בפרשה שניה מקדים מעשה לתלמוד.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ט עקב שיחה ב (עמ' 79 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 81 ואילך). הרעיון לעיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' קמה-ו.

דבר החסידות – פרשת ואתחנן

דבר החסידות – פרשת ואתחנן
 
 
 
קול ללא בת קול
 
בפרשתינו, לאחר תיאור מעמד עשרת הדיברות, אומר משה רבינו: "את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם . . קול גדול ולא יסף", מפרשים חז"ל (שמות רבה ספכ"ח) "ולא יסף – שלא היה לו בת קול", כלומר, לדיבור של הקב"ה במתן תורה לא היה הד.
 
וצריך להבין, הרי ידוע הכלל "לא עביד קוב"ה ניסא למגנא" [=אין הקב"ה עושה ניסים לחינם], ובטבע הבריאה הרי יש לכל קול הד, ולשם מה נעשה כאן נס כזה שלקול לא יהיה הד, שזו חריגה מדרכי הטבע?
 
יתרה מזו: מטבע העולם, ככל שהקול הוא יותר עוצמתי ההד שלו יותר גבוה וחזק, וכיצד ייתכן שדווקא הקול של מתן תורה שהגיע לכל ארבע רוחות העולם וגרם דממה כללית ביקום, כמאמר רז"ל (שם פכ"ט) "צפור לא צווח עוף לא פרח שור לא געה", לא היה לו הד כלל?
 
מסביר הרבי – שהיא הנותנת! ממה נגרם הד? כאשר קול נתקל בקיר או בדבר אחר הרי הוא חוזר ומהדהד. בדוגמת כדור שכאשר הוא פוגע בקיר הוא מנתר לאחוריו, אך זה הוא בתנאי שהקיר אינו "סופג" את הכדור או את הקול, כי אם הוא נספג – אז אין לו כל הד.
 
זה בדיוק מה שקרה במתן תורה! דברי הקב"ה חדרו ונספגו בכל העולם ולכן לא היה להם בת-קול, כי זה חלק מהעוצמה שלהם – ששום דבר לא יכל לעצור אותם ולכן לא החזירו הד!
 
אנו בטוחים, שגם כל התפילות, הברכות והפסוקים שאמרו ילדי הקייטנה באיביקור חדרו בהם ובכל העולם והעוצמה שלהם תביא את המשיח בקרוב ממש!
 
 
 
שבת שלום!
 
 
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד ואתחנן (עמ' 1092 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 74 ואילך).