movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת השבוע - נח - חלק א

פרשת נח - חלק א' - הרב אריה קרן שליט"א

ונח מצא חן בעיני ה’ (נח ו-ח)

מה הייתה מציאת החן אצל נח? לכאורה, משום שנח איש צדיק תמים היה בדורותיו. הרמב"ן מפרש: "משום שהיו כל מעשיו לפני נאים ונעימים"

פעמים שעושה האדם מעשה צדקות מתוך שלימות, חרדה ודאגה לכל פרט אבל הם אינם "נאים". המעשה בשנת אלף נ"ו ליצירה. וכל ימי מתושלח היו תשע מאות ששים ותשע שנים. צריך להיות גם נאה.

הרב ברוך מרדכי אזרחי שליט"א מבאר את דברי הרמב"ן ודבריו מובאים בספר "ברכת מרדכי": המעשה מצד עצמו צריך להיות לא רק מדוייק ומושלם אלא גם נאה ופעמים שמעשיך לא רק מושלמים אלא גם מופלאים ביופיים, אבל עדיין לא "נעימים". ונעימות היא זו העשייה סביב המעשה, אווירה של "נועם", של עונג, של רצון לחזור ולעשות אותו מעשה. ניקח לדוגמא, אם האישה ביקשה מבעלה לקנות לה שמלה והוא כהרגלו חושב שאין באפשרותו לקנות והוא מסרב בכל תוקף בטענה שאין צורך, כיוון שיש לה די שמלות. ומאידך האישה אומרת לו "אין לי מה ללבוש"! לבסוף אחר הויכוח מתוודה בעל ומסכים להיענות לבקשתה. כמובן שהסכמה זו מתבטאת בפנים זועפות, ואף בביטויים מעליבים למרות שלבסוף הבעל מסכים לרצון אשתו וקונה לה שמלה אך, למעשה, זה חסר את ה"חן".

נעימות היא זאת המתייחסת לא רק אל המעשה מצד עצמו אלא אל בני האדם אשר המעשה נעשה בקרבם.

אנו בברכת המזון אומרים: "הזן את העולם כולו בטובו בחן בחסד וברחמים". מובן עניין החסד והרחמים אך מהו "בחן"? אלא "טוב", "חסד" ו"רחמים" מועילות המה בגוף המעשה והעשייה. "חן" היא מילה הנוגעת לצורת הגשת המעשים.

אותו מעשה עם אותה שלמות, יכול להיעשות לא רק בחסד וברחמים אלא גם בחן.

חן היא הנעימות של העשייה, והשראת נעימות זאת סביב אותו מעשה זהו "החן" של הקב"ה בעשייתו עם ברואיו עם כל העולם כולו וזהו החן שהיה בנח. (אור דניאל)

נח איש צדיק תמים היה בדורותיו (בראשית  ו-ט)

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח כל שכן אילו היה בדור צדיקים היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי,לפי דורו היה צדיק,ואילו היה בדורו של אברהם לא נחשב לכלום. (רש"י)

השאלה היא,עד היכן תגיע התביעה מהקב"ה על האדם? עד כמה צריך האדם לעמול ולטרוח כדי לעשות רצון ה’? ואולי כל מה שהאדם עושה עדיין אין זה רצון ה’?

על כך משיב בעל "קונטרס החיים" ומבאר שנוכל ללמוד מהלל הזקן עד כמה חייב האדם לעמול. הרי הלל הזקן היה טרוד במזונותיו ובכדי לשמוע דברי תורה היה צריך לשלם. כאשר ראה הלל שהשיג כדי מחיתו,נתן חצי לשומר ביהמ"ד וחצי לפרנסתו. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר ביהמ"ד להיכנס. עלה ונתלה וישב על פי ארובה כדי שישמע דברי אלוקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו,אותו היום ערב שבת היה ותקופת טבת הייתה וירד עליו שלג מן השמים.

כשעלה עמוד השחר,אמר לו שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי,בכל יום הבית מאיר והיום אפל. שמא יום המעונן הוא? הציצו עיניהם וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו גובה שלוש אמות שלג! פרקוהו, הרחיצוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו את השבת!

הלל ראה שאי אפשר להיכנס וללמוד תורה בדרך רגיל, חיפש דרך אחרת שעל ידה ניתן לעלות,אפילו שהיא קשה ביותר,אך כל עוד אפשר לעלות לגג ולשים את האוזן עפ"י הארובה, ואפילו שעכשיו חודש טבת ויש חשש הצטננות ודאית – אך אם הדבר אפשרי קמים ועושים מיד. על כן כל עוד שזה לא הגיע לפיקוח נפש בפועל – זו חובה גמורה.

וכן מצינו אצל מרן הסטייפלר זצ"ל, שהעבידו אותו בצבא הרוסי בסיביר. ופעם אחת היה צריך לשמור בליל שבת קודש. השומר שלפניו הניח את מעיל השומרים על העץ והלך, כשהגיע מרן הסטייפלר לקחת את המעיל ולעמוד בחוץ לשמור, ראה את המעיל על העץ ובשבת הרי אסור להורידו מהעץ. היה זה פיקוח נפש ממש לעמוד כל הלילה בחוץ בסיביר,אך הוא אמר לעצמו:הרי אפשר להחזיק מעמד כחמש דקות ולא להגיע לפיקוח נפש ואם כן עכשיו אסור להוריד את המעיל מהעץ כי חמש הדקות הקרובות אינן בכלל פיקוח נפש. התאפק מרדן חמש דקות. עברו חמש דקות ושוב אמר לעצמו: הרי נראה שגם עוד חמש דקות אינם בכלל פיקוח נפש,אפילו שקר מאוד מאוד. וכך עברו להם עוד חמש דקות ועוד חמש עד שהאיר השחר.

זו תהיה התביעה מאתנו,עד כמה היה בכוחנו לעשות. יש באדם כוחות נסתרים ועצומים שעם רצון חזק ויראת שמים הוא יכול להעפיל למרומים. אם נסתכל בצרכים החומריים נראה שהאדם משקיע מאמצים עילאיים וגם מגיע להישגים גדולים שבדרך טבעית ורגילה נראים כבלתי אפשריים ועל כך תהיה התביעה מאתנו גדולה וזאת ידעו גם הלל וגם נח.

התביעה מנח הייתה גדולה על שלא הגיע למעלת אברהם,שהרי את האדם תובעים על מה שהיה באפשרותו לעשות ולא עשה.

מדוע אילו היה נח בדורו של אברהם כמו שהיה עכשיו לא היה נחשב לכלום?

 כי אם נח לא היה לומד ומתחזק ממעשיו של אברהם, זה עצמו מראה על חסרון במהותו.

ההבדל בין אישיותו של אברהם לבין אישיותו של נח, אמרנו שאברהם היה חזק ולכן היה יכול לעמוד נגד הזרם, לעומתו נח שהיה חלש לא התנגד לזרם. נראה לומר עוד שמזה נבע השוני בניהם בגישה איך להיטיב ולהשפיע עם אנשי דורם. בעוד שאברהם היה רודף אחרי החסד, הן חסד גשמי והן חסד רוחני, הסתפק נח בחסד גשמי בלבד. כי רק כך היה מסוגל נח להיטיב עם אנשי דורו. ובאמת כשניסה להיטיב ברוחניות, כשדיבר על המבול הצפוי, נכשל נח במשימה. כי אם לרוחניות והוא היה צריך סעד איך ישפיע הוא על אחרים!

והנה לשון המזרחי בענין זה ’’נח היה צריך סעד לתומכו. בב"ר פירשו שהיה מתיירא להתחבר עם אנשי דורו, שלא ילמוד ממעשיהם, מלפני שלא היה חזק באמונתו, והיה מתבודד במקומות ההתבודדות הנקראים מקומות השם, כאילו היה עם השם, אבל אברהם אבינו ע"ה שהיה חזק באמונתו לא היה מתיירא שמא ילמוד ממעשה אנשי דורו והיה מתחבר עמהן ומוכיחן להכניסן באמונתו". ובבית הלוי כתב "ומשלא לא הגין זכותו על דורו שלא יכשלו גם הם, כיון דבמעשיהם היו יכולים להכשיל גם אותו אם לא שיסייעו לו, ולכן הוצרך להיות נפרד ונבדל מהם בתיבה ונשאר צדיק תמים גמור, אבל אברהם לא היה צריך סיוע והתגבר בעצמו גם נגד יצה"ר של אחרים, דגם בדורו נמצאו רשעים גדולים כנמרוד וחבריו והוא התגבר גם נגדם". (אהל תורה)

צדיק תמים היה בדרתיו (נח ו-ט)

יש מרבותינו דורשים אותו לשבח ויש שדורשים אותו לגנאי, לפי דורו היה צדיק ואילו היה בדורו של אברהם לא היה נחשב לכלום. (רש"י)

אם אמרה תורה שבחו של נח, מדוע דרשו זאת לגנאי?

ברם, פשוטו של דבר הוא, שאמרו, כי אותם שבחים שאמרה תורה עליו "צדיק תמים", נבעו מתוך שחיתותו וגנותו של הדור, שכן בראותו את רעת הדור, ראה חובה לעצמו להתגבר ולהתרחק מדרכי הדור עד הקצה האחרון, עד שנעשה צדיק תמים. ברם, אילו היה בדורו של אברהם, אז לא היה קיים המניע אשר ימריץ אותו להיעשות לצדיק תמים.

דווקא רשעותו של הדור צריכה לשמש דחיפה לאדם ולהכריחו להיעשות לצדיק תמים...(מעיינה של תורה)

את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)

חכמינו אמרו במדרש, כי נח לא היה מוכיח את בני דורו. והלא נאמר בגמרא: "האי צורבא מרבנן דמרחמיליה בני מתא משום דלא מוכח להו במילי דשמיא" (כתובות ק’’ה) ליכך היה נח "צדיק תמים בדורותיו" שהיה נחשב צדיק בעיני הכל וחביב על הכל, משום ש"את האלהים התהלך נח" שהיה תמיד מתבודד עם האלהים ולא נתן דעתו על הבריות להוכיחן על מעשיהן...(ילקוט הדרוש לוקט מעיינה של תורה)

אלה תולדות נח, נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח (נח ו-ט)

 שלוש פעמים ’נח’ נזכר בפסוק הזה. ונראה לפרש בס"ד על פי מה שהזכרנו למעלה על הפסוק "ונח מצא חן בעיני ה’", שצריך האדם להיות נח לבריות ובזה ימצא חן בעיני ה’, ובא הכתוב כאן ואומר "אלה תולדות נח נח", כפל תיבת ’נח’, ללמדנו כי לא מספיק שיהיה האדם נח אחד, כלומר מתנהג בנחת רק עם הבריות, אלא עוד נח, שגם בעניני שמים צריך להיות נח, שצריך האדם לדקדק בכל מעשיו ולקיים את שני סוגי המצות גם שבין אדם למקום, וגם שבין אדם לחברו, בדקדוק ובהידור. אמנם לפעמים ישנה התנגשות בין זה לזה, ואם יהיה נח לבריות לא יהיה באותה שעה נח למקום, כגון שבאים חברים לבקרו ומשוחחים עמו ומפריעים לו ללמוד או לעשות מצווה מסויימת, ואם יעשה רצונם יהיה נח לבריות אבל לא יהיה נח למקום, כיצד יעשה? הלא יהא מוכרח לבטל נח אחד? לזה אמר "את האלהים התהלך נח", כלומר אם יקרה לך דבר כזה, עזוב את ’נח לבריות’ ותתפוס ’נח למקום’, לזה אמר ,את האלהים התהלך נח". (קול יהודה)

ותמלא הארץ חמס (נח ו-יא)

לא נחתם גזר דינם אלא על עוון הגזל (רש"י) 

הגמרא בסנהדרין (קח) אומרת, כי לא נחתם גזר דינם של דור המבול אלא על עוון הגזל. אעפ"י שהיה בהם גם ע"ז וגם גילוי עריות שהן עבירות חמורות ביותר, שעליהן אמרו חז"ל יהרג ואל יעבור. והסיבה שהקב"ה החמיר עימהם מסביר הרב דניאל פלבני שליט"א בספרו "אמרי דניאל" כיוון שהחמס שהיה ביניהם הוא הרס וחורבן החברה ובלעדיו אין מקום לקיום העולם והרי נאמר "עולם חסד יבנה" ואם אין חסד שהוא הנתינה אלא גזל, שהוא הלקיחה, ע"כ בא המבול, ואפשר להבחין לפי מידת הפורענות שבא על ישראל בעבור חטא העגל ניפטרו שלוש אלף איש ובעבור גילוי ערויות שחטאו עם נשות מידין  ניפטרו עשרים וארבע אלף ובעבור מחלוקת קורח ועדתו בלעה אותם האדמה אך בעבור גזל וחמס הקב"ה  החריב עולם שלם במבול של נח מכאן המסקנה שגזל חמור מע"ז גילוי עריות ומחלוקת שהיא בעצמה לשון רע שחמורה משפיכות דמים. והסיבה שהחמירו, כי הגונב נחשב ככופר שאין הקב"ה רואהו וגם אינו מאמין שהקב"ה הוא הזן ומפרנס ונותן לכל אדם כפי המגיע לו.

הרמב"ן ז"ל אומר, שדור המבול נענש על הגזל משום שהיא מצווה מושכלת ואינה צריכה לאזהרה מוקדמת.

עוד כתבו המפרשים, שכל זמן שגזל ביד האדם צריך לאחר מותו לחזור בגלגול לעולם הזה כדי לשלם לנגזל או ליורשיו.

מסופר על הצדיק רבי יעקב קנייבסקי זצ"ל, שפעם נשארו אצלו פרוטות מחוב של אחד האברכים. הלך לחפשו בכל מקום בבני ברק עד שמצאו ונתן לו ואמר: "רצית שבגלל כמה פרוטות אלו אחזור בגלגול?"

לכן רבותינו נזהרו בדבר זה ביותר שלא יגיע לידם שום כסף שיש בו איזה ספק שאינו כשר. (אור דניאל)

כי לימים עוד שבעה אנכי ממטיר על הארץ ארבעים יום וארבעים לילה ומחיתי את כל היקום אשר עשיתי מעל פני האדמה (נח ז-ד)

כבר כתבנו קודם שק"כ שנה קודם לכן היה נח עסוק בעשיית התיבה, והיה מוכיחם שיחזרו בתשובה. עכשיו מודיע לנו הכתוב שהקב"ה נתן להם שהות עוד שבעה ימים ועיכב את המבול לכבודו של מתושלח שנפטר באותו זמן. שאם נתבונן היטב בחשבון אנו רואים כי מתושלח נולד בשנת תרפ"ז ליצירה. ונח נולד ומכאן מוכח שבשעה שנכנס נח לשש מאות שנה נפטר מתושלח. וכדי להספידו כהלכה, מפני שמתושלח היה צדיק גמור, נתעכב המבול שבעה ימים אלו. ומכאן מוכח כמה גדולה היא מצות הספד הצדיקים ואל תדמו כי הוא דבר של מה בכך, כי אנו רואים מכאן שהקב"ה אע"פ שכעס מאוד היה די בזכות הספדו של מתשולח לעכב את המבול, ואילו היו חכמים והיו מספידים אותו והיו מצטערים במותו והיו אומרים בעבור עונותיהם נאסף הצדיק, היתה מתבטלת גזרת המבול. אבל הם היו רשעים, ולא די בזה שלא הרגישו מותו ולא חזרו בתשובה, אלא אף היו מלגלגים על נח ואומרים לו: הראית כיצד המבול בא על ביתך.  ובשבעת ימי האבלות של מתושלח התחיל הגשם לירד, והיה הולך ומתרבה עד שהגיעו המים עד לצווארם, ואח"כ פסוק. וזה כדי להודיעם שכבר הגיע זמן המבול, ורק משום כבודו של מתושלח נעצר, ונח היה סובב באותם הימים מחצר לחצר והיה מכריז בקול גדול ואומר: ראו אנשיםיקרים כי כבר הגיע מועד הפורענויות. ואם לא תחזרו בתשובה דעו כי תישמדו בסוף שבעת הימים.

ובאותם שבעת הימים נשתנה העולם. כי בנוהג שבעולם חמה יוצאת ממזרח והולכת ומאירה כל היום ואח"כ שוקעת במערב. ואילו באותם הימים יצאה חמה ממערב ושקעה במזרח. ומאידך גיסא הטעימם הקב"ה באותם הימים הנאות רבות מעין העולם הבא. והטעם כדי שירגישו היטב צער המבול, אחרי שנהנו כל כך, ואז יהיה צערם כפול. (מעם לועז)

ויעש נח ככל אשר צוהו ה’ ונח בן שש מאות שנה והמבול היה מים על הארץ: ויבוא ובניו ואשתו ונשי בניו אתו אל התיבה מפני מי המבול (נח ז, ה-ז)

וזה שנאמר והקמת את בריתי אתך ר"ל שהבטיחו הקב"ה להצילו מן האריות ומשאר החיות הרעות בשעה שיכנס לתוך התיבה כי בודאי היה עלול להרג על ידיהם. ועוד הבטיחו על המזון ועל הפירות ועל הירקות והזרעים שלקח מכל אחד מעט ולפי שהיה צריך להיות בתיבה י"ב חדשים בודאי היו כל הדברים האלה מתקלקלים ומתעפשים. כמו שאנו רואים באלו ההולכים בים שאם הם שוהים שני חודשים, הכעיים שלהם מתהפכים והמים מתקלקלים ומשתנים עד שאי אפשר לשתותם. לכן אמר לו הקב"ה לנח שיהיה בטוח בדברים אלו. ועוד נס נעשה שניגזר על המבול להיות במים רותחין אבל סביב התיבה היו מים קרים לטובת נוח.

וינוע כל בשר הרמז על הארץ בעוף ובבהמה ובחיה ובכל השרץ השרץ על הארץ וכל האדם כל אשר נשמת רוח חיים באפו מכל אשר בחרבה מתו. (נח ז, כא-כב)

ואחרי שהמים הלכו וגברו מאוד, התחילה התיבה צפה על פני המים, כמו דבר קול הנמצא על פני הים. וכולם אבדו. הן אלו שבא"י והן אלו שבחוץ לארץ. חוץ מן הדגים שלא היו בכלל גזרת המבול, וזהו שאומר הכתוב: מכל אשר בחרבה מתו שמוכח מכאן שדגים שבים לא מתו, ואע"פ שהמים היו רותחים מאוד, אבל במצולות הים היו פושרים, ושם הלכו הדגים, ויש אומרים שגם הדגים היו בכלל הגזרה, וזה שאנו רואים כיום דגים אע"פ שנח לא נטלם עמם כתיבה, לפי שחלק מהם ברחו לים אוקיינוס. כי לא  ירד מבול אלא במקומות מאוכלסים. וזה מה שאומר הכתוב: ויהי הגשם על הארץ ואינו אומר בעולם וי"א כי לא היה מבול בים. לפי שהדגים נתברכו ע"י השי"ת ולכן לא מתו במבול. ובארץ ישראל לא ירד מבול אפילו במקומות שהיו מיושבים, וזה שמתו שם האנשים, זה היה בגלל המים הרותחים שהיו חמים כל כך שהבעירו את כל העולם כמו תנור ומן החום מתו כולם. ודעו כי בתחילה מתחו שאר הברואים אח’’כ בני האדם כדי לראות אם יחזרו בתשובה. (מעם לועז)

וישאר אך נח (נח ז-כג)

כאן לא נאמר עוד "נח צדיק תמים", כי אם רק "נח", שכן במדרש נחשב לו לנח לחטא, מה שלא עשה דבר  לתיקונו של הדור, ואם אין אדם עושה מאומה לתיקונם של אחרים אף הוא יורד ונופל מטה. לכן ניקראו המים מי נח משנשאר נח לבדו, נוכח לראות כי איננו אלא רק "נח"...

ויהי מקץ ארבעים יום ויפתח נח את חלון התיבה אשר עשה וישלח את הערב ויצא יצא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ (נח ח, ו-ז)

הכתוב מודיענו כי נח היה יודע שפות דיבורם של הברואים. וכך בעשרה לחודש אלו שהם ארבעים יום אחרי שנראו ראשי ההרים, אז פתח נח את חלון התיבה ושלח את העורב שהוא החריף ביותר בין העופות כדי שיודיעו מה נעשה בעולם.

ונעשה ויכוח בין אלו, כי שלשה הם ששימשו מטתם בתיבה. והם חם, והעורב והכלב. ויש אומרים שלכך שימש חם בתיבה כי לפני המבול זנה עוג עם אשתו של חם, ורצה חם לחפות על הדבר ולכן שימש עם אשתו בתיבה. והבן שנולד לו קרא סיחון שהיה כמו עוג. ולעיל כבר כתבנו שמשנכנסו לתיבה נאסר להם להיות עם נשותיהם כי העולם היה שרוי בצער. וגם לבהמות החיות והעופות נאסר הדבר. והטעם לאלו, שאם היו משמשים היו מתרחבים מאוד עד שלא היה מקום בשבילם בתיבה. וכל השלשה קיבלו עונשם. חם נענש שנעשה עורו שחור כמו הפחם וכל זרעו שחורים. והכלב נענש שנדבק לנקבה אחר תשמיש ובזה הוא מתבזה. והעורב נענש שזרעו בא דרך הפה, ובמקור הוא מזדווג עם הנקבה. ונח שידע כל זה לא הצטער לשלוח את העורב לסכנה ולכן אחזו בידו ושיחררו. והעורב התחיל להתלונן וטען רבונך שונא אותי וגם אתה שונא אותי ר"ל כי לעיל נאמר שלח מן הטהורים מכל מין שבעה שבעה, ומן הטמאים לקח זוג אחד מכן מין. אמר העורב אם תשלח אותי ותארע לי סכנה נמצא המין שלי כלה מן העולם. והרי אתה יכול לשלוח מן המינים הטהורים שהם מרובים. ומאיזה טעם אתה שולח אותי. וכך עשה כמה סיבובים סביב התיבה ולא רצה ללכת. אז אמר ונח. זה שאני שולח אותך ולא מן הטהורים כי מהם אדם נהנה, אם לאכילה ואם לקרבן. ואילו אתה אינך ראוי לא לזה ולא לזה. ועוד שאתה רשע ושמשת בתיבה.  ולכן לא קשה לי הדר לשלוח אותך לסכנה. ומפני שהיה רשע לא רצה ללכת בשליחות. והיה עף קצת ומצא נבלת אדם ישב עליו והתחיל לאוכלו, וכשביקש לחזור לתיבה לא רצה נח לקבלו. אז אמר לו הקב"ה שיקבלו כי הוא יביא תועלת, שכן אליהו הנביא בשעה שיברח למערה על שהודיע לאחאב, שלא יהיה גשם שלש שנים אז יביאו לו העורבים אוכל משלחנו של יהושפט, כפי שמסופר מלכים א’ פרק ח’. (מעם לועז)

ובחודש השני בשבעה ועשרים יום לחודש יבשה הארץ (נח ח-יד)

ומעשה היה ברבי חייא ורבי יוסי שהיו מהלכים בדרך בהרי חושך שהם הרים גבוהים וגשים. וראו סימנים באדמה שנשארו מזמן המבול. כי כך הוא רצון השי"ת שהצדיקים יהיו מוזכרי תמיד לטובה ולא יישכחו, והרשעים יוזכרו תמיד לרעה. שאם לא היה כך היתה הארץ צריכה במשך שנים מרובות כל כך להתיישר היטב. ואם תשאלו אם הם חטאו, הארץ מה חטאה שתחרב. התשובה היא כי כל מין חטא שעושה האדם גורם נזק רק לעצמו. אבל החוטא בהוצאת ז"ל פוגע גם באדמה. ובגלל זה היתה מיתתם במבול, שהרי בודאי היו יכולים למות במגפה או בשאר מיני מיתות, אבל מפני שהם חטאו ברותחין, היתה מיתתם ברותחים, עד שעורם נקלף ואח"כ מתו וכל גופם נמח ונעשה מים.

ואם תשאלו כיצד יתכן הדבר שלא היו ביניהם כמה אנשים צדיקים שלא היו ראויים להישמד. התשובה היא כי בשאר עבירות מדת הדין פוגעת רק בחוטאים ואין סכנה לאחרים. אבל בעבירה של זנות שהיא מתועבת מאד בעיני הקב"ה באה גזרה קשה ההורגת טובים ורעים כאחד. ואע"פ שהיו ביניהם אנשים שעדין לא היו בני מאה, בכל זאת היו ראויים למות בגלל עוון אבותיהם. כי כשם שהיום נענש הבן עד י"ג שנה בעוון אבותיו, כך היה אז עד גיל מאה. ואע"פ שכך האמת שהבנים מתים בעוון האבות כמו שנאמר פוקד עוון אבות על בנים. אבל מאחר שגם האבות מתו, על כרחנו אנו אומרים שהם מתו בעוון הזנות שהוא עוון חמור מאד שמתים על ידו הטובים עם הרעים, אע"פ שלא חטאו כלל, ועאכ"ו אלו שחטאו בודאי לא היו ראויים להצלה על כן עדין לא נמלאו להם מאה שנה.

ואם תשאלו מאחר שבא"י לא ירד מבול. למה הטריח הקב"ה את נח לעשות התיבה ולהיות בתוכה י"ב חודשים, והרי מוטב היה לשולחו לירושלים כדי להינצל או ע"י אמצעי אחר, שהרי רחמיו של הקב"ה מרובים הם.

התשובה היא שכל זה היה מכוון להחזיר הבריות בתשובה ולכן נתעסק בה ק"כ שנה אע"פ שהיה יכול לגומרה בזמן מועט. ועוד טעם כי בזמן שיש מיתה בעולם מוטב לו לאדם להסתגר בביתו ואל יופיע בחוץ כי מאחר שניתנה רשות למשחית, אינו מבחין בין צדיקים לרשעים. אבל כל זמן שאינו מראה פניו אינו יכול לגרום לו נזק. ולכן נסתגר נוח בתיבה (מעם לועז)

ואך את דמכם לנפשתיכם אדרש (נח ט-ה)

עכשיו ציוה הקב"ה לנח שני דברים הדבר הראשון הוא כי בידוע הוא שיש אנשים מרי לב שבגלל זה שאין להם עמדה או בגלל יסורים, שהם מסובלים במחלות קשות, ומפני שחייהם בצער ובסבל גדול, הם מבקשי המות בכל שעה ושעה, כמו שאנו רואים הרבה אנשים שבשעת צער הם מבקשים למות ובלבד להיפטר מן העולם הזה. ולכן ציוה הקב"ה על הסנהדרין שלא להרוג שום אדם אלא על פי שני עדים אבל אם אדם בא בעצמו לבית דין והוא מתודה שעבר עבירה פלונית או שהרג אדם והוא רוצה שיהרגוהו כדי שעונו יכופר, אע"פ שהודה במו פיו מרצונו. אין רשות לסנהדרין להורגו ולא להלקותו. ואע"פ שלכאורה אין הדבר מובן שהרי הודאת בעל דין כמאה עדים היא, אבל הטעם הוא שמא הוא משקר בדבריו, שכן מאחר שצערו מרובה שירד מנכסיו הוא רוצה למות ולכן עשה תחבולה זו כדי שבית דין יהרגוהו, ועי"כ ייפטר מצערו. וכן אנו רואים הרבה אנשים המאבדים עצמם לדעת, שהם מפילים עצמם מן הגג למטה, או שמטביעים עצמם, כי בשעת כעס הם מתייאשים מן העולם הזה. וזה נקרא מאבד עצמו לדעת. ואם עושים כך הם מקבלים שלשה עונשים. א. כי הם מאבדים את העולם הזה. מאחר שרחמיו של הקב"ה מרובים והוא עושה ניסים עם כל אחד ואחד בכל יום ויום והסבלנות היא תרופה מצוינת לכמה סוגי צרות ובהתאבדות אין לו כל תועלת. אבל בעודו חי הרי יש לו בכל יום תקוה לטובה ולברכה. ב. כי הם מאבדים גם את העולם הבא, ועונשו של המתאבד גדול כי נפשו הולכת נע ונד ולא מקבלים אותה לשום מקום, שהרי עדיין לא הגיע זמנו להפטר מן העולם, וכן בגלל זה שאין לו חלק לעולם הבא ונמצא בכף הקלע ולכן אומר כאן הכתוב: אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש.

ודעו כי כל מי שעושה עבירה שחייבים עליה מיתה ואם היה בזמן הסנהדרין היו הורגים אותו, אבל כיום אסור לו להרוג את עצמו כדי שעונו יכופר לו כי גם זה בכלל מאבד עצמו לדעת, ותשובה אמיתית היא לבכות הרבה ולבקש רחמים מאת השי"ת שיכפר לו ויאמר וידוי ויפרט החטא שעשה, ויקבל עליו לעזוב את החטא בשברון לב אך לא בעצבות ח"ו .

נמרוד ודור ההפלגה

ויקח לו כוש בן חם בן נח אשה ותלד לו בן ויקרא את שמו נמרוד. ויגדל הילד ואביו אהבו מאוד כי בן זקונים הוא לו. ויתן לו כוש את כתנות העור אשר עשה ה’ לאדם ולאשתו בהגרשם מגן העדן. ויהי במותאדם וחוה ויתנו את הכותנות לחנוך בן ירד ובהלקח חנוך אל אלהים  ויתן אותן למתושלח בנו, ובמות מתושלח לקחן נח ויביאן אתו אל התבה ותהיינה שם עד צאתם מן התיבה. אז גנב חם את הכתנות ויסתירן מאחיו ובהולידו את כוש בנו ויתן אותן לו בסתר ותהיינה בידי כוש ימים רבים ויהי כי הוליד את נמרוד בנו ויתן לו את הכותנות ההן באהבתו אותו. ויגדל נמרוד ויהי בן עשרים שנה וילבש את "הבגדים" ההם ויראהו החיות והבמות והעופות וירוצו אליו ויפלו לפניו ארצה. ויהי כראות אנשי דורו את הדבר היה ויתמהו איש אל אחיו ויאמרו אין זה כי אם גבור הוא נמרוד אשר לא היה עוד כמוהו בכל הארץ, ועל כן יחילו מפניו חיתו יער!....הבה נמליכהו עליו וישבנו לבטח בארצנו! ויהי כאשר מלך נמרוד ויאמר אל עמו עוד מעט ונמוטו תהרסו השמים ונפלו עלינו... על כן הבה נבנה ארבעה מגדלים והגענו את ראשיהם לשמים ונשענו עליהם ולא ימוטו...ויהי כשמוע האנשי את דברי מלכם ויאמרו טוב דברך! הננו לעשות ככל אשר אמרת. ויש אשר אמרו הן היו השמים רק לה’ והארץ נ תן לבני אדם אולם בהבנות המגדלים הגבוהים ועלינו השמימה ונלחמנו בה’ ועבדנו שם את אלילנו וישבנו שם והיינו כאלהים. ובהעצר השמים ולא יהיה מטר ולקחנו את קרדמותינו ונקרנו את השמים וזבו מימיו...ולקחנו אליל אחוז חרב חדה ושמנהו על ראש אחד המגדלים. והיה הדבר הזה לאות כי מלחמה לאלילים בה’ כל הימים...ויהי כאשר לא היה להם אבנים לבנות את המגדלים וילבנו לבנים וישרפו אותן כאשר ישרוף היוצר את כלי חרשיו ויבוא כל העם כאיש אחד לבנות את המגדלים.

ותצלח המלאכה בידיהם עד מאד בי עשוה יומם ולילה בחפץ לב. ויגבה המגדל מאד, ויביטו מעליו ארצה,ויהיו העצים הגבוהים בעיניהם כעשבות שדה. בכל זאת לא חדלו מבנותו ויעשו מעלות ממזרח המגדל וממערבו ועלו הנושאים לבנים במזרחו וירדו במערבו, והיה בנפול איש מעל המגדל ומת, לא שמו אליו לב אולם בנפול לבנה ארצה, והתאספו הבונים ובכו לה וספדו לה כאשר יספדו למת  ואמרו אויה לנו! מתי תעלה לבנה אחרת תחתנה? וירא ה’ את מעשי הדור ההוא ויאמר בלבו אמנם הרעו אשר עשו אפס כי לא אשמידם יען נמצא בהם דבר טוב, כי יאהבו איש את רעהו ויחיו כולם בשלום יחדיו... ויבל ה’ את שפתם ולא הבין איש מהם את הלשון הקדושה אשר דברו בה. ויהי כאמור איש לרעהו לך והבא לי מים והלך והיבא לו עפר וקרדום שאל, רחת נתן לו...ותהי מריבה ביניהם ויחדלו מבנות את המגדל ויפיצם ה’ מן המקום ההוא, ואת ראשי הבונים אשר אמרו להלחם בה’ הפך לקופים ויהיו ללעג ולקלס ולמשל ולשנינה. ואש יצאה מאת ה’ ותשרוף שליש המגדל ותפתח הארץ את פיה ותבלע גם היא שליש, ויתר הבנין הגדול הזה עודנו עמד שם עד היום הזה.

ויחל נוח איש האדמה ויטע כרם: וישת מן היין וישכר ויתגל בתוך אהלה: וירא חם אב כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו בחוץ" ויקח שם ויפת את השלמה וישימו על שכם וילכו אחרנית ויכסו את ערות אביהם ופניהם אחרנית וערות אביהם לא ראו (נח ט, כ-כג)

וכך אמר לו הקב"ה לנח: למה לא למדת מהאדם הראשון שהיין הביא עליו פורענות קשה כל כך, ועל און זה שעשה נח נשתנה שמו. כי בתחילה נקרא איש צדיק תמים ועכשיו נקרא איש האדמה. וכן אומר הכתוב ויחל נח ר"ל שחילל עצמו אחרי שהיה קדוש.

כי בשעה שנודע לחם שאביו נמצא במצב זה והוא ערום לגמרי אמר בלבו: והרי לאדם הראשון היו שני בנים והרג האחד את השני. ולאבינו יש שלושה וכיצד הוא מעיז להוליד עוד בן שיהיו לו ארבעה. וכ"כ היתה גדולה קנאתו שבשעה שנכנס לחדרו סירסו, שנה לא יהיה ראוי יותר להוליד, אח"כ יצא לפרוזדור וסיפר לאחיו שראה את אביהם שוכב ערום בלי בגדים. אבל מאחר ששם ויפת היו צדיקים גמורים, חלקו כבוד גדול לאביהם ונכנסו לחדר ופניהם אחורנית וכיסו את נח. ולא הספיקו להסתכל בו. וכן מעיד הכתוב באומרו: וערות אביהם לא ראו שאפילו באותו רגע ממש שכיסו אותו לא ראו ערותו אף כי היה הכרח לראותו כדי לדעת כיצד לכסותו. כי לא הפכו פניהם מפני שחלקו כבוד לאביהם. ומלבד זה סתמו עיניהם בידיהם כדי שלא תהיה כל אפשרות להסתכל .

ויקץ נח מיינו וידע את אשר עשה לו בנו הקטן: ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו (נח ט, כד-כה)

וזה שנאמר וייקץ נח מיינו ידע את אשר עשה לו בנו הקטן, כי בודאי היה חם רשע ששימש בתיבה דבר שלא עשה בריה אחרת, מכאן ידע נח שחם הוא שעשה לו צרה זו. ולכן אומר הכתוב: וידע את אשר עשה לו בנו הקטן, שיש לתמוה שהרי חם, היה הגדול שבהם. למה קורא אותו הכתוב כאן הקטן. אלא הכוונה בשם שקטן אינו חשוב בעיני הגדולים. אף חם היה נחשב קטן מפני שהיה רשע. ולכן קיללו ופרע לו כגמולו.

ויאמר ברוך ה’ אלהי שם ויהי כנען עבד למו: יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם ויהי כנען עבד למו (נח ט, כו-כז)

ואחרי שקלל נח את כנען התחיל לברך את שם ויפת כדי להודיע לחם שאילו היתה לו זכות היה מתברך בגדולה כמותם. היינו לשם אמר: ברוך ה’ אלהי שם. ר"ל שכל ארץ כנען עתידה להיות שייכת לשם, שהיא האומה הישראלית, והכנענים יהיו צריכים להעלות מס לישראל. ולכן אומר: ויהי כנען עבד למו.

והטעם שנכתב בתורה כל סיפורו של נח עם חם ושם ויפת, כדי ללמדני לקח שלא ימשוך אדם לבו ביין, שהרי צדיק אחד כמו נח שבזכותו ניצלו כל הברואים  ובגללו נתחדש העולם, בכ"ז העבירו היין על דעתו והביאו לידי בזיון. וכן אתם רואים כי לפני שאדם שותה יין הוא נמוך רוח כמו גדי. וכשהוא שותה יין הוא מתחזק כמו אריה. וכשהוא שותה הרבה יין הוא דומה לחזיר כי הוא מוכרח להקיא ולטנף בגדיו. ואם הוא שותה הרבה מאד הוא משתכר ומתחיל לרקוד כמו קוף ומדבר נבלות הפה. כי לא נשאר לו דעת בראשו, הוא מאבד תפילה ושמע בזה שהוא מאחר לקום. ועובר עוד עבירות שיקצר המקום לפורטם ולכן מי שהוא בעל נפש לא ישתה הרבה יין עד שיאבד שכלו. ואפשר להגיע לשמחה ע"י ענווה שנאמר לענוים נתן חן." (מעם לועז).

נסיים במעשה ברב גדול שאביו היה שיכור ומיתבזה בפרסיה. בנו שהיה רב העיר התביש בו כי היה נשכב על הריצפה מרוב אלכוהול וילדים היו לועגים לו.

הבן ביקש מהאבא שלא ישתכר ברחובות שיבוא לביתו וישתכר שם ולא יגרום לעצמו ולבנו עוגמת נפש, האבא נענה בחיוב.

בוקר אחד קם הבן הצדיק לבית הכנסת וראה שיכור שוכב על שלולית ברחוב וילדים זורקים עליו אבנים.

הבן חזר לביתו כדי שאביו יראה את המחזה המבייש כדי שיבין איך הוא ניראה בכל לילותיו המטופשים.

האבא כשראה את האירוע נידהם וניגש לכיוון השיכור, הבן חשב כי סוף כל סוף אביו ילמד לקח ויזדעזע, אך לפתח אביו ניגש לשיכור ושאל אותו בסוד כך: "סלח לי מהיכן קנית את הבקבוק הזה ניראה לי זה חומר מצוין. הבן היזדעזע והבין שליפול לשכר זה בור ללא תחתית, ישמע חכם ויוסף לקח. אל תרא יין כי יתאדם (משלי כג-לא) חז"ל: (סנהדרין ע, א). שאחריתו דם, שמרבה עברות ומתיר אסורין, והרבה יין עושה. והן אמת שיש תועלת ביין כששותה אותו כשורה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם) שאמרו, זכה ששותהו כשורה משמחו ונעשה ראש, וכדאמר רבא (שם) חמרא וריחני פקחין. אבל לפי הנזק הנמשך ממנו ושדעתו של אדם קרובה להיתפתות בו ולצאת מן השורה, אפילו אם יהיה לעתים רחוקות, הרי ההפסד יתר על השבח:

ומי יתן ויהיה לבבם של כל העולם כלבב יונדב בן רכב, ויחוסו על זרעם ועל הדורות הבאים אחריהם, שמא יהא ביניהם אנשים שאינם מהוגנים, שלא ידעו להיזהר בשתיה ויצאו מן השורה. והיה ראוי שכל אדם יחוש על זה ויצוה את בניו ואת זרעו אחריו בכל תוקף, שלא לשתות יין וכל מדי דמשכר, כצואת יונדב בן רכב (ירמיה לה-ו) או יצום לשתות במידה, במשקל ובמשורה, וישימו קצבה באופן שלא יהא חשש שיצאו מן השורה. ולמה לא נמצא בעולם מי שיחוש לזה כי אם יונדב בן רכב , ולא ראינו ולא שמענו מי שעשה כמעשיו, ברם דא הוא טעמא, כי מי הוא זה ערב אל לבו, שיהיו בניו וזרעו שומעים בקולו ושומרים מצותו, ונמצא מכשילן לעתיד לבוא באסור מוסיף, שיהיו עוברים את מצות אביהם, ולכן נמנעו מלצוותם:

רק זו מצוות כל אדם על עצמו לגדור בעדו ולשום קצבה בעניין השתייה, ויקבל עליו בכל תוקף שלא יעבור בשום פעם, בעבור תהיה יראת ה’ על פניו תמיד, ולא תצא תקלה מתחת ידו ולא שום דבר שאינו מתוקן. ואמינא עצה טובה, שהשיעור הנכון שישתה הכי מופרז שתי כוסות בסעודה אחת ולא יעבור. וסימן לדבר שנים דרך ארץ (ביצה כה, ב). והכל לפי מה שהוא אדם, החזק הוא הרפה, ולפי העת והזמן, עדן חדווה ועדן עציבותא, יוכל לעבור מעט מן השנים, וכל מעשיו יהיו לשם שמים (פלא יועץ)

באדיבות אתר רבי www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: רינה בת עליזה פרומה לרפואה שלמה, נחום אלימלך בן זהבה רבקה, נועה בת לאה לרפואה שלמה, אשר ורפאל בני שמחה לרפואה שלמה, זאב בן ורדה לרפואה שלמה, יהודית בת מיסה לרפואה שלמה, שולמית בת מיסה לרפואה שלמה, שלמה בן רבקה לרפואה שלמה, משה בן כמונה לרפואה שלמה, נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 18365443

אתר השבת