movstube.net

אתר השבת

 
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size
Home

פרשת קדושים - חלק א

קדושים תהיו (קדושים יט-ב)

 נקט בלשון עתיד, כלומר להמשיך בזה עוד ועוד, כי אין סוף לדרגה הזאת. ויש להתמיד בקדושה ולעלות מדרגה לדרגה ולא להסתפק במדרגה אחת.

עיין בספר "יד יוסף צרפתי" שכתב, כי היו שלוש דורות שטעו בדרכם! והם דור המבול, ודור הפלגה, ודור סדום, וכולם טעו ואבדו, ורק אבותינו שדבקו בה’ נתקיים בהם "ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום".

שלושה תקופות הו בעולם! תקופת דור המבול, דור הפלגה ודור סדום, וכולם רצו אחר האושר, אלא שנחלקו בטובו של אושר.

דור המבול חשבו שעיקר האושר שיש להשתדל להשיגו הוא התענוגים, ולכן לקחו בנות מאשר בחרו, וגזלו וחמסו והתענגו עד שהשחיתו דרכם על הארץ, ואבדו מן העולם.

דור הפלגה, רצו אחר הכבוד כי חשבו שזה עיקר תכלית האושר ועליהם להשיגו כמו שאמרו "ונעשה לנו שם..." (בראשית יא, ד) ואבדו מן העולם.

דור סדום, אהבו עושר וחשבו שזה עיקר תכלית האושר שיש להשיגו, ולכן גנבו וחמסו ולא נתנו פרוט לעני וכולם אבדו מן העולם.

אבל אבותינו הקדושים דבקו בה’ יתברך, ונתקיימו, כמאמר הכתוב "ואתם הדבקים בה’ אלהיכם חיים כולכם היום".

ועל פי זה ביאר הרב הנזכר את המשנה, הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. הקנאה זה קנאת העושר של דור סדום. התאווה היא תאות הזימה של דור המבול. והכבוד זה דור הפלגה שרדפו אחר השם והכבוד. מוציאים את האדם מן העולם וכולם אבדו מן העולם.

לכן בא הכתוב ואמר "קדושים תהיו" פרושים תהיו מן העריות לא כדרך דור המבול, אלא קדש עצמך במותר לך, ולא ללכת אחר הקנאה דוגמת דור סדום אלא להיפך קדש עצמך במותר לך, וכן לא ללכת אחר תאות הכבוד דוגמת דור הפלגה אלא קדושים פרושים תהיו (קול יהודה)

וידבר ה’ אל משה ל אמור: דבר אל כל עדת בני ישראל  ואמרת אליהם קדשים תהיו כי קדוש אני ה’ אלהיכם (קדושים יט, א-ב)

מפרש האר"י הקדוש ז"ל את הנאמר בהגדה של פסח: "ועברתי בכל ארץ מצרים אני ולא מלאך" טומאתה של מצרים היתה כה גדולה, עד שאפילו מלאך עלול היה להשתנות שם ורק השם יתברך, שהוא "אש אוכלה" וקדושתו היא העליונה והעמוקה שבכל הקדושות, יכול היה להעניש את מצרים..

הקדושה שהתורה דורשת מן האדם מישראל אינה זו, שיהא מתרחק מן הבריות ומובדל מן העולם, אלא שיהא דוקא מעורב בין הבריות "בהקהל" ויחד עם זה ינהל חיים של קדושה. ה"קדושים תהיו" צריך להיות "בהקהל" להיות מהמובילים שבחברה ולא מהניגררים לעצת רשעים להיות מין המשפיעים הרוחנים ולא מהמושפעים של יצר הרע והקב"ה יזכה את כל בני ישראל להגדיל תורה ולאדיר.

ומעשה היה ברבי אבא ורבי יוסי שהיו מהלכים מעיר אחת לשניה. ובהיותם בדרך פגעו באדם אחד שהלך לקראתם. אמר רבי אבא לרבי יוסי: נפנה לדרך אחרת שלא נפגש באדם זה שיש בפניו סימן שעבר על אחת מן העריות. אמר לו רבי יוסי: מי יאמר לי שסימן זה שיש לו אומר כן. לבסוף קרא רבי אבא לאדם הזה שיבוא, אמר לו אני רואה סימן בפנים, הגד לי מהו. אמר להם אותו אדם: אני מבקש מכם לא להעניש אותי יותר. שכן עונותי גרמו לי סימן זה. אמר: פעם אחת הלכתי בדרך עם אחותי ובאנו לפונדק אחד. ושם השתכרתי ועשיתי עמה עבירה כל הלילה. ובדואי הסימן הזה הוא מאותו עון. ומצאתי רופא חכם שנתן לי רפואה טובה לזה אמר לו ר’ אבא: ומי הוא אותו רופא טוב. אמר לו רבי שמלאי, אמר לו: איזו רפואה תן לך אמר לו: רפואת הנפש, היינו תשובה. ומאותו יום חזרתי בתשובה ובכיתי כל יום, ובדמעות אלו אני רוחץ פני. אמר לו רבי אבא: בודאי רפואה טוב היא ואמר עליו וסר עונך וחטאתך תכופר, ואמר לו כך ג’ פעמים וסימן זה נסתלק ממנו.

ויש אומרים שזה שאומר כאן הכתוב קדושים תהיו לא בא רק להזהיר על פירשה מן עריות ומשאר איסור, שעל זה לבד אין אדם ראוי לתואר קדוש, אלא הכונה שיפורש האדם אפילו מן הדברים המותרים. וזהו מה שאמרו חז"ל בכמה מקומות קדש עצמך במותר לך. שאם התורה התירה לו אשתו, אינו צריך להיות שקוע בתאוה, וכן לא יהיה נגרר אחרי האכילה ולא ימלא כריסו בכל מה שימצא, אע"פ שהוא דבר של היתר, אלא יסתפק במועט, וכן ינהג זהירות ביין, שכל הפורענות באות בגלל היין. כפי שמבואר בע"ה בפרשת נשא. וכן יזהר שלא יגע בדברים טמאים. אלא ינהג בטהרה. וכן אל יטמא פיו בדיבורי אסורים ובדברי בטלים.  ועל כל זה הזהירה עלינו תורה כאן קדושים תהיו. ר"ל מלבד זה שאסרתי עליכם עריות ומאכלות אסורות שלא להטמאות בהם, השתדלו גם להיות קדושים לפורש גם מדברים מותרים ולא להיגרר אחרי התאוות, אמר הקב"ה אם תנהגו כך תיקראו קדושים, כי קדוש אני, וכך תהיו דבקים בי.

איש אמו ואביו תיראו (קדשים יט-ג)

 עיין בפירוש רש"י שביאר היות והאדם ירא מאביו יותר מאמו לכך הקדים ביראה את אמו, לומר שעל האדם להתאמץ להיות ירא גם מאמו.

שלא לקלל אב ואם על המבזה אביו או אמו בלבו, או בדברים או במעשה שסותר דבריהם או יושב במקום המיוחד להם וכיוצא בזה, נאמר ארור המקלל אביו ואמו, פרשו שאינו לשון קללה אלא לשון בזיון. (ספר חרדים).

בן אחד היה מפרנס את אמו האלמנה בכבוד רב. מידי יום ביומו היה דורש בשלומה ומביא אל ביתה דברי מאכל ומשתה, מתעניין בשלומה, דואג לכל מחסורה ומשתדל למלא את רצונותיה. כך עברו הימים בנחת, והאם רוותה נחת מבנה. היא ראתה כמה משתדל הוא לקיים את מצוות כיבוד אם.

והנה לאחר זמן מה החליטה האם האלמנה להינשא בשנית. לא מצא הדבר חן בעיני הבן. הוא אמנם, המשיך לבוא ולבקר את אמו, אך החל לזלזל בכבודה, אמו היתה בזויה בעיניו לאחר נשואיה והדבר ניכר היה בהתנהגותו.

לימים, נסע הבן לסחור, הוא הפליג באניה להגיע לארץ רחוקה. והנה באחד הימים התנודד האיש על ספון האניה, החליק, ומעצמת המכה נהרג האיש במקום. רב החובל הצטער בגנו, אך להושיע לא יכול, לפיכך נטל את גויתו של היהודי וזרקה לתוך הגלים הזועפים.

בתום המסע הגיעה האניה חזרה למקום מוצאה ושם נודע לתושבי המקום כי הבן שנסע לרגל מסחרו מת וגופתו הושלכה לים. ערכו היהודים בדיקות וסריקות מקיפות בכל אזור החוף כדי למצוא את גויתו ולהביאה לקבר ישראל. ידעו הם שגלי הים פולטים החוצה אל החוף חפצים שונים, לפיכך חפשו שמא פלט גם את גופת היהודי. ואכן, לאחר מאמצים גילו את גופת הבן על שפת הים ומה נדהמו כאשר ראו עין אחת של היהודי מנוקרת, העורבים נקרוה.

ומדוע נקרוה העורבים? כיון שבזה וזלזל במצות כבוד הורים. ועל זה אמר שלמה המלך (משלי ל’, י"ז) עין תלעג לאב ותבז ליקהת אם יקרוה ערבי נחל ויאכלוה בני נשר". (613 סיפורים על תרי"ג).

מי שראה את אביו של זבולון, לא האמין כי זהו אביו! האב הזקן נראה כאחד הקבצנים העלובים שבעיר, וזאת בעוד זבולון בנו מתגורר לו עם משפחתו בבית הדור למראה ועושה חיל בעסקיו.

אכן, זבולון התעלם מאביו הישיש. כלל לא חס על האב התשוש, שכוחותיו עזבוהו זה מכבר. בשום פנים ואופן לא הסכים זבולון להכניס את אביו לביתו ולתת לו אוכל ובגדים. "ידאג הוא לעצמו!" נהג זבולון להפטיר בזלזול. לא יפלא אפוא, שהאב הזקן סבב לו ברחובות עם שאר קבצני העיר הן בימות החורף הקרים והן בימות הקיץ הלוהטים.

היה זה יום חורף צונן במיוחד. האב הזקן ישב לו בחברת כמה מרעיו העניים על ספסל עלוב באחד מרחובות העיר. והנה עבר במקום נכדו הקטן, צעיר בניו של זבולון.

קם הסב ממקומו וניגש אל הנכד. "בקש מאביך שישלח לי בגד חם, ללבוש בימים הקרים הללו".

אץ הנכד הביתה ואמר לאביו: "סבא מבקש בגד חם!" האב לא הראה סימני התעניינות מיוחדים. "עלה אל העליה. שם יש בגד התלוי על מסמר", פלט לבסוף, "הורד את הבגד ותן לו".

טיפס הנכד אל העליה, לחפש את הבגד, אך כשראה למה התכוון אביו הזדעזע! הבגד הישן, שהיה תלוי על מסמר חלוד, היה קרוע ובלוי, כולו חורים חורים.

דאב ליבו של הנכד על סבו המסכן. הרהר רגע קט, ואחר נטל זוג מספרים שמצא בעליה וגזר את הבגד לארכו לשני חצאים שוים.

אביו, שהרגיש כי הבן מתמהמה בעליה זמן רב מהנחוץ, קרא אליו מלמטה: "רד כבר! מדוע אתה מתעכב? מה אתה מעולל שם?"

לבסוף ירד הבן ובידו מחצית הבגד.

"מה זה?" שאל האב, וכעס בקולו, "מדוע חתכת את הבגד לשנים? והיכן המחצית השניה?"

"המחצית השניה נשארה בעליה, תלויה על המסמר", השיב הבן.

"מדוע?" האב היה תמה ורוגז.

"את המחצית השניה שומר אני בשבילך. בעוד שנים, כשאתה תזקין, אוציא אותך מהבית הזה. ואז תסתובב אתה ברחובות העיר יחד עם  יתר העניים. ובימות הקור, כשתבקש ממני בגד חם ללבוש, אשלח לך את מחצית הבגד שנותרה בעליה, כי, כפי שאתה מתנהג עם אביך – כך אנהג אני איתך בבוא העת".

בוש האב ונכלם. צעיר בניו עורר אותו לחשוב מה מעולל הוא לאביו. מיד יצא לחפש את אביו ברחובות העיר, ביקש ממנו מחילה והכניסו לביתו. (ניפלאים מעשיך)

כשנפטר הרב טולידנו, הספידו הרב משאש, והוא סיפר כי למד עם הנפטר בהיותם ילדים. פעם אחת, כשהרב טולידנו היה ילד בן עשר נפל למשכב, והוא בא אליו לביקור חולים. כשהוא נכנס אליו היה נאנח מרוב כאבים, אבל לפתע הפסיק להתאנח, אך כעבור כמה רגעים, חזר ונאנח שוב.

שאל אותו הרב משאש, האם הרגשת קודם טוב יותר, כשהפסקת להתאנח? ענה הרב טולידנו:

לא, כאב לי גם אז, אלא ראיתי שאבי עובר על יד החדר ולא רציתי לצער אותו, לכן הפסקתי להתאנח. (שאל אביך ויגדך)

ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך (קדושים יט-ט)

סיפר תלמידו של רבי אריה לייב הכהן, בעל "קצות החושן": כאשר מורי ורבי חלה ונחלש, בסוף ימיו, באחת הפעמים זכיתי לשמש את רבי הקדוש. בפעם הזאת שכבר הרבי אין אונים, עד שהוצרכתי להלביש לו את הגרביים, וכך הוה: לא שאלתי שאלות, נגשתי ולקחתי גרביים שהיו מונחים באיזה מקום, והלבשתים, ויהי איך שגמרתי להלבישו את הגרביים, נזדעזעתי לשמוע איך הרבי שבקושי היה יכול לנענע שפתיו מרוב חולשה, קיבל גבורת ארי, ושאג בקול גדול: "זה דוקר! זה דוקר!... ואני מרוב בהלה חשבתי לתומי שבאמת דוקר, ונגשתי ופשטתי את הגרביים כשאני הופכם לצד השני והלבשתים שנית, ויהיה אך גמרתי להלבישם, ושוב אותה שאגת ארי: "זה דוקר! זה דוקר! ומיד נצנץ במוחי שלא מדובר בדקירה גשמית – אלא בדקירה רוחנית....מסתמא הגרביים הם "שעטנז".

וכך היה: מיד כשהחילותי לבדקם נתגלה לנגד עיני שגרבי הצמר תפורים בחוטי פשתן...

גוף קדוש וטהור היה לרבנו ה"קצות" זיע"א, סיים התלמיד, אשר מרוב קדושתו, הרגיש מיד בדקירה הרוחנית, ובמצב של חולשה גדולה כזו – שאג כלביא.   ("תורת זאב" לוקט ממורשת אבות).

בספר "תורת הבגד" – פרקי הדרכה בנושא השעטנז, מובאים סיפורים קצרים על זהירותם של גדולי ישראל משעטנז.

בספר "עמוד אש" מסופר על פרשת העלילה שהביאה למעצרו של המהרי"ל דיסקין זצ"ל.

לא עברה יממה מאז הגיש המומר את תביעתו למשטרה ובעיצומו של יום נעצרה לפני חצר רבנו עגלת משטרה הדורה...רבנו התרומם לאיטו מכסאו, אזר בהתלהבות את אבנטו ובירך ברכת דיין האמת...כל הרחוב היה לחרדת אלקים....

בשעה שעמד לעלות על העגלה, הבחין רבנו שהעגלה מרופדת פנימה באריג של שעטנז. רבנו סירב לעלות. הקצינים נאלצו להביא עגלה אחרת. משראה רבנו שאין בה שעטנז, עלה ויש לו כשהוא עצמו כולו דבוק ביוצרו וזיו השכינה לא מש מעל פניו.

גם על הגר"י קניבסקי זצ"ל מסופר שבשנות בחרותו נסע פעם נסיעה ארוכה מאוד ברכבת שמושביה היו מרופדים. מחשש שעטנז הוא עמד במשך כל זמן הנסיעה הארוכה ולא התישב על הכסאות המרודפים.

בספר "בית רבי" על מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל מסופר:

סיפר רבנו שבהיותו במוסקבה בשעת גיוסי לצבא הצאר, שרר שם קור של כשלושים מעלות מתחת לאפס, והוא חשש לשעטנז בבגדי החורף של הצבא ומיאן ללבשם, ולא הבינו את הנהגתו עד שלבסוף הוליכוהו למחסן הבגדים והניחוהו לבחור בגדי קיץ כרצונו.

דרכו של מרן הגר"י קניבסקי זצ"ל, עוד מימי נעוריו, היתה להתרחק מכל סרך שאלה או חשש הלכתי.

מסופר שבאחד הימים, בעת שלמד בישיבת נובהרדוק, שמע תלמידים מהישיבה המשוחחים ביניהם בהקשר לחששות שעטנז שהתגלו בבטנה של המעילים.

מיד בשומעו את החששות שהתעוררו, קם ללא אומר ודברים, ניגש למעילו, קרע את כל הבטנה של המעיל ושב מיד לתלמודו. (מורשת אבות)

לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו (קדושים יט-יא)

איתא בגמרא סנהדרין (קג) אמר רב חסדא אמר רב ירמיה בר אבא, ארבע כתות אינן מקבלות פני שכינה, כת חנפים, כת לצים, כת מספרי לשון-הרע, וכת שקרנים שנאמר: "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". ובספר החינוך (מצוה  ע"ד) כתב שאין דבר נתעב ונאלח בעיני הכל כמו השקר, ומרוב מיאוסו אמר הכתוב: "מדבר שקר תרחק", מה שלא נאמר בשום מצווה או בשום מקום, ובמשנה באבות (סוף פרק א’) אמר רבן שמעון בן גמליאל: "על שלושה דברים העולם קיים על הדין על האמת ועל השלום". ללמדנו שאין קיום לאדם הפרטי ולעולם הכללי בהעדר האמת.

לצערנו הרב, היום "השקר" הנתעב והמאוס נהפך להיות נחלת הכלל, והרבה חושבים וטועים שבלעדו אינם מסוגלים להסתדר, ובפרט כאשר אדם עובד או מתעסק ראשו ורובו במסחר, ודבר זה הוא ממחריבי העולם, וכבר הזהירונו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא שבת (נה) שכל המשקר ככופר בחותמו של השם יתברך, שחותמו "אמת", ואדם המתרגל בשקר כבר קשה לו לצאת ממנו, ומאבד אמונם של הבריות, ואפילו כשמדבר אמת לא מאמינים לו שכן אמרו חכמינו זכרונם לברכה בגמרא סנהדרין (פט).

המפרשים הקדושים מביאים מעשה, ברועה צאן חד שהיה שקרן ובדאי, והנה בור אחד החליט "להתבדח" על חשבון חבריו וצעק בקולי קולות שנכנס זאב לעדרו והזעיק עזרה, באו כולם במקלות וחרבות, ולא מצאו זאב, והוא צחק והסביר להם שרק התכוון לצחוק עימם, וכן עשה למחרת וחזר על מעשיהו כמה פעמים, עד שידעו את כונתו, ולא היו באים. והנה באחד הבקרים הגיע באמת זאב טורף גדול לעדרו, והתחיל לאכול מצאנו ובקרו, והוא התחיל להזעיק עזרה, אך שכניו שהכירו במעלליו ושקריו, לא באו וסופו שנטרף גם הוא בעצמו, וההפסד היה לו לבדו, כך הוא ענשו של בדאי.

השקר הוא גורם לריחוק ביננו לבין אבינו שבשמים. וראינו בתורה שכאשר באו המלאכים לביתו של אברהם אבינו, עליו השלום, ישבו ואכלו אצלו. והנה כאשר צחקה שרה ונשאלה מדוע צחקה? ענתה בתקיפות שלא צחקה, וכמו שכתוב: "ותכחש שרה לאמור לא צחקתי כי יראה". מיד סמיך ליה ויקומו המלאכים וכו’, והסבירו המפרשים שכיון ששיקרה שרה אמנו, עליה השלום, לא יכלו המלאכים להתעכב עוד רגע אחד בביתם, ואם במלאכים כך. בהשם תברך שהוא אמת, ושמו אמת, וחותמו אמת, על אחת כמה וכמה שאין הוא נמצא במקום שיש שם שקר. וכעין זה פירש הצדיק רבי זושא מאניפולי זכותו יגן עלינו אמן את הפסוק: "מדבר שקר תרחק" שעל ידי דבור שקר אז מתרחקים מהקדוש ברוך הוא חס וחלילה. וכיוצא בזה כתב הצדיק רבי נחמן מברסלב זכותו יגן עלינו אמן בספר המידות (ערך אמת) שכל המדבר אמת נצול מהרהורי כפירה ונצול מכל הצרות וזוכה לישועות גדולות ופרנסה ברוח וכו’.

גדולי ישראל נזהרו מאוד מהשקר, ומתולדות השקר, והקפידו אפילו בדברים קטנים שלא יראו כשקר, וכי שמספרים על הצדיק רבי רפאל מברשיד זכותו יגן עלינו אמן, שקבל מתנה מאחד מחסידיו – מנורת כסף יפה ומהודרת, גבהה עשרים אמה. אך הצדיק לא היה רוצה ליטול את המתנה בטענה שהיא גורמת גאוה. והיא גרמה לבזבוז כסף רב וכו’, אמר לו אחד מחסידיו שאלבא דאמת אין מנורה זו מכסף טהור אלא רק דמוי כסף. כששמע זאת הצדיק נבהל והזדעזע ואמר בהחלטיות: "אם כן, רואה אני שבמנורה זו יש גם גאוה וגם שקר ודבר כזה לא יכנס לביתי, ולא יעמוד על שולחני".

ראיתי בכמה ספרים סיפור נפלא על רבי שמחה זיסל זכותו יגן עלינו אמן, שהלך פעם לבקר איזה חולה, והיה רואה אותו נאנח ונאנק. גחן הצדיק ליד אזנו של החולה ואמר לו שאם צועקים מעט יותר ממה שכאוב הרי זה שקר, ומאד צריכים להזהר מהשקר שהוא שנוי ומשוקץ בעיני ה’ ואדם, ובפרט צריכים להזהר שלא ללמד את הילדים לשקר, כיון שהילדים עוקבים אחרינו ובוחנים לראות דרכינו, ואם חס ושלום נתרגל בשקר סוף דבר ינחל בנינו אחרינו מידה מגונה זו חלילה. ובגמרא סוכה (מ) הזהירונו חכמינו זכרונם לברכה שלא יאמר לבנו אקנה לך כך וכך כשאין כונתו לכך, כדי שלא ללמדו על השקר.

מצינו בגמרא יבמות (סג) שאשתו של רב היתה מצערת אותו ביותר, וכל מה שהיה מבקש לאכול היתה עושה לו להפך. כשגדל חייא בנו ראה את מעשי אמו והיה הוא  מהפך דברי אביו כדי שאמו תעשה באמת רצון אביו, אחרי כמה ימים אמר רב לבנו חייא, כמדומה שאמך השתנתה לטובה, אמר לו חייא לרב, שהוא זה שמהפך הדברים כדי שתעשה רצון אביו, אמר לו רב, שלא טוב לנהוג כך, משום "למדו לשונם דבר שקר"...דהיינו גם כשאדם משקר לצורך, צריך להזהר לא להתמיד בשקר שלא יתרגל בו חס ושלום.

הרב עזרא עטיה זכר צדיק לברכה, שהיה נוהג לתת תעודות הוראה לתלמידיו רק אם הם עמדים לפני קבלת משרה או שליחות, כדי שיחזרו על למודם בכל עת, והנה באמצע המלחמה עת ישבה הישיבה בשכונת גאולה היה אחד התלמידים צריך את התעודה לשם יציאה לחו"ל, וכשבא הרב לחתום בתעודה ראה שכתוב: "החותם פה בתוך ישיבת פורת יוסף בעיר העתיקה" וחשב שאם יחתום הרי זה שקר, משום שהוא לא נמצא בעיר העתיקה. חשב שוב והחליט שעם כל הסכנות ילך לעיר העתיקה, יכנס לבנין הישיבה, יחתום ויחזור, וכך עשה, והעיקר שלא יחתום על דבר שהוא שקר חס וחלילה.

מעשה דומה ארבע לרבנו ה"חפץ חיים" שהוזמן לדרוש באיזה מקום. וכשהגיע ראה שכתוב במודעות שידרוש הגאון רבי ישראל מאיר הכהן מראדין זכר צדיק לברכה מחבר ספר משנה ברורה על שולחן ערוך אורח חיים וכו’, הוציא הרב עט מכיסו וכתב על המודעה: "לעת עתה יצא חלק אחד עד סימן קכ"ח ובעזרת השם יתברך במשך הזמן יצא על כל אורח חיים" והסביר לתלמידיו שאם לא יכתוב זאת יש בזה משום שקר, שיחשדו בו שחיבר על כל שולחן ערוך אורח חיים.

כך נזהרו רבותינו מהשקר, גם בדברים הקטנים ביותר, ומהם עלינו ללמוד וכן לעשות (כותונת פסים)

חותמו של הקב"ה אמת ובו ברא את העולם שנאמר "בראשית ברא אלהים" סופי תיבות אמת ומי שמשנה בדיבורו מהרס יסוד העולם ואפילו אם פוגע באות קטנה כגון א’ נשאר אמת מת יוצא שהשקר מביא מיתה לעולם.

נאמר בסנהדרין לשקר אין רגלים שקר הם אותיות קרובות זו לזו (ש-ק-ר) ושהשקר עומד על רגל אחת ואינו יציב כל כך ואילו אותיות אמת יש להם התחלה  א אמצע  מ  וסוף  ת כמו שלושה עמודים במרחקים מסודרים שאז האמת מיתישבת באופן יציב כמו בנין עם יסודות יציבים.

נבאר בדרך מליצה מה ההבדל בין שקר ואמת:

שופט אחד הזהיר את העד בבית משפט: "האם אתה מבין שנשבעת לאמר את האמת וכל האמת ורק אמת?"

"כן" ענה העד.

"האם ברור לך מה יקרה אם לא תאמר את האמת"?

"כן, הצד שזימן אותי יזכה במשפט".

אמנם זה מצחיק אבל זאת כוחה של אמת כאשר אדם מכיר את האמת הוא אינו חושש מכלום כי הוא יודע ששפת אמת תיכון לעד לכן ישנם חוזרים בתשובה שזכו להתקרב לאמת ובעד כל הון שבעולם לא ימכרו אותה שנאמר טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף ואילו לפני שהתקרבו לאמת שהיא התורה הקדושה היו מוכנים למכור הכל בשביל בצע כסף.

האמת תבואר בעוד מליצה:

השופט הזהיר את אדון יוסף "האם אתה נשבע לספר את האמת, את כל האמת ושום דבר מלבד האמת"?

"אני נשבע, כבוד השופט"

"ובכן מה יש לומר להגנתך?"

"כבוד השופט, עם כל המגבלות האלה...שום דבר".

נחמד אך על הכל יביא אלוהים למשפט לכן עלינו לזכור את הפסוקים שמדברים בגנות השקר. שנאמר: מדבר שקר תירחק (שמות כג,ז) אפילו שהשקר אינו מזיק הוא תעות השם יתברך שנאמר: ושבע תועבת נפשו עינים רמות לשון שקר....יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים" (משלי ו טיז-יט) "ופי תהפוכות שנאתי".

אנשים נוהגים לשקר ולספר סיפורים לא אמיתיים כדי לעניין את החברה או כשהם רוצים להתקבל לעבודה והם משבחים את כישוריהם וניסיונותיהם בעבודה בצורה מוגזמת וכו’ לכן הם מקבלים לאט לאט אופי של תחמנים ומאבדים את התמימות.

ישנה מליצה שמספרת על יהודי שרצה להתקבל לעבודה והחל להגזים ולשבח את כישוריו ונסיון עבודתו בחברות גדולות בעבר. המראיין עבודה התרשם מראש וקיבלו מיד לעבודה בתור מנהל צוות. אחרי יומיים נכנס המנהל הגדול למראיין עבודה מכח אדם ונזף בו ובא בטענה מדוע הוא קיבל את היהודי הזה לעבודה, ליהודי אין ניסיון עבודה הכיצד הוא מתפקד בתור מנהל צוות אפילו פועל מן המנין לא הייתי נותן לו להיו. התנצל המראיין ואמר ליהודי מדוע שיקרת לי כששאלתי אותך אם יש לך ניסיון עבודה אתה אמרת שיש לך ניסיון עשיר בעבודה ומסתבר שאין לך ניסיון כלל. ענה היהודי למראין אני לא שיקרתי אותכם אתם הם שפירסמתם מודעה בעיתון דרוש איש עם דמיון מפותח לכן אני הרחקתי לכת בדמיון וסיפרתי דברים בדיוניים.

ישנה עוד מליצה: ביהודי שהלך לראיון עבודה כדי להתקבל לעבודה מנהלית. מנהל כח אדם אמר: "לתפקיד הזה אנו זקוקים לאדם אחראי".

"אני האיש שאתם מחפשים", השיב המועמד. "בעבודתי הקודמת בכל פעם שמשהו השתבש וניזוק אמרו שאני אחראי". אחרי שצחקנו הגענו למסקנה ששקר סופו להיתגלות ואין לנו דבר יותר ניפלא וחכם מין האמת. למרות שלתווך הקצר השקר יותר מבצבץ אך בתור אורח חיים ולתוצאה הסופית הוא כשל גמור.

מעשה היה באדם אחד שהיה עובר עבירות הרבה, והיה עושה תשובה והיה חוזר ועובר עבירות. וכן היה נוהג זמן מרובה. יום אחד בא אצל חכם אחד ונפל לרגליו וביקש ממנו למצוא לו איזו תקנה ללמדו הנהגה טובה שישוב בתשובה שלמה. אמר לו: תקנתך לישבע שבועה חמורה שלא תוציא דבר שקר מפיך. אמר לו אותו אדם, הלא אדוני יודע שעונותי מרובים, הן בזנות והן בגזל, ולא הנחתי עבירה של עברתי, וכיוון שעונותי מרובים כ"כ כיצד אתקן עצמי בזה שלא אדבר שקר. אמר לו החכם: אתה תעשה כפי שדברתי ותראה שלא תשוב לכסלה עוד. נשבע לו שבועה חמורה שלא לדבר שקר והלך לעסקיו.

עבר זמן מועט והיצר השיאו להכנס לבית חברו כשלא היה שם ולגנוב כל ממונו, והוא הלך ועשה כן. משיצא את הבית חשב בלבו, עכשיו ישאלוני שכני מהיכן לקחתי חפץ זה וזה, אם אודה יקחו ממני. ויצא שם רע שאני גנב. ואם אומר שלי הם שקבלתי בפקדון, אעבור על השבועה שנשבעתי שלא לדבר שקר. ובכך כבש יצרו והחזיר הכל למקומם. וכן היה בענין הזנות שהיצר השיאו והוא חזר בו. שאם אשתי תישאל אותי איפוא היית הארץ לשקר. עד שעם הימים נגמל מעונותיו וחזר בתשובה שלמה.

פרעה רואה בזכרים לבדם איום צבאי, משום שדרכם של גברים להילחם, ואין דרכן של נשים להילחם. על כך יש לומר, שלו היה יודע שעתידות נשות ישראל ליטול חלק כה חשוב בגאולת ישראל, מן הסתם לא היה מורה להותירן בחיים.

המיילדות מסרבות למלא את פקודת פרעה, שהיום היינו מכנים אותה "פקודה בלתי חוקית בעליל", העומדת בניגוד למוסר הטבעי, ומחיות את הילדים. כאשר פרעה הזועם מזמן אליו ודורש מהן הסבר, הן נאלצות לשקר לו, ואומרות: כי לא כנשים המצריות העבריות, כי חיות הנה, בטרם תבוא אלהן המילדת וילדו". נשאלת השאלה – האם יש טעם לפגם בכך שהמיילדות מוציאות מפיהן דבר שקר? כיצד מתייחס המקרא ל’שקר לבן’ זה, שנועד להציל חיים ול’שקרים לבנים’ אחרים?

כתובים שונים במקרא אמנם מגנים את השקר אך מאחר שהתורה היא תורת חיים, ספרות החוק המקראית אינה כוללת הוראה גורפת להימנע משקר. הדיבר "לא תענה ברעך עד שקר" (שמ’ כ יג) מתייחס רק לתחום המשפטי – איסור מתן עדות שקר, וכך גם ההוראה "מדבר שקר תרחק" (שמ’ כג ז). ואילו הכתוב "לא תגנבו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו" (ויק’ יט יא) עוסק בהונאת ממון, והמשכו (פס’ יב) אוסר על שבועת שקר בשם ה’, אך לא השקר כשלעצמו. כאשר אנו עוברים לבדוק שקרים המשמשים בסיפורים המקראיים, מתברר שהמקרא מכיר בכך, שלעיתים השקר הוא הכרח לא יגונה בעבור הנוקטים אותו, בעיקר כאשר הוא משמש כנשקו של החלש. בקטגוריה זו כלולים, כמובן, שקרים שנועדו להציל חיים, כאותו שקר ששיקרו המיילדות. מעניין, שפעמים רבות מדובר בשקרים של נשים דווקא. כך, למשל, שיקרה רחאב לבני עירה והצילה את המרגלים, משום שהבינה שעתידה יריחו ליפול בידי בני ישראל. את סיועה למרגלים התנתה בהצלת נפשה ונפשות כל בני ביתה (יוה’ ב א-כא), מיכל בת שאול שיקרה לשליחי אביה, שצו להביא את דוד אל שאול, באמרה להם שדוד חולה, בעוד שלמעשה מילטה אותו קודם לכן מבעד לחלון. כך הצליחה להציל את אישה מאביה, המבקש להמיתו (שמ"א יט יא-טז). לאחר מכן שיקרה לאביה, כדי להגן על עצמה מפני זעמו (שם יז) וכן אישה מבחורים שיקרה לעבדי אבשלום, כדי להציל את חיי יהונתן ואחימעץ, מרגליו של דוד, שאותם הסתירה בבאר שבחצרה (שמ"ב יז יח-כ).

ראיה לכך שהמקרא מכיר בלגיטימיות שלהם של ’שקרים לבנים’ ניתן להביא מסיפורנו הקב"ה גמל למיילדות ששיקרו לפרעה על דרך של מידה כנגד מידה מאחר שהחיו את בני העבריות.

כל הנושא ונותן עם הבריות באמונה, זוכה ויושב במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, כענין שנאמר: ,עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי, הלך בדרך תמים הוא ישרתני, ולא עוד, אלא שהקדוש ברוך הוא נותן עיניו תמיד בבעלי אמונה, כענין שנאמר (ירמיה ה ג): "ה’ עיניך הלוא לאמונה". (מעלות המדות, אמונה).

מסופר על רב ספרא, כי היה לו חפץ מסוים שרצה למכרו, ורצה אדם אחד לקנותו ממנו בשמונים מטבעות. רב ספרא ביקש עבורו מאה מטבעות, וכיון שלא השתוו במחיר, הלך לו אותו אדם. לאחר זמן הצטרך רב ספרא לכסף, והחליט בלבו, שאם יבוא עכשיו אותו אדם, ימכור לו בשמונים.

בדיוק באותו זמן הוצרך גם אותו אדם לאותו חפץ, והחליט, שגם אם ירצה רב ספרא מאה מטבעות, יתן לו. הלך לביתו של רב ספרא ואמר לו: מוכן אני לקנות החפץ במאה מטבעות, כפי שבקשת. אמר לו רב ספרא: לא אטול ממך אלא שמונים מטבעות, כיוון שכך החלטתי בליבי להוריד את המחיר, לקיים "ודובר אמת בלבבו".

לא תגנבו (קדשים יט-יא)

אזהרה לגונב ממון. אבל "לא תגנוב" שבעשרת הדברות אזהרה לגונב נפשות  (רש"י).

כפרי אחד נכנס אל בית המדרש הגדול שבוולוז’ין להתפלל בצבור. בתום  התפילה נעלם סידורו של האיש ואיננו! חיפש הכפרי בכל פינות בית המדרש אך לסידור אין זכר.

לפתע נפל מבטו של האיש על ילד קט שישב בקרבת מקום, ולמד מתוך חומש. הילד, זלמל’ה שלימים נודע כרבי שלמה זלמן מוולוז’ין, מתלמידיו המובהקים של הגאון מוילנה ישב שקט ודומם, ושלוה הזו עוררה חשד בלב הכפרי.

"אתה רואה את הילד הזה?" לחש הכפרי באזני אחד הזקנים מבאי בית המדרש. "הוא נראה חשוד בעיני. בודאי הוא שגנב את סדורי".

הזקן, שהכיר את זלמל’ה הקטן כילד שנועד לגדולות, קימט מצחו בזעף ונזף בכפרי: "ש...ש...הילד הזה הנו ילד פלאים, שעליו גאותנו וממנו תקותנו, ואתה חושד בו שעבר על ’לא תגנוב’?! חלילה לך לחשוד בו!"

בטרם הספיק הכפרי להגיב, פלח את חלל בית המדרש קול ילדותי צלול: "אילו אמנם גנבתי את סידורו של האיש, גם אז לא הייתי עובר על ’לא תגנוב’!"

בינתיים נקבצו ובאו למקום כל המתפללים, והם זקפו גבותיהם בפליאה. למה כוונתו של זלמל’ה  הקטן? כיצד יתכן לקחת סידור של הזולת בלי לעבור על איסור גנבה?

עודם משתאים, ושוב נשמע קולו של הילד: "איסור גנבה נזכר בתורה: בעשרת הדברות שם נאמר ’לא תגנב’, ובפרשת קדושים שבחומש ויקרא, שם כתוב ’לא תגנבו’. ומפרש רש"י, שבפעם הראשונה כוונת הפסוק לגונב נפשות, ואילו בפעם השניה הכוונה היא לגונב ממון. ואם כך, בגנבת ספר או כל חפץ אחר", סיים הילד, "עוברים על ’לא תגנבו’ ולא על ’לא תגנוב’"...(מעשיהם של צדיקים)

לא תלין פעלת שכיר אתך עד בקר (ויקרא יט -יג)

רבי אברהם גלאנטי, מגדולי חכמי צפת, בא לפני האריז"ל לבקש תיקון לנפשו. תחילה לא רצה האר"י להעתר לו, באמרו: מי אני כי אתן תיקון לכבוד תורתו?! ברם, ר’ אברהם הפציר בו. נסתכל האריז"ל במצחו ואמר: רואה אני שרשום במצחו שמץ עוון גזל. נדהם ר’ אברהם, הלך לביתו אבל ועצוב. פשט את בגדיו, לבש שק ואפר, ישב על הארץ ונתן קולו בבכי והחל לפשפש במעשיו.

היה לו לר’ אברהם בית מלאכה לאריגה ולטוויה. מיד קיבץ את כל הפועלים, וביקש מהם לעשות עמו חשבון כמה הוא חייב להם. אמרו לו כולם כאחד, שכל המעות שקיבלו ממנו עד כה שורה בהם הברכה, כך שלא היו מחשבים את המעות שנתן להם. אמר ר’ אברהם: אכן נודע הדבר, זהו מכשול הגזל שיש בידי, כי לקחתם שכרכם בלא סדר וחשבון, לכן מעתה אם תקבלו עליכם לדקדק עמי בחשבון אפילו בשווה פרוטה מה טוב, ואם לאו לכו לשלום איני רוצה להיכנס לגהינום בגלל בית מלאכה זה.

המשיך ר’ אברהם: ועתה עלי לתקן מה שעבר, הנה אשים כסף לפניכם, וכל אחד יטול כמה שרוצה, ואחר כך יאמר בלב שלם: "קבלתי כל מה שחייב לי בעל הבית, ואם חייב לי יותר, הריני מוחל לו במחילה גמורה". מיד מחלו לו הפועלים, ואף אחד מהם לא נטל אף פרוטה מן המעות שהיו מונחות על הקרקע. חוץ מאשה זקנה שכפפה עצמה לארץ ונטלה שתי פרוטות.

עתה גילה לו האריז"ל: בגלל אותה אשה שהיתה אורגת מומחית, והיה מגיע לה יותר שכר, ולקחה בשוה כשאר הפועלים, לכן דקדקו עמו משמים, כי לא הגון היה מה שעשה. אולם עתה שתיקן משגה זה כבר נמחה שמץ הגזל שהיה רשום במצחו.

מכאן נלמד לקח, אם בגלל דבר זה נרשם במצחו של אותו חסיד וקדוש עוון גזל, על אחת כמה וכמה מי שגוזל את חברו ממש או מרמהו, בודאי במצחו עוונות רבים וידוע שבעבור גזל יורדת הנשמה בגילגול. (מורשת אבות).

כששהה רבי ישראל מסלנט בורשה ביקר את האדמו"ר בעל חדושי הרי"מ. כבוד גדול חלק האדמו"ר למחולל תנועת המוסר, ובתום הביקור ליוה את האורח עד הרחוב.

עד מהרה עשתה לה השמועה על בואו של האורח הגדול כנפים בין חסידי האדמו"ר. וכשפנה רבי ישראל אל בית הכנסת הסמוך, להתפלל מנחה, המה המקום מחסידים שבאו לקבל את פניו.

עקבו החסידים אחר הרב המתפלל, ומה רבה היתה פליאתם – ואכזבתם! בראותם כי רבי ישראל מקצר בתפילתו כאחד מפשוטי העם, ואינו מאריך בתפילה כדרך גדולי ישראל.

משסיים את התפילה, חש רבי ישראל בתמיהה העומדת בחלל בית הכנסת, והוא הסביר לחסידים: "ראיתי כי בגללי בטלים אנשים כה רבים ממלאכתם: עזב החייט את מחטו, הסנדלר את מרצעו, הנפח את מפוחו, עזבו הכל את עבודתם ובאו לראותני. נמצא, שאם אאריך בתפילתי אגרום הפסד ממון לישראל"... (מעשיהם של צדיקים).

אבא חלקיה  לא הפסיק באמצע עבודתו אפילו להשיב שלום לאנשים אחרים, פן יקפיד המעביד על הפסד זמן בעבודתו (תענית כ"ג).

רבי אלעזר בן צדוק ואבא שאול הקפידו אפילו על מיצוי מידות (השמן המובלע בדפנות הכלים בחנותם, שם מכרו ללקוחות) ונדבו סכום מסוים לבית המקדש כדי שלא ייהנו לעצמם מן הגזל. (תוספתא ביצה ג’ ה’).

רבי חנינא בן דוסא, מהיכן היו לו עזים? מעשה ששמר אבידה (תרנגולת), מכר התרנגולות כשהרבו להטיל ביצים, וקנה עז. וכאשר גם אלו התרבו ונעשו עדרים עדרים  - חזר האיש שאבד שם התרנגולת הראשונה, רבי חנינא בן דוסא החזיר לו כל עדרי העזים, באומרו שהוא רק "שומר" עבור בעל האבדה. (תענית כ"ה).

חמורו של רבי חנינא היה נזהר מלאכול תבן שאינו שלו. בהמתן של צדיקים נהגו חסידות כמותם (אבות דרבי נתן ח)

רבי חנינא מכר דבש של דבורים, ובטעות החליף ומסר לקונה דבש של תמרים, ואע"פ שאחר כך מחלו לו, נתן את ההפרש במחיר לטובת בית המדרש (ירושלמי פאה, ז’ סוף הלכה ג’)

ר"א בן פדת לא רצה לקבל מתנות אפילו מבית הנשיא, מפני – "שונא מתנות יחיה" (מגילה כ"ח).

רבי שמעון בן שטח, קנה חמור מגוי ומצא מרגלית טמונה בכיס האוכף אשר בעל החמור לא ידע ממנו. ר"ש החזיר את האבידה לגוי, למרות שהוא פטור, כי רצה לקדש שם שמים. (ירושלמי ב"מ ב).

רב ספרא היה באמצע תפילה ובא גוי והפציר בו למכור איזה חפץ. כל לפעם שאמר מחיר, רב ספרא לא ענה כי היה באמצע שמונה עשרה, והגוי הכפיל המחיר כמה וכמה פעמים. לבסוף אמר לו רב ספרא קח לך במחיר הראשון שאמרת, כאשר בלבלת תפילתי בצעקותיך תוך אזני, כבר החלטתי אז למכור לך באותו מחיר, וכעת אין לי רשות לבקש ממך יותר (מכות כד).

אביו של שמואל נהג חסידות והחזיר אבידות אפילו לאחרי 12 חודש ואחרי ייאוש גמור (ב"מ כד).

יש לפעמים אנשים שנתפסים לכל מיני חומרות ודברים קטנים ואת העיקר הם שוכחים. ובענין זה ראיתי מאמר של הרב שמואל מוהליבר זצ"ל שכתב כך: יש הרבה  אנשים מדקדקים לפני חג הפסח, רצים פה ושם ושואלים שאלות רבות בענין חמץ והגעלת כלים וכדומה. אבל לא חוששים על הגעלת הגוף מגזל ודאי, שלכלכנו את כפינו מגניבה ואונאה ורכילות והלבנת פנים ושנאת חינם וקנאה וכעס וגאווה ועוד. וכן מראש השנה ועד יום הכיפורים מדקדקים בהרבה מצוות. מי לא הולך לתשליך ומי לא אומר שם את הבקשות של המקובל הרב חיד"א זצוק"ל. ומי לא מנער את שולי בגדיו בכל לבבו ומשליך ברגע אחד את כל חטאיו. אבל מי זוכר ברגע זה להשליך ולנער גם מביתו וחנותו את המשקלות והאיפות שאינן מדוייקות? או מי יתבונן אולי צריך לסלק את חובותיו או להשיב הגזילה אשר גזל? ומה יועילו לו הוידוי והכוונות וניעור שולי הבגד ושאר הפעולות אם לא יתקן את אשר עיוות? כולם קמים בערב כיפור למצוות כפרות וטבילה במקוה ול"ט מלקות, אבל מה תועיל לו שחיטת העופות הבלתי אשמים לכפר על מעלו, אם לבבו לא נשבר בקרבו? ומה יועילו לו כל נחלי קדומים אם הוא טובל בהם ושרץ בידו? ומה יועילו לו כל המלקויות, אם לא יעזב דרכו הרעה? יהי רצון שה’ יתברך יתן לנו דעת וחכמה ובינה שנבין באיזו צורה לחזור בתשובה אמיתית. (מעשה אבות).

באדיבות אתר רבי http://www.rabi.co.il

 

תפילות

בבקשה להתפלל לרפואת: נתנאל אילן בן שיינא ציפורה, תמר בת אורית לאה, אשר ורפאל בני שמחה, שרה צפורה בת רינה בתוך שאר חולי ישראל. בבקשה להתפלל לזרע בר קיימא בקרוב לנופית הודיה בת רחל ודויד שלמה בן שושנה ולזרע בר קימא בקרוב למירב המזל בת גאולה ונועם בן לאה וחזרה בתשובה לעידן בן שולמית ושי שלומי בן שולמית ולבשורות טובות ישועות ונחמות לכל עם ישראל

לכבוד שבת קודש

לעילוי נשמת

מונה מבקרים באתר שבת נט

מונה צפיות תוכן : 17572023

אתר השבת