מאמרים

באה שבת – באה מנוחה

באה שבת – באה מנוחה (סנהדרין לח)

מתוך: השבת מקור הברכה - הרב לוגאסי שליט"א


אחת המתנות הגנוזות בשבת היא מתנת המנוחה. מציאות של מנוחה ושלוה נוחתת על כל ראש שומר שבת. כאשר ירצה ויכין עצמו בהכנה הראויה, הרי שתשרו בקרבו שלות נפש ומנוחה והשקט.

ובענין מנוחת השבת מובא בספר "מתנה טובה" (עמ' יט): האדם אינו מסוגל לשבות מעצמו. גם אלמלי היתה מצות השבת עלינו לא יותר מאשר לנוח בלבד, ואשר בזאת בלבד היה כל צוויו, וכפי שבאמת הינו מתגלה בחיצוניותו לפחות על כל ישראל בהרגשת מנוחת נפש – מה רבה היתה הברכה הבאה לרגליה!

לולא יום השבת הזה, אשר ציה ה' לנוח בו, מתי היית נח מעמלך? מתי היית מתבונן בנפשך? מתי היית משיב את בני ביתך אל רוחך ונפשך, אל אלוקיך ותורתו, אל שמיך אשר על הארץ? לכשתפנה?!?! אבל מתי אתה פנוי? מתי היית רשאי להתפנות? 

הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, וכל אשר סביבותיך, עובד בלי הרף, יום ולילה לא ישבות, הכל שב במרוצתו ולא ינוח, הכל שוטף במלחמת חיי שעה, ואין אומר השב. כל שאינו מתקדם – יסוג אחור. כל העומד במנוחה, ברגליים ירמס – "יום ולילה לא ישבותו" (בראשית ח, כב) – ואתה, התרצה, התוכל לאמר "דום"! לעמלך וליגיעותיך, לדאגותיך לחיי השעה? התעצור כוח למחות את נטיפי זעתך מעל מצחך, לנער את רגליך מאבק דהירת החיים ולבלתי לכת קדימה? התוכל למשול ברוחך לבתי הבט בדאגה אל המטרה, שעודנה ממך והלאה, כי אם להתבונן במנוחה שאננה ובחדוות נפש אל עברך, אל אשר כבר השיגה ידך, אל אשר כבר נהיית, ואל אשר כבר היה לך, לפסוע החוצה מתהליך ההתהוות היגעה, הבלתי נפסקת והמכאיבה – אלי תחושת ההויה המצהילה, הווית אדם בגן עדן, פה עלי אדמות?

בלי שבת, בלי מנוחה, יעמול האדם בלי הרף, והדאגה תנקר במוחו, וגם אם חכמי לב לאלפים יחקרו ויחתרו יום יום להוסיף לאדם דעת ומזימה, ואם גם אלפי המצאות חדישות ירבו לו יום יום כוח ועוצמה – רוב הדעת לא ירבה אושרו ועושרו, רוב הכוח לא ימלטו מעמלו ודאגותיו, "יוסיף דעת – יוסיף מכאוב" (קהלת א, יח). כרוב ההמצאות, כן ירבו צרכי האדם, כרוב כוחו – כן תרב עבודתו. על האב להתחרות עם שכנו הקרוב אליו, ועל הבן כבר להנשא אל זרועות עבים ולהתחרות עם אפסי ארץ ואיים רחוקים. דאגותיו הרבות בעד עצמו ובעד ביתו לא יתנוהו להתבונן שעה קלה על עצמו ועל ביתו, ועוד יסבו את לבו מאחרי ביתו, עד כי לנכרי יחשב לו.

האדם הנברא בצלם אלקים, בחכמה ובתבונה, בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים, למען אשר ישמח כאלקים במעשיו, רובץ תחת משא חיי השעה, גונח רתום לעול הארציות, תר אחר מזון בקוצר רוח ובזיעת אפיים, ואוזנו אטומה לשמוע בקול ה' המבקשו וקורא אליו: "איכה?"

והנה, ציר שלוח אליך מעדן. מלאך ה' – השבת – יורד אליך וקורא: "בשם ה', הרף! אינך רשאי לדאוג רק ללחמך וללחם ביתך! אם תמיד תשלח ידך רק להכין לך צידה, אם תמיד תישא את רגלך רק לבקש לך טרף, אם תיגע את מוחך רק על פת לחם – וחטאת לנפשך ולנפשות ביתך כל הימים! הריח אין בך?! אם אין נשמת חיים באפך?! האם לשוא לב ונפש, אשר נבראו לעלות מתוך עולם עובר וכלה זה לחיי נצחים? האם גזרת כליון לנפשך, כי תפרנס ותקשט רק את גויתך? רב לך עבוד! אלקיך מצוה לך: אינך רשאי לעבוד היום! ואם מצות אלקיך היא, הלא אין לך ערובה טובה ממנה, כי אינך נאלץ לעבוד היום. 
ששת ימים נשאת ונתת באמונה – דיך! ועתה, אם לא כחשת באלוקיך ואם יקרה נפשך בעיניך – חדל מעבודתך וכמעט ובוא עמי אל ביתך וגן עדניך".

והנה, אתה עומד ומחריש, ולבך ההומה הולך ושקט, ונפשך שבה אליך. מוציא אתה את ראשך מתחת עול ששת ימי המעשה, מוחה אתה את הזיעה מעל מצחך ומנער את חוצנך מן העפר. קמטי מצחך מתפשטים ומבטך הולך ומתרחב, עיניך נפקחות להביט ממעל לך ומסביבך, בת צחוק מרחפת על פניך, ואך עתה תפתחנה אזניך לשמוע קול ה', הקורא אליך מעדן: "איכה?" אך עתה תשמע את קולו הקורא אל ביתך ואל נות ביתך ואל בניך, ונותן לך את השבת שבנשמתך, השבת שבביתך – והנה כבוד ה' מלא את כל בתי נפשך, והדרו יראה על הבית! אין בית אשר יקטן, אין אוהל אשר יהא דל מהכיל את כבוד ה' הבא אליך עם השבת. המאר שבך יכפיל את אור נר השבת, שלות השקט אשר בנפשך פנימה, היא התבלין אשר יבשם את סעודת השבת. השבת תניס כל עצב ודאגה, כל יגון ואנחה, גם מאוהל עני ודל, קטן וגדול ישוו לפניה.

אבל רק השבת, שבת ה' תחולל את כל הנפלאות האלה. רק במצוות אלקיך תמצא מנוח. לשוא תהיה כל יגיעתך, לבחור לך יום מנוחה אחר תחת השבת. כי אמנם תשבות לה היד, תנוח לה הרגל, ואף הגוף יתענג ויתהולל, אבל הלב לא ישבות והרוח לא תמצא מנוח. רק ה' הוא הנותן מנוחה לרוחך ההומה, המשיב את נפשך הסוערת למנוחתה. מצוותו היא לך ערובה נכונה, כי הינך רשאי ויכול לשבות, וכי הוא יגמור עליך בהשליכך עליו יהבך.

רק שבת ה' תביא לך מנוחה שלמה, מנוחת אמת ואמונה! (עד כאן מ"מתנה טובה מהר"ש רפאל הירש זצ"ל) את השראת מנוחה זו נצטווינו להשרותה גם על העבדים והבהמות, וכנאמר (דברים ה', יד): "למען ינוח עבדך ואמתך כמוך".