שבת פרשת שופטים

פרטים

קטגוריה: פרשת שופטים

פורסם בחמישי, 18 פברואר 2021 09:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1050

פרשת שופטים - חלק ב

פרטים

קטגוריה: פרשת שופטים

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:43

נכתב על ידי Super User

כניסות: 614

פרשת שופטים - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעננים ואל קסמים ישמעו ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך (שופטים יח-יד)

עכשיו מבאר הכתוב למה הוזהרו כל כך שלא להיגרר אחרי המעוננים  והמכשפים, כי הגויים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו, שהם נתונים להשגחת השרים הממונים עליהם ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך שלא מסר אתכם הקב"ה ביד המזל, ואין אתם תלויים בסדר המזלות, ולכן עליהם לפנות אל נביאי האמת ואל אורים ותומים.

ויש מפרשים ואתה לא כן נתן לך ה’ אלהיך, הקב"ה עשה שלא יתקיימו בכם הדברים שמגידים עליכם, כמו שאמרו חז"ל אין מזל לישראל. ישראל מעל המזל.

שנאמר "ישראל חזא מזליה חזא" שישראל מעל המזל ולא כמו הגויים שמיום היוולדו רשום להם את גורלם. ואילו ישראל ע"י תורה ומצוות משנים סדרי עולם כמו שנאמר צדקה תציל ממות., כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך...וכן על זה הדר.

תכין לך הדרך ושלשת את גבול ארצך אשר ינחילך ה’ אלהיך והיה לנוס שמה כל רצח (שופטים יט-ג)

ועכשיו נבאר לפי סדר הפסוקים:

תכין לך הדרך תתקן הדרך, שאם יש פרשת דרכים. שכמה דרכים נחלקים צריכים להעמיד לוח עץ ובו כתוב מקלט, שהרוצח יכיר מיד באיזה דרך לפנות שאם לא כן ילך בדרך אחרת וגואל הדם ימצאו ויהרגהו.

ושלשת את גבול ארצך שהארץ תהיה מחולקת בשוה לארבעה רבעים כדי שיהיה מרחק שוה בין שלש הערים שמדרומה של ארץ  ישראל עד חברון ששם העיר הראשונה יהיה אותו המרחק כמו מחברון לשכם, ומשכם לקדש כמו מקדש לצפון. וקבעו שלש בעבר הירדן ושלש בארץ ישראל, והיתה כל אחת מן השלש שבעבר הירדן כנגד אחת מן השלש בא"י כמו שתי שורות שבכרם, וזה שנאמר אשר ינחילך ה’ אלהיך בא לרבות שגם בעבר הירדן יש לעשות כאותה צורה.

לא יקום עד אחד באיש (שופטים  יט-טו)

מעשה באדם אחד ששמו היה טוביה. טוביה חטא בחטא וראה זאת אדם ששמו היה זינגוד.

בא זינגוד לפני רב פפא והעיד על טוביה שעבר עברה. והנה לתדהמתו היכה אותו רב פפא מלקות.

פנה זינגוד אל רב פפאו שאלו טוביה עבר עברה ואת המלקות אני מקבל?

אמר לו רב פפא, אתה חייב מלקות על כך שאתה לבדך אמרת עדות על טוביה, צריכים שני עדים שכתוב "לא יקום עד אחד באיש" ואתה שאמרת לבדך עדות הוצאת עליו שם רע ואין כל ערך לעדותך ועל כך אתה עובר על לא תלך רכיל. (מסכת פסחים דף קיג ע"ב)

לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת בכל חטא אשר יחטא על דיי שני עדים או על ידי שלשה עדים יקום דבר (שופטים  יט-טו)

ובאיסורים יש כלל גדול עד אחד נאמן באיסורים, וטעמו של דבר, יש אומרים מפני שהתורה האמינה לאשה בספירת ימי נדותה, שנאמר וספרה לה, ודרשו וספרה לה, לעצמה, ויש אומרים שהרי התורה האמינה לכל אדם על השחיטה ועל ניקור הגיד ועל הפרשת תרומות ומעשרות

והר"אש קבע י"ד כללים בדיני עד אחד נאמן באיסורים וצריך עיון.

שלא יורה העד בדין שהעיד בו בדיני נפשות

טעם המצוה: אסור לעדים לדון את האדם, כי אולי מכיון שראוהו עובר עברה לא יוכלו ללמד עליו זכות ויחיבוהו בדין. וענין זה נאמר אפילו בדיני ממונות (ע"פ החינוך).

השמש כבר שקעה, רוח קרירה נשבה בין צמרות העצים. שבת המלכה פרשה את כנפי על העירה היהודית.

מפתח בית הכנסת יוצאים התושבים, לבושים בגדי שבת, ידיהם אוחזים בכפות הזאטוטים המקפצים, ואחד אחד ניגשי הם אל רב העיירה רבי יהודה, לברכו בברכת שבת שלום.

רבי יהודה יוצא אף הוא מבית הכנסת בצעדים מדודים, מוקף בבניו ובאורחים שזה עתה הזמין לביתו.

כמנהגו מידי שבת בשבתו היה מארח את העניים המגיעים לעיירה, ודואג לסעודותיהם.

הירח שהיה במלואו, האיר את הדרך ליהודים, ואחר זמן קצר התרוקנו רחובות העירה ומעבר לחלונות המאירים החלו להישמע זמירות שבת המלכה.

רבי יהודה, רב העיירה, עם אורחיו לסעודת שבת כשמדי פעם הוא מביט ודואג שיאכלו, ישבעו ויתענגו בשבת המלכה. העניים עטו על תבשילי השבת הטעימים שהכינה הרבנית, ונהנו מטעמם המשובח. כשראה הרב את עיניהם הנעצמות של אורחיו קיצר בסעודתו ומיד בסיום הסעודה הפנה את העניים לחדר צדדי, ששם היו ערוכים ומוצעים מיטות לאורחים. העניים השתרעו במהירות על המיטות ועד מהרה שקעו בשנה עמוקה.

כאשר נרדמו האורחים העניים, נכנס הרב לחדרו פתח את הגמרא והחל לשקוע בתלמודו.

שקט השתרר סביב, רק קול תקתוק האורלוגין שבחדר הסמוך נשמע בבית, הרב ישב על כסא במשך מספר שעות שקוע בסוגיה שלפניו. ולפתע, הרים את ראשו, נדמה היה לו כי הוא שומע פסיעות חרישיות מתגנבות בבית. נשא הרב את עיניו ומבעד לדלת הפתוחה למחצה ראה לתדהמתו כי אחד מאורחיו העניים עומד ליד הארון, המגרות פתוחות והוא כולו שקוע, מחטט, מחפש....

"גנב" חפה מחשבה במוחו של הרב "אני מארח גנב בביתי".

לא הספיק הרב לקום ממקומו וכבר הכניס הגנב דבר מה לכיסו, העיף מבט בהול מסביב, התחמק ונמלט מהבית.

דבר הגנבה שארע בלילה נודע למחרת בבוקר, עת נכנסה הרבנית לחדר, המגרות הפתוחות החפצים הזרוקים והאורח שנעלם העידו על שהתרחש בלילה.

הרב, שראה וידע, לא פצה פיו, ולא סיפר מאומה את שראו עיניו, שמחת השבת נמשכה אצלו כרגיל.

חלפו להם שנים מספר, בבית הדין אשר בעיר הסמוכה ישבו הדיינים וחיכו לגביר העיר, הלה הודיע כי יבא היום להתדיין אצלם.

בשעה היעודה הופיע הגביר כשמשרתיו אוחזים בחזקה ביהודי לבוש קרעים, שכל מראהו מעורר חמלה.

"הביטו בו" אמר הגביר בקול רם "עני, מתחזה, כפוי טובה הנהו" המשיך ארחתי אותו בביתי, דאגתי לכל מחסורו ומה הגמול שגמל לי?

באמצע הלילה התעוררתי לקול רשרוש סיפר הגביר ולתדהמתי ראיתי את אורחי זה העומד כאן לפניכם סוגר בחפזה את דלת הארון ומתחמק. לשמע זעקותי הגיעו במרוצה משרתי, לאחר מבט בארוני נתגלה לי כי אבן יקרה שהיתה שמורה בארוני נעלמה, ברור לי כי ידו של גנב זה בדבר, המשרתים החלו לרוץ אחר הגנב הבורח הנמלט, יומיים תמימים חפשוהו והנה סוף סוף מצאוהו והרי הוא כאן לפניכם.

החזר את הגנבה מיד!" זעק העשיר כשפניו מאדימות מכעס "החזר את האבן" הוסיף הגביר כשידיו מנופפות לעבר הגנב.

הביטו הדינים בפני העשיר והעני, העני טרם פצה פיו והנה אחד הדינים הביט בפני העני וזכרון צף ועלה במוחו, הביט בנאשם ברכוז רב ולפתע קם ועמד על רגליו והודיע לשני חבריו הדיינים: "אינני יכול לפסוק בדין זה" אמר את דברו ויצא מן החדר.

הביטו הדיינים בפליאה בחברם הרב רבי יהודה שהגיע זה מכבר להתגורר בעירם ותמהו. הן תלמיד חכם הנהו וכבר דנו לא אחת מקרים דומים, מדוע זה קשה לו מקרה זה, מדוע לא ירצה לדון בדין זה?

מאחר ורבי יהודה עזב את המקום ונשארו רק שני דינים, דחו הדינים את בעלי הדין והזמינום לבוא בשעה מאוחרת יותר.

השנים פנו לרבי יהודה שישב בחדר הסמוך ולמד ושאלוהו לפשר התנהגותו.

השיב להם חברם: "הן מצוה מפורשת לנו כי אין עד נעשה דין אפילו בדיני ממונות במקרה זה אני עד ויודע אני כי אכן אדם זה הוא גנב". וכאן סיפר הרב את אשר ארע בביתו לפני מספר שנים  והוסיף ואמר: "מחמיר אני על עצמי, אמנם אין זה אותו מקרה, והפעם הדין הוא עם גנבה אחרת, אך אני מרגיש שאיני יכול ללמד עליו זכותו לכן איני יכול לדונו ועליכם להביא רב אחר שיוכל לדונו דין אמת" סים רבי יהודה את דבריו, והדיינים פנו לחפש דין נוסף לדון בבית דינם ביום זה. (613 סיפורים על התרי"ג)

שלח תשלח את האם ואת הבנים תקח לך למען יטב לך והארכת ימים (שופטים  כ-ז)

ובכתוב ואת הבנים תקח לך יש רמז שמותר לאכול ביצים אע"פ שהם יוצאים מן החי והייתי יכול לומר שדינם כאבר מן החי.

ועוד למען ייטב לך והארכת ימים, אמרו חז"ל בקדושין למען ייטב לך בעולם שכולו טוב, והארכת ימים בעולם שכולו ארוך.

ויש לציין כי במצווה הזו יש הרבה פרטים כיצד לקיימה כתיקונה כמו שכתוב "שלח תשלח את האם", ולא את האב, ואיך יוכל אדם להבחין אם האם נמצאת על הביצים או האב? אל שביום האב נמצא ובלילה האם. ויש עוד תנאים במצוה זו, שיהיו הביצים ראויים לאכילה, ואם זה גוזלים שתהא האם רובצת עליהם ממש שזה רק כעשרה ימים אחרי הבקיעה וגם שיהיה ברשות הרבים ולא מזומן, לכן יש לעיין בכל הפרטים בהלכות שילוח הקן, ולאחר שילמד את המצוה הזו יזכה בע"ה לקיימה כתיקונה.

ומסופר על הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל שהיה רגיל למסור שיעור בגמרא בפני פקידים, סוחרים, ותעשיינים. כשהגיעו לסוגיית מצות שילוח הקן (בגמרא חולין קל"ט): אז דנה הגמרא על הפסוק, "כי יקרא קן ציפור לפניך בדרך בכל עץ או על הארץ", מה יהיה הדין אם ימצא קן על ראשו של אדם? אחד מן השומעים אמר: איזו מין שאלה לא מציאותית זו, מדוע עוסקת הגמרא בכזו שאלה? ענה לו הרב בנועם אך בתקיפות: דברי הגמרא הם קדש קדשים, ואין להרהר אחריהם ומכיון שראה הרב שלא הועילו דבריו לאותו תלמיד, התפלל מתוך כאב ואמר: רבונו של עולם תוכיח את אמיתות תורתך הקדושה.

והנה לפתע נכנס אחד מהתלמידים שנעדר זמן רב, שמח הרב ואמר בלבו: יש כאן הזדמנות להסיח את דעתו של העיקש, ושאל את הבא: היכן היית זמן כה ארוך? ענה ואמר: היה לי עסק בהודו שהיא ארץ מוזרה ואורחותיה מוזרים. תארו לכם יושב אדם משועמם בידים משולבות תחת עץ יום יומיים שלושה, ומשום שלא שינה את תנוחותו באה ציפור ובנתה לה על ראשו קן, והוא אפילו לא הזיז את ידו כדי לגרשה. מה אתם אומרים? אמר הרב עזרא עטיה זצ"ל: אנו אומרים משה אמת ותורתו אמת! ואותו אדם שלעג על כך כבש עיניו בקרקע מרוב בושה.  (לבוש יוסף).

כי תקרב אל עיר להלחם עליה, וקראת אליה לשלום  (שופטים  כ-י)

 נראה לי בסיעתא דשמיא, דהאדם נקרא (נדרים לב): "עיר קטנה ואנשים בה מעט" וכמו שנאמר בקהלת (ט יד). והדבר ידוע שיצר הרע יתגרה וילחם באדם באסור עריות יותר מכל אסורים, ואפילו חכם וצדיק שעוסק בתורה ימים ולילות, אינו יכול להכניע היצר הרע עד שישא אשה. פק חזי מה שנאמר בגמרא (קדושין כט): כשבא רב המנונא לפני רב הונא וראה דלא פרס סודרא, ושאלו: מאי טעמא? ואמר לו: משום דלא נסיבנא, ואהדרינהו רב הונא לאפה מנה ואמר לה: חזי, דלא חזית לאפאי עד דנסבת! ואמרו בגמרא – משום דסבר רב הונא: כל מי שלא נשא אשה, יהיה בהרהורי עברה כל ימיו, ולכן, הרוצה להלחם ביצרו, אינו יכול לו עד שישא אשה, וזה שכתוב: "כי תקרב אל עיר" – הוא הגוף שלך שנקרא בשם "עיר", "להלחם" – עם היצר הרע, "עליה" – רוצה לומר: בשבילה, שלא יחריבנה היצר הרע – אז תחילת הכל צריך שתקרא אליה לשלום, היא מצות הנשואין, שיהיה לה עזר במצוה זו יותר מכל המצוות, מה שאמרו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סב): כל השרוי בלא אשה, שרוי בלא שלום, שנאמר (איוב ה כד): "וידעת כי שלום אהלך וכו’" וכנזכר בגמרא דיבמות (דף סב). (בן איש חי)

אמרו חז"ל  (יבמות ס"ב): כל אדם שאין לו אשה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה, בלא תורה, בלא חומה, בלא שלום וכו’, עיין שם, ואמרו (במדרש רבה, פרשת בראשית, פרשה יז, סימן ב’): כל שאין לו אשה, שרוי בלא טובה, בלא עזר, בלא שמחה, בלא ברכה, בלא כפרה, ויש אומרים אף בלא שלום, אף בלא חיים, אף אינו אדם שלם וכו’, עין שם. לזאת צריך כל אחד להפיל תחינתו אליו יתברך, שיזכה למצוא את זיווגו, ויזכה לכל הטובות האלו שמנו חכמינו הקדושים, זכרונם לברכה , כנ"ל, ואמרו חכמינו זכרונם לברכה  (ברכות ח) על פסוק (תהילים ל"ב) : "על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא", אמר רבי חנינא – ’לעת מצא’ זו אשה, שנאמר (משלי י"ח): "מצא אשה מצא טוב", עין שם, וכשהשם יתברך עוזרו, וזכה למצא את זיווגו, ונכנס לחופה, אז עיקר שלמות השמחה, כמו שנאמר (שיר השירים ג’): ביום חתונתו וביום שמחת ליבו, וכן אמרו חכמינו, זכרונם לברכה (סוכה כ"ה): אין שמחה אלא בחופה, ואמרו (מגילה  ה): איזהו בנין של שמחה? זה הבונה בית חתנות לבנו, עין שם, ועיקר שלמות השמחה היא, כי אז מוחלין לו על כל עוונותיו, כמו שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ירושלמי בכורים, פרק ג’ הלכה ג’) ואמר (בפרקי דרבי אליעזר, פרק ט"ז): החתן דומה למלך, מה המלך אינו יוצא לשוק לבדו, כך החתן אינו יוצא לשוק לבדו, מה המלך אינו עושה מלאכה, אף החתן אינו עושה מלאכה, מה המלך לובש בגדי כבוד, כך החתן לובש בגדי כבוד כל שבעת ימי המשתה, מה המלך הכל מקלסין אותו, כך החתן מקלסין אותו כל שבעת ימי המשתה, מה המלך פניו מאירות כאור החמה, כך החתן פניו מאירות כאור החמה, עיין שם, על כן כשזוכה אדם שבא יום חתונתו, ישוב בתשובה אמיתית, ויקיים מאמרם זכרונם לברכה (כתובות י"ז): כיצד מרקדין לפני הכלה, כמו שפרשו רבנו ז"ל, ואמר לאחד סמוך לחתונתו, כיצד מרקדים ומדלגים על מה שהיה לפני הכלה, הינו לפני החתונה? שיראה לשכוח כל מה שעבר עליו עד יום חתונתו, כי על פי רוב האדם נופל בדעתו ממה שעבר עליו בימי נערותו וכו’, ועל ידי עצה זו יזכה להתחדש מחדש, ובפרט ביום חתונתו, שהוא יום שמחתו, שאז זוכה להשלים את עצמו, ולהיות האדם השלם.

והנה מבואר בדברי רבנו ז"ל (לקוטי מוהר"ן, חלק ב’ סימן כ"ג), שעיקר שלמות השמחה, כשזוכים לחטוף את היגון ואנחה לתוך השמחה, וזה ידוע, שעיקר אחיזת העצבות והמרה שחורה הוא בבחינת האשה, שהיא סטרא דנוקבא, ועל כן אצלה שכיח ביותר העצבות והמרירות, כמו שנאמר (קהלת ז’): ומוצא אני מר ממות את האשה וגו’.

וזו מצות פריה ורביה, שצריך האדם דיקא לקיים מצוה זו בקדושה ובטהרה, ועל  ידי המצוה הזאת הוא זוכה לחטוף את המרה השחורה והיגון והאנחה לתוך השמחה, וזה שאמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ראש השנה ו): אשה, בעלה משמחה, וכן אמרו (בבא בתרא י): מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים? ישמח אשתו לדבר מצוה, עין שם, כי עיקר קדושת הזיווג הוא על ידי שמחה שהוא קדושת הברית, כי זה עיקר היחוד והזיווג דמצוה,  שעל ידי שמתחברים איש ואשה, על ידי זה נמתק ונתבטל היגון והאנחה שהוא העצבות, ונהפך לשמחה, וזה עיקר השלמות בקדושת הזיווג -  להתחזק ולהיות רק בשמחה, ותכף ומיד כשזוכה להפוך את היגון והאנחה לתוך השמחה, זהו עיקר שלמות היחוד והזיווג בכלליות ובפרטיות, בכלליות – העולם, שהוא בחינת יגון ואנחה, וכולם מלאים עצבות (עין לקוטי מוהר"ן חלק ב’ סימן קי"ט) וכשזוכה  לקשר את כל העולם ומלואו אליו יתברך שהוא עצם השמחה, על ידי זה מכניס שמחה בכל העולם, כי מאחר שמגלה שאין בלעדיו יתברך כלל, על כן נעשה על ידי זה היחוד בין העולם הזה, שהוא תוקף היגון והאנחה אל העולם הבא, שהוא מקור השמחה, וכן בפרטיות – האשה, שהיא תמיד במרירות ועצבות, כי דעתן קלה עליהן (שבת לג), ודרכן לקנא בחברתן, כמו שאמור (מגילה י"ג): אין אשה מתקנאה אלא בירך חברתה, והאיש צריך תמיד לשמח את אשתו להרחיב דעתה ולמלא חסרונה וכו’, ולהפוך את יגונה ומרירותה וכו’ אל תוקף השמחה, שזהו  עיקר היחוד, כי (ברכות נ"א), אין פרי בטנה של אשה מתברך, אלא מפרי בטנו של איש, ועל ידי שהאיש משמח את אשתו, זוכים שניהם שהשכינה ביניהם, כי השכינה היא שמחתן של ישראל, ואמרו חכמינו, זכרונם לברכה (ירושלמי, ברכות, פרק ט’): אי אפשר לאיש בלא אשה, ואי אפשר לאשה בלא איש, ואי אפשר לשניהם בלא שכינה.

וזה בחינת השמחה של חתונה, שהיא מצוה גדולה, כמו שהפליגו חכמינו, זכרונם לברכה, בגודל המצוה לשמח חתן וכלה, עד שאמרו (ברכות ו): כל הנהנה מסעודת חתן, ואינו משמחו, עובר בחמישה קולות, שנאמר: קול ששון, וקול שמחה, קול חתן, וקול כלה וכו’ עיין שם, וכן הפליגו הרבה במצוות שמחת הכלה (כתובות י"ז). עד שאמרו (שם): על רבי יהודה בר אילעאי, שהיה נוטל בד של הדס ומרקד לפני הכלה, ואומר: כלה נאה וחסודה, רב שמואל בר רב יצחק מרקד אתלת וכו’ עיין שם, כי זהו עיקר שלמות היחוד – להיות תמיד בשמחה, ועל ידי זה מתרחב מוחו ודעתו וזוכה לקדושת הברית, וכן מרחיב את מוחה ודעתה, ומבטלת דעתה לדעת בעלה, וגרים ביחד באהבה ואחדות אחת, כי (סנהדרין כ"ב):  אשה גולם היא,ואינה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי, ועיקר השלמות הוא דיקא כשנעשה בשמחה רבה וכו’, כי בבית שמח שם הוא השראת השכינה.

וזה בחינת כלי זמר שמנגנין בחתונה, בשביל השמחה, ומדקדקין מאוד מאד שיהיו כלי זמר דיקא, כי כלי הזמר הם בחינת עשרה מיני נגינה, שעל ידם עיקר השמחה כנראה בחוש, כי הכלי זמר מבררים את הרוח הטובה מהרוח הרעה (עיין לקוטי מוהר"ן חלק א’ סימן נ"ד), והכלי זמר מכניסים שמחה רבה בלב האדם, כמו שנאמר (תהלים צ"ב): "עלי עשור ועלי נבל עלי הגיון בכנור כי שמחתני השם בפועלך וגו’" (מקור שימחה).

כי האדם עץ השדה וכו’ (שופטים  כ-יט)

ואמרו חז"ל מה עץ כל זמן שאין חופרין תחתיו ולא משקיעים בו אינו עושה פירות טובים ואם יעשה פירות הרי פירותיו מקולקלים ואינם ראויים לאכילה, כך כאשר האדם לא עובד על מידותיו ולא עוסק בתורה ובמצוות אז ודאי שלא יבוא לכלל  עשיית פרי וילך וידרדר מדחי אל דחי, ועל זה רמז כי האדם עץ השדה, שבאותה בחינה הוא נידון במעשיו ובמפעליו (וידבר יוסף).

ועוד פירוש לפסוק ששמעתי מפי תלמיד חכם: העץ כדי לגדול ולהוציא פירות צריך מים. ולא חשוב איזה מים אתה משקה אותו. העץ אינו צריך מי עדן או מים מסוננים ואפילו לא מים מהברז אפשר להשקות את העץ במים מלוכלכלים עם חולות והוא צומח ומוציא פירות מתוקים. כלומר אתה משקה אותו במים מלוכלכים (בזבל) והוא לא מחזיר לך "זבל" אלא מחזיר לך פירות מתוקים. התורה מצפה שכך ניתנהג "כי האדם עץ השדה" גם אם מישהו פגע בך, חירף וגידף אותך וזרק עליך זבל אתה צריך לכבוש את היצר ולתת לו פירות מתוקים ולפזר אוירה נוחה ונעימה לעודד ולחייך תמיד לזולת, ולהבין שאין אדם עובר עברה אלא בגלל שניכנס בו רוח שטות ומסתבר שמי שחוטא זה מין סוג של חולה נפש מעודן וצריך לרחם עליו ולא להפגע ולנסות להחזירו למוטב בדרכי נועם.

כי אין הקב"ה חפץ במות הרשע אלא שישוב בדרכו ויחיה. הרמב"ם דיבר על זה בסיפרו היד החזקה בהלכות תלמוד תורה נאמר: שאדם צריך להיות תמיד מהנעלבים ולא מן העולבים.

כי האדם עץ השדה (שופטים  כ-יט)

מיתת האדם, אינה חידלון סופי. אלא רק תהליך של מיחזור אלוקי, כדי לשוב לחיים חדשים – אך הפעם יותר יפים – מהחיים של עכשיו.

ואם אתה אחי האהוב, תרצה לראות תחיית המתים עין בעין. התבונן נא בתולעת המשי, היא חיה כמה שבועות ומתנועעת ואוכלת, אחר כך אוחזנה השבץ. אורגת היא סביב עצמה פקעת חוטים, ומתקשה בתוכה, ונהפכת לגולם, וביתה זהו קברה. שם היא מונחת כמתה במשך חמישה או שישה שבועות אם תפתח פקעת כזו של גולם בתוך זמן זה, תמצא בה דבר מושחת, הנראה כמעופש ואפילו מסריח.

אולם לאחר כלות זמן התהוותה בתוך הפקעת, במקום להתפורר ולהיכחד, לפתע מנקרת הבריאה הזאת את הקליפה, ויוצאת לאור עולם בדמות בריה חדשה, שכנפיה מבריקות ויפות, ופרפר עליז ושמח יעופף לו הנה והנה.

וכמו סוף התולעת המקבלת צורה חדשה, ומבריקה בכנפיה ומעופפת לה לחיים חדשים, כן הוא סוף האדם. מכין הוא את עצמו לחיים חדשים בקברו, משם אם יזכה – יגאלנו ה’ גאולת עולם, ויצא ויעופף לו לחיים חדשים המתוקנים לו עדי עד, כאשר אמר הנביא (יחזקאל ל"ז י"ג): "כי אני ה’, בפתחי את קברותיכם".

מי שלא ידע, ולא ראה תהליך זריעה מעולם. והוא חיזר אורח בכדור הארץ ויספרו לו שנשמת האדם לא מתה. וגם יספרו לו: שאם יקחו גרעין פרי אחד – ויניחוהו בתוך האדמה עד שירקב ויכלה, ולאחר מכן יצמח מהגרעין הזה – עץ נחמד למראה עם עלים לחים, ופרחים יפים, ופרות טעימים, אשר בהם יהיו רבבות גרעינים כדוגמת זה אשר נרקב תחת רגבי האדמה. מה יחשוב זה השומע?

הלוא יחשוב בעצמו שמעשה הזריעה שסיפרו לו, הינו מעשה בדוי. ויעדיף להאמין יותר בהשארות הנפש! כי איך אפשר להבין בשכל קר והגיוני, שאחרי שנרקב הגרעין לגמרי ונהיה מעופש, מסריח, ונימוח לגמרי! שוב יחיה, יתפתח, ויתרבה עוד – פי אלפי פעמים יותר מאשר היה בתחילה?

אם נעמיד לפנינו אדם, שלא ראה ושמע על חורף, שלג, קרח וכפור, ועצים יבשים. ויספרו לו שהטבע לא מת, אלא עובר תהליך של מנוחה ומיחזור. ואחר כך יחזור הטבע עם כל הצמחיה לחים ותשגשג שנית. מה יחשוב האדם הזה? הלוא יאמר בליבו: איזה מן דיבורים אלו? הרי כאן רואים בחוש, כי הטבע והצמחיה מתה בדיוק כאדם, ולא ישוב כל זה לפרוח ולשגשג עוד בארץ החיים!

אבל כל זה רק מנקודת מבט של אדם בור, שאינו יודע כי אין המות המדומה הזה, השולט בחורף בכל הטבע – אינו, אלא רק סיבת החיים שלו. ושינת הטבע בחורף בלי שום סימן חיים – אינה, אלא מנוחה  כדי לאסוף חיים חדשים, על מנת לשוב באביב לימי נעוריו.

איך עפר יכול לחיות?

קיסר אחד שאל את רבן גמליאל: "איך אתם אומרים: שהמתים חיים לעתיד לבוא, הלוא הפכו להיות עפר. והאם עפר יוכל לחיות?"

אמרה בת הקיסר לרבן גמליאל: "הנח לו! ותן לי להשיב לאבי על שאלתו". אמרה לאביה: "אילו היו בעירנו שני יוצרי כלים אחד יוצר כלי מן המים, ואחד יוצר כלי מן הטיט. איזה מהם יוצר משובח יותר?" אמר לה: זה שיוצר מן המים! כיון שבלתי אפשרי ליצור כלי מן המים". אמרה לו: אף הקב"ה כן, אם מן המים הוא מייצר אדם (כי אדם בא מטיפה סרוחה, שהיא כמים) מן הטיט שזה העפר לא כל שכן שיכול לייצר אדם מחדש?!"

בישיבת רבי ישמעאל, למדו "קל וחומר" מהתשובה שהשיבה בת הקיסר לאביה, על כלי זכוכית: "ומה כלי זכוכית שנעשה ברוח של אדם, שנופח בו מתוך השפורפרת ונעשה כלי, ואם נשבר יש לו תקנה להתיכו ולחזור ולעשות ממנו כלי. אדם שנעשה ברוחו של הקב"ה, על אחת כמה וכמה שיחיה אחר מותו!" שנאמר "ונפחתי באפך נישמת חיים והיית לנפש חיה".

כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה לא תשחית את עצה וכו’ כי ממנו תאכל וכו’ (שופטים  כ-יט)

דרך העולם כאשר מדינה יוצאת למלחמה על חברתה היריבה, וכשהיא רואה שהנצחון אינו נמצא בדרכה אלא ההיפך אז היא משמידה כל אשר בדרכה, שאם לפחות לא עלה בידה הנצחון תגרום נזק לשכנתה ככל האפשר, ובא הכתוב לבשר לעם ישראל שכאשר יצאו למלחמה אל להם להכרחית ולהשחית את העצים ושאר דברים שיש באותה מדינה, כי מובטח להם שהנצחון יהיה בידם, ומאותם עצים הם יאכלו לשובע כפי שאמר כי ממנו תאכל, ואם כך אל תכריתו ואל תשחיתו מאומה (וידבר יוסף)

והיה העיר הקרבה אל החלל ולקחו זקני העיר ההוא עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל (שופטים  כא-ג)

והיה העיר הקרבה אל החלל שמכיוון שבתחומה נהרג אדם ודאי גם הם עשו עבירה דומה. שאם כל בני העיר צדיקים אין הקב"ה מגלגל תקלה סמוך להם.

ומעשה היה בר’ יהושע בן לוי שהיה אליהו רגיל לדבר עמו יום אחד אכל ארי אדם אחד בתוך ג’ פרסאות לעירו ושוב לא רצה לדבר עמו שלא הגן זכותו על אותו אדם שלא יאכלו ארי. אף כאן כיון שאירע דבר כזה בסמוך לעיר הזאת, כל בני העיר חייבים לראות עצמם אשמים בדבר.

פרשת שופטים - חלק א

פרטים

קטגוריה: פרשת שופטים

פורסם בראשון, 01 נובמבר 2020 23:41

נכתב על ידי Super User

כניסות: 710

פרשת שופטים - חלק א

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

שפטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה’ אלוהיך נתן לך לשבטך ושפטו את העם משפט צדק (שופטים טז-יח)

מעלת המשפט שלמה המלך ע"ה אמר במשלי: דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום (משלי ג). שכל נתיבות התורה  היינו יסודותיה ועיקריה שלו. ושלום קיום העולם, וכשם שהשלום קיום העולם, כך המשפט הוא קיום העולם שאלמלא המשפט היו הבריות גוזלין וחומסים והורגים זה את זה ולא היה העולם מתקיים ועל ידי המשפט הוא מתקיים כמו שאמרו חז"ל על שלושה דברים העולם עומד על הדין ועל האמת  והשלום. שנאמר אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם (זכריה ח) שהשופטים מעמדים השלום שכל העולם תלוי בו. ולכן נצטוינו למנות בית דין בכל שער ושער.

ומעשה היה ברבי חנינא בן אליעזר, שהיה לו אילן נטוע בתוך שדהו ונופיו נוטים לשדה אחר היינו אמרי האילן וענפיו נטו לשדה אחר. בא אדם אחד וטען על חברו שענפי אילנו נוטים לשדהו ובא לחייב אותו לקצוץ האילן. אמר רבי חנינא לאיש הזה לך עכשיו ובוא אלי למחרת אמר לו האיש והרי כל הדינים שבאים לפניך אתה פוסק להם את הדין מיד שאין אתה משהה את הדין ולי אתה אומר לבוא למחר מה עשה רבי חנינא, מיד שלח פועליו וקצץ את האילן שלו שהיו ענפיו נוטים לשדה חברו. למחר כשבא האיש לפניו לדין, אמר לו לבעל דינו צריך אתה לקצוץ אותו אמר לו בעל דינו לרבי חנינא ולמה אילן שלך ענפיו נוטים לשדה אחר, אמר לו ר’ חנינא צא לשדה וראה את האילן שלי, מה שעשיתי לאילן שלי עשה לאילן שלך מיד הלך ועשה כן.

וגם השוטרים בכלל השופטים הם שהרי בלי שוטרים אין ערך לדין השופטים. שהרי קודם שהתחילו את הדין היה הנתבע חושב שהדין עמו אבל עכשיו שנתגלה שהדין אינו עמו, והוא יסרב להחזיר הממון לבעליו הרי יהיה זה גזל בידו. וזהו שאומר הכתוב ושפטו את העם משפט צדק. ושפטו מוסב גם על השוטרים כי בזה שם עושים הדין של השופטים הם עצמם נחשבים כשופטים.

ועוד שאילולי השוטרים עלולין הדינים להתיירא מפני בעלי דין קשים והמשפט עלול לצאת מוטעה. אבל אם יהיו גם שוטרים ישפטו הדינים את העם משפט צדק.

למען תחיה וירשת את הארץ (שופטים טז-כ)

כדאי הוא מנוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן אל אדמתן.

שנינו במשנה: "חרב בא לעולם על עוות הדין, גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה" (אבות פ"ה מ"ט)

כן אמרו חכמינו: "כל המעמיד דין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה". (סנהדרין ז’).

הרי פירושו של דבר הוא, שעל ידי מינוי דיינים בלתי כשרים חרב באה לעולם, לפי שהם מעוותים את הדין, וגם גלות באה לעולם, לפי שזה נחשב כעבודה זרה ("נוטע אשירה").

ואילו על ידי מינוי דיינים כשרים מונעים חרב מן העולם וזה גורם "להחיות את ישראל", וכן מונעים גלות "להושיבן על אדמתן"... (בנין אריאל לוקט ממעינה של תורה).

לא תטע לך אשרה כל עץ אצל מזבח ה’ אלהיך (שופטים טז-כא)

אזהרה לנוטע אילן ולבונה בית בהר הבית (רש"י)

המקום הקדוש צריך להיות נאה בעיניך בזכות קדושתו ולא בזכות קישוטים חיצוניים כגון עצים נאים ובנינים מפוארים. אם מבקש אתה לפאר את הקדושה בקישוטים חיצוניים, הרי משמע שאתה מזלזל ביופיה המקורי של הקדושה

לפיכך אמרו חכמינו: "כל המעמיד דיין שאינו הגון כאילו נוטע אשירה אצל המזבח" (סנהדרין ז) אם ממנים דיין שאינו הגון מצד התנהגותו בדברים שבקדושה, אלא שיש בו מעלות חיצוניות כגון השכלה גבוהה וכשרון נאום הרי זה באמת "כאילו נוטע אשירה אצל המזבח" שבמקום היופי המקורי והפנימי של תורה ויראת שמים מבכרים את היופי החיצוני המקושט.... (אבני אזל לוקט ממעינה של תורה).

לא תטע לך אשרה כל עץ וגו’, כאן נכללת מצוות לא תעשה שלא לנטוע אילנות במקדש או אצל המזבח. וטעם האיסור לפי שכך היו עושים עובי עבודה זרה בבתי הע"ז שלהם שהיו נוטעים שם אילנות יפים, והתורה רצתה להרחיק מחשבת הבאים לעבוד עבודת הקודש מכל דבר העלול להזכיר את מקומות הע"ז ולכן אסרה לנו תורה נטיעת האילנות.

מצות לא תעשה ושלא להתנבא בשקר

כאשר היה הרמב"ם במצרים, קיבל אגרת מאת יהודי תימן, בה הם מבקשים ממנו לקבל סיוע רוחני והדרכה עקב מצבים קשים, אליהם נקלעו.

בין השאלות שנשאל הרמב"ם היתה שאלה אודות נביא שקר, המושך אליו רבים מיהודי תימן בטענו שהוא המשיח.

הרמב"ם כאב את כאבם של יהודי תימן, הנחה אותם בדרך בה ילכו, ואילו לשאלת משיח השקר הביא  להם הוכחות, שאמנם משיח שקר הוא.

ואכן, "משיח" זה הוכח לעיני כל ששקר דרכו לאחר שנה בה אחז את עיני היהודים, נתפס משיח השקר בידי אחד ממלכי ערב והוא שאלו:

"מה זאת עשית?"

ענה לו משיח השקר ’’אדוני המלך, אמת אני אומר, כי בדבר ה’ עשיתי".

אמר לו המלך "מהו המופת שלך?"

ענה לו "אדוני המלך, חתך ראשי, ואחר כך אקום ואחיה כבראשונה".

אמר לו המלך "אין לך מופת גדול מזה, ואם כך יהיה אני וכל העולם נאמין שדבריך אמיתיים וטובים".

מיד גזר המלך וצוה ’’קחו חרב וערפו את ראשו". ואמנם כך היה. הרגו את משיח השקר וימות כדרך כל אדם.

יהודי תימן נצלו מנסיון קשה זה ומגזרות נוראות נוספות, שנגזרו עליהם באותו זמן, בעזרתו של הרמב"ם שהנחם בדרך ה’, ואף הוסיף והשתדל בעבורם, בחצר מלך תימן, כדי להקל מעליהם את עולם של השליטים המוסלמים.

יהודי תימן מצידם הכירו לו טובה, הערצתם לרמב"ם היתה גדולה, והם קיבלו עליהם לקיים את כל פסקיו.

בנוסף לכך, קהילות רבות בתימן היו מזכירות את שמו של הרמב"ם בכל קדיש באמר "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון", אשר האיר עיניהם בתורה, עזר להם לבטל גזרות קשות והקל מעליהם את עול הגלות. (613 סיפורים על התרי"ג).

שלא להתנבא בשם עבודה זרה שלא נמנע מהריגת נביא השקר ולא נגור ממנו

חכם אחד מארצות המזרח בא לעיר וילנא, עז חפצו היה להשתעשע בחברת הצדיק רבי זלמלע מוולוזי’ן ולנסות עד היכן מגיע כח בקיאותו בספרי הרמב"ם.

כאשר בא החכם הספרדי אל בית מדרשו של הצדיק הוא אמר לו הנה שמעתי עליך שאתה חכם וגדול ורב כוחך בספרי הרמב"ם, אני חשבתי לנסוע אליך זה מכבר, אולם ה’ אמר לי לא תעבור כונתו היתה לרמוז שמן השמים עכבו אוו, מחמת קור וצינה שמנעו ממנו להגיע.

שמע רבי זלמלע את דבריו והשתומם מאוד, הוא אמר לו אחי הלא ידעת ואולי שמעת כי רבנו הגדול הרמב"ם (בהלכות עבודת כוכבים הלכה ח’) כתב "אחד המתנבא מה שלא שמע במראה הנבואה, או מי ששמע דברי נביא חברו ואמר שדבר זה לו נאמר והוא נתנבא בו הרי זה נביא שקר ומיתתו בחנק".

ואמר שם אחד המפרשים "כתב רבי אליעזר ממיץ הלכך, יזהר אדם שלא יאמר אפילו דרך חוכא ושחוק, הקדוש ברוך הוא אמר לי כך, ולפי שראיתי בני אדם אומרים כך ואין מרגישים שעוון הדבר, כתבתי".

ועתה פנה רבי זלמלע ואמר לחכם, התבונן על דבריך, אשר חשבת לאמור לי, אצלך נחשב לצחות הלשון, אבל באמת הם אסורים, אסור לך לאמור שה’ אמר לך לא לבוא על ידי רמז מהשמים, בדברים אלו יש משום עוון "נביא שקר".

שמע החכם את דברי רבי זלמלע נפל על צוארו ויחבקהו. (תולדות אדם).

מיצוות לא תעשה שלא לעבוד ולזרוע בנוזל איתן

טעם המצוה כאשר המקום בו תערף העגלה לא יעבד ולא יזרע. יכירו בו רואיו וידברו בו והמקום יתפרסם, ואולי יתגלה הרוצח, והוא יהרג על ידי בית דין או על ידי מלך (רמב"ן בשם מורה נבוכים).

אם זוכין אזי מתגלה הרוצח ובית דין מבערין את הרוצח, ואם לא דם הנרצח יעשה משפט ברוצחו, וזה שנאמר: "ונכפר להם הדם", כמו שדם נבות עשה נקמה באחאב, והדם יכפר.

רבי שלמה אבן גבירול, מגדולי משוררי יהדות ספרד, נודע בגדולתו בתורה, בחכמתו ובבקיאותו הרבה בכל השטחים. ידיעותיו הרבות עוררו את קנאת המוסלמים, והם חשבו כיצד להתנכל לו.

אחד מהם תכנן מעשה זדון. הוא הזמין את רבי שלמה  לביתו, רבי שלמה, שלא חשד במאומה, בא לבקרו בביתו, ושם בערמה קם עליו מארחו והרגו.

הרוצח רצה להפטר מיד מהגופה, ולכן קברו תחת עץ תאנה שצמח בגנו, ולאיש לא נודע על דבר הרצח.

חלפו ימים, ועץ התאנה שתחתיו היה קבור רבי שלמה אבן גבירול, הצמיח פרות יפים, משובחים ומיוחדים במינם. הם היו כה מיוחדים, שבעל הבית קטף מהם והביאם מנחה למלך.

התבונן המלך בתאנים היפות ותמה "תאנים כה יפות וגדולות לא ראיתי מעודי, ועוד בטרם בשלו שאר התאנים".

רצה המלך לטעום מהתאנים, הוא  פתח תאנה אחת, טעמה, והטעם היה טעם דם.

"טעם של דם לתאנים שלך", אמר המלך לבעל התאנים, "אין זה דבר של מה בכך, ספר לי מה פשר הטעם ואם לא כן אצוה להרגך".

נבהל האיש, והזדרז לספר ללך את האמת לאמתה ’’הרגתי את רבי שלמה אבן גבירול, המשורר היהודי", אמר חרש, "ואת גופתו טמנתי מתחת לעץ התאנה"..

"אם כך, ראוי אתה לעונש", אמר המלך בכעס, והרוצח נתלה על גבי עץ התאנה...

כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך וקמת ועלילת אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו (שופטים יז-ח)

כי  יפלא ממך דבר, אע"פ שצויתי למנות שופטים בכל עיר ועיר, אבל לא תמיד ידונו השופטים שבאותה עיר, שאם יפלא דבר שיהיה נבדל ומכוסה מן הדיינים כיצד נוהגים באחד הדינים, יעלו לירושלים. בין דם לדם בין רציחה לרציחה, שיש רציחה שחייבים מיתה עליה כגון שהיתה במזיד, ויש רציחה, שהרוצח אינוו חייב מיתה, כגון שהיה בשוגג. וגולה לאחת מערי המקלט. ויש מפרשים שיש ספק בטומאת נידה בין דם טהור לדם טמא. בין דין לדין שיהיה ספק אם לפסוק הדין שפלוני זכאי או שפלוני חייב. בין נגע לנגע, בין נגע טהור ובין נגע טמא כפי הדינים בפרשיות תזריע ומצורע.

דברי ריבת בשעריך, שחכמי ישראל חולקים בדבר, זה מטמא וזה מטהר, זה מחייב וזה מזכה, ויש מפרשים בדינים הנוגעים לריבות ומחלוקת בין אדם לחברו. וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה’ אלהיך בו. שתעלה אל ירושלים שבו נמצא בית המקדש שהוא גבוה מכל המקומות, ושם תשאל את פי בית דין הגדול שבירושלים שהם יבררו לך כל הספקות, ששלשה בתי דינים היו יושבים שם האחד על פתח הר הבית ואחד על פתח העזרה ואחד בלשכת הגזית, שמשם תורה יוצאת לכל ישראל (מעם לועז)

על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת, לא יומת על פי עד אחד (שופטים  יז-י)

מצינו במדרש: "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה להם: חטאים תרדף רעה. שאלו לנבואה, אמרה להם: הנפש החוטאת היא תמות. שאלו לתורה, אמרה להם: יביא אשם ויתכפר לו. שאלו להקדוש-ברוך-הוא, אמר להם: יעשה תשובה ויתכפר לו".  יוצא איפוא כי "על פי שנים עדים" - על-פי שתי דעותיהן של החכמה והנבואה, או אפילו "שלושה עדים" - גם לי הדעה השלישית של התורה - "יומת המת" - אין לו לחוטא תקנה אלא עליו למות שכן אפילו לפי דעת התורה שעליו להביא קרבן, מה יעשה בזמן שאין בית-המקדש קיים ואי-אפשר להביא קרבן, או כאשר אין בידו משגת להביא קרבן? ברם, "לא יומת על-פי עד אחד" לפי דעתו של ה"אחד", הוא הקדוש-ברוך-הוא, לא יומת החוטא, שכן עצה קלה יעוצה לו כי יעשה תשובה ויתכפר לו... (הרה"ק ר’ אברהם ממיקאלייב ז"ל לוקט ממעינה של תורה)

לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל (שפטים  יז-יא)

ריב נפל בין פריץ העירה לבין היהודי שחכר (שכר) את משקו ואת פנדקו. כעס הפריץ על היהודי והודיע לו שמהיום והלאה בטלה החכירה מכל וכל!

נדהם היהודי: בלא השדות והפנדק החכורים - נותר הוא ללא מקור פרנסה! עצוב ומדכא, כאדם שעולמו חרב עליו, בא האיש האמלל אל הרבי מלובביץ, בעל ה"צמח צדק", וסח באזניו את הצרה שפקדה אותו.

הרבי האזין לדברי היהודי, ולבסוף נתן לו אגרת עבור יהודי אחר, בשם ר’ משה, המתגורר בעירתו. "מכתב זה יעזר לך", עודדו הרבי, והיהודי יצא מחדרו רגוע.

בהיותו ברחוב הביט אל מעטפת המכתב - ונפלו פניו: על המעטפה נכתב "לכבוד ר’ משה ראטנר". היתכן? התפלא היהודי האומלל, היתכן שה"צמח צדק" טעה והחליף משה במשה?

כי זאת לדעת: שני יהודים הנושאים את השם משה התגוררו בעירה. אחד מהם, המכנה "משה הקטן" (על שום קומתו הנמוכה), היה אדם עשיר, ויחסיו עם פריצי האזור - מצוינים היו. ואלו משה השני, שהכל כנוהו "משה הגדול" (על שום קומתו הגבוהה), היה אמנם אדם מכובד, אך בצרכי הצבור לא עסק. שם משפחתו של "משה הגדול" היה ראטנר.

התפלא היהודי: מדוע ולמה פונה ה"צמח צדק" למשה הגדול שישתדל בעדי, כלום אין כאן טעות??

נבוך ואבד עצות עמד בפתח ביתו של הרבי. להכנס ולשאל את הרבי על הענין - לא ההין. ללכת אל משה הגדול גם כן לא רצה. לבסוף החליט להמלך בבני ביתו של הרבי ולנהוג בעצתם.

הוא פנה אל אחד מבניו של ה"צמח צדק" וספר לו על לבטיו. "אבי אינו טועה", השיב הבן. "סע לעירתך ועשה כפי שאמר לך לעשות".

כשהגיע היהודי לעירתו פנה אל משה ראטנר, הוא "משה הגדול, והגיש לו את מכתבו של הרבי. הלה התפלא למראה אגרתו של הרבי הממענת אליו. אך את מצות הרבי החליט לקים. בלי הרהור ופקפוק.

"עלה ושב בחדרון הקטן שבעלית הגג", אמר ליהודי שבא אל ביתו" אמור שם תהלים, נמתין לישועה שתבוא, ואולי תבוא היא באמצעותי".

עלה החוכר לחדרון, ובעינים נוטפות דמעות קרא פרקי תהלים. יומים תמימים ישב שם, והישועה עדין לא באה.

ביום השלישי נקלעה כרכרה הדורה רתומה לסוסים אבירים לקרבת ביתו של ר’ משה הגבוה - שקעה שם בבוץ סמיך ואחד מציריה - נשבר. יום חרף גשום וטחוב היה אותו יום ובתוך הכרכרה השבורה ישבו הפריץ ובתו הצעירה ורעדו מקור. שעות ארכות ישבו כך, ואיש לא בא לעזרם.

היום רד ומבעד לחרכי הכרכרה הבחין הפריץ באור חלוש, הבוקע מעלית גג סמוכה.

בלית ברירה עזב הפריץ את הכרכרה ופנה אל עלית הגג לבקש עזרה. הוא הקיש על דלת העץ, הרעועה, והחוכר - שזה שלשה ימים אומר הוא תהלים בעלית הגג - נגש אל הדלת ופתחה לרוחה.

ממצמץ החוכר בעיניו בהפתעה. את מי רואה הוא אם לא את הפריץ, אותו אדם רע מעללים שנשלו מפרנסתו?! ואולם, הפריץ לא הכירו ושטח בפניו את הבקשה: "עזרו לי, כרכרתי נשברה ואיננו יכולים להחלץ מן הבץ".

פנה החוכר להעיר את ר’ "משה הגדול" ולספר לו על ה’אורח’. "משה הגדול" לא התרגש למראה הפריץ. הוא נגש אל הפתח והזמינו ללגם כוס תה חם. עד מהרה הובאה לבית גם בתו של הפריץ - והשנים נהנו מהכנסת אורחים למופת. הם אכלו ושבעו, לנו את שנתם, ובבקר תוקנה הכרכרה והיתה נכונה לצאת לדרך.

בטרם יצאו, נגש הפריץ אל בעל הבית ואמר לו: "ברצוני לגמל לך על הכנסת האורחים שלך. אלמלא עזרתך - איני יודע אנה היינו באים. נקב אפוא את השכר המגיע לך, ואשלם לך בעין יפה".

"לא אקח כסף מעמך", סרב "משה הגדול". "יהודי אינו מכניס אורחים תמורת בצע כסף. ואולם", המשיך, "אם באמת ברצונך לגמל עמי טובה - הנה, תוכל לעשות זאת: אחד מידידי היה בעבר חוכר השדות והפונדק שלך. אתה נשלת אותו מתפקידו, והאיש נותר חסר פרנסה. מצבו של ידידי בכי רע: אשה וילדים רעבים תלויים על צוארו - עליו לפרנסם, ואין לן מנין. זאת הטובה אשר תוכל לגמול עמי: השב לו את השדות ואת הפונדק - ויהא זה חסדך עמדי!"

"מסכים אני, מסכים אני", התלהב הפריץ. אסיר התודה. "ויותר מכך: את הפונדק אתן לו, לידידך במתנה!"

ואכן, החוכר חזר אל שדותיו והפנדק הפך לנחלתו. עתה הבין האיש כי ה"צמח צדק" ידע, כמובן, את אשר הוא כותב על מעטפת המכתב, ולא היה לו להרהר על כך, כלל וכלל... (מעשיהם של צדיקים).

חסיד אחד נהפך עליו הגלגל, ירד מנכסיו ונעשה עני גדול. מאחר שבחוץ לארץ היו לו קרובים, עשירים גדולים, שאל בעצת הגאון הקדוש מגור, בעל "חידושי הרי"מ", אם יסע לקרוביו בחו"ל לבקש מהם עזרה, שיוכל לעשות איזה עסק להתפרנס ממנו. והצדיק לא הסכים. שאל האיש: אם כן אולי אכתוב להם מכתב, אתאר להם רוע מצבי, וישלחו לי סתם סכום מסויים למחייתי, כי הם נדיבי לב, כל שכן שאני קרוב משפחה להם. השיב הרבי: - אף לזה אינני מסכים.

הדבר היה לפלא בעיני האיש, נסע בפחי נפש הביתה ובמצבו לא בא כל שינוי לטובה. אחר כך נסע עוד פעם לגור, שאל שוב את הרבי והוא שוב לא הסכים שיבקש עזר וסעד מקרוביו, וכן חזר הדבר כמה פעמים.

וצרת האיש גדלה. עולליו שאלו לחם וביתו ריק, ואשתו מציקתו מאוד על שאינו חס על נפשו ונפשות ביתו ואינו נוסע לקרוביו. כשבא עוד פעם לגור, בכה הרבה לפני הצדיק ואמר: - איני רואה שום עצה לפני אלא לפנות לקרובי שבחוץ לארץ שיתמכו בי. השיבו הרבי: - מה אעשה לך. אני כבר אמרתי לך דעתי.

ולא יכול עוד האיש להתאפק וכתב מכתב לקרוביו על מצבו. מכתבו עשה פרי, קרוביו שלחו לו תיכף סכום הגון ומצבו השתפר. אחר כך שלחו לו עוד כמה פעמים סכומי כסף, בלי שום דרישה מצדו, והוא נחלץ מן המיצר. אבל מיד אחר זה חלה האיש במחלה אנושה, ומצבו הלך ורע מיום ליום, ולא יכול לרדת ממטתו. צערו היה גדול ביותר, שלא יכול לנסוע לגור ולהתנצל לפני הצדיק, כי הוא תלה את סיבת מחלתו בזה שעבר על דעת הצדיק. ביקש את אחד מידידיו שיסע לגור על אודותיו. הלה נסע, הזכיר את החולה לפני הצדיק ואמר שצריך לרחמים גדולים. הצדיק שתק כמה רגעים, ואחר כך אמר: - דע לך, שלפעמים כשנגזר על אחד מיתה ר"ל, יש עצה בשמים להסיר ממנו רוע הגזרה על ידי יסורים. עני חשוב כמת, ועל ידי כך היה יכול עוד לחיות, ומה אני יכול לעשות אם הוא בעצמו דחה את העניות מאתו, כשקרוביו הסירו ממנו את הדחקות, נפסקה חיותו.

ידידו של אותו חסיד נסע תיכף מגור אל החולה, וכבר לא מצאו בחיים. (סיפורי חסידים)

לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד (שופטים  יז-טז)

העיר אלכסנדריה שבמצרים נוסדה על ידי אלכסנדר מוקדון ונקראה על שמו. יהודים רבים התישבו בה מראשית יסודה. אלכסנדר מוקדון הושיב בה יהודים ובני עמים אחרים, כדי להביא להתקרבות בין אזרחי ממלכתו הגדולה.

במשך הדורות הלך וגדל מספר היהודים שבאלכסנדריה, ובסוף תקופת בית המקדש השני היו למעלה משליש תושביה יהודים.

יהודי אלכסנדריה נהנו מזכויות אזרחיות רבות, הם תפסו עמדות חשובות בצבא ובפקידות ממשלתית, היו ביניהם אזרחים עשירים והרבה אומנים יהודים.

בית כנסת גדול ומפואר בנו להם יהודי אלכסנדריה במצרים. רבי יהודה במסכת סוכה אומר: "מי שלא ראה בית כנסת בעל מבנה מיוחד של אלכסנדריה, לא רע בכבודם של ישראל".

שבעים ואחת כיסאות של זהב היו בה, כנגד שבעים ואחד זקנים, ובמה של עץ באמצעיתה. וחזן בית הכנסת עומד עליה והסודרים בידיו. וכיון שהגיע לענות "אמן", הוא היה מניף בסודרים והם עונים "אמן".

שגשוגה של קהילת אלכסנדריה הגיעה לקיצה עם בואו של מלך רומי טרכינוס, מלך רע ואכזר.

טרכינוס הרס את העיר, והכניע את היהודים באכזריות רבה. ומדוע נענשו? משום שעברו על האיסור "לא תוסיפון לשוב בדרך הזה עוד", עברו על האיסור לרדת חזרה למצרים.

טרכינוס האכזר התנפל על היהודים והרג בהם, כשהוא תולה זאת במרידתם בו.

כיצד הוכיח זאת? היתה זו אשתו של המלך שהתלוננה על היהודים. לאשת טרכינוס נולד בן בתשעה באב. יום זה הוא, כידוע, יום שמתענים ואבלים בו. לא מצא הדבר חן בעיני המלכה, שביום שמחתה היהודים אבלים. והנה לתקופת זמן מת בנו של המלך בחנוכה, והיהודים מדליקים נרות וחוגגים בזמן זה.

כעסה המלכה על היהודים ובאה אל המלך ואמרה לו: "היהודים מורדים בך, לך וכבוש אותם. ביום שמחתי בוכים וביום צרתי שמחים". שמע לה המלך עלה עליהם בחיל רב והכניעם, וכך נחרבה לה יהדות אלכסנדריה (סוכה נא: ירושלמי סוכה פה, א. דברי ימי הבית השני פל"ו לוקט מ-613 סיפורים על תרי"ג)

ראשית דגנך תירשך ויצהרך וראשית גז צאנך תתן לו (שופטים  יח-ד)

בפסוק הזה מבוארים שתי מצות, האחת מצות התרומה, והשניה מצות ראשית הגז.

ובזה שנאמר ראשית דגנך תירושך ויצהרך וגו’ תתן לו, נכללת אחת ממצות עשה שבתורה, להפריש תרומה גדולה מן הדגן והתירוש והיצהר, ונותן אותה לכהן. ומדין התורה אין שיעור לתרומה, אלא אפילו חיטה אחת פוטרת את כל הערמה, אבל חז"ל אמרו להפריש יותר, ומי שיש לו עין בינונית מפריש אחד מחמישים וסמכו על הלשון תרומה, תרי ממאה (שנים ממאה, והיינו אחד מחמישים)

תמים תהיה עם ה’ אלוהך (שופטים יח-יג)

 "תמים תהיה" בגמטריא תשרי (910) והיינו: ראה לשוב בתשובה בימי אלול כדי שתהיה תם ושלם בחודש תשרי בימי הדין הבאים עלינו לטובה, ואמרו כי הצדיק הוא תם, והרשע הופך סדר האותיות ונהיה מת. והענין הוא כי הלא האות ת’ בסוף האותיות והאות מ’ באמצען, הצדיק חושב על העתיד, מקדים הת’ ועל פיו פועל בהווה ונשמר מטעויות, ואילו הרשע מקדים לחשוב על ההווה ונופל ברשעו (רבינו  אפרים זצ"ל).

כמו כן כשהתפילה יוצאת מאדם תמים, הקדוש ברוך הוא מסדר את המילים שלו לטובה, למרות שהתמים הופך את משמעות המילה, כמו שמסופר על הבעל שם טוב זצ"ל, שראוהו תלמדיו בערב ראש השנה שצוחק. התפלאו מה לרבם לצחוק בשעה כזו מתוחה? אמר להם, דעו שנגזרה גזירה על נשות ישראל המעוברות שהשנה יפילו נפלים, וככל שהתאמצתי לבטל את הגזירה לא הצלחתי. וכעת נתבטלה הגזירה בגלל תפילתו של אדם צדיק תמים שבמקום לומר מברך השנים אמר מברך הנשים, ובכך נתברכו כל המעוברות שבעם ישראל שילדו בנים בני קיימא.

יתר על כן אף אם תצא חלילה קללה מהתמים בחושבו שזו ברכה, הרי יתברכו גם ממנו. וכמו שסיפר רבנו יוסף חיים מבבל זצ"ל על אדם תם עם הארץ שלא ידע להתפלל, ואפילו פירוש מילים של הפסוקים ושל תורה לא ידע. וה’ יתברך חננו בעושר וברבוי בנים ובנות. בבית הכנסת שבו היה מתפלל היה חזן קורא את הקרבנות בנעימה וכשמגיע לפסוק, "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן", היה אומרו בנעימה מיוחדת יותר מכל התפילה. וזה העם הארץ שאינו  יודע פירוש המלים חשב שכנראה תיבות האלו הם ברכות גדולות ובהם החזן מברך את הקהל, ולכן מגביה קולו בכדי להשמיע לציבור. במשך הזמן קלט את חמשה תיבות האלו בעל פה וכשהיו בניו נגשים לקבל ממנו ברכה בערב שבת היה מברך אותם ואומר: "אלו ואלו נשרפים בבית הדשן".

פעם התארח בביתו תלמיד חכם וכששמע אותו שמברך את בניו, "אלו ואלו נשרפין בבית הדשן", אמר לו: מה אתה עושה?! אתה מקלל את בניך ולא מברכם?! אותו עם הארץ נדהם, והצטער צער גדול. בלילה באו לתלמיד החכם הזה בחלום מן השמים בכעס, ואמרו לו: דע לך שכשהעם הארץ הזה היה אומר את המלים הללו בתמימות בחשבו שזה ברכה, הקדוש ברוך הוא היה לוקח את המילים ובחסדו מסדר אותם לברכה. כשקם אותו תלמיד חכם משנתו נצטער עד למאוד.

ועל כיוצא בזה דרשו, "ודגלו עלי אהבה" ודילוגו עלי אהבה, שאף על פי שהוא מדלג אותיות או תיבות, ובזה משתנה משמעות הדברים, או תתהפך מטוב לרע, עם כל זה הם אהבה שיהיו נשלמים ונתקנים בסדר הנכון (עוד יוסף חי פרשת מטות עה"פ לא יחל דברו).

אולם יש לציין שכל זה למי שתמים ואינו יודע מימינו ומשמאלו, אבל מי שיודע לקרוא ואינו מדקדק בתפילתו עונשו כפול ממי שאינו מתפלל כלל, כי אם כבר הוא מתפלל סימן שהוא הגיע להכרה שהוא מחוייב בתפילה ומדוע הוא מזלזל בכך? וכמו שאמרו חז"ל כל המזלזל בנטילת ידיים נעקר מן העולם ומדובר באחד שכבר נוטל אלא שהוא מזלזל בכך, ודאי שעונשו חמור יותר ממי שאינו נוטל כלל. (לבוש יוסף)

דבר החסידות – פרשת שופטים – חודש אלול

פרטים

קטגוריה: פרשת שופטים

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:46

נכתב על ידי Super User

כניסות: 761

ב"ה   

דבר החסידות – פרשת שופטים – חודש אלול

היכן הוא המלך בשדה?

מספר הרב יעקב הרצוג, קראון הייטס:

בשנת תשל"ד, לפני הבר מצוה שלי, נכנסתי לרבי ליחידות.

הרבי בחן אותי על המשנה הראשונה במסכת שבת.

-         אח"כ הרבי שאל אם לומדים גם חסידות?

-         עניתי שלומדים ליקוטי תורה.

-         הרבי הגיב: ליקוטי תורה פאר בר מצוה [=לפני הבר מצוה]?

והרבי שאל איזה מאמר למדנו?

-         עניתי שלמדנו את המאמר "אני לדודי".

-         הרבי המשיך ושאל באם למדתי את המשל על "המלך בשדה"?

-         עניתי כן.

-         הרבי המשיך ושאל "האסטו זיך גיטראפען מיט דעם מלך בשדה" [האם פגשת את המלך בשדה]?

-         שתקתי ולא ידעתי מה לענות.

-         הרבי המשיך בעצמו וענה: "יעדער מאל וואס דו זאגסט ברוך אתה ה' האסטו זיך געטראפען מיט דעם מלך בשדה" [=בכל פעם שאתה אומר "ברוך אתה ה'" אתה נפגש עם המלך בשדה].

 (מבעל המעשה)

~~~

בין שדה למדבר

ידועים דברי אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה (דברים לב, א) על ימי חודש אלול:

"משל למלך, שקודם בואו לעיר, יוצאים אנשי העיר לקראתו ומקבלים פניו בשדה. והוא מקבל את כולם בסבר פנים יפות, ומראה פנים שוחקות לכולם. אבל אח"כ, בבואו להיכל מלכותו, אין נכנסים כי אם ברשות – ואף גם זאת המובחרים בעם ויחידי סגולה".

והנמשל: ש"בחודש אלול יוצאים להקביל אור פניו ית' בשדה" כי מאירים בו י"ג מדות הרחמים, והמלך מקבל את כולם בסבר פנים יפות ואפשר לבקש ממנו בקשות וכו'.

והוא ממשיך ומבאר שיש שלשה סוגי מקומות: עיר מושב, שדה ומדבר:

עיר – היא מקום מושב המלך (במשל), וגם באופן כללי עיר הוא מקום יישוב בני אדם. וברוחניות: הוא מקום מושב "אדם העליון" היינו מקום השראת השכינה.

שדה – לא גרים בו בני אדם, אבל יש בו תועלת לאדם, שהוא מקום הראוי לזריעה.

מדבר – בנוסף לכך שהוא מקום שומם, אשר "לא ישב אדם שם" (ירמי' ב, ו) הרי היא ג"כ "ארץ לא זרועה" (שם, א). וברוחניות הוא מקום הקליפות והסטרא אחרא.

ולכן, כשמגיע חודש אלול, ויהודי רואה שהוא נמצא במדבר, כאשר הוא מתבונן בכל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה – אזי יתמרמר לבו בקרבו ויחפש את הקב"ה*, כמו שנאמר (ואתחנן ד, כט) "ובקשתם משם", ואז הוא יוצא מהמדבר והמלך מקבל את פניו בשדה [ומאריך במאמר על פרטי עבודת חודש אלול].

באחד ממאמרי "אני לדודי" של הרבי שלנו, מדייק הרבי: מהו החידוש והמעלה של השדה, שהמלך יוצא דווקא לשם?

ומבאר:

השדה הוא מקום שזורעים בו חיטים ויוצא מהם לחם, "ולחם לבב אנוש יסעד" (תהלים קד, טו).

והנה כתיב (עקב ח, ג) "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם". ומבאר האריז"ל: שהאדם חי לא מהגשמיות של הלחם אלא מהניצוץ האלוקי שבתוך הלחם, וכך פירוש הפסוק: על מוצא פי הוי' שבלחם יחיה האדם (לקו"ת להאריז"ל עה"פ).

ונמצא, שכאשר זורעים את השדה ומוציאים ממנה לחם ואוכלים אותו בברכה לשם שמים – מעלים את השדה (וניצוצות האלקות שבה) לקדושה.

ואם כן יוצא: שהעיר הם הבתים שבתוך תחום הקדושה, והמדבר הוא שטח שמחוץ לתחום הקדושה (לא ישב אדם שם). אבל השדה הוא לקחת את העניינים שמחוץ לעיר ולהכניס אותם לקדושה. לכן 'שדה' מבטא את העבודה הכללית של יהודי – לקחת את ענייני העולם ולהעלות אותם לאלקות.

[כלומר: לא רק לעבוד את ה' כאשר נמצאים בשטח הקדושה בביהכנ"ס ובביהמ"ד, כי אם להביא את האור האלוקי גם באכילה ושתיה ובשאר עסקי העולם ובכך להעלות את ה'חוץ' לקדושה]

חודש טוב ושבת שלום!

כתיבה וחתימה טובה לשנה טובה ומתוקה!

מבוסס על: מאמר "אני לדודי" בלקוטי תורה פ' ראה. נקודה ממאמר "אני לדודי" תשמ"ו אות ה', נד' בסה"מ מלוקט ח"א עמ' תסט (ובהוצאה החדשה: תמוז-אלול עמ' רלב). בהמשך מבאר השייכות לפ' שופטים שקוראים בתחילת חודש אלול – ע"ש.

______________

*)  להעיר מהמובא בספה"ק שאלול הוא מל' חיפוש, וכמו שתרגם אונקלוס את הפסוק (שלח יג, ב) "ויתורו את הארץ" – "ויאללון ית ארעא". דהיינו שבחודש זה אנו מחפשים דרכינו לחזור בתשובה כמ"ש (איכה ג, מ): "נחפשה דרכנו ונחקורה ונשובה עד ה'" (נאות הדשא ח"ב עמ' קכו בשם האבני נזר. ויש המצטטים בשם מהרח"ו ז"ל) – הוספה שלי. לא מצאתי במאמרים.

דבר החסידות – פרשת שופטים

פרטים

קטגוריה: פרשת שופטים

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 13:29

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1321

ב"ה   

דבר החסידות – פרשת שופטים

תפקידם של השוטרים

בשבת מברכין חודש אלול שנת תקנ"ה, אמר כ"ק רבינו הזקן (בעל התניא והשו"ע) מה ששמע ממורו הרב המגיד ממעזריטש נ"ע, בשם מורנו הבעש"ט נ"ע:

"כי לולא התמהמהנו" (מקץ מג, י) – לולא אותיות אלול – אם אדם מתמהמה ומאריך בחשבון נפשו בחודש אלול– "כי עתה שבנו זה פעמיים": לפי אופן זה תהיה העבודה שלו בשני אופני התשובה: א) תשובה כללית דר"ה בקבלת עול מלכות שמים ב) תשובה פרטית דיוהכ"פ לפרט חטאיו לכבסם ולהטהר.

(ע"פ "קובץ מכתבים" שנדפס בסוף תהילים "אהל יוסף יצחק" עמ' 204. במקורות אחרים נאמר: אילו היינו מתמהמהים ומאריכים בעבודת-התפילה בחודש אלול – או אז היינו שבים בשני הדרגות: הן 'תשובה-תתאה' (על המרידה שבחטא) והן 'תשובה-עילאה' (עמוקה ופנימית יותר))

~~~

על הפסוק בריש פרשתנו "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – מפרש רש"י: "שופטים – דיינים הפוסקים את הדין, ושוטרים – הרודין את העם אחר מצוותן, שמכין וכופתין במקל וברצועה עד שיקבל עליו את דין השופט".

וצריך להבין (כפי שהקשה ב"משכיל לדוד"):

מדוע אין רש"י מפרש בדרך פשוטה יותר – שתפקידם של השוטרים הוא לבצע את גזר הדין של השופטים; לסקול את הנידונים לסקילה, להלקות את הנידונים למלקות, וכן הלאה?

ויש לומר:

על פי פשוטו של מקרא, אין תפקידו של השופט לפסוק את הדין גרידא, כי אם גם לבצע את גזר הדין, כפי שמצינו בפרשה הבאה בדיני מלקות (תצא כה, ב): "והפילו השופט והכהו לפניו", הרי שגם אלו שמבצעים את גזר הדין נקראים 'שופטים', וכן מצינו בסוף פ' בלק (כה, ה) "ויאמר משה אל שופטי ישראל הרגו איש אנשיו", ומפרש"י: "כל אחד ואחד מדייני ישראל היה הורג שנים".

ואם כן על כרחך, אין תפקיד השוטרים לבצע את גזר הדין (כי זה נכלל בתפקיד ה"שופטים"), לכן מפרש רש"י שהשוטרים הם "המכין וכופתין כו' עד שיקבל עליו את דין השופט", כלומר – כאשר מישהו מסרב לקבל את פסק דין השופטים – או אז תפקידם של השוטרים להכותו ולכפות עליו לקיים את הפסק.

[על פי זה מתורצת שאלה שנתקשו בה האחרונים*: מדוע מנו כל מוני המצוות את מצוות מינוי שופטים ושוטרים במצווה אחת ולא חילקו אותה לשתיים? ותירצו בכמה אופנים**. אבל ע"פ הנ"ל אתי שפיר: אילו היו השוטרים מוציאי גזר הדין לפועל – אז היו אלה שני תפקידים שונים: השופטים – להורות הלכה, והשוטרים – לבצע את פסק הדין. אבל כיוון שתפקידם של השופטים כולל את ביצוע הפסק (כנ"ל), וכל עניין השוטרים אינו אלא סיוע לשופטים – מובן שאין למנותם במצוה בפ"ע כיון שהם רק 'פרט' במינוי השופטים]

ההוראה אלינו מכל האמור:

ידועים דברי הש"ך על הפסוק "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" – שאדם צריך למשול ולשלוט על כל ה'שערים' שבגוף: העיניים, האזניים וכו'.

והנה, בהבנה הפשוטה, הכוונה ב"שופטים" בעניין זה הוא לימוד הלכות התורה – לדעת את המעשה אשר יעשון ואשר לא תיעשנה, והכוונה ב"שוטרים" הוא קיום דברי התורה בפועל.

אבל ע"פ המבואר לעיל יוצא, שגם חלק ה"מעשה" נכלל במינוי "שופטים" (והטעם יש לומר כי אם אין התלמוד מביא לידי מעשה – חסר בתלמוד עצמו). והכוונה איפוא במינוי "שוטרים" הוא – שכאשר יש התנגדות לדברי השופט, כלומר, כאשר יצרו של אדם מתגבר עליו – או אז צריך להרגיז יצרו הטוב על יצרו הרע (כדברי הגמ' ברכות ה, רע"א) ו"להכותו" בדברים, עד שתתבטל שליטת היצר.

על פי זה מובן גם מדוע בנבואת ישעיהו על הגאולה (א, כו) נאמר "ואשיבה שופטיך כבראשונה ויועציך כבתחילה" ולא מוזכרים כלל שוטרים! – כי אז יתבטל הרע ולא יהיה צורך ב"שוטרים" (שתפקידם הוא רק כשיש התנגדות לקדושה, כנ"ל), אלא רק "שופטים" – לימוד התורה וקיום המצוות, "ילכו מחיל אל חיל" בקדושה גופא.

שבת שלום וכתיבה וחתימה טובה!

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לד, שופטים שיחה א (עמ' 98 ואילך, השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' ריט-כ.

______________

*)  ביאור הרי"פ פערלא לספר המצוות לרס"ג סוף פרשה א. וראה גם מהר"ם שיק על תרי"ג מצוות מצוה תצא, אור החיים ריש פרשתנו.

**)  יש שתירצו: ששופטים ושוטרים מעכבים זה את זה ולכן נימנו במצווה אחת, והביאו ראיה ממ"ש בספרי (עה"פ) "אם יש שוטרים יש שופטים, אם אין שוטרים אין שופטים".

– אבל דוחק לתרץ כן, שהרי להלכה לא נזכר ברמב"ם שמעכבים זא"ז, ובפשטות גם אם אין יכולים למנות שוטרים – חייבים במינוי שופטים [ובפשטות גם דברי הספרי אינו לדינא אלא רק להדגיש תועלת השוטרים].

לכאורה הי' אפשר לבאר ע"פ דברי הרמב"ם (בסהמ"צ בשרשים – שרש יא, לעניין תכלת ולבן שנימנו במצוה אחת) "שאפילו החלקים שאינן מעכבין זא"ז פעמים יהיו מצוה אחת כשיהיה הענין אחד" – והרי גם בנדו"ד "ודאי שופטים ושוטרים ענינם אחד הוא" (כלשון הלב שמח לשרש יא שם).

– אבל עדיין יש לדון בזה, כי הכלל הנ"ל של הרמב"ם לא נאמר בכל מקום, וכפי שהקשו עליו מפרשים (רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש ט' בסופו) מהא דתפילין של יד ושל ראש נמנו בשתי מצוות ו"הרי התפילין יחשבו יותר ענין אחד (מתכלת ולבן)" – ותירצו שבתפילין הם "שני מעשים" (שתי לבישות), ועפ"ז גם בנדו"ד – הרי מינוי השופטים והשוטרים הם "שני מעשים", והדרא קושיא לדוכתא, מדוע לא נמנו כשתי מצוות.