ברוך הבא, בני, אל הישיבה הקדושה!

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 16:03

נכתב על ידי Super User

כניסות: 387

שיחה עם רבי שמחה הכהן קוק שליט"א לכבוד סיום הש"ס

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 03 דצמבר 2020 06:33

נכתב על ידי Super User

כניסות: 430

שיחה עם רבי שמחה הכהן קוק שליט"א לכבוד סיום הש"ס

מקור: עיתון משפחה, 2011

שאלה: אנחנו עומדים ערב פתיחת מחזור הש"ס. כיצד ניתן לדבר על לב האדם השוקל להצטרף למחזור הלימוד, שיעשה כך?

תשובה: דע לך: כל מי שמתחיל את הש"ס במחזור הנוכחי, יש לו הבטחה מהקב"ה שהוא יזכה לסיים את השבע שנים הבאות. הוא מחיל על עצמו ברכה, שהוא יזכה לחיות את השבע וחצי שנים הבאות בבריאות, כדי שהוא יוכל ללמוד בנחת ובשלווה.

צריך לדעת: הדבר היחיד שמחבר בין עם ישראל, הקב"ה, והתורה הקדושה - זה רק לימוד התורה. המפעל האדיר הזה של רבי מאיר שפירא מלובלין הוא האיחוד הכי גדול שיכול להיות. אין משהו גדול ונעלה יותר מזה.

שאלה: איך ניתן להסביר את ההצלחה הבלתי נתפסת של הדף היומי?

תשובה: מספרים שכשעלה הרעיון בלבו של רבי מאיר שפירא, הוא הלך לחפץ חיים לבקש ממנו שיציע את זה בוועידה המרכזית של אגודת ישראל. החפץ חיים ראה באיזו התלהבות ניחן ר' מאיר, ואמר לו - על אף גילו הצעיר - שמוטב יהיה שהוא עצמו יציע את זה בפני חברי הוועידה. החפץ חיים לא הסתפק בזה, וביקש מר' מאיר שייכנס אחרי כל הרבנים לוועידה.

כל הרבנים וגדולי ישראל ישבו על מקומותיהם, ואז סימן החפץ חיים לר' מאיר להיכנס לאולם. ר' מאיר נכנס בצעדים מדודים, והחפץ חיים חיכה שכולם יבחינו בו, ואז נעמד על מקומו. בעקבותיו נעמד גם האדמו"ר מגור, ואחריו כל גדולי ישראל. כל האלפים שהשתתפו באותה ועידה הסתקרנו: מי הוא אותו רב צעיר - שהיה באותם ימים בן 34 - שכל גדולי ישראל קמים לכבודו. ואז, הציג אותו החפץ חיים וביקש ממנו להציע את ההצעה. ר' מאיר הציע את הרעיון בפני קהל האלפים, והרעיון זכה לתשואות נלהבות.

היום הראשון שבו היה אמור להיפתח המחזור הראשון היה ראש השנה. האדמו"ר מגור שהה באותם ימים בוורשא, וביקש מגבאו לצאת לרחוב ולבדוק אם הרעיון של ר' מאיר נתפס. הגבאי יצא לרחוב, וחזר כעבור דקות ספורות: 'רב'ה', הוא אמר, 'כל הציבור בעיר ניצל את הדקות הספורות בין מוסף למנחה ללימוד הדף. אי אפשר להשיג אפילו מסכת ברכות אחת בכל העיר'.

אמר האדמו"ר מגור: 'אם יש כזו הצלחה, סימן שזה התקקבל על ידי כלל ישראל ועל ידי הקב"ה. רעיון שהתקבל על ידי כלל ישראל, לא יישכח לעולמים'.

 מאז, ברוך השם, אנחנו רואים את הפריחה האדירה של השיעורים, את התנופה הבלתי נתפסת, והכל בזכות רעיון של יהודי אחד עם הרבה התלהבות והמון מסירות נפש.

שאלה: הרב בעצמו זוכה לסיים את הש"ס במשך כמה מחזורים. מה סוד ההצלחה?

תשובה: את השיעור שלנו ברחובות התחלתי עם שלושה תלמידים, היום ב"ה יש למעלה משני מניינים. אנחנו לומדים בשעה לא קלה: משבע וחצי בבוקר ועד תשע. מגיעים מדענים ממכון ויצמן, בעל'בתים ואברכים. כולם יושבים ביחד. השבוע, נסיים את הש"ס בפעם החמישית, אחרי 35 שנה שבהן אני מוסר את השיעור. אני רואה על עצמי ורואה על השומעים שיום שלא לומדים דף היומי - הוא לא יום. אין חיות ביום כזה. את כל החיות שלנו אנחנו שואבים מהדף היומי. לפני שקם הרעיון של הדף היומי היו הרבה יהודים שהיה יוצא להם ללמוד רק פעם בשבוע, אבל היום, כשלומדים הדף היומי, לא רוצים להפסיד. אני רואה בחוש: מי שמתחיל - לא יכול להפסיק. זה כרטיס לכיוון אחד.

יתרה מזו, אני רוצה לומר: אבא שהולך לשיעור של דף היומי, כל הבית שלו משתנה. אנשים שהולכים לשיעור דף היומי, זוכים לדורות שלמים של קובעי עתים לתורה. העובדה שאתה הולך לשיעור לא משפיעה רק עליך אלא ממש לדורי דורות. זו ההשקעה הכי משתלמת שאני מכיר.

שאלו פעם את רבי מאיר שפירא מלובלין: מה עושה בן אדם שקיבל על עצמו לימוד הדף היומי במקרים שבהם יש רק עמוד אחד, כמו בסוף מסכת וכדומה. הרי לכאורה הוא התחייב ללמוד דף, ובדף יש שני עמודים. והרי הגמרא אומרת שאם בן אדם אמר שהוא ישכים וישנה פרק זה - נדר נדר גדול. גם כאן לכאורה נדר נדר לפיו הוא ילמד בכל יום שני עמודים.

ענה ר' מאיר שתי תשובות:

הראשונה - כל מי שקיבל על עצמו ללמוד דף היומי קיבל על עצמו לנהוג כפי שסידרו זאת הוגי הרעיון. ואנחנו, הוסיף ר' מאיר, שקבענו את לימוד הדף היומי, ראינו שיש כמה מסכתות שבהן יש רק עמוד אחד, והחלטנו שזה יהיה הלימוד היומי, וככה הוא לא עובר על הנדר.

שנית - להלכה נפסק שבספר תורה צריכות להיות בין 48 ל-60 שורות בעמוד. אבל כתוב שאם בשורות הללו הוא מסיים את כל התורה כולה, אפשר להסתפק בפחות, כי זה הסיום של התורה. גם כאן, אמר רבי מאיר, ברגע שהוא סיים את העמוד ואין עצמוד הבא, הוא סיים את הלימוד של אותו יום.

ועוד וורט קצר בשם מחולל המהפכה המופלאה הזו: נשאל רבי מאיר מלובלין מה הדין ביהודי שסיים מסכת והוא רוצה 'לשמור' את הסיום למועד חגיגי, או לחילופין ביהודי שסיים ש"ס והוא רוצה 'לשמור' את זה לחתונה של נכד שלו כדי לשמח את ההמונים, האם מותר לו?

ענה רבי מאיר: ודאי שכן, וראיה לדבר: מחנוכת המשכן. 'בני ישראל סיימו לבנות את המשכן בחנוכה וחנכו אותו רק בא' בניסן, יום שהתעטר בעשר עטרות. גם בסיום מסכת ועל אחת כמה וכמה בסיום הש"ס, מותר לדחות ליום שמח יותר כדי לשמח את ההמונים.

נסיים באיחולי מזל טוב לכל עם ישראל. נברך את המסיימים ונאחל לכולם שיצטרפו למפעל הגדול הזה, וייעשו כולם לב אחד לעובדך.

דבר החסידות – סיום והתחלת הרמב"ם

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 29 אוקטובר 2020 19:45

נכתב על ידי Super User

כניסות: 357

דבר החסידות – סיום והתחלת הרמב"ם

הרמב"ם – תרופה להכל

מספרים, שפעם ביקש אחד החסידים ברכה מהרבי מליובאוויטש, שיוכל להחזיר את כל חובותיו.

-        ענה לו הרבי: "האם השלים כל חובותיו ברמב"ם?" [כלומר, כשהחסיר בלימוד היומי ברמב"ם – האם השלים את כל ה'חורים'?]

 (ע"פ 'התקשרות' גליון תלח ועוד, מפי השמועה)

~~~

לרגל סיום הרמב"ם והתחלת מחזור הארבעים (או הארבעה-עשר במסלול פרק אחד) בימים אלה*, בחרנו להביא נקודה מ"הדרן" שאמר הרבי על הרמב"ם בהתחלת מחזור השלישי, בקשר לפסוק בו פותח הרמב"ם את ספרו – מתהילים קי"ט.

*) ובפרטיות: בכ"ב תמוז, מתחילים ללמוד ספר המדע (במסלול ג' פרקים) ומצוה ראשונה (בספר המצוות), ובראש חודש מנחם אב – ספר המדע (במסלול פ"א).

מדוע "אז לא אבוש"?

הרמב"ם פותח את הקדמת ספרו 'היד החזקה' בפסוק "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך" (תהילים קיט, ו).

והקשר בפשטות הוא: כי בספר הרמב"ם מבוארים כל תרי"ג המצוות, ולכן כאשר לומדים את הרמב"ם – מתקיים הפסוק "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך".

אבל עדיין צריך להבין:

א)   מדוע משתמשים כאן בלשון בושה דווקא ("לא אבוש"), לשון שאינה מצויה כל כך?

ב)   יש מקום נוסף שהרמב"ם משתמש בו בלשון בושה, והוא בעניין עדות שקר (הל' עדות פי"ז ה"ב(, וזה לשונו: "וכיצד מאיימין עליהם . . מודיעין אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא".

וגם כאן צריך להבין: הרי ישנם איסורים חמורים בהרבה מעדות שקר, כולל איסורי ארבע מיתות בית דין, ולא מצינו שיש להודיעם שתהיה להם בושת בעוה"ז ובעוה"ב – ומה הקשר המיוחד של עדות שקר דווקא (שהיא רק איסור 'לאו') עם עניין הבושת*?

ויש לומר:

ה'נזק' של בושה שונה בתוכנו מנזקים אחרים; בניגוד לנזק, צער, ריפוי ושבת (ב"ק ריש פ' החובל) שבהם יש חסרון לאדם בגופו או בממונו – הרי ב"בושת" לא חסר מאומה בגופו ובממונו, אבל לאידך זהו נזק 'נפשי', שהרי אדם בזוי מאבד כל תוכנו...

ובנוגע לעניינו:

בכל העבירות שבתורה יש נזק מסויים לנשמה, אבל בעדות שקר יש כאן משהו נפשי, שעד-השקר מאבד את כל עניינו ותוכנו.

והטעם: בני ישראל נקראים "אתם עדי" (ישעי' מט, ג) כלומר, יהודי, על ידי הנהגתו הטובה והישרה מעיד על ה'טוב' וה'יושר' של הקב"ה כביכול [כדברי הגמ' (יומא פו, ב) "ואהבת את ה' אלקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך . . מה הבריות אומרות עליו . . פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו . . עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"] ולכן בזה שהוא נהיה עד שקר – נעשה היפך כל עניינו (של יהודי) שהוא עד של הקב"ה!

על פי זה מובן גם בקשר ל"אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך":

מתי נעשה "אתם עדי" בשלמות? בידיעת ההלכות של כל המצוות. כי מכיוון שהמצוות הם רצונו של הקב"ה, הרי כאשר רצונו של הקב"ה נמצא בידיעתו של היהודי (שהוא יודע את כל המצוות) – אז הוא מעיד בשלמות על הקב"ה!

ולכן מבטא הרמב"ם את המעלה של "לא אבוש" דווקא: כי כשם שבושה נאמרה מתי שיהודי נהיה היפך העדות של הקב"ה (עד שקר) כי הוא מאבד את כל תוכנו כנ"ל – כך גם בעניין המצוות, שגם אם יהודי יודע את כל ההלכות הנוהגים בזמן הזה, הרי אם אינו יודע את כל המצוות – עדיין יש לו גדר של בושה, כיון שחסר משהו בעיקר עניינו, העניין של "אתם עדי", ודווקא כאשר הוא לומד את ספר הרמב"ם, הנה "אז לא אבוש" ולמה? "בהביטי אל כל מצוותיך" – הוא יודע את הלכות כל המצוות.

שבת שלום וחודש טוב!

מבוסס על: הדרן על הרמב"ם, משיחת ש"פ ויקהל, מבה"ח אדר שני ה'תשמ"ו, סעיף טו (נדפס בלקוטי שיחות חלק כז עמ' 257-9. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד – מהגה"ח הרב יעקב שוויכה, מגי"ש בישיבת תות"ל המרכזית כפר חב"ד ורב ביהכנ"ס אליהו הנביא בק. מלאכי.

______________

*)  ואמנם בנוגע לבושת בעוה"ז – יש ליישב ע"פ דברי הגמרא בסנהדרין כט, א "אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי" [=עידי שקר מזולזלים על שוכריהם] ע"ש. אבל עדיין צריך להבין הבושת בעוה"ב.

עשות ספרים אין קץ

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:09

נכתב על ידי Super User

כניסות: 399

עשות ספרים אין קץ

הרב ש. ב. גנוט שליט"א

השבוע מציינים בישראל את "שבוע הספר העברי", ולהבדיל, גם את "שבוע הספר התורני". בעוד שרוב רוכשי 'הספרות העברית' מתמקדים ברכישת ספרי בישול, הרי שכל נער חרדי, החל מבר המצוה שלו ועוד קודם לכן, מתהדר בארון ספרים תורני פרטי, עמוס לעייפה בספרים, בהם יהגה במהלך השנים וירכוש לעצמו עוד ועוד ספרים כלבבו.

מפיצי הספרים בעלי השם, המבינים הגדולים בתחום ההפצה, אומרים שוב ושוב בשנים האחרונות כי שוק הספרים התורני רווי ואין כמעט סיכוי להדפיס ספר 'רב מכר'. לדבריהם, "חבל על עצי היערות, מהם מדפיסים ספרים, אותם מאכסנים לאחר מכן במחסנים שכוחים". מפיצי הספרים מספרים שבכל חודש ממוצע מדפיסים עמלי התורה כמאה ספרים חדשים (!!), שאינם מצליחים, ברובם הגדול, למכור ספרים רבים.

---אך האמת היא, תלמידי חכמים יקרים, עלינו לכתוב עוד ועוד ספרים!!

מפיצי הספרים צודקים, כאשר ההסתכלות שלהם ממוקדת אך ורק בהפצת ספרים. אך האמת היא שכדאי מאד להוציא ספרים, והרבה.

כאשר מחבר הספר רוצה להתעשר מספרו, לרכוש דירה לילדיו ממכירת הספרים, אכן לא כדאי ליטול את הסיכון הכרוך בכך, כאשר שוק הספרים כיום עמוס באלפי ספרים חדשים, ומי ערב שדוקא הספר שלנו, הוא זה שיימכר באלפי עותקים. אך כאשר מחבר ספר רוצה להדפיס ספר כדי להתרומם, לעשות "שטייגען" ולצמוח לממדים של תלמיד חכם ו"מחבר ספר", כדאי לו עד מאד לכתוב, לעיין, לחדש, לדון, להתעמק, לאסוף ולאגור ידע, לכתוב, למחוק, להגיה, לעבור שוב ושוב ולהדפיס ספר.

"כותב הספר תלה, כביכול, שלט על מפתחו והכריז: "מחבר ספר אני", ומטבע הדברים כל הנהגתו והלך רוחו אחרים המה", כתב מנהלה הרוחני של ישיבת 'קול תורה', הגה"צ רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א, בהסכמתו לספר על הלכות קטנים, שיצא לאור לפני כעשרים שנה. ספר אינו רק מוצר שנועד לקהל הרחב, אלא גם, אולי בעיקר, לכותב עצמו, לעצם אישיותו, ללבבו וגם לבני ביתו. יהודי שישב, שחידש, שעמל והתיגע, שבירר נושא מורכב, ארוך או קצר, והעלה אותו על הכתב, הרי הוא אדם אחר, מרומם יותר, נעלה יותר. אולי רבים אחרים גם יכולים לכתוב כמותו גם כן, אך בפועל הוא זה שעמל, ובירר, והתייגע, וכתב, והדפיס. הוא, הוא עצמו, רכש לעצמו קנין נצח של חיבור מושלם. אשריו ואשרי חלקו!

אחד מגדולי גאוני דורינו, זצ"ל, אמר לי פעם, בהומור עצמי עגום ומחוייך כאחד, שאת ספרו החדש הוא הדפיס ב-300 עותקים, "כדי שאם ישאלו אותי כמה עותקים נשארו לי, אענה: "רק שלש מאות"...

והנה אותו גאון וגדול בתורה זצ"ל לא חדל מלהוציא עוד ועוד ספרים, למרות המכירות הלא- גבוהות. ועולם התורה התעשר בספריו המופלאים, ספרי איכות למדניים, עמוקים ומיוחדים בעומק הסוגיות. וגם הוא עצמו, כך העיד הוא בפני, צמח והתגדל בבנין ה'שטייגען' שלו, גם דרך ספריו.

ובכל זאת, חוסר התעניינות הציבור לחיבור שנכתב והודפס בעמל ויזע, ובהרבה דמים-תרתי משמע, יכול להרפות את ידיו של מחבר הספר ולמנוע ממנו להמשיך הלאה. אך לא, על מחבר הספר לדעת מראש שמפיצי הספרים צודקים. שוק הספרים רווי וקשה כיום למכור ספר, גם אם הוא ספר איכותי ומצויין, שלפני 20-30 שנה היה נמכר פי כמה וכמה. הדירות קטנות ואין כבר מקומות בארונות הספרים. ישנם אלפי "מחברים" אחרים, טובים יותר וטובים פחות, וקשה 'לבוא בטענה' לציבור הרחב, שאינו מצליח לעמוד בקצב, למרות שהחיבור שלך באמת איכותי ומיוחד.

--- ובכל זאת, אין מצוה שאדם ידפיס כמויות אדירות של ספרים ויישאר איתם, כדי לחלקם כמתנות בר מצוה. לכן כדאי לרוב מחברי הספרים להדפיס מראש רק כמה מאות עותקים, ולשלוח את הדיסק של הספר ל"אוצר החכמה", ל"היברו בוקס" וליתר מאגרי הספרים התורניים. ב"יתד השבוע" פורסמה לפני שבועיים כתבה על מכשיר כיס שהגה יהודי מרכסים, בו אוכסנו עד כה אלפי ספרי קודש. בבתי כנסיות רבים בארץ ובחו"ל ובעמדות של 'קול הלשון' ועוד ארגוני הפצת תורה, מעמידים לרשות הלומדים עמדות ממוחשבות של מאגרי ספרים, וכל מחבר ספר יכול להעביר את ספרו ולהכניסו למאגר, לתועלתם העצומה של רבבות לומדים.

גם אם המחבר החשוב מכר לעת עתה רק  שלש מאות ספרים מספרו החדש, בכל זאת יקראו וילמדו בספרו, מכאן ועד עולם, אלפי אלפי לומדים, כשתוכנות החיפוש המצוינות של מאגרי המידע התורניים הממוחשבים יפנו אותם, באופן אוטומטי, אל ספרו. אם יהודי בנתניה מחפש ב'תוכנת החיפוש' את המילים "מיגו להוציא", "חזי לאצטרופי" או "קנין חליפין", ואתה, המחבר הנכבד, כתבת על כך בספרך, הרי שמיד יזהה המאגר את ה"שטיקל-תורה" שלך ויגיש לפני המעיין הנתנייתי את חידושך. בעוד שבוע יחפש ר"מ מניו יורק ב"היברו בוקס" את הנושא "לולב צריך אגד" והוא יעלעל בספריה הממוחשבת, והנה הוא כבר צולל במעמקי דפי גליונותיך, מפלפל ומתווכח, מתלהב ומתעורר לחיים. ואתה, שנמצא כעת עם ילדיך הקטנים בגינה, כלל אינך יודע שברגע זה סייעת לתלמיד חכם או ליהודי שלומד תורה, להתעלות בזכותך בתורה הקדושה.

אז תכתוב, תכתוב ידידי היקר. תחדש, תברר נושא, בסוגיות הש"ס או בהלכה, בשו"ת או באגדה, בדרוש או בליקוט טוב על פרשיות התורה הקדושה. תתעלה, תהיה "מחבר ספר", ותמשיך הלאה והלאה. ואם וכאשר לא הצלחת להפיץ אלפי ספרים מספרך, אל יפול רוחך ואל תצטער מכך שמכרת בפועל רק 200-300 ספרים, כי בעוד שנה, כשיפגוש אותך יהודי באוטובוס ויספר לך שהוא למד את כל הספר שלך, מתחילה ועד סוף, וכעת הבן שלו לומד בספרך, אז תתרגש באמת ותחוש שכל המאמץ, גם המאמץ הטכני הנלווה להוצאת הספר, היה כדאי ...

על תורה, עבודה, צבא והשתמטות

פרטים

קטגוריה: תלמוד תורה

פורסם בחמישי, 27 אוגוסט 2020 14:35

נכתב על ידי Super User

כניסות: 508

על תורה, עבודה, צבא והשתמטות

בימים בהם נערך פולמוס רחב על מעמדם של בני התורה, רציתי לומר בעזרת ה' כמה מילים שאולי יחדדו כמה נקודות.

ראשית כל, הבה נסתכל במבט כללי יותר על האנושות כולה. ברור לכולנו שעם שיש בו הרבה אנשים שמשקיעים ולומדים ומפתחים את אוצרות הרוח של אותו עם, הציבור כולו מרוויח מכך, כי החברה כולה הופכת להיות גבוהה יותר, מעודנת יותר ורוחנית יותר. ודבר זה נכון לכל עם ועם, ובכל רחבי העולם.

וכעת, הבה נתמקד בעם היהודי. לעם היהודי יש אחריות גבוהה הרבה יותר. כצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, כעם שקיבלו תורה מה', התפקיד שלנו הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר, להיות הכהנים של האנושות כולה, אלו שמביאים את דבר ה' לאנושות, אלו שמראים לאנושות דוגמא אישית של עם רוחני, קדוש, מתנהג בדרך ישרה והוגה בתורת הא-ל. כאשר אנו פועלים על פי כללים אלו, העולם כולו שמח בנו ומכבד אותנו. וכאשר חלילה יש זיופים – הרדיפות מגיעות חלילה מיד בעקבותיהם, וההיסטוריה מראה זו שוב ושוב.

וכאשר רואים את הדברים כך, מבינים עד כמה רבה חשיבותו של לימוד התורה, גם עבור הרמה הרוחנית של העם, וגם יש בכך משום מילוי חובותינו כלפי האנושות כולה, להיות דוגמא לאנושות כולה. שכן תפקידנו הוא לשבת ולעמול בתורה. הבורא מצפה לעמל שלנו, להשקעה שלנו בלימוד.  אין הוא מצפה רק ללימוד התורה של "העשירון העליון" של הלומדים, אלא מצפה הוא לעמלו של כל אחד ואחד מאיתנו, זהו חלקנו, זהו תפקידנו, וזו הדרך שבה היהודי הולך ומתעלה ודבק בבורא העולם: דרך התורה והמצוות. ואם חלילה אנו משתמטים מאתגרים אלו ונמנעים מללמוד תורה כראוי? אזי כל האנושות כולה מפסידה מכך, שכן התורה היא מנת חלקנו והיא התפקיד שלנו בעולם. וכך כתוב במסכת אבות (פרק ו'): "אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר סיני ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.... " 

למה הדבר דומה? לעשיר גדול שחילק את שדותיו בין בניו. כל בן קיבל שדה, וכל בן אחראי על השדה שלו. בן שיחליט במקום לחרוש את שדהו ללכת לעבוד בשדה אחר, הרי הוא משתמט ממילוי תפקידו. וכך גם כאן, החלק שלנו, השדה שלנו, בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הוא קודם כל לימוד התורה, וישומה בחיי המעשה. ואם במקום ללמוד תורה אנו חלילה פונים לתחומים אחרים מעבר לנדרש, אין בכך אלא סוג של השתמטות, וחבל.

עד כאן באופן כללי. ואיך כל זה קשור לגיוס חרדים לצבא?
קודם כל, כמובן, כל עם זקוק לצבא. אבל גודל הצבא שנדרש הוא פונקציה של גורמים שונים, והכי חשוב, ככל שיש יותר עזרה משמים, אפשר לנצח גם עם צבא יותר קטן. ולכן, כמו שהצבא עצמו משקיע הוא עצמו גם באפיקים שאינם צבאיים-פיזיים, כגון אגף אסטרטגי, אגף מנהלתי, אגף מחשבים מפותח ביותר וכדומה, כך ההשקעה של החברה היהודית במשאבים הרוחניים ובמילוי התורה עוזרת, קודם כל לכך שנחשב מדינה שתומכת בתורה – דבר שבודאי עוזר לנו בשדה הקרב האמיתי שלנו, הוא שדה הקרב הרוחני, שבו באמת מוכרעות כל המלחמות.

שנית, אותם לומדי תורה, המקום שלהם הוא בתורה. ידוע לנו שיש ענין של "יתרון יחסי". אדם שיש לו כשרונות בתחום מסוים, והולך ועוסק בתחום אחר, הרי הוא מפסיד. אפילו אפשר לקרוא לו סוג של משתמט. 

לדוגמא, מנהל של מפעל גדול לליטוש יהלומים, שיחליט לעזוב את תפקידו וללכת לעבוד כמלטש יהלומים מן השורה – המפעל כולו יפסיד מכך, גם בגלל שאין מי שיקבל את ההחלטות הניהוליות במפעל, וגם מהסיבה שהמנהל אינו בקיא בליטוש יהלומים, ולכן ההפסד כפול ומכופל. וגם לו היה המנהל בקיא בליטוש יהלומים, הרי התועלת ממנו כאשר הוא עוסק בתפקידו כמנהל, גדולה פי כמה מהתועלת שלו כמלטש. ואם הוא בוחר לעבוד כמלטש יהלומים במקום לעבוד כמנהל, הרי יש בכך סוג של השתמטות ממילוי תפקידו האמיתי.

באותו אופן, אם  ניקח אדם שראשו שקוע בתורה הקדושה, נוציא אותו חלילה מלימודו, ונשלח אותו לשדה הקרב, גם לימוד התורה, ובעקבות זאת כל עוצמתנו הרוחנית, עלולים חלילה להפגע, ומצד שני, בשדה הקרב אותו אדם שראשו בתורה אינו יכול באמת להועיל! קחו לדוגמא סיפורים אין ספור של גדולי ישראל שהיו שקועים בתורה ולא הרגישו בכלל שנשפך עליהם כוס תה או שיושב עליהם חתול ועוד כהנה וכהנה סיפורים על גדולי ישראל מהדור שלנו: 
האם הם מתאימים לשדה הקרב? לא. 
האם משתלם לחברה לשלוח אותם לשדה הקרב חלילה? לא. 
ואדם שראשו בתורה ונשלח אל שדה הקרב, הרי הוא מפסיד בזמן זה שעות יקרות מפז של לימוד, ומצד שני הצבא לא באמת מרוויח ממנו, כי תפקידו להיות לומד תורה ולא להיות לוחם בקרבות.

ואז מגיעה שאלת השאלות שנשאלת שוב ושוב: ומה יקרה אם יהיה פה רוב חרדי? מי יתגיס? מי ילחם אז? ומי יצא לעבודה? 
ועוד שאלה שראוי לתת עליה את הדעת: ומדוע יש כאלו שאינם לומדים תורה ובכל זאת אינם מתגיסים לצבא? 

דומני לעניות דעתי שהתשובה לשתי שאלות אלו היא אחת.
נכון. אלו שלומדים תורה, מקומם בתורה ואל לנו להטרידם בענינים שאינם מתפקידם. ולעומת זאת יש אנשים אחרים שכן מתאימים לעבודת הצבא. וגם אם כל הציבור יהיה שומר תורה ומצוות, עדין יהיה בו פלח שכן יתאים לעבודת הצבא, ואותו פלח אולי אפילו יבחר להיות בצבא קבע. 
ואולי, במצב כזה, אמנם יהיה הצבא מבוסס על צבא קבע של אנשים שבחרו בכך וזה מקצועם. שהרי, במצב של ציבור שכולו שומר תורה ומצוות, בעזרת ה' בקרוב, מאוד יתכן ונזדקק בעזרת ה' לצבא הרבה יותר קטן, בעקבות המהפך הרוחני והשפעתו על היחסים הבינלאומיים אם יתר המדינות. ואותו צבא, מאוד יכול להיות שיהיה מבוסס על אנשי קבע שנועדו לכך ומתאימים לכך בטבעם ובאופיים. 

ואמנם, בעולם כזה שבו הציבור כולו, או רובו המכריע, נאמן לתורה ומצוות, הרי גם הצבא נאמן לתורה ולמצוות. ובצבא כזה, שאין בו שירת נשים, ואין בו חילולי שבת שלא במצב של פיקוח נפש, ואין בו אוכל לא כשר, וכל הטבחים שלו מכירים את הלכות הכשרות ונאמנים להם, ואין מצב שבו מסבירים לחייל שכדי להתקדם לתפקיד בכיר הוא מוכרח לעבור ל"כיפה שקופה", לצבא כזה, בודאי כל אלו שאינם יושבים ולומדים תורה, היו שמחים להתגייס. 

אך בינתיים, כל עוד לא זה המצב, יש כאלו שבוחרים להתגייס, ולהאבק לשמור על אמונתם ואורח חייהם בתוך מסגרת שאינה אידיאלית, וחלקם מצליחים יותר וחלקם מצליחים פחות, ויש מצד שני אנשים שבוחרים לא להכניס את עצמם לנסיונות אלו, ואי אפשר להאשים אותם, ובודאי שאי אפשר לקרוא להם "משתמטים".
התפקיד שלנו כעם ישראל הוא להיות אור לגויים. כל מי שנאמן לתורה ולמצוות, הרי הוא עושה את תפקידו ואינו משתמט. כל מי שמשקיע את ראשו ורובו בתורה, הרי הוא עושה את תפקידו, משרת את עמו ואת ארצו ואת העולם כולו, ואינו משתמט. ועל החברה כולה לכבד זאת להכיר ולהוקיר את אותם לומדי תורה ומכבדיה, ולשאוף לדבוק בהם ולסייע להם בכל מה שיידרש.