תלמוד תורה

דע לפני מי אתה עמל

דע לפני מי אתה עמל

נקודה למחשבה

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

הרה"ג רבי אוריאל זלזניק שליט"א עסוק שנים רבות ברישום והכוונת בחורים לישיבות הגדולות. במסגרת תפקידו, הוא משוחח רבות עם בחורים צעירים. כך הוא מספר: "לפני מספר שנים נפגשתי עם בן ישיבה העומד לעלות לישיבה גדולה. בכל מהלך השיחה שב הבחור והעלה ש"אצלנו בישיבה הולכים כולם לישיבות עם מעמד גבוה", "אני רוצה ישיבה יוקרתית", "שם לא יהיה לי כבוד", "המעמד חשוב", וכן הלאה. מבין ריסי עיניו ניכר היה בבירור שהבחור רוצה ללכת לישיבה רק כדי ליצור לעצמו שם, מעמד ויוקרה".

"לאחר שיחה ארוכה איתו", מספר הרב זלזניק, "אמרתי לו בצער שישנם סיכויים גדולים מאד שהוא יהיה מסכן"...

"למה מסכן?", תהה הבחור והרב זלזניק הסביר לו: "כיום אתה לומד בישיבה לצעירים, עם עוד 30-40 בחורים בשיעור. מעמדך איתן ויציב וזה מה שעושה אותך מאושר. לשם כך אתה רוצה ללמוד בישיבה גדולה הנודעת לשם ולתהילה. אבל ב'בית התורה' (שם בדוי של ישיבה, כמובן) תלמד עם עוד 150 בחורים בשיעור. אם תלך לישיבה פלונית, תלמד עם 200 בחורים בשיעור. מגיעים לשם אריות צעירים, מכל עולם הישיבות הקטנות. לפתע תצא מהחממה הקטנה שלך ותצטרך להתמודד מול מאות כפירי אריות. מי אמר לך שהמעמד העכשווי שלך מובטח, מול טובי הבחורים מכל רחבי הארץ? ואז יחלפו כמה שנים. אם יהיה לך מעמד יוקרתי- תרגיש טוב. אם לא- תהיה מסכן. ואז תתחתן, ושוב פעם תצטרך להתמודד עם המעמד והיוקרה שלך. אם תגיע לכולל ענק, כמו בישיבת מיר למשל, הרי היישר תיבלע בתוככי מאות מאות אברכים גדולי תורה. גם אם תלמד בכולל קטן מספרית, מי ערב לך שמעמדך יישמר? הרי לכוללים מגיעים אברכים מכל עולם הישיבות, המורכב מעילויים, בעלי כשרונות גדולים, מתמידים עצומים, תלמידי חכמים מיוחדים. מה יהיה עם המעמד שלך, הא?!".

והבחור הנבון שאל: "אז מה עלי לעשות?"

"לשנות את אורח החשיבה שלך באופן מוחלט", השיב לו הרב זלזניק, "לא הולכים ללמוד בישיבה בשביל מעמד, כבוד או שם. "רבי אליעזר אומר הוי שקוד ללמוד תורה ודבר אחד בתורה אל תשתכח ממך. דע לפני מי אתה עמל ומי הוא בעל בריתך" (אבות דר"נ פי"ז).

&&&&&

אלפי בחורים צעירים עומדים כעת באזור הדמדומים שבין התתי"ם לישיבות הקטנות ובין הישיבות הקטנות לישיבות הגדולות. ההורים עסוקים בשאלה הרת הגורל, היכן בנם היקר ילמד בישיבה הקטנה או בישיבה הגדולה. גם בחורי החמד שלנו בעצמם מביעים את רצונותיהם בענין, בחינת "אין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ".

מעמד, שם, יוקרה וכבוד הם נושאים המסייעים מאד לבחור צעיר לכבוש את ההר. מו"ר המשגיח הגה"צ רבי גדליה אייזמן זצוק"ל אמר לי פעם: "מידת הכבוד היא מידה מגונה, אבל בדורינו צריך לעבוד עליה בגיל שבעים... עד אז, הכבוד עוזר לאדם ללמוד ולהתעלות עוד ועוד". בעולם עדין ומרומם כמו היכלי התורה, אין כניסה נפשית לכל תחלואי העולם החיצוני. לא נמצא בבית המדרש תאוות שפלות או כיעור של 'עולם הזה'. אבל הרגשים דקיקים של מעמד, שם וכבוד, יכולים בהחלט לסייע לבן תשחורת צעיר לקבל תנופה בלימוד, בהתנהגות, ברכישת נכבדות ובעלייה בהרבה מובנים. ייאמר לזכותינו שגם בחור צעיר משלנו, שעדיין לא הגיע לדרגת לימוד תורה "לשמה", אינו שואף לקבל דרך עלייתו בישיבה הנאות כמו הנאות העולם הזה, תאוות או כסף. מקסימום- הוא יכול לשאוף למעמד או להכרה ביכולותיו הלימודיות.  אם זה מסייע לו גדול, הרי אמרו חז"ל (פסחים נ, ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה".

אבל כולנו מבינים שלא זה העיקר. לא לשם כך עולה בחור לישיבה קטנה או לישיבה גדולה.

אלא מאי? אותו מלאך הנמצא בקרבנו, ש"אלמלא הקדוש ברוך הוא עוזרו - אין יכול לו" (קדושין ל, ב), היצר הרע, מומחה גדול הוא בעירפול, במסכי עשן סמיכים. היצר מומחה גדול בעירפול חושים ובהטיית הלב שלנו מהדברים החשובים באמת אל הדברים החשובים פחות. היצר הרע, ה"מתגבר על האדם בכל יום ומבקש המיתו", לא יכול לבחור לנו ולבנינו מסלולי למידה אקדמיים או כאלו שנועדו לצבור כסף, למשל. אך הוא בהחלט מנסה לתת לנו תחושה שהטפל הוא העיקר.

כולנו, גם צעירים ובוודאי ההורים המנוסים והמיושבים שלהם, יודעים בשכלנו מה חשוב באמת ומה פחות חשוב. אך כדי שלא ניתן לתחושות ולמאווים חיצוניים לערפל אותנו, כדאי פשוט לשבת ולהתבונן, עדיף עם דף ועט, ולרשום:

מה אנו מחפשים בישיבה באמת? מקום בו ניתן לגדול בתורה בצורה הטובה ביותר לנו עצמנו. מקום בו ניתן לגדול בתפילה, ביראת שמים, בבין אדם לחברו, בעלייה אמיתית ובעיצוב היותינו בני תורה, בדרך להיותינו תלמידי חכמים עובדי השי"ת. מקום עם חברים טובים וראויים, כאלו הרחוקים מהרחוב ומדוחיו. מקום נינוח ונעים בו נוכל לעסוק בתורה בלי לחצים והסחות דעת מיותרות. אלו הדברים המרכזיים. ישנם עוד מכלול שלם של שיקולים, כמו סגנון הלימוד, הבדלי ההתאמה בין בחור לבחור מבחינת העיסוק העיוני או הבקיאותי, הדגש על לימוד המוסר ושינויי הגישות בין ישיבה לישיבה בסגנון וההדגשים הלימודיים, המוסריים והחברתיים, הקשר עם הצוות, עם ראשי הישיבה, הרמי"ם והמשגיחים (ישנם בחורים שחייבים ללכת רק לישיבה בה הצוות עומד על גבם היטב ומעורה מאד בחייהם. אחרים אינם זקוקים לכך כמו אויר לנשימה, ואדרבה, הם זקוקים יותר לצמיחה אישית), האם התחרות תביא לתנופה לימודית ורוחנית או שמא תחרות ולחץ לימודי עלולים לעצור את הבחור ממעופו. האם התחרות בישיבה פלונית היא תחרות בריאה, בחינת "קנאת סופרים תרבה חכמה", או שהיא עלולה להביא לריסוק נפשי של אלו המתקשים לעמוד בה. המרחק הגאוגרפי מהבית, (ישנם בחורים שטוב להם להתרחק מבחינה גאוגרפית. לאחרים זה פחות טוב. ישנם שצריכים את הממוצע, לא קרוב מידי ולא רחוק מידי), סגנון המשפחות ששולחות את בניהם לישיבה, התנאים הגשמיים, האוכל וחדרי הפנימיה. האם טוב לבן שלי ישיבה שיש בה משטר קפדני ללא עיגולי פינות (דבר בהחלט מצוין לאלו שמתאימים לכך) או שדווקא טוב לו מקום שיעגל לו לעיתים פינות ויאפשר לו לצמוח בדרך מרופדת יותר, ועוד הרבה נושאים מעוררי מחשבה וטעונים בדיקה, כל אחד לפי אופיו ורמתו, הלימודית וגם הרוחנית.

וכן, כעת, אחרי שהתאמנו לבחור את כל המכלול הרחב הזה, צריך גם לשקול נושאים של מעמד, שם וכבוד. אך לא בעירפול חושים של "מה תגיד סבתא" או "מה יאמרו בבית הכנסת", אלא האם באמת הבחור יצמח יותר טוב בתורה ובעבודת ה', בגלל הדחיפה החיצונית הזאת, של "אני לומד בישיבה חשובה. אז אני צריך להיות טוב יותר".

למרות שגליון "קטיפה" מיועד לנשים, מומלץ גם לאבות לקרוא את מדורו הקבוע ומשובב הלב של הרב ארלבוים, "ישיבע בוחר", כדי להבין שעולמו של הבחור עשיר ורב תהפוכות, התמודדויות, נסיונות וקשיים. מדובר בכל העתיד של הבנים שלנו. לשם כך נצרכת הכרעה רצינית, יסודיות ונטולת פניות, בדרך אל האושר הנכסף, העמדתו כתלמיד חכם אמיתי וירא אלוקים.

 

סביב ה'חפץ חיים' לא דחפו

סביב ה'חפץ חיים' לא דחפו

 

נקודה למחשבה (פורסם ביתד נאמן)

 

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

 

לפני כחודש הגיע אחד ממרביצי התורה הנודעים בדרום אל ביתם של קרובי משפחתו, כדי לראות את הסרטון שהתגלה, בו נראים גדולי ישראל נכנסים אל הכנסיה הגדולה. ראש הישיבה אינו מחזיק מחשב בביתו ולכן ביקש מקרוביו, שברשותם מחשב לצרכי עבודתם, לבוא ולראות במו עיניו את רבנו ה'חפץ חיים' זי"ע.

 

ראש הישיבה נכנס עם חתנו, גיסי שיחי', לבית קרוביהם, ובעל הבית הציע 'להרגיש בבית', להוריד את הכובע והפראק ולשבת נינוח. אך ראש הישיבה סירב. "אני הולך כעת לראות, לראשונה בחיי, את החפץ חיים.... חושבני שצריך לשבת עם כובע וחליפה"...

 

ההתרגשות היתה גדולה. הנה רבנו בעל המשנה ברורה, הכהן הגדול מאחיו, צועד לו, והנה עוד ועוד גדולי תורה וחסידות נכנסים בזה אחר זה. מרביץ התורה החל לדמוע, וכשסיים, ביקש (כמו כולנו...) לחזות שוב בפני הקודש, ולאחר מכן העיר הוא את תשומת לב הסובבים ש"החפץ חיים, וגם הרבי מצ'ורטקוב, נכנסו, ואף אחד לא דחף סביבם"....

 

האם רק בדור האחרון חשים הצעירים כבוד רב לגדולי ישראל, ולכן אנו רואים מחזות של דחיפות והתגודדויות סביב גדולינו? בודאי שלא. הרי כולנו יודעים שכל הדור שלפני השואה חרד למצוא פיו של החפץ חיים. כל יהודי שראה, ולו פעם אחת בחייו, את גדולי דור העבר, סיפר על כך בהתפעמות כל חייו, מדגיש כל פרט ותנועה. אם כן, מדוע גדול הדור, שכל העולם היהודי חרד מפניו, יכול היה להיכנס לועידה אגודאית, בקול דממה דמה? כיצד נסיך בית רוז'ין, שניהל בית מלכות מפוארת כמו צ'ורטקוב, עם כל גינוני ההדר של בית רוז'ין, נכנס לכנסיה הגדולה בניחותא, כמעט לבדו?

 

"משמת רבי עקיבא, בטל כבוד תורה" (סוטה מט, א).

 

ופירש רש"י: "בטל כבוד תורה - שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות, וזהו כבוד תורה גדול שאין בה דבר לבטלה".

 

יתכן שהדורות הקודמים הבינו יותר שכבוד התורה הוא עצם עסק התורה, דרישת גוילי אותיותיה וכל קוץ וקוץ שבה, בדביקות בתכנים שגדולי התורה העבירו והיצמדות לתורתם והליכותיהם. כל יהודי רוצה לחוש קשור ושייך אל גדולי התורה, אך בדורות בהם הפנימיות הייתה המרכז, חשו שייכים לגדולי התורה בעצם ההשתוקקות לקבל מהם, לשמוע ולהפנים את מסריהם ולנהוג על פי הוראותיהם ופסקיהם. אך בדורינו, דור כה חיצוני, חשים שייכות בעיסוקים צדדיים שסביב לגדולינו, בתמונות ומצלמות, שכל נער צעיר אוחז בהם, בדחיפות סביב רכביהם וברצון לעמוד קרוב לידם, פיזית, ככל האפשר.

 

אלפי צעירים רצו להרגיש קרוב למרן הגר"ש ואזנר זצוק"ל. ותחושתם היתה שאם יתקרבו הם ככל היותר למיטתו, הרי כך יתקרבו יותר אליו בנפשם, וחלקם עשה, ועושה זאת, גם על חשבון השני. כולנו עמדנו לא מכבר בעצרת ה'התקבצו' המופלאה בבני ברק, לפני הבחירות, וכולנו ראינו בני תשחורת שהיו חייבים להגיע קרוב ככל האפשר לאזור שמול במת הכבוד, גם במחיר של רמיסת האחרים ודחיפות. ראינו צעירים שמבטם ותנועותיהם אמרו שהם חייבים להתקרב, לעמוד מול, כי אחרת יחסר להם דבר מה בנשמתם.

 

והאמת היא שאי אפשר לזלזל ברצון הפנימי הזה של הצעירים להרגיש קרובים אל גדולי התורה. בעוד שבעולם כולו מתכתשים אוהדי כדורגל סביב המגרש והמשטרה חייבת לאבטח את אלילי הזמר מהסתערות המונים, הרי שצעירנו מתגודדים באהבה גדולה סביב אנשים רמי מעלה, שאין להם בעולמם אלא תורה וטהרה. גם כשמדובר ברגש וקשר חיצוני, עדיין יש בכך טעם לשבח, שצעירי הצאן החביבים שלנו רוצים להתרגש סביב ענקי רוח. ואולם כדאי לתעל את התחושות הללו לדברים מועילים יותר, כאלו שיקשרו באמת בין הצעירים לנושאי ארון ה'.

 

את בני הצעירים, הלומדים בישיבות קטנות, המרצתי לשגר מכתבי שאלות אל מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א ולגדולי תורה נוספים. רוצים קשר וקירבה? אדרבה, על קושיה פלונית שוחחתי עם ראש ישיבה בירושלים, שפגשתיו בכותל המערבי, על הרמב"ם בעד זומם, שלמדנו בתחילת זמן קיץ, שאלתי את מרביץ התורה מהישיבה הסמוכה, ואת השאלה על האיסור לעבור לפני המתפלל שאלתי כמה מורי הלכה נכבדים, וגם כתבתי לעצמי את הדברים, לבל אשכחם.

 

מרן רבינו בעל החזו"א זצוק"ל כתב מכתבים רבים לבני תורה צעירים. כרכי 'מכתבים ומאמרים' ו'קריינא דאגרתא' גדושים במאות מכתבים לבני ישיבה. ולהבחל"ח, גם מו"ר מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א מקדיש במשך עשרות שנים, מספר שעות בכל יום (!), כדי להשיב על מכתבי שאלותיהם של אלפי צורבים. חלק  מהשאלות הללו כבר כתובים במפורש ב'משנה ברורה', חלק הינם שאלות שלא שואלים אנשים מבוגרים, שלמדו והתייגעו שנים בתורה. אך מרן שליט"א משיב לכולם, מקדיש את זמנו הכה יקר. זמן שהיה בו כדי להוסיף לעולם התורה עוד כמה וכמה כרכים של 'דרך אמונה', והכל כדי לעודד את הצעירים, לקרבם אל התורה וההלכה, לחנכם לשאול ולשמוע. ישנם כה הרבה תלמידי חכמים מופלגים, בעיון ובבקיאות, בידיעת ההלכה, במוסר ודעת, שהצעירים יכולים לשאוב מהם ולרוות את עולמם בעושר רוחני אמיתי. אם כן, מדוע להתקרב דרך דחיפה או מצלמה, כשאפשר להתקרב דרך קושיה או תירוץ, פסק הלכה או שמיעת שיעור?!

 

ישנם אברכים ובחורים שהצטלמו ליד הגר"ש ואזנר, וישנם אברכים ובחורים ששאלו שאלות וקיבלו תשובות מהגר"ש ואזנר. גם אלו שנדחפו להצטלם או לראות, בחייו ולאחר פטירתו, יודעים שאלו שזוכרים את ה'שבט הלוי' בקשר לימודי תורני, הם אלו שקשורים באמת.

 

וכן, ניתן לספק את יצר הסקרנות וההתרחשות הנערית הטבעית הזאת גם להרחבת אופקים בקשר הזה, הכה נדרש עם גדולי התורה. גם לבן עליה שלומד בישיבתו או בבית מדרשו שלו, ישנם זמנים, כמו ב'בין הזמנים', לפעמים בין הסדרים,  בהם יכול הוא לגלות עולמות חדשים במקומות אחרים של תורה. להתקרב, לשאול ולשמוע ראשי ישיבות, להתייעץ עם גדולי מוסר ומחשבה, לשאול גדולי תורה מחוגים אחרים ולספוג גם מעט דרכים נוספות בעבודת ה', וכפי ששמעתי מאחד מגדולינו: "צריך אינטליגנציה ורחבות אופקים גם בתורה, לא רק בדברים בטלים"...

 

--- אי אפשר לזלזל ברצון העמוק להתקרב אל אילנא דחיי. צריך רק לתעל אותו כהלכה.

 

(פורסם ביתד נאמן)

 

  

ברוך הבא, בני, אל הישיבה הקדושה!

ברוך הבא, בני, אל הישיבה הקדושה!
 
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א * * 

פורסם בעיתון יתד נאמן ומפורסם כאן ברשות הכותב

כבר מספר לילות שאתה מתהפך על משכבך, בני אהובי, מתקשה להירדם מרוב התרגשות. האמת היא שגם אני וגם אמא מתקשים לעצור את פרץ ההתרגשות שלנו. היום יהיה האות הזה. היום הינך נכנס לראשונה אל בית היין, אל כור היוצר של האדם השלם, אל מקום משכן לתורה, ליראה, לתפילה ולמוסר. אל הישיבה הקדושה.

אינך הבן היחיד שלנו שיצעד מחר לישיבה. אך זה כלל לא משנה. כי כל בן שלנו שנכנס לבית היין הוא יום של חג. 

"מימיהם של אבותינו לא פסקה ישיבה מהם" (יומא כח).  והנה אתה, בן תשחורת צעיר, מצטרף באהבה להמשיך את הרציפות הזאת, שהחלה משֵם ועבר, סבא אברהם, בנו יצחק, נכדו יעקב ובניו. דורות דורות של יושבי אהל. והנה גם אתה, בני יקירי, מצטרף ללגיון המלך בו שירתו אביך וסבך, סבך וסב סבך, ולמעלה בקודש. אתה נכנס לישיבה!

את הישיבה עזבתי לפני שנים לא מעטות, עם נישואי. אך תמיד תמיד אהיה בוגר הישיבה בה למדתי. סבא שלך כבר לא לומד בישיבת פוניבז' 37 שנה וסבך השני עזב את ישיבת 'כפר חסידים' לפני מספר שנים דומה, ובכל זאת אנחנו תמיד נישאר שם, בישיבה. עשרות שנות לימוד בכולל, בהרבצת תורה לתלמידים, לא יעמעמו לאף אחד את הגעגועים לישיבה, את הרמי"ם והמשגיחים, השיעורים, החברותות, הסדרים, השיחות, סדר המוסר, השבתות, החברותות של 'בין הסדרים', החברים, ואפילו את ההווי הישיבתי המאוחד והמלכד. וכן, אפילו את החדר וחדר האוכל של הישיבה לא שוכחים לעולם...

מה מושך יהודים בני שבעים או שישים להתרפק בערגה על שנות לימודם בישיבה? הרי הם למדו בישיבה 5-6 שנים בלבד, מי פחות ומי יותר. הם עברו מאז כברת דרך ארוכה, בת עשרות שנים. הם למדו מאז עשרות שנים בכולל, מסרו שיעורים, חיברו ספרים, גידלו משפחות, ניהלו עולם ומלואו, ובכל זאת- הישיבה מהווה תמיד מקור כח והשראה. מה יש בה, בישיבה?

ישיבה היא יסוד בית היוצר של היהודי. היא מקום בו מגדלים אנשים. בישיבה יושבים ולומדים, לומדים ולומדים. מקבלים שכל של תורה, זוכים לקרבת אלוקים, ללא דאגות פרנסה ועול בית וילדים. ישיבה היא גם מלשון 'ישוב הדעת'. בישיבה מיישבים את הלב והדעת, מעצבים  את העולם הרוחני הפרטי שלנו. כאן בונים את הבסיס לכל ההמשך. כאן בונים את ההווה וגם את העתיד, של בן הישיבה עצמו וגם של ביתו וילדיו. וכששותלים עץ, צריך ליישר אותו, לקבוע את צורת עמידתו, פיתוליו ואורחותיו, כי כיצד שנקבע את צורת עמידתו, כך יעמוד הוא לעד.

כשקיבלת עליך עול מצוות קיבלת מתנות ספרים. רבים רשמו לך בהקדשה האישית ש'תצמח ותגדל לאילן רב פארות'. והנה, בני היקר, נוטע אתה היום את עץ החיים שלך, את אילנך, שיגדל בס"ד לאילן רב פארות.
לא, לא תמיד קל ללמוד תורה כל החיים, להקדיש את כל ימינו ללימוד תורה ללא הפוגה. הרבה עשו כן ולא עלתה בידם, כדברי הגמרא בברכות (לה, ב). אך הנה אתה, בני מחמדי, נכנס כעת לישיבה מתוך מטרה נחושה, ללמוד עד סוף החיים, עד זיבולא בתרייתא. 

חז"ל נתנו לנו סימנים לדור עקבתא דמשיחא, בו חכמת סופרים תסרח והיוקר יאמיר. הממשלה הנוכחית מנסה בכל דרך אפשרית להצר את צעדי הלומדים. הישיבות הקדושות, כוללי אברכים ומוסדות תורה רבים נמצאים במצוקה כלכלית קשה. אפילו צעירים בגילך יודעים שלא קל לכלכל משפחה ברוכת ילדים במילגת הכולל הזעומה. אך הנה, אתה רוצה ללמוד תורה כל החיים. הנה רוצה אתה, בכל נפשך ולבבך, רק דבר אחד, "שבתי בבית ד' כל ימי חיי". ללמוד בישיבה ובכולל כמו אבא, כמו סבא. להסתפק במועט, לכלכל משפחה בצימצום ובפשטות, ללא מותרות מיותרות. להביט מסביב ולראות אחרים שקועים במנעמי העולם- הזה, חיים ביתר נוחות את הרגע, ולהרגיש ששום דבר מזה לא שווה למול דף גמרא משכר, רשב"א ו'קצות', עוד מסכת ועוד מסכת, עוד סימן בטור-שולחן ערוך. עוד תורה ועוד תורה! 

אתמול כרכנו את מסכת 'בבא מציעא' עם כל המפרשים, שלך ושל אחיך. הכנת את הקלסר והדפדפת, בה תכתוב בס"ד את שיעורי הר"מ, ואולי, אם ירצה ד', גם את הערותיך והארותיך האישיים. צרפתי לך גם פנקס קטן, והצעתי לך לרשום בו 'קבלות' אישיות, פרטיות, כאלו שיהיו רק שלך, לבניין עולמך הפרטי. לא לכל אחד מתאים לכתוב 'פנקס קבלות' שכזה. אך אתה ניחונת בכשרון כתיבה ואתה כותב ומסכם, מסדר לעצמך דרך הכתב את הסוגיות. אם כן, כדאי לך, יקירי, לחשב ולחשבן גם את בניינך הרוחני דרך עט ופנקס.

שנותיך בישיבה הקטנה נועדו לקליטת והפנמת שיעורי מוריך ורבותיך. אלו השנים בהם תלמד כיצד להכין וללמוד לבדך דף גמרא, לדעת לקרוא טוב רש"י ולהבין כל 'כלומר' ברש"י, להבין מדוע רש"י נטה מפירוש התוספות ומדוע תוספות פירשו אחרת מרש"י. לרדת לעומק ה'ואם תאמר' ולהבין מדוע 'ואם תאמר' בתוספות אינו כמו 'תימה' של תוספות. לרכוש ידיעות בסיסיות בבנין התורה שבעל פה שלך ולהבין כיצד בונים סוגיה, ממסד עד טפחות. מה שואלים ומה לא, כיצד לומדים ראשונים, איך מדקדקים ובמה מדייקים. איזה ספרים חשובים למרכז הסוגיה, מה נחשבת קושיה ומהו תירוץ טוב. בישיבה הקטנה תקנה קנין נצח בחלקים מ'נשים -נזיקין', חלק מ'מועד' ורכוש רוחני רב בלמדנות, העמקה, ידיעה והבנה. 

בישיבה הקטנה, אהובי בן ה-13, תלמד על צורתו של היהודי ועל מעלתו ואורחו של בן תורה. תבין אמונה ובטחון, תפילה, השתוקקות  לתשובה, יראה ומידות טובות ותרומיות. תכיר את ספרי המוסר והיראה וכשנשוחח עוד עשרים- שלושים שנה ותגיד בעל פה, כמעט מבלי משים, יסודות ומהלכים בסוגיות הש"ס מראשונים ומאחרונים, קטעי 'מסילת ישרים', 'שערי תשובה' או את דברי הרמב"ן הנודעים בפרשת בא, תזכור ששמעת אותם לראשונה כעת, בישיבה-קטנה. 

---- היום אתה, בני מחמדי, הולך לישיבה, ואין לך מושג, קמצוץ של מושג, עד כמה מקנא אני בך קנאה עזה.
ברוך הבא, בני. עם הצטרפותך אל הישיבה הקד', היכלו הענוג של הקב"ה, נותן התורה!!!
   
 
 
 

שיחה עם רבי שמחה הכהן קוק שליט"א לכבוד סיום הש"ס

שיחה עם רבי שמחה הכהן קוק שליט"א לכבוד סיום הש"ס

מקור: עיתון משפחה, 2011


שאלה: אנחנו עומדים ערב פתיחת מחזור הש"ס. כיצד ניתן לדבר על לב האדם השוקל להצטרף למחזור הלימוד, שיעשה כך?

תשובה: דע לך: כל מי שמתחיל את הש"ס במחזור הנוכחי, יש לו הבטחה מהקב"ה שהוא יזכה לסיים את השבע שנים הבאות. הוא מחיל על עצמו ברכה, שהוא יזכה לחיות את השבע וחצי שנים הבאות בבריאות, כדי שהוא יוכל ללמוד בנחת ובשלווה.

צריך לדעת: הדבר היחיד שמחבר בין עם ישראל, הקב"ה, והתורה הקדושה - זה רק לימוד התורה. המפעל האדיר הזה של רבי מאיר שפירא מלובלין הוא האיחוד הכי גדול שיכול להיות. אין משהו גדול ונעלה יותר מזה.

שאלה: איך ניתן להסביר את ההצלחה הבלתי נתפסת של הדף היומי?

תשובה: מספרים שכשעלה הרעיון בלבו של רבי מאיר שפירא, הוא הלך לחפץ חיים לבקש ממנו שיציע את זה בוועידה המרכזית של אגודת ישראל. החפץ חיים ראה באיזו התלהבות ניחן ר' מאיר, ואמר לו - על אף גילו הצעיר - שמוטב יהיה שהוא עצמו יציע את זה בפני חברי הוועידה. החפץ חיים לא הסתפק בזה, וביקש מר' מאיר שייכנס אחרי כל הרבנים לוועידה.

כל הרבנים וגדולי ישראל ישבו על מקומותיהם, ואז סימן החפץ חיים לר' מאיר להיכנס לאולם. ר' מאיר נכנס בצעדים מדודים, והחפץ חיים חיכה שכולם יבחינו בו, ואז נעמד על מקומו. בעקבותיו נעמד גם האדמו"ר מגור, ואחריו כל גדולי ישראל. כל האלפים שהשתתפו באותה ועידה הסתקרנו: מי הוא אותו רב צעיר - שהיה באותם ימים בן 34 - שכל גדולי ישראל קמים לכבודו. ואז, הציג אותו החפץ חיים וביקש ממנו להציע את ההצעה. ר' מאיר הציע את הרעיון בפני קהל האלפים, והרעיון זכה לתשואות נלהבות.

היום הראשון שבו היה אמור להיפתח המחזור הראשון היה ראש השנה. האדמו"ר מגור שהה באותם ימים בוורשא, וביקש מגבאו לצאת לרחוב ולבדוק אם הרעיון של ר' מאיר נתפס. הגבאי יצא לרחוב, וחזר כעבור דקות ספורות: 'רב'ה', הוא אמר, 'כל הציבור בעיר ניצל את הדקות הספורות בין מוסף למנחה ללימוד הדף. אי אפשר להשיג אפילו מסכת ברכות אחת בכל העיר'.

אמר האדמו"ר מגור: 'אם יש כזו הצלחה, סימן שזה התקקבל על ידי כלל ישראל ועל ידי הקב"ה. רעיון שהתקבל על ידי כלל ישראל, לא יישכח לעולמים'.

 מאז, ברוך השם, אנחנו רואים את הפריחה האדירה של השיעורים, את התנופה הבלתי נתפסת, והכל בזכות רעיון של יהודי אחד עם הרבה התלהבות והמון מסירות נפש.

שאלה: הרב בעצמו זוכה לסיים את הש"ס במשך כמה מחזורים. מה סוד ההצלחה?

תשובה: את השיעור שלנו ברחובות התחלתי עם שלושה תלמידים, היום ב"ה יש למעלה משני מניינים. אנחנו לומדים בשעה לא קלה: משבע וחצי בבוקר ועד תשע. מגיעים מדענים ממכון ויצמן, בעל'בתים ואברכים. כולם יושבים ביחד. השבוע, נסיים את הש"ס בפעם החמישית, אחרי 35 שנה שבהן אני מוסר את השיעור. אני רואה על עצמי ורואה על השומעים שיום שלא לומדים דף היומי - הוא לא יום. אין חיות ביום כזה. את כל החיות שלנו אנחנו שואבים מהדף היומי. לפני שקם הרעיון של הדף היומי היו הרבה יהודים שהיה יוצא להם ללמוד רק פעם בשבוע, אבל היום, כשלומדים הדף היומי, לא רוצים להפסיד. אני רואה בחוש: מי שמתחיל - לא יכול להפסיק. זה כרטיס לכיוון אחד.

יתרה מזו, אני רוצה לומר: אבא שהולך לשיעור של דף היומי, כל הבית שלו משתנה. אנשים שהולכים לשיעור דף היומי, זוכים לדורות שלמים של קובעי עתים לתורה. העובדה שאתה הולך לשיעור לא משפיעה רק עליך אלא ממש לדורי דורות. זו ההשקעה הכי משתלמת שאני מכיר.

שאלו פעם את רבי מאיר שפירא מלובלין: מה עושה בן אדם שקיבל על עצמו לימוד הדף היומי במקרים שבהם יש רק עמוד אחד, כמו בסוף מסכת וכדומה. הרי לכאורה הוא התחייב ללמוד דף, ובדף יש שני עמודים. והרי הגמרא אומרת שאם בן אדם אמר שהוא ישכים וישנה פרק זה - נדר נדר גדול. גם כאן לכאורה נדר נדר לפיו הוא ילמד בכל יום שני עמודים.

ענה ר' מאיר שתי תשובות:

הראשונה - כל מי שקיבל על עצמו ללמוד דף היומי קיבל על עצמו לנהוג כפי שסידרו זאת הוגי הרעיון. ואנחנו, הוסיף ר' מאיר, שקבענו את לימוד הדף היומי, ראינו שיש כמה מסכתות שבהן יש רק עמוד אחד, והחלטנו שזה יהיה הלימוד היומי, וככה הוא לא עובר על הנדר.

שנית - להלכה נפסק שבספר תורה צריכות להיות בין 48 ל-60 שורות בעמוד. אבל כתוב שאם בשורות הללו הוא מסיים את כל התורה כולה, אפשר להסתפק בפחות, כי זה הסיום של התורה. גם כאן, אמר רבי מאיר, ברגע שהוא סיים את העמוד ואין עצמוד הבא, הוא סיים את הלימוד של אותו יום.

ועוד וורט קצר בשם מחולל המהפכה המופלאה הזו: נשאל רבי מאיר מלובלין מה הדין ביהודי שסיים מסכת והוא רוצה 'לשמור' את הסיום למועד חגיגי, או לחילופין ביהודי שסיים ש"ס והוא רוצה 'לשמור' את זה לחתונה של נכד שלו כדי לשמח את ההמונים, האם מותר לו?

ענה רבי מאיר: ודאי שכן, וראיה לדבר: מחנוכת המשכן. 'בני ישראל סיימו לבנות את המשכן בחנוכה וחנכו אותו רק בא' בניסן, יום שהתעטר בעשר עטרות. גם בסיום מסכת ועל אחת כמה וכמה בסיום הש"ס, מותר לדחות ליום שמח יותר כדי לשמח את ההמונים.

נסיים באיחולי מזל טוב לכל עם ישראל. נברך את המסיימים ונאחל לכולם שיצטרפו למפעל הגדול הזה, וייעשו כולם לב אחד לעובדך.

דבר החסידות – סיום והתחלת הרמב"ם

דבר החסידות – סיום והתחלת הרמב"ם

 

הרמב"ם – תרופה להכל

 

מספרים, שפעם ביקש אחד החסידים ברכה מהרבי מליובאוויטש, שיוכל להחזיר את כל חובותיו.

-        ענה לו הרבי: "האם השלים כל חובותיו ברמב"ם?" [כלומר, כשהחסיר בלימוד היומי ברמב"ם – האם השלים את כל ה'חורים'?]

 (ע"פ 'התקשרות' גליון תלח ועוד, מפי השמועה)

 

~~~

לרגל סיום הרמב"ם והתחלת מחזור הארבעים (או הארבעה-עשר במסלול פרק אחד) בימים אלה*, בחרנו להביא נקודה מ"הדרן" שאמר הרבי על הרמב"ם בהתחלת מחזור השלישי, בקשר לפסוק בו פותח הרמב"ם את ספרו – מתהילים קי"ט.

*) ובפרטיות: בכ"ב תמוז, מתחילים ללמוד ספר המדע (במסלול ג' פרקים) ומצוה ראשונה (בספר המצוות), ובראש חודש מנחם אב – ספר המדע (במסלול פ"א).

 

מדוע "אז לא אבוש"?

הרמב"ם פותח את הקדמת ספרו 'היד החזקה' בפסוק "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך" (תהילים קיט, ו).

והקשר בפשטות הוא: כי בספר הרמב"ם מבוארים כל תרי"ג המצוות, ולכן כאשר לומדים את הרמב"ם – מתקיים הפסוק "אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך".

אבל עדיין צריך להבין:

א)   מדוע משתמשים כאן בלשון בושה דווקא ("לא אבוש"), לשון שאינה מצויה כל כך?

ב)   יש מקום נוסף שהרמב"ם משתמש בו בלשון בושה, והוא בעניין עדות שקר (הל' עדות פי"ז ה"ב(, וזה לשונו: "וכיצד מאיימין עליהם . . מודיעין אותם כח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא".

 

 

וגם כאן צריך להבין: הרי ישנם איסורים חמורים בהרבה מעדות שקר, כולל איסורי ארבע מיתות בית דין, ולא מצינו שיש להודיעם שתהיה להם בושת בעוה"ז ובעוה"ב – ומה הקשר המיוחד של עדות שקר דווקא (שהיא רק איסור 'לאו') עם עניין הבושת*?

 

ויש לומר:

ה'נזק' של בושה שונה בתוכנו מנזקים אחרים; בניגוד לנזק, צער, ריפוי ושבת (ב"ק ריש פ' החובל) שבהם יש חסרון לאדם בגופו או בממונו – הרי ב"בושת" לא חסר מאומה בגופו ובממונו, אבל לאידך זהו נזק 'נפשי', שהרי אדם בזוי מאבד כל תוכנו...

ובנוגע לעניינו:

בכל העבירות שבתורה יש נזק מסויים לנשמה, אבל בעדות שקר יש כאן משהו נפשי, שעד-השקר מאבד את כל עניינו ותוכנו.

והטעם: בני ישראל נקראים "אתם עדי" (ישעי' מט, ג) כלומר, יהודי, על ידי הנהגתו הטובה והישרה מעיד על ה'טוב' וה'יושר' של הקב"ה כביכול [כדברי הגמ' (יומא פו, ב) "ואהבת את ה' אלקיך – שיהא שם שמים מתאהב על ידך . . מה הבריות אומרות עליו . . פלוני שלמד תורה ראו כמה נאים דרכיו כמה מתוקנים מעשיו . . עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר"] ולכן בזה שהוא נהיה עד שקר – נעשה היפך כל עניינו (של יהודי) שהוא עד של הקב"ה!

על פי זה מובן גם בקשר ל"אז לא אבוש בהביטי אל כל מצוותיך":

מתי נעשה "אתם עדי" בשלמות? בידיעת ההלכות של כל המצוות. כי מכיוון שהמצוות הם רצונו של הקב"ה, הרי כאשר רצונו של הקב"ה נמצא בידיעתו של היהודי (שהוא יודע את כל המצוות) – אז הוא מעיד בשלמות על הקב"ה!

ולכן מבטא הרמב"ם את המעלה של "לא אבוש" דווקא: כי כשם שבושה נאמרה מתי שיהודי נהיה היפך העדות של הקב"ה (עד שקר) כי הוא מאבד את כל תוכנו כנ"ל – כך גם בעניין המצוות, שגם אם יהודי יודע את כל ההלכות הנוהגים בזמן הזה, הרי אם אינו יודע את כל המצוות – עדיין יש לו גדר של בושה, כיון שחסר משהו בעיקר עניינו, העניין של "אתם עדי", ודווקא כאשר הוא לומד את ספר הרמב"ם, הנה "אז לא אבוש" ולמה? "בהביטי אל כל מצוותיך" – הוא יודע את הלכות כל המצוות.

 

שבת שלום וחודש טוב!

 

מבוסס על: הדרן על הרמב"ם, משיחת ש"פ ויקהל, מבה"ח אדר שני ה'תשמ"ו, סעיף טו (נדפס בלקוטי שיחות חלק כז עמ' 257-9. השיחה בלה"ק במקור). הרעיון לעיבוד – מהגה"ח הרב יעקב שוויכה, מגי"ש בישיבת תות"ל המרכזית כפר חב"ד ורב ביהכנ"ס אליהו הנביא בק. מלאכי.

 

______________

*)  ואמנם בנוגע לבושת בעוה"ז – יש ליישב ע"פ דברי הגמרא בסנהדרין כט, א "אמרינן להו סהדי שקרי אאוגרייהו זילי" [=עידי שקר מזולזלים על שוכריהם] ע"ש. אבל עדיין צריך להבין הבושת בעוה"ב.

עשות ספרים אין קץ

עשות ספרים אין קץ

הרב ש. ב. גנוט שליט"א

השבוע מציינים בישראל את "שבוע הספר העברי", ולהבדיל, גם את "שבוע הספר התורני". בעוד שרוב רוכשי 'הספרות העברית' מתמקדים ברכישת ספרי בישול, הרי שכל נער חרדי, החל מבר המצוה שלו ועוד קודם לכן, מתהדר בארון ספרים תורני פרטי, עמוס לעייפה בספרים, בהם יהגה במהלך השנים וירכוש לעצמו עוד ועוד ספרים כלבבו.

מפיצי הספרים בעלי השם, המבינים הגדולים בתחום ההפצה, אומרים שוב ושוב בשנים האחרונות כי שוק הספרים התורני רווי ואין כמעט סיכוי להדפיס ספר 'רב מכר'. לדבריהם, "חבל על עצי היערות, מהם מדפיסים ספרים, אותם מאכסנים לאחר מכן במחסנים שכוחים". מפיצי הספרים מספרים שבכל חודש ממוצע מדפיסים עמלי התורה כמאה ספרים חדשים (!!), שאינם מצליחים, ברובם הגדול, למכור ספרים רבים.

---אך האמת היא, תלמידי חכמים יקרים, עלינו לכתוב עוד ועוד ספרים!!

מפיצי הספרים צודקים, כאשר ההסתכלות שלהם ממוקדת אך ורק בהפצת ספרים. אך האמת היא שכדאי מאד להוציא ספרים, והרבה.

כאשר מחבר הספר רוצה להתעשר מספרו, לרכוש דירה לילדיו ממכירת הספרים, אכן לא כדאי ליטול את הסיכון הכרוך בכך, כאשר שוק הספרים כיום עמוס באלפי ספרים חדשים, ומי ערב שדוקא הספר שלנו, הוא זה שיימכר באלפי עותקים. אך כאשר מחבר ספר רוצה להדפיס ספר כדי להתרומם, לעשות "שטייגען" ולצמוח לממדים של תלמיד חכם ו"מחבר ספר", כדאי לו עד מאד לכתוב, לעיין, לחדש, לדון, להתעמק, לאסוף ולאגור ידע, לכתוב, למחוק, להגיה, לעבור שוב ושוב ולהדפיס ספר.

"כותב הספר תלה, כביכול, שלט על מפתחו והכריז: "מחבר ספר אני", ומטבע הדברים כל הנהגתו והלך רוחו אחרים המה", כתב מנהלה הרוחני של ישיבת 'קול תורה', הגה"צ רבי יצחק ירוחם בורודיאנסקי שליט"א, בהסכמתו לספר על הלכות קטנים, שיצא לאור לפני כעשרים שנה. ספר אינו רק מוצר שנועד לקהל הרחב, אלא גם, אולי בעיקר, לכותב עצמו, לעצם אישיותו, ללבבו וגם לבני ביתו. יהודי שישב, שחידש, שעמל והתיגע, שבירר נושא מורכב, ארוך או קצר, והעלה אותו על הכתב, הרי הוא אדם אחר, מרומם יותר, נעלה יותר. אולי רבים אחרים גם יכולים לכתוב כמותו גם כן, אך בפועל הוא זה שעמל, ובירר, והתייגע, וכתב, והדפיס. הוא, הוא עצמו, רכש לעצמו קנין נצח של חיבור מושלם. אשריו ואשרי חלקו!

אחד מגדולי גאוני דורינו, זצ"ל, אמר לי פעם, בהומור עצמי עגום ומחוייך כאחד, שאת ספרו החדש הוא הדפיס ב-300 עותקים, "כדי שאם ישאלו אותי כמה עותקים נשארו לי, אענה: "רק שלש מאות"...

והנה אותו גאון וגדול בתורה זצ"ל לא חדל מלהוציא עוד ועוד ספרים, למרות המכירות הלא- גבוהות. ועולם התורה התעשר בספריו המופלאים, ספרי איכות למדניים, עמוקים ומיוחדים בעומק הסוגיות. וגם הוא עצמו, כך העיד הוא בפני, צמח והתגדל בבנין ה'שטייגען' שלו, גם דרך ספריו.


ובכל זאת, חוסר התעניינות הציבור לחיבור שנכתב והודפס בעמל ויזע, ובהרבה דמים-תרתי משמע, יכול להרפות את ידיו של מחבר הספר ולמנוע ממנו להמשיך הלאה. אך לא, על מחבר הספר לדעת מראש שמפיצי הספרים צודקים. שוק הספרים רווי וקשה כיום למכור ספר, גם אם הוא ספר איכותי ומצויין, שלפני 20-30 שנה היה נמכר פי כמה וכמה. הדירות קטנות ואין כבר מקומות בארונות הספרים. ישנם אלפי "מחברים" אחרים, טובים יותר וטובים פחות, וקשה 'לבוא בטענה' לציבור הרחב, שאינו מצליח לעמוד בקצב, למרות שהחיבור שלך באמת איכותי ומיוחד.

--- ובכל זאת, אין מצוה שאדם ידפיס כמויות אדירות של ספרים ויישאר איתם, כדי לחלקם כמתנות בר מצוה. לכן כדאי לרוב מחברי הספרים להדפיס מראש רק כמה מאות עותקים, ולשלוח את הדיסק של הספר ל"אוצר החכמה", ל"היברו בוקס" וליתר מאגרי הספרים התורניים. ב"יתד השבוע" פורסמה לפני שבועיים כתבה על מכשיר כיס שהגה יהודי מרכסים, בו אוכסנו עד כה אלפי ספרי קודש. בבתי כנסיות רבים בארץ ובחו"ל ובעמדות של 'קול הלשון' ועוד ארגוני הפצת תורה, מעמידים לרשות הלומדים עמדות ממוחשבות של מאגרי ספרים, וכל מחבר ספר יכול להעביר את ספרו ולהכניסו למאגר, לתועלתם העצומה של רבבות לומדים.

גם אם המחבר החשוב מכר לעת עתה רק  שלש מאות ספרים מספרו החדש, בכל זאת יקראו וילמדו בספרו, מכאן ועד עולם, אלפי אלפי לומדים, כשתוכנות החיפוש המצוינות של מאגרי המידע התורניים הממוחשבים יפנו אותם, באופן אוטומטי, אל ספרו. אם יהודי בנתניה מחפש ב'תוכנת החיפוש' את המילים "מיגו להוציא", "חזי לאצטרופי" או "קנין חליפין", ואתה, המחבר הנכבד, כתבת על כך בספרך, הרי שמיד יזהה המאגר את ה"שטיקל-תורה" שלך ויגיש לפני המעיין הנתנייתי את חידושך. בעוד שבוע יחפש ר"מ מניו יורק ב"היברו בוקס" את הנושא "לולב צריך אגד" והוא יעלעל בספריה הממוחשבת, והנה הוא כבר צולל במעמקי דפי גליונותיך, מפלפל ומתווכח, מתלהב ומתעורר לחיים. ואתה, שנמצא כעת עם ילדיך הקטנים בגינה, כלל אינך יודע שברגע זה סייעת לתלמיד חכם או ליהודי שלומד תורה, להתעלות בזכותך בתורה הקדושה.

אז תכתוב, תכתוב ידידי היקר. תחדש, תברר נושא, בסוגיות הש"ס או בהלכה, בשו"ת או באגדה, בדרוש או בליקוט טוב על פרשיות התורה הקדושה. תתעלה, תהיה "מחבר ספר", ותמשיך הלאה והלאה. ואם וכאשר לא הצלחת להפיץ אלפי ספרים מספרך, אל יפול רוחך ואל תצטער מכך שמכרת בפועל רק 200-300 ספרים, כי בעוד שנה, כשיפגוש אותך יהודי באוטובוס ויספר לך שהוא למד את כל הספר שלך, מתחילה ועד סוף, וכעת הבן שלו לומד בספרך, אז תתרגש באמת ותחוש שכל המאמץ, גם המאמץ הטכני הנלווה להוצאת הספר, היה כדאי ...

 

על תורה, עבודה, צבא והשתמטות

על תורה, עבודה, צבא והשתמטות

בימים בהם נערך פולמוס רחב על מעמדם של בני התורה, רציתי לומר בעזרת ה' כמה מילים שאולי יחדדו כמה נקודות.

ראשית כל, הבה נסתכל במבט כללי יותר על האנושות כולה. ברור לכולנו שעם שיש בו הרבה אנשים שמשקיעים ולומדים ומפתחים את אוצרות הרוח של אותו עם, הציבור כולו מרוויח מכך, כי החברה כולה הופכת להיות גבוהה יותר, מעודנת יותר ורוחנית יותר. ודבר זה נכון לכל עם ועם, ובכל רחבי העולם.

וכעת, הבה נתמקד בעם היהודי. לעם היהודי יש אחריות גבוהה הרבה יותר. כצאצאי אברהם, יצחק ויעקב, כעם שקיבלו תורה מה', התפקיד שלנו הוא להיות "ממלכת כהנים וגוי קדוש". כלומר, להיות הכהנים של האנושות כולה, אלו שמביאים את דבר ה' לאנושות, אלו שמראים לאנושות דוגמא אישית של עם רוחני, קדוש, מתנהג בדרך ישרה והוגה בתורת הא-ל. כאשר אנו פועלים על פי כללים אלו, העולם כולו שמח בנו ומכבד אותנו. וכאשר חלילה יש זיופים – הרדיפות מגיעות חלילה מיד בעקבותיהם, וההיסטוריה מראה זו שוב ושוב.

וכאשר רואים את הדברים כך, מבינים עד כמה רבה חשיבותו של לימוד התורה, גם עבור הרמה הרוחנית של העם, וגם יש בכך משום מילוי חובותינו כלפי האנושות כולה, להיות דוגמא לאנושות כולה. שכן תפקידנו הוא לשבת ולעמול בתורה. הבורא מצפה לעמל שלנו, להשקעה שלנו בלימוד.  אין הוא מצפה רק ללימוד התורה של "העשירון העליון" של הלומדים, אלא מצפה הוא לעמלו של כל אחד ואחד מאיתנו, זהו חלקנו, זהו תפקידנו, וזו הדרך שבה היהודי הולך ומתעלה ודבק בבורא העולם: דרך התורה והמצוות. ואם חלילה אנו משתמטים מאתגרים אלו ונמנעים מללמוד תורה כראוי? אזי כל האנושות כולה מפסידה מכך, שכן התורה היא מנת חלקנו והיא התפקיד שלנו בעולם. וכך כתוב במסכת אבות (פרק ו'): "אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר סיני ומכרזת ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה, שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף.... " 

למה הדבר דומה? לעשיר גדול שחילק את שדותיו בין בניו. כל בן קיבל שדה, וכל בן אחראי על השדה שלו. בן שיחליט במקום לחרוש את שדהו ללכת לעבוד בשדה אחר, הרי הוא משתמט ממילוי תפקידו. וכך גם כאן, החלק שלנו, השדה שלנו, בעולמו של הקדוש ברוך הוא, הוא קודם כל לימוד התורה, וישומה בחיי המעשה. ואם במקום ללמוד תורה אנו חלילה פונים לתחומים אחרים מעבר לנדרש, אין בכך אלא סוג של השתמטות, וחבל.

עד כאן באופן כללי. ואיך כל זה קשור לגיוס חרדים לצבא?
קודם כל, כמובן, כל עם זקוק לצבא. אבל גודל הצבא שנדרש הוא פונקציה של גורמים שונים, והכי חשוב, ככל שיש יותר עזרה משמים, אפשר לנצח גם עם צבא יותר קטן. ולכן, כמו שהצבא עצמו משקיע הוא עצמו גם באפיקים שאינם צבאיים-פיזיים, כגון אגף אסטרטגי, אגף מנהלתי, אגף מחשבים מפותח ביותר וכדומה, כך ההשקעה של החברה היהודית במשאבים הרוחניים ובמילוי התורה עוזרת, קודם כל לכך שנחשב מדינה שתומכת בתורה – דבר שבודאי עוזר לנו בשדה הקרב האמיתי שלנו, הוא שדה הקרב הרוחני, שבו באמת מוכרעות כל המלחמות.

שנית, אותם לומדי תורה, המקום שלהם הוא בתורה. ידוע לנו שיש ענין של "יתרון יחסי". אדם שיש לו כשרונות בתחום מסוים, והולך ועוסק בתחום אחר, הרי הוא מפסיד. אפילו אפשר לקרוא לו סוג של משתמט. 

לדוגמא, מנהל של מפעל גדול לליטוש יהלומים, שיחליט לעזוב את תפקידו וללכת לעבוד כמלטש יהלומים מן השורה – המפעל כולו יפסיד מכך, גם בגלל שאין מי שיקבל את ההחלטות הניהוליות במפעל, וגם מהסיבה שהמנהל אינו בקיא בליטוש יהלומים, ולכן ההפסד כפול ומכופל. וגם לו היה המנהל בקיא בליטוש יהלומים, הרי התועלת ממנו כאשר הוא עוסק בתפקידו כמנהל, גדולה פי כמה מהתועלת שלו כמלטש. ואם הוא בוחר לעבוד כמלטש יהלומים במקום לעבוד כמנהל, הרי יש בכך סוג של השתמטות ממילוי תפקידו האמיתי.

באותו אופן, אם  ניקח אדם שראשו שקוע בתורה הקדושה, נוציא אותו חלילה מלימודו, ונשלח אותו לשדה הקרב, גם לימוד התורה, ובעקבות זאת כל עוצמתנו הרוחנית, עלולים חלילה להפגע, ומצד שני, בשדה הקרב אותו אדם שראשו בתורה אינו יכול באמת להועיל! קחו לדוגמא סיפורים אין ספור של גדולי ישראל שהיו שקועים בתורה ולא הרגישו בכלל שנשפך עליהם כוס תה או שיושב עליהם חתול ועוד כהנה וכהנה סיפורים על גדולי ישראל מהדור שלנו: 
האם הם מתאימים לשדה הקרב? לא. 
האם משתלם לחברה לשלוח אותם לשדה הקרב חלילה? לא. 
ואדם שראשו בתורה ונשלח אל שדה הקרב, הרי הוא מפסיד בזמן זה שעות יקרות מפז של לימוד, ומצד שני הצבא לא באמת מרוויח ממנו, כי תפקידו להיות לומד תורה ולא להיות לוחם בקרבות.

ואז מגיעה שאלת השאלות שנשאלת שוב ושוב: ומה יקרה אם יהיה פה רוב חרדי? מי יתגיס? מי ילחם אז? ומי יצא לעבודה? 
ועוד שאלה שראוי לתת עליה את הדעת: ומדוע יש כאלו שאינם לומדים תורה ובכל זאת אינם מתגיסים לצבא? 

דומני לעניות דעתי שהתשובה לשתי שאלות אלו היא אחת.
נכון. אלו שלומדים תורה, מקומם בתורה ואל לנו להטרידם בענינים שאינם מתפקידם. ולעומת זאת יש אנשים אחרים שכן מתאימים לעבודת הצבא. וגם אם כל הציבור יהיה שומר תורה ומצוות, עדין יהיה בו פלח שכן יתאים לעבודת הצבא, ואותו פלח אולי אפילו יבחר להיות בצבא קבע. 
ואולי, במצב כזה, אמנם יהיה הצבא מבוסס על צבא קבע של אנשים שבחרו בכך וזה מקצועם. שהרי, במצב של ציבור שכולו שומר תורה ומצוות, בעזרת ה' בקרוב, מאוד יתכן ונזדקק בעזרת ה' לצבא הרבה יותר קטן, בעקבות המהפך הרוחני והשפעתו על היחסים הבינלאומיים אם יתר המדינות. ואותו צבא, מאוד יכול להיות שיהיה מבוסס על אנשי קבע שנועדו לכך ומתאימים לכך בטבעם ובאופיים. 

ואמנם, בעולם כזה שבו הציבור כולו, או רובו המכריע, נאמן לתורה ומצוות, הרי גם הצבא נאמן לתורה ולמצוות. ובצבא כזה, שאין בו שירת נשים, ואין בו חילולי שבת שלא במצב של פיקוח נפש, ואין בו אוכל לא כשר, וכל הטבחים שלו מכירים את הלכות הכשרות ונאמנים להם, ואין מצב שבו מסבירים לחייל שכדי להתקדם לתפקיד בכיר הוא מוכרח לעבור ל"כיפה שקופה", לצבא כזה, בודאי כל אלו שאינם יושבים ולומדים תורה, היו שמחים להתגייס. 

אך בינתיים, כל עוד לא זה המצב, יש כאלו שבוחרים להתגייס, ולהאבק לשמור על אמונתם ואורח חייהם בתוך מסגרת שאינה אידיאלית, וחלקם מצליחים יותר וחלקם מצליחים פחות, ויש מצד שני אנשים שבוחרים לא להכניס את עצמם לנסיונות אלו, ואי אפשר להאשים אותם, ובודאי שאי אפשר לקרוא להם "משתמטים".
התפקיד שלנו כעם ישראל הוא להיות אור לגויים. כל מי שנאמן לתורה ולמצוות, הרי הוא עושה את תפקידו ואינו משתמט. כל מי שמשקיע את ראשו ורובו בתורה, הרי הוא עושה את תפקידו, משרת את עמו ואת ארצו ואת העולם כולו, ואינו משתמט. ועל החברה כולה לכבד זאת להכיר ולהוקיר את אותם לומדי תורה ומכבדיה, ולשאוף לדבוק בהם ולסייע להם בכל מה שיידרש.

אי השלמות ויכולת ההבדלה

מאמר של ד"ר בועז צבאן. פורסם במדור תורה ומדע, בדף השבועי של אוניברסיטת בר אילן , פרשת במדבר, ב-1997

משפט אי השלמות של קורט גידל (1931) מלמדנו, שאין מערכת לוגית "מעשית" שלמה . ופירושו של דבר הוא שקיימת בהכרח שאלה מסויימת שלא ניתן לענות עליה מתוך ה"ידע" של המערכת, בעזרת היסקים טריויאליים - לוגיים .
 
מהי מערכת לוגית? הדוגמא הראשונה היא המחשב: המחשב מקבל מידע (=קלט) וכללים כיצד לטפל בנתונים(=עיבוד) ומפיק פלט (=מסקנות). דוגמא נוספת היא תורת המתמטיקה הבנויה על אקסיומות , כשבעזרת כללי הוכחה מסויימים אנו מקבלים משפטים. אך הדוגמא המעניינת מכולן היא המוח. אף המוח קולט נתונים, מעבדם על פי כללים מסויימים, ומגיע למסקנות. וכך גם במערכת ההוכחה: ה"נתונים" נקראים אקסיומות, כללי עיבוד המידע נקראים כללי הוכחה , וה"מסקנה" נקראת משפט .
 
לפי משפט גידל,  לכל מחשב - תהא מהירותו אשר תהא , ויהא קיבול הזכרון שלו גדול ככל שיהיה - תימצא שאלה מסוג "כן/לא" שאותו מחשב לא יוכל לענות עליה. ואף אם "נסייע" לאותו מחשב על ידי זה ש"נגלה" לו את התשובה הנכונה, הרי תימצא שאלה אחרת שאותו מחשב לא יוכל לענות עליה. והוא הדין לגבי המוח האנושי .
 
מכאן ש"אי השלמות" תוגדר כחוסר היכולת של המערכת הלוגית לענות על כל השאלות באופן מוחלט, כלומר להבדיל מבלי לטעות, בין ה"נכון" ל"שאינו נכון". במקרים אלו הדרך היחידה להשגת התשובה הנכונה היא להיעזר בגורם שהוא מחוץ למערכת , אשר לו ידועה התשובה הנכונה .
 
ועל כך אנו מבקשים בנוסח התפילה שתוקן למוצאי שבת: "אתה חוננתנו ה` אלקינו מדע והשכל, אתה אמרת להבדיל בין קודש לחול, ובין אור לחושך, ובין ישראל לעמים, ובין יום השביעי לששת ימי המעשה" וכו`, וחותמים: וחננו מאתך חכמה, בינה, ודעת, ברוך אתה ה` חונן הדעת". (נוסח סידורי עדות המזרח; הנוסחיםהאחרים אינם שונים מהותית ).
 
מדוע נקבעה ברכת ההבדלה דוקא בברכת "חונן הדעת "? על כך משיבי רב יוסף: (בבבלי, ברכות ל"ג ע"א) "מתוך שהיא חכמה - קבעוה בברכת חכמה ".
 
חכמה זו היא חכמת ההבדלה, הניתנת לנו במתן תורה על ידי הקב"ה .
 
על חכמה זו ראוי לומר "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים " (דברים ד,ו) - ובחכמת הבדלה זו אנו נבדלים מן העמים

פרופסור אנטוני פלו מודה: יש בורא לעולם

לאחר שקרא ספר של פיזיקאי שומר מצוות הגיע גדול הפילוסופים האתיאיסטים למסקנה: יש בורא לעולם 

מתוך שופר
http://www.shofar.net/site/ARDetile.asp?id=7296

המהפך הכה בהלם את אלפי תלמידיו ומכריו של פרופסור אנטוני פלוּ . 

במשך חמישים שנה הוא נחשב לאחד הפילוסופים האתיאיסטים המפורסמים ביותר בעולם. ``בכל פעם שדיברו על אתיאיזם היה שמו של פלו עולה מיד על הפרק``, סיפר אחד מתלמידיו . 

אבל במכתב ששיגר לגיליון אוגוסט-ספטמבר של כתב העת הבריטי Philosophy Now magazine```` (`מגזין פילוסופיה עכשיו`), קובע הפילוסוף הבריטי: ``לאור התגליות החדשות בתחום חקר החיים נעשה מסובך מדי לדמיין את האפשרות שמערכות החיים התהוו מעליהם. מאחורי הבריאה קיימת סוג כלשהוא של תבונה מתכננת``. 

הידיעה הכתה בהלם את מעריצי פלו, בפרט לאור העובדה שרק לפני 3 שנים פרסם הפילוסוף האתאיסט מאמרארוך בו גינה במילים חריפות את האמונה הדתית . 

מאז פרסם את מאמרו הראשון נגד הדת בשנת 1950 נחשב פלו אחד מדובריה הרהוטים והמבוקשים ביותר של התנועה האתיאיסטית בבריטניה ובעולם כולו. הוא לימד באוניברסיטאות אוקספורד, קיל, ורידינג, הרצהבקמפוסים רבים בארה``ב ובקנדה, חיבר עשרות ספרים ומאמרים ונטל חלק באינספור הרצאות ועימותים פומביים בנושא האמונה הדתית. ספרו החשוב ביותר, ``הנחת היסוד האתאיסטית ``, התפרסם בשנת 1984 ובו טען כי נטל ההוכחה לקיומו של אלוקים מוטל על כתפי המאמינים .

אבל ספק אם בעתיד ימשיכו ארגונים אתיאיסטים להזמין אותו לנאום בפניהם. הסיבה: בשבוע שעבר הודיע הפילוסוף בן ה – 81 כי הוא משנה דעתו. כעת סבור פלו כי מציאותו של `בורא` הינה ``הכרח מדעי``, כלשונו . 

``אינטליגנציית-על הינה ההסבר הטוב היחיד למוצא החיים ולמורכבות הטבע``, אמר פלו בראיון טלפונילסוכנות הידיעות אי. פי. ``המחקר הביולוגי של הדנ``א גילה את המורכבות שלא תאמן הנחוצה לאפשר חיים, [מורכבות כזו] מצביעה על קיומו של כוח בעת תבונה וגם תכלית, אני מניח... רמת מורכבות כזו בהכרח מתפרשת אצלנו כביטוי לתבונה ``. 

לדבריו מדובר בהכרה שהבשילה אצלו בהדרגה במהלך החודשים האחרונים בהשקפתו התחולל בעקבות קריאת ספר שחיבר הפיזיקאי היהודי ד``ר ג`ראלד שרודר. לאחריה החל פלו לעסוק בכתיבת ספרו החדש , הטוען הפעם בעד קיומו של האלוקים . 

בראיון לסוכנות הידיעות ``רויטרס`` אמר פלו כי הוא מודע לכך שהצעד האחרון שעשה עלול להרגיז לא מעט אנשים, ``ברם``, הוא אומר, ``כל חיי פעלתי לפי העיקרון הקובע: לך אחר הראיות, לא חשוב לאן שיובילואותך ``.

בשיחה ל``שופרניוז`` סיפר ד``ר שרודר כי כאשר קרא את הידיעה בתחילה סבר כי מדובר במתיחה. ``הספרים שחיברתי התקבלו יפה בציבור הרחב באירופה ובארה``ב , אבל לא ציפיתי שיחוללו מהפך כה דרמטי``. אבל בדיקה קצרה העלתה כי מדובר בסיפור רציני לחלוטין . 

``ה``סאנדי טיימס`` הבריטי הקדיש לנושא הזה כתבה ארוכה במהדורת יום ראשון שלו`` אומר שרודר, ``העובדה שאחד העיתונים הנחשבים ביותר בבריטניה מתיחס לנושא במהדורה הכי מבוקשת של העיתון מלמדת שמבחינתם מדובר בסיפור מסעיר ``. 

ואכן סיפור המהפך המפתיע בעמדתו של האתאיסט הוותיק חולל סערה בעולם האתאיסטי ועורר גלים גם בתקשורת העולמית, שהבליטה את העובדה כי המהפך המפתיע אירע בעקבות קריאת ספרו של שרודר ``פניו הנסתרות של הא-ל ``. 

בספר, שיצא לאור בשלב זה רק באנגלית, מתאר שרודר את המורכבות העצומה של עולם החי כפי שנחשףבמחקר החדיש. ``קל לטעון שהעולם התפתח באופן מקרי כאשר מדברים באופן כללי``, אומר שרודר, ``אבל כאשר בוחנים מקרוב דוגמאות פרטניות של תכנון בטבע, נקח למשל את תהליך ההתפתחות של עובר במעי אימו, העמדה הזאת נופלת ``.

שרודר סיפר כי הוזמן ליטול חלק בסימפוזיון משותף עם פלו שנערך בניו יורק ורק שם התוודע להד התקשורתי הרב שקיבל הצעד של הפילוסוף האנגלי . 

ד``ר ג`ראלד שרודר עצמו החל לשמור תורה ומצוות כפיזיקאי גרעיני ב – MIT ומאחוריו קריירה מדעית ססגונית שכללה פרסום עשרות מאמרים בנושאים מגוונים, החל מפיתוח נשק גרעיני, בדיקת הרכב סלעי הירח, חקר חלב האם האנושי ועד גילוי מסלול הנדידה של דגים באוקינוס. לאחר שעלה ארצו עבד במכון וייצמן ובמכון וולקני, וכיום הוא מקדיש את עיתותיו לחקר תחום המפגש שבין מדע לדת .

הוא מספר כי הוא מוזמן פעמים רבות בשנה להשתתף בועידות ובסימפוזיונים בנושאי דת ומדע הנערכים בכל קצווי תבל. ``מדובר בנושא שתפס תאוצה רבה בשנים האחרונות. יש המון סקרנות בעולם להכיר את עמדת היהדות בנושאים הללו ``. 

אַשְׁרֵי הָעָם

אַשְׁרֵי הָעָם

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

בזמן מלחמת העולם הראשונה התפזרה ישיבת סלוצק ומרן בעל 'אבי עזרי' זיע"א נשאר בחור בודד, מבלי שידע היכן הוריו. היתה לו מערכת בגדים בלויה אחת, אותה כיבס בעצמו ליד הנהר בכל ערב שבת. שנה שלמה אכל רבינו ממאכלים שהביאה לו אשה צדקנית, שריחמה עליו. הוא ישב לבדו בעזרת הנשים של בית הכנסת, שהתרוקן מבאיו, שברחו מאימת המלחמה, ולמד. היתה לו רק מסכת בבא בתרא אחת ורשב"א קרוע, וזהו.

ורבינו סיפר פעמים רבות: "זאת היתה השנה המאושרת ביותר בחיי. למדתי בה את מסכת בבא בתרא, עם הרשב"א, מאתיים פעם!!"....

******

היא תכננה את יום הנישואין העשירי שלהם במשך תקופה ארוכה. קנתה ספר המתאים בדיוק לבעלה, כתבה ברכה בחרוזים, הכינה עוגה טעימה ומפוארת, עשויה במספר שכבות ומעליה קצפת לבנה- ורודה ושלל דובדבנים. הבית קושט בכרזות עליזות ופרחי נייר, לצד עלון קיר מוצלח במיוחד עם תמונות מחייהם המשותפים, בתוספת כיתובים מחוייכים. הבעל שב מהכולל והרעיה פרשה מפה ססגונית, הושיבה אותו ליד השולחן ואצה רצה להגיש מאכלים משובחים, פרי ידיה. המנות הוגשו לבעל בזה אחר זה, האשה הדליקה את קלטת שירי חתונתם והיא המשיכה לרוץ ולהגיש, לדאוג שכל האירוע יהיה נפלא. אך הבעל הביט בה במבט משונה וניכר היה עליו שאינו נהנה מהחגיגה.

"מה קרה?  האוכל לא טעים? לכבות את המוזיקה? המתנה שקניתי לא מתאימה?"

הבעל צוחק. "האוכל טעים במיוחד, השיר שמתנגן ברקע- משובב נפש, והמתנה? מוצלחת מאד. אך חסר פה רק דבר אחד, את העיקר... אנא שבי בעצמך ליד השולחן, כדי לחגוג יחדיו את יום הנישואין"....

"חג מתן תורה", "מִשמֶר", "תיקון", עוגות גבינה, פרחים לקישוט הבית, אקדמות, "סדר קבלת התורה". עומס עשיה ופרטים, המון מידע המעורב בתחושות טובות. הכל יפה, חשוב ומצוין. אך אולי נעשה לעצמנו סדר במחשבות, לדעת מה קיבלנו במעמד הר סיני ומה אנו הולכים לקבל בקבלת התורה השנתית שלנו.

"תֹּאַר כַּלָּה מְאֹד נִתְעַלָּה. בְּקַבָּלַת יוֹם זֶה". בחג השבועות מחדש הקב"ה את קשר הנישואין שבין החתן והכלה, הוא יתברך ואנחנו, בניו אהוביו. הספרים הקדושים המשילו את חג השבועות לחג הנישואין שלנו עם אלוקינו אוהבנו. זהו הזמן בו אנו עומדים עימו תחת החופה. הזמן לשמוח יחדיו בשמחת הנישואין. זמן שמחה ואהבה שבין מקבלי ומחדשי הקשר הנפלא בינינו.

מה בדיוק טוב לנו? מה יש לנו, שאין לאנשים חכמים, בריאים, עשירים ומוקפי משפחה וחברים, כבוד ותהילה, שאינם מקיימים תורה ומצוות?

*******

אריסטו תהה כל ימיו בשאלת "מהו האושר". אריסטו, שנחשב גם בעיני חכמינו כגדול בעלי החכמה בעולם שמחוץ לעולם היהודי, סבר שלא ניתן להשיג את האושר. תילי תילים של כתבים וספרים עסקו בשאלה שהציב אריסטו, ללא תשובה ברורה.

--- כי אריסטו לא ראה יהודי בשעה 3:57 בליל שבועות...

הפילוסוף הצרפתי בְּלֶז פסקל, אחד מגדולי המתמטיקאים, הפיזיקאים והפילוסופים בעולם, כתב כך בספרו 'הגיגים': "מאחר שהטבע עושה אותנו תמיד אומללים בכל מצב, תשוקותינו מציירות לפנינו מצב של אושר, מתוך שהן מדביקות אל המצב שאנו שרויים בו את הנאותיו של מצב שאין אנו שרויים בו. אילו זכינו להנאות אלו, לא היינו על שום כך מאושרים, מפני שהיו מתעוררות בנו תשוקות אחרות התואמות מצב חדש זה"...

"מרגילים את האדם מילדותו לדאוג לכבודו, לרכושו, לידידיו וגם לרכושם ולכבודם של ידידיו. מעמיסים עליו עניינים, לימוד שפות ותרגילים, ונוטעים בליבו את האמונה שלא יוכל להיות מאושר אם לא יהיה מצב הדברים טוב בכל הנוגע לבריאותו, לכבודו, לנכסיו ולנכסי ידידיו, ושאם יחסר לו ולו אחד מאלה- אומלל יהיה. באורח זה מטילים עליו תפקידים ועיסוקים שמטריחים ומוגיעים אותו מהנץ החמה. הרי זו, תאמרו, דרך מוזרה לעשותו מאושר, וכי יש דרך בטוחה מזו לעשותו אומלל? יש דרך כזו! איך לעשות זאת? די לפטור אותו מכל אותן דאגות. או אז יראה את עצמו, יחשוב על מה שהינו, מאין בא ולאן הוא הולך. על כן שום העסקת דעת ושום הסחת דעת אינה מיותרת. משום כך, לאחר שהוכנו לאדם תילי תילים של עניינים, הנה אם יש לו שהות להפוגה, יועצים לו לנצל את הזמן הזה כדי לבדר את דעתו, לשחק, להיות תמיד עסוק עד למעלה ראש"..

מחקרים רבים עסקו בגורמים לאושר. בין הממצאים הבולטים: כסף מביא פחות אושר ממה שאנו חושבים. מעבר לרמת הכנסה מינימלית, עלייה בהכנסה הממוצעת כמעט אינה מעלה את רמת האושר. ההבדל בין רמות ההכנסה השונות הוא מזערי, משום שאנו מתרגלים במהירות לרמת ההכנסות החדשה, ואחר כך שואפים ליותר, במירוץ שאינו נפסק. מה שמשפיע על רמת האושר במידה מסוימת, היא רמת ההכנסה היחסית ביחס לאחרים בסביבת האדם. אך מעבר לגורמים חיצוניים, הדברים שחשובים הרבה יותר להשגת אושר קשורים לעולמו הפנימי של האדם וליכולתו להשיג שלווה פנימית ולהיות מרוצה מחייו.

בתוה"ק המילה 'אושר' נובעת מהמילה 'אישור', כשהאדם חש שיש אישור לפעולותיו ומעשיו, והוא נטול ספקות. לאה אמנו אמרה: "באושרי כי אישרוני בנות", שפירושו שלאה הרגישה מאושרת משום שהיא קיבלה אישור מהבנות למעשיה.

כשאדם מקבל אישור למעשיו, כשהוא יודע, מהאחרים, ובעיקר בתוככי עצמו, שהוא נוהג כהלכה, שהוא מתקדם, עושה דבר טוב,  הוא מאושר. כשאדם חש שלהיות עשיר הוא דבר טוב, הוא מאושר. כשאדם רצה לפתור בעיה מתמטית סבוכה והוא פתר אותה, הוא מאושר. כשאדם הגיע לפסגה כל שהיא, בעשיה, ברעיון רוחני או ברווח כלכלי, והוא עצמו, או האחרים, מאשרים לו שהוא עשה או זכה בדבר טוב- הוא מאושר.

נכון, ישנם כאלו שיכולים להיות מאושרים מהישגים והצלחות שונות, אך ישנו אושר גבוה פי כמה וכמה, כשהגעת לדבר הטוב ביותר.

ומהו הדבר הזה?

--- עשיית רצון ה' יתברך.

המצאנו המצאה גאונית? אולי מחר יתגלה לנו שאין לה ביקוש, או שאחרים ימציאו המצאה שתעפיל עליה. נולד לנו ילד? אושר. אך מי יודע כיצד הילד יגדל והאם נרווה ממנו נחת. הרווחנו מליון דולר? אולי העיסקה תתפוגג ויתכן שלא נדע כיצד להשתמש כראוי בכסף. אנחנו בריאים? כן, אך מי יודע מה יקרה מחר. גם אם יש לנו את כל השפע והטוב שבעולם,- הרי לבסוף כולנו נמות. נשאיר את הצלחותינו כאן ונעלה לעולם הבא...

הכל יחסי, שברירי, וגם בסוף מתפוגג בוודאות. חוץ מקיום התורה והמצוות.

כאן מדובר במשהו נצחי, שלא ניתן להכחידו ואין עליו עוררין. כשקיימנו מצוה אחת, אין בה שום דבר יחסי. היא מעולה לכשעצמה יותר מכל. ביצענו דרכה את רצון ה' וה'אישור' שניתן לנו על עשייתה, הוא הגורם הגבוה ביותר במדד האושר, שהרי אין גורם נעלה או מבין יותר מהקב"ה שיכול לאשר את מעשינו. אנחנו גם מקבלים על המצוה שכר נצחי, שאינו חולף לעולם ועד. למדנו דף גמרא? בכל מילה התקרבנו אליו יתברך, והמילה נחקקה באותיות של זהב ב'בנק המרכזי' בשמים. לתמיד. אין עוררין על ה'אישור הבנקאי' והתשואה? גבוהה במיוחד, וגם בלתי נגמרת...

"אַשְׁרֵינוּ מַה טּוֹב חֶלְקֵנוּ וּמַה נָּעִים גּוֹרָלֵנוּ וּמַה יָּפָה יְרֻשָּׁתֵנוּ. אַשְׁרֵינוּ שֶׁאֲנַחְנוּ מַשְׁכִּימִים וּמַעֲרִיבִים עֶרֶב וָבֹקֶר וְאוֹמְרִים פַּעֲמַיִם בְּכָל יוֹם "שְׁמַע יִשְֹרָאֵל יְדֹוָד אֱלֹקינוּ יְדֹוָד אֶחָד".

---- אושר!