מאמרים הלכתיים - הרב ש. ב. גנוט
איסורי שבת לצורך פרנסה- מלאכה שאינה צריכה לגופה?
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם ברביעי, 14 מאי 2025 03:18
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 685
הרב שמואל ברוך גנוט
איסורי שבת לצורך פרנסה- מלאכה שאינה צריכה לגופה?
בבואנו קמיה הילולא רבתא דרשב"י זיע"א, אשר תורתו מגן לנו היא מאירת עינינו, נבוא בזאת לבאר ולברר במקחו של צדיק, בדעת רבי שמעון בדין מלאכה שאינה צריכה לגופה, שפטור עליה.
ראיתי בעבר שיש שדנו בא' המחלל שבת בכדי להשתכר לפרנסתו ומטרתו היא הרווח הכספי שיבוא לו ע"י עשיית מלאכות שבת, דהוי בגדר מלאכה שאינה צריכה לגופה, ועפ"ז רצו להקל בשימוש בחשמל שאינו כשר בשב"ק ח"ו. ומפני חיבת הנושא יש לדון בו ולסתור דבריהם, וכדלהלן:
א] כתבו התוס' בשבת (עב, ב ד"ה הניחא) וז"ל: "דהא אם חלל שבת מאהבה ומיראה נמי חייב". וכ' הפנ"י וז"ל: "וכתב מהר"ם ז"ל בחידושיו דהאי מיראה היינו מיראת יסורים. דאי מיראת מיתה הא קי"ל דבשבת יעבור ואל יהרג דכתיב וחי בהם וכו'", ע"ש באריכות. ולענ"ד הך מילתא דפשיטא להן דמיראת ייסורין בשבת חייב צריך לי עיון כיון דלשיטת רש"י ותוספות וסייעתם דקי"ל בכולה שבת כר"ש אפילו לענין מלאכה שאינה צריכה לגופה דפטור. א"כ נראה דהאי מיראת ייסורין נמי מלאכה שאינה צריכה לגופה היא, שהרי ברצונו לא היה בא לו ולא אשכחן נמי דכוותיה במלאכת המשכן וכמ"ש התוספות בפרק המצניע דף צ"ד ע"א", עכ"ל הפנ"י.
ב] והמהרש"א (בב"ב קיט, א. והו"ד בהמשך ד' הפנ"י שם) כתב גבי צלפחד וז"ל: "ויש שאלו בזה בת"י האיך חטא באיסור שבת כדי לידע באיזה מיתה דנין המחלל שבת. וי"ל כיון שלא היה צריך למלאכה זו אלא לידע באיזו מיתה וכו', ה"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה שהוא פטור לר"ש. ומיהו הא ודאי דהיה חייב מיתה בדיני אדם, שלא ידעו העדים שהתרו בו שהוא עשה על דעת זו ואינן אלא דברים שבלב ודנין היו אותו למיתה ע"פ העדות. וכן י"ל לפי המדרש שכ' התוס' לקמן דצלפחד הינו מקושש והיה בתחילת מ' שנה ולשם שמים נתכוין שהיו אומרים דכיון שנגזר עליהם שלא ליכנס לארץ ממעשה המרגלים, שוב אין חייבים במצוות, עמד וחילל שבת כדי שייהרג ויראו אחרים, עכ"ל, דה"ל נמי מלאכה שא"צ לגופא", עכ"ל.
ג] והראש יוסף (לבעל הפרמ"ג) כ' ע"ד הפנ"י והמהרש"א הנ"ל דלפי"ז מי שאונסין אותו לעבור על מצות ה', או לעבור על מלאכת שבת או לאכול מאכל איסור נבלה וכדו', איזה יבחר ויעבור, אי שבת או נבלה בלאו, אזי יראה דיבחר לחלל שבת שהרי באונס הוא ומלאכה שא"צ לגופה הוי פטור אבל אסור כר' שמעון ורק דרבנן. משא"כ אוכל נבלה דמ"מ נהנה ועובר עבירה ד"ת.
ד] ובשו"ת חוות יאיר (סי' קפ"ג) כ' שבאופן ששר העיר הטיל על ישראל לבנות את חומת העיר גם בשבתות דהוי מלאכה שא"צ לגופה. והו"ד בקובץ על הרמב"ם (שבת ז, ז), עי"ש.
ה] ואכן יסוד מחודש זה כבר חקוק בחותמו של המהרי"ק (בשורש קלז). דהנה ביבמות (קכא, ב) איתא: ההוא עובד כוכבים דהוה קאמר ליה לישראל קטול אספסתא ושדי לחיואי בשבתא ולא קטילנא לך כדקטילנא לפלוני בר ישראל דאמרי ליה בשיל לי קדירה בשבת ולא בשיל לי וקטילתיה וכו'. וכ' המהרי"ק לדון אמאי נקטיה הש"ס דהנכרי אמר לו דוקא לקטול אספסתא, עי"ש. וכ' בתוכ"ד כך: "ואם באנו ליישב הקושיה, ודאי שיש ליישב דרבותא אשמעינן למינקט איסור שבת וכן למינקט כה"ג דשקול אספסתא וכו', דאע"ג דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה וליכא איסורא כי אם מדרבנן, אפי' הכי יהרג" וכו'. ובהמשך דבריו כתב: "בעובדא דיבמות דא"ל גוי לישראל וכו' ואי לא קטילנא לך כדקטילנא לבר ישראל דא"ל בשיל ליה קדירה וכו' איסור דרבנן הוא דהוה כיון שהישראל לא היה צריך לאותו בישול כי אם להנצל ממיתה, הוה ליה מלאכה שאינה צריכה לגופה, מידי דהוה (שבת קכא, ב) אהורג את המזיקים כדי שלא ימיתוהו דהויא מלאכה שאינה צריכה לגופה ופטור ומותר לר"ש דקי"ל כוותיה לדברי ר' יצחק", עכ"ל.
ו] ולפי"ז ישנם מרבני זמנינו שרצו לטעון דה"ה בהמחלל שבת שלא לצורך המלאכה אלא בכדי להשתכר לפרנסתו ומטרתו היא הרווח הכספי שיבוא לו ע"י עשיית המלאכה, דהוי בגדר מלאכה שא"צ לגופה. ולכן רצו לטעון שיש להקל בשימוש בחשמל שמתוקן ומתוחזק ע"י יהודים עובדי חברת החשמל בשב"ק, כיון שהחשמלאים אינם חפצים בעצם תיקון המלאכה אלא במשכורת שיקבלו בגין התיקון שביצעו וע"כ הוי מלאשצ"ג. ונראה דהס מלומר כן, וכדלקמן:
ז] ראשית דבר דברי המהרש"א אינם קשורים לנדו"ד. דהנה כל תכלית חילול השבת דהמקושש נועדה להוכיח קבל עם ועולם שמענישים את מחלל השבת ולצורך זה ביכולתו היה לבחור כ"א ממלאכות השבת כדי לממש את רצונו, וגם בתוך המלאכה שעשה היה יכול לבחור לעצמו מגוון רחב של חפצים שיכול להוציאם, ונמצא שבאופן שבחר במלאכה שעשה באופן מיקרי בלבד, הוי מלאכה שא"צ לגופה. אך המשתכר לפרנסתו ע"י חילול שבת התכוון למלאכה מסוימת דייקא ולא דמי כלל.
[ואגב העיר"ה דבסוגיה דמקושש אמרי' בשבת צ"ו ב' כך: אמר רב יהודה אמר שמואל מקושש מעביר ד' אמות ברה"ר הוה, במתניתא תנא תולש הוה, רב אחא בר יעקב אמר מעמר הוה, למאי נפקא מיניה לכדרב וכו' אבות מלאכות ארבעים חסר אחת וכו' אימא אינו חייב על אחת מהם, ר' יהודה פשיטא ליה דהמעביר חייב ומתני' פשיטא ליה דתולש חייב ור' אחא בר יעקב פשיטא ליה דתולש חייב, עכ"ד הש"ס. ולכאו' צ"ת דמאי הקשו בש"ס דמאי נפ"מ, והלא מצינו מקומות רבים לאין ספור בש"ס עניני אגדה שכאלה, אשר באו לברר בהם כיצד נעשו ואיך התרחשו הענינים בתנ"ך וא"כ אמאי דוקא בנדו"ד הקשו מאי נפ"מ, וצ"ע.
ואולם אם כד' המהרש"א דמקושש עצמו לא התכוין להמלאכה שעשה, א"ש טובא. דבכל מקומות בש"ס שרצו לברר המקרים וטעמיהם היה זה כאשר עושה המעשה עצמו התכוין גם התכוין למעשהו וע"כ בירר הש"ס טעמו ודעתו ועשייתו. אך המקושש שרצה אך ורק לחלל שבת ולו עצמו לא היה איכפת כיצד ובאיזה מלאכה יחלל שבת, א"כ הקשו דמאי נפ"מ. דאם העושה עצמו לא נחית למעשהו ובחרו בדרך אקראי, אנן ודאי דא"צ לברר מקחו, וא"ש].
ח] והנה בגדר מלאכה שא"צ לגופה דפטור עליה לר"ש, נחלקו רש"י ותוס' במסכתין. דרש"י (שבת לא, ב) כתב: "דחס על הפתילה נמי אינה צריכה המלאכה לגופה, דמלאכה היינו כיבוי וכיבוי עצמו אינו צריך לו, דאם לא הובערה מעולם הוה ניחא ליה אם מתחלה הובהבה הואיל וחס עליה", עכ"ל. ובמתני' (צג, ב) איתא דלר"ש המוציא את המת במיטה פטור, ופרש"י: "דכל מלאכה שא"צ לגופה אלא לסלקה מעליו הוי מלאכה שא"צ לגופה, דברצונו לא באה לו ולא היה צריך לה, הלכך לאו מלאכת מחשבת היא לר' שמעון", עכ"ל. והתוס' (צד, א) הקשה ע"ז כך: "קשה מסותר על מנת לבנות כמו בתחלה וקורע בחמתו למירמי אימתא אאנשי דביתיה, דהתם צריך למלאכה ורוצה הוא שיהא בעולם ואין לומר דלא ניחא ליה שיצטרך למירמי אימתא, א"כ מפיס מורסא לעשות לה פה יהא פטור, דברצונו שלא היה מורסא מעולם, וכן קורע יריעה שנפל בה דרנא על מנת לתפור דברצונו לא היה נופל בה, וכן תופר בגד קרוע ברצונו שלא היה קרוע". וע"כ פי' התוס' גדר אחר בזה והוא "דכשעושה מלאכה ואין צריך לאותו צורך כעין שהיו צריכים לה במשכן אלא לענין אחר, כי הצורך שהיתה מלאכה נעשית בשבילו במשכן הוא גוף איסור המלאכה ושורשו", עכ"ל.
והביאור הנודע בד' רש"י הוא לכאו' דמלאכה המתחייבת היינו מלאכה שנועדה לקדם את הדבר בצורה חיובית ואילו מלאכה שאצל"ג היא שמעשהו נעשה בצורת העדר ואי-קידום, וכהמוציא את המת, דתועלתו היא ההעדר שבמציאות המת.
ויש שביארו בי מדרשא בדעת רש"י דבכל מלאכה איכא ב' עניינים. א) צורך המלאכה ב) רצון המלאכה. והיינו דהרצון להמלאכה מחשיבו למלאכה הצריכה לגופה, ואמנם כשצריך את המלאכה אך אינו רוצה בה, הוי מלשאצ"ג. ודוגמה לדבר דהבונה והאופה רוצה במלאכתו והוי מלאכה הצריכה לגופה. אולם מוציא מת, אין רצונו במת, אלא צריך הוא להוציאו. וכן חופר גומא וצריך לעפרה, אינו רוצה את הגומא, ומ"מ נחשב שצריך אותה כיון שעל ידה מתהווה עפרו ונחשב לכמי שצריך את הגומא. ואמנם כשנפל דרנא בבגדו והבגד נפגם כעת, רוצה הוא את תיקונו, דכיון שהמצב הקיים זקוק לטיפולו ולמלאכתו, ממילא רוצה הוא בעצם המלאכה ושפיר הוי מלאכה הצריכה לגופה.
ולזה נכרי האונס את הישראל לעשות מלאכה דכ' המהרי"ק דהוי מלאשצ"ג, פירוש הדבר דאע"פ שבמצבו הנוכחי "צריך" הוא לעשות את המלאכה, אך סו"ס אינו "רוצה" הוא בה, כיון שהיה מעדיף שלא יאנסוהו ולא יצטרך לעשותה, וע"כ הוי מלאכה שא"צ לגופה. אמנם עובד בשבת למשכורתו רוצה הוא עד מאד שתהיה לו עבודה בשבת כדי שיוכל להתפרנס על ידה ואדרבה, רוצה הוא שיהיו קילקולים בקוי החשמל כדי שיוכל לתקנם ושפיר חשוב "רצונו" בהמלאכה.
עוד ביארו האחרונים (הובא ב'אוצר עיונים' בשבת בענין מלשאצל"ג בהערה כד), ודייקו כן מדברי רש"י בזבחים צ"ב א' ד"ה אבל, דכל מלאכה השייכת בגוף האדם וצרכיו הקיומיים למחייתו וצרכיו הרגילים, חשיב מלאכה הצריכה לגופה. משא"כ מלאכות לצרכים חיצוניים שאינם רגילים אצלו דהוי משאצל"ג, עי"ש. וגם לפי הסבר זה, מלאכה לצורך פרנסה נחשבת למלאכה לקיומו הרגיל.
ט] והנה דעת התוס' דכשעושה מלאכה וא"צ לאותו צורך הוי משאצל"ג, ועי' בתוס' שם ע"ב דכ' דהגוזז שער וציפורניים וא"צ להשתמש בהם, הוי משאצל"ג, וצ"ע דא"כ כשעושה מלאכה שהוא אינו צריך לה וצריך רק למשכורתו, דתיחשב כמשאצל"ג.
ואמנם ודאי דאינו, דהגה בעצמך שהרי גם את מלאכת המשכן גופא לא רצו ישראל אלא בכדי לקיים רצון ה', וכן הוא כמעט בכל מלאכה ומלאכה הנעשית בעולם נעשית היא לצורך רצון צדדי, כמו למצוא חן בעיני אלוקים ואדם, לתועלת ממון, כבוד או הנאות. רק מאחר והשתא רוצה הוא בגוף המלאכה עצמה חשיב מלאכה הצריכה לגופה, ולא איכפ"ל שירוויח ממנה תועלתיות צדדיות. ועובד בחברת החשמל חפץ הוא בתיקון חוטי האלקטרי בעצמם ורוצה שהם הם עצמם יתוקנו ואינו דומה לקוצץ ציפורניים ושערות שזורקם ואינו חפץ בהם ובתיקונם.
והגדר בזה הוא דהנה אין פעולת תיקון החשמל יוצרת ממון ומשכורת, אלא דאם עושה המלאכה כהוגן משלמים לו עליה. וממילא הוא עושה ורוצה כעת את המלאכה עצמה וזה שפיר הוי דומיא דמשכן. אך מלשאצ"ג היא דוקא בעשיה שעל ידה נעשתה כעת מלאכה שלא עושאה לשם תכליתה, והיינו דבעצם עשייתו נעשתה המלאכה שאינו חפץ בה אלא בדרכים צדדיים, כמו החופר גומא שא"צ להגומא אלא לעפרה, וממילא דוקא זה לא הוי דומיא דמשכן.
י] ושוב מצאתי ד' שו"ת בית יצחק (ח"א סי' ל"ח) שהביא לד' המהרי"ק וכ' ע"ז כך: "ולכאורה קשה אמאי לא יוכל לשחוט ולבשל לצורך אביו, הרי הוא מבשל לצורך אביו מיראת העברה שלא לעבור בעשה הוי ג"כ משאצל"ג ואין כאן רק איסור וכו'. אך אמנם צ"ל בישוב הדבר דבשלמא אם עשה הדבר מיראת עונש המיתה הוי משאצ"ל דברצונו לא היה בא, אבל אם עושה לצורך מצוה ויהיה לו שכר משום המצוה, הו"ל צריכה לגופה כמש"כ התוס' בשבת ק"ו. ואפילו לדעת בעל המאור דמצוה לא מיחשיב ליה צריכה לגופה בשבת ק"ו, היינו היכא דהמלאכה בעצמותה אין כאן צריכה לגופה כגון בחבורה, ורק שעושה מצוה, המצוה לא מיחשיב לה צריכה לגופה. אבל בבישול המלאכה בעצמותה יש צורך, ורק דהוא לא צריך לזה וכשצריך למצוה הוי צריכה לגופה, ואינו דומה ליראת מיתה שכתב המהרי"ק", עכ"ל ועיש"ע.
יא] ובשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ק ח"ב סי' ס"ב) הביא ג"כ לד' המהרי"ק ופליג עליו בעוז וכ': "אך לפע"ד נראה דהנה משאצל"ג הוא דוקא במה שעושה המלאכה ואינו מתכוין לעשות זו המלאכה לתכליתה כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה. ולפי"ז זה שייך היכא שרוצה עכ"פ עפרה, אבל כאן הוא א"צ כלל לשום דבר, רק שזה אמר לו שיקטול. וא"כ אנו דנים על גוף המלאכה שכפי מה שכופהו לעשות הוא צריך לגוף המלאכה וא"כ שוב הוה מלאכה הצריכה לגופה שהוא צריך לתלוש ולתת לחיותא או לנהרא ועכ"פ צריך לתולשו", עכ"ל.
והיינו דס"ל להשו"מ דהמלאכה נקראת ע"ש מזמינה ולא ע"ש הפועל שעושאה בפועל. ועי' שבת ק"ג א' דהמזרד זרדים בקרקע חברו כדי להנות מהזרדים דאינו חייב על יפוי הקרקע כיון שהקרקע אינה שלו ואין לו ענין ביפוייה, ודנו בי מדרשא בכולל 'מדרש אליהו', בגוונא דבעל הקרקע הזמינו לזרד זרדים לצורך יפוי קרקעו והפועל נהנה מלקיחת הזרדים, האם נימא דכיון שזורד לצורך בעל הקרקע וע"פ הזמנתו חשוב מלאכה הצריכה לגופה כיון שמצרפים לרצונו את רצון מזמין הפעולה, ולד' השו"מ נראה דאכן כן הוא והוי מלאכה הצריכה לגופה. וא"כ ה"ה בעובד חברת החשמל שאע"פ שמגיע לתקן את קוי החשמל כדי להרויח את לחמו, מ"מ מצרפים לזה כוונת מזמינו והוי מלאכה הצריכה לגופה.
וידידי ראש הכולל הגאון רש"א מילגרום שיחי' הוסיף בזה דהנה בזכר יצחק (סי' ה') כ' שגדול המל את הגדול והנימול מתכוין שיקצצו את בהרתו, דמכיון והמוהל הוא שליח הנימול והנימול מכוין לקציצת הבהרת, אזי חייב הנימול על מעשה המוהל, כיון דלולי כוונת המשלח אין איסור למוהל והוי שליח לדבר עבירה במי שאינו בר חיובא, עי"ש. ולפי"ז י"ל דא"נ שהעושה מלאכה בשבת למשכורתו פטור מפני דהוי מלשאצ"ג, נמצא דהמשלחו לעבוד בשבת הוא זה שיעבור באיסור שבת כיון שהשליח אינו בר חיובא וכה"ג יש שליח לדבר עבירה.
יב] עוד כ' השו"מ שם וז"ל: "ומ"ש המהרי"ק לדמות להורג את המזיקין בשבת דמקרי מלאכה שא"צ לגופה. הנה כבר ביארו התוספות בשבת דף צ"ד דא"צ להמזיקים ובמשכן היה צריך לעורות אלים הנשחטים. ולפי"ז גם כאן כל שזהו כופהו לתלוש האספסתא ולשדי לנהרא שוב הוה מלאכה הצריכה לגופה. ובשלמא לשיטת רש"י דמלאכה שא"צ לגופה מיקרי מה דברצונו לא היה בא אליו ולא צריך לה, רק שעושה כדי לסלק הנזק כמו צד נחש שלא ישכנו. א"כ גם כאן ברצונו לא רצה להמלאכה כלל ואינו עושה רק לסלק הנזק שלא יהרגנו. אבל להתוס' אפשר דזה מיקרי צריך לגופה", עכ"ל.
ובהמשך כתב לחדש דבנדון המהרי"ק גם אליבא דר' יהודה פטור, ותו"ד הם דטעמא דר"ש דבגדר מלאכת מחשבת שאסרה תורה נאמר דחייבים רק כשעושה מלאכה ברצון, אך כשצריך לדבר אחד והמלאכה נעשית מאליה, וכחופר גומא וצריך לעפרה, זה לא נחשב לעושה ברצון ונחשב כאנוס ואונס רחמנא פטריה. וגם אליבא דתוס' י"ל דכיון דאינו משתמש לאותו צורך שהיה במשכן והמלאכה באה מאליה, פטור. ואמנם ר' יהודה סבר דכל שרצונו ע"מ לעשות גומא, נחשב הוא למסבב האונס על מעשהו וכה"ג ל"ח כאונס. ונמצא דבמקום שהוא לא רצה להמלאכה כלל אלא העכו"ם אנסו לכך וחשיב כמי שלא רצה לסבב את האונס כלל, אזי פטור אף לר"י, עכתו"ד השו"מ ז"ל.
ואמנם אם כנים אנחנו במש"כ לעיל בגדר מלשאצ"ג דבמקום ד"צריך" את המלאכה אך אינו "רוצה" בה, וזהו לדעת ר"ש. אך ר"י סבר דגם צורך המלאכה חשוב לצריכה לגופה, א"כ גם כשאנסוהו עכו"ם ואינו "רוצה" את המלאכה, מ"מ השתא הכא "צריך" הוא לה ויתחייב, וכדעת המהרי"ק דרק לר"ש מיפטר עליה.
יג] והנה הערוה"ש (או"ח רמב, לב-לד) כתב דברים נפלאים בגדר משאצל"ג וז"ל בקוצר אמרים: "ויש בזה שאלה גדולה דאיך אפשר להתחייב לר"ש על פסיק רישא, הא כיון שאינו מכוין לה פשיטא שא"צ לתכליתה וא"כ הוי עכ"פ מלאכה שאצל"ג וכו' וכו', והנה מצאנו שבנו של הרמב"ם נשאל בזה והשיב בשם הרמב"ם בלשון זה: "ההפרש בין מלאכה שאצל"ג ובין פסיק רישא, דגבי פסיק רישא אינו מכוין למלאכה כל עיקר, אלא שהוא מעשה בהכרח, כגון שסגר פתח ביתו והיה שם צבי שהוא לא כיון לשמירת הצבי אלא שהמלאכה נעשית בהכרח. אבל מלאכה שאצל"ג הוא מתכוין לגוף המלאכה אלא שאינו מתכוין לתכליתה". ונתקשו בכוונתו גדולי עולם ולא ראיתי בזה דברים המתיישבים על הלב. - ולענ"ד נראה דהענין כן הוא, ולדוגמה בענין מצוות יש פוסקים שצריכים כוונה ויש פוסקים דאף כשאינו מתכוין יצא דהוי כמתכוין, ומ"מ אם מתכוין שלא לצאת הכל מודים שאינו יוצא. וכן הוא במלאכות שבת דודאי בעינן כשעושה המלאכה האסורה יכוין לה ואין הכוונה מעכב וכו', דכשעושה דרך המלאכה מה מועיל העדר כוונתו והרי בהכרח כוונתו נעשית, וזהו ענין הפסיק רישא. אבל אם באמת מכוין להמלאכה אלא שעושה אותה בשביל תכלית אחר הוי כמו במצוה כשנתכוין שלא לצאת, וה"נ לא שייך לומר דהוי כמתכוין דודאי הוא מתכוין. אבל מתכוין לתכלית אחר ולא לגוף האיסור של המלאכה ולכן בצידת צבי שאינו מתכוין לכלום, וכן ראש עוף לצחיקת הקטן אינו מתכוין לכלום, משא"כ החופר גומא וא"צ אלא לעפרה דוודאי מכוין להחפירה אלא לצורך תכלית אחר והיינו לתכלית העפר, אבל בצידת צבי אינו מכוין לצידה כלל וכן בראש עוף לצחיקת קטן אינו מכוין להריגה כלל וגרע טפי, שהרי בע"כ נעשית המלאכה והוי כמכוין", עכתו"ד הערוה"ש.
ולזה י"ל דהעושה מלאכה בשבת לצורך משכורתו ל"ח כמכוין כוונה הפכית ויש לכאו' להגדירו כמתכוין לב' כוונות, לצורך תיקון המלאכה ולצורך הממון שזכה על ידה, וממילא הוי מלאכה הצריכה לגופה.
יד] שו"ר ד' שו"ת בית יצחק או"ח סי' ל"ד אות ד' דנקיט בפירוש דהעושה מלאכה כדי ליטול שכר, הוי מלאכה הצריכה לגופה, יעוי"ש דבריו המתוקים.