מאמרים הלכתיים - הרב ש. ב. גנוט
הביאני אל בית היין
- פרטים
- קטגוריה: מאמרים תורניים - הרב ש. ב. גנוט שליט"א
- פורסם בחמישי, 20 מרס 2025 13:09
- נכתב על ידי Super User
- כניסות: 116
הביאני אל בית היין
הגאון רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
סבתי מרת עטה גנוט ע"ה נולדה לאביה הרה"ח רבי יעקב צבי הרשקוביץ הי"ד, שהיה בר אוריין, יהודי צדיק ותלמידם של גדולי ראשי הישיבות דאז. המשפחה התגוררה בסיגעט, עיר ואם בתולדות יהודי מרמורש, שגדלו בה הרבה חכמים וסופרים והרבה יהודים תמימים ויראי שמים. הם התגוררו מעבר לנהר ובבעלותם היה פרדס ושדות חקלאיים, מכולת קטנה וגם קרעצ'מע שכזה, פונדק, לשם הגיעו גויי האזור ושתו לשכרה. לאחר התנכלויות רבות של גויי האזור, מכרו את עסקיהם ועברו לאזור בטוח יותר.
סבתא ע"ה היתה מספרת על יום מסויים בחודש, בו האיכרים הרומנים היו מקבלים את משכורתם החודשית, ואז, כשמעות בכיסם, היו מבזבזים חלק ניכר מהמשכורת בפונדק, שותים יין וי"ש לשכרה ופוצחים במהמומות שיכורים, מנפצים ושוברים, עד שבני המשפחה נאלצו להוציאם בכח, להשליכם החוצה או לסייע להם לשוב הביתה, הלומי יין. "כאלו היו הגויים, שותים ומשתכרים", היתה סבתא ע"ה מסכמת, "ברוך שלא עשני גוי"...
בערב שבת קודש האחרון קיימו אלפי ורבבות ישראל את מצוות "חייב איניש לבסומי" איש איש כדרכו. בערי המוקפין צהלו במשתה היין בבתי ישראל ולא ידעו בין ארור המן לברוך מרדכי. כולנו מכירים את דין הגמרא ש"חייב איניש לבסומי בפוריא" ואת כל דברי הפוסקים בענין, כאשר קוראי 'יתד נאמן' קראו בגליון יום חמישי האחרון את פסק ההלכה של מרן הגר"י זילברשטין שליט"א בסגנון ואופי השתייה כדת בימינו ואת הצורך בהימנעות משתייה לשכרה בערב שבת, כדי לא להיכנס לשב"ק הלומי יין. אך דבר אחד נכון, ברור ונהיר הוא, ששתייה מופרזת של יין ומשקאות אלכוהולים בכל ימות השנה, הוא תופעה שהיתה מנת חלקם של הגויים, לא של היהודים.
גויים תמיד שתו לשכרה כל חייהם. כולנו גדלנו על סיפורי העיירות, הפריץ ובית המרזח של מושק'ה היהודי. בכל הסיפורים, שעל אמיתותם שמענו כולנו מזקנינו וזקנותינו שגדלו במדינות מזרח אירופה, גם אם המוזג היה יהודי, הרי שהוא ובני ביתו לא טעמו מהטיפה המרה. תמיד יהודים שתו יין לקידוש בשבתות וקיימו את מצוות 'ושמחת בחגך' בבשר ורביעית יין. יהודים שתו לעיתים מעט 'משקה' כדי לעשות 'לחיים'. בחגים ובמועדים היו מקומות שחילקו יין כדי לעורר את השמחה, במידה מועטת ובטוב טעם. אך היין והמשקאות האלכוהולים היו, באופן כללי, מחוץ לתחום היהודי.
מסופר שבישיבת פוניבז' שבליטא הביאו בקבוקי יין לשמחת תורה, לשמחת החג, כדי לקיים מצוות שתיית רביעית יין ביום- טוב. כעבור זמן חיפשו את הטבחית הנכריה, אך היא נעלמה. כששבה לאחר החג אמרה הטבחית: "ברחתי, כי אצלנו כשיש כמות של בקבוקי יין, עם קבוצת צעירים כה גדולה, האירוע מסתיים בהרוגים"...
למותר לציין ששום הרוג או פצוע לא היה שם, בישיבה. כשיהודי שותה יין, הוא עושה זאת בטעם טוב והוא שומר על עצמו לבל יתהולל ויחטא, חלילה. כי יהודי, גם כשהוא שותה, לפי גדרי ההלכה והמסורה, יודע הוא בכל נימי נפשו ש"בכל דרכיך דעהו".
בשנים האחרונות נכנסה תרבות שתיית יין בכל העולם המערבי. אדם אמיד ובעל בעמיו מתהדר ב'הבנה עמוקה' ביין, מיקום ושנות הבציר ועפיצות היין, כיצד מאווררים את המשקה ואיזה יין כדאי או לא כדאי לשתות. מוציאים על התופעה מאות ואלפי שקלים, מכלים את הממון על מותגי יין במחירים מפולפלים, ולאלו שאינם מבינים מה מיוחד בכל זה, והרי מיץ מתוק פי כמה, מסבירים ה'מבינים' שטעם היין הוא 'טעם נרכש'....
זאת תופעה שמגיעה מהגויים. אנחנו, בני אברהם יצחק ויעקב, נסיכי הכתר, בחירי צלם האלוקים, לא משתכרים, לא יוצאים מהדעת.
רבינו ה'חפץ חיים' זי"ע מתקשה בהלכות פורים, בתחילת סימן תרצ"ה, כיצד התירו את שתיית היין בפורים, והוא כותב: "ואם תאמר, האיך יחייבו חז"ל מה שנזכר בתורה ובנביאים בכמה מקומות השיכרות למכשול גדול". ה'ביאור הלכה' משיב על שאלתו ומסביר את ה'חייב איניש לבסומי' של פורים, אך אנו למדים כמובן מדבריו, שהשכרות היא דין מיוחד, אפוף בביאורים על פשט ועל פי דרש וסוד, השייך דווקא בפורים. לא בשום יום אחר בימות השנה!
בספר תורתי בקרבם (ח"א עמוד רמ"ב) דן בהרחבה האם מותר ליהודי להרבות בשתיית יין ומיני אלכוהול בכל ימות השנה, והוא נוקט בפשיטות שלכולי עלמא אסור ליהודי להגיע לידי שכרותו של לוט בכל ימות השנה ולהיהפך על ידי כך לשוטה, מכיון שעל ידי כך מפקיע עצמו מכל מצוות ה' באותם זמנים בהם היין משפיע עליו. (ויעויין רמב"ם מלכים פ"ג ה"ה ובס' אבן האזל שם גבי שכרות במלך, ובס' ויאמר שמואל סי' מח).
בעבר שאלתי את מרן רשכבה"ג שר התורה הגר"ח קניבסקי זיע"א האם מותר להשתכר בכל ימות השנה, ומרן זצוק"ל ציין לי במכתבו את דברי הגמרא (ברכות כט, ב), שם נאמר "לא תרוי ולא תחטי" (היינו להשתכר), וכשנדברתי עם רבנו זי"ע עוד בענין, הראה לי את דברי הרמב"ם (הלכות דעות ה, ג), הכותב: "כשהחכם שותה יין, אינו שותה אלא כדי לשרות אכילה שבמעיו, וכל המשתכר הרי זה חוטא ומגונה ומפסיד חכמתו, ואם נשתכר בפני עמי הארץ, הרי זה חילל את השם, ואסור לשתות יין בצהרים ואפילו מעט אלא אם היה בכלל האכילה, שהשתיה שהיא בכלל האכילה אינה משכרת, ואין נזהרין אלא מיין שלאחר המזון".
הוספתי לשאול את מרן הגר"ח זצוק"ל שמובא בגמרא בברכות (מד, א) שהאמוראים אכלו פירות גינוסר רבים כיד המלך ורשב"ל אכיל עד דמריד, ופירש רש"י שדעתו נטרפה עליו. אם כן אנו למדים מכך שהאמוראים אכלו פירות ששיכרו את דעתם עד שנטרפה, הרי שמותר להכניס עצמו למצב של טירוף הדעת.
השיבני מרן זיע"א שוודאי שאין זה ראוי להשתכר סתם כך בימות החול, ואמנם דברי הגמ' בברכות גבי פירות גינוסר אינה כפשוטה. ואדרבה, "תסביר לי מהו הפשט בזה שנאמר שם שרבי יוחנן אכל אלף פירות גינוסר. למה הוא היה צריך לאכול כל כך הרבה פירות?!". עניתי לו שאינני יודע, ורבינו זצוק"ל אמר: "מסבירים שבאכילה הזו היו הרבה סודות התורה. לכן הם אכלו את אותם פירות"...
בכל הדורות הביטו היהודים, אפילו יהודים שנחשבו ליהודים פשוטים, בבוז תהומי ובסלידה בשיכורי היין. מסביבם התגוללו גויי הארצות בקיא ובסחי היין ויצאו מדעתם השפלה, משקיעים את יגונם ואת סבלות חייהם העלובים בטיפה המרה. אבל כשליהודים היה קשה והם רצו להסיח את דעתם מתלאות היום, הם פנו לבית המדרש, "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה", השקיעו את עצמם ביינה של תורה, בלימוד הדף, בלימוד משניות או בקריאת תהילים. יהודי אינו חפץ לכלות את הדבר היקר ביותר בחיים, הזמן, בדברים שמסיחים ממנו את הדעת.
לא ייעשה כן במקומינו!
(יתד נאמן, אדר התשפ"ה)