פרשת וזאת הברכה

פרשת וזאת הברכה

פרשת וזאת הברכה

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את בני ישראל לפני מותו (וזאת ברכה  לג-א)

יש לדקדק, מדוע הוצרך לומר "את בני ישראל", והרי בהמשך הפרשה עצמה פרט הכתוב את שמות המתברכים? ועוד צריך להבין מדוע הוצרך לומר לפני מותו", והרי כבר מוכח מסוף הפרשה שזה היה לפני מותו?

ויש לומר, שהנה כל דבר סופו מוכיח על תחילתו, ובשעת פטירתו של משה רבינו, מבינים אנו כמה אהבה עצומה היתה לו לישראל בכל ימי חייו יותר מבניו ממש, כי מנהגו של עולם שהאדם בעת מותו לא ישים לב אלא על בניו ואשתו, שאהבתו אליהם היא אהבה פנימית ועיקרית, ואם ישים לב לאדם אחר הרי ניכר שהוא אוהבו כאחד מבניו. וכאן אצל משה רבינו בשעת פטירתו לא שם לב על בניו לברכם, אלא רק זכר את ישראל כל שבט בשמו, ולבניו לא פרט להם ברכה בפני עצמם, והרי זו הוכחה גמורה שהיה אוהב את ישראל יותר מבניו כי הסוף הוכיח על ההתחלה.

וזהו שאמר הכתוב: וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלקים את בני ישראל דוקא ולא את בניו, ואף על פי שהיה הדבר הזה לפני מותו, שלפי הטבע צריך שיברך את בניו ואת בני ביתו תחילה. (בן איש חי דרושים, לוקט מלבוש יוסף).

וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלהים את שני ישראל לפני מותו (זאת הברכה לג-א)

יש לדקדק מדוע אמר הכתוב וזאת הברכה בתוספת אות ואו מאחר שזו תחילת הפרשה?

ברם דבריו של משה אמורים על הדברים הקשים שאמר לבני ישראל בפרשת האזינו "מזי רעב ולחומי רשף" "מחוץ תשכל חרב", "ובחורב הקצפתם", "ממרים הייתם עם ה’", וכעת חזר ואמר להם דברי נחומים ולכן כתוב "וזאת הברכה" בתוספת אות ואו.

וממנו למדו כל הנביאים כהושע, יואל ועמוס וכו’ בהינבאם דברים קשים לעם ישראל, ולסוף חזרו ואמרו להם דברי נחומים, אבל אומות העולם להיפך שלמרות שאמרו להם דברי נחומין חזרו ואמרו להן דברי תוכחות (ילקוט שמעוני).

ועוד יש לומר כי מאחר ומיתת משה רבינו היתה בסיבת עם ישראל שהם גרמו לו שלא יכנס לארץ ישראל בחטא מי מריבה ונענש על ידיהם, היה מקום לטעות ולומר שמשה רבינו היתה לו טינה על עם ישראל על אשר רץ אחריהם כסוס, ודאג להם לכל מחסורם הן ברוחניות הן בגשמיות, ופעמים רבות עמד בתפילה עליהם, והם גרמו לו רעה ומיתה, ומנעוהו מלהיכנס לארץ שכלתה ונכספה נפשו להכנס אליה. והגם שהיה צדיק וסבלן מכל מקום כל זאת יועיל שלא ישמור שנאה עליהם אבל לא היה עולה על דעתינו לומר שגם יברכם, לכן כתוב "וזאת הברכה" בתוספת ואו, לרמוז שלא די שלא שמר טינה בליבו אלא גם ברכן.

ולכן הכתוב קראו איש האלהים ששינה מדרך הטבע והחזיר טובה תחת רעה, ומכיון שגדלו מעשיו נקרא כן (אור החיים הקדוש).

לימוד גדול למדנו ממשה רבינו כיצד להתייחס לכל מצב של עגמת נפש, וחלילה לקלל את הזולת בכל אופן, כי מלבד העבירה שהיא ביד המקלל, גם חלילה הקללה תחזור עליו, וכמו שאמר שלמה המלך החכם באדם (משלי כ"ו ב’) "כציפור לנוד כדרור לעוף כן קללת חנם לא תבא" כשם שהציפור דרכו להיות נודד להשיג את מאכלו וחוזר לקינו, כן הקללה כשיצאה מפה האדם חוזרת ובאה אל המקלל עצמו, מפיו יצאו ואל קרבו יבואו.

ובכדי להימנע ממידה מגונה זו דרושים שני תנאים א. אמונה בה’ יתברך, להאמין באמונה שלימה שכל מה שנעשה הוא בהשגחה פרטית ויאמין שאין לו להאשים את חברו, וכמאמר דוד מלך ישראל שאמר: (שמואל ב’ ט"ז, י"א) "ה’ אמר לו קלל", (ועיין בס’ פלא יועץ ערך נקימה ונטירה) ב. לדון כל אדם לכף זכות ואף אם לא נמצא בו שום זכות, כי פעמים רבות אפילו שנראה לנו שאין שום צד לדון את האדם לכף זכות בסופו של דבר מתגלה האמת כי במעשיו של האדם הזה אין שום חטא ואדרבא למצוה תחשב לו.

ויאמר ה’ מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן ואתה מרבבות קודש מימינו אש דת למו (וזאת הברכה לג-ב)

אמרו חז"ל בספרי (וזאת הברכה פיסקא שמג) כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל, לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות. בתחילה הלך אצל בני עשו, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תרצח", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמותו של אותו אביהם, רוצח הוא, שנאמר: "והידיים ידי עשו" (בראשית, תולדות כז, כב), ועל כך הבטיחו אביו, שנאמר: "ועל חרבך תחיה" (שם, מ). הלך לו אצל בני עמון ומואב, ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תנאף", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! עצמותה של ערווה להם היא, שנאמר: "ותהרין שתי בנות לוט מאביהן" (בראשית, וירא, יט, לו). הלך ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם "לא תגנוב", אמרו לפניו: ריבונו של עולם! כל עצמותו של אביהם, לסטים היה, שנאמר: "והוא יהיה פרא אדם" (בראשית, לך לך טז, יב). לא היתה אומה באומות שלא הלך ודיבר ודפק על פתחה אם ירצו ויקבלו את התורה, ולא קבלו, עד שקיבלוה עם ישראל, ע"כ.

על מעמד הרסיני אמרו חז"ל בגמרא (שבת פח ע"א) על הכתוב: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות, יתרו יט, יז) אמר רב אבדימי בר חמא בר חסא: מלמד, שכפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה, מוטב. ואם לאו, שם תהא קבורתכם, ע"כ. על עם ישראל כפו לקבל את התורה. נשאלת השאלה: כשהקדוש ברוך הוא חיזר אחרי אומות העולם שיקבלו את התורה, מדוע לא כפה עליהם הר כגיגית שיקבלוה? ואכן טענה זו קיימת אצל אומות העולם. כמו שאמרו חז"ל בגמרא (עבודה זרה ב ע"א – ע"ב) לעתיד לבוא מביא הקדוש ברוך בוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר: כל מי שעסק בה, יבוא ויטול שכרו. באים אומות העולם בתביעה: כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? ע"כ.

על עצם כפיית ההר כגיגית שואלים (מדרש תנחומא, נח אות ג, תוספות שבת פח ע"ב ד"ה כפה עליהן) מדוע היה צריך לכפות על עם ישראל הר כגיגית, הרי הם הקדימו "נעשה" ל"נשמע"? וכמו כן נשאלת השאלה הכללית: וכי זה נקרא "מתן קבלת תורה", הרי זוהי כפיית התורה?

אך בספרים ובמדרשים מובא נושא יסודות בטבע: דומם, צומח, חי ומדבר. המהר"ל מפראג מוסיף דרגה חמישית, והיא: ישראל. גדולי המוסר עשו חקירה ישיבתית לגבי הדרגות, האם כל דרגה ודרגה היא כמו הדרגה הקודמת בתוספת מעלה, או כל דרגה ודרגה היא מעלה בפני עצמה. למשל, האם דרגת צומח הוא דומם בתוספת חיות של צומח, או שדרגת צומח עומדת בפני עצמה? האם דרגת חי הוא צומח בתוספת חיות של חי, הליכה ונשימה, או שחי הוא דרגה בפני עצמו? אך נעשה ניסוי, ניקח פרח ונתלוש אותו מהקרקע, ממקור חיותו, האם הוא ישאר דומם לאורך זמן? התשובה לכך: לא ולא, אלא יבול וירקב. או אם ניקח בהמה ונשחט אותה, האם היא תישאר צומח או דומם? – בוודאי שלא, אלא הבשר ירקב ויבאיש. זאת אומרת, כל דרגה היא מעלה בפני עצמה.

אותה חקירה שנעשתה לעי’’ל, אפשר לעשות גם לגבי עם ישראל. האם עם ישראל הוא גוי בתוספת קדושה של תורה ומצוות? או שעם ישראל הוא עם בפני עצמו? והנפקא מינה: אם יבטלו חס וחלילה את התורה והמצוות מעם ישראל, האם עם ישראל ירד לדרגה של שאר אומות העולם, או שיתבטל חס וחלילה מן העולם? והתשובה לכך – כשם שאמרנו לעיל לגבי הדרגות האחרות שאם נוטלים את ייחודן אין להם זכות קיום, הוא הדין לגבי עם ישראל, עם ישראל בלא תורה לא יהיה כשאר העמים, אלא אין לו זכות קיום ויהפך לעפר ואפר.

על פי הדברים האלו יאירו דברי הגמרא בכתובות (סו ע"ב) אמר רבן יוחנן בן זכאי: אשריכם ישראל! בזמן שעושים רצונו של מקום, אין כל אומה ולשון שולטת בהם. ובזמן שאין עושים רצונו של מקום, מוסרן ביד אומה שפלה, ולא ביד אומה שפלה, אלא ביד בהמתן של אומה שפלה, ע"כ. מדוע הקיצוניות הזו? וכי לא די לומר שאם חס וחלילה אינם עושים רצונו של מקום, ירדו לדרגת הגוי? אלא לומר לך, עם ישראל בלא תורה אין לו זכות קיום, ולכן כשאינם עושים רצונו של מקום, יורדים עד לעפר.

הקדוש ברוך הוא במתן תורה כפה עליהם הר כגיגית. פירושו של דבר: כפה עליהם את המציאות שעם ישראל היא דרגה בפני עצמה בזכות התורה, ולשם כך נוצר עם ישראל, ואם לא יקבלו את התורה – שם תהא קבורתכם. לעומת זאת, על אומות העולם לא שייך לכפות את ההר כגיגית, כי אצלם קבלת התורה היא נגד מהותם ויצירתם. עשו, חי על החרב. עמון ומואב, נוצרו מניאוף. ישמעאל, חי על הגניבה, לכן לא שיך שיכפו אותם. מה שאין כן עם ישראל, עצם יצירתו היא עבור קבלת התורה, ואם לא יקבלו את התורה – ירדו עד לעפר. ולכן אצל עם ישראל "נעשה ונשמע" שאמרו, זהו בעל כרחם, כי המציאות כופה עליהם לומר כך.

ואכן מצינו שעם ישראל אמר "נעשה ונשמע" לאחר  שכפו עליהם את ההר כגיגית, במכילתא דרכי שמעון בן יוחאי על הכתוב: "ויתיצבו בתחתית ההר" (שמות, יתרו יט, יז) מלמד שכפה עליהם הקדוש ברוך הוא את ההר כגיגית, ואמר: אם מקבלין אתם עליכם את התורה, מוטב. ואם לאו, כאן תהא קבורתכם. באותה שעה געו כולן בבכייה ושפכו ליבם כמים בתשובה ואמרו: "כל אשר דבר ה’ נעשה ונשמע" (שמות, משפטים כב, ז), ע"כ.

כפיית ההר כגיגית היא כפיית המציאות שעם ישראל בלא תורה אין לו זכות קיום, כי לכך הוא נוצר. כפייה כזאת שייך להטיל רק על עם ישראל, ולא על אומות העולם שמהותם ויצירתם נוגדת חלק ממצוות התורה. וכשכפו על עם ישראל את המציאות הזו, ענו ואמרו: "נעשה ונשמע". (מדרש אור חדש)

תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב (וזאת הברכה לג-ד)

אהבת תורה

רבי משה פיינשטיין ביאר את חביבותה של התורה ואת האושר שהיא נוסכת בלומדיה:

כתוב בפסוק "תורה צוה לנו משה, מורשה קהילת יעקב" מה המשמעות של התורה כמורשה לנו?"

תארו לעצמכם כלה הקונה זוג פמוטים חדשים לפני נשואיה. כמובן שהיא מאושרת, אך כמה יגדל אושרה של כלה המקבלת בירושה את פמוטיה של הסבתא האהובה. הם יקרים לה לאין ערוך, והיא לא תמירם בכל זוג פמוטים אחר שבעולם.

התורה שאנו לומדים היא אותה תורה אשר משה רבנו ציווה לבני עמנו בסיני, זו היא ירושתנו! ("רבי משה פיינשטיין")

תורה ציוה לנו משה מורשה קהלת יעקב (וזאת הברכה  לג-ד)

היחיד כשלעצמו אינו יכול לקיים את כל המצוות שבתורה שכן ישנן מצוות שאינן נוהגות אלא אצל כהנים, לווים, מלך וכיוצא בזה, אולם בזמן שישראל כולם מלוכדים כאיש אחד, ומחבבים איש את רעהו, אזי נחשבים כולם לגוף אחד, וממילא כשיהודי מקיים מצוה מסויימת נחשב כאילו כל ישראל קיימוה.

וזהו שאמר הכתוב "תורה צוה לנו משה" שש מאות ואחת עשרה המצוות כמנין "תורה" אשר "צוה לנו משה" (שהרי שתי המצוות "אנכי ולא יהיה לך" נאמרו מפי השם יתברך עצמו. ומשה ציווה לנו רק תרי"א מצוות) לא יוכלו להיות לנו ל"מורשה" נצחית, ולא נוכל לקים את כולן, אלא אם כן תהיה "קהלת יעקב" שיהיו ישראל כולם מלוכדים כגוף אחד (כתב סופר).

ודרשו חז"ל (פסחים מט) על חביבות התורה מהפסוק "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב" אל תקרא מורשה אלא מאורסה, כשם שתקופת חיי האירוסין אינם שגרתית ובני הזוג זהירים בכל מעשיהם, כך בכל פעם שניגש אדם לעסוק בתורה עליו להרגיש חביבות מיוחדת כאילו קבלה מחדש. (לבוש יוסף).

"תורה ציוה לנו משה מורשת קהילת יעקב"

חז"ל אומרים אל תיקראו מורשת אלא מאורסת מלשון אירוסין שבני ישראל מאורסים לתורה ולא רק שקיבלו אותה בירושה. יש לזה שני טעמים א. ידוע שגוי ששומר שבת ומקיים מיצוות חייב מיתה כי ניקרא שהוא בא על נערה מאורסה (התורה) שנאמר תורה ציווה לנו משה מאורסת קהילת יעקב ואם תאמר שמורשת מלשון ירושה אז דינו של הגוי אינו מיתה אלא מלקות כי גזל בירושה דינו מלקות וזה סותר את דיני חז"ל.  ב. אנחנו חייבים להתייחס לתורה כמאורסים לה משל למה דבר דומה ליהודי שהלך עם ארוסתו  ברחוב ולפתע ארוסתו מעדה במדרכה ונפלה. היהודי ניבהל הרים אותה וניקה אותה ושאל אותה כמה וכמה פעמים אם היא בסדר וגילה דאגה עמוקה וכינה אותה בשמות חביבים וכדומה אחרי חודש הם התחתנו ואחרי החתונה עברו בדיוק ליד אותה מדרכה ומעדה בפעם השניה ונפלה. ובעלה להבדיל מלפני החתונה צעק עליה ואמר מה קרה לך? איך את נופלת פעם שניה? למה אין לך עיניים בראש? וכל מיני תרעומות של זילזול בכבוד האישה. השאלה מה גרם ליהודי להגיב כך לפני החתונה פחד היהודי להפסיד את השידוך לכן רכש לה כבוד ואחר החתונה לא כל כך פשוט לכלה לחזור אחורה לכן יש לבעל יותר ביטחון ויותר הוא נוהג להקל בכבוד האישה ומין הסתם גם להשמין ולהזניח את עצמו. לכן אותו דבר בני ישראל צריכים להרגיש מאורסים לתורה שהיא בחרה בנו מכל העמים וחיי עולם נטע בתוכנו שהקב"ה לא התחרט ויתן אותה לאומה אחרת. לכן אסור להקל בכבוד התורה נואהב אותה נכבד אות ונהללה בשירה בזימרה ונודה לקב"ה כל יום במזמור עלינו לשבח.

וזאת ליהודה ויאמר שמע ה’ קול יהודה ואל עמו תביאנו וציו רב לו ועזר מצריו תהיה (וזאת הברכה  לג-ז)

ידיו יהיו מספיקים לו להתגבר על אויביו שלא יצטרך לחרב ולחנית. כמו שמצינו בשמשון שגבורתו היתה למעלה מן הטבע שבלחי החמור הרג אלפי פלשתים. לאחר שנקרו עיניו אחז בשתי ידיו בעמודי החומה ונפלה החומה.

ועז מצריו תהיה שתביא חרב איש ברעהו ומזה יבוא עזרו והכל ממנו יתברך היא ממית ומחיה מוריש מעשיר ולא יחשוב האדם שאם יש לו משהו זה קצת גם ממנו אסור להיתהלל ולבטוח בכוחו ועודם ידי.

ומעשה היה באיש אחד שהיה עשיר גדול, אבל הוא היה מתגאה בעושרו. אמר, הלא הון עתק בביתי שיספיק לי ולבני ולצאצאי בני לכמה דורות. יום אחד אמר, רוצה אני לתת מקצת ממוני לאדם שנתיאש מן העולם. יום אחד עבר במקום אחד וראה איש עני ומסכן המלקט פריסות לחם מהאשפה. אמר, ודאי איש זה נתיאש מן העולם, כיון שירד עד כדי כך שמחפש פרוסות לחם באשפתות ניגש אליו ואמר לו רוצה אני לתת מקצת ממון לאדם שנתייאש מן העולם והוא מדוכא עד עפר, ואני כיון שראיתיך בצער הזה, ודאי נתייאשת מן העולם אמר לו העני, חבל עליך ועל דעתך, כי לא אני הוא שנתייאשתי מן העולם, כי לבי בוטח וסמוך בהשי"ת המפרנס מקרני ראמים ועד ביצי כנים ואני מקוה לחסדו  ית’ כל היום, ובידו לחזק לכל, ואם יזכני השי"ת בממון אפרנס אחרים משלי ואשביע נפש שוקקה, ואם אתה רוצה לקים עצתך לך אצל המתים, שהם בודאי נתייאשו מן החיים. כששמע כן העשיר לקח מקצת מן הממון וקבר בין קברי המתים.

באותו יום נזדמן לאותו עני מדוכא זהוב אחד, וגם סחורה יפה וקנה אותה והרויח בה. וכן עשה ביום השני וקימעא קימעא נעשה עשיר גדול מאוד. ולא עברו ימים מרובים עד שנתמנה שר העיר של אותה מדינה, ואילו אותו עשיר שטמן הממון כשחזר לביתו הגיעתו שמועה רעה שהספינה שבה שלח כל ממונו נשברה ולא נשאר לו מכל הממון כלום. ובלילה נפלה דליקה באוצרותיו ונשרפו כל סחורתיו. ולא עברה עליו שנה עד שיצא נקי מנכסיו התחיל למכור כלי ביתו ותכשיטי אשתו. ואז נזכר באותו הממון שטמן בבית הקברות. אמר, אלך ואחפור הממון הזה ואחיה נפשי ונפשות בני ביתי וכשעשה בן מצאוהו השומרים הסובבים בעיר. אמרו לו. אין זה כי אם באת לגנוב תכריכי המתים. תפסוהו והניחוהו בבית הסוהר.

בבוקר העמידו אותו לפני שר העיר. ואותו השר היה העני שראה אותו באשפה, כיון שעמד לפניו הכיר אותו השר, אבל הוא לא הכירו, שהרי היה עני מרוד, וכיצד היה עולה בדעתו שנעשה שר ושחבו כל כך. אמר לו אותו השר, למה הלכת לחפור בלילה בין קברי המתים. אמר והמתן ואספר לך כל מה שעבר עלי ממקרי הזמנים והעתים. אמר לו השר, המתן אתה ואני אגיד לך כל מה שאירע לך. וסיפר לו.נשתומם האיש ונפשו נבהלה אמר לו השר, דע שאני הוא אותו העני שפגשת וה’ זיכה אותי בעושר וגדולה. כיון שבטחתי בו ולא נתייאשתי, אבל אתה שנתגאית בעושרך נגזר עליך להיות עני ונפשך אומללה. אז נפל ארצה לרגלי השר, ואמר חטאתי להשי"ת שנתגאיתי בעושרי ולך ה’ הגדולה והגבורה והממשלה.

חס עליו השר ונתן לו קיצבה והיה באוכלי שלחנו כל ימי חייו. (מעם לועז)

האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע כי שמרו אמרתך ובריתך ינצרו (וזאת הברכה   לג-ט)

שבט לוי היתה לו מעלה מיוחדת שלא הקפיד על חיי בניו במדבר, והעיקר כדי לשמור אמרת ה’ והיא מצות מילת הבנים, שאף על פי שהיו מתים רבים מהם מפני שלא נשבה להן רוח צפונית, לא נמנעו מלמול (רש"י והרא"ם)

ומהם יש ללמוד יסוד חשוב שכדי לעבוד את הבורא יתברך צריכים לבטל כלפיו את כל חיי העולם הזה  וכמו שאמרו בדרך רמז: "משיב הרוח ומוריד הגשם" כדי להשיב ולהחזיר את הרוחניות צריך להסיר את הגשמיות שמפריעה לכך.

ומי שמתחזק בעבודת ה’ ואינו נמשך אחר קרוביו המפתים אותו ללכת בדרכים חדשים, בודאי שיזכה לטובה למעלה לשם ולתפארת ויזכה למדרגת "יורו משפטיך ליעקב" (חפץ חיים עה"ת לוקט מלבוש יוסף).

ויבכו בני  ישראל את משה בערבת מואב שלשים יום ויתמו  ימי בכי אבל משה (וזאת הברכה  לד-ח)

ויתמו ימי בכי אבל משה, הימים בלבד תמו ונשלמו, אבל האבל נשאר בלב. שלא תמה מיתתו. והטעם ביאר הכתוב אח"כ: ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה’ פנים אל פנים לכל האותות והמופתים וגו’ שאין אדם מתנחם אלא אם ימצא דבר אחר תמורתו, אבל כאן לפיכך תמו רק ימי הצער, מפני שלא קם נביא עוד בישראל כמשה, שעשה כל המופתים לעיני ישראל, שעיניהם ראו שלא הפסיק רק התפלל בעדם ומסר נפש אע"פ שהם חטאו בעגל. ולכן אנו מזכירים מותו ביום שמחת תורה, כדי שנרגיש את הצער ביתר שאת. שצער בתוך שמחה כפול ומכופל הוא.

ונאמר בראש ספר יהושע ויהיה אחרי מות משה עבד ה’, הכתוב בא  להודיענו שאפלו צדיק כמשה, לא נקרא עבד ה’ אלא לאחר מותו, כי אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא  יחטא, שאין נאמנות באדם כל זמן שהוא חי.

וימת שם משה עבד ה’ בארץ מואב על פי ה’ (וזאת הברכה  לד-ה)

ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור ולא ידע איש את קברתו עד היום הזה (וזאת הברכה  לד-ו)

ויקבר אתו הקב"ה בכבודו ובעצמו, ר’ ישמעאל אומר הוא קבר את עצמו שנכנס במערה בגיא. מול בית פעור, קברו היה מוכן שם מששת ימי בראשית לכפר על מעשה פעור, וקברו של משה היה אחד הדברים שנבראו ערב שבת בין השמשות.

ויש אומרים שגבריאל קבר את משה.

ומפני מה נקבר משה מול בית פעור לכפר על מעשה פעור, שבכל שנה שבאותו פרק חטאו בבנות מואב עולה בית פעור למעלה לקטרג והזכיר עון. וכשהוא רואה קברו של משה חוזר ושוקע, שמשה רבינו שקעו בזרוע עד חטמו, וכל שעה חוזר ושוקע עד למקום ששקעו משה רבינו. ומפני הטעם הזה לא נודע קברו של משה, שבכל מקום שבו יעלה בית פעור לקטרג שם יופיע קברו של משה להגן.

ויקבר אתו בגי בארץ מואב מול בית פעור

אמרו חז"ל במשנה (סוטה ט) שהקדוש ברוך הוא קבר את משה ע"ה ולא על משה בלבד אמרו אלא על כל הצדיקיםף שנאמר "והלך לפניך צדקך כבוד ה’ יאספך" ובמהרש"א שם כתב שודאי משה רבינו עדיף משאר צדיקים, כי את משה רבינו, הקדוש ברוך הוא התעסק כביכול גם עם גופו שקבר את גופו ממש, ואילו שאר צדיקים הקדוש ברוך הוא רק אוסף את נשמתם, שהרי המשנה אומרת מי לנו גדול ממשה שהקדוש ברוך הוא נתעסק בו, משמע שנתעלה משה רבינו במיוחד והסיבה שזכה משה רבינו שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יעסוק בגופו היא משום שכשעם ישראל יצאו ממצרים היו עסוקים בכסף וזהב ואיו משה רבינו היה עסוק בארונו של יוסף הצדיק  ג’ ימים חפש אחר הארון ולא מצאו עד שאמרו לו שסרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור. הלך משה אצלה ואמר לה: האם ידוע לך היכן ארונו של יוסף? אמרה לו ארון של מתכת עשו לו המצרים במשקל חמש מאות כיכר (כדי שיהיה כבד וישקע) והכניסו את יוסף בו וזרקוהו לנהר נילוס בכדי שיתברכו מימיו.

הלך משה ועמד על שפת הים ואמר: יוסף יוסף! הגיע העת שנשבע הקדוש ברוך הוא לגאול את עם ישראל, ואתה אמרת "פקוד יפוקד אליהם אתכם והעליתם את עצמותי מזה אתכם" אם אתה מעלה את עצמך מוטב, ואם לאו נקיים אנו משבועתך! מיד צף ארונו של יוסף למרות שהיה עשוי מברזל. מיד לקח משה את הארון והרימו על כתפיו וטרח ויגע עבור יוסף כדי להכיר לו טובה שכלכל את עם ישראל בשנת הרעב. אמר לו הקדוש ברוך הוא: החסד שעשית גדול הוא, כולם עסוקים בביזת מצרים ואתה לא השגחת לכסף וזהב, חייך שאף אני אעשה עמך החסד הזה ואתעסק עמך (דברים רבה, סטה י’’ג לוקט מלבוש יוסף).

משה רבנו היה מחושבי שמו של הקב’’ה ועם חש בביטחון שיש מנהיג כמשה רבנו שהגן עליהם מפני קיצפו של בורא עום ונביא זאת בפסוקים הבאים שישאר לנו טעם טוב מהרב הגדול שהתורה נקראת על שמו תורת משה עבדי.

ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה (זאת הברכה לד-ז)

המרצחים הנאצים ימ"ש אלו שעברו בערי פולין ובעירותיה רצחו כל יהודי ויהודי והרסו עד היסוד כל דבר שיש בו זכר ליהדות. הגיעו גם לעירה ליזנסק.

ראשית לכל, החריבו הצוררים את העירה ורצחו את יהודיה, ומיד אחר כך שמו פניהם לבית הקברות היהודי. בהגיעם, נראו לעיניהם כמה יהודים זקנים משתטחים על קברו של רבי אלימלך מליז’נסק. עמדו הזקנים סביב אהלו של הרב הקדוש, אותו רב שגדולי החסידים הראשונים ביניהם ה"חוזה" מלובלין, ה"אוהב טישראל" מאפטא והמגיד מקוז’ניץ הסתופפו בצילו.

כהרף עין הרסו הרשעים את האהל ומהרו לפתוח את קברו של הצדיק שנפטר בשנת תקמ"ז למעלה מ-150 שנה קודם לכן  פתחו את הקבר ובהלה אחזה בהם: איש עטוף בתכריכים פניו מאירות וכולו אומר כבוד נבט אליהם מתוך הקבר.

מרוב בהלה נמלטו הרוצחים מהמקום בהשאירם את הקבר פתוח והיהודים העומדים סביב האהל נשתכחו מהם וזכו להשאר בחיים (מעשיהם של צדיקים).

ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום ויתמו ימי בכי אבל משה  (וזאת הברכה לד-ח)

כשמשה רבנו נפטר חשו עם ישראל באבידה הגדולה של רבם שלימדם כל התורה כולה, לכן בכו שלשים יום.

וצריך להבין מדוע ביום פטירת רבי שמעון בר יוחאי עושים הילולא שמחה וששון? ברם כשמשה רבנו ע"ה נפטר נעלמו מעם ישראל שלושת אלפים הלכות ואילו כשרבי שמעון בר יוחאי בא לעולם גילה את שלושת אלפים ההלכות שנעלמו מעם ישראל.

לכן בפטירת משה רבנו היה עצב גדול  ואילו ביום פטירת רבי שמעון בר יוחאי מגלים עם ישראל שמחה מיוחדת משום שגילה והאיר לנו הלכות שנעלמו (ע"פ זוהר הקודש לוקט מלבוש יוסף).

ורבי פנחס בן יאיר היה חותנו של רבי שמעון בר יוחאי וכשנודע לו על דבר בואו של רבי שמעון יצא לקבל פניו. והכניסו למרחץ ובמו ידיו היה משפשף גופו, וראה שבשרו ניקב, כי החול השחית בשרו. וצערו היה גדול כל כך שזלגו עיניו דמעות רבות ונפלו על רשב"י והיה מצטער על כך שהוא מכאיבו הרבה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך. אמר לו ר"ש: עי"כ למדתי תורה הרבה, שכן לפנים הייתי שואל אותך קושיא אחת והיית משיב לי י"ב תירוצים. עכשיו שאל ממני שאלה ואשיב לך כ"ד תירוצים.

והיה שם קראי אחד אמר: עכשיו אלך ואלגלג על גדול היהודים, הלך והביא אדם מת ממקום שהיה שם קרב, וקברו בשדה זו במקום שאמר רשב"י שהוא טהור. הלך לר"ש  ואמר לו: האתה הוא זה שנתת רשות לכהנים לילך דרך השדה הזאת, אמר: הן. אמר לו הקראי: אני אראה לך מקום שבו קבור אדם, ואתה לא מאתר אותו. ורשב"י ידע ברוח הקודש מה אירע והשיב לו לאמר: הריני גוזר על זה שלמעלה שירד למטה ועל זה שלמטה שיעלה למעלה, וכך היה שהמת עלה והקראי נפל במקומו. ואותה שבת סעד ר"ש אצל האדם הנ"ל, כי נעשה לו הנס הזה, והודו ושבחו לה’ על הניסים והנפלאות.

ומן הסיפור הזה למדנו שכל אדם ההולך באיזה כפר או עיר, ישתדל לעשות להם איזה תיקון, הן מפני שגרמו לו קורת רוח שאירחוהו, והן שעי"כ ייזכר שמו לטובה ויברכו אותו לאמר: שעות טובות יהיו לפלוני שתיקן לנו דבר זה, ואם הוא תלמיד חכם הוא צריך לבדוק השוחט אם יודע ובקי בדינים.  (מעם לועז)

התנא הגדול ר’ שמעון בר יוחאי חי בדור השני שלאחר חורבן בית שני ותקופתו היתה תקופה קשה לעם ישראל בגלל גזירות קשות שגזרה המלכות. בימיו של רשב"י לא נראתה  הקשת בענן, כי זכות רשב"י הגנה על כל הדור, שלא ידונו אותם בדינים קשים.

רשב"י היה תלמידו של ר’ עקיבא ומיד לאחר נישואיו עזב את ביתו וגלה למקום תורה ללמוד בישיבתו של רבו ר’ עקיבא. במשך 13 שנה למד שם והיה קשור מאד אל רבו עד שכאשר נאסר ר’ עקיבא בבית האסורים סיכן רשב"י את נפשו ונכנס לשם במסירות נפש כדי ללמוד תורה. כל זמן שישב רשב"י לפני ר’ עקיבא הסתיר את מעלתו וגדולתו ואף אחד לא הכיר את כוחו חוץ מרבו שידע את גדולתו של תלמידו, ואמר לו: דייך, שאני ובוראך מכירים את כוחך"!

יום אחד ישבו החכמים בבית המדרש ונשאלה שאלה ואף אחד לא ידע לענות. קם ר’ יהודה בר אלעי ואמר: חבל שבר יוחאי איננו איתנו ואף אחד אינו יודע היכן הוא. באחד הימים ראה ר’ יוסי בן ר’ יהודה להקת ציפורים שעפות בשמים ויונה אחת עפה אחריהן. קם ר’ יוסי על רגליו ואמר: יונה, יונה, כנסת ישראל נמשלה ליונה. ואת נאמנה בשליחותך עוד ממי המבול, בואי ובצעי שליחות חשובה עבורי. באה היונה ונעמדה לפניו. לקח ר’ יוסי נייר וכתב עליו שאלה ואמר ליונה מה שאמר. לקחה היונה את הפתק בפיה ועפה למקום מחבואו אל רשב"י במערה. כששבה היונה בכנפיה ואז הרגיש בה רשב"י וראה את הפתק שבפיה. קרא רשב"י את הפתק והתחיל לבכות. אמר לו ר’ אלעזר בנו: אבא, מדוע אתה בוכה? ענה לו רשב"י: על שפרשתי מחברי, ועל שדברים אלו לא נתגלו להם. ומה יעשו הדורות הבאים?! בין כה וכה הגיע אליהו הנביא ומצא את רשב"י בוכה. נענה אליהו ואמר: הייתי כעת בשליחות אחרת והקב"ה שלח אותי אליך כדי להשתיק את דמעותיך. אוי רבי, אוי רבי, לא הייתי צריך כעת לגלות לצדיקים את הדברים האלה, אבל כך אמר הקב"ה. והתחיל אליהו לגלות בפני ר’ שמעון סתרי תורה. לעת ערב כתב ר’ שמעון את תשובתו על פתק ושם בפי היונה. עפה היונה וחזרה אל ר’ יוסי כשראה אותה אמר: יונה, יונה, כמה נאמנה את מכל עופות השמים! לקח את הפתק ונכנס אל חבריו וסיפר להם כל מה שהיה עם היונה והראה להם את דברי רשב"י. תמהו כל החברים ור’ יהודה בכה ואמר: אוי לנו שאנחנו לא יודעים את המקום שהוא נמצא. אשריו בר יוחאי שהקב"ה עושה עימו ניסים. הוא גוזר והקב"ה מקיים ועתיד הוא להיות ראש לצדיקים היושבים בגן עדן ויקבל פני שכינה. וישתעשע עם הצדיקים היושבים בגן עדן ויאמר להם: "בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני ה’ עושנו".

ולכל היד החזקה ולכל המורא הגדול אשר עשה משה לעיני כל ישראל (וזאת הברכה לד-יב)

תורתינו הקדושה אין לה סוף כי ככל שנעמיק בדברי התורה נראה שרחוקים אנו יותר ויותר מהבנתה, כי התורה כמו ים שאין לו סוף, ואשר על כן ככל שיעסוק האדם בתורה תתרבה אהבתו אליה כי מתחיל הוא להבין איזו חכמה נפלאה יש בתורתנו הקדושה ולכן כשמסיימים את התורה מיד מתחילים שוב פרשת בראשית.

ואכן יש קשר בסמיכות סוף התורה לתחילתה על מה שכתוב בזוהר הקדוש שהגשמות של הצדיקים נבראו לפני בריאת העולם, כלומר כשם שהתורה נבראה תתקע"ד (974) דורות קודם בריאת העולם כך גם נשמות הצדיקים נבראו קודם בריאת העולם.

ובזה אפשר לקשר סוף התורה עם תחילתה, כי כידוע הצדיקים מנהיגי הדור נקראים עיני ישראל, ומעידה התורה כי "לעיני כל ישראל בראשית ברא" כלומר בריאת העולם היתה לעיני הצדיקים שנבראו קודם בריאת העולם (חפץ חיים )

דבר החסידות – פרשת ברכה

ב"ה   – מפני קדושת המועד –

דבר החסידות – פרשת ברכה

 

לשם מה להראות למשה?

 

מסופר על הגאון רבי ברוך מרדכי אטינגר, רבה של בוברויסק ומגדולי חסידיו של אדמו"ר הזקן בעל התניא, שעל יד ביתו נקוותה שלולית שהיתה עומדת שם בדרך קבע, ולא התייבשה אפילו בימות הקיץ.

שח פעם רבי ברוך מרדכי למקורביו: היודעים אתם מהי שלולית זו? כשהראה הקב"ה לאדם הראשון דור דור ודורשיו דור דור ומנהיגיו (ע"ז ה, א) הראה לו שבדור פלוני יהיה ברוך מרדכי לרבה של בוברויסק.

ירק אדם הראשון ואמר "גם לזה רב ייקרא?" ויריקה זו היא השלולית שאתם רואים על פתח ביתי...

(סיפור מסורתי בפי חסידי חב"ד. הובא ג"כ בשיחת השבוע גל' 927)

 

~~~

בפרשתינו (לד, א-ב) נאמר: "ויראהו ה' את כל הארץ את הגלעד עד דן . . עד הים האחרון". מפרש רש"י: "אל תקרי הים האחרון אלא היום האחרון; הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים".

וצריך להבין:

א)    מה מכריח את רש"י, המפרש פשוטו של מקרא*, להביא את הפירוש שהכוונה כאן "היום האחרון" ותחיית המתים, אחרי שפירש בפשטות ש"הים האחרון" פירושו "ארץ המערב"?

ב)    לשם מה "הראהו הקב"ה כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים", הרי הסיבה לכך שהראהו את כל הארץ היתה בגלל בקשת משה "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה", וכפי שפירש"י עה"פ "וראה בעיניך" (ואתחנן ג, כז) "בקשת ממני ואראה את הארץ הטובה, אני מראה לך את כולה", ומדוע נוגע להראות לו את כל העתיד עד לתחיית המתים?

ונקודת הביאור בזה:

כאשר משה רבינו מבקש "ואראה את הארץ הטובה", הרי ברור שמשה רבינו לא היה מתנחם בכך שהוא יכנס לארץ וכל בני דורו יישארו במדבר, כי בהיותו "רועה נאמן" לא יוכל ליהנות מארץ ישראל בשעה שהשאיר במדבר את הדור שקיבל את התורה יחד איתו וראה את כל האותות והמופתים אשר עשה משה וכו'.

ומזה מובן, שגם כאשר הקב"ה מראה למשה את ארץ ישראל – לא יסתפק משה בכך, בשעה שבני דורו לא רק שלא נכנסו לארץ אלא אף לא זכו לראותה. לכן היה צורך להראות למשה את כל העתיד עד שיחיו המתים, ואז ראה משה גם את בני דורו קמים לתחייה ונכנסים לארץ ורק אז יכל להתנחם.

מה שאנו יכולים ללמוד מסיפור זה:

כאשר הקב"ה הראה למשה את "כל המאורעות שעתידין ליארע לישראל עד שיחיו המתים" – הרי זה כולל גם את תקופתנו אנו ואת כל הפעולות והמצוות שאנו עושים. ומכך מובן, שבכח פעולות אלה נגיע לתחיית המתים ("עד שיחיו המתים").

ואין להקשות, איך יכול יהודי בדורנו זה להחיות יהודים מהדורות הראשונים שהיו הרבה יותר גבוהים ממנו – מכיון שעל כל יהודי נאמר "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום", ובהיותו מציאות אחת עם הקב"ה הרי בכוחו להביא חיים, עד להחיות מתים.

ובעניין שהזמן גרמא – יש להוסיף עוד יותר ולהרבות בשמחת בית השואבה, בשביל לזרז ולמהר עוד יותר את הגאולה ותחיית המתים, שיהיו בקרוב ממש.

 

חג שמח!

 

מבוסס על: שיחת ליל ו' דחג הסוכות ה'תשמ"ט סעיף ט-י (נדפס בתו"מ תשמ"ט ח"א עמ' 176 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" דברים (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקב-ג.

 

______________

*)  ראה רש"י בראשית ג, ח ועוד.

דבר החסידות – פרשת ברכה

ב"ה

דבר החסידות – פרשת ברכה

 

מה לכהן גדול ול"בנות נאות"?

 

על הפסוק בפרשתנו (לג, כד) "ולאשר אמר: ברוך מבנים אשר, יהי רצוי אחיו וטובל בשמן רגלו" מפרש רש"י "שהיו בנותיו נאות . . ונשואות לכוהנים גדולים הנמשחים בשמן זית". כמו"כ בפ' ויחי (מט, כ) בברכת יעקב לאשר "מאשר שמנה לחמו" אומר המדרש (ב"ר פצ"ח, טז) "שהוא מעמיד בגדי שמונה", כלומר שבנותיו יינשאו לכהנים גדולים הלובשים שמונה בגדים.

והדבר תמוה: הכהן הגדול משרת לפני ולפנים ועובד בבית המקדש בקדושה ובטהרה, מה לו ול"בנות נאות"?

על-כרחך עלינו לומר, שהברכה שבנותיו של אשר יהיו "נאות" אינה מתייחסת ליופי הגשמי כשהוא לעצמו, אלא ליופי רוחני (אשר היופי הגשמי אינו אלא השתקפות שלו) וזו הברכה: שבנותיו יהיו נאות בצניעותן, ובזכות זה יינשאו לכהנים גדולים.

עניינה של האשה הוא "עזר כנגדו", שהיא מסייעת לבעל בעבודתו, ואת זה מצינו בפרט בכהן הגדול, שבשעת עבודתו ביוכ"פ לפני ולפנים היה צריך להיות "וכפר בעדו ובעד ביתו" – "ביתו זו אשתו" ובלי זה לא היה יכול לעבוד עבודתו. לכן היתה גם אשתו צריכה להיות "נאה" בצניעותה. זה מתבטא גם בסיפור הגמרא (יומא מז, א) על קמחית, ששבעת בניה שימשו בכהונה גדולה, בזכות ש"מימיי לא ראו קורות ביתי קלעי שערי".

דבר זה מסביר גם את תחילת הברכה: "ברוך מבנים אשר" מביא רש"י בשם הספרי "אין לך בכל השבטים שנתברך בבנים כאשר ואיני יודע כיצד", כלומר, רש"י תמה היכן נתקיימה ברכה זו, כי במניין בנ"י איננו מוצאים בשבט אשר מספר גדול יותר מבשאר השבטים.

וליישב דברי הספרי בהכרח לומר גם כאן, שהכוונה איננה בכמות* אלא באיכות; שבט אשר "נתברך בבנים" במובן הרוחני – בנחת מהבנים; כאשר האמהות היו צנועות ו"נאות" ברוחניות ממילא החדירו זאת גם בבניהן, ולכן זכו לרוות מהם נחת יהודי אמיתי – בנים ההולכים בדרכי התורה והמצוות!

שבת שלום וחג שמח!

 

מבוסס על: קטע מהתוועדות יום שמחת תורה ה'תשי"ט נד' בתורת מנחם חלק כד עמ' 153 ואילך. הרעיון וחלק מהעיבוד נעשה על בסיס "נקודה בזמן" שנשלח בשעתו ע"י הר' ברק בצלאל שי'.

______________

*)  ועל דרך מה שנאמר "וארבה את זרעו ואתן לו את יצחק" (יהושע כד, ג) שמקשה על כך כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע: הכתוב אומר "וארבה את זרעו" ומסיים בבן יחיד, יצחק? אלא העניין הוא כמבואר בפנים, שהריבוי הוא באיכות, שאפשר לזכות לנחת מבן אחד יותר מאשר מרבים, ועד שאפשר שיהיה אחד שהוא שקול כנגד שישים ריבוא, כמשה רבינו שהיה שקול כנגד כל ישראל (ראה פירש"י יתרו יח, א).

פרשת וזאת הברכה ושמחת תורה - הקשר ביניהם

פרשת וזאת הברכה ושמחת תורה - הקשר ביניהם

מאת: אהובה קליין .

פרשת וזאת הברכה נקראת תמיד בשמחת תורה, אך הפעם- היא תיקרא  בשמחת תורה המשולבת עם שבת הקדושה: בפרשה זו משה מברך את בני ישראל –טרם מותו:

כך התורה פותחת בדברי משה - גדול הנביאים: "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  לִפְנֵי, מוֹתוֹ. וַיֹּאמַר, יְהוָה מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ--הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ. אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.  תּוֹרָה צִוָּה -לָנוּ, מֹשֶׁה: מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב.  ה וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל". [דברים  ל"ג, א- ו]

השאלות הן:

א] מהם התנאים לקיום הברכה בפועל ?

ב] מה התפקיד המרכזי של התורה בחיינו ?

תשובות

התנאים לקיום הברכה בפועל:

משה מברך את בני ישראל:

השאלה הראשונה המתעוררת בפתיחת דברי משה – גדול הנביאים - כיצד הוא הנחשב לאדם עניו - כתב שבח כה גדול- כיצד  יתכן שאיש האלוקים - משה בכבודו ובעצמו - כתב שבח על עצמו, שמא יטען מישהו כי משה התגאה בדבריו אלו באומרו על עצמו: "איש האלוקים"?

אלא מודגש כאן, משה דיבר סמוך למותו ומיהו האדם שירדוף אחרי הכבוד – טרם מותו  וישיב נשמתו  לבורא? מסתבר- שהוא נצטווה על ידי ה' לכתוב כך. [שער בת רבים]

כל אחד ואחד זקוק לברכות, אך השאלה: מהם התנאים שהברכה שתתגשם?  על כך ראיתי הסבר מעניין בספר:" "מטה שמעון" / הרב שמעון אפרתי.

שלושה תנאים לקיום הברכה:

א] המברך -  צריך להיות אדם ראוי, גדול ביראת שמים ושלם במידותיו.

ב] המתברך - גם צריך להתאים שיהיה ראוי לקבל את הברכה.[לכן ציווה יצחק אבינו את עשיו להביא לו מטעמים].

ג] השעה - תהיה שעת רצון.

כמו שאומר דוד המלך: "וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ ה' עֵת רָצוֹן אֱלֹקִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶך". [תהלים ס"ט, י"ד]

לכן אין מקיימים ברכת כוהנים בלילה שאז פועלת מידת הדין.

משה ידע את כל התנאים לקבלת הברכה - לכן אמר: "וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים--אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  לִפְנֵי, מוֹתוֹ".

מי  לנו גדול ממשה?

מצד המתברכים - אמר  משה: "אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" לפי שהכין אותם לכך, כמו שנאמר על יעקב שבירך את בניו טרם מותו.[ בראשית מ"ט, כ"ח]:

"וְזֹאת אֲשֶׁר-דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם, וַיְבָרֶךְ אוֹתָם--אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ, בֵּרַךְ אֹתָם".

מהזוהר הקדוש ידוע לנו: שצדיק טרם מותו  רוחו מרוממת במיוחד- בדומה לנר הנוטה להיכבות ,לפתע אורו גדל מאד- מהסיבה: כי נר אלוקים- נשמת אדם, כמו שמואל – הקטן שהתנבא לפני מותו. [שב"ר]

בגמרא מתואר: ששמואל הקטן בשעת מיתתו התנבא שרבן  שמעון  בן גמליאל   בן אלישע יהרגו וחבריהם - רבי עקיבא ורבי חנניה בן תרדיון יהרגו בשאר מיתות, רבי עקיבא- נפטר ממסרקות של ברזל ורבי חנינא בשריפה.. [מסכת סנהדרין י"א]- מכאן המסקנה: שמצד הזמן של מות משה- זו הייתה שעת רצון ולכן אז בירך משה את עם ישראל.

למרות שנגזרה מיתה על משה בגלל ישראל -  אף על פי כן לא נטר כלפיהם שנאה - אלא  אף בירך אותם.

תפקיד התורה בחיינו.

התורה כבר נרמזת בתחילת הפרשה במילה:

"וְזֹאת ..."

אכן תמוה הדבר שהמילה "וזאת" מופיעה בראש המשפט הראשון עם וו החיבור

האות וו ברגע שהיא מתחברת למילה: "זאת" היא מוסיפה חיים לעולם, עץ חיים נדבק באות וו – התורה ניתנה ב: ו'  בסיון, אך כאשר עם ישראל אינו מיטיב את דרכו  חלילה - אזי האות וו חסרה, לכן בפרשת מצורע נאמר: "זאת  תהיה תורת המצורע - [ללא וו] כי המצורע נחשב למת.

דוגמא  נוספת: "זאת התורה אדם כי ימות באוהל" גם כאן חסרה האות וו במילה: "זאת"

בפרשה זו אנו מבחינים בקשר ברור בן הברכה לתורה: הקשר בן הברכה לתורה: המילים: "וזאת הברכה"- היא התורה הקדושה והטהורה המתחילה בברכה ומסתיימת בברכה והראיה לכך: חומש בראשית מתחיל באות ב' ועל כך נאמר בזוהר הקדוש: ר' אליעזר בן ר' שמעון בר יוחאי טוען: כי לפני שהעולם נוצר באו לפני הקב"ה כל האותיות, אך הקב"ה בחר דווקא באות ב'- כי היא מרמזת על ברכה ממנה נוצר העולם ועל כן  וזאת הברכה - היא התורה. בהגדה של פסח אנו אומרים מידי שנה: "והיא שעמדה לאבותינו.." הכוונה לתורה הקדושה, אלא שהאות ב' אינה מופיעה  לבדה וכל התורה כולה מורכבת מעשרים ושתיים אותיות, ראוי לציין: כי ללא התורה לא היה נוצר עולם ולא היו חיים על פני האדמה.

התורה וכיסא הכבוד נבראו לפני שנברא העולם. תורה מנין, שנאמר בדברי החכמה המתארת את מעלותיה (משלי ח', כ"ב): "ה' קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז" – הרי שלפני שפעל הקב"ה את העולם – קנה וברא את התורה. מכאן שהתורה  נוצרה טרם בריאת העולם!

את שמחת תורה – השנה נחגוג בשילוב שבת הקדושה.

כשם שהשבת היא מקור הברכה- כך גם תורתנו הקדושה ! ויפים הם דברי דוד המלך:

"מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי". [תהלים    קי"ט, צ"ז]

 

דוד המלך והתורה

דוד המלך והתורה

 שיר מאת אהובה קליין. ©

אנעים זמירות ישראל

קירבת אלוקים שואל

אוחז בספר תורה

מקור ברכה ואורה.

 

עולה במעלות קדושה

עליו שכינה שורה

מואס בכסף וזהב

חמדת ההבל בז. 

 

נושא עיניו למרום

מבקש ממלך עליון

לשבת בבית אלוקים

לבקר בהיכל קדושים.

 

חש אושר ואהבה

מרווה צימאונו בחדווה

ממצוותיה שואב חכמה

עץ חיים היא למחזיקים בה.

הערה: בהשראת פרשת וזאת הברכה ושמחת תורה.

 

 

 

 

 

 

 

פרשת וזאת הברכה - "ויהי בישורון מלך"

פרשת וזאת הברכה - "ויהי בישורון מלך"

מאת: אהובה קליין.

פרשה זו , האחרונה בחומש דברים - "וזאת הברכה"  שונה מכל פרשיות התורה בכך- שהיא נאמרת בחג שמחת תורה ולא בשבת.

בפרשה כמה נושאים חשובים:

א] ברכתו של משה לעם ישראל טרם מותו.

ב] עלייתו של משה לפסגת הר נבו כדי לראות את ארץ ישראל שאליה לא יזכה       להיכנס.

ג] מות משה והעברת המנהיגות לידי יהושע.

בסיום הפרשה ישנם דברי שבח בעלי משמעות רבה על משה.

הפרשה פותחת במילים:

"וְזֹאת הַבְּרָכָה, אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹקִים -- אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:  לִפְנֵי, מוֹתוֹ.  וַיֹּאמַר, ה' מִסִּינַי בָּא וְזָרַח מִשֵּׂעִיר לָמוֹ--הוֹפִיעַ מֵהַר פָּארָן, וְאָתָה מֵרִבְבֹת קֹדֶשׁ; מִימִינוֹ, אשדת (אֵשׁ דָּת) לָמוֹ.  אַף חֹבֵב עַמִּים, כָּל-קְדֹשָׁיו בְּיָדֶךָ; וְהֵם תֻּכּוּ לְרַגְלֶךָ, יִשָּׂא מִדַּבְּרֹתֶיךָ.  תּוֹרָה צִווָּה-לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב.  וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם, יַחַד שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל" [דברים ל"ג, א-ו]

בחג זה- עולים כל המתפללים לתורה ,כולל הילדים, גם אלה שלא הגיעו לגיל מצוות- קוראים את הפרשה - במטרה לזכות כל אחד ואחד מתוך עם ישראל בברכות התורה - היות וחג שמחת תורה מסמל את ייחודו של עם ישראל כעם יחיד ומיוחד הנבחר על ידי הקב"ה- לקבל את התורה.

השאלות הן:

א] "תּוֹרָה צִוָּה- לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב"- מה  המשמעות?

ב] למה התכוון  משה במילים: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ"?

תשובות.

"תּוֹרָה צִוָּה- לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב"

הגאון רבי יהושע ליב דיסקין  מסביר: בדרך כלל ,  אצל אומות העולם נהוג שהשליטים מחוקקים חוקים שונים לפי ראות עיניהם וכאשר מתחלף השלטון ההנהגה החדשה מחוקקת חוקים חדשים, או משנה את החוקים הישנים.

אך בניגוד לכך, התורה הכוללת מצוות וחוקים- הם לא משתנים לעולם!  אלא נשארים לאורך כל הדורות , ירושה נצחית באותה מתכונת של מתן  תורה בסיני.

וחז"ל מציינים: ישנו הבדל בין המילה: "ירושה" למילה: "מורשה"   בירושה - היורש רשאי לפעול באופן חופשי כרצונו ואין הוא חייב לדווח לאיש על ירושתו.

מנגד: "מורשה" מחייבת את היורש להיות מחובר אליה כל חייו ולהורישה לבניו אחריו.

בכל התורה ישנם רק שניים הקרויים: "מורשה" :

א] ארץ ישראל: "וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת-יָדִי, לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב; וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה, אֲנִי ה'". [שמות ו,ח]

ב] תורת משה: כפי שכתוב כאן בפרשתנו: "תּוֹרָה צִוָּוה- לָנוּ, מֹשֶׁה:  מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב"

הרמב"ם כותב בהלכות יסוד תורה , ראש פרק ט': "דבר ברור ומפורש בתורה- שהיא מצווה עומדת לכולם ולעולמי עולמים, אין לה לא שינוי ולא גרעון ולא  תוספת שנאמר:

"אֵת כָּל-הַדָּבָר, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם--אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ, לַעֲשׂוֹת:  לֹא-תֹסֵף עָלָיו, וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ". [דברים  י"ג, א]

ועוד נאמר: "הַנִּסְתָּרֹת--לַיהוָה, אֱלֹהֵינוּ; וְהַנִּגְלֹת לָנוּ וּלְבָנֵינוּ, עַד-עוֹלָם--לַעֲשׂוֹת, אֶת-כָּל-דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת".

הא למדת, שכל דברי – תורה מצווין אנו  לעשותם עד עולם"

רבינו בחיי אומר על המשפט: "תּוֹרָה צִוָּוה- לָנוּ, מֹשֶׁה": 

א] על דרך הפשט: את המשפט הזה יגיד כל אחד  מבני לוי לישראל. ויאמר  קיבלנו מאת משה וזו ירושה לנו , לפי שאנחנו קהילת יעקב. והיא  ירושה רק לזרע יעקב בלבד – שהרי אומות העולם סרבו לקבל את התורה.

והתורה היא אחד מארבע מתנות שנתנו לישראל בלבד.

יש קשר הדוק בין התורה לארץ ישראל- שאם אנו מקיימים את התורה אנו זוכים לרשת את ארץ ישראל ואם חלילה איננו מקיימים את התורה ומצוותיה אנו גולים ממנה ולא זוכים בה וזו הכוונה: "מורשה" מלשון- מוריש ומעשיר.

ב] על פי המדרש:

"תּוֹרָה צִוָּה- לָנוּ, מֹשֶׁה" מצוות כמניין תור"ה.

"מוֹרָשָׁה, קְהִלַּת יַעֲקֹב"-  הכוונה – לכל המתקהל עם יעקב והם גרי הצדק,

חז"ל דורשים: שלושה כתרים הם: כתר תורהכתר כהונה וכתר מלכות.

כתר כהונה: היא  ניתנה לזרעו של אהרון, כתר מלכות - לזרע  דוד, וכתר תורה מונח בקרן זווית וכל מי  שחפץ בה- יבוא וייטול אותה.

עוד דרשו רז"ל:

"מוֹרָשָׁה"- אל תקרא: "מוֹרָשָׁה"- אלא "מאורשה"

ג] על דרך הקבלה, היו צריכים לדרוש: כי זאת התורה מאורשה ליעקב- והיא נקראת: "רחל" אך בשעת הכעס מסתלקת השכינה מהאדם ואז מופיע רחל:

"כֹּה אָמַר ה', קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים--רָחֵל, מְבַכָּה עַל-בָּנֶיהָ; מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם עַל-בָּנֶיהָ, כִּי אֵינֶנּוּ". [ירמיהו ל"א, י"ד]

אך בשעת רצון- רחל אשת יעקב.

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ"

רבינו בחיי מביא שני  פירושים:

א] "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ"-  כל אחד מבני לוי יאמר עוד: שהיה בישראל מלך והוא הקב"ה. ועצם העניין ששרתה השכינה בעם ישראל- לכך נאמר: " ישֻׁרוּן "        מלשון- ראייה- על שם שראו בסיני את כבוד השכינה- עין בעין. ושם התאספו כולם ,כולל ראשי השבטים יחד עם שבטיהם לקבל את אלוקותו ומלכותו של ה'.

ב] על דרך המדרש: "וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ"- המלך הוא משה לפי שמפיו שמעו בני ישראל את התורה המפורשת. והוא היה  ממש כמלך כשהתאספו אליו ראשי השבטים,

ג] על דרך הקבלה: "ויְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ" ,  זו מידת המלכות הכלולה מכל המעלות - ועל כך דרשו במדרש רבה [עמוס ע'] "הבונה את מעלותיו בשמים  ואגודתו על ארץ יסדה, למה הדבר דומה? לפלטין [לארמון] הבנוי על גבי ספינות, כל זמן שהספינות מחוברות לפלטין [לארמון] שעל גביהם עומד, כך הבונה בשמים מעלותיו, אימתי? כשישראל אגודה אחת, אבל כשאינן אגודה אחת, כביכול כסאו מבוסס למעלה"

במילים אחרות – כאשר עם ישראל הולך בדרך התורה ונעשה אגודה אחת- בונה את מעלותיו בשמים, הדבר דומה לספינות שהארמונות על  גביהן מחוברים והשכינה  מתחברת אליהם, לא כן בזמן מחלוקת.

רש"י מבאר: ה' ישגיח על עם ישראל לטובה, כאשר התאחדו לטובה באחווה ורעות, אז ה' הוא מלכם! אולם הדבר לא קורה בזמן מחלוקת בעם.

"אור החיים" מציין: מלכות ישראל תתקיים כשעם ישראל מתאספים  ראשיהם יחד ואז נכונה להם הצלחה רבה, והמחלוקת והפירוד- תוצאתם הוא- הפירוד ואילו כלי המחזיק ברכה- הוא השלום ואיחוד הלבבות.

יש המפרשים: כי "ישורון" הוא כינוי מליצי לעם ישראל כפי שנאמר בדברי נבואת ישעיהו: "כֹּה-אָמַר ה' עֹשֶׂךָ וְיֹצֶרְךָ מִבֶּטֶן, יַעְזְרֶךָּ:  אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ" [ישעיהו מ"ד, ב]

כינוי זה נמצא בתנ"ך סך הכול- ארבע פעמים.

פעם אחת בשירת האזינו: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" ופעמיים בברכת משה לעם ישראל, טרם מותו

"וַיְהִי בִישֻׁרוּן, מֶלֶךְ, בְּהִתְאַסֵּף רָאשֵׁי עָם" [דברים ל"ג ה' ,כ"ד]

ופעם אחת ויחידה  בספר הנביאים [ישעיהו מ"ד,ב]

  "אַל-תִּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב, וִישֻׁרוּן בָּחַרְתִּי בוֹ".

"ישורון"- מלשון – ישר והכוונה : שעם ישראל הוא עם ישר.

 על פי הספר: "הכתב והקבלה" [שכתב: רבי יעקב צבי מקלנבורג]

שלושה פירושים:

א] ישראל- נקרא בשם: "ישורון" שהוא לשון- ראייה והבטה על שם שזכו לראות את השכינה בהר סיני , עין בעין.

 ב] הגר"א [הגאון רבי אליהו מווילנא] מבאר: ישראל נקראו בשם "ישורון"- על שם השירה ששרו לה' כשיצאו  ממצרים. ובסוף השירה נאמר: "ה' יִמְלֹךְ לְעֹלָם וָעֶד".[שמות ט"ו, י"ח]

ג]  לפי שהתורה נקראת: "ישר" ככתוב:

"וַיִּדֹּם הַשֶּׁמֶשׁ וְיָרֵחַ עָמָד עַד יִקֹּם גּוֹי אֹיְבָיו הֲלֹא הִיא כְתוּבָה עַל סֵפֶר הַיָּשָׁר וַיַּעֲמֹד הַשֶּׁמֶשׁ בַּחֲצִי הַשָּׁמַיִם וְלֹא אָץ לָבוֹא כְּיוֹם תָּמִים". [יהושע י', י"ג] והמצוות כולן נקראו: "ישרים" כפי שנאמר בדברי דוד המלך:

"פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם". [תהלים י"ט, ט]

לכן ראויים ישראל  שומרי התורה ומצוותיה בשם :"ישורון".

לסיכום, לאור האמור לעיל התורה  מעבירה לנו מסר נצחי לכל הדורות- היא משמשת ""מורשה" לעם ישראל- אין היא משתנה, או מוחלפת לעד, אינה  פוסקת לאורך כל הימים וההוכחה: בשמחת תורה אנו מסיימים את פרשת: וזאת הברכה" במילים: "לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" ומיד מתחילים לקרוא את תחילת     חומש  בראשית, "בראשית בָּרָא אֱלֹקִים, אֵת הַשָּׁמַיִם, וְאֵת הָאָרֶץ" : נוצרת  המילה: "לב"- התורה היא לב האומה היהודית לדורותיה - ובלעדיה, חלילה, אין קיום! כאשר עם ישראל מתאחדים לאגודה אחת –בלב אחד אלוקים  מולך  ומשרה- שכינתו עליהם.

 

 

 

 

מלוכה בישראל

 מלוכה בישראל

 שיר מאת: אהובה קליין©

 

ישראל  ירש כלי חמדה

במטר אורות ברקים ואהבה

בהר סיני -  ראה שכינה

 הקדים נעשה לנשמע.

 

 מורשת קהילת יעקב

 מקור החכמה והטוב

 אור תפארת ותהילה

 הפוך בה וכולה בה.

 

 עם נבון - דור ישרים

אינו תר אחר תחליפים

מחובר ברמ"ח אבריו

לנתיב התורה בבת עיניו.

 

עם החפץ בשלום ושלווה

מתאחד בלב אחד וענווה

זוכה למלוכת מלך המלכים

ברכה לעד ולעולמי עולמים.

 הערה: השיר בהשראת:  פרשת: וזאת הברכה [חומש דברים]

 

 

 

 

פרשת וזאת הברכה - ברכת משה ושמחת תורה מה הקשר?

פרשת וזאת הברכה - ברכת משה  ושמחת תורה מה הקשר?

מאמר מאת: אהובה קליין.

פרשת וזאת הברכה שונה משאר פרשיות התורה, לפי שאינה נקראת בשבת, אלא בשמחת תורה  בתום חג הסוכות.

ביום זה עולים לתורה כל המתפללים, כולל נערים שלא הגיעו עדיין לגיל מצוות.

הפרשה פותחת בברכת משה:

"וזאת הברכה אשר ברך משה איש האלוקים את בני ישראל לפני מותו: ויאמר  ה' מסיני בא  וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן.." [ דברים ל"ג, א-ב]

השאלות הן:

א] מהי המהות של ברכת משה?

ב] מאין לנו כי בתחילה הציע ה' את התורה לשאר אומות העולם?

ג] מה הקשר בין ברכת משה לשמחת  תורה?

ברכת משה.

ישנה דעה הסוברת : כי ברכת משה מזכירה מאד גם את ברכת יעקב לבניו  טרם מותו, כפי שמוזכר בחומש בראשית [פרק מ"ט] ניתן גם למצוא ביטויים משותפים בברכת יעקב ומשה.

ההבדל הבולט בין שני המברכים: אצל יעקב הברכה נאמרה לפי סדר הולדת האחים [פרט מהזכרת זבולון  קודם יששכר והופעת גד ואשר לפני נפתלי].  יעקב מברך בראשונה את כל ששת בני לאה ואחר כך מברך את  ארבעת בני האימהות [בלהה וזילפה] וברכת יוסף ובנימין נאמרת בסופה.

לעומת יעקב, משה אינו מברך לפי סדר הולדת השבטים, אלא אין חשיבות לסדר זה, מה שמעניין הוא שמשה אינו מזכיר בברכתו את שמעון.

על שאלה זו עונה רש"י: "שמע  ה' קול יהודה" [דברים ל"ג, ז] במילה: "שמע" יש רמז לשמעון - בתוך ברכות יהודה, כאשר השבטים קיבלו כל אחד את חלקם בנחלה, שמעון נטל מתוך חלקו של יהודה.[יהושע י"ט, ט]

ומה הסיבה שמשה לא הקדיש ברכה  מיוחדת לשמעון? התשובה לכך: כנראה שהוא כעס עליו היות וחטא בשיטים, לפי שזמרי בן סלוא -  נשיא שבט שמעון היה מראשי החוטאים בשיטים. [במדבר כ"ה, א- ט"ו]

אבן עזרא אומר דברים דומים :הברכה לא הוקדשה באופן נפרד לשמעון מפאת  חטאם של בני שבט שמעון שנצמדו לבעל פעור וגרמו למגפה גדולה בקרב העם.

רבי חנוך צבי לוין מבנדין כותב בספרו: "יכהן פאר": כי על פי דברי חז"ל ביום מותו של משה - הקב"ה הראה לו את כל הדורות של עם ישראל עד אחרית הימים. מכאן שברכת משה הייתה מכוונת לכל הדורות שעתידים לבוא עד בוא גואל. מטעם זה, נוהגים בשמחת  תורה שכולם עולים לתורה וקוראים לפניהם את הפרשה ובאופן זה כל אחד מתוך עם ישראל- לוקח ברכה אישית מפי משה רבינו.

רבינו בחיי  מביא שני פירושים:

א] על פי דרך הפשט: ביום מותו משה סידר את הברכה הזאת ובירך בה את כל שבטי ישראל  - כי דרך הצדיקים  לדאוג לברכה ביום מיתתם.

ב] על דרך המדרש:" וזאת הברכה" היא תוספת לברכות שבלעם בירך את ישראל שהיה ראוי שהוא יברך את עם ישראל - שבע ברכות כנגד שבעה מזבחות שהקים, אבל הוא  בירך רק שלוש ברכות, כפי שנאמר: "והנה  ברכת ברך זה שלוש פעמים" [במדבר כ"ד] הקב"ה אמר עליו שהוא רשע לפי שעינו צרה לברך את עם ישראל , על כן ה' דאג שמשה שעיניו טובות הוא יברך, כמו שנאמר [משלי כ"ב]:"טוב עין הוא יבורך"- והכוונה שרק טוב עין ימשיך לברך את עם ישראל.

ומסתבר, שמשה אכן השלים את הברכות והוסיף על ברכות בלעם עוד ארבע ברכות:

א] [שמות ל"ט]:"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר ציווה ה' את משה ויברך אותם משה".

ב] [ויקרא ט]:"ויבוא משה ואהרון אל אוהל מועד ויצאו ויברכו את העם"

ג] [דברים א]: "אלוקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים ויברך אתכם".

ד] בפרשתנו: "וזאת הברכה"

התורה מיועדת לעם ישראל.

כתוב: "ה'  מסיני בא וזרח משעיר למו, הופיע מהר  פארן.." [דברים  ל"ג, ב]

 בספרי נאמר: "כשנגלה המקום ליתן תורה לישראל- לא על ישראל בלבד הוא נגלה, אלא על כל האומות, בתחילה הלך אצל בני עשיו ואמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא תרצח" אמרו  לפניו: ריבונו של עולם כל עצמו של אותו אביהם- רוצח הוא, שנאמר: "והידיים ידי עשיו" [בראשית כ"ז, כ"ב] ועל כך הבטיחו אביו: "ועל  חרבך תחיה" [שם ל"ט]

הלך [הקב"ה]  ומצא בני ישמעאל, אמר להם: מקבלים אתם את התורה? אמרו לו: מה כתוב בה? אמר להם: "לא  תגנוב" אמרו  לפניו: ריבונו של עולם כל עצמו של אביהם- ליסטים היה, שנאמר: "והוא יהיה פרא אדם" [בראשית ט"ז, י"ב]

הר פארן מזוהה עם ישמעאל, שכן נאמר עליו: "וישב במדבר  פארן" [בראשית כ"א, כ"א]

לעומת אומות העולם, עם ישראל לא שאל את משה מה כתוב בתורה, אלא אמר: "כל אשר דיבר ה' נעשה" [שמות י"ט, ח] ועל כן זכו לשמוע מפי ה': "אנוכי ה' אלוקיך" [שמות כ, ב]

רש"י אומר: כי כאשר עם ישראל התייצבו בתחתית ההר, ה' בא  לקראתם כחתן היוצא להקביל פני הכלה.

 הקשר בין ברכת משה לשמחת תורה.

ראיתי  בספר התמצית למאיר ינאי: האלוקים הוא מקור הברכות שאינן נפסקות לעולם ופרשה זו: "וזאת הברכה" נוהגים לקוראה בשמחת התורה, ובסיומה תיכף מתחילים את  פרשת בראשית – שהיא גם רומזת לברכה- לפי שמתחילה באות ב'.

ומה שמעניין  כי בשמחת  תורה - התורה בכבודה ובעצמה מברכת את עם ישראל בשמחה, כפי שנאמר: "יברכך ה' אלוקיך בכל מעשיך ובכל משלח ידך"

[ דברים ט"ו, י ] מכאן שברוכים אלה הבאים ואלה הנמצאים בעולם התורה.

 הרמב"ן אומר: בבראשית רבה [ק, י"ג] מסופר שיעקב בירך את בניו  טרם מותו שנאמר:" וזאת אשר דיבר אביהם" [בראשית מ"ט, כ"ח] והתכוון להגיד להם כי עתיד אדם היוצא מיעקב לברך את עם ישראל וממקום שברכתו של יעקב נפסקה,  תימשך על ידי משה ואמר להם: אימתי מגיעות הברכות לעם ישראל? והתשובה: משעה שיקבלו את התורה שנאמר בה: "וזאת התורה" כי המילה: "הזאת" תרמוז לברכה שהיא התורה והיא הברית וכתוב [בראשית י"ז, י]:"זאת בריתי "

לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי ישנו קשר הדוק מאד בין  ברכת משה לעם ישראל בפרשתנו לשמחת תורה, לפי שהכול רוצים  לזכות בברכת אלוקים שנאמרה למשה ביומו האחרון.

ולפי מדרש שמואל: בהקדמה לספרו: "אגלי טל": "והתורה והשמחה אחים הם ולא ייפרדו, כי "פקודי ה' ישרים משמחי לב"

יהי רצון שהברכה והשמחה  תשרה על עם ישראל  במשך כל השנה  מתוך שאיבת כוח ועוצמה מקריאת "וזאת הברכה" בחג שמחת תורה. אמן ואמן.

ברכת משה /שיר מאת: אהובה קליין©

ברכת משה /שיר מאת: אהובה קליין©

 

ביום האחרון  לחייו

יחיש משה צעדיו

 בין חולות וסלעים

  יאסוף כצאן השבטים.

 

בן מאה ועשרים שנה

ברמ"ח אבריו אמונה

לא תש כוחו

כארי זוקף ראשו.

 

פיו מפיק מרגליות

כנהר זורמות הברכות

טהורות מפי הגבורה

לעם שוחר תורה.

 

השפעתן לדורי דורות

רזים,  נבואות וסודות

ישמחו לב ונשמה

יאירו פניהם כחמה.

הערה: השיר בהשראת פרשת וזאת הברכה[חומש דברים]

 

 

 

 

 

פרשת וזאת הברכה-מאין לנו כי ישראל נתברכה לדורותיה?

פרשת וזאת הברכה-מאין לנו כי ישראל נתברכה לדורותיה?

מאמר מאת:אהובה קליין.

פרשת: "וזאת הברכה" נקראת בחג שמחת תורה ולא בשבתות כדוגמת שאר פרשיות התורה.

השאלות הן:

א] מדוע קוראים בחג פרק ראשון מחומש בראשית בנוסף לפרשת:"וזאת הברכה"?

ב] מאין לנו כי עם ישראל נתברך בברכות לאורך כל הדורות?

ג] מדוע זכה בנימין בברכה: שבית המקדש יבנה דווקא בחלקו?

התשובה לשאלה א]

לפי שפרשת:"וזאת הברכה" היא האחרונה המסיימת את חומש דברים.

וכדי לא לקיים הפסקה בין סוף חמישה חומשי תורה לבין תחילת התורה.

מיד קוראים גם פרק בחומש בראשית.

זאת לומדים חז"ל מהמשפט האחרון בפרשה:"לעיני כל בני ישראל"

ומהמשפט הראשון בחומש בראשית: המתחיל במילה:"בראשית"

שתי האותיות הראשונות : במשפט המסיים את התורה והמשפט הפותח את התורה הן:לב.

כשם שלב האדם פועל כל ימי חייו ובלעדיו אינו יכול להמשיך לחיות- כך גם עם ישראל אינו רשאי להפסיק את לימוד וקיום התורה.

בהיות התורה סם חיים הזורם בעורקיו לנצח והוא המעניק לו את היתרון המיוחד- כעם נבחר בתוך אומות העולם.

התורה משמשת ברית נצחית בין עם ישראל לאלוקים ,ובזכות קיומה עם ישראל מתברך ואין האויבים יכולים להביסו לנצח.

כל יהודי הדבוק לתורה ומקפיד לקיים את מצוותיה- הלכה למעשה, נפתחים לפניו שערי שמים וגם אם הוא עובר קשיים ומשברים הדבר נעשה כדי להעמידו בניסיון כמו שנאמר:"למען ענותך לנסותך"- האם למרות מורדות אלו ימשיך לעלות ולהתעלות במעלות התורה?

אשרינו שזכינו באוצר כה יקר- התורה הקדושה שהיא מקור החוכמה.

כפי שאמר דוד המלך:"תורת ה' תמימה משיבת נפש עדות ה' נאמנה מחכימת פתי" [תהלים י"ט,ח] ועל מצוותיה אומר:"הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים"[שם י"ט,י"א]

ועל כך השמחה הגדולה השורה על כולנו ביום חגינו זה- חג שמחת תורה.

התשובה לשאלה ב]

על כך עונה: רבי חנוך צבי לווין בספרו:"יכהן פאר" והוא מסתמך על דעת חז"ל:

נאמר:"וזאת הברכה" , המילה:"וזאת" באה להמחיש שביום מותו של משה, ה' הראה לו את כל דורות עם ישראל עד אחרית הימים.

לכן, כאשר משה בירך את העם הוא כלל את כל הדורות לאורך העתיד.

מסיבה זו קיים המנהג: כי בשמחת תורה כל קהל המתפללים עולה לתורה,כולל ילדים שעדיין לא הגיעו לעול מצוות.

התשובה לשאלה ג]

על בנימין נאמרה הברכה:"ידיד ה' ישכון לבטח עליו,חופף עליו כל- היום ובין כתפיו שכן" [דברים ל"ג,י"ב]

רש"י מפרש : כי בית המקדש מגן על שבט בנימין, ומעולם משנבנתה ירושלים לא שרתה השכינה במקום אחר.

והוא מסתמך על המקור [מכילתא ריש פר' בא]:"עד שלא נבחרה ירושלים הייתה כל ארץ ישראל ראויה לשכינה משנבחרה יצתה א"י. שנאמר כי בחר ה' בציון"[תהלים קל"ב,י"ג]

ובספרי נאמר:כי בנימין זכה שבחלקו יבנה המקדש -לפי שכל אחיו נולדו בחוץ לארץ ואילו הוא נולד בארץ ישראל.[בראשית ל"ה,ט"ז- י"ח]

פירוש אחר:היות וכל אחי יוסף השתתפו במכירת יוסף לעבדות ובנימין לא לקח חלק בדבר.

לכן אמר הקב"ה :שאינו משרה את שכינתו עליהם היות ולא גילו רחמים על יוסף בעת השלכתו לבור ואחר כך במכירתו לישמעאלים.

כמו שנאמר [בראשית רבה צ"ט,א]

בשעה שעמד שלמה המלך לבנות את בית המקדש היה ויכוח בין השבטים:

זה אומר: בתחומי יבנה וזה אומר: בתחומי יבנה, אמר להם ה' אתם לא גילתם רחמים במכירת יוסף,אלא הייתם שותפים לכך,פרט לבנימין שלא השתתף, לכן ה' השרה עליו את שכינתו,כמו שנאמר:"ההר חמד אלוקים לשיבתו"

[תהלים ס"ח,י"ז]

לסיכום,לאור הנאמר לעיל:

מגיעים למסקנה: כי הברכות שבירך משה ביום מותו את עם ישראל יחולו על העם לדורותיו עד אחרית הימים.

ובנימין זכה לברכה מיוחדת במינה: שבחלקו יבנה המקדש.

עם ישראל זכה בתורה הקדושה המעניקה לו כוח חיות לעד וכך שרד לאורך כל הדורות ,מי ייתן ונמשיך כאיש אחד להתאחד ולהיות דבוקים בתורה לאורך ימים ושנים ,כפי שנאמר:"ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"

[דברים ל"ג,ה]ואז מובטח לנו כי: נזכה להגנה מבורא עולם תמיד.