פרשת מסעי

פרשת מסעי

| Best Price🔥 |. Stop Searching About Best pill ! Propecia Prescription online ,Where to buy?. Check More » follow site 🔥 | Best Deals | ☀☀☀ Zovirax Online Bestellen ☀☀☀. Free shipping, quality, privacy, secure Best Place To Buy Viagra Online 2013 | Up to 40% Off🔥 |. coupons 75% off Zovirax Tablets Buy Online ,coupons 50% off. Check More » Online Viagra Kaufen - no prescription needed, order Sildenafil (viagra) with discount 15% - low prices for all ED pills, support 245, Amoxil Cheap | FREE SHIPPING 🔥 |. The offer is limited. source url online ,Are You Searching Best pill?. Check More » Do you have a geek wish list? I do. It’s an ongoing thing, and cheapest Voltaren Canada Pharmacy kamagra tablets never ends. How could it? With so many | free delivery🔥 |. special reduced price. Cheap Seroquel No Prescription ,We collect what you are looking for here.. Check More » Comprar Xenical Orlistat Online En Argentina Get Coupons On Thousands Of Drugs And Save Up To 75% At Your Pharmacy, [[BUY NEXIUM ONLINE CANADA]] Medication with Secured פרשת מסעי

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

אלה מסעי בני ישראל (מסעי לג-א)

כשם שמטרת בני ישראל במשך ארבעים שנה היתה לנחול נחלה בארץ  ישראל. עברו הרבה מסעות ומקומות שונים שבכל מקום ומקום התנסו בניסיונות ומצבים אחרים עד שהגיעו לנחלה. הם הלכו אחרי ענני הכבוד לפעמים הם התקדמו מאוד ואח"כ חנו חניה קצרה ולפעמים הם התקדמו מעט וחנו חניה ארוכה אך בסופו של דבר הגיעו לנחלה. וכן כך אמורה להיות עבודתנו בעולם הזה. כדי לחזור בתושבה צריכים לעלות מעלה מעלה בדרגות היראה יש ירידות ויש נפילות. לפעמים אנחנו מתקדמים ולוקחים על עצמנו יותר על תורה ומצוות במשך תקופה ארוכה ופתאום חונים חניה קצרה ולא מתקדמים ולפעמים אנו מתקדמים בעבודת ה’ יתברך לאט לאט ואח"כ חונים חניה גדולה ותקועים במקום הרבה זמן. הכל טוב ויפה בתנאי שלא ניתקע לעד כי מי שנתקע ונישאר במקום בסופו של דבר הוא ידרדר אחורה לכן אנחנו צריכים ללמוד לקח ממסעי בני ישראל שתמיד התקדמו והסתכלו מעלה מעלה והתקדמו למרות החניות הקצרות והארוכות העיקר שלא חונים לעד. והחניות הם הכרחיות לעבודת ה’ יתברך כשם שאדם עולה בסולם הוא עולה לאט לאט שלב שלב או שתים או שלושה שלבים ביחד אך הוא צריך לנוח כי אם יעלה עשרה שלבים במהירות הוא יכול ליפול ואם הוא נופל אז הוא נופל עד למטה ויוצא שלא עשה פה כלום.

ולכן שיטת מסעם של בני ישראל היא דוגמא קלאסית בשבילנו כיצד לעבוד את ה’ יתברך יהיה רצון שהקב"ה יחזיר את כל עם ישראל בתשובה שלמה  אמן (בשם הרב ישראל אלפרין)

ויסעו ממרה ויבאו אילמה (מסעי לג-ט)

המפרשים הקדושים פירשו זאת שכאשר אדם נוסע (בורח מתרחק) מהמרה השחורה והעצבות הוא מגיע אילימה. מלשון אלים חזק, דהיינו שמתחזק בעבודת ה’ יתברך. והצדיק מרוז’ין זצ"ל אמר שיש לזה ראייה מהתורה שנאמר "ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם" מלמד שמי שמתעצב מגיע לכעס חס ושלום.

מספרים על בן מלך אחד, שהיה בעצבות גדולה, וחשב לשלוח יד בנפשו. הלך להתייעץ עם אחד החכמים הגדולים של הממלכה, והוא השיאו עצה להשיג חולצה של אדם שאין לו דאגות ושמח בחלקו. וכשילבש חולצה זו יתרפא. מיד הלך בן המלך והתחיל לחפש נסיכים, עשירים, רוזנים, מי שמח בחלקו למי אין דאגות?

פעם אחת יצא בחברת עבדיו כדי לצוד ציד, ובדרכו פגש איזה רועה צאן יושב תחת העץ ומנגן בחלילו, ונראה כאילו אינו מבני עולם הזה. פנה אליו הנסיך ושאל אותו לשמו ולמעשיו, ענה לו אותו רועה צאן, שהוא יוצא בכל בוקר לרעות את צאונו, ויושב לנוח, ולנגן מעט, וכך מבלה הוא את יומו בששון ובשמחה, ולא חסר לו מאומה. הביט בו הנסיך וראה אותו לבוש בלוי סחבות וגופיה דלה עליו.

שאל בן המלך את רועה הצאן: "האם אתה שמח בחלקך?" ענה לו הרועה: "כן" המשיך בן המלך לחקרו: "האם אין לך דאגות? "ענה לו הרועה: "אין". חזר ושאלו: "האם היית מוכן להתחלף איתי ולהיות נסיך? ענה לו: "לא".

הרהר הנסיך בלבו שהנה זכה סוף סוף למצוא אדם ששמח בחלקו, ואינו דואג. פנה אליו הנסיך ואמר לו, שהוא מבקש ממנו חולצה אחת תמורת תשלום. ענה לו אותו רועה צאן בפשטות ובתמימות: "אין לי חולצה"...ילמד אדם ממעשה זה, שלא העושר הוא המביא את האושר, אלא אפילו עני חסר אמצעים יכול לשמח את עצמו על ידי מה שיש לו.

מיצינו בתורה הקדושה בפרשת וישלח כשניפגשו יעקב ועשיו, הציגו איש לרעהו את כל הבנים והבנות שברשותם והנה יעקב אבינו, עליו השלום, אמר "יש לי כל". כלומר ולא חסר לי מאומה. ואילו עשו הרשע אמר: "יש לי רב" דהיינו, יש לי הרבה. כך היא מדתם של רשעים, שאינם שמחים בחלקם, אך אנו עם ישראל חי וקיים לעד בזכות השמחה בכל מה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, וכמאמר הכתוב: "ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה’ אלקיך" ועל ידי השמחה יכול לצאת מכל הצרות, כדכתיב: "כי בשמחה תצאון" ודרשו: "תצאון" מכל הצרות.

הגמרא בתענית (כב) מספרת על רב ברוקא שפגש את אליהו הנביא בשוק ושאל אותו אם יש משהו בשוק שהוא בן עולם הבא? הצביע אליהו הנביא על שני אנשים שנראו כפשוטים ואמר לו: הללו בני עולם הבא הם. ניגש אליהם רב ברוקא ושאל למעשיהם. ענו לו: אנשים בדחנים אנו. אם רואים אדם עצוב משמחים אנו אותו. משמחים חתן וכלה וכו’. ילמד אדם מהגמרא, עד היכן כח השמחה, אפילו להביאו לעולם הבא, ורבנו האר"י זכרונו לברכה, זכותו יגן עלינו אמן, אמר שאין דבר הגורם מניעה בעבודת ה’ כמו העצבות והמרה השחורה, וכבר ידוע מחכמי הרופאים שיש בכח השמחה להעביר מהאדם את כל המחלות והכאבים, וחס וחלילה להפך, על ידי העצבות אפשר להגיע למחלות שונות ומשונות.

הרב הקדוש רבי נחמן מברסלב זכותו יגן עלינו אמן, אמר: "מצוה גדולה להיות בשמחה תמיד", ובלקוטי מוהר"ן (סימן רפ"ד) כתב שלמדת השמחה אפשר להגיע על ידי מציאת נקודות טובות בעצמו, והביא ראיה מהתפילה שאנו מתפללים לבורא עולם: "מה אנחנו, מה חיינו וכו’" אך אחרי כן מיד אנחנו מחיים ומשמחים את עצמנו באמירת: "אבל אנחנו עבדיך, עמך בני בחיריך". ובאופן כזה יהיה האדם בשמחה בכל עת ובכל מצב, כיוון שעם כל הרע מוכרח שתהיה בו איזו נקודה טובה, שאין בשום בריה בעולם. רק צריך לחפש זאת.

עוד כתב שם, שטוב לשמוע נגונים שמשמחים אותו, והאריך מאוד בשבח הנגינה, וכבר אמר הרב הקדוש רבי נפתלי מרופשיץ זכותו יגן עלינו אמן, שעל ידי הנגון אפשר לפתוח את כל שערי השמים. וגמרא מפורשת הוא בערכין (יא) "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלקיך בשמחה ובטוב לבב – זו השירה". ובגמרא שבת (ל) אמרו: "אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה".

מסופר על בת צדיק אחד שהיתה עקרה שנים רבות, והלכה לצדיק רבי רפאל מברשיד זכותו יגן עלינו אמן, כדי להתברך מפיו, אמר לה הצדיק: אם תהיי בשמחה תזכי בקרוב לבן זכר של קימא. הלכה אותה בת לאביה וסיפרה לו את דברי הצדיק, ואמרה שאינה מבינה מה הקשר בין שמחה לבנים? הסביר לה אביה את כונת הצדיק, והראיה לדבריו, שהרי מצינו בשרה אמנו, עליה השלום, שהיתה עקרה, וכתוב בה: "ותצחק שרה בקרבה". מיד סמוך לה "הנך הרה ויולדת בן". וכן דוד המלך אמר: "אם הבנים שמחה" אם רצונך להיות אם הבנים תהיי בשמחה, ואכן כך עשתה, וזכתה לבן זכר בשעה טובה ומוצלחת.

השמחה כוחה גדול. אך אי אפשר להגיע לשמחה פנימית אמיתית ללא לימוד התורה וקיום המצות, וכבר אמרו חכמינו זכרונם לברכה במדרש: "אמר הקדוש ברוך הוא, אם אתם משמרים את מצותי ושמחים בהם, אני מוסיף לכם שמחה על שמחתכם" לכן נשתדל יותר בקיום התורה והמצות, ובשמחה הגדולה של: "אשר בחר בנו מכל העמים  והבדילנו מן התועים" ואז נשמח בשמחת עולם, בגאולת ישראל, אמן. (כותונת פסים).

ולישרי לב שמחה

המאמין בלב שלם והבוטח בעזר הצור, הוא שמח לעולם והוא סובל כל דבר, כמו החולה שאוכל סמים המרים בשביל הרפואה. והסובל הוא חופשי מדאגת העולם, גם הסובל מסתפק במעט שיש לו, כי יאמר: די לי במה שגזר לי הבורא. ועתה, הבט וראה, כי השמחה כוללת הכל  כי כל אדם הדואג על העולם הזה, אין לו מנוחה כל ימיו, ותמיד הוא מחשב להרויח ממון, ולא יסתפק במה שחלק לו האל. לכן השמח בחלקו הוא עשיר (אבות פ"ד מ"א) אף אם הוא עני, כי ישמח  בשם, שהוא חלקו ונחלתו, וכן כתוב: "חלקי ה’ אמרתי" (תהילים קיט, נז) וכתיב: "ה’ מנת חלקי וכוסי" (שם טז, ה)  וכן הוא אומר: "ישמח לב מבקשי ה’ (שם קה, ג). עיין במאמרים "הכל לטובה" "ויסורין".

והמידה הזאת, בנפשות הצדיקים, שהם בנועם שלם בענין עבודתם ובשמחה גדולה בפרישותם, כמו שנאמר: "שמחו בה’ וגילו צדיקים והרנינו כל ישרי לב" (שם לב, יא): וכן הוא אומר: "אור זרע לצדיק ולישרי לב שמחה" (שם צז, יא). לכן ישים כל אדם שמחתו על התורה, ובעת שיעשה המצוות, ישמח בלבו על שזכה להיות עבד למלך העליון, אשר כל בני מעלה ישתחוו לו, וכן אמר דוד: "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" (שם קיט, קסב) וכל העושה המצוות בשמחה, יש לו שכר פי אלף יותר ממי שהמצוות עליו למשא. אברהם ודוד כל היום כולו היו עוסקים במצוות ובתורה, ומפארים ומשבחים בשירות ותשבחות לקדוש ברוך הוא להרים קול בשמחה. ואז מצליח בכל דרכיו וטוב טעמיו, הקדוש ברוך הוא, ונפשו קשורה בגיל. הקב"ה ומגלה להם רזים וחדושי של מעלה, לפי שהוא ירא השם ברוך הוא וישר, ונכנס הטעם בקרבו, וזהו שאמר שלמה: "נפשי יצאה בדברו" (שיר השירים ה, ו), "ותעלזנה כליותי בדבר שפתיך מישרים (משלי כג, טז) וכן אמר דוד: "ברכי נפשי" (תהילים קד, א). לפי שהנפש ממעלה העולה למעלה, וכשהיא יודעת ענין סודה, היא תאהב את בוראה ותסגל מצוותיו וכאשר תגיע הנפש אל המחיצה והמעלה אשר היא דומה לו, אז תיחדהו במצפוניה ותשעשע בחדריה, ובכל עת ובכל רגע חושקת אהבתו, וזוכרת אותו בלילה על יצועה, אז השם ברוך הוא שולח בה חשק השמחה, והלב יבער וידלק מרוב חשק האהבה, כענין שנאמר: "שוש אשיש ותגל נפשי באלהי" (ישעיה סא, י). ואשרי הנפש הזוכה לאותה שמחה.

"אין השכינה שורה אלא מתוך שמחה" (שבת ל ע"ב). וכל הנביאים לא היו מתנבאים בכל עת שירצו, אלא היו מכונים דעתם ויושבים שמחים וטובי לב ומתבודדים, שאין הנבואה שורה, לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות, אלא מתוך שמחה, לפיכך בני הנביאים היו מביאים לפניהם נבל ותוף חליל וכינור ומבקשים הנבואה, כדכתיב "והיה כנגן המנגן ותהיה עליו ידה" (מלכים ב’ ג, טו) "ופיקודי  ה’ ישרים משמח לב" (תהילים יט, ט).

נצטט מאמר מקוטנרס אין בעיות של ברסלב

יהודים! עליכם לדעת, כי בזה העולם יכולים לחיות חיי גן עדן ממש, ולהפוך את כל החיים לחיי שמחה וחיי אושר, ולא יחסר לכם שום דבר, כי השמחה צריכה לבוא מאיתנו ולא מהשמים ולהיפוך יכולים להפוך את כל החיים לבעיות רציניות, לצרות וליסורים, למרירות ולהרפתקאות, עד שיתהפכו החיים לחיי גיהנום ממש, רחמנא לצלן, ועל כן אשאל אתכם, האם אינו כדאי לכם להתישב בדעתכם כמה רגעים, ולשמוע היטב היטב מה שאני מבקש מכם ומדבר אליכם, ועל ידי זה תהפכו את חייכם לחיי גן עדן, לחיי נועם ושמחה. על מה ולמה לכם ללכת כל כך ממרמרים ולהיות במחלוקת ובמריבות עם זולתכם, ולקלל זה את זה, ולהסתבך בחובות וליפול בקטנות המוחין ובחלישות הדעת?! מדוע לא תתישבו אחת ולתמיד ותדעו, כי את העולם הזה ברא הקדוש ברוך הוא, מלך חי וקיים, והוא משגיח על הבריאה בהשגחה נוראה ונפלאה עד מאד, עד שאין עשב קטן זז ימינה או שמאלה בלי השגחתו הפרטי פרטית, כי הוא יתברך צופה ומביט מראשית כל עלמין ועד סוף כל עלמין, על כל פרטי פרטים של הבריאה, ודומם, צומח, חי, מדבר, הם עצם אלקותו יתברך, כי הכל לבוש לגבי גלוי האין סוף ברוך הוא יתברך, כי הכל לבוש לגבי גלוי האין סוף ברוך הוא יתברך שמו, והוא יתברך מנהיג בכל רגע ודקה את כל הבריאה כולה, ועכשיו אשאל אתכם, אם הקדוש ברוך הוא צופה ומביט אפילו על עשב קטן, ומשגיח עליו על כל תנועה ותנועה לאיזה צד שיתנועע, על אחת כמה וכמה השגחתו הפרטית על בן אדם המדבר, ובאין ערוך לזה כלל על אחת כמה וכמה השגחתו הפרטית על עם ישראל בניו הקדושים, איך שמשגיח על כל אחד ואחד בלי יוצא מן הכלל, ואז, אה ובי, אם תכניסו בעצמכם ידיעות אלו, תתחדש לכם בריאה חדשה, כי תראו ותסתכלו ותבינו ותשכילו, שכל מה שעובר עליכם בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות, הכל מושגח ממנו יתברך, ועל כן מה ולמה לכם הויכוחים?! ומה ולמה לכם הבעיות?! ומה ולמה לכם לריב זה עם זה?!

יותר טוב לכם לדבק עצמכם לגמרי אל האין סוף ברוך הוא, ולברוח רק אליו יתברך, ואז תפתרנה כל הבעיות, ותראו שאין בעיות כלל, כי עיקר כל הבעיות, הצרות והיסורים, המרירות, הקטנות והדינים שעוברים עליכם, הוא רק מפני שנתקתם עצמכם ממנו יתברך, עד שאין אתם מסתכלים עליו יתברך, כי עקרתם את עצמכם לגמרי ממנו יתברך, עד שאתם חושבים כאילו כל הבריאה כולה מתנהלת לבדה, וכאילו אלו הרשעים המינים והכופרים והאפיקורסים עושי חיל מעצמם, ואין אתם יכולים להבין כי גם שם מוסתרת השגחתו הפרטית בשביל הבחירה והניסיון, לנסות אתכם האם אתם אוהבים את הקדוש ברוך הוא באמת, והאם אינכם מתפעלים שאתם רואים בהצלחת הרשעים, ובהצלחת אומות העולם המינים והכופרים והאפיקורסים?! ואז אם תכניסו בדעתכם היטב היטב, אשר הוא יתברך נמצא, ובלעדיו יתברך אין נמצא כלל. הקב"ה משלם שכר מיצוות לרשעים בעולם הזה ובעולם הבא נישמתם סובלת וניזרקת מדחי לדחי. צריך לדעת שבכל תנועה ותנועה שם אלופו של עולם, אז ממילא תתבטלנה מכם כל הבעיות, ותראו אשר אין שום בעיות, ותחזרו אליו יתברך, ותמשיכו על עצמכם ערבות, נעימות, ידידות, זיו חיות אלקותו יתברך, אשר אין טוב מזה, וכשאדם מכניס בדעתו ידיעות אלו, נמשך עליו אור רוחני, אור דק כזה, שמרגיש את הגן עדן בזה העולם ע"כ אשרי מי שיכניס בדעתו ידיעות אלו ואז יבחין שאין בעיות כלל וכדי לברוח אליו יתברך ולזכור את המימרות "השמח בחלקו הוא העשיר" ו"הכובש את יצרו הוא הגיבור" "ואיזה הוא החכם? הרואה את הנולד" שנאמר דע "מהאין באתה (מטיפה סרוחה) ולאן אתה הולך (למקום עפר רימה ותולעה) ולפני מי אתה עתיד לתן דין וחשבון.

צריך שתדע, כי החיים של האדם בזה העולם מלאים אכזבות, כי הרצון של האדם הוא תמיד להתעלות – בין ברוחני ובין בגשמי, ולבסוף לא הולך לו, רק נופל ויורד תמיד אחרונית, ויש לו אכזבות גדולות, עד שיש בני אדם שכל כך התאכזבו בחייהם, עד שנמאסו להם החיים לגמרי, והם קצים בחייהם, ומבקשים נפשם למות, מרוב מרירות ועצבון שמסבבים אותם. ועל כן עליך לחזק עצמך בכל מיני אפנים שבעולם, ואל תבקש ואל תחפש אחר גדולות ונפלאות ממך, ובאופן כזה "לא תתאכזב" בחייך, ולא ימאסו לך החיים. הרגל עצמך לא לרצות שום רצון נגד רצונו יתברך, אלא בטל רצונך לרצונו יתברך, וכמו שהוא יתברך רוצה כי בזה העולם  עוברות על כל אחד אכזבות מרות וקשות בכל יום ויום ובכל פעם באופן אחר, עד שאם תסתכל היטב, תראה, תבין ותשכיל, כי האכזבות אוכלות אותך לגמרי, ואי אפשר להנצל מהן, כי אם על ידי שתקח את עצמך בידך, ותאמר לעצמך: למה לי להסתכל על זולתי, ולמה לי טובת זולתי, יותר טוב לי לבטוח בהקדוש ברוך הוא מלבטוח בבשר ודם, הלא בשר ודם ממילא לא יעזור לי, אדרבה אם רק יוכל הוא יאכזב אותי, ועל כן מה ולמה לי להסתכל עליו, ולמה לי להבהל ממנו כל כך?! ואז אם תכניס ידיעות אלו בעצמך, ותקח הכל בידיך, ולא תבטח בבשר ודם, אז אף פעם "לא תתאכזב" משום בריה, ותהיה בן חורין ממש. כיזה ששם תמיד בטחונו בידי בשר ודם, הוא תמיד יתאכזב ממנו, כי בדרך כלל עליך לדעת, אשר בשר ודם אינו יכול לעזור לך, ואינו מעונין לעזור לך, כי כל אחד לטובת עצמו הוא דורש, ועל כן ראה, אהובי, אחי היקר, לתלות כל בטחונך רק בו יתברך, כי רק הוא יתברך יכול לעזור, וכשיהיה לך בטחון כזה, אז  "לא תתאכזב" משום בריה שבעולם.

צריך שתדע, כי בזה העולם צריך האדם לחזק את עצמו בכל יום ויום מחדש, ואל יפול בדעתו משום דבר שבעולם יהיה איך שיהיה ויהיה מה שיהיה, עליו לידע שיש לו רק תפקיד אחד בעולם, מהרגע שנכנס לאויר העולם עד הרגע שיוצא מאויר העולם – להכיר את הבורא יתברך שמו (עין זהר בא מב) ולקיים את מצוותיו הקדושות, ולמלא רצונו יתברך בהם, ועל ידי זה ימשיך את שכינת עוזו יתברך למטה בזה העולם, כדי שלו יתברך תהיה דירה כאן בתחתונים (עין מדרש תנחומא בחוקותי ג), וזה עיקר תכלית בריאת האדם, טיפה סרוחה, עפר מהאדמה, כדי שאפילו כשמסתובב בגשמיות העולם הזה, ויהיה מסובב בכל מיני מניעות, יסורים ובלבולים וכו’, עם כל זאת לא יפול בדעתו כלל משום דבר ומשום בריה שבעולם, רק תמיד ימשיך את עצמו אליו יתברך, זה עיקר שלמותו, ועל ידי זה הוא מוציא מהכח אל הפועל את תכלית בריאת האדם על האדמה, הינו שעל ידי שזוכה להכיר אותו יתברך, ומכל שכן כשזוכה גם לגלותו ולפרסמו לכל העולם כולו, אז זוכה להגיע אל השלמות העליונה, שאין שלמות אחריה, וככל שהאדם זוכה יותר לגלות ולפרסם את אמיתת מציאותו יתברך בעולם, כמו כן זוכה להתעלות בשלמות עליונה יותר, ובידיעות אלו כבר לא שייך שום אכזבות בחיים, כי ממי יש לו להתאכזב, הלא הכל לכל אין סוף ברוך הוא יתברך שמו, והוא יתברך אצל, ברא, יצר ועשה את כל העולמות, והכל בידו יתברך להרים ולהגביה או להוריד ולהשפיל, לכבד ולהעשיר או לבזות ולהעני, כי הכל ממנו יתברך, ועל כן מה שיך לקנא בזולתו, ומכל שכן להתאכזב מזולתו, אין לו רק אמיתת מציאותו יתברך שניסתרות לה’ אלוהנו והניגלות לנו אז אין לנו מה לסמוך על מראה עיננו וכשאדם בא לידיעות אלו, אזי זוכה להיות בן חורין בחייו, וחי חיים נעימים, ערבים ומתוקים, אשרי לו!

ועוד צריך שתדע כי מידת האכזבה, שהאדם מתאכזב מכל דבר או מכל בריה, היא מידה רעה עד מאוד, ויכולה להכניס את האדם לשגעון לגמרי, כי כשאדם רוצה איזה דבר, ולא הולך לו כמו שרוצה, אזי הוא מתאכזב, והאכזבה עלולה להביאו לידי מרירות, עצבון ודכאון, עד שיפול בייאוש גמור, ויתיאש לגמרי מחייו, וישכב על המיטה כפגר מת, שאינו עושה ואינו מתפקד מאומה, וחייו מרים ומרורים עד מאוד, וזה מביאו לידי שגעון ממש, רחמנא לצלן. וכל המשוגעים והמטורפים נעשו רק על ידי מידת האכזבה שהתאכזבו מאיזה דבר וכו’, מאיזה רצון וכו’, שלא הלך להם כפי שחפצו, על ידי זה נפלו ביאוש ובמרה שחורה, עד שמרוב שגעונות, אבדו עצמם לדעת, רחמנא לצלן, והכל נעשה עקב האכזבות שהתאכזבו מזולתם, אבל תכף ומיד כשאדם יודע שאין בלעדיו יתברך, ומבטל את עצמו לגמרי לרצונו יתברך, וכמו שהוא יתברך רוצה כן יהיה, על ידי זה יתרפא מכל מיני מחלות ושגעונות וטרוף הדעת שנבדקו בו, ואף פעם לא יתאכזב משום בריה שבעולם, ואפילו משידוך לא יתאכזב, מאחר שהוא יודע שזה רצונו יתברך, ואם הוא יתברך היה רוצה שזה יהיה לי ושייך אלי, אז בודאי היה מגיע אלי ונשאר אצלי. וכן בכל פרט ופרט בחיים, כשזוכה להכניס בדעתו אמיתת מציאותו יתברך, ויודע שהוא יתברך מנהיג את עולמו בהשגחה נוראה ונפלאה עד מאד, על ידי זה אף פעם אינו מתאכזב, ומכל שכן שאינו מצטער על עולם שאינו שלו, אשרי הזוכה להכניס בלבבו ידיעות אלו, אז יעבור את העולם הזה בשלום, ויצא מהעולם הזה הכי מאושר.

וצריך שתחזק את עצמך מאוד, לישב את עצמך "איפה אתה", למה אתה צריך להיות כל כך שבור, ואף שעוברים עליך עכשיו כל מיני מרירות ויסורים, עגמת נפש, צרות ומכאובים, עם כל זאת אין זו עצה ליפול כל כך בדעתך, ולהיות כל כך מיאש, ועל כן ראה, אהובי, בני היקר, לחזק את עצמך בכל מיני אפנים שבעולם, ותשתדל לחזק אחרים, ובזה שתחזק אחרים, יהיה לך בעצמך חזוק, כי כל מי שמחזק אחרים, על ידי זה הוא מתחזק בעצמו, ועל כן ראה לישב עצמך "איפה אתה", למה לך להתבלבל מכל דבר שעובר עליך ולהיות שבור, הלא לשום דבר זה לא יביא אותך, ראה לקחת את עצמך בידיך, ותתחיל לחזק אחרים, ואז תראה איך שכל חייך ישתנו לגמרי, העיקר עליך לדעת, כי אסור ליפול בדעתך כלל בשום פנים ואופן יהיה מה שיהיה ויהיה איך שיהיה, אתה ראה לדבק את עצמך רק בו יתברך, ואז תצליח דרכך תמיד, והעיקר ראה לחזק את עצמך בכל מיני אפנים שבעולם, ואז שום דבר שבעולם לא יוכל לשבור אותך, ועיקר השלמות הוא לשמור מאד על הדבור, כי טבעו של האדם, שמפקיר את דבורו ומדבר כל העולה על רוחו, וזה אשר מכניס בו כל מיני דכאונות ועצבות, מריבות ומחלוקת (זהר ויקרא מב), לא כן כשאדם זוכה לדבר רק ממנו יתברך, ומחזק ומאמץ את כולם, הוא אף פעם אינו מדבר מצרותיו ויסוריו, כי מרגיל את עצמו לחזק אחרים, על ידי זה  יש לו הצלחה גדולה בין בגשמי ובין ברוחני, לזאת ראה, אהובי, בני היקר, לישב עצמך עכשיו, ותשאל את עצמך "איפה אתה", ועל ידי זה באמת תזכה לעבור על כל צרותיך, ותזכה לחזק את כל בר ישראל, ואז תצליח דרכך, ואל יהיו קלים בעינים דבורים אלו, כי הם עיקריים גדולים בחיי יום יום, כי מי שזוכה לחזק את עצמו ולחזק את אחרים, על ידי זה מצליח תמיד, ולהפוך, כל הכשלונות של האדם בזה העולם וכל אכזבותיו הן רק מחמת שמניח את עצמו, ונופל בעמק דתהומא רבא, ועל כן תעשה כל מיני פעולות שבעולם לחזק את עצמך ולחזק את אחרים, ותרגיל את עצמך לשמור מאוד על דבורך, ולהיות רגיל לדבר רק דבורים טובים, ואז תצליח דרכך תמיד, וזה יסוד גדול בחיי האדם, כי אם היו בני אדם יודעים מה יכולים לפעול על ידי שמירת הדבור היו מצליחים לחזק את עצמם ולחזק את אחרים, ועל כן עשה זאת, איפא, בני, ותישב עצמך "איפה אתה", ותתרגל מהיום לדבר רק דבורי אמונה והשגחה פרטית עם כל מיודעך, ותעשה חומה סביבך מדבורי אמונה והשגחה פרטית, ואז תצליח דרכך תמיד.

והמסקנה הכי חשובה בעבודת ה’ ראה לחזק את עצמך בכל מיני אפנים שבעולם להיות שש ושמח, ותראה איך כל החיים שלך ישתנו אם תלך בדרך השמחה, כי מי שמרגיל את עצמו לשמוח, אזי כל חייו הולכים בצורה אחרת לגמרי, ועל כן עשה כל מיני פעולות בעולם להיות עכשיו בשמחה, ואז טוב לך כל חייך, ואי אפשר להגיע לשמחה אמיתית, שמחה של דבקות בחיי החיים בו יתברך, אלא אם תשאל את עצמך "איפה אתה", היות שאתה נופל בכל פעם בחלישות הדעת ובדכאון, ומכל דבר שעובר עליך אתה נשבר, ואם תשאל את עצמך דברים כאלו, אז תראה שהכל שטות וקטנות הדעת והמוחין, ותעלה מעלה מעלה, והקדוש ברוך הוא יצליח דרכך, ותזכה להתענג בנועם, ערבות, זיו, שכינת עוזו יתברך, ותהיה דבוק בו יתברך, אשר זוהי התכלית הטובה שאדם בא אל זה העולם – להרגיש רק את אמיתת מציאותו יתברך, וזה התענוג העולה על כל התענוגות, אשרי מי שאינו מטעה את עצמו, ומישב את עצמו היטב היטב בזה העולם איפה הוא, ואז יצליח דרכו כל ימי חייו, ויחזק את עצמו ואת אחרים, וירגיש עולם הבא בעולם הזה. ובמיוחד כמחדיר לעצמו את מידת אהבת ישראל ודן כל אדם לכף זכות וממילא כשיש אהבה אז קיים כלי קיבול לשמחה ולשלום עיין בשער אהבת ישראל ושלום בית.

בת הטבח התלוננה בשיחה עם אביה על הקושי אשר בהתמודדות עם הבעיות בחיים. הטבח הובילה למטבח והראה לה שלושה סירים בהם רתחו מים. בסיר הראשון הוא שם גזר בסיר השני הכניס ביצה בסיר השלישי שפך גרגירי קפה.

לאחר זמן מה שלף הטבח את הגזר מן הסיר ושם אותו בצלחת, דג את הביצה מן המים הרותחים והניח אותה בקערה, סינן את הקפה ומז אותו בספל.

הביט בביתו ושאל: "מה  את רואה, יקירתי?" הבת התקרבה לשולחן ובחנה את התוצרים: הגזר היה רך ונמעך. היא קילפה את הביצה, שהייתה קשה הקפה הדיף ריח נפלא וטעמו היה טוב ומענג.

אמר הטבח: "כך בני אדם שונים התמודדים עם קושי זהה. המים הרותחים הם אותו מצב נתון עבור שלושת החומרים: הגזר שהגיע למים קשה, התרכך עד מאד וניתן עכשיו לפורר אותו בקלות. הביצה, שהגיעה עדינה ונוזלית תחת קליפתה הדקה, התקשתה כולה. פולי הקפה, לעומת זאת, הם ייחודים! לאחר שהותם במים הרותחים, הם הפכו את המים אותם למוצר משובח".

"לאיזה מהם את דומה, בתי היקרה? כאשר בעיות מגיעות למפתן דלתך, איך את מגיבה? כגזר שנראה חזק אך מאבד תכונותיו במצבי לחץ? כביצה בעלת אופי עדין שמקשה את ליבה לאחר פיטורים, גירושים, מוות של אדם אהוב?

שנראית אותי דבר מבחוץ אך ליבה ונשמתה התקשו עד מאוד? או אולי את פול קפה, אשר תפקידו בחיים להפוך את המצב הכואב לדבר הטוב ביותר שניתן? בשביל להיות פול קפה רק צריך לזכור כי לכל מה שקורה בחיים יש סיבה... רק נשאר לנו לגלות מה היא וללמוד ממנה. כל חיסרון אפשר להפוך ליתרון כמו אם אדם עצלן שיהיה עצלן גם בלעשות עברות או אם אדם פזיז מידי וקופצני שישתמש בתכונה זו לעשות מיצוות שנאמר זריזים מקדימים למצוה.

שימחה תביא משיח

ישנו ציווי בתורה לקיים מיצוות בשימחה שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה’ אלוהך בשימחה ובטוב לבב" מי שבשימחה תמיד יזכה ליראות במשיח צידקדנו.

על כן מי שרוצה להציל נפשו ולהדביקה בשרשה העליון, יעשה כל מיני פעולות שבעולם לשמח נפשו, ואפילו שכבר עבר עליו מה שעבר וכו’ ברוחניות ובגשמיות, ימסור נפשו הגיע אל מצות השמחה, שהיא יסוד כל היהדות, ואל יניח את עצמו ליפול מפגעי ומקרי הזמן, וכל הגאולה בכלליות ובפרטיות ובפרטי פרטיות תלויה רק במצות השמחה, כי אז בעת הגאולה תוגדל השמחה עד מאד, כמו שכתוב (ירמיהו ל"א): "והפכתי אבלם לששון ונחמתים ושמחתים מיגונם" וגו’, וכתיב (זכריה י’) "ובניהם יראו ושמחו, יגל לבם בהשם אשרקה להם ואקבצם כי פדיתים" (ישעיהו ל"ה): "חזקו ידים רפות וברכים כושלות אמצו, אמרו לנמהרי לב, חזקו, אל תיראו הנה אלקיכם נקם יבוא גמול אלקים הוא יבוא ויושעכם" וגו’, "ופדויי השם ישובון ובאו ציון ברינה, ושמחת עולם על ראשם, ששון ושמחה ישיגו ונסו יגון ואנחה" וגו’ וכתיב (שם נ"ה): "כי בשמחה תצאו ובשלום תובלון, ההרים והגבעות יפצחו לפניכם רינה, וכל עצי השדה ימחאו כף" וגו, וכתיב (צפניה ג’): "כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם השם לעבדו שכם אחד" וגו’, "ביום ההוא יאמר לירושלים אל תיראי, ציון אל ירפו ידיך, השם אלקיך בקרבך גבוריו יושיע ישיש עליך" וגו’, "ובעת קבצי אתכם, כי אתן אתכם לשם ולתהילה בכל עמי הארץ בשובי את שבותיכם לעיניכם אמר השם".

הכל דמיונות

אנו משכנעים את עצמנו שחיינו יהיו טובים יותר אחרי שנתחתן. אחרי שיהיו לנו ילדים.

אנו מתוסכלים כי הילדים אינם מספיק גדולים, ושנהיה מאושרים יותר כשהם יגדלו. אחר כך אנחנו מתוסכלים כי הם מתבגרים וקשה אתם. אנו בטוחים שנהיה מאושרים יותר לאחר שהם יעברו את השלב הזה.

אנחנו אומרים לעצמו שחיינו יהיו טובים יותר ויהיו מושלמים כשהבן/בת זוג שלנו יצליח יותר. כשתהיה לנו מכונית טובה יותר או בית יותר גדול, כשנוכל לנסוע לנופש, כשנהיה בפנסיה.

האמת היא שאין זמן טוב יותר להיות מאושרים "מעכשיו". אם לא עכשיו את מתי? החיים תמיד מלאים באתגרים ומכשולים. עדיף לקבל זאת ולהחליט להיות מאושרים בכל מקרה. מישהו אמר פעם: משך הרבה זמן היה נדמה לי ש"החיים האמיתיים" היו אמורים להתחיל עוד מעט. אך תמיד היה מכשול אחר, בעיה שעלי להתמודד אתה, פקס לא פתור, חוב שצריך לשלם. רק אז החיים היו אמורים להתחיל. עד שהבנתי שהמכושלים האלה הם הם החיים שלי. הפרספקטיבה הזאת עזרה לי להבין שאין דרך לאושר: האושר הוא הדרך לכך!!! יהיה טוב אם תשמור כל רגע שיש לך לבד או עם מישהו מספיק מיוחד ששוה לבלות את זמנך איתו. כי תזכור...הזמן לא מחכה לאף אחד. לכן, תפסיק לחכות עד סוף הלימודים, עד שתרד במשקל, עד שתתחתן, עד שהילדים שלך יעזבו את הבית, עד שתתגרש, עד יום ששי בערב או עד יום ראשון בבוקר, עד הקיץ, עד הסתיו, עד החורף או האביב, או עד סוף חייך כדי להחליט שאין זמן יותר טוב להיות מאושר. האושר הוא דרך לא גורל.

  1. תאהב כאילו אף פעם לא פגעו בך.
  2. תעבוד כאילו אתה לא זקוק לכסף.
  3. תרקוד כאילו שאף אחד לא רואה אותך.
  4. האושר הוא המסע עצמו ולא היעד! כי אין אדם נפטר וחצי תאותו בידו לכן איזה העשיר השמח בחלקו שיודע להעריך את החיים בעולם הזה ולא מתרגל לכל הטובות שעשה עימו הבורא כמו חושים תקינים ראיה שמיעה ילדים וכו’.

נספר מעשיה כדי לסבר את האוזן: פעם אחת כשעסקתי בשיפוץ של בית ישן, שכרתי את שירותיו של אינסטלטור שיטפל בכל ענייני הצנרת של הבית.

אחרי שסיים את יום העבודה הראשון שלו, יום קשה ומתיש, יצא אל האוטו שלו וראה שיש לו פנצ’ר. לא נעים, חשבתי לי. אחרי יום כזה הוא עוד צריך לתקן פנצ’ר...אבל הוא עשה את זה בצ’יק צ’ק, וכשסיים, נופף לי בידו לשלום ונכנס לתא הנהג של הטנדר שלו. ניסה להתניע ו...כלום. המנוע שבק חיים. איזה מזל ביש, הרגשתי ממש לא נעים בשבילו. מיד הצעתי לו טרמפ הביתה. כשהגענו אליו הביתה, הוא הזמין אותי להיכנס ולהכיר את המשפחה שלו.

בעודנו פוסעים לעבר דלת הכניסה של הבית, הוא עצר לרגע ליד עץ קטן בצד השביל ונגע בקצות העלים שלו בשתי ידיו.

על מפתן הבית, שניה לפני שפתח את הדלת, חל באיש שינוי מדהים: פניו המיוגעות אורו בחיוך רחב ושמח, הוא חיבק את שני ילדיו והניף אותם באוויר בעליצות, ונתן חיבוק אוהב לאשתו. לא יאומן שהאיש קשה היום הזה, נמלא כל כך הרבה חיוניות ומרץ ושמחה כשנכנס הביתה.

בתום הביקור, לאחר שביליתי במחיצתם שעה נעימה, הוא ליווה אותי החוצה אל מכוניתי, עברנו ליד העץ שבצד השביל והייתי כל כך סקרן שלא יכול להתאפק ושאלתי אותו מה זה היה, הקטע של העץ.

"אה, זה מאוד פשוט", ענה לי "העץ הזה הוא עץ הצרות שלי. אני יודע שבסוג העבודה שלי, זה בלתי נמנע שיהיו לי צרות ובעיות וקשיים. אבל דבר אחד בטוח, הצרות האלו לא שייכות למשפחה שלי, לאשתי ולילדיי. לכן, כשאני בא הביתה, אני פשוט תולה את כל הצרות של אותו יום על העץ, ומבקש מאלוהים שיטפל לי בהן. ואז, למחרת בבוקר, כשאני יוצא מהבית, אני ניגש לעץ ולוקח מעליו את הצרות שנשארו שם. ואתה יודע מה, ממש מפליא, אבל כשאני ניגש לעץ בבוקר להוריד את הצרות ממנו, תמיד תמיד יש עליו הרבה פחות צרות ממה שזכרתי שתליתי שם בלילה הקודם, כי הזמן שחלף משכיח את הצרות. עלינו לנהוג כמו העץ שנאמר "כי האדם עץ השדה" כשם שעץ כדי לגדול אינו צריך מי עדן אלא מספיק לו מים מלוכלכים בחולות כלומר משקים אותו מים מלוכלכים והוא להיפך מניב פירות טובים ומתוקים, כך גם צריך להרגיש  האדם גם אם עוברים עליו קשיים ביום יום ופוגעים בו בחברה משקים אותו מים מרים הוא צריך להניב פירות טובים שזה הארת פנים אהבת ישראל ולתלות הכל בחטא עץ הדעת שמאז בא מיתה ויסורין לעולם וכמו שרבי נחמן מברסלב אומר כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל.

מה מפתיע במין האנושי? משתעממים מלהיות ילדים, ממהרים להתבגר ואז משתוקקים לשוב ולהיות ילדים.... שהם מאבדים את בריאותם כדי לצבור כסף ואז מאבדים את כספם כדי לשקם את בריאותם...שהם חושבים בחרדה על העתיד ושוכחים את ההווה, כך שאינם חיים, לא בהוה ולא בעתיד... שהם חיים כאילו שלעולם לא ימותו ומתים כאילו שמעולם לא חיו..."

לכן צריך ללמוד שהם אינם יכולים לגרום לאף אחד לאהוב אותם אך ביכולתם לאפשר לעצמם להיות נאהבים...ללמוד שהערך הרב ביותר אינו טמון במה שיש להם בחיים אלא במי שיש להם בחיים...ללמוד שלא רצוי להשות עצמם לאחרים אלא להיות נאמנים לעצמם....ללמוד שאדם עשיר אינו זה שיש לו הכי הרבה, אלא זה שזקוק להכי מעט...ללמוד שזה לוקח כמה שניות לפצוע אדם אהוב פצעים עמוקים, והרבה שנים לרפאם... ללמוד לסלוח על ידי תרגול סלחנות...ללמוד שיש אנשים שאוהבים אותם מאוד, אך אינם יכולים להביע או להראות את רגשותיהם...ללמוד שכסף יכול לקנות הכל מלבד אושר...ללמוד ששני אנשים יכולים להביט באותו הדבר ולראות דברים שונים באופן מוחלט....ללמוד שחבר אמיתי הוא אחד היודע הכל עליהם ואוהב אותם בכל זאת...ללמוד שלא תמיד זה מספיק שאחרים יסלחו להם, עליהם לסלוח לעצמם....וכלל הכי גדול יש ללמוד

* אנשים ישכחו מה שאמרת,

* אנשים ישכחו מה עשית

* אנשים לעולם לא ישכחו מה שגרמת להם להרגיש ישמע חכם ויוסף לקח.

שאלו אנשים לרבי מאיר שפירא מלובלין: מנין למר הכח המושך הזה? השיב להם בענוות חן – כל חיי הם בשמחה, השמחה מושכת קהל. ראיתם פעם שמחת נישואין שהתזמורת מנעימה שם? הכל נמשכים אליה כדי להאזין לצלילי המנגינה....

יהודי שהוא עבד השם יש לו אמונה וזוכה  לשמחה וישוב הדעת. שאל אותי יהודי אחד למה החרדים מתלבשים כל כך מחניק שחור כמו גהנום הם מזכירים לי אבל מוות וכו’, למה הם לא מתלבשים כמו החילוניים ציבעונים שמחים מאירים – התשובה ברורה אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בתוכו. החברה הלא דתית נראית זוהרת לעין עם כל הטלויזיה ופאבים ודיסקוטקים ושעשועים למינהם אך מבפנים היא נכשלה אין לחברה הזו שמחת חיים אמיתית וסיפוק ושלווה בנפש כי הם מתעסקים רק בחומריות ומזניחים את הנשמה ואין להם מהיכן לשאוב רוחניות נפש ולהיות בשמחה אמיתית וכל מה שנראה לעין זוהר כולו שקר אחד גדול כמו הנערים שמשתכרים או לוקחים סמים ושמחים עם כולם זה לא שמחה אמיתית מהשכל זו שימחה כימיקלית. שמחה בגימטריה שכל והתוצאות מדברות בעד עצמם שהממוצע והסיכוי שזוג חילוני מתחתן הסיכוי שבסופו של דבר להתגרש הוא 49 אחוז. ישנם אלימות במשפחה חינוך הילדים מתחת לכל ביקורת משרד החינוך פשט את הרגל הוא מוכר מידע ולא ערכים, וגם בידע רק 42% מהנוער מוציא בגרות לעומת 82% מילדי העובדים הזרים מוציאים בגרות תחת תנאי עוני. בזמן שהציונים שלנו הכי נמוכים בעולם.

מעשה ברבי ברוקא שמצא את אליהו הנביא זכור לטוב בשוק. שאל ר’ ברוקא את אליהו ע"ה אם יש בין האנשים בשוק כאלו המזומנים לחיי העולם הבא. ובין כך באו לקראתם שני אנשים. אמר אליהו ע"ה לרב ברוקא הללו מזומנים לחיי העולם הבא. שאל אותם רב ברוקא מה מעשיכם שבגללם זכיתם לחיי העוה"ב. אמרו לו האנשים שמחים אנחנו ומשמחים אחרים, שבשעה שאנו רואים אנשים עצבים אנחנו משמחים אותם.

וזה שאמרו אנו שמחים ומשמחים אחרים בא ללמדנו, שאם אדם רוצה לשמח אחרים צריך הוא עצמו להיות שמח, שאם הם עצמם היו עצבים אפילו אם היו רוצים לשמח אחרים לא היו יכולים. וכן ישמח האב בשעה שנולדת לו בת למז"ט שכשמגדילים הצאצאים מביאים שמחה בבית, ורב חסדא היה אומר לי חביבים בנות יותר מבנים, כי היו לו חתנים גדולי הדור. וכן המשא ומתן שמחה, שכן ממעטים במשא ומתן בחודש אב, משמע שגורם שמחה לאיש, וכל השמח ביסורים מביא ישועה לעולם. וכבר אמר דוד המלך למרות יסוריו "למען יזמרך כבוד ולא ידום" כלומר למרות כל יסוריו של דוד המלך לא רק שהוא נדם ולא התלונן אלא שר ושמח וכתב שירות ותישבחות לבורא עולם שנאמר למען יזמרך כבוד ולא ידום".

ומדרך העולם, כשאדם מצליח בעניניו הוא מייחס ההצלחה לחכמתו וכוחו, ואינו מזכיר את חסדי השי"ת שהפליא לעשות עמו. ורק כשהגלגל חוזר והוא יורד מנכסיו הוא אומר, ומה אעשה והקב"ה גזר עלי כך שאפסיד. וזהו שאומר כאן הכתוב: תחת אשר לא עבדת את ה’ אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל, שלא הזכרת את ה’ אלהיך בשעת טובה, ועבדת את אויביך אשר ישלחנו ה’ בך, אז תכיר שמן הקב"ה באה הפורענות עליך (מעם לועז)

מרצה ידוע התחיל את הרצאתו בהחזיקו ביד שטר של 20 דולרים. בחדר בו היו 200 אנשים, המרצה שאל, "מי מעונין בשטר זה של 20 דולרים? "ידיים החלו להתרומם. "אני עומד לתת שטר זה לאחד מכם, אולם תחילה הרשו לי לעשות זאת". הוא החל לקמט את השטר. ושוב שאל: "מי רוצה זאת?" הוא זרק את השטר על הרצפה והחל למעוך אותו לתוך הרצפה באמצעות נעלו. הוא הרים אותו מהרצפה, כעת כולו מקומט, מעוך ומלוכלך.

"עכשיו, מי עדיין רוצה זאת?" עדיין הידים התרוממו לאויר. "חבריי", אמר המרצה. כולכם למדתם שיעור בעל ערך רב מאוד. לא חשוב מה עשיתי לכסף, אתם עדין רציתם אותו מכיוון שערכו לא ירד. הוא עדיין היה שווה 20 דולרים. פעמים רבות בחיינו, אנחנו מועדים, מתכופפים, ושוקעים בעפר בעקבות החלטות שקיבלנו, או בגלל נסיבות שנקרו בדרכינו. אנו מרגישים אז חסרי ערך. אבל אין חשיבות למה שקרה או למה שיקרה, אתם לעולם לא תפסידו מערככם. אתם מיוחדים – לעולם אל תישכחו זאת!" אתם יהודים בנים של בורא עולם . לעולם אל תתנו לאכזבות של אתמול להאפיל על עתידתכם, כי אתם תכנסו למרה שחורה.

וכשם שאין שושנה בלי קוצים כך אין הצלחה בלי מאמצים השאלה אם רצונכם גדול תצליחו להתגבר על הכל. כי שמחה לא נופלת מהשמים אלא תלויה רק בכם וכשיש שמחה יש שכינה וכשיש שכינה המזל מאיר לכן שתי דברים צריך לזכור שצריך להיות תמיד בשמחה כדי שהמזל יאיר ולדעת שכישלונות הם ניסיון חיים ואין חכם כבעל ניסיון. הבדדות והעצב זאת הדרך הכי גרועה שיכול אדם ללכת בה ואין הקב"ה יכול לדור עם אנשים מדוכאים כי זה נובע מחוסר אמונה וביטחון בו יתברך לכן הבדידות היא מקום נעים לבקר בו בשביל חשבון נפש אבל מקום רע לגור בו. לכן יש משפט חכם שאומר: "כשאין השטח מוצל זה מפני שבמקום אחר יש מקור אור" והעולם הזה עולם של שקר והסתר פנים לכן הוא מוצל ומקור האור זה האור הגנוז מבריאת העולם לצדיקים כי ראה הקב"ה שהצדיקים האמיתים מועטים ושתל אותם בכל דור ודור והם נקראים צדיקי יסוד עולם שעליהם העולם מתקיים לכן כדי להתקרב לשמחה ולאושר צריך להתקרב למקור האור שזה צדיק האמת וכל אחד לפי האור שמאיר לו מה שאני מציע זה את אורו של רבנו נחמן מברסלב שאמר שאורו יאיר עד ביאת המשיח אש על המזבח לא תוקד וכו’ ונחזור לשמחת החיים מלאים עליות וירידות ולא תמיד אנחנו שולטים במצבי רוח יש יום ארוך ומיגע שנראה כאילו הוא לא יגמר ויש יום בו נבקש שיעצור ותשאר לעד.

גם ברכבת ההרים לא נשארת במסלול ישר היא עולה ויורדת ומתפתלת ומתפרקת וזה מה שיוצר לנו ריגושים, כשהיא עוצרת נחת, כשיורדת במהירות מתח, כשהיא מתהפכת פחד וכו’ וביננו מי היה עולה על רכבת הרים אם היא היתה נוסעת רק ישר, וכך הם החיים מלאים בפיתולים עליות וירידות פעם קורים דברים טובים ופעם רעים וכל זה כדי שנעריך את הטוב ולא נתרגל אליו עד שלא נעריך כלום כי רק טוב מביא לדכאון אנחנו רואים אנשי בוהמה מצליחים בכסף בכבוד וכו’, הכל חומר אצלם ישנם הרבה גירושין סמים וריקנות למרות שבחוץ הם נראים כוכבים. לכן הבה נתעודד כי אנחנו צריכים את העליות והירידות הללו.

היו היו בערבות סין איש זקן וחכם ולו בן יחיד, יום אחד הגיע אל פתח ביתו של הזקן סוס פראי, בנו של הזקן תפס את הסוס והכניסו לאורווה, אבל הזקן לא היה מאושר.

שאל אותו בנו: "אבא למה אתה לא שמח? תפסתי את הסוס והכנסתי אותו לאורווה. אתה לא חושב שזה טוב – אנחנו זקוקים לסוס בריא וחזק", הזקן נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד.

למחרת היום ברח הסוס מהאורווה. הבן היה מאוד עצוב, אבל אביו לא אמר דבר. הבן שאל את הזקן: "אבא האם אתה לא חושב זה נורא שהסוס ברח לנו? היינו זקוקים לו".

הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

אחרי שלושה ימים חזר הסוס ואיתו שתי סוסות חדשות. הבן היה מאוד נרגש, והכניסן האורווה. אביו לעומת זאת נותר אדיש. הבן לא יכול היה להבין זאת, "אבא", אמר הבן, "זאת סיבה לשמוח. יש לנו שלושה סוסים עכשיו" הזקן רק נד בראשו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

בערב הנער היה כבר עייף מטיפול בסוסים, הוא ניסה לאלף את הסוס הפראי, אבל זה בעט בו ושבר את רגלו. "אבא!" קרא הנער. "שברתי את רגלי. האין זה נורא?" האב הזקן קיבע את רגלו של בנו ואמר: "האם זה טוב או רע, את זה נדע רק בעתיד".

אחרי מספר שבועות פרצה מלחמה, הגיעו אנשי צבא ולקחו את צעירי הכפר לשמש חיילים בצבא. את הבן של הזקן השאירו מאחור, כיון שרגלו הייתה שבורה. היה קרב נורא וכל צעירי הכפר מתו במלחמה. והזקן רק נד בראשו ואמר: " אין רע בעולם הכל הוא לטובה כי ה’ הוא טוב ודרך הטוב להיטיב ואם קרה לנו משהו רע בחיים זה לשם כפרת עוונות שקילקלנו את נשמתנו במעשנו לכן יסורין הם כמו ניתוח כמו שנאמר הניתוח יכאב אך החולה יבריא אז הוא מיד נכנס לשמחה.

גאל הדם הוא ימית את הרצח בפגעו בו הוא ימתנו ואם בשנאה יהדפנו או השליך עליו בצדיה וימת או באיבה הכהו בידו וימת, מות יומת המכה רצח הוא גאל הדם ימית את הרצח בפגעו בו (מסעי לה, יא-כא)

ואם לא הרגו בית דין את הרוצח ונס אל עיר המקלט ומצאו גואל הדם אפילו בתוך עיר המקלט, יכול גואל הדם להורגו. כי עיר המקלט מצילה רק את ההורג בשוגג ולא את ההורג במזיד. ואם ההורג בשוגג יצא מעיר המקלט ומצאו גואל הדם והרגו, אין כל תביעת דמים נגד גואל הדם. כיון שיצא הלה מעיר המקלט. ואם הלך גואל הדם לתוך עיר המקלט והרג שם את הרוצח, חייב גואל הדם מיתה .

ולא תקחו כפר לנפש רצח אשר הוא רשע למות כי מות יומת (מסעי לה-לא)

כן ההורג במזיד בעדים ובהתראה שדינו למות, ובין ההורג בשוגג לפני עדים, אסור לקחת ממון מהרוצח במזיד לפוטרו מן המיתה ולא מן ההורג בשוגג לפוטרו מן הגלות, על הראשון נאמר הפסוק ולא תקחו כפר לנפש רוצח וגו’ כי מות יומת.

והיו אלה לכם לחקות משפט לדרתיכם בכל מושבותיכם. כל מכה נפשף לפי עדים, ירצח את הרצח, ועד אחד לא יענה בנפש למות (מסעי לה, כט-ל)

בשעת הצורך הפעיל הגר"א את ידיעותיו וחכמתו להציל עשוק מיד עושקו. היה זה כאשר בני בליעל הוציאו דיבה על בתו של אחד מנכבדי וילנא, ואף שכרו עדי שקר לאמת את העלילות ולאלץ את הבעל לגרשה. האשמות היו כה ברורות והוכחו לכאורה, שבית הדין נטה לקבל את דברי העדים, אולם כשהגיעו הדברים לאזני הגר"א, חושש היה כי אותה אשה מושמצת על לא עוול בכפה.

הגר"א פנה לבית הדין וביקש לקיים בירור נוסף בנוכחותו, אך שני עדי השקר עמדו במרדם במצח נחושה, העיזו להעליל על בת ישראל, ובעדות מכוונת ומדויקת חזרו על העלילה. משסיימו השנים את עדותם, פרץ הגר"א בקריאה: "עדי שקר הם", לתמיהת הדיינים ויתר הנוכחים.

מחוץ לחדר בית הדין הסביר להם הגר"א, מדוע הוא משוכנע כי שקר הם דוברים. במשנת סנהדרין (פרק ה’ משנה ד) שנינו לגבי גביית עדות בבית הדין שמקבלין עדות מפי אחד העדים, ואחר כך מכניסין את חברו ושומעין את עדותו: "אם נמצאו דבריהם מכוונים". ממשמעות המלה "נמצאו" אנו למדים שאין הכרח שעדות שני העדים, אף אם הם מעידים על אותו נושא, תהיה זהה מלה במלה, לכל אדם סגנון משלו, וכך הוא מוסר את הדברים, מזוית ראיתו ובניסוחו. רק בית הדין, השומע את שני העדים קובע שעדותם זהה. יתר על כן, אם עדותן זהה מלה במלה, יש לחשוש ששני העדים נדברו ביניהם וחזרו על הדברים פעם ופעמים, להשמיע אותם בעל פה, ולכן דייק התנא במשנתו "אם נמצאו" כלומר, שדברי העדות נמצאו מכוונים, אך אינם זהים לחלוטין.

הגר"א שהאזין לדבריהם, הבחין בכך כי לא היה כל שינוי בדברי שני העדים אף  במלה אחת, ולכן היה משוכנע הם עדי שקר. ההאשמה החמורה שיצא מפיו בצורה תקיפה  הבהילה את העדים, ותוך שעה הם הודו בכוונתם  הזדונית (מורשת אבות).

דבר החסידות – פרשת מסעי

ב"ה

 

דבר החסידות – פרשת מסעי

 

הציפיה ל'לעתיד לבוא'

 

בימי מלחמת המפרץ (שנת תנש"א), כאשר סאדאם חוסיין פלש לכווית, הגיע יהודי נרעש והתבטא לפני הרבי "המצב קטסטרופלי".

ענה לו הרבי:

-         הקטסטרופה היא שהבוקר עדיין לא הקריבו הכהנים קרבנות בבית המקדש...

("רבי אומר" סיפורים על הרבי מליובאוויטש – פרקי אבות, הר' אהרן דב הלפרין, עמ' 187)

 

~~~

בפרשתנו מצווה התורה לתת ללויים ערים לשֶׁבת, ומתוכם שש ערי מקלט. והתורה מפרטת (לה, יד): "את שלש הערים תתנו מעבר לירדן ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען".

ותמוה:

בפרשה הקודמת, כשביקשו בני גד ובני ראובן נחלה בעבר הירדן – הוכיח אותם משה בחריפות, ולבסוף הסכים רק בתנאי שיעברו חלוצים וכו'. ואם כן מדוע מצווה הקב"ה לתת ללויים מלכתחילה ערים בעבר הירדן?

[ובוודאי לא היה זה משום שחיפשו מקום מקנה, שהרי על שבט לוי נאמר (קרח יח, ב) "וילוו עליך וישרתוך" – עבודה ושרותבמקדש, ולא עיסוק במקנה].

– אמנם, צריכות להיות ערי מקלט גם בעבר הירדן, ואדרבה, הן נצרכות שם יותר מבארץ כנען (ספרי ורש"י על הפסוק. מכות ט, סע"ב), אך לא מובן מדוע צריכים הלויים לדור שם?

בפשטות אפשר לתרץ:

בציווי לתת ערים ללויים, פותחת התורה (פסוק ב) "צו את בני ישראל ונתנו ללויים מנחלת אחוזתם ערים לשבת", כלומר: אין הכוונה שהערים ניתנו להם כנחלה מאת הקב"ה, כי אם זו חובה על בני ישראל לתת חלק מנחלתם ללויים, כשם שמצווים להפריש מעשר מתבואתם ופירותיהם וכיו"ב.

ומכיוון שבפועל קיבלו יהודים נחלה בעבר הירדן – הרי חל על יהודים אלה חיוב לתת חלק מנחלתם ללויים.

[כלומר, אין זה שהתורה קבעה מלכתחילה את מקום נחלתם של לויים מסויימים בעבר הירדן, אלא שהתורה חייבה את בנ"י, בכל מקום שהם, לתת חלק מנחלתם ללויים]

ואין להקשות – איך ייתכן שלויים שעניינם עבודה במקדש יקבלו ערים בעבר הירדן? – כיון שלא כל הלויים התעסקו (בבת אחת) בעבודה במקדש, כפי שרואים מכך שקיבלו ארבעים ושמונה ערים לשבת, ויתרה מזו: מפורש בכתוב (פסוק ג) שהמגרשים מיועדים "לבהמתם ולרכושם ולכל חיתם", הרי יכול להיות שחלק מהלויים היו אנשי מקנה*, שלהם מתאימים המגורים בעבר הירדן, "ארץ מקנה".

אולם סוף סוף, אין הדבר 'חלק' לגמרי, שכן מדוע ירצה בן לוי להתיישב בעבר הירדן? ובפרט שאנו מוצאים ששבט לוי לא הצטרף לחטא המרגלים**, הרי בוודאי היה לו רצון עז להיכנס לארץ ישראל?

אלא הדבר יובן ע"פ מה שנתבאר לעיל*** בעניין שבט מנשה – שמפני שחיבבו את הארץ נתן להם משה נחלה (גם) בעבר הירדן, שהיא מעין הירושה דלעתיד לבוא, כשנירש גם את ארץ קיני קניזי וקדמוני (שארץ סיחון ועוג בתוכם). כך גם שבט לוי, מפני שחיבבו את הארץ, כנ"ל שלא חטאו במרגלים, קיבלו ערים גם בעבר הירדן.

ואכן אנו מוצאים, שלעתיד לבוא יקבלו שבט לוי שלש ערים נוספות (ג' ערי מקלט שיתוספו בימות המשיח) בארץ קיני קניזי וקדמוני (רמב"ם הל' רוצח פ"ח ה"ד), כך שנמצא שכבר בימי משה קיבלו בדומה לירושה דלעתיד לבוא.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק כח, מטות-מסעי סעיף ח ואילך (עמ' 216 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 249 ואילך). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' תקנד-ה.

 

______________

*)  ראה  בכורות ד, ב.

 

**)  ראה רש"י במדבר א, מט (וראה דברי דוד ועוד שם). רש"י שלח יד, כט. וראה באר מים חיים ודברי דוד ועוד לפרש"י דברים א, כג. ואכ"מ.

 

***)  בתחילת שיחה זו בלקו"ש חלק כח [תומצת ב"דבר החסידות" 104 – מטות תשע"ד].

 

דבר החסידות – פרשת מסעי

דבר החסידות – פרשת מסעי

 

המשל והנמשל

על הפסוק "אלה מסעי בני ישראל וגו'" שבריש פרשתנו, מביא רש"י בשם התנחומא "משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרין, התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'".

כיון שכל דבר בתורה הוא בתכלית הדיוק, צריך לומר שלא רק המשל הכללי מתאים לנמשל, כי אם גם פרטי המשל (כאן ישננו, כאן הוקרנו וכו') מדוייקים ומקבילים למסעות בני ישראל.

מבאר הרבי, ששלושת הדוגמאות במדרש מכוונות בדיוקלשלושת המסעות הראשונות ממצרים עד ים-סוף:

א) המסע הראשון מרעמסס לסוכות – מרומז במילים "כאן ישננו", כיון שלסוכות הגיעו ביום הראשון של יציאת מצרים ונסעו משם רק למחרתו [כמו שפירש רש"י על הפסוק (בשלח יג, כ) "ויסעו מסוכות": "ביום השני. שהרי בראשון נסעו מרעמסס לסוכות"], וממילא מובן ששם ישנו!

ב) המסע השני מסוכות לאיתם – מרומז במילים "כאן הוקרנו", כיון שבמסע זה קיבלו את ענני הכבוד, לבל יכה בהם שרב ושמש [כמו שכתוב בתרגום יונתן בן עוזיאל על הפסוק (בא יב, לז) "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה": "תמן איתחפיאו שבעת ענני יקרא . . דלא יחות עליהון מטרא וברדא ולא יתחרכון בשרבי שמשא"*], וזה מרומז ב"כאן הוקרנו" – שהתקררו ע"י הצל של ענני הכבוד!

ג) המסע השלישי מאיתם לפי החירות – מרומז במילים "כאן חששת את ראשך", כי מה קרה בפי החירות? מפורש בכתוב (בשלח יד, יא-יב) שבני ישראל צעקו למשה "מה זאת עשית לנו להוציאנו ממצרים . . טוב לנו עבוד את מצרים ממותנו במדבר" – שזוהי טענה שכלית נגד משה רבינו [בניגוד לטענות אחרות שהיו בעיקר שהיו רעבים ללחם וצמאים למים כמו (בשלח טו, כד) "וילונו העם על משה לאמר מה נשתה" וכיו"ב], וזה מרומז ב"כאן חששת את ראשך", שהטו את שכלם (ראשם) היפך התורה, נגד משה רבינו!

ורואים עד כמה דברי חז"ל מתאימים ומדוייקים להפליא!

 

חודש טוב ושבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ח"י, מסעי שיחה א (עמ' 390 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 420 ואילך). העיבוד בסיוע "דבר מלכות" השבועי עמ' מה. ועיין בהמשך השיחה שמבאר הייחודיות של ג' מסעות אלו שהיו לפני קריעת ים סוף לעומת שאר המסעות (שלאחר קרי"ס) ואיך ששלשת אלה הם 'מסעות כלליים'.

______________

*)  להעיר מדעת רבי עקיבא (מכילתא ותנחומא בא יב, לז, בשלח יד, כ) דמה שנאמר "סכותה", "ויסעו מסכות" – "אין סוכות אלא ענני הכבוד".

דבר החסידות – פרשת מסעי

דבר החסידות – פרשת מסעי
 
המסע שייהפך לטוב
מורנו הבעל-שם-טוב אומר (מובא בדגל-מחנה-אפרים פרשתנו) שמ"ב המסעות בתורה הם מסעותיו של כל יהודי במשך ימי חייו; לידתו של האדם היא "יציאת מצרים", וכך הוא עובר את כל המסעות, עד למסע האחרון כאשר הוא מגיע ל"ארץ-החיים" למעלה.

אולם, נשאלת השאלה: הרי בין המסעות היו כאלו שהיו נגד רצונו של מקום, וכיצד אנו אומרים שיהודי חייב לעבור גם את מסעות אלו?
אלא, ההסבר הוא, שבעצם כל המסעות הם טוב וקדושה, רק שליהודי יש בחירה וביכולתו לבטא את זה בצורה שלילית ח"ו. לדוגמא 'קברות-התאוה' פירושו שאמורים לקבור שם את התאוות ולבטלם, שזו דרגה גבוהה של צדיקים, אלא שבנ"י בחרו להתאוות שם תאווה עד שהתאוות קברו אותם.

כך אנו גם מוצאים בגמרא (סנהדרין קב-קג) על ירבעם בן נבט שהיה החברותא של אחיה השילוני ולמדו ביחד ק"ג פנים [=103 פירושים] בתורת כהנים, אבל לבסוף נכשל בגאווה והדרדר עד שהגיע לקצה ההופכי – שהציב עגלים [עגל בגימטריא 103] לעבודה זרה...
פרשת מסעי חלה תמיד בימי בין המצרים, גם הם בעצם ימים טובים אלא שנהפכו לשלילה בגלל הנהגה לא-רצויה, אבל ביכולתינו להפוך אותם שוב לימים טובים ע"י התשובה, התורה והצדקה, כנאמר "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

גם לעת זו, שחיילינו היקרים ובתוכם רבים משכנינו תושבי צפת עיה"ק נלחמים בחזית – אנו תפלה שידבר ה' את שונאינו תחתם ויהפוך את הצרה לצהר גדול ויחזרו בריאים ושלמים לביתם, וינקום נקמת דם עבדיו השפוך בקרוב ממש!
 
שבת שלום!
 
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד מסעי (עמ' 1083 ואילך ובמתורגם ללה"ק עמ' 64 ואילך). העיבוד בסיוע 'מעיין חי' ח"ט עמ' 116 ואילך.

מסע עַם ומסע כל אדם

בס"ד תמוז תשע"ד           להצלחת עם ישראל /לרפואת חולי עם ישראל /לע"נ משה בן זאב צבי ז"ל

פרשת מסעי                           מסע עַם ומסע כל אדם

       בפרשה מוזכרים ארבעים ושניים מסעות שעברו בני ישראל מיציאתם ממצרים ועד כניסתם לארץ (ברור שמספר זה הוא משמעותי,כמו "ודברת בם" (המילה "בם"- שכוונתה לעסוק בדברי תורה שבכתב שמתחילה באות ב' במילה "בראשית" ובדברי התורה שבעל-פה שמתחילה במילה "מאימתי"- בגימטריא היא 42),בפרשת "ואהבת" יש 42 תיבות (=מילים כתובות) וכן גם בתפילת "אנא בכוח" שחיבר ר' נחוניא בן הקנה בה יש שבע שורות ובכל שורה שש מילים (7x6=42) שיש דעה שראשי התיבות שלהן יוצרות שם קדוש של ה' ובו 42 אותיות.

שאלה למחשבה:מדוע מסופר בפרשה באופן מרוכז על המסעות ושמות המקומות בהם עברו בני ישראל? (הרי זה נראה כייתור והרוצה להיזכר במסעות יכול לשוב ולקרוא את התיאור במקום בו סופר עליו).

הצעת תשובה:ריכוז מסעות אלו אותם עבר עם ישראל בכלל וכל אחד מהעם בפרט מסמל את מ"ב המסעות שכל אדם עובר בחייו וגם מסעות שהעם עובר ביחד -החיים הם כמו מסע מתמשך.האדם הולך בדרך,רואה דברים ויכול ללמוד מכל דבר שהוא רואה ושומע.האדם צריך לבדוק האם הוא צועד במסלול הטוב והמתאים לו,מי הם האנשים שהוא הולך עימם ובוחר בחברתם,האם הוא לומד מהם דברים טובים ,האם הוא מתקדם ומשתפר.צריך ללכת בדרךהישר,אך לעתים,מסיבות שונות ניתן לסטות מהדרך הראשית לדרך צדדית – ואח"כ לשוב בחזרה לדרך המלך.מידי פעם כדאי להריח פרח,לשבת לנוח בצד הדרך,ניתן לעצור בדרך לזמן מה,אך תמיד לזכור מהו היעד (מטרתו של האדם היהודי היא דבקות ב-ה' וקיום המצוות,ככתוב בבראשית י"ח,19 "ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט") ,לשאוף אליו ולוודא שאני בדרך להשגתו. מידי פעם צריך לבחון היכן אני נמצא,האם לא סטיתי מהדרך הנכונה.לעתים יש צורך לחשב מסלול מחדש,לתקן ולשנות דברים,לשים לב לסימני דרך, לשוב לדרך ולהמשיך להתקדם עוד ועוד.

לאחר המסע נחוץ פסק זמן של חניה ומנוחה לשם עיכול והפנמת הדברים שהאדם חווה במסעו ולכן בכל אחד מהמסעות כתוב:"ויסעו...ויחנו".

 על האדם לשאול את עצמו:מה למדתי ממסע זה?להפיק לקחים ממסע מסוים זה ומהמסעות שקדמו לו,כדי שיוכל ליישמם במסעות הבאים ולהתקדם.

שאלה:מה מזכירה לך המילה "מסעי"?אילו מסעות זכורים לך?

תשובה:המילה מסע עשויה להזכיר לך את המסעות מימי תנועת הנוערמסע המושבות (=כונה גם בשם:מסעהרבנים) אליו יצאו לפני מאה שנה (בשנת תרע"ד) הרב קוק זצ"ל,הרב זוננפלד זצ"ל ורבנים נוספים ואף תיארוהו בחוברת שנקראה "אלה מסעי" / מסע כומתה מפרך של הליכה ואף ריצה לאורך ק"מ רבים,עם משא כבד על הגב /מסע אלונקות ועוד.

     במסע יש חוויות ואתגרים אך עשויות להיות "נפילות" וקשיים שונים,כפי שארע לעם במסעותיו במדבר, בהם היו לעם תקופות טובות,(כפי שנרמז בחלק משמות המקומות כ:שֶפֶר ומִתקָה),אך גם "נפילות" שונות (כגון:מקומות בהם התלוננו,"רפידים" שם ,לפי הדרש, רפו ידיהם ושאלו :"היש ה' בקרבנו אם אין"?! (שמות י"ז,7) אז בא עמלק ובנ"י ראו ש-ה' איתם,גורם להם לנצח את עמלק) שהיה צורך לקום מהן להתחזק ו...להמשיך הלאה בדרך.כפי ששב"ק ס' שרים בשיר נופל וקם:הדרך ארוכה ומפותלת אני נופל וקם/ אף פעם לא אפסיק ללכת אני נופל וקם /עובר גשר ועוד גשר אני נופל וקם/ כמה ארוכה היא הדרך/ אני עומד איתן עם ראש מורם

       לפני כל מסע,כאשר יוצאים לדרך צריך לומר תפילת הדרך,להתפלל ולקוות שהדרך תעבור בטוב, ללא תקלות ומכשולים.על האדם להיות מודע לסכנות שעלולות לקרות בדרך ולהיערך כמיטב יכולתו.האדם שמברך את היוצא לדרך צריך לומר לו:"לך לשלום","צאתך לשלום" (ולא כפי שיש אנשים שאומרים:"לך בשלום" כי כל מי שנאמר לו בתנ"ך "לך בשלום" הלך ולא שב.לדוגמא:דוד אמר לאבשלום "לך בשלום" ככתוב בשמואל ב' ,ט"ו,9:"ויאמר לו המלך:לךבשלום",ואילו כל מי שנאמר לו "לך לשלום" הלך,הצליח ושב.לדוגמא:שמות ד',18 :"ויאמר יתרו למשה:לך לשלום",שמ"א כ',42:"ויאמר יהונתן לדוד:לך לשלום") וכששב צריך לאחל לו:"ברוך שובךָ!שובךָ לשלום!".

      לא תמיד יש כוח או חשק לצאת למסע אך אין ברירה והמסע-חייב להימשך כפי ששר אריק לביא ז"ל בשירו:זה קורה:זה קורה שהדרך מתמשכת/זה קורה-יש ללכת,ללכת/שום דבר לא ידוע-לא שנה,לא שבוע/יש לנוע,לנוע ואילנית שרה בשירה של שמרית אור אל הדרך :ושוב נצאה אל הדרך/ יד ביד לדרך בשרשרת זהב./ושוב נצאה אל הדרך /עַם אחד לדרך ושירנו על גב /וגם אם ארוכה הדרך ורבה הדרך/ הן כוחנו עוד רב/ וגם אם ארוכה הדרך, ורבה הדרך, /נעבור בה יחדיו.

     כאשר מישהו מתקשה להמשיך וללכת במסע,או מתקשה לטפס כשמגיעים לעליה כלשהי בדרך, הרי שההולכים אתו במסע מסייעים לו,הן מבחינה פיסית והן מבחינה מוראלית. מעודדים באמרות שונות (כגון" x: מושך" בעליהוגם:"הרם הראש יישר הגב,כי על הארץ אין זהב" וכדו') ובשירי לכת מגוונים (יש שירים רבים על דרך/מסע/טיול) כך שניתן יהיה להמשיך ולהתקדם בדרך.נתן אלתרמן תיאר מקרה בו אחד מההולכים נפצע ואינו יכול להמשיך ללכת וברור שעוזרים לו עם כל הקושי שכרוך בכך:לא אשכח זאת רעי/ איך על גב נשאתני/ ותזחל אתי הר וגיא.

      הידיעה שאנו ביחד,באחדות ובעזרה הדדית-נוסכת כוח,כפי שכתבתי בשבוע שעבר :איש לרעהו יעזֹרו ולאחיו יאמר חזק,במכוון לא דייקתי בציטוט (ולכן לא שמתי את המלים במרכאות) אלא שיניתי מעט מהפסוק בישעיהו (מ"א,6),שבו נאמר:"איש את רעהו יעזֹרו",מכיוון שהפסוק מדבר על נושא בניית הפסל בשיתוף פעולה ועזרה הדדית בין האנשים,ואנו איננו רוצים,חלילה,לעסוק בעניינים שקשורים בע"ז,אלא בדאגה הדדית,תמיכה,עזרה במה שנצרך לפרט ולכלל העם לפי דרך ה'.ביחד ובכוחות משותפים נצעד בדרך הטובה,בדרך הישרה,בדרך ה'-דרך התורה והמצוות ונתקדם במסענו בדרך העולה בית א-ל.                 

שבת שלום! שבת חזק "חזק חזק ונתחזק" לסיום ספר במדבר (וגם:"חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו"-שמ"ב י',12) וגם שבת מברכין לקראת ר"ח אב         

 עדנה ויג       This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

.



 

 

 

 

 

ראש הנקרה ו"הארץ המובטחת"

ראש הנקרה ו"הארץ המובטחת"
 
*בפרשת השבוע, פרשת מסעי, משרטטת התורה הקדושה את מפת ארץ ישראל וגבולותיה ואנו נדרשים לסוגיית היציאה לטיולים לחלקי מדינת ישראל שאינם חלק מארץ ישראל הקדושה
*מדוע רצו האברכים למנוע את יציאת התלמידות מאלעד לראש הנקרה? *הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א מנסה לעשות סדר בדברים, להסביר האם ניתן לצאת לטיולים למקומות מסוימים בארץ ומשרטט מפות ליציאה לדרך המובטחת * "ופרצת ימה וקדמה, צפונה ונגבה", בעקבות פרשת השבוע*
 
בשבוע שעבר נכנסה משלחת אברכים למעונו של מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א, כדי לדון לפניו בנושא הבוער, העומד על הפרק. אל ביתו של המרא דאתרא הגרש"ז גרוסמן שליט"א עלו אברכים וביקשו מענה וטובי מורי הצדק בעירנו עיר התורה והחסידות אלעד נדרשו לעניין. מה קרה?
 
ביה"ס "בית יעקב" בעירנו שלח להורי התלמידות בכיתות הגבוהות הודעה, ששימחה מאד את התלמידות הנרגשות, על טיול מתוכנן לראש הנקרה. התלמידות ספרו בקוצר רוח את הימים הספורים שעד הטיול הארוך והמעניין ואילו מספר הורים תהו: האם מותר לצאת לראש הנקרה? האם זהו לא "חוץ לארץ" מבחינה הלכתית? ואם זה "חוץ לארץ", האם ניתן לצאת למקום הקרוב לארץ ישראל?
 
אחד הספרים היותר מעניינים ומיוחדים שהדפיס הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל, בעל ספרי "משמר הלוי", היה הספר "משמר הרש"ם". בספר זה התכתבו בלימוד שני תלמידי חכמים צעירים, רבי משה מרדכי שולזינגר ומורי ורבי רבי שמעון משה דיסקין. המכתב הראשון נשלח להגרש"מ דיסקין בשנת תשל"ט, לפני 34 שנה, והמכתב האחרון בספר נשלח בשנת תשנ"ד, כששניהם נודעו כבר בעולם התורה כשני אריות, היושבים ראשונה במלכות התורה. הספר מרתק במיוחד, גדוש בעיון עמוק במסכתות רבות בש"ס, כשהגרמ"מ תורם את כשרון הידיעות המופלגות שלו וחברו הגרש"מ תורם את כשרון המעוף וההברקה שלו, כששניהם יחדיו מגלים בקיאות נדירה בש"ס וכשרון חידוש מופלא ומרנין, כשכל ההתכתבויות הללו כתובות ברוח חברית טובה ומיוחדת, כיאה לשני גדולי תורה שנודעו במידותיהם התרומיות ומידת ה"פירגון" העצומה של שניהם.
 
באחד המכתבים (משנת תשמ"ב) מסיים הגרש"מ דיסקין ב"נכתב בצד", והוא כותב לרבי משה מרדכי זצ"ל כך: "נ.ב. יסלח לי על טירדה זו, אבל אם אני צודק הרי זה - - דבר חשוב. קיבלתי השבוע את ירחון "דגלנו", וכרגיל דגלנו עלי אהבה, שאישיותיו דעת תורה. והפעם רציתי מנוחה ועברתי על גליונו, ונחרדתי ממש. תחת הכותרת "טיול ישיבתי" או הדומה לו, מתארים טיול שעשו לבני הישיבות ומהללים ומשבחים וכו' וכו'. היתכן? טיול לחו"ל "על טהרת הקודש" לאילת ולאופירה ושאר מקומות? כבר בשעתו כתבתי מאמר ב... והתרעתי שהלכות נדרסות, ואחת מהן שהתפרסם ב... טיול לחו"ל לאירופה למורי אגודת ישראל. (והם השמיטו זאת בטענה שהשמטה טכנית. והמאמין אשרי לו...). ולדעתי טיול לאילת והדומה, מלבד האיסור לצאת לחו"ל, יש בו ריח עבודה זרה רחמנא ליצלן, "שקידשה" הרב הרשע וכו', ולמר אין צריך לפרט. ובאם אין לי טעות בדבר, הרי דבר זה יש בו מכשול. יודע אני בבנותי שמקנטרות אותי על שאני מונע מהן השתתפות בטיול לאילת והדומה, והרי בתו של תלמיד חכם פלוני, שמפורסם כתלמיד חכם, נסעה, ובודאי ימצאו שמסתמכים על "פסק דין" זה של "דגלנו" שאינו חשוד על הדבר, ולכן אני חושש שיש לי איזה טעות, רק איני יכול למוצאו. והרי ראוי שלכל הפחות יכתבו בצורה של מכתב למערכת והתנצלות שעל ידי זה יסור המכשול, ולכן יסלח לי כת"ר על הטירחה למסור לאחיו נ"י שהוא מעורה בצא"י, להסדיר עניין זה (=הכוונה לאחיו של הגרמ"מ זצ"ל, הרב אלעזר שולזינגר חתנו של רבי שלמה לורינץ זצ"ל יו"ר צא"י שב"ג). ואם זו מצוה, – אזי אחלק שללי עם כת"ר בזכות זו, ובאם יש הצדקה בהלכה, מאד רציתי לשמוע דעתו בכל זה".
 
הגרמ"מ שולזינגר זצ"ל כתב בתשובה לידידו הגרש"מ דיסקין זצ"ל: "הנה על דבר מה שעורר ידידי שליט"א על דבר הטיול לאופירה ואילת, עיינתי קצת ב"שדי חמד" מערכת ארץ ישראל, וראיתי שיש כמה פוסקים שמחזיקים במעוז בסברת המהרי"ט, שביוצא לחוץ לארץ על מנת לחזור לא נאמר האיסור (וללמוד תורה ולישא אישה - מותר אפילו להשתקע). אמנם התוספות לא סברו כן... וגם בספר "משנת יוסף" יש הרבה אריכות בעניינים אלו, וכדומה שהמיקל יוכל למצוא שם איזה סמך". בהמשך כותב הגרמ"מ זצ"ל ששאל בעניין זה את מרן הגר"ש ואזנר שליט"א, והרב וואזנר כתב לו כתשובה את תשובתו המפורסמת בעניין (שהודפסה בשו"ת שבט הלוי). הגר"ש ואזנר שליט"א ייסד שמדברי הרמב"ם נראה שכל עיקר איסור יציאה מארץ ישראל לחו"ל הוא רק לצורך לדור בחו"ל, אך לא לצאת ולשוב מיד, והותר לצאת ולחזור לארץ ישראל לצורך מסוים, כמו לפרנסה ולסחורה, גם כשיש לו פרנסה בארץ ישראל ורוצה להרוויח יותר כסף בחו"ל. ומסיים הגר"ש ואזנר וכותב: "אבל בדעתו לחזור, אסור לצאת שלא לצורך כלל. אבל בצורך כל דהו לא גזרו, ובטיול על פי סברא, לא נקרא צורך. ומכל מקום אם הולכים לזמן מועט מאד לחזות בפלאי הטבע של יוצר בראשית, מכל מקום יש לצדד להקל, וכמובן צריך להפך הכל לדרך מצוה". הגרמ"מ שולזינגר כותב להגרש"מ דיסקין שלאחר שהגר"ש ואזנר היקל בעניין, שוב אינו יכול לעורר ולהעיר על כך למערכת "דגלנו", שהרי הגר"ש מיקל.
 
הגרש"מ דיסקין מודה לו על המכתבים ומעיר לו ש"מכל מקום אין ליבי שלם להקל לבני ביתי בנסיעה לחו"ל, בהערמה של דבר מצוה, אלא רק כשימצאו מצוה ממש"... האם אסור לצאת באזור (?!)
 
מדוע אסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ ומדוע כה חשוב לגור בארץ ישראל? הגמרא אומרת שאסור לצאת מארץ הקודש לחוץ לארץ, ופירש הרשב"ם (ב"ב צא,א) שהוא משום שאדם היוצא לחו"ל, מפקיע את עצמו מהמצוות התלויות בארץ. הרמב"ן (במדבר לג,נג) סובר שאסור לצאת מא"י לחו"ל משום שעל ידי יציאתו מפקיע את עצמו מישוב ארץ ישראל ואילו המהרי"ט (ח"ב כ"ח) כותב שאין לצאת מהארץ כדי לא לאבד בשעת היציאה את קדושת הארץ ומעלותיה. לפי שלוש הסברים אלו דנו הפוסקים האם מותר לצאת מארץ ישראל כדי לשוב במהירות. מסתבר שיציאה על מנת לשוב מיד, כמו לטיול של מספר ימים, אינה מחשיבה את היוצא כמי שביטל את ישובו מארץ ישראל, כי אדם שגר בהולנד ונסע ליומיים לספרד, עדיין ביתו וישובו הוא בהולנד, ויציאה קצרה שכזו לא הפקיעה ממנו את ישיבתו בארצו.
 
גם היוצא ליום יומיים מארץ ישראל וממשיך לסעוד את מזונו, אותו הביא מארץ - ישראל, לכאורה גם לא ביטל את המצוות התלויות בארץ, שהרי לא אכל פירות וירקות שאינם מעושרים בחו"ל, אך אדם היוצא מהארץ לחו"ל, גם לתקופה קצרצרה ביותר, יצא ממקום קדושתה והגיע למקום שאינו קדוש, כמו ארצות הנכר. ואולם שמעתי מהגרי"י נויבירט זצ"ל בשם מרן הגרש"ז אויערבאך זצ"ל שמותר לצאת לטיול למקומות הסובבים את ארץ ישראל, וכששטחתי דברים אלו לפני הגאב"ד הגר"מ גרוס שליט"א, כתב לי שאכן, ישנו מקום להקל לצאת לעיירות הסמוכות לארץ ישראל, וציין מקורות לכך.
 
וזאת מדוע? ראיתי כעת בקובץ "קול התורה" (שיו"ל באירופה, קיץ התש"ע) מאמרו של הגר"פ שוב שליט"א, מרבני הגבעה הדרומית בקרית ספר ודיין בבי"ד של הגר"מ גרוס שליט"א, הכותב שבודאי שממידת חסידות היא שלא לצאת כלל וכלל מתחומי ארץ ישראל, אף למקום שכבשוהו עולי מצרים ולא כבשוהו עולי בבל (כמו ראש הנקרה), וכפי המובא בגמרא שהחכמים לא היו עוברים מעכו לחוץ לארץ, בשעה שנפרדו מחבריהם שיצאו ללמוד תורה בבבל, (וכפי שכתב המהרי"ט שיש בכך מידת חסידות שב"ג), אך, כך לדבריו, לא מסתבר כלל לאסור מצד הדין לטייל ולשוב – לארץ ישראל עוד באותו היום עצמו, שהרי אם אסור לצאת מא"י לחו"ל בגלל קדושת המצוות וקדושת ארץ ישראל, ובמקומות אלו, אין חיוב של מצוות התלויות בארץ מהתורה אלא רק מדרבנן, לכאורה אם האיסור הוא משום קדושת המקום, הרי מירושלים ליתר ערי ישראל מותר לצאת, למרות שקדושת ירושלים חמורה יותר, ואם כן מקומות אלו הרי קדושים הם ברמה מסוימת. והיוצא לטיול ושב באותו היום לתוך שטחי ארץ ישראל, אינו מפקיע את עצמו מישוב ארץ ישראל, שהרי דירתו נשארה בארץ ישראל ואין לו מקום דירה בראש הנקרה או בכל מקום אחר שסביבות ארץ ישראל, אליו הוא יוצא לטייל, וגם אינו מפקיע את עצמו מהמצוות התלויות בארץ, שהרי לוקח איתו את מזונו ואת כל הפירות והירקות מהארץ. והוא מסיים וכותב ש"כן שמעתי מהגאון בעל "שאילת משה" בשם מרן בעל ה"שבט הלוי" שליט"א". דברים דומים כותב גם הגר"א כהן, בנספח לספרו של הגר"מ גרוס, "מנוחת אמת".
 
ה"משנה ברורה" (בהלכות חול המועד) כותב במפורש שאסור לצאת מארץ ישראל לחוץ לארץ כדי לטייל, וכך פוסק מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א למעשה, (כאשר מדובר בטיול לחו"ל ממש, ולא בסביבות ארץ ישראל) וכך נודעת דעת מרן הגרי"ש אלישיב זי"ע. (וראו בספרי שלהי דקייטא סימן כ' ובספרי ויאמר שמואל סימן נ"ט, הדעות והשיטות בראשונים ובאחרונים בעניין, ובספר נחלת ה' של תושב עירנו הרה"ג רבי בנימין ליאון שליט"א). אך האם ה"משנה ברורה" אוסר גם לצאת לטיול בסביבות ארץ ישראל? האם לפי ה"משנה ברורה" אסור לצאת למקומות שקידשו עולי מצרים ולא עולי בבל, כמו ראש הנקרה (על כך נכתוב בהמשך)? ה"משנה ברורה" מתיר לצאת מארץ ישראל לחו"ל לצורך ראיית פני חבירו, שהיא מצוה של כבוד הבריות. האם ה"משנה ברורה" מתיר גם יציאה לצורך מסוים כמו ראיית פלאי הבריאה, אותה התיר הגר"ש ואזנר שליט"א? על כך אין תשובות נחרצות ויתכן מאד שה"משנה ברורה" גם סבר להתיר במקרים כאלו.
 
בני יקירי חיים אליעזר נ"י שאל השבוע את מרן הגר"ח קניבסקי שליט"א האם ניתן לצאת לטיול במקום שכבשוהו מצרים ולא כבשוהו עולי בבל. הגר"ח שאל: "אתה מתכוין לצאת לטייל ב'שלושת השבועות'?" ובני השיב: "לא. באופן כללי", ומרן שליט"א השיב: "בכל השנה למה לא?!".
 
ידידי הרה"ג רבי יונתן אוסטרוב שליט"א ציין בזה את דברי ה"חזון איש", הסובר שכל המקומות שהתקדשו בקדושת עולי מצרים ולא בקדושת עולי בבל, הם מקומות קדושים בתכלית קדושת ארץ ישראל וה"חזון איש" כותב שניתן אף להפריש תרומות ומעשרות בשתי מקומות אחד על השני. כך שמצד קדושת הארץ עצמה, ניתן לצאת גם למקומות שקידשו אותם רק עולי מצרים. ואכן, בספר 'מנוחת אמת' כותב שלדעת החזון איש ניתן לצאת משטחי כיבוש עולי בבל לשטחי כיבוש עולי מצרים. הגמרא מספרת שכאשר האמוראים נפרדו מחבריהם שעברו ללמוד תורה בארץ ישראל לבבל, נפרדו מהם בעכו, כדי לא לצאת מארץ ישראל לחו"ל. הרי לנו, לכאורה, גמרא מפורשת, שאסור לצאת מא"י לחו"ל גם לתכלית של ליווי החכמים, כאשר מסתבר שהחכמים ליוו את חבריהם רק לזמן קצרצר, ובכל זאת שבו אחורה ולא יצאו לחו"ל. המהרי"ט כותב שמנהג החכמים היה מידת חסידות בלבד, אך לא מצד הדין, ואמנם מו"ר הגר"ח קניבסקי שליט"א (בספרו דרך אמונה) כותב שדברי המהרי"ט לא התקבלו על האחרונים.
 
איפה את, ארץ ישראל?
 
אלו שקראו את חלקו הראשון של המאמר, קראו על "כיבוש עולי מצרים" ו"כיבוש עולי בבל". אנו למדים בפרשת השבוע על גבולות ארץ ישראל, שהם גבולות נרחבים הרבה יותר מהמקובל כיום וישנה גם ה"ארץ המובטחת", חלק הארץ שהבטיח הקב"ה לאברהם אבינו. אם כן מהי ארץ ישראל והיכן גבולותיה?
 
הבה וננסה לעשות סדר בדברים:
 
הקב"ה נתן את הארץ לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. ה' הבטיח לאברהם את הארץ, מנהר מצרים עד הנהר הגדל נהר פרת, את הקיני ואת הקנזי ואת הקדמני, ואת החתי ואת הפרזי ואת הרפאים, ואת האמרי ואת הכנעני ואת הגרגשי ואת היבוסי. נחלת עשר אומות ניתנו לאברהם, אך הקב"ה לא נתן לישראל אלא שבע מהן, והשלש, נחלת הקיני, הקנזי והקדמוני, לא נתן להם עכשיו, שנאמר למשה בשעת מיתתו: זאת הארץ אשר נשבעתי וגו', זאת, למעט שלש אלה, והן עתידות להיות ירושה לעתיד לבוא, בימי המלך המשיח, כשתגיע זכותם של ישראל לשמור את כל המצוות ולאהבה את ה' אהבה שלימה קיימת לעולם. גם עבר הירדן היא בכלל ארץ ישראל, לענין דינים מסויימים.
 
הגבולות שנצטוו עליהם למשה מפי הגבורה לפני כניסתם לארץ מפורשים בפרשת השבוע, פרשת מסעי. הגבול הדרומי מתחיל בקצה ים המלח קדמה מן הלשון הפונה נגבה, היינו בקצהו המזרחי דרומי של הים, והוא במקצוע מזרחית דרומית של ארץ ישראל, ומשם הגבול הולך למעלה עקרבים, ולא היה המיצר שוה אלא הולך ויוצא לחוץ ועוקם ומתרחב לצד דרום של ארץ ישראל ונמשך באלכסון למערב עד דרומה של מעלה עקרבים, באופן שמעלה עקרבים היה לפנים מן הגבול, ומשם עבר לצין עד דרומה של קדש ברנע, וקדש ברנע לפנים מן הגבול, ומשם הקו מתרחב שוב לצד דרום ונמשך עוד באלכסון למערב עד חצר אדר, ומשם לעצמון, ומשם מתקצר המיצר והולך עד נחל מצרים, היורד לים הגדול, והוא מקצוע מערבית דרומית של ארץ ישראל, שמשם ואילך אין גבול דרום מאריך יותר לצד מערב. יש אומרים שנחל מצרים הוא הנילוס, והוא הנקרא גם שיחור אשר על פני מצרים, ולדעה זו נכנסה בכלל הארץ אף ארץ מצרים שעד הנילוס. ויש חולקים ואומרים שמסורת בידינו שנחל מצרים הוא "ואדי אל עריש". ביהושע הוזכרו עוד בגבול דרום: חצרון בין קדש ברנע לאדר, וקרקע בין אדר לעצמון. הגבול הדרומי של ארץ ישראל הוא עד המעלה השלשים לצפון העולם.
 
הגבול המערבי הוא הים, הנקרא בתורה בשם "הים הגדול", או "הים האחרון". לדעת חכמים, רואים כאילו חוט מתוח עליהם ממקצוע מערבית צפונית, היינו מטורי אמנון, עד מקצוע מערבית דרומית, היינו נחל מצרים, וכל מה שהוא מן החוט ולפנים הוא ארץ ישראל, שהים נכנס לשם לתוך תחום ארץ ישראל, וכל מה שהוא מן החוט ולחוץ הוא חוץ לארץ. הגבול הצפוני של ארצנו הקדושה הוא מהר ההר, שבמקצוע מערבית צפונית, עד חצר עינן, שבמקצוע מזרחית צפונית. הר ההר נקרא טורי אמנון, או אמנה, או אמנוס, או סמנוס, או טוורוס אומנוס. יש שכתבו שהוא הר אמנה הנזכר בשיר השירים: תשורי מראש אמנה. הר ההר זה אינו אותו הר ההר שמת עליו אהרן הכהן. על מקומו של הר ההר נחלקו ראשונים. יש סוברים שהוא סמוך לאנטוכיא, שנאמר: מהר ההר תתאו לבא חמת, ופירשו שחמת זו אנטוכיא, עיר בקצה צפון מערב סוריא. ולדעה זו יש שכתבו שהוא ההר הנקרא בערבית "ג'בל אל אקרע", והוא צפונה מלודקיא כחצי יום, ונכללו לפי זה בתחום ארץ ישראל גם חלבה וטריפולי, שהם מדרום לאותו הר. ויש סוברים שהר ההר אינו רחוק כל כך לצפון, והוא מדרום לטריפולי, וטריפולי היא מחוץ לגבול הצפון של א"י. ולדעה זו יש שכתבו שהוא הר הנקרא בערבית "ראס אל שאקא" או באינאס. ויש שכתבו שהוא הר טריפול שקוראים פטרון. הלבנון לדברי הכל הוא מדרום לההר ונכלל בתחום ארץ ישראל, ולכן נפרט ביהושע בין החבלים שנשארו לרשת. הר ההר ראשו משפע ונכנס לתוך הים וישנה מחלוקת גדולה על שיפועו ומיקומו.
 
הגבול המזרחי מתחיל מחצר עינן, שבמקצוע מזרחית צפונית, ונמשך לשפם היא - אפמיאה ומשם לרבלה שממזרחה של עין, באופן שעין היא לפנים מהגבול, ומשם - נמשך הלאה מצפון לדרום עד מזרחו של ים כנרת, באופן שים כנרת הוא בתוך הגבול, ומשם יורד אל הירדן ונמשך וכלה בים המלח, שהוא במקצוע מזרחית דרומית של ארץ ישראל. הירדן אם שינה מסלולו והרחיב גבול ארץ ישראל וקיצר מהצד השני או להיפך, מה שנטל נטל ומה שנתן נתן, שהגבול של ארץ ישראל הוא תמיד הירדן ומשתנה עם שינוי מהלך הירדן.
 
ישנה חלוקה נוספת בארץ ישראל, שעל פיה מתחלקת הארץ לשנים. כל האזורים שהחזיקו בהם עולי מצרים בלבד, ולא החזיקו בהם עולי בבל, הוא חלק אחד, וכל המקומות שהחזיקו בהן אף עולי בבל, הם חלק שני בארצנו. על הגבול הדרומי ראו בספרי שלהי דקייטא, והפעם נעסוק בגבולה הצפוני של ארץ ישראל, אל אזור ראש הנקרה. הדברים מבוססים על חישובים שערך הגאון רבי אלחנן כהן שליט"א, והובאו בספר 'מנוחת אמת', והם כתובים לפי כל הדעות, לחומרא.
 
כל אזור הצפון, המצוי כעת בשטחה של מדינת ישראל, הוא בכלל 'כיבוש עולי מצרים', לפי כל הדעות. כיבוש עולי בבל בצפון הארץ נמשך עד עכו וכנגדה למזרח. נחלקו הראשונים כמה כבשו עולי בבל צפונית לעכו, האם רק רצועה בצפון מערב ארץ ישראל בין עכו לכזיב או עד כזיב, מלבד רצועה אחת. מלבד זאת ישנה מחלוקת נוספת באחרונים על מקום רצועה זו.
 
והנה, המפה
 
הגאון רבי אלחנן כהן שליט"א ערך מפות מעודכנות, בהם פורטו כל השיטות, והם מבוססות על דברי הפוסקים בענין. במפת הגליל המערבי למדנו שמעכו ועד תל אכזיב (כולל צפון עכו, כביש מספר 4 צפונית לצומת עכו דרום, רובה של העיר נהריה, כולל - חופי נהריה, והישובים אכזיב, בוסתן הגליל, גשר הזיו, חצרות יסף, לוחמי הגיטאות, מזרעה, סער, רגבה, שבי ציון ושמרת) הם לפי הגר"א הרצועה של חו"ל שבין עכו לעכזיב, ולדעת ה'אדמת קודש ו'המלבושי יום טוב' הוא חו"ל גמור. לדעת הרמב"ם (לפי ה'כפתור ופרח') הוא ארץ ישראל לכל דבר ולדעת רוב הפוסקים הוא מקום שכבשוהו עולי מצרים ולא עולי בבל.
 
דינם של הישובים: בצת, כפר ראש הנקרה, לימן, שמורת ראש הנקרה, שמורת רכס הסולם, חוף בצת והרכבל בראש הנקרה לדעת המלבושי יו"ט והאדמת קודש לא - כבשוהו אפילו עולי מצרים והוא חו"ל מוחלט, ולדעת הרמב"ם (לפי הכפתור ופרח) כבשום עולי מצרים ולא עולי בבל, ולכן בודאי שיש מקום להחמיר ולא לבקר שם, בפרט לכהנים (כאשר ישנם דעות הסוברות שאסור לכהן לצאת ולטמא את עצמו בארץ העמים, ראו בשו"ע יו"ד שסט ובש"ך, ט"ז פתחי תשובה וגליון רעק"א שם). נסיעה טובה!

פרשת מטות – מסעי - החניה ברפידים ומשמעותה.

פרשת מטות – מסעי - החניה ברפידים ומשמעותה.

מאת: אהובה קליין.

שתי הפרשיות  מטות ומסעי - מסיימות את חומש במדבר.  בפרשת מסעי - התורה מתארת את מסעות בני ישראל במדבר ואת מקומות חנייתם.

אחת התחנות המוזכרת בפרשת "מסעי"- היא: רפידים וכך הכתוב מתאר את   חנייתם של עם ישראל במקום זה: " וַיִּסְעוּ, מֵאָלוּשׁ; וַיַּחֲנוּ, ברְפִידִם, וְלֹא-הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת"  [במדבר ל"ג, י"ד]

השאלות הן:

א] היכן ממוקמת רפידים?

ב] מדוע התורה מציינת כי לא היה לעם ישראל מים ברפידים?

תשובות.

רפידים.

על פי "דעת מקרא"- מדובר בתחנה העשירית של בני ישראל- מאז יציאתם ממצרים לכיוון הר סיני. והיא השביעית בדרכם מן המקום שנקרע להם הים. וכמו שכתוב:

"וַיִּסְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מִמִּדְבַּר-סִין, לְמַסְעֵיהֶם--עַל-פִּי ה'; וַיַּחֲנוּ, בִּרְפִידִים, וְאֵין מַיִם, לִשְׁתֹּת הָעָם.  וַיָּרֶב הָעָם, עִם-מֹשֶׁה, וַיֹּאמְרוּ, תְּנוּ-לָנוּ מַיִם וְנִשְׁתֶּה; וַיֹּאמֶר לָהֶם, מֹשֶׁה, מַה-תְּרִיבוּן עִמָּדִי, מַה-תְּנַסּוּן אֶת-ה'. וַיִּצְמָא שָׁם הָעָם לַמַּיִם, וַיָּלֶן הָעָם עַל-מֹשֶׁה...." [שמות י"ז, א-ו]

ניתן ללמוד: כי רפידים הייתה קרובה להר חורב-וזאת מהפסוק הבא: "וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר; וַיִּחַן- שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר" [ שמות י"ט, כ]

במקום זה לא היה לעם מים לשתות.

האירוע מתואר כאן בתמצית ולא בפרטי פרטים- כפי המתואר בחומש שמות.

המקום נקרא: "מסה ומריבה" מהטעם : "וַיִּקְרָא שֵׁם הַמָּקוֹם, מַסָּה וּמְרִיבָה- עַל-רִיב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְעַל נַסֹּתָם אֶת-יְהוָה לֵאמֹר, הֲיֵשׁ יְהוָה בְּקִרְבֵּנוּ, אִם-אָיִן".   [שמות י"ז, ז]

כמו כן, ישנה השערה: כי המקום היה  בקרבת הר חורב - זאת על סמך הפסוק: "הִנְנִי עֹמֵד לְפָנֶיךָ שָּׁם עַל-הַצּוּר, בְּחֹרֵב, וְהִכִּיתָ בַצּוּר וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם, וְשָׁתָה הָעָם; וַיַּעַשׂ כֵּן מֹשֶׁה, לְעֵינֵי זִקְנֵי יִשְׂרָאֵל".[שמות י"ז, ו]

"וְלֹא-הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת"

הרב חיים שמואלביץ מסביר: בספרו: "שיחות מוסר": כי כאשר בני ישראל הגיעו לרפידים, מסופר: "וַיָּבֹא, עֲמָלֵק; וַיִּלָּחֶם עִם-יִשְׂרָאֵל, בִּרְפִידִם. ".[ שמות י"ז, ח] ועל כך אמרו חז"ל [מכילתא, שם] "ברפידים" על שרפו [שנחלשו] ידיהם מן התורה ואילו כאשר  "ויסעו מרפידים" ,הם נסעו והתרחקו מהרפיון שאחז בהם.

אורח חיים הקדוש אומר על כך: "הכנה ראשונה לקבלת התורה- היא התגברות והתעצמות בעסק התורה, כי העצלות הוא עשב  המפסיד השגתה" וחיזוק בעניין התורה – צריך להיעשות במסירות נפש ממש עד שהיהודי ימית עצמו עליה.

כדברי חז"ל: [מסכת שבת פ"ג, ב]

"זֹאת, הַתּוֹרָה, אָדָם, כִּי-יָמוּת בְּאֹהֶל"- אין התורה נקנית, אלא במי שממית עצמו עליה" [יעו"ש  ,באוה"ח]

את המסר של ההתחזקות בתורה, ניתן ללמוד מיעקב אבינו: לפי שבמשך י"ד שנים למד תורה בבית מדרשו של שם ועבר- הוא לא שכב אפילו על ריצפת לבנים, על כך אמרו חז"ל: על הפסוק: "וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם וַיָּלֶן שָׁם כִּי בָא הַשֶּׁמֶשׁ וַיִּיקַּח מֵאַבְנֵי הַמָּקוֹם וַיָּשֶׂם מְרַאֲשֹׁתָיו וַיִּשְׁכַּב בַּמָּקוֹם הַהוּא". [בראשית כ"ח, א] אומנם באותו מקום שכב. אבל י"ד שנים ששהה בבית מדרש של שם ועבר - לא שכב בלילה – לפי שעסק בתורה.

רש"י סובר: נמצא - שאפילו על אבן לא שכב בכל התקופה של י"ד שנים.

רש"ר מסביר: כאשר הגיעו  בני ישראל לרפידים , נאמר: "וְלֹא-הָיָה שָׁם מַיִם לָעָם, לִשְׁתּוֹת"- אך לא נאמר: "אין מים לשתות" כי עדיין הם לא הגיעו למצב של חוסר מים מוחלט, אלא התבוננו על פני הארץ וראו שאין בה די מים - להמון כה גדול של אנשים. לכן  חששו שלא יהיה די מים – לכל העדה, לכן התחילו לריב עם משה  כלומר: "להעלות  תביעה" מוצדקת או, דמיונית. בתגובה על כך, משה כמובן כעס עליהם ואמר להם:

"..... מַה תְּרִיבוּן עִמָּדִי מַה תְּנַסּוּן אֶת יְהוָה"?

רש"י מסביר: כי כוונת משה בדבריו: מה אתם מנסים את ה'- האם יוכל לספק לכם מים במדבר?

רש"ר מסביר את דברי משה לעם : אתם יודעים היטב, שלא אני הוא זה המוליך אתכם במדבר ,אלא ה'! ובוודאי ראיתם הרבה דברים שה' פעל למענכם- עד כי  אתם יכולים להיות בטוחים שלא ייטוש אתכם בצמא במדבר!

המסע מרפידים עד הר חורב- לא היה מרוחק, אלא מרחק של הליכה במשך יום אחד. ונראה, שאם בני ישראל  לא היו מתלוננים על מחסור במים ,טרם הזמן להגעת הר חורב, היה ה' נותן  להם תחילה להרגיש את המחסור –במים- ברפידים ואחר כך מאפשר להם להגיע להר חורב - שהיא המטרה העיקרית למסעם במדבר -ובהר חורב היה מוציא להם מים מהסלע בכמות מרובה - שהרי שם הם  עתידים לקבל את התורה ולשהות  במקום זמן רב, השערה זו- שהמים  יצאו בהר חורב לא  הייתה תוצאה מתלונתם, אלא חלק מתוכנתו הראשונית של הקב"ה,    השואבת חיזוק – גם מדברי חז"ל-כי לאחר חורב המים היו מתלווים אליהם בצורת "בארה של מרים" ומאותו זמן, כל שתיית מים חיים שהייתה להם במדבר, באה מעוצמתו של הסלע בהר ה'. ששם קיבלו את התורה.

התוצאה היחידה מתלונתם של בני ישראל טרם הזמן המיועד להוצאת המים, שגם עכשיו בעת ששהו, בני ישראל ברפידים  ה' הוציא להם מים מחורב. והמשמעות היא: שהמים  זרמו מחורב אל מחנה ברפידים. ואת זאת ניתן ללמוד  מהמילים: "וְיָצְאוּ מִמֶּנּוּ מַיִם",  [שמות י"ז, ו] ועל כך שר גם דוד המלך בתהלים:

"שָׁאַל, וַיָּבֵא שְׂלָו;    וְלֶחֶם שָׁמַיִם, יַשְׂבִּיעֵם.
פָּתַח צוּר, וַיָּזוּבוּ מָיִם;    הָלְכוּ, בַּצִּיּוֹת נָהָר." [תהלים ק"ה,, מ- מ"א]

הכלי יקר, מתייחס  לבואו של עמלק להילחם כנגד ישראל ברפידים: כל עוד עם ישראל היו בשלמותם- עם ה' והיה שלום בתוכם, עמלק לא יכול היה  לפגוע בהם. אך כאשר עמלק ראה את בני ישראל במסה ומריבה על המריבות בתוך עם ישראל , שהרי כל החניות שלהם במדבר היו מלוות בתרעומות   ובנוסף במחלוקות בתוכם. וגם על כך שהם היו מנסים את ה' ומתלוננים כלפי ה',  דבר זה גרם לעמלק לפתוח פתח לבוא להילחם נגדם ולהוסיף טומאה על טומאתם. וכל כוונת עמלק הייתה כדי שה' יסור מעל עם ישראל- לפי שאין ה' משרה קדושתו, - כי אם במקום שיש גדר ערווה.

לסיכום, לאור האמור לעיל- עצם חנייתם של עם ישראל ברפידים- מרמז - על כך שרפו ידיהם מן התורה ואמונתם באלוקים התערערה וגרמה למריבה עם משה ועל כן המקום נקרא בשם:

"מסה ומריבה" כאשר הספק חודר לאמונה - התוצאות השליליות ממהרות להגיע, חלילה  - כמו שאומרים חז"ל: עבירה גוררת עברה.  יהי רצון שנתחזק באמונה בקב"ה ויקוים בנו הפסוק:

"לֹא־יָרֵ֥עוּ וְלֹֽא־יַשְׁחִ֖יתוּ בְּכׇל־הַ֣ר קׇדְשִׁ֑י כִּֽי־מָלְאָ֣ה הָאָ֗רֶץ דֵּעָה֙ אֶת־ה' כַּמַּ֖יִם לַיָּ֥ם מְכַסִּֽים" [ישעיהו  י"א, ט']

 

 

 

רפידים

רפידים

 שיר מאת: אהובה קליין ©

 עת הגיעו  העם לרפידים

 רפתה אמונתם באלוקים

 עם משה החלו מריבים

 השכחה גדשה שיאים.

 

 פתחו פתח למהמורות

 הבלבול יצא במחולות

 חיצים נורו לכל עבר

 רוח משה  כולה שבר.

 

 צימאון  ההמון למים

 הצמיח  אהבה למצרים

 משה חשש מסקילה

 פנה לבורא בתחינה.

 

להכות בצור הצטווה

במטהו מתוך ענווה

לפתע, מים זרמו  כנהר

"מַסָּ֖ה  וּמְרִיבָ֑ה"במדבר.

הערה: השיר בהשראת- פרשת מסעי [חומש במדבר]

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסעי בני ישראל.

מסעי בני ישראל.

 שיר מאת: אהובה קליין ©

בני ישראל נודדים

במדבר, שרף ונחשים

אלוקים מחבקם ברחמים

נושאם על כנפי נשרים.

 

אינו נוטש בניו

אליהם נושא עיניו

משגיח יומם  וליל

בגיא בהר ובתל.

 

ארבעים ושנים מסעות

אחריתם גאולה וישועות

רמוזים בתהליך הבריאה

לעם נשגב  עטור תהילה.

הערה: השיר בהשראת פרשת מסעי [חומש במדבר]