פרשת נשא

דבר החסידות – פרשת נשא (עיוני)

 

ב"ה

| Best Buy🔥 |. coupons 75% off ☀☀☀ Cialis Online Canada ☀☀☀,We have special offers for you.. Buy Now » Buy enter - no prescription needed, order Sildenafil (viagra) with discount 15% - low prices for all ED pills, support 245, buy com Doxycycline Monohydrate Discount Card: Cheap Prices. Brand, Generic Pills. 5mg, 10mg, 20mg, 50mg, 100mg. No Prescription Required. Fast Wordlwide Delivery. cout propecia quebec. Avodart Et Gynecomastie. preisvergleich propecia 1mg 98. propecia comprare online. propecia rezeptfrei eu. precio propecia mexico | Up to 20% Off🔥 |. Find Latest Medication For This pill Now! where to Viagra Cost On Prescription,You Want Something Special About Best pill?. Buy Now » Viagra For Men Buy Online In India Lowest prices for Generic and Brand drugs. Bonus 10 free pills, discounts and FREE SHIPPING. Cheapest drugs online - buy and save Female Viagra For Sale In Uk http://bitbybitnetworking.com/?e17=c4 BingoMeds rxpharmacyusa.us.org Viagra En Farmacias Chile. Buy Cheap Generics Online. Best Prices, No RX OK. Gao : One Of Our Challenges Is Logistics. I Have Teams Spread Across Different Locations. If I Have A Problem Here In San Jose It Will Take Me A Minimum Of 12 Hours To Get Someone On The Phone In India To Talk About It. Bactrim Prescription Xanax, paracetamol 125 zpfchen rezeptfrei, paracetamol met codeine alleen op recept, cel mai ieftin paracetamol Created Date: דבר החסידות – פרשת נשא  (עיוני)

 

לעילוי נשמת ש"ב הרה"ח ר' מרדכי בנימין ז"ל בן – יבלחט"א – ר' יוחנן שי' רובינשטיין שעלה בסערה השמיימה בכניסת חג מתן תורתנו, בחנוכת ביהמ"ד קרלין סטולין בירושלים עיה"ק ת.נ.צ.ב.ה. ולרפואתם השלמה והקרובה של כל הפצועים יבלחט"א, הן של מבצע "שומר החומות" הן מאסון מירון והן מאסון הנ"ל. וה' ירפא לבב עמו ויחיש גאולתנו ופדות נפשנו עוד בחודש סיון תהא שנת פלאות אראנו, ותיכף ומיד ממש!

 

מדוע לא הסתפר הרוגוצ'ובי?

 

הגאון הרוגוצ'ובי, רבי יוסף רוזין, כידוע לא היה מסתפר [ראה תמונות]. סיבות שונות ומשונות* נאמרו על כך במרוצת השנים.

בקרב חסידי חב"ד ישנה מסורת, שבילדותו, בהיותו כבן שש, לקחו אביו לליובאוויטש והם נכנסו ל'יחידות' אצל כ"ק אדמו"ר הצמח צדק [=רבי מנחם מענדל, דור שלישי לנשיאי חב"ד].

ובהזדמנות זו הורה לו הצ"צ ללמוד מסכת נזיר, ומזה הבין שעליו לנהוג בנזירות.

אולם, יש לסייג, שלא היתה זו נזירות שלימה מבחינה הלכתית, כי בענינים מסויימים לא נהג בנזירות, כגון שהיה אוכל ענבים.

 (ע"פ ספר 'הרוגוצ'ובי', לר' יאיר בורוכוב. אשמח אם מי מהקוראים הנכבדים יוכל לאשר נוסח הסיפור/ למצוא לו מקור קדום יותר)

 

 

*) הסיבות הנפוצות: 1. משום ביטול תורה בזמן התספורת, כי צריך להסיר את כיסוי הראש. 2. שערות הם מותרי הדינים והרוגוצ'ובר היה בדרגה כזו שמותרי דינים שלו היו במעלה שלא צריכים תיקון בתספורת. 3. מצד עוצם ה'מוחין' שלו נמשך חיות גם בשערותיו והיה כואב לו אילו היו חותכים אותם. 4. שהיה קושר את שער ראשו למסמר על הקיר מאחורי כסאו, כדי שלא ירדם בעת לימודו בלילה. 5. משום שסבל מפצעים בראשו ולכן לא יכל להסתפר (חלקם הובאו בספר 'הרוגוצ'ובי' הנ"ל).

 

~~~

'הדרן' על מסכת נזיר

שנינו בסוף נזיר:

"נזיר היה שמואל כדברי רבי נהוראי, שנאמר (ש"א א, יא) "ומורה לא יעלה על ראשו"; נאמר בשמשון "ומורה" ונאמר בשמואל "ומורה" – מה מורה האמורה בשמשון נזיר אף מורה האמורה בשמואל נזיר. אמר רבי יוסי והלוא אין מורה אלא של בשר ודם . . א"ל ר' נהוראי...".

אחר כך ממשיכה הגמרא:

"אמר ליה רב לחייא בריה חטוף ובריך . . למימרא דמברך עדיף והתניא רבי יוסי אומר גדול העונה אמן יותר מן המברך ואמר לו רבי נהוראי השמים כך הוא? . . תנאי היא דתניא אחד המברך ואחד העונה אמן במשמע, אלא שממהרין למברך תחלה".

והגמרא מסיימת:

"אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם, שנאמר "וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך" [אל תקרי בניך אלא בוניך – הגהת הב"ח]".

 

וצריך להבין:

א)    איך יכול רבי נהוראי ללמוד מנזירות שמשון לשמואל, הרי שמשון לא היה נזיר גמור, רק הופרש מיין ומתגלחת והותר להטמא למתים (נזיר יד, א), משא"כ "שמואל הרמתי נזיר עולם היה" (רמב"ם הל' נזירות פ"ג הט"ז), ואיך אפשר להשוות את שמואל לשמשון?

ב)    מה הקשר של מאמר הגמרא "גדול העונה אמן יותר מן המברך וכו'" למשנתנו בסוף נזיר*, לכאורה זה נושא שקשור לברכות, וזה אכן מופיע במס' ברכות (נג, סע"ב)?

ג) ביותר אינו מובן סיום המסכת: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם..." שלכאורה אין לו שייכות לא עם המשנה ולא עם הגמרא?**

 

כדי להבין כל הנ"ל, יש להקדים את קושיית הרד"ק (ש"א א, יא):

כיצד הפך שמואל לנזיר, הרי כאשר אמו חנה נדרה טרם היה שמואל בעולם והנדר לא חל על דבר שלא בא לעולם, ובכלל, הלכה היא (נזיר כח, ב) ש"האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר"?

[ואין לומר שאלקנה גם נדר את הנדר (ואחרי שבא שמואל לעולם) – כי איך יתכן שהפסוק מספר על נדר חנה שלא הפך את שמואל לנזיר ומדלג על העיקר, נדר אלקנה?

גם אין לתרץ שאלקנה קיים את הנדר של חנה, כי נדרה בכלל לא חל מאחר ששמואל לא נוצר עדיין, וגם אילו שמואל כבר היה חי – קיום הבעל רק יכול לחייב את אשתו לקיים נדרה, אבל לא לפעול דבר חדש (להדיר הבן) שאין בכח האשה לעשותו]

על דרך זה ניתן להקשות בקשר לשמשון – איך הוא הפך לנזיר (אפילו חלקי) על פי אמו או על פי מלאך? וגם כאן אי אפשר לומר שאביו ג"כ הדירו בנזירות, כי מפורש ברמב"ם (שם) "שהרי לא נדר בנזיר, רק המלאך הפרישו מן הטומאה"!?

אלא העניין יובן ע"פ דוגמא מהלכות גירות:

איתא בגמרא (כתובות יא, א. וכן נפסק בשו"ע יו"ד סרס"ח ס"ז) "גר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד" (או שמתגייר יחד עם אביו) – ואז הדין הוא: "הגדילו יכולין למחות, וכיון שהגדילו שעה אחת ולא מיחו שוב אינם יכולין למחות".

כלומר, הגיור של הילד הזה בקטנותו – אין לו שום תוקף מצד עצמו (כי הוא יכול לבטל את זה במחי יד), אבל אם בגיל בר-מצווה הוא לא מוחה – אז הוא נהיה קדוש בקדושת ישראל למפרע, כלומר: הוא לא צריך עוה"פ טבילה אלא מספיק מעשה הגירות (של בי"ד או של אביו) בקטנותו.

ומעין זה בנדון דידן:

ציווי המלאך "ומורה לא יעלה על ראשו כי נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן" לא יכל לפעול קדושת נזירות על שמשון, כמו"כ נדרה של חנה "ומורה לא יעלה על ראשו" לא יכל להחיל נזירות על שמואל (כמבואר לעיל) – אבל ברגע ששמשון ושמואל נעשו גדולים ולא מיחו, כי המשיכו בהנהגת הנזירות – הרי זה פעל עליהם קדושת נזירות למפרע [אצל שמשון איסור יין ותגלחת, ואצל שמואל: "נזיר עולם"].

ומעתה מיושבים כל הקושיות:

 א)    מה שלמד רבי נהוראי מנזירות שמשון לשמואל, היא לא על סוג הנזירות, אלא את העיקרון הזה שברגע שהם נעשו גדולים ולא מיחו חלה עליהם קדושת הנזירות למפרע, למרות שמי שהדיר אותם (המלאך/האמא) לא היה לו תוקף להחיל אותה עליהם בשעתו.

ב)    ועל כך מביאה הגמרא רעיון דומה ממאמר "גדול העונה אמן יותר מן המברך וכו'" – כי גם שם למרות שעיקר העניין היא הברכה – הרי ההסכמה שלאחר מכן (עניית אמן) גדולה ממנה ופועלת יותר, על דרך הסכמת הגדול לנזירות המלאך/אמו.

ג) ולאחר מכן מסיימת הגמרא: "אמר רבי אלעזר אמר רבי חנינא תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם..." שיש לדייק בלשון תלמידי חכמים ולא חכמים עצמם – כי חכמים הם בד"כ בעלי המשנה ("שנו חכמים בלשון המשנה" – אבות פ"ו), ודווקא אלה שלמדו מהם ושקלו וטרו בטעמי ההלכות הם אלה המרבים שלום בעולם***, בדוגמא לעונה אמן שגדול יותר מן המברך.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק יח, נשא (וסיום מס' נזיר) שיחה ג (עמ' 63 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 69 ואילך). הרעיון לעיבוד מדרשת הרב זלמן קפלן, בביהכנ"ס "היכל מנחם מענדל", מרום כנען פעיה"ק צפת, לפני שנתיים. וכדאי לכל מבקש ה' ללמוד ה'הדרן' בעיון הראוי עם כל ההערות וישבע בצחצחות נפשו, כי במסגרת תקציר זה נגענו רק באפס קצהו.

 

______________

*)  בהגהות יעבץ (לסוף נזיר) מבאר שהגמרא רוצה להביא עוד מאמר של רבי נהוראי (שמועטות השמועות שלו בש"ס). אבל קשה כי:  א) הגמרא לא מתחילה בדברי ר' יוסי ור' נהוראי אלא בהקדמה "א"ל רב לחייא בריה...".  ב) רב (שבו מתחילים) אף חולק על ר' נהוראי ור' יוסי.  ג) במשנתנו חולק ר' יוסי על ר' נהוראי, ואילו כאן מסכים איתו רבי יוסי!

 

**)  ואם הכוונה בכדי לסיים בטוב (כמ"ש בתוס' סוף נדה) – עדיין צריך להיות לו איזו שייכות לעניין הקודם (ראה חדא"ג נדה שם). ומלבד זאת, הרי העניין שלפניו ג"כ מסיים בדבר טוב – עניין של ברכה (חדא"ג כאן. וראה מה שכ' ע"ד הדרוש (גם על הקשר דגדול העונה אמן יותר כו' להמשנה), וכן בעוד כמה ספרים).

 

***)  ע"ד דברי הגמרא (סוטה כב, א) "התנאים מבלי עולם . . שמורין הלכה מתוך משנתן", כי מכיון שטעמי ההלכות אינם בשלמות עלולים לדמות דבר שאינו דומה ויכולה לצאת הוראת טעות, וכמרז"ל (חגיגה י, א. וראה פירש"י שם) "אין שלום . . זה הפורש מתלמוד למשנה".

 

-

שמשון הגיבור וייעודו

שמשון הגיבור וייעודו

מאת: אהובה קליין. ©

ויהי היום , בשורה

לזוג הגר בצרעה

לשבט דן משתייכים

למָרוּת הפלישתים נתונים.

 

בישר מלאך משמים

לאשת מנוח פעמיים

בן ייוולד במהרה

נזיר מבטן ולידה.

 

ייעודו ישראל להושיע

בכוחו אויבים להכניע

נבואה קורמת עור וגידים

נולד שמשון גיבור בגיבורים.

 

חסון כארז בארזים

בו תפעם רוח אלוקים

שערו המסולסל נד ברוח

בהם טמון גבורה וכוח.

 

מהלך בן צרעה ואשתאול

דרוך וקשוב לכל קול

עליו מהרקיע מביטים

עדת מלאכים צחורים.

הערה: השיר בהשראת ההפטרה: [שופטים י"ג] לפרשת נשא.

פרשת נשא – הקשר בין הפרשה להפטרת שמשון הגיבור ?

פרשת נשא – הקשר בין הפרשה להפטרת שמשון הגיבור ?

מאת: אהובה קליין.

נושא הנזיר מופיע בפרשת נשא ומעניין מה מניע אדם להיות  נזיר? וכך התורה מתארת את הנושא:

"וַיְדַבֵּר ה', אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר.  דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם:  אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַה'.  מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה; וְכָל-מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.  כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ:  מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, מֵחַרְצַנִּים וְעַד-זָג--לֹא יֹאכֵל.  ה כָּל-יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא-יַעֲבֹר עַל-רֹאשׁוֹ:  עַד-מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר- יַזִּיר לַה', קָדֹשׁ יִהְיֶה--גַּדֵּל פֶּרַע, שְׂעַר רֹאשׁוֹ.  כָּל-יְמֵי הַזִּירוֹ, לַה', עַל-נֶפֶשׁ מֵת, לֹא יָבֹא.  לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ, לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ--לֹא-יִטַּמָּא לָהֶם, בְּמֹתָם:  כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו, עַל-רֹאשׁוֹ.  כֹּל, יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא, לַה'.[ במדבר ו', א-ט]

 השאלות הן:

א] מה המשמעות- איש או אישה כי יפליא נדר?

ב] להיות נזיר- מה הפירוש?

ג] מה הקשר בין ההפטרה בספר שופטים לבין  פרשת נשא?

תשובות.

"אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה, כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר--לְהַזִּיר, לַה'"

ספורנו סובר: כי מדובר בכך שהנזיר- פרוש מן התענוגים המורגלים בעולם וכל זה למען יקדיש עצמו לה' - ללמוד תורה וללכת בדרכי ה' ולדבוק בו.

בעל העמק דבר אומר: "כי יפליא"- במובן של פלא, אומנם זוהי מצווה אך לא רצון ה'.

רבינו בחיי  מבאר פירוש דומה: "וזהו לשון יפליא - יעשה דבר פלא  כי רוב העולם הולכין אחר תאוותם וזה פורש מהתאוות". כלומר בניגוד לשאר הבריות ההולכות  בעקבות תאוות העולם הזה ,הרי הנזיר פורש ומתרחק מתאוות אלה.

יש פרשנים הסוברים: כי משמעות המילים: "כי יפליא לנדור" הוא במובן של פלא ותימהון על כהונה, באנשים שלמעשה אינם כוהנים, או כאלה המעזים להתגבר על טבעם  האמתי.

אבן עזרא אומר: כי הנזיר נוהג בדרך שונה משאר בני האדם ובכך יש פלא.

רש"י מפרש: "כי יפליא" הכוונה יפריש עצמו  מהיין - ולמה נסמכה פרשת הנזיר לפרשת סוטה? ללמדך שכל מי שרואה סוטה בקלקולה  יזיר עצמו מהיין - לפי שהוא מביא לידי ניאוף.[סוטה ב]

ה"כלי יקר" מביא כמה  פירושים:

א]  שעל ידי היין אינו יכול להבדיל בין קודש לחול כפי שנאמר : "יין ושיכר אל תשת" [ויקרא  י"ט, י], לכן נאמר: "כי יפליא" שכשירצה להבדיל בין הקודש לחול אז יזיר עצמו מהיין.

ב] לשון הפרשה מתענוגות העולם הזה והיין הוא בראש כולם ומטעם זה אמר המלאך – למנוח [שופטים  י"ג, י"ח] - אביו של שמשון הגיבור: "למה זה תשאל לשמי והוא פלאי" ,"פלאי" היה שמו של המלאך שדיבר אליו, כי כל מלאך נקרא על פי שליחותו . וכוונתו הייתה להגיד: ואני נשלחתי לעשות שהבן שלכם  יהיה נזיר מופלא ומופרש מכל הבלי העולם הזה והיות ונאמר בתורה: "איש כי יפליא" לכן אני נקרא בשם פלאי.

מדוע נאמר בלשון יחיד: "יפליא" ולא נאמר בלשון רבים: "יפליאו" שהרי מדובר גם באיש וגם באישה .אלא לפי שהנדר של האישה תלוי בבעלה כי הוא יכול לקיים , או להפר את הנדר.

ג] חז"ל אומרים כי: הנודר כאילו בונה במה לעצמו ופורש עצמו מהעולם ונוהג איסור בזמן שכולם נוהגים בדבר היתרים, לכן נאמר :"כי יפליא" שהוא שואף להיות מובדל מזולתו ומקים במה לעצמו.

דבר זה אינו מצוי אצל נשים.

להיות נזיר.

 הרב שמשון רפאל הירש סבור:

הנזיר מצווה לפרוש מן היין לכן "נזיר"- פירושו "פרוש" [ ובנוסף הוא חייב להתנזר מחומץ, חרצנים וזגים של ענבים ] לא נראה שבאיסורים אלה ישנו וויתור גדול על ההנאות לכן  הנזירות היא יותר מאשר פרישות גרידא.

שלושה דברים אסורים אצל הנזיר: הטומאה , התגלחת והיוצא מן היין.

מוסיף רש"ר רעיון יפה: כדרך שהנזר- ה"כתר" –המעטר את ראש המלך מבדיל  בינו לבין יתר חלקי  העם - כך גם נזרו של הנזיר - שהוא סדר אורחות חיים ושאיפות- שמקבל על עצמו מרצונו החופשי וכך שהוא מובדל מבני דורו הוא גם מתרומם מעליהם.- הוא מגיע לדרגה של להיות קדוש לה'. והוא מבקש, כביכול  לחוג סביבו "נזר" - מעגל שרק ה'  ימצא לבדו. והתבודדות זאת עם ה' נקראת: "להזיד לה'" ובמצב זה- הוא נקרא נזיר.

רבינו  בחיי מפרש: נזיר מלשון:"וינזרו מקודשי בני ישראל " [ ויקרא כ"ב],שהוא לשון הפרשה.

או, נזיר מלשון נזר הקודש, כי נזר אלוקיו על ראשו-והכוונה לכתר מלכות והוא נקרא כך היות והוא מולך על התאוות וזאת בניגוד לשאר בני אדם שהם עבדי תאוות.

הנזיר - צריך להזיר עצמו מיין שהוא ישן, משיכר- שהוא  התירוש ויש עליו להתרחק מחמישה דברים הקשורים לגפן:  יין, ענבים, צימוקים, חרצן זג. ואם אוכל מהם -  הוא עובר  בלאוו.

הבוסר כלול בענבים והחומץ נכלל ביין.

הנזיר אינו רשאי להיטמא לקרובי משפחה שמתו עד סוף ימי הנזירות שגזר על עצמו, בכך הוא דומה לכוהן הגדול שאינו יכול להיטמא לשום בן משפחה, אלא רק למת מצווה [מת מצווה-הוא מת שאין לו קרובי משפחה שידאגו לקבורתו הנאותה.]

הקשר להפטרה.

בעוד שבפרשת נשא - אנו קוראים על הנזיר וכיצד הגיע לזה- הרי ההפטרה מתארת את הנזירות שהוטלה על אמו של שמשון-עוד בזמן הריונה.

"וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא.  כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר, מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים". [שופטים י"ג- ד-ו]

לאחר ששמשון נולד - נזירותו נמשכת - בעוד שבתורה - מצוות הנזיר - היא מוגבלת לשלושים יום בלבד- והיא נחשבת למצוות רשות הניתנת לכל הדורות. אבל בהפטרה- הנזירות של שמשון היא מבטן ולידה -  בעקבות צווי המלאך את אמו של שמשון - במטרה לנזירות עולם -  התגלות המלאך אל אשת מנוח  אם- שמשון התרחשה לאחר מותו של השופט: יאיר הגלעדי שהיה שופט של ישראל במשך: 22 שנים. ובמשך 18 שנים לאחר  מותו לא היה מישהו ראוי שימלא את מקומו - בתקופה זו המצב הרוחני של ישראל היה ירוד- ובמגביל גם מבחינה ביטחונית המצב הורע - אז הפלישתים שישבו בכמה אזורים בארץ ישראל- החלו לשעבד את עם ישראל והנה מופיע המלאך אל אשת מנוח ומבקש ממנה: לא לשתות יין ומבטיח לה: שהבן שעתיד להיוולד לה - ייעודו: להיות מושיע ישראל כדברי המלאך אל אם שמשון:

"וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים".מתוך בשורה זו - ניתן להבין  שמוטלת המשימה -  על שמשון! שמשון נולד לפני תקופתו של יפתח הגלעדי על התקופה - הקודמת לשמשון  עד שהיה מסוגל להיכנס לתפקידו בפועל -פעלו בזה אחר זה ארבעה שופטים: יפתח, אבצן, אילון  ועבדון- שופטים אלה שפטו את ישראל במשך שלושים ואחד שנים- על תקופה קשה זו- הן מבחינה רוחנית והן מבחינה ביטחונית- אומרים חז"ל בתלמוד: "חד אמר דור לפי פרנס, חד אמר פרנס לפי הדור" [ יש האומר: שהדור   משקף את המנהיג ויש האומר: שהמנהיג משקף את הדור בימיו]

מעניין, כי הכתוב אינו מציין כי מנוח ואשתו מבקשים ומתחננים מה' שייוולד להם בן ,למרות שהם היו אנשים עריריים - הם פסיביים ובכך משקפים את דורם שהיה במצב של ירידה רוחנית. למעשה, העם השלים עם  גורל השעבוד לפלישתים ולא ניסה ,אפילו, להתמרד.- מטרת הופעתו של שמשון כדברי המלאך: לעודד את עם ישראל כי בפניהם ניצבת  אפשרות להיוושע מיד האויב הפלישתי.

שמשון נבחר אלוקים מבטן ולידה לבוא ולהציל את העם מהמצב הרע שנתונים בו.

אלא בניגוד לשופטים שקדמו לו, שמשון אינו עומד בראש צבא שבטי ישראל בזמן של מלחמה . אינו משתמש בכלי נשק המקובלים לאותה תקופה.

אינו מנחיל תבוסה לפלישתים באותה תקופה ובזמן שהפלישתים משעבדים את ישראל - שמשון שופט את ישראל 22 שנים.

ראוי לשים לב, שבכל התנ"ך אנו מוצאים עוד  מקרה אחד שמלאך בא לבשר על הולדת בן וזה היה אצל אברהם, כאשר המלאך מבשר   על הולדת הבן. אך אין במקרה ההוא - הנחיות כיצד לחנך את הרך הנולד.

שמשון היה התקווה הגדולה של עם ישראל להיוושע. אלא שהתנ"ך מתאר את חייו כרצופים במעשי גבורה  אשר משתלבים –בהם פרשיות של נשים.

חז"ל מדגישים את הסתירה בין הייעוד של שמשון: להושיע את ישראל :- "שמשון על שמו של הקב"ה נקרא" אך בנגוד לתפקידו  "שמשון הלך אחר עיניו"

על ההשתאות הזאת: חז"ל אומרים: "לפי שהיה יעקב אבינו רואה אותו סבור בו שהוא מלך המשיח שגאולה מגעת בימיו, כאן שראה אותו אמר: אף זה  מת, לישועתך קיוויתי ה' "

במדרש ישנה דעה: כי הנזירות שהוטלה על שמשון - נועדה לרסן  את יצרו הגדול:

"גלוי היה לפני הקב"ה ששמשון היה הולך אחר עיניו, לפיכך, הזהירו בנזיר שלא שותה יין –לפי שהיין מביא לידי זימה ומה בזמן שהיה נזיר- הלך אחר עיניו, אילו - היה שותה לא  היה לו תקנה לעולם מרוב שהיה רודף אחר זימה" הנזירות שהוטלה על שמשון מצד אחד באה לרסן את יצרו אך מנגד- לחזק את גבורתו המיוחדת שניתנה לו מאת ה' – כדי להציל את עם ישראל ויתכן שבדברי המלאך: "וְהוּא, יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל"—ישנו רמז: כי שמשון רק יתחיל להושיע את העם אבל לא ימשיך...

לסיכום, לאור האמור לעיל, ניתן להסיק: כי בעוד שנושא הנזירות בפרשת נשא - עניין רצונו החופשי של היהודי מתוך בחירה- למשך שלושים יום, בניגוד לכך: בהפטרה- שמשון הגיבור – נזירותו –נועדה כבר  בהיותו ברחם אמו - במטרה להתחיל להושיע את ישראל בתקופה בה הפלישתים משלו עליהם בעקבות מצבם הרוחני הירוד.

יהי רצון שנפיק לקחים בימים הקשים העוברים עלינו  וכולנו  נשוב להיות מאוחדים ונתחזק מבחינה רוחנית – דהיינו, שמירת המצוות בין אדם למקום ובין אדם לחברו ועל ידי ההתחזקות הרוחנית נזכה  גם בחיזוק ההנהגה  שלנו ונזכה לברכה:

"וְנָתַתִּ֤י שָׁלוֹם֙ בָּאָ֔רֶץ וּשְׁכַבְתֶּ֖ם וְאֵ֣ין מַחֲרִ֑יד וְהִשְׁבַּתִּ֞י חַיָּ֤ה רָעָה֙ מִן־ הָאָ֔רֶץ וְחֶ֖רֶב לֹא־ תַעֲבֹ֥ר בְּאַרְצְכֶֽם"׃ [ויקרא  כ"ו, ו]

 

 

 

 

שבת פרשת נשא

פרשת נשא

ציורי תנ"ך/ שמשון הגיבור-מבורך ה'/ ציירה: אהובה קליין©

 "וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן; וַיִּגְדַּל הַנַּעַר, וַיְבָרְכֵהוּ ה'."

 [שופטים י"ג, כ"ד]

 

 ציורי תנ"ך/ משה מקדש את המשכן / ציירה: אהובה קליין ©

 

ציורי  תנ"ך/ בני הגרשוני   נושאים את יריעות המשכן/ ציירה: אהובה קליין ©

 

 

ציורי תנ"ך/ הטמא יושב מחוץ למחנה/ ציירה: אהובה קליין ©  [שמן על בד] 

 

מקרא ותרגום |  אש התורה |  
סיפור לשבת - מברכתו של אבי התברכתי פרשת נשא- פרשת ה'שבע ברכות' של קבלת התורה - הרב ש. ב. גנוט שליט"א 
עונג שבת 

פרשת נשא- מסירות נפש בפרשה-כיצד? | הפרשה הארוכה ביותר- אהובה קליין | פרשת נשא-חנוכת המזבח כיצד - אהובה קליין 

עלונים התשע"ט 

עלון ישא ברכה | עלון פניני חמד | עלון אור השבת  

עלונים התשע"ח

עלון ישא ברכה | עלון פניני עין חמד | עלון אור השבת 


עלונים התשע"ה

עלון ישא ברכה

 | 

עלון זה השער לה'

 | 

עלון מתיקות הפרשה

 | 

עלון שערי יוסף



עלונים התשע"ד

עלון שיחה לעם עלון שיחת השבוע | 

עלון שערי יוסף | עלון בני ציון | עלון פורת יוסף לילדים | עלון טוב לחסות בה' | עלון סיפורי צדיקים | עלון ישא ברכה | עלון זה השער לה' | עלון קול התורה

עלונים 
עלון תפארת צדיק |  | עלון ישא ברכה | עלון שבת נט | עלון שלחן שבת | עלון ישמחו 
עלון בית ה' אוצרות חיים 

עלונים התשע"ג
שיחה לעם | חכמת שלמה | ישא ברכה | קבלת שבת | מתוקים מדבש טוב לחסות בה



 

ציורי תנ"ך/ברכת כוהנים/ ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]

"כה תברכו את בני ישראל אמור להם: יברכך ה' וישמרך..."

 

[במדבר ו, כ"ד]

 
ציורי תנ"ך/ הנזיר מביא קורבן ביום השמיני /ציירה: אהובה קליין © [שמן על בד]
 "וביום השמיני יביא שתי תורים או שני בני יונה אל הכוהן.."[במדבר ו,י]


קרבנות הנשיאים: "ויקריבו נשיאי ישראל... ויביאו את קורבנם לפני ה' שש עגלות צב ושני עשר בקר... " [במדבר ז, ב-ג] ציירה: אהובה קליין (c)

ציורי תנ"ך/ הבאת ביכורים לכוהן/ ציירה: אהובה קליין ©[שמן על בד]

פרשת נשא - חלק ג - הרב אריה קרן

דבר אל בני ישראל איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל (נשא ה-יב)

אמרו חכמינו זכרונם לברכה לא כל אשמה נותנים לאשה יש הרבה פעמים שהאיש בעצמו גורם שאשתו תתקלקל חס וחלילה על  ידי שהוא מנאף בחוץ מכניס רוח רעה בביתו ומקלקל מחשבתה של אשתו, גם היא מנאפת לאחר, והתורה מאשימה את בעלה שנאמר ומעלה בו מעל זאת אומרת המעל תלוי בו שהוא התחיל קודם.

מעשה בימי הגאון רבי יהושע העשיל בעת שבתו על כסא הרבנות בעיר יאסי והיה מפורסם לגאון הדור וגדול בלמוד, אולם על שהיה צדיק גם בנסתר את זה לא ידעו אנשי העיר כי היה דרכו לא לשאת פנים לשום אדם בעולם כקטון כגדול היו כולם שווים אצלו, באחד הימים קרה מקרה שבשבת אחת היה מחסור גדול בדגים ויצאה הרבנית אשת הרב זכרונו לברכה לרחוב הדייגים לקנות דגים ולא מצאה וביקשה הרבנית מהדייגים שישתדלו לדוג איזה דג בשבילה לכבוד שבת והיא תיתן להם מחיר הדג כמה שירצו ויבטיחו לה הדייגים שישתדלו למצוא בעבורה ויחפשו בכל המקומות ולא מצאו, ואחר כך הלכו שני דיגים באניה קטנה לצוד דגים בשביל הרב זכרונו לברכה והרבנית נצטערה מאוד כי לא קרה לה מעולם שיהיה אצלם בלי דגים ותעמוד שם אצל מקום הדייגים ותמתין עד שישובו שני הדייגים ולאחר שעה באו הדייגים בשמחה כי צדו בעבורה שני דגים גדולים ותקנים במחיר רב, ותשלם להם מחירם ולא הספיקה לקחתם מידם והנה באה אשת הגביר ראש העיר על מרכבה כבודה ותרד גם היא לקנות דגים ולא מצאה ואמרו לה הדייגים שאי אפשר להשיג דגים בעת הזאת ורק שני דגים צדו בשביל אשת הרב, ותצעק אשר הגביר ותאמר: מי היא העניה הדלה הזאת אשר היא צריכה דגים ביום כזה אשר כל בני העיר אין להם דגים אנכי אשלם לכם פי שנים מאשר נתנה לכם העניה הזאת עבור הדגים, ובדברה עמהם חטפה מיד הרבנית את הדגים ותזרקם בתוך מרכבתה ותעל על העגלה ותאמר לעגלונה שימהר לדפוק בסוסים ותרוץ לביתה מהר, ויחר לדייגים מאוד על הדבר הזה, אבל יראו ממנה מהיותה אשת ראש העיר, והרבנית נשארה שם בבכי גדול על הביזיונות והגידופים אשר גידפה אותה אשת העשיר ותשב לביתם בידים ריקניות בבכי ואנחה ותספר לאישה הצדיק את כל אשר קרה לה עם אשת הגביר שגידפה אותה ושחטפה מידה את שני הדגים, וישלח הרב תכף את השמש לבית הגביר שיביא את הדגים בחזרה כי אשת הרב כבר קנתה אותם ואשתו חטפה אותם בלי צדק מיד הרבנית ואמר הרב לשמש שאם לא ירצו לתת לו את הדגים, אז יאמר לאשת הגביר שהיא נואפת מרושעת, ויתחנן השמש לרב לפטרו מן השליחות ויאמר לרב: הלא תדע למי אתה שולח אותי להגיד דברים כאלה הלא אל הגביר שר העיר אשר בשמעם שם את דברי יכוני ויפצעוני ואיך אעיז פני לבוא לבית הגביר ולומר לו שאשתו נואפת? אך הרב לא שם לב לטענותיו ואמר לו: הנה אני מרא דאתרא ואני מצוך שתלך בשליחותי ותאמר דבר זה בשמי ומה יעשו לך הלא אתה כבר מיצוה ממני שתעשה ככל אשר אנכי מצוך, השמש לא רצה ללכת עד שגער בו הרב ואמר לו שיחרים אותו אם לא ילך והשמש ידע שהרב הוא צדיק גדול והיה ירא ממנו והוכרח ללכת בלי רצוני לבית הגביר, ואמר השמש לרב מה אוכל לעשות הנני הולך בלית רצון, אבל ידעתי שגם לכבודו לא יחשה הגביר ואת אשר יעשה עמכם יהיה גם עמי ויזהירהו הרב עוד הפעם שאפילו אם יהיו אנשים רבים בבית הגביר צריך שתקרא בקול גדול לפני האנשים את דברי שאשת הגביר היא נואפת ובלי פחד.

וילך השמש אל בית הגביר ויפתח בשלום ויאמר להם שהרב מבקש שיתנו לו את הדגים כי הרבנית קנתה אותם מאת הדייגים קודם שבאה אשת הגביר ואשתו עשתה שלא ביושר אשר זילזלה בכבוד הרבנית  וחרפה אותה כששמעה החצופה אשת הגביר את דברי השמש בערה כאש חמתה ותבוא לבית ותחרף את הרב והרבנית בפני כל האנשים אנשי הקהל החשובים אשר באו להתייעץ עם בעלה בעניין הכרחי וזלזלה וגידפה מאד עד אשר לא יוכל העם לשמוע ולא יכול עוד השמש להתאפק ויאמר להם: הנה אדונים אתם כולכם אל תתרעמו עלי אם אגיד לכם את דברי הרב כי לא מרצוני אני עושה זאת כי אם הרב גזר עלי בפקודתו ורצה להחרים אותי אם לא אציית לו, ויאמרו אליו כל האנשים, דבר דבריך ואל תגור כי על זה עשו אותך שמש הקהילה ומוכרח אתה לשמוע לכל אשר ישלחך, אז אמר השמש שהרב ציוה עליו לאמר בפני כל הנמצאים שהאשה גברת הבית הזאת היא נואפת, וכשסיים את דבריו ברח ויצא לחוץ כי היה ירא לעמוד בבית, פן יחם לב הקוראים ויכו אותו, ויהי כאשר שמעו כל האנשים את הדברים האלה וכשמוע גברת הבית את הדברים האלה ותצעק בקול יללה הלא אמרתי לכם מקודם מהו הרב ואתם שמעתם דבריו, והגביר נבעת ונתכרכמו פניו וישב דומם ומבולבל לפי שעה ואחר כך פתח פיו ואמר: האנכי אחשה לאיש אשר עשה את בני לממזרים? על כן בזה השבת לא תדרוך רגלו על מגרש העיר, ועתה עוצו עצה מה לעשות פן אשפוך עליו את כל חמתי, כה דיבר הגביר וישנה וישלש דבריו, האנשים ראשי הקהל אשר היו בבית הגביר גם להם חרה הדבר הזה מאוד אבל הם חשבו בדעתם שלא  ירהיב הרב בנפשו עוז לשלוח לבית הגביר כזאת אם לא יודע שהדבר ברור ועל כן היו נבוכים בדעתם מאמינים ואינם מאמינים ויצאו לחוץ ויתיעצו כולם מה לעשות, ויבואו אל הגביר ויאמרו לו: היה נא מתון בדעתך לבל  נהיה לבוז ועל כן חכה עד יום מחר קודם קריאת התורה שיתאספו כל הקהל לבית הועד ונשלח אחרי הרב ונשמע מה בפיו ואם לא יתחרט מדבריו נעשה לו בזיון גדול בפני כל הקהל, ונגרש את הרב במוצאי שבת קודש ויתרצה להם הגביר לחכות עד יום מחר, אבל אשתו צעקה מרה שלא ימתינו וצריך שיגרשו את הרב תכף ומיד, אבל האנשים לא השגיחו לדבריה ויאמרו לה המתיני עד יום מחר ונראה איך יפול דבר.

ויהי ממחרת אחר תפילת שחרית נתועדו כל הקהל לבית הועד שלהם והיה דרכם שקודם יקח הרב ספר מארון הקודש ויאמר להם דברי כבושין ובשבת ההיא יצאו כל האנשים מבית הכנסת לבית האספה וישלחו את שמש הקהילה לומר לרב שבאו כל האנשים לבית הועד וגם הגביר בא לאספה לבית הועד ומצפים לביאת הרב, וילך אליהם הרב זכרונו לברכה ולא הסיר הטלית מעל כתפיו ויבוא לבית הועד, ומנהגם היה שבבית הועד היה כסא אחד עבור הרב בראש השולחן ולא היו יושבים עליו כי אם הרב, אבל בשבת ההיא ישב הגביר על כסא הרב וגמרו בדעתם שבבוא הרב לא יקומו מפניו וזה יהיה לו הסימן הראשון שיעזוב את העיר, אבל בבוא הרב זכרונו לברכה לבית הועד נפל פחדו עליהם ויקומו כולם לבד הגביר אשר אחזתו רעדה ונאלם דומיה ומחמת צערו לא יכל לקום, וישמיט אותו הרב מעל הכסא באין אומר ואין מדברים וישב הרב בראש כל הנאספים ויאמר להם: אחי! מה רציתם כי נאספתם לבית הועד ומה תרצו ממני? ויענו כל הקהל לאמר: אתמול שלח הרב לאמר שאשת הגביר נואפת היא ואנחנו לא ידענו ולא שמענו כלל מזה הדבר, על כן צריך הרב לברר דבריו כי אם לא כן, איך יעשה את בני הגביר לממזרים? ויאמר להם הרב, אנכי אברר לכם בראיה נאמנה וברורה אבל היום שבת ואסור בשבת לשב בדין ומחר יהיה האות הזה ותראו כולכם בעזרת השם כי לא דבר שקר בפי.

וישתקו ראשי הקהל כולם אבל בעל האישה שפך עליו חמתו לאמור: מה לכם לפטפוט דברים אם יש בכוחו להראות יראה היום כי הדבר הזה מותר לעשות בשבת כי דברים בעלמא הם, אבל אנוכי אגיד לכם כוונת הרב הוא חפץ לברוח בלילה ומחר תבקשוהו ולא תמצאוהו ובזאת יברר דבריו כי לא יהיה אצל מי לחקור ויתן הרב זכרונו לברכה עיניו עליו בכעס וישתיקהו ויאמר לו: הס שוטה מחר בשמעך את דברי אני יודע כי בוש תבוש ובאמת אין עליך אשם כי אתה לא ידעת מזה ואם תרצה שאומר לך איך אברר את הדבר, למחרת הנה בעל המעשה אשר חטא עמה יבוא ויגיד לפני הקהל איך נפל הדבר והיא תתן תודה על זה ומחר תדעו בברור, ויקרא הרב זכרונו לברכה את השמש ויאמר לו: מחר בבקשה תיקח את המטה שלי ותלך לבית עלמין לקבר פלוני ותקיש במטה על הקבר לאמור: פלוני בן פלוני הרב קורא אותך שתבוא אליו בשעה השלישית היום הזה וכל הקהל יתאספו פה וגם המנאפת צריכה שתהיה פה וידעו כל הקהל שיש להם שופט בישראל אך הזהיר הרב לשמש שיעשה פה מחר מחיצה קטנה בוילון וליחד מקום למת, ואל הקהל אמר הרב: רבותי האספו מחר כולכם  ותשבו על הכסאות שלכם אצל השולחן ותראו פלאות, כתום דבריו נפל לב הגביר ויחשה וילך הרב לקרוא בספר תורה ולהתפלל תפילת מוסף עם הקהל, והנואפת כאשר שמעה זאת לא רצתה להתראות בפני הרב ותשחק ותלעג על הרב.

ויהי ממחרת ויתאספו כל אנשי העיר אנשים נשים וטף לבית הקהל לראות החדשות אשר יעשה הרב, והרב זכרונו לברכה התפלל שחרית וילבש את התפילין ואחר השמונה עשרה היתה שעה שלישית וילך הרב לבית הועד וישב על כסאו ויאמר לראשי הקהל שישלחו ויביאו את הנואפת וישלחו אחריה והיא לא רצתה לבוא ותחרף ותגדף את הרב ואת השמש. וישלח אחריה הרב  פעם שנית לאמור לה שאם לא תבוא אל בית הועד תכף ישלח את המת אחריה והמת יביאנה בעל כרחה אבל לא אדע אם תבוא בחיים כאשר אתן רשות למשחית, וילך השמש ויאמר לה שאם לא תבוא בטוב, יסחבוה כאחת הנבלות לבית הועד ואז הוכרחה ללכת עם השמש ותבוא לבית הועד, ויאמר הרב זכרונו לברכה: רבותי! הלא תכירו את קולו של פלוני בן פלוני אשר מת  לפני זמן קרוב והוא היה סופר אצל הגביר הזה? ויאמרו כולם: כן קולו בטוב, ויאמר להם הרב: את המת לא תוכלו לראות כי יפול פחד עליכם ותינזקו ורק את קולו תשמעו כי הוא עומד פה עמנו מאחורי הוילון, ויצו הרב לשמש להסיר מעט את הוילון ויאמר הרב: אתה פלוני בן פלוני ספר נא לכל הקהל הזה איך נפל דבר הניאוף בינך ובין הפרוצה הזאת, והנה קול נשמע מאחורי הוילון, שמעוני אחי ועמי, אני נלכדתי ברשת הפרוצה הזאת כי הייתי נאמן וכותב חשבונות של הגביר הזה, ויהי היום ויסע הגביר לעסקיו לעיר בוקרשט ואנכי הייתי בביתו מעין בחשבון של השבוע ותצוה עלי הגבירה שאבוא ללון בחדר החשבונות מפני יראתה שלא יהיה הבניין ריק והגבירה שוכבת בחדר המיטות רחוק מבית החשבונות אשר שם הכסף ולא עלה בליבי שום מחשבת חוץ ודימיתי כי באמת יראה לשכב לבדה בבית, כי אין איש בבית ובאתי ולנתי בבית החשבונות, והנה בחצי הלילה באה אלי הגבירה דרך ארבעה חדרים ואנכי הייתי ישן ותשכב אצלי וכאשר הקיצותי חרדתי ושאלתי מי את ותאמר: אנכי הגבירה באתי אליך שתמלא תאות נפשי ואנכי אעשירך עושר גדול מאוד ואם לא תשמע לי מרה תהיה אחריתך כי אעליל עליך שגנבת את כל הון הגביר ואשימך במשמר, ותחבקני ותנשקני ותבטיח לי כל טוב ונפלתי ברשתה לא פעם אחת ולא פעמים, ועתה אוי יאהה לי כי אין לי תקומה עבור זה בעולם האמת, ואתם רבותי דונו נא את דיני אם אני חייב כי לא יכלתי להתגבר עליה ועל יצרי, ויחשו כל העם והמת הוסיף לספר בבכי שהוא בכף הקלע נע ונד ואין מניחין אותו להיכנס אפילו לגהנם ויספר את כל הנעשה עמו מיום צאתו מן העולם ועד עתה עד שגעו כל העם בבכי, ואז הרים הרב את קולו ואמר: מרושעת, תני תודה שכל הדברים הם אמת, ודברי המת אשר העיד עליך בפנים היום אמת, והיא כיונה נאלמת דומיה, ויגער בה הרב ותתן קולה בבכי ותאמר: אין אני יכולה להכחיש את המת כי כנים דבריו, ויאמר הרב: דעו שבעזר האל לא יצא דבר שקר מפי, ויצו הרב ויביאו את הסופר ואת העדים ויתן לה הגביר גט פיטורין ואחר כך נתן לה הרב תשובה חמורה וגם למת עשה תקון גדול מפני שהודה על חטאיו ברבים אשר החזיקוהו עד כה ישר, ויצא הרב זכרונו לברכה בכבוד וידעו אנשי העיר את מעלת הרב זכרונו לברכה ויהיו חרדים ממנו מאוד מקדושתו, הרב זכרונו לברכה לא התמהמה עוד בעיר יאסי כי אחר כך נתקבל לאב בית דין בעיר אפטא ואחר כך בעיר מעזבוז, זכותו יגן עלינו אמן. (אהבת חיים).

וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי תשטה אישתו מעלה בו מעל ושכב איש אותה שכבת זרע ונעלם מעיני אשה וניסתרה והיא נטמאה ועד אין בה והיא לא נתפשה

ועבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא ניטמאה או עבר עליו רוח קנאה וקינא את אשתו והיא לא ניטמאה ע"כ: לא נאריך בהלכות פרשת סוטה בספר מעם לועז מסביר את הסדר במדויק עיין שם.

''צור לילדך תשי ותשכח מחוללך'' בכח העוון מתששים כח של מעלה שנאמר "תשי" ואם מקיים מצוות אז הוא מחזק כח של מעלה לכן מאז שנחרב בית המקדש ישנו יסורין ושיעבוד מלכות כי תשש כוחו של עם ישראל בעולמות העליונים ואין עוון שמתשש כח עליון כמו עוון הזימה.

ובעון זימה גלו בני ישראל שנאמר לך ולזרעך אתן את הארץ הזאת כלומר שהזרע צריך להיות כשר וטוהר ולא בני ערבוביה שמקיימים יחסי אישות חושבים על צורה אחרת ה' ירחם לכן ראובן וגד יחדיו שבטי מנשה לא זכו להיכנס לארץ כי כאשר יעקב היה עם לאה בלילה הראשון הוא חשב שזו רחל ויצא ראובן כאשר יעקב חשב על רחל לכן צדיקים נימדדים בדקות וכאשר יש רק ריח של פגם זימה אין הוא ראוי לירוש את הארץ. כל הפיגועים והאסונות מונעים מאיתנו לשבת בביטחה בארץ בגלל הזימה והפריצות שגורמת לארץ להקיא את יושביה שנאמר ארץ אוכלת יושביה. הארץ הזאת ניתנה לקדושה וטהרה שנאמר "ונתתי לכם ארצות גויים למען תשמרו חוקותי" ולגבי גד שכאשר רחל הכניסה את זילפה מבלי לומר ליעקב והוא חשב שזו רחל כי יעקב היה משמש בחושך בדרך צניעות בדרגה של צדיקים אז יצא גד שמשמעותו בגד למרות זה נשמע בדקות כי זילפה היתה גם אשת יעקב אך מכיוון שחשב על רחל בשוגג ישנו כאן אבק בגידה בשוגג לכן גם הוא לא זכה להיכנס לארץ ישראל. ולגבי חצי שבט מנשה בגלל אוסנת שהיא בת דינה שנאנסנה ע"י שכם בן חמור לכל ילדיו של יוסף ישנם שתי חלקים  טובים הסבא והסבתא ואילו  מצד אימם אוסנת רבע פגום דינה כשר וחמור בן שכם פגוע אז הרבע של מנשה והרבע של אפרים שסבם חמור בן שכם שהוא פגום ביחס חצי שבט שלא זכה לנחלה בארץ בגלל פגם של זימה למה הוא נקרא חצי שבט מנשה ולא חצי שבט אפרים בכיוון שמנשה הוא ברור והרע נתפס תמיד בבכור תחילה כמו שקרה בקין ישמעאל עשיו וכיוצא בזה לכן נקרא זרע נוטריקון זה רע ואם הזרע קדוש אז הוא נוטרקון זהר ע. ועין בגימטריה 70 שבעים אומות העולם ויוצא בן קדוש שהוא אור לגוים מבחינת זהר כאשר הוא הולך אחרי המלך יראת המלך עליהם אבל כאשר הוא אינו מתנהג כבן של מלך והולך לבד ללא ליוי המלך הם מואסים בו ורואים אותו כשחצן ועוין וסופג שיעבוד מלכיות. זה מה שקורה לנו מהחורבן הבית ועד היום הזה ובני ישראל עדין לא מתעוררים וחבל. בני ישראל גלו בגלל עוון הזימה ומקום המדינה גלו שתי מליון יהודים שהארץ מקיאה אותם מבחינת כלכלית טרור ותאונות והכל בגלל זימה. אומרת התורה "והיה ה' אלוהיך מתחלק בקרב מחנך להצילך לתת אויבך לפני יהיה מחנך קדוש ולא יראה בך ערוות דבר ושב מאחורתך" רק בזמן שעם ישראל קדוש ובמיוחד ''מחניק'' בצהל אז ישב מאחורתיך כלומר ה' ילחם לכם ואתם תחרישון, ואם לאו ההיפך. ואף הגויים יודעים אלוקים של אלא שונא זימה ואם עם ישראל קדוש והיה ה' מתהלך במחנך להצילך לכן גם החיילים שהולכים להילחם באויב צריכים להיות קדושים ואם לאו אין בס"ד בזמן התורה היו יוצאים להילחם עם ארון הברית ועוד אלף למטה ואלף למטה חצי היו לומדים תורה ומתפללים וחצי נלחמים על כל חייל שנלחם יש מי שהתפלל להצלחתו וזה היה מחנך קדוש. מפקדי הצבא היו צריכים להכניס את השקפה הזאת של התורה לפקודת מטכ"ל והם לא מבינים למה יש כל כך הרבה מחדלים בזמן האחרון ואינם מבינים כיצד. כדי שיצאו מתפיסת כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה ויבינו שיש צורך דחוף לעשות רפורמה שהיה מחנך קדוש. במקום להכניס רבנים שילמדו ערכים ויהדות ויחזקו את החיילים באמונה ובטחון ואהבת הארץ והאדם מפזרים בעירבוב חיילים וחיילות ויוצרים זימה שנאמר ולא יראה כך ערוות דבר.

הרב משה ערמוני קיבל מכתב מרב סרן, מכתב שהוא שלח אותו גם לרמטכל לקצינת חן וחינוך שתוכן המכתב אומר שתופעת הסמים והאלכוהול בצהל חמורות עד כדי נורמה לגיטימית שמחלקים כרטיסים והזמנות למסיבות אסיד בבסיסי צהל והחיילים הם היעד הכי טוב ופורה למסיבות אלו ואפילו גליי צהל מדווחים על מסיבות כאלו. ועוד ענין חשוב ביותר הוא מס' ההפלות הגדול ביותר זה בצהל כאשר חיילים וחיילות רחוקים מהבית ומאבדים את ישוב הדעת ופורקים את יצרם את זאת היה אפשר למנוע אם לא היו מגייסים בנות או לפחות מקימים הפרדה בין בסיסי בנים לבנות. מאז קום המדינה בצהל קרוב למחצית מההפלות שעברה המדינה מספר זה פי כמה  וכמה יותר גדול מאזרחים וחיילים שנהרגו ממלחמות טרור ותאונות מקום המדינה צהל פרוש צבא הגנה לישראל לא צבא הפלה לישראליות ומה יעזור עם יגיסו עוד 15000 בחורי ישיבה אם יכול להיות היום עוד מיליון חיילים למדינה ועוד היד נטויה להרוג קרוב ל-1000 תינוקות כל חודש. במרבית מהמשרדים תלוים תמונות גסות בניגוד לפקודת צהל אך לצערי גם המפקדים בעצמם תולים אותם ועוד שמדברים גסויות בגלי צהל שמפאת כבודם וכבוד הבריות אינני רוצה להזכירם שהם גם בניגוד לפקודת צה"ל. בהמשך המכתב אומר כהקצין שאנני רוצה לקטרג ולהשפיל את צהל כי אני מאוד אוהב את צהל ומרוב אהבה ואהדה למערכת אינני רוצה שהיא תתפרק כי צריכים לחנך את החיילים למשימות ואהבת הארץ ולא להעלים עין מזימה סמים ואלכוהול שגורמים לחיילים לזלזל במערכת ולא לקחת את העסק ברצינות. לכן אני מרגיש מיוחדות עמוקה לא לשתוק ולהתריע כדיי להביא לשינוי המיוחל לטובת עם ישראל. הקצין מסיים במסקנה שאם המצב לא השתנה בצהל אני לא מתכוון שבני ישרתו בצהל וזה כותב רב סרן חילוני. ואני שואל דבר אחד האם למערכת כזו רוצים שתלמידי ישיבות יגויסו ומהיכן הם שואפים את כוחות הנפש להמשיך ללחוץ ולגייס תלמידי ישיבה. התשובה היא מכח סיטרא אחרא שזה היצר הרע שמשתלט על האדם ודורש ממנו לדחות בשני ידיו כל מה שנראה ומריח יהודי.

וזאת תורת הנזיר ביום מלאת ימי נזרו יביא איתו אל פתח אהל מועד (נשא ו-יג)

מעשה היה בזמנו של שמעון בן שטח שבאו שלש מאות נזירים שנשלמו ימי נזירותם והיו עניים, שלא היה בידם להביא את שלשת הקורבנות שהיו מחויבים לפי התורה. בא שמעון בן שטח ועשה חקירה בנדר שהם נדרו ובק"נ נזירי מצא להם פתח כאילו הנדר שנדרו אינו נדר, ואם כן לא היו מחויבים להביא קרבנות, שנדרם לא היה נדר. אבל לשאר מאה וחמישים הנזירים לא מצא פתח, אם כן היה כל אחד מחויב להביא שלשה קורבנות שהם ת"נ בהמות בשביל כל המאה והחמישים. הלך שמעון בן שטח אצל ינאי המלך שהיה גיסו, שכן המלכה היתה אחותו. אמר לו: דע ששלש מאות נזירים השלימו היום נזירותם והם צריכים להקריב תשע מאות קורבנות, שלש בהמות לכל נזיר, והם עניים, ואני מציע שאני ואתה נשתתף בזה. אתה תביא עבור ק"נ נזירים ואני עבור ק"נ. וכשראה המלך ששמעון בן שטח נותן בשביל ק"נ נזירים הסכים לתת ק"נ בהמות האחרים, ולא היה צורך אלא לק"נ שלאחרים רבי שמעון מצא פתח. לימים הלשינו בפני המלך ואמרו לו: דע ששמעון בן שטח רימה אותך. כששמע המלך כך כעס כעס גדול, ושלח לקרוא לשמעון בן שטח. וכששמע שמעון כך ברח והתחבא.

באו לינאי המלך בני אדם גדולים וחשובים מפרס להתארח אצלו. וכשהיו יושבים בסעודה עמו אמרו למלך: נזכרנו שכאן היה זקן אחד חכם שהיה סועד אתנו ושמענו מפיו דברי חכמה נאים. סיפר להם המלך כל המעשה, שרימה אותו ומתוך פחד עמד וברח. אמרו למלך: מחול לו פשעו ושלח וקרא לו. שיש צורך למלכות באדם חכם כזה. שלח המלך להביא אותו. כשחזר מצא את המלך והמלכה כשהם סועדים יחד. ישב בין המלך והמלכה שהיתה אחותו כנ"ל. אמר לו המלך: רוצה אני שתסביר לי למה רימית אותי שאמרת לי ששלמת עבור הקורבנות של המאה והחמישים נזירים, ואני פרעתי עבור הק"נ האחרים ואתה לא שלמת כלום מכיסך. אמר לו שמעון בן שטח, דע אדוני המלך שלא רימיתי אותך, אלא פרעתי עבורם מנכסי חכמת התורה שמצאתי להם פתח לק"נ הנזירים ופטרתי אותם מן הקורבנות, ולכן נקרא הדבר שעל חשבוני נפטרו כמו שאומר הכתוב: כי בצל החכמה בצל הכסף (קהלת ז). אמר לו המלך: אם תשובה זו בפיך למה ברחת. אמר לו: שכעסת עלי ומתוך כעס כלום בטוח הדבר שתטה אזנך לדברי טעם. ומוטב שאבברח כמו שנאמר: חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (ישעי' כו'). אמר לו המלך: ומה זו הגדולה שאתה נהגת בעצמך שישבת בין המלך והמלכה. אמר לו: כך כתיב בבן סירא: סלסלה ותרוממך ובין נגידים תושיבך. ר"ל התורה היא תרומם אותך ותושיב אותך בין נדיבים. ע"כ ראו עד כמה רבותינו מסרו את נפשם לציווי הקב"ה.

וידבר ה' אל משה לאמר: דבר אל אהרון ואל בניו לאמור כה תברכו את בני ישראל אמור להם (נשא ו, כב-כג)

בפרשה זו נאמרה מצות ברכת כהנים. שצוה הקב"ה לכהנים ולברך את ישראל כה תברכו וגו' כך תהא הברכה שתברכו אותם. שאין לכם רשות לא להוסיף ולא לגרוע ממנה וזוהי הברכה. יברכך ה' וישמרך. יאר ה' פניו אליך ויחנך ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום. ולהלן נבאר את התיבות האלו.

ולמה נסמכה מצות ברכת כהנים לפרשת נזיר, כדי ללמדנו שיזהר הכהן שלא יהיה שתוי יין בשעה שמברך את ישראל, ולכן אומר כאן הכתוב: כה תברכו את בני ישראל. כלומר: תהיו כענין הנזיר שאינו שותה יין. ומכאן למדים הדין שאין אומרים ברכת כהנים בתפילת המנחה, שכן בשעה זו עשוי אדם להיות שתוי יין, כי הא אחרי ארוחת צהרים וזה מה שבזמנו נהגו לשתות.

ודעו שחסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל שרצה לברכם וציוה שהברכה תהיה על ידי איש קדוש, שכל מחשבות הכהנים יום  ולילה הן בענייני עבודתו יתברך, ונפשו דבוקה תמיד ביראתו ותעמוד זכותו שתשרה הברכה.

ואם תשאלו, מאחר שרצה הקב"ה לברכנו, למה היה צריך לעזרת הכהנים שתעמוד זכותם. הלא מוטב היה שהקב"ה יברך אותנו בכבודו ובעצמו.

אבל אין זו שאלה כלל שאמנם רצה הקב"ה לברכנו, אבל אף רצה שאנו נהיה מתוקנים ומוכנים, שנעשה הכנות להיות ראויים לכך ע"י שיפור מעשינו, כמו שאומר הכתוב: אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו וגו' ונתתי גשמיכם בעתם. וכן אומר המדרש שישראל אומרים לפני הקב"ה: צוית על כהניך לברכנו. אין לנו הכרח בברכות הכהנים שהרי אתה בעצמך יכול לברכנו כמו שנאמר: השקיפה ממעון קדשך מן השמים וברך את עמך ישראל וגו'.

אמר להם הקדוש ברוך הוא: אף על פי שצויתי לכהנים לברך אתכם, אין הברכות תלויות בהם אלא בי, שאני עצמי עומד עליהם לברך אתכם. וכך בשעה שהכהנים נושאים כפיהם לברך את ישראל ניצב הקב"ה מעליהם, שכן אומר הכתוב: הנה זה עומד אחר כתלנו משגיח מן החלונות מציץ מן החרכים (שיר השירים, ב) ר"ל בשעה שהכהנים עומדים ואומרים ברכת כהנים, עומדת השכינה ומציצה בעד החלונות שהוא האויר שבין אצבעות הכהנים כשנושאים את כפיהם. ומבין החרכים האלו הוא מציץ לברך את ישראל. וזהו שאומר כאן הכתוב: ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. אל תחשבו שהכהנים הם המברכים, שאין הכהנים צריכים אלא להזכיר את שמי, והם התיבות יברכך ה' וישמרך, יאר ה' פניו אליך ויחנך, ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום, ואני הוא שאברכם. שכל המברך את ישראל אני אבא ואברכנו, כמו שנאמר ואברכה מברכך.

אמור להם: כד תימרון להון (תרגום אונקלוס)

כשמתברכים בני ישראל הרי גם הכהנים מפיקים טובה מזה, שכן מתרבות מתנות כהונה שלהם. אם כן הרי בזמן שהם מברכים את בני ישראל עלולים הם להתכווין גם לטובת עצמם, על כן אמרה תורה: "אמור להם בכוונה ובלב שלם" (רש"י) שתהיה כוונתם רק לטובת בני ישראל ולא לטובת עצמם. זהו שמדגיש התרגום ואומר: "כד תימרון להון" ברכתכם תתקבל רק אם תימרון להון ולא תתכוונו לעצמכם.

לפיכך מזכיר כאן הכתוב את אהרון לחוד, שכן במדבר, בעת כהונתו של אהרון, עדיין לא נהגו מתנות כהונה ואם כן בודאי היתה כוונתו טהורה ונאמנה, אך ורק לטובת בני ישראל, לכן אמרה התורה "כה תברכו" כמו בני אהרון במידבר (כתב סופר).

ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום :ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (נשא  ו-כז)

ותראו שבפסוק הראשון יש שלוש תיבות, כנגד אברהם יצחק ויעקב. ללמדנו שהקב"ה, מברך בזכותם. ובפסוק השני יש חמש תיבות, שזכות ה' חומשי תורה, ובפסוק השלישי יש שבע תיבות כנגד שבעת רקיעים, ושלוש התיבות שבפסוק הראשון הם כנגד שלשת העולים שעולים לתורה בשני ובחמישי, הה' בפסוק השני כנגד ה' הקרואים ביו"ט, והשבע בפסוק הג' כנגד ז' הקרואים בשבתות. ומפני שנאמר בברכת כהנים וישם לך שלום וכדי שלא יבואו בית לוי והישראלים לידי ריב בעליה לתורה.

וכן תראו שבפסוק הראשון יש ט"ו אותיות כנגד שם י-ה, ובפסוק השני יש כ' אותיות, וזה כנגד הי"ה ובפסוק השלישי יש כ"ה אותיות כנגד יה"י, לרמוז שהקב"ה היה הוה ויהיה. הוא היה לפני שנברא עולם והוא הווה והוא יהיה, ברוך הוא וברוך שמו. (מעם לועז)

וידבר ה' אל משה לאמור...יברך ה' וישמרך...שמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (נשא  ו-כב)

כתוב בספר יראים על כהן אחד בלי בנים שהיה בא בכל יום, לבתי כנסיות שקורין שטיבלאך, והיה נכנס באחד החדרים ומברך שם ברכת כהנים ויוצא, ונכנס בחדר השני ומברך שם ברכת כהנים ויוצא, וכן נכנס בכל החדרים ומברך שם ברכת כהנים, ובמילת שלום היה מאריך קצת בשמחת ליבו, ולעת זקנותו זכה לבן יחיד, וגידל אותו עד שהיה בן שלוש שנים, והלך הכהן לבית עולמו.

באותם הימים היה בארץ אשכנז איש צדיק אחד שהיה מגדל ילדים עזובים, והיה מחנך אותם על פי התורה והיראה, וכאשר היו הילדים גדלים היה מלמד אותם מלאכה, כדי שיעבדו ויתפרנסו מיגיע כפם ולא יצטרכו לבריות. והנה פעם אחת ראה הצדיק את היתום הקטן בנו של הכהן שהזכרנו, עזוב ומוזנח, זכר את אביו הכהן ונכמרו רחמיו עליו, אסף אותו לביתו ויגדל אותו וילמדהו תורה כדרכו. וכאשר נעשה נער לימד אותו את מלאכת החייטות, וכל מה שהיה מרויח היה מאסף אצל הצדיק, וכאשר גדל מצא לו אישה הראויה לו, ואחר החופה בירך הצדיק את החתן והכלה והכין להם בית מיוחד ושלחם לשלום, והבחור מצא עבודה טובה באחת מעירות אשכנז, לקח את אשתו והיו שם משך ארבע שנים, ומידי שנה בשנה בחג הסוכות היה אצל הרבי ומבקר אותו.

והנה יום אחד היה יושב לו בחנותו כדרכו, והנה הוא רואה לפניו איש אחד לבוש בגדי משי ותכלת ומשקפי זהב על עיניו, מלובש כאחד העשירים הגדולים, אמר לו העשיר אתה הוא פלוני בן פלוני מעיר פלונית? אמר לו הן, אמר לו אני הוא פלוני ואנחנו היינו שכנים באותה העיר. החייט הצעיר בירך אותו בברכת ברוך הבא ושאל אותו היכן הוא נמצא עתה ומה מעשהו? אמר לו שגם הוא חייט כמוהו באותה העיר והוא היה סובל באשכנז ולכן נסע לאמריקה ושם נתעשר עושר גדול, ולכן אם הוא רוצה לשמוע בקול ויסע גם הוא לאמריקה ושם יתעשר, ומה לו לסבול בעיר הזאת, ויהי בשמעו את דבריו נכנסו דבריו בליבו וילך אל אשתו ויספר לה הענין, והיא אמרה לו לך אצל הרבי שלך ותתיעץ עמו. וכן עשה, ויאמר לו הרבי לך לך מארצך ומולדתך, ושילח אותו בברכה  זו, ויבוא אל אשתו ויגד לה את דברי הרבי, ותאמר לו גם היא לך לשלום ותצליח בכל מעשיך, ואחר זאת נסע לאמריקה והצליח שם בעבודתו ובמשך זמן מועט צבר לו כסף רב, ויתגעגע לאשתו ונסע חזרה לביתו, וכשירד ליבשה עלה בדעתו שכל העושר שבא לו הוא מברכתו של הרבי, לכן החליט טרם ילך לביתו ללכת אל הרבי, והרבי קיבל אותו בספר פנים יפות.

ובאותו לילה נתארח אצל הרבי ובבוקר הוציא מתנה חמישים דולר לתת לרבי, והרבי לא הסכים לקבל, הוציא עוד חמישים דולר לתת לו, אז אמר לו הרבי: מה אתה חושב שאני רוצה ממך צדקה, אמר לו: והלא אני מחויב לתת לך, שהרי כל מה שהרווחתי בא לי על ידי ברכתך, אמר לו: וכמה הרוחת בנסיעה זו? אמר לו: חמשת אלפים דולר, אמר לו הרבי: אני חושב שכל חמשת אלפים דולר שיכים לי, כי עליך לזכור שבקטנותך אני גדלתיך וחנכתיך ולמדתיך תורה ומלאכה, ולא נהניתי ממך אפילו שוה פרוטה, ועתה שנעשית עשיר ואני זקנתי שיך לי כל הכסף הזה. ויוציא בן הכהן את כל הכסף ונתן לרבי בשמחה ובטוב לבב, והרבי נתן לו סל קטן ובתוכו ככר לחם צידה לדרך, וגם נתן לו שני דולרים עבור הוצאות הדרך, ושילח אותו בברכת לך לך לארצך ולמולדתך. וינשק בן הכהן את ידי הרבי והלך לדרכו בידים ריקניות ובלב שמח.

והנה באמצע הדרך הקיפו שודדים את השיירה ושדדו כל מה שהיה להם, וכשהגיעו אצל החייט ראו שאין לו כי אם הסל וככר לחם ויניחו אותו, כאשר הגיע לביתו יצאה אשתו בפנים צוהלות ומזהירות, ותאמר לו ברוך הבא רוחי ונפשי, הגישה לו כוס קפה, והאיש הזה היה מתבייש מאשתו בראותו את כל החיבה והאהבה והוא לא הביא לה אפילו שווה פרוטה, ולפני שיספיק לדבר עמה על שלא הביא לה כלום, היא קדמה אותו ואמרה לו: לפני שעה הגיעה לי טלגרמה שאלך לבנק ואקבל חמשת אלפים דולר, וישתומם האיש ויאמר מי שלח את השיק הזה ומי חתום על השק? תכף הביאה האשה את השק וראו שהיה חתום עליו הרבי, אז הבין האיש שהרבי הוא בעל רוח הקודש, וידע שיקרה לו אסון בדרך, ולכן לקח את הכסף ממנו ושלח לו שיגש לבנק ויקח את כספו, אז שמחו שמחה שלמה האיש ואשתו ואמרו: כדאי לעזוב את העיר וללכת אצל הרבי וכן עשו, וחיו חיי עושר וכבוד וכל טוב, וכל זה היה בזכות אביו הזקן שהיה מברך את ישראל, והיה מאריך בשלום, כן הקדוש ברוך הוא נתן להם עושר וכבוד, והשלום תמיד היה ביניהם, לכן כל כהן צריך שיברך את ישראל בשמחה ובחפץ לב, ובעין טובה, וזה יעזור לו או לזרעו אחריו, כמו שראינו במעשה הזה, וכאשר שהוא מברך את ישראל כך הוא מיתברך, וכמו שנאמר ואני אברכם. (אהבת חיים).

וידבר ה' אל משה לאמור: דבר אל אהרון לאמר כה תברכו את בני ישראל אמור להם: וברך ה' וישמרך...ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם (נשא ו, כב-כז)

ישנם סודות עצומים שהקב"ה מבקש מהכהנים שיברכו את עם ישראל. וברכה זאת רק כהנים ששומרים על נשמתם הרוחנית שלא תיטמא, יכולים להיות כלי קיבול לברך את העם בברכה זו. רש"י מסביר את כוונתה ואומר: "אמור להם" שיהיו כולם שומעים ומרוכזים בברכה "יברכך": שיתברכו נכסך: "וישמרך" שלא יבואו עליך שודדים ליטול ממונך, שהנותן מתנה לעבדו אינו יכול לשמרו מכל אדם, וכיוון שבאים לסטים עליו ונוטלין אותה ממנו אז מה ההנאה שיש לו במתנה זו, אבל הקב"ה הוא הנותן והוא גם השומר.

"יאר ה' פניו אליך" יראה לך פנים שוחקות, ויאיר את דרכך

"ויחנך": יתן לך חן.

"ישא ה' פניו אליך": יכבוש כעסו.

"שמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם". בשם המפורש כלומר אסכים עם ברכת הכהנים. ורק צדיק וגאון כמו רש"י יוכל להמיר לנו את הסודות שבבירכת הכהנים, וכך היא התורה הקדושה מלאה בסודות ורק לאדם הפשוט הכל ניראה מופשט שאין לו את שכל הרוחני וטהור להבין דבר מתוך דבר.

לדוגמא מעשה שהיה בר' יונתן ור' יהודה שהיו לומדים תורה אצל רבי שמעון בן יוחאי, אחרי שהלכו אמר רשב"י לבנו: לך. אצל החכמים האלה ויברכו אותך, כי הם אנשים גדולים, כשבא לפניהם ברכו אותו, לאמר: יהי רצון שתזרע ולא תקצור, תכניס ולא תוציא. תוציא ולא תכניס יחרב ביתך ותתישב חנותך תמיד יהיה שלחנך הפוך ולא תראה לעולם שנה חדשה. בא אצל אביו בבכי והתלונן בפניו ואמר: לא די שלא ברכוני אלא אף קללו אותי. אמר לו רבי שמעון בן יוחאי: דע כי אין ברכות יקרות יותר מאלה. וזהו ביאורם: תזרע ולא תקצור, כלומר, תוליד בנים ולא ימותו. תכניס ולא תוציא היינו שתכניס כלות לביתך ולא תוציא בניך החוצה. תוציא ולא תכניס ר"ל שתשיא את בנותיך בסימן טוב ולא יהיה להם הכרח לחזור לביתך. יחרב ביתך ותתישב חנותך ר"ל כי העולם הזה נקרא חנות, וכשם שאדם הולך לחנותו כדי להרויח מזונותיו, כן באנו לעולם הזה כדי לרכוש לנו מצות ומעשים טובים כדי שנשכון במנוחה בביתנו שבבית החיים, לכן רצו לברך אותך שיחרב ביתך שהוא הקבר ושחנותך יהיה מיושב שתחיה הרבה שנים. תמיד יהיה שלחנך הפוך ע"י בנים ובני בנים שיהיו לך. לא תראה שנה חדשה, שאשתך לא תמות ותשא אחרת.

וצריכים להבין למה דברו בלשון סתומה בצורת קללה שהיו צריכים לחכם כדי שיסבירם, ואז נוצר מצב שרשב"י מברך את בנו וכך זאת דרך ענוה ובודאי אין זה דבר ריק. והרב רבי יהושע צונצין הסביר שדבר זה כך: כי בידוע הוא שעיקר הברכות תלוי בתפילה שמתפללים להשי"ת. ובודאי ראוי שהמברך יהיה אדם גדול שבזכותו יקוימו הברכות. והנה אותם החכמים היו חוששים מחשש גאוה לכן לא רצו לברך את בנו של רשב"י. ומאידך גיסא לא רצו לעבור על דבריו, ולכן עשו תחבולה טובה זו וברכו בלשון שהיה נראית כקללה. שאם יבוא ויספר לרשב"י הוא יסביר לו הדברים. ובכך לא פגעו הם במידת הענוה, כי הוכיחו בזה שאינם ראויים לברך, אלא רשב"י עצמו יברכם כי תפילתו בודאי תתקבל יותר מתפילתם. אפשר להבחין אצל תלמידי חכמים יראי שמים את ענונותם וכיצד הם בורחים מהכבוד בחכמה ובמיוחד התנא האלוקי הרש"י כיצד הוא הצליח בחכמתו וברוח הקודש להבין את כוונת דבריהם בדיוק מפליא וזה מה שנאמר חכם מבין דבר מתוך דבר

הפרשת נשא - חלק ב - הרב אריה קרן

פרשת נשא - חלק ב

פרשת שבוע - דרשות - הרב אריה קרן שליט"א

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה...איש איש כי תשטה אשתו וגו' (נשא ה, י-יב)

אמרו חז"ל בגמרא (ברכות סג ע,א) אמר חזקיה בריה דרב פרנך אמר רבי יוחנן: למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת תרומות ומעשרות? לומר לך: כל שיש לו תרומות ומעשרות ואינו נותן לכהן, סופו נצרך לכהן על ידי אשתו (שנעשה סוטה), שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה" (במדבר, נשא ה, י) וסמיך ליה: "איש איש כי תשטה אשתו" (שם, יב), וכתיב: "והביא האיש את אשתו אל הכהן" (שם, טו). ולא עוד, אלא סוף שנצרך להן, שנעשה עני וצריך ליטול מעשר עני, שנאמר: "ואיש את קדשיו לו יהיו" לעצמו יצטרכו, ע"כ.

הגמרא מביאה מידה כנגד מידה. מי שמעלים תרומות ומעשרות מהכהן, העונש שמגיע עליו כפי שהגמרא אומרת בסוף, שהוא עצמו יזקק למעשר עני. במקרה זה מובן מהי המידה כנגד מידה. (כפי שמובא במבוא לתנחומא ישן דף סג) על הכתוב: "עשר אעשרנו לך" (בראשית, ויצא כח כב) כפל מילה הוא כמו: ,עשר תעשר" (דברים, ראה י, כב), אמרו רבותינו ז"ל: "עשר" בשביל שתתעשר, שכל המעשר בעין יפה, נכסיו מצליחין. זה שאומר הכתוב: "ואיש את קדשיו לו יהיו" (במדבר, נשא ה, י), שכל המעכב מעשרותיו, סוף הוא לקבל מעשרות משל אחרים, ע"כ. אבל מהי המידה כנגד מידה שהאדם יענש דרך אשתו? ננסה להבין את ההקבלה בין העלמת תרומות ומעשרות מהכהן ובין אשה סוטה. ואם הקשר הוא כלשון המדרש: שיזקק לכהן, הרי ישנם עוד דברים שישראל יכול להיזקק לכהן. אם בדבר טוב כגון פדיון הבן, ואם בדבר רע כגון נגעי צרעת שהכהן חייב לראות, אם כן מהו הקשר היותר עמוק בין תרומות ומעשרות והשקאת אשר סוטה?

התרומה היא קודש לכהן, אבל אותה תרומה מצויה אצל הישראל, ובידו להביאה למקומה הנכון בקדושה, או להשאירה אצלו בגניבה ועל ידי כך לחללה. במקביל לזה, אשה מקודשת לבעלה, אבל שמירת קדושתה לבעלה מצויה בידה, אם תנהג בצניעות וביראת שמים לא תגיע למצב שתחלל עצמה עם זר.

ומצינו במדרש תנחומא (אות ה) על הכתוב: "איש איש כי תשטה אשתו" (במדבר, נשא ה, יב) "איש איש" ללמדך שמועלת וכופרת בשנים. ב"איש מלחמה" שלמעלה, ובאישה שלמטה. אמר לה הקדוש ברוך הוא: באישך את משקרת, שמא בי את יכולה לשקר?! משל למה הדבר דומה? לאיש שהוא חבוש בתוך שני בתים זה לפנים מזה והיו שם שני שומרים, אחד בפנים ואחד בחוץ, פתח את הפנימי ויצא ולא הרגיש בו השומר, בא לצאת מן החיצון הרגיש בו השומר שבחיצון, תפסו ואמר לו: באותו שבפנים שחקת, אבל בי אין אתה יכול לשחוק, כך הקדוש ברוך הוא אומר לאשה המנאפת: באישך את משחקת, אבל בי אין את יכולה לשחוק, ואני יושב ומשחק על בריותי, שנאמר: "יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו" (תהילים ב ד) עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ (זכריה  ד-י)

אדם שרואה באשתו חציפות והתנהגות מבישה עם אדם אחר, הוא חייב לקנאות לה ולומר לה בפני שני עדים, דעי שאיני רוצה בהתנהגותך זו ואיני רוצה שתתייחדי עם אדם פלוני וזה נקרא קינוי, וזהו שנאמר בפסוק: וקנא את אשתו. ואחרי שקינא לה בנוכחות עדים הוא מתרה בה שלא תישאר לבדה עם אדם פלוני. ואם אחרי זה לא שמעה בקולו ונתייחדה עם פלוני כשיעור צליית ביצה וגמיעתה, וראו שני עדים שנתייחדה, אסורה אשה זו על בעלה עד שתשתה את המים המאררים. ויבדק הדבר אם זנתה אם לאו.

ושתיים המים האלה צריכה להיות דוקא בירושלים ובבית המקדש ולא במקום אחר וכך היה סדר ההשקאה: בעלה היה בא לבית דין שבעירו והיה אומר להם: דעו רבותי, לאשה זו קנאתי והתרתי בה שלא תתייחד עם פלוני והיא לא שמעה בקולי והיא נתייחדה עמו והבאתי עמי שני עדים והיא אומרת שהיא טהורה ולא זנתה, לכן רוצה אני שהענין יתברר ע"י השקאת מי סוטה. והבי"ד שומעים דברי העדים ורושמים בזכרו עדות ושולחים את שניהם, הבעל ואת אשתו לירושלים עם שני תלמידי חכמים, מאחר שכל זמן שהסוטה לא שתתה המים אסור לו לבוא עליה, ואם בא עליה בדרך שוב אין המים בודקים אותה. כי הסוטה אסורה עליו. ומושיבים אותה בבית דין ואחרי בעלה ואומרים לה ומאיימים עליה שלא תשתה המים ואומרים לה שתודה. ואומרים לה הרבה נשים נכשלו בזה ואם כן אם זנית תודי, שאין זו אשמתך כל כך ולא תגרמי ששמו הגדול שנכתב בקדושה ימחה על המים, ועוד אומרים לה כדברים האלה: בתי, אין את הראשונה שנכשלת בחטא זה, שהיו גדולים שאירעו להם דברים אלו שהיצר הרע השיאם לעבור עבירה ונכשלו. וכל זה אומרים לה כדי להקל עליה שתודה ולא יהיה הכרח למחות את שם השם. ואם הודתה ואמרה שנטמאה, או שלא הודתה אלא אמרה: איני רוצה לשתות, אסורה על בעלה ויוצאת בלי כתובה. ואם עדיין עומדת במריה לוקחים אותה ומביאים אותה אל שער העזרה של בית המקדש בצד המזרחי, ומביאים אותה ממקום למקום, מעלים אותה ומורידים אותה כדי ליגעה עד שתקצר נפשה אולי תודה. ואם עדיין עומדת בדיבורה הקודם ואמרה שהיא טהו' מביאים אותה כנגד שער המזרח מבחוץ ומעמידים אותה שם. ואם היתה מלובשת בגדים לבנים מלבישים אותה שחורים. ואם היו השחורים נאים לה, מתכסה בבגדים שאין בהם נוי, ומסירים ממנה כל מין תכשיט שיש עליה. ומקבצים סביבה קבוצה, גדולה של נשים כדי שיראו אותה. וכל הנשים הנמצאות שם חייבות לראותה כדי שיראו הביזוי הגדול שעושים לה וילמדו לקח ולא יעשו כמעשיה. וכל איש שרוצה לבוא ולראותה בא לראותה, והיא ביניהם כפי שהיא בביתה בלי צעיף ובלי מכסה על פניה. ואין מניחים שם לא עבדיה ולא שפחותיה מפני שהיא מכרת אותם ודעתה מתיישבת בהם, ולא תבוא להודות. ואחר כך אומר לה שכל מה שעושים לה ושיעשו בה בא בגלל עזותה שנתייחדה עם אדם פלוני. ולפני ששותה משביעה הכהן בלשון שהיא מבינה וכך אומר לה:

אם לא שכב איש אותך ואם לא שטית טמאה תחת אישך, הנקי ממי המרים המאררים האלה: ואם שטית תחת אישך וכי נטמאת ויתן איש בך אש שכבתו מבלעדי אישך, יתן ה' אותך לאלה ולשבעה בתוך עמך בתת ה' את ירכך נפלת ואת בטנך צבה, ובאו המים המאררים האלה במעיך לצבת בטן ולנפל ירך ואמרה האשה אמן אמן (נשא  ה,יט-כב).

והיא אומרת אמן אמן בלשון שמכרת ואם לא מכירה לשון הקודש אומרת בלשון שהיא מבינה.

ודעו שהמים פועלים רק אם בעלה מנוקה מעון, שלא בעל בעילה של איסור מימיו, אבל אם עשה כן אין המים בודקים אותה. ולכן אם יודע הבעל בעצמו שאינו מנוקה מעון, אל ישקה את אשתו, ואם עושה כן, עונשו מרובה, שהוא גורם למחיקת שמו הגדול של הקב"ה לשוא. וכן מוציא שם רע על המים, שהאשה תאמר לחברותיה, כשם שהיא זנתה ושתתה ולא אירע לה כלום, כך לא יארע להן כלום. ולכן בימי הבית השני כשרבו המנאפים בגלוי בטלו הסנהדרין את המים המאררים שהבעלים לא היו מנוקים מזנות.

אם אין האשה רוצה לשתות, אין משקין אותה בעל כורחה, אלא תצא שלא בכתובה. אבל אם אחרי שנמחק השם אומרת איני רוצה לשתות, משקין אותה על כרחה.

ומעשה היה בשתי אחיות שהיו דומות זו לזו. והיו גרות כל אחת בעיר אחרת. ואחת מהן קינא לה בעלה מפני איש פלוני שלא תתייחד עמו, והשקה אותה המים המרים, לראות אם היא טהורה, וכשהביאו אותה לירושלים עברו דרך אותה עיר שגרה בה אחותה. אמרה: רוצה אני לראות את אחותי. וכשנפגשה עם אחותה אמרה לה: דעי אחותי. בעלי קינא אותי ורוצה להביאני לירושלים ולהשקות אותי המים המאררים. ואיני יודע מה לעשות, שאיני טהורה, שזניתי. אמרה לה אחותה: אל תתייראי. את תשארי כאן ואני אעלה לירושלים במקומך ואשתה המים, ובודאי לא  יעשו לי כל רע, שטהורה אני. לבשה האחות את בגדי אחותה והלכה לירושלים ושתתה את המים. ולא אירע לה שום נזק, וחזרה לעירה. יצאה אחותה וקיבלה פניה בשמחה גדולה וחיבקה אותה ונשקה אותה על הטובה שעשתה לה שהצילה אותה מן המוות. ובשעה שנשקו זו את זו, הרגישה החוטאת בריח פיה ופעפע הריח בגופה ומתה מיד. ועל כך אומר הכתוב בקהלת פ"ח: אין אדם שליט ברוח לכלוא את הרוח ואין שלטון ביום המוות ואין משלחת במלחמה ולא ימלא רשע את בעליו. ר"ל אין לאדם שליטה וכח לרוחו שלא יתן לו לצאת. וכן אין שלטון ביום המוות, ואי אפשר לשלוח אחר במלחמה לומר: אשלח במקומי את בני ואני אמלט נפשי, שהרשע לא ימלט את בעליו, שאם הקב"ה שולח את מלאך המוות ליטול נפשו של אדם, לא יועילו שום תחבולות שיעשה הרשע למלט את נפשו.

"השכל הוא הבושה, והבושה היא השכל"

לנשים יש תפקיד חשוב מאד בשמירת עינים בכך שהם שומרות על צניעות ולא מאפשרות לבני ישראל להיכשל בפגם הברית ובכך גורמות להישארות השכינה בקירבנו ומונעות אסון.

מותר האדם מן הבהמה הוא השכל המתבטא בבושה הטבועה בכל בעל שכל, לעומת הבהמה חסרת השכל, וממילא חסרת הבושה. הרי שהשכל מחייב בושה, והבושה מסמלת את השכל.

ומובן שמידת הבושה כוללת הרבה פרטים, מהם חיוביים הראויים לשבח, ומהם שליליים  שאינם ראויים לשבח, וכגון: "לא הבישן למד" כי אז הבושה ממעטת את השכל. ולכך נצטוינו שלא להתביש כדי להגביר את השכל, אולם לענין המלבוש והצניעות, ודאי הבושה חיובית ביותר, ובזה נבדל האדם מן הבהמה, חסרת הצניעות והלבוש.

וככל שהאדם יותר דעתן הרי שהוא יותר צנוע בלבושו והנהגתו, וככל שהוא פחות דעתן ונטה הוא יותר לבהמיות הרי שהנהגתו ולבושו פחות צנוע. וכמו שאנו רואים אצל אלו שאינם שומרים דת יהודית, ולהבדיל אף אצל אומות העולם האצילות שבהם בעלות ההשכלה לבושן צנוע והנהגתן צנועה, לכל הפחות כלפי חוץ, מה שאין כן הלבוש הפרוץ נוהגות בו נשים זולות בעלות נפש נמוכה ורוח שפלה, שאין להם דבר אחר להציע חוץ מגופם רחמנא ליצלן.

כתב ב"ארחות צדיקים" "לא ראיתי בישן חסר דעת, ולא דעתן בלי בושה" מידת הבושה היא אחת משלושה סימנים שנצטינו בהם ישראל: בישנים, רחמנים גומלי חסדים. והפרוץ באחד מהם הנו פרוץ בכולם.

אמרו חז"ל: "עז פנים לגיהנום ובושת פנים לגן עדן".

עוד בחיי אדם נתנו לנו רבותינו סימן לידע מי סופו יורש גיהנם ומי הוא שסופו לגן עדן. המבחן הוא כפי בושתו או עזותו. על  פי זה יתבארו דברי הגמרא בברכות בשעת פטירתו של רבן יוחנן בן זכאי אמרו לו תלמידיו: רבנו ברכנו. אמר להם: יהי רצון שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם. אמרו לו תלמידיו עד כאן?! (כלומר אנו רוצים להיות יראי ה' יותר מבשר ודם, ולמה אתה מקצר בברכתך) אמר להם: הלואי הראיה האדם עובר עברה בסתר ואומר: רק שלא יראני שום אדם. ומה עם הקב"ה שמלוא כל הארץ כבודו ושאין ניסתר מנגד עיניו, בוחן כליות ולב מימנו לא חשים בושה כשעושי עברה וכאן מתבטא יראת השמים האמיתית.

ולכאורה מה ענה להם הרי הם בקשו ברכה שתהא להם יראת ה' יותר מבשר ודם? והתשובה שהוא ברכם שיהא להם מידת "הבושה" שהרי מפני מה ירא אדם לעבור עברות בגלוי? מפני הבושה, ותלמידיו הבינו שרבן יוחנן ברכם שיהו יראים מה' דהינו מפחדים מעונש ה' כמו שמפחדים מענשי השלטון, שהם בשר ודם. ועל כן אמרו לו: רבנו, עד כאן? אנו רוצים לפחד מענשי שמים יותר מענשי בשר ודם. והוא ענה להם לא נתכונתי לברככם על יראת העוש, אלא מדרגה גדולה מזו ברכתי אתכם, והוא שתזכו למדת הבושה דהינו שתזכו לא ליראת הענש בלבד, אלא שתתבישו מהשם יתברך לפחות כמו שמתבישים מבשר ודם, וזו מידה נפלאה וחשובה הרבה יותר מיראת העונש. והטעם פשוט מי שיש לו יראת העונש אזי כשאינו ירא מהעונש מאיזה סיבה מסוימת אינו נמנע מלחטא אבל הבישן אופי ואישיותו הנאלצים לא מרשים לו לעשות כתאות חפצו אף בסתר, וגם כשאינו ירא מעונש וכל זה  מחמת אישותיו העצמית שלא לעשות עוולה מפאת הבושה הטבועה בו ולא כן יראה חיצונית שיכול שלא לעצרו באפנים מסוימים.

ועל כן עז פנים לגהנום. עז הפנים, שאין מצד אישיותו מעצורים מלעשות ככל העולה על ליבו הרי שיעשה ככל רצונו ויחטא לרב, ולכן עז פנים לגהנום אולם בושת פנים לגן עדן, כי זהו אדם שלא בנקל יבוא לידי חטא, כי אינו ירא מהעונש גרידא אלא אפיו ואישיותו לא מרשה לו לחטוא.

וחכמינו, זכרונם לברכה, הזהירונו על מידת הצניעות והבושה, כמובא בשולחן ערוך (סימן ב) "לא ילבש חלוקו כשהוא יושב, אלא יקח חלוקו ויכניס בו ראשו וזרועותיו בעודו שוכב, ונמצא כשיקום שהוא מכוסה" סעיף זה מדבר בישן ערום ללא בגדים שלא יקום כמות שהוא ערום אלא בעוד שוכב יעשה מתחת כסותו. כלומר, שקירות ביתו לא יראו אותו ערום משום כבוד המקום שהקב"ה נימצא בכל מקום.

עוד שם: "אל יאמר הנני בחדרי חדרים מי רואני, כי הקדוש ברוך הוא מלא כל הארץ כבודו" ולקמן בסימן ג (סעיף ב) "יהא צנוע בבית הכסא, ולא יגלה עצמו עד שישב", ועוד סעיפים דומים לאלו נצטוינו כדי להחדיר בנו מידת הבושה, הרי שלהפך גלוי בשר מראה על עזות וחציפות.

ואם דיני צניעות הנ"ל נאמרו לגברים על אחת כמה וכמה לנשים, שהצניעות והבושה יפה להם ומחויבת אצלם ביותר.

הבה נתבונן איזה דת כתורתנו הקדושה מצוה על צניעות יתרה אף אצל גברים אין כתורתנו הקדושה הדורשת מן האדם להיות "אדם" ולהבדל ככל היותר מבהמה. הבושה והצניעות הלא הם ההבדלים המהותיים בין אדם לבהמה. כמה שאדם יותר צנוע, כמה שמקפיד איש, כל שכן אשה, על פרט נוסף בצניעות בהנהגה ובלבוש הרי שהוא יותר נכלל ומתקרב לשלמות האדם, והמדרגות בזה הן רבות מאד.

התורה דורשת מן האדם כמה שיותר להיות תואם למהות אדם, ולכן אין קיצוניות בצניעות, אין שיך בזה לומר חומרא או חסידות, להפך כל המרבה הרי זו משובח, כל אשה שמצניעה עצמה עולה לדרגת בת מלך, וכנאמר: "כל כבודה בת מלך פנימה" כמה שיותר "פנימה" יותר "בת מלך".

אל נא נשכח: ישראל בני מלכים הם", נאמר בגמרא. ואין לנו רשות להכתיב לעצמנו שמות שפלים ולהתנהג כשפלים, כמו שאין רשות לבן מלך להכתיב לעצמו תואר אחר מאשר בן מלך ולהתנהג בהתאם. בן מלך הגם שגורש מבית מלכותו ונמצא בשפלות אסור לו לשכוח את מעמדו. הגם שנמצאים בשפלות אשר סיבה זאת בדרך כלל הגורמת לפרצת גדרי הצניעות במחשבה שבזה יתאפשר להשיג את המעמד או את המטרה זו טעות גדולה. אשה הנוהגת בחוסר צניעות בכוונה שבזה תמצא חן וכדומה, היא מכתיבה לעצמה אישיות שפלה וזולה, ולבוש פרוץ כדי למשוך את עיני החברה והכל דמיונות לעולם לא תשיג מעמד מכובד בחברה ואפילו בביתה.

בחוסר צניעות הקדוש ברוך הוא בורח מהבית, כדכתיב ''ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך" ואם, חלילה, הקדוש ברוך הוא ישוב מאחרינו אויה לנו. וכך מובא בזהר פרשת נשא: אם אשה צנועה כראוי ולא מתגלה כלום  משערותיה היא גורמת ברכה לבעלה ולבניה שלום בבית, אושר ועושר. אך אם אין צניעות היא גורמת חס וחלילה, ההפך.

אשה המחטיאה את הרבים צריכה להתבונן: אם בכח פריצתה בגדרי הצניעות להביא פורענות על כלל ישראל, אם כן, כל שכן שהיא עצמה מכינה הפורענות, ואם לא בא היום פורענותה יבוא מחר. תתבונן, שהלא היא באי שליטתה על יצר ההתבלטות, וברצונה לצאת ולהראות,  יכולה במידה כנגד מידה להענש, שכל בגדי התבלטותה יהיו רק בארון ללא יכולת ללבשם, רחמנא לצלן כי אמנם בגדיה מובטחים אבל גופה אינו בטוח בשמירתו ולעומתה הצנועה המהלכת בלבוש צנוע וכראוי גופה מובטח לבריאות אף שלבושה אינו כל כך "בטוח".

הנביא מיכה אומר "הגיד לך אדם מה טוב ומה ה' דורש ממך כי אם עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלהיך" זהו רצונו של בוראנו "צניעות" ואשרי מי שתשתדל לעשות רצון בוראה.

תופעה משונה רואים אצל הרבה נשים וגם אנשים. אפשר לראות אצלם חומרות יתרות בכל תחומי התורה, כגון חומרות יתרות בחג הפסח, מצות מהודרות ביותר, נקיון הבית מחשש כל שהוא חמץ, ויהיו החששות הרחוקות ביותר. וכן ביתר הדברים כשמתעורר ספק בכשרות הבשר, או בתערובת בשר וחלב וכד' אף מספק נוהגים להחמיר ומכאן יש לתמה מדוע כשאשה הולכת לקנות בגד או פאה מפופקים להלכה, אינה חוששת ואפילו לא לפוסקים רבים המחמירים, אלא נאחזת באיזה פוסק יחיד שאולי מתיר?!

הפתרון לכך הם דברי הזהר הקדוש "עקרא דיצרא בישא הוא על עריין" תרגום עיקר היצר הרע הוא על עריות. כלומר, מוכן היצר להניח לאדם להחמיר בכל חומרות שבעולם, ולא לעמיד אותו בפתוי גדול כל כך אולם בעניני צניעות, כאן משקיע ולוחם היצר בכל כוחו בידעו שבזה  תלוי כל יסוד ובנין היהדות, ואם מצליח הרי הוא מקרקע את השורש ומה לו לעבוד חזק ביתר הדברים מלאכתו תעשה מאליה. ובידעו שכל השראת השכינה וסלוקה תלויים במידת צניעות האדם אז השלטון בידו ובהשראת השכינה הרי שבזה תלוי סלוקו וגם חסולו של היצר לנצח, לכן על זה נותן כל כוחו.

והמוטל עלינו לקיים הנאמר: "תנו עוז לאלקים", ולהלחם בנושא זה במסירות נפש. ואפילו כל שינוי בפרט קטן, הוא דבר גדול לאין ערוך, כי מה שהיה פשוט בדורות קודמים בדורנו הוא, בעוונותינו הרבים "מסירות נפש" ובזה אנו נותנים כח בקדושה ומתקנים את ה"יסוד" שהכל תלוי בו.

רבי יוחנן קרי למאני מכבדותי רבי יוחנן היה קורא לבגדיו מכבדיו כלומר בגדיו של האדם הם מכבדיו של האדם.

ויש להבין, מה ערך לאדם זול אם ילבש בגדי כבוד, וכי אז יחשב למכובד, והלא הוא  נשאר אותו האדם? וכן, מדוע ירד ערך האדם הנעלה כשילבש בגדים פשוטים, והלא כבודו במקומו מונח?

התשובה לכך היא: לא יתכן להפריד בין האדם ללבושו. האדם המכובד לא מסוגל להעלות על עצמו בגדים זולים, זה בעומק טבעו ואישיותו ללבוש בגדים בהתאם למעמדו. וכן אדם פשוט אינו מסוגל ללבוש בגדים מכובדים טבעו ואופיו אינם מרשים לו זאת אם כן, כמה אמת הוא שאדם ניכר לפי לבושו, המכובד ניכר בבגדיו המכובדים והאדם הזול ניכר בבגדיו הפרוצים והזולים ולא יוכל האדם לזיף את בגדיו שלא כפי מהותו, בכל אופן בקביעות, כי יתכן שילבש אדם בגדים שלא כפי מהותו באופן זמני, אבל בקביעות זה לא יתכן.

והנה עינינו רואות שהפקר המלבושים מצוי דוקא אצל הנשים הזולות ביותר ברמת שכלם או במעמדם החברתי, ואילו נשים ברמה שכלית גבוהה או במעמד חברתי גבוה, כגון עורכת דין שופטת שרת ממשלה וכדומה, ודאי אלו לא תתלבשנה בבגדים שאינם מכסים כל גופן לפחות בצניעות נורמלית. הרי שלבוש הפרוץ מתאים למי שיצריה פרוצים, ואין לה שליטה ורסן על רצונותיה ושהם לימשוך לתשומת ליבם של אחרים, וכולה מראה ומכרזת חוסר ספוק מעצמה חשיפה להפקרות מוחלטת ללא הבטה לתוצאות השליליות, אלא רגעי עונג עכשוים בלבד זהו כל טווח הסתכלותה המהלכת בחוסר צניעות יש בה ממידת האכזריות באופן נורא, שהרי מלבד מה שהיא מחטיאה את בחורי ישראל ומנקרת עיניהם מטמא מחשבותיהם ומפילה את נפשם לגהנם וכל שכן עוונה גדול מנשוא שהרי היא חוטא מומחטיאה.

מתוך קטעי עתונות מתקופת המלחמה נגד "שרות לאומי (ב' מנ"א תשי"ג)

"וזה עליכן לזכור, בנותי,כי גרבים לא היו בגטו, גרבים פשוטות, לא לחם, ולא מים, ולא תרופות גרבים אלו המצניעות את רגלי האשה,, אלו שהבנות המסתובבות בחוצות ארצנו סולדות מהן. וגרבים זוהי צניעות, וצניעות זהו טהר, והטהר הוא העם.

לקחו הבנות אחיותיכן, בנותי, מזרונים, קרעו אותם ותפרו מהם גרבים. לקחו הן את המזרונים קרעום והוסיפו לאורך שרוולי השמלות

וככה התהלכו בחוצות הגטו הבנות העבריות. המות ארב להן בכל מקום, אבל הגרבים והשרוולים – ממזרונים.

וכשיבוא היום, ויבואו בני האלקים לפני ה' משוט בעולם, וישאל אותם בורא העולם, הראיתם את בנותי בגטו אובוצק דורשאף, שאין כמותן בכל הארץ, ויבוא גם השטן בתוכם, וגם אליו תופנה שאלת בורא העולמים גם השטן בעל כרחו יענה אמן!

אמר האדמו"ר מקאליב שליט"א בדרשת התעוררות בזה הלשון: "אני עומד לפניכם ולפני ארון הקודש, ואני לא נרתע מלהבטיח לכל אשה ולכל בת ישראל צנועה המקבלת על עצמה להתנהג במלבושי צניעות כדרך האמהות הקדושות, שלעתיד לבוא, ביום הדין והמשפט, יקחו אותן חתיכות הבד שמוסיפות על השרוולים ועל הברכיים, וישימו אותם בכף של זכויות, ובלי ספק, שבכחם להכריע הכף שכנגד".

הנשים מחוננות ביופי ובחן, רואות במידה רבה את כל חשיבותן וערכן ביתרונותיהן אלה. מתלהבות מיופיו, באות לידי גאוה עצמית, וכך הן נוטות לתעות מהר מדרך הישר והמוסר, אמנם כל אדם יש לו נטיה להבליט את יתרונותיו ומעלותיו כדי למשוך תשומת לב הבריות ולהשתרר עליהן. תכונה זו, כשהיא מנוצלת לרעה, הרי היא כשלעצמה הרת סכנות ונזקים לאנושות, אך שבעתיים היא מסוכנת ומזיקה כאשר האשה משתמשת בנטיה זו ומשתדלת להרשים את הגברים ביתרונותיה הנשיים וללכדם ברשתה. "נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם" (משלי יא כב) משתמשת ביופי שחנן אותה בורא עולם נגד רצונו הרי זאת כפוית טובה (לוקטו מאיגרת לבת ישראל).

כדי לזכות ''למשכנותך יעקב'' כלומר דירת קבע בעולם הבא צריך לשמור על העינים  מצניעות שהכשיל את העם בפרשה בלק

הגאון רבי אליהו מוילנא פירש את הפסוק בתהילים (מזמור קכ"ח) ''אשתך כגפן פוריה בירכתי ביתך בניך כשתילי זיתים סביב לשלחנך" שהא בהא תלילא אם אשתך כגפן פוריה צנועה בירכתי ביתך, אז תזכה לבנים ''כשתילי זיתים סביב לשולחנך''.

הגמרא ביומא (מז) מספרת על אשה ושמה קמחית, אשה פשוטה, אך זכתה לשבעה בנים כולם כהנים גדולים, שאלוה איך זכתה לבנים גדולים כאלה? ענתה להם: "מעולם לא ראו קורות ביתי את שערות ראשי".

הבעל שם טוב הקדוש זכותו תגן עלינו אמן, יצא פעם  למסעיו, והגיע לקושטא, וראה שם ילדים עם נשמות גבוהות, כמו של התנאים. ואמר שהכל בזכות צניעות אמותיהם. וכשספרו זאת לגאון הקדוש צדיק יסוד עולם, רבי שלמה אליעזר אלפאנדרי זכותו תגן עלינו אמן (הסבא קדישא) אמר שאכן אצלם באיסטנבול היתה צניעות גדולה.

"עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון"

במדרש רבה (בפרשת בראשית) מובא שחשב הקדוש ברוך הוא מהיכן לברוא את האשה, עד שהחליט לבורא אותה מהצלע, והשביע אותה שתהיה צנועה. כמה צריכה האשה להקפיד על צניעות וקדושה. להקפיד על הלבוש שיהיה הולם את בנות ישראל, בנות שרה, רבקה, רחל ולאה, וכדברי שלמה המלך, עליו השלום: "עוז והדר לבושה ותשחק ליום אחרון" ודרשו חכמינו זכרונם לברכה (בגמרא שבת) לבושה, אותיות "לא בושה'' שכבוד האדם מלבושו (שבת קיג) כמה שאשה שומרת ומכסה את עצמה, כך מראה בזה את כבודה וקדושת נפשה.

אין מטרת הצניעות לכבול, חלילה, אלא להעניק כבוד, אצילות ותפארת לבנות ישראל, ואילו היום, בעונותינו הרבים, עושים את האשה לתעמולות פרסומת בחוצות קריה, אוי לעינים שכך רואות ואין זו אלא עצת היצר, עצתו של בלעם, להחטיא בחורי ישראל בפגם העיניים החמור מכל (בלק ראשי תבות'בנות לכו קצר ובלעם ראשי תבות 'בנות לכו עם מיני).

מפורסם, בשער בת רבים, צניעות אמותינו בגלות, עד כדי מסירות נפש והקרבת הגוף. רבי אריה די מודינא סיפר על נערה יהודיה בגולה שהיתה יפת תואר ויפת מראה, וחשק בה בן המלך. והיה בא אליה בכל יום, פעמים או שלוש ומשכנע אותה להמיר דתה ולהתחתן עמו. והיא היתה אומרת בגאון ועוז שאפילו יתנו לה כל הון בעולם, לא תמיר דתה, והיה אומר לה דברי פתוי, ומשכנע אותה כי חבל על היופי והעיניים וכו', וכששמעה זאת לקחה מסמרים ונקרה את עיניה, ואמרה לו: "אם רצונך בעיני הרי הנם לפניך, ויהודיה נולדתי וכך אמות!!!" כשראה את גבורת נפשה נרתע וברח ממנה.

כאלה היו בנות ישראל, ואכן בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים ולהפך, חלילה כל החורבן בא בגלל הנשים, כדאיתא בגמרא שבת (סב) על הנביא ישעיה שצורח על כך לפני אלפים וחמש מאות שנה, על שהיו הולכות עם נעלי עקב, פאות נכריות,איפור צעקני בושם וכו'.

עלינו להתחזק בצניעות, ולעמוד על המשמר, ולבדוק בגדי נשותינו ובנותינו, והיה זה שכרנו לעשות רצון בוראנו.

בת ישראל היתה מתמיד סמל הצניעות, בבחינת: "גן נעול אחותי כלה גן נעול מעין חתום" ומה נעשה שבעונותינו הרבים בנות ישראל מסתובבות בחוצות הקריה בפריצות ובהפקרות, והן "מאכל" לכל עוף השמים. בנותי שראל במצרים שמרו על קדושתן וטהרתן, ולא נתנו חס וחלילה שיגעו בהן זרים.

בגמרא מסכת תענית (כד) מסופר על רבי יוסי דמן יוקרת, שהיתה לו בת יפה באמת, ומושלמת בחכמה, ולרוב יפיה נמנעה מלצאת לרחוב, שלא יכשלו בה בני אדם, באחד הימים חזר רבי יוסי מבית המדרש, והנה הוא רואה איזה אדם עומד מאחורי הגדר ומסתכל לתוך הבית, שאלו רבי יוסי מה מעשיך, ומה אתה מחפש? ענהו אותו אדם, אם בת יפה יש לך, והיא אינה מראה את עצמה, גם לא נוכל לראותה בעצמנו? מיד נכנס רבי יוסי לביתו, ואמר לבתו: "כיון שאת מצערת את הבריות ביופיך מוטב שתשובי לעפרך", ומיד נפטרה בתו של רבי יוסי. עד כדי כך הגיעה קדושת רבותינו וצניעות משפחותיהם, כדי שלא להחטיא אחרים.

עוד ספרו על הגאון הקדוש המלומד בניסים רבנו ישראל אבוחצירא "הבבא סאלי" זכותו יגן עלינו אמן, שישב פעם בבית עם אורחיו, ובתו עברה מחדר לחדר עם פיג'מה, כותנת, וחלוק עליון, ועל כך הצטער רבות הגאון הקדוש רבנו, עליו השלום, כיצד היתה "שערוריה" כזו בביתו, ולא נח עד שהתענה תעניות רבות, לכפר על העון הגדול, שהיה מנת חלקו בביתו שלו. ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יענו אזובי הקיר, אנחנו השפלים בדור יתום זה, כמה עלינו לעבוד על עצמנו בקדושה ובטהרה, בצניעות ובפרטי פרטים בזה, והוא בודאי אחד ממקרבי הגאולה, החלש יאמר גבור אני שנאמר מי הוא הגיבור הכובש את יצרו (כותונת פסים).

אלף שוורים נגררים אחרי רועה אחד, לכאורה יכל הקטן שבשוורים לפגוע ברועה ולהרגו. לא כל שכן אילו התמרדו כל הבהמות נגד הרועה היחיד, כי אז היו מחסלים אותו בקלי קלות. אז מה איפוא קורה כאן, ולמה אין הם פוגעים ברועה אלא נגררים אחריו מתוך כניעה מוחלטת?

והתשובה היא: כי כל אחד מתוך האלף חושב שתשע מאות תשעים ותשע השוורים האחרים הם מתנגדיו, ולכן אינו מעז להתקומם נגד הרועה. אך אילו יכלו להתדבר ביניהם והיו מגלים כי הם כולם בדעה אחידה, אלא שמאחר ואין הם אלא שוורים, שכושר ההתדברות הוא מהם והלאה הם נגררים בהמוניהם אחרי הרועה הבודד.

אבל אתן, בנות ישראל, בנות לעם חכם ונבון, למה מרשות אתן לעצמכן להגרר אחרי היצר המטעה ומסלף דרכיכן! ולמה שלא תקיימנה התדברות ביניכן לבין עצמיכן, והרי שלא כאותן הבהמות מצוי בכן כושר ההתדברות, ולמה איפוא אין אתן משתמשות בו, כדי להפוך באמצעותו את הכוח המטעה אתכן לאין ולאפס.

כוונתנו כאן ליצר המותרות ההורס בתים טובים וחשובים, והוא מתחכם עלינו על ידי ששולח נציגים מתוך המחנה שלנו, כשהם מחופשים בלבוש צנוע, ולכודים ברשתם רבות וטובות.

אשה שמתלבשת בצניעות יתרה זה מראה על כוח האמונה איתן בדור פרוץ שכזה נלמד מהמעשה שאירע עם הנערה בשם סוליקה ע"ה.

ליד קברותיהם של שני הצדיקים ר' יהודה בן עטר ור' אבנר הצרפתי בעיר פס, נמצא גם קברה של נערה צעירה שנהרגה על קידוש ה' סוליקה הקדושה, מפי רבני מרוקו מקובל, שעל שלשת הקברים הסמוכים זה לזה שוכנת השכינה, וכל המתפלל על קברותיהם, מובטח לו שיתמלאו כל משאלותיו. ואכן, יהודי מרוקו היו נוהרים בהמוניהם להשתטח על קברות הצדיקים הללו. על כל צרה שלא תבוא היו באים לשפוך שיחם על קברה של "סוליקה הקדושה", אגדות של אותות ומופתים סופרו מדור לדור מפי יהודי מרוקו על רבים שנושעו באופן פלאי לאחר שהתפללו על קברה של הקדושה.

מי הייתה הנערה סוליקה? על מה ולמה נערצה דמותה בקרב יהודי מרוקו?

בעיר טנג'יר שבמרוקו התגוררה משפחה יהודית בשם חג'וואל. אבי המשפחה היה יהודי כשר וירא שמים ועוסק במלאכתו באמונה. בתו הצעירה סוליקה, הייתה יפת תואר עד מאוד. "כל כבודה בת מלך פנימה" היה אביה נוהג לומר לה  "ככל שתמנעי לצאת מהבית אל הרחוב כך ייטב לכולנו" ואכן, סוליקה הצנועה והחסודה קיבלה את דברי אביה באהבה ונמנעה ככל האפשר מלצאת אל הרחוב. בין יהודי טנג'יר התפרסמה הנערה סוליקה בטוב ליבה וביופי מידותיה שהאפילו אף על יופיה הנדיר. בנוסף לחוכמתה ופקחותה נודעה גם כבעלת יראת שמים נדירה. לא יפלא איפוא שכל משפחה יהודית בעיר טנג'יר התברכה בליבה בבת מופלאה כסוליקה.

באחד הימים, התרגשה ובאה צרה על משפחת חג'וואל. אחד מבני השכנים ראה במקרה את הנערה סוליקה, וגמר אומר בנפשו שרק את הנערה הזו ישא לאשה... אך כיצד יוכל המוסלמי להתחתן עם נערה יהודיה? הרי חוקי המוסלמים אוסרים זאת? בא איפוא אביו של הנער אל משפחת חג'וואל והודיע שאם ביתם סוליקה לא תתאסלם כדי שתוכל להנשא לבנו, רע ומר יהיה גורלם! פחד ובהלה תקפו את בני המשפחה, עולמם חשך בעדם. הם ידעו שאיומיו של המוסלמי אינם איומי סרק, ומאומה לא ימנע מידו לבצע את זממו. עד מהרה החביאו את סוליקה בביתם של ידידים, ומיום ליום גבר פחדם מהצרה העומדת להתרגש עליהם. ואכן, לא עבר זמן רב, וחיילי המושל הגיעו לבית חג'וואל. ובידם פקודת מאסר נגד בתם סוליקה.

"סוליקה ברחה מן הבית" אמר לחיילים "ואינני יודע היכן היא נמצאת" החיילים 'הפכו' את כל הבית בחפשם אחר הנערה, ומשלא נמצאה אסרו את אמה כבת ערובה. כשהגיע דבר המאסר של אמה לאזניה של סוליקה, לא נתן לה הדבר מנוח. היא ידעה על תנאי המאסר הנוראיים של היהודים שנאסרו בפקודת המושל. ולא יכלה לתת מרגוע לנפשה על צערה וסבלה של אמה.

סוליקה גמרה אומר בנפשה להסגיר את עצמה לידי המושל ובלבד שאמה תשתחרר ממאסרה. האם שוחררה והנערה סוליקה הובאה למשפט בפני השופטים המוסלמים. העלילה שהעליל עליה המוסלמי הייתה שסוליקה קיבלה על עצמה את הדת המוסלמית כדת וכדין, ולאחר מעשה חזרה בה ושבה ליהדותה...מעשה זה נחשב בעיני המוסלמים לחטא גדול, ובררה נתנה בידה לשוב לדת האיסלם, או שתוצא להורג. בגאוה ובעוז נעורים הגיבה סוליקה לשופטים" "מעולם לא התאסלמתי. יהודיה הייתי ויהודיה אשאר לעולם... לא המוות ואף לא הענויים ירתיעו אותי, מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד שלא להפנות עורף לאמונת אבותי..." דבריה התקיפים של הנערה הצעירה הדהימו את השופטים המוסלמים. הם לא שיערו בנפשם שהנערה תעדיף  לההרג ובלבד שלא לבגוד באמונתה.

השופטים דחו את משפטה למועד אחר וסוליקה הוחזרה אל הכלא. משהמשיכה סוליקה להתעקש שלא לעבור לדת האיסלם חרצו השופטים את גזר דינה להיהרג בחרב, והיא הועברה לעיר פס מקום מושבו של המלך, שם היו מוציאים להורג את הנידונים, לאחר שהמלך היה מאשר בחתימת ידו את גזר הדין.

אחד מבני המלך שראה את הנערה הבטיח לה עושר וכבוד אם תסכים להתאסלם ולהינשא לו. "כבוד מלכים יפול בחלקך" העתיר בן המלך בחלקת לשונו "לא אמנה ממך את כל אשר תחפצי, ואת תהפכי למלכת מרוקו..."

אין הכסף והזהב, הכבוד והשלטון, השיבה סוליקה אל בן המלך, יכולים להשתוות בערכם לאמונה באלוקי האמת ובתורתו הקדושה, ושום דבר שבעולם לא יפתני לבגוד בעמי ובאמונתי.

כשראה בן המלך כי דבריו נופלים על אזנים אטומות, קרא אליו את רבה של העיר פס וציווהו לדבר על לב הנערה שתמיר את דתה לדת האיסלם כדי שתוכל להנשא לו. הוא רמז אף שאם הנערה תתמיד בעקשנותה הוא יתנקם ביהודי מרוקו כולם.

השמועה על הנערה הנמצאת במאסר בארמון המלך ומתעקשת שלא להמיר את דתה עשתה לה כנפיים, ובכל מקום שוחחו האנשים על גבורתה ואומץ ליבה של הנערה הצעירה.

רבה הישיש של פס הובא אל מקום מאסרה של סוליקה, ואמר לה: "הידוע לך כי גזרות קשות מרחפות על יהודי מרוקו, ובכוחך להציל הרבה יהודים?"

"כן", השיבה הנערה בענוות חן, "אף הנסיך הודיע לי זאת. בחפץ לב הייתי מוסרת את דמי, את כל חיי, כדי להציל את אחיי היהודים. אולם, לא אחטא לאלוקי, אפילו כדי להחיש ישועה למשהו. אמור נא לי כבוד הרב", הוסיפה סוליקה ושאלה, "המותר לו ליהודי לרמוס את מצוות התורה, לבגוד בעמו ובאלוקיו למען הביא תועלת למישהו?"

הרב הישיש היה גאה לנוכח אמונתה הזכה והטהורה של בת  ישראל זו, הוא השיב ואמר: "בתי היקרה, הנה אסתר המלכה נישאה למלך אחשורוש, וכפי שמסופר במגילת אסתר, שע"י כך באה ישועת ישראל".

"כבוד הרב", השיבה סוליקה, "נכון אמנם שאסתר נישאה לאחשורוש, ואולם אסתר לא נדרשה לבגוד בה' אלוקי ישראל. הרי במגילה נאמר במפורש 'לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה' ואילו אני אמרה סוליקה כשהיא פורצת בבכי תמרורים נדרשת לבגוד בעמי ובאלוקי, הרי בן מלך דורש ממני להתאסלם.

"היה לא תהיה ! קראה סוליקה בהתרגשות מוכנה אני למות על קידוש השם ובלבד להשאר יהודיה!"

עמידתה האיתנה של הנערה הצעירה ודבריה הנרגשים, הביא את הרב לכדי דמעות, הוא ברך את הנערה ויצא.

גזר דינה של סוליקה נחרץ. היא קיבלה זאת בשוויון נפש ובשלווה גמורה, והכינה עצמה לרגע בו תקדש שם שמים ברבים.

לפני הוצאתה להורג, שוב ניסה הנסיך לדבר על ליבה: "שווי נא בנפשך" אמר לה הנסיך "מה תהיי מאושרת כאשר תקבלי על עצמך את דת האסלם. את תהיי המושלת בכל מדינת מרוקו, וכל חמודות לא אמנע ממך..."

סוליקה אטמה אזניה משמוע את דבריו, ודחתה אותו מעליה בשאט נפש. חמתו של הנסיך היהיר בערה בו והוא ציווה לבצע מיד את גזר הדין. סוליקה השיבה את נשמתה ליוצרה בקדושה ובטהרה. מאותו היום הפכה הנערה סוליקה לסמל של קדושה ומופת ליהודי מרוקו. על כל צרה של תבוא היו משתטחים על קברה של סוליקה ומיד נושעים.

וידוע סיפורה המפורסם של סוליקה כאשר  קשרו אותה על זנב סוס וגררו אותה. ולפני כן ביקשה בקשה אחרונה סיכות, וקשרה את בגדיה לבשרה משום צניעות...זכותה תגן עלינו אבי"ר.

ומקובל כפי המון העם כי לרווקות יש סגולה מיוחדת להתפלל על קברה ולמצוא את זיווגם ההגון.

מסירות נפש זו מלמדת אותנו עד כמה טועים הם אותם אנשים החושבים שעיקר החיוב לקיום מצוות הוא כאשר אפשר לקיימן באין מפריע. מתוך השקפה מוטעת זו סבורים הם שכאשר מזדמן קושי מסוים מיד יש מקום להקל ולהיפטר מן המצווה. ואם בכל זאת עשו את המצווה חשים אותם אנשים שעשו מעשה גדול בבחינת "אינו מצווה ועושה".

כל ביאתנו לעולם היא כדי לעמוד בניסיונות ולהתגבר על קשיים, ועיקר קיום המצווה בשלמות הוא שכאשר יש קושי ומתגברים עליו זוהי המסירות נפש הנדרשת מכל אחד מאתנו, וככל שיותר קשה כך השכר גדול יותר.

ומתוך לימוד התורה וקיום המצוות אפשר להרגיש את ה', וללא לימוד תורה יקשה על האדם להוכיח את מציאות ה', ובני ישראל בזכות קירבתם להקב"ה זכו להגיע לאמונה כה גדולה במשה רבנו "ויאמינו בה' ובמשה עבדגו" אמונה מוחלטת (אור דניאל).

כל כבודה בת מלך פנימה

פעם אחת עלתה בחורה לאוטובוס ונאלצה לעמוד בזמן הנסיעה, כיון שמקומות הישיבה היו תופסים, ולידה עמד אדם חרדי וירא שמים. לאחר מספר דקות שאלה את אותו אדם: הגד לי, בבקשה, מה השעה אצלך? ענה לה הלה: לשם מה צריכה את לדעת את השעה? הרי אני רואה שאת לבושה המלבושים לא צנועים, האם כדי ללכת לקולנוע או לבלות זמנך לבטלה?

ענתה הבחורה: אספר לך מה שקורה איתי אמנם אתה רואה אותי בלי שרוולים ובבגדים לא צנועים זה נכון, אבל אני מבית מאוד דתי . אמי נפטרה לפני זמן קצר. והנה, כל לילה רואה אני בחלומי את אמי עומדת לידי ואומרת  לי: "לאה, לאה, אני מבקשת ממך ללכת בצניעות וללבוש בגדים צנועים, ואם לא תשמעי בקולי, אבוא לקחת אותך אלי", והחלום חזר עצמו פעמים רבות ואני לא השתניתי מאומה, והמשכתי ללכת בבגדי פריצות.

הנה הלילה באה אלי שוב בחלום ואמרה לי: "מחר בשעה חמש בערב אני רוצה לקחת אותך אלי, עמדי ליד הקיוסק של רחוב אלנבי בתל אביב, ואבוא לקחתך". כך סיפרה הבחורה לאותו אדם, אמרה שלום וירדה מהאוטובוס.

האיש ירד באותה תחנה שהבחורה ירדה, והנה הבחורה חצתה את הכביש, ומשום מה הרמזורים באותו רגע התקלקלו, עברה מכונית ודרסה את הבחורה למות, ואז נתקיימו דברי האמא שתבוא לקחת אותה... (יראת השם עמ' ת"ב).

איתא בגטין נז, וכן במדרש איכה (פרק א, מה) אספסיאנוס מלא ג' ספינות נערים ונערות (ובגמרא גטין נז הגרסא ארבע מאות נערים ונערות) כדי להחטיאם. אמרו אותם נערים ונערות: לא די שהכעסנו להקדוש ברוך הוא והחריב לנו בית המקדש, עוד נכעיסו בגלותנו? שאלו לגדול שבהם: אם זורקין אנו עצמנו לים, יש לנו חלק לעולם הבא? אמר להם הגדול שבהן: "אמר ה' מבשן אשיב, אשיב ממצולת ים", כלומר יזכו לעולם הבא. מיד עמדו נשים וזרקו עצמן לים, ואחריהם אמרו הבחורים: אם אלו מסרו נפשם אנו על אחת כמה וכמה. מיד מסרו אף הם עצמם ונפלו לים. וכשזרקו כת ראשונה את עצמן לים, אמרו פסוק "אם שכחנו שם אלקינו ונפרש כפינו לאל זר", והשליכו עצמם לים. אחריהם עמדה כת שניה ואמרה: "כי עליך הורגנו כל היום" והשליכו עצמן לים, ואחריהם עמדה כת שלישית ואמרה: "הלא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע תעלומות לב" והשליכו עצמן לים. ורוח הקדוש צווחת ואומר: על אלה אני בוכיה.

ושם הקשו בתוספות (וכן בגמ' ע"ז יח) היאך השליכו עצמן לים ומסרו עצמם למיתה? ותרצו כיון שידוע שייסרו אותם עד שיעברו עברה ולכך מותר היה להם כדי שלא לחטוא למות על קדוש ה' מדעת עצמם, וכמו כל חטא גלוי עריות שנאמר בו "יהרג ואל יעבור".

מסירות הנפש לקדושה של עם ישראל בזמן השואה מתבטאת לפנינו במה שארע לתלמידות סמינר "בית יעקב" בקרקאקוב. הסמינר נוסד על ידי מרת שרה שנירר, עליה השלום, וכאשר פרצה מלחמת העולם, נותרו הרבה מן התלמידות ללא אפשרות חזרה לביתן.

המורות עודדו אותן והכינו אותן לקראת הבאות. הן תארו לפניהן את העתיד בעדינות הראויה, וכמו כן הכינו אותן גם לקראת האפשרות למות על קדוש השם.

היה זה בחודש אב לשנת התש"ב אז נשאה מנהלת הסמינר דברים בפני תשעים ושלוש התלמידות שנותרו בסמינר וכה היו דבריה:

'בנותי היקרות, מידי  יום אנו מתפללות לבורא יתברך שלא יביאנו לידי נסיון ואם יעמידנו בפני נסיון, אנו מבקשות שלא נכשל בו, חס ושלום יהיה לנו הכח לעמוד בנסיון! תקופה קשה עוברת עלינו כעת, נזכור  את דברי משה רבנו, עליו השלום (דברים לב, ד) "הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא". יום  יבוא ותצטרכו להשתמש בכל מה שלמדתן, עליכן להראות את נאמנותן של בנות ישראל לקדוש ברוך הוא, את עמדתן בכל סוגי הנסיונות'.

כמה ימים לאחר מכן הגיעו אל הסמינר סוכני הגסטאפו ימח שמם, צווי בנות להתרחץ וללבוש את מיטב בגדיהם, וכמו כן הודיעו למנהלת, כי ביום המחרת יבואו תשעים ושלושה אנשי גזטאפו (כמספר הבנות) ועל הבנות יהיה להלוות אליהם. הם הבטיחו כי לא יאונה לבנות כל רע, רק אנו רוצים להשתעשע מעט.

כאשר שמעה המנהלת את הדברים הללו, הבינה כי הגיע עת הנסיון. היא אפשרה לבנות להתרחץ ולהתלבש. אולם, טרם הגיעו אנשי הגסטאפו הקהילה את כל תשעים ושלוש הנערות יחדיו, וכה דיברה אליהן:

'בנות יקרות, יודעת אנכי שכולכם מוכנות למסור נפשכן על קידוש השם כאשר יהיה צורך בזה. כמו כן יודעת אני שאתן מוכנות לקבל באהבה את כל היסורים המזומנים לכן. אבל, דענה, כי למפלצות הנאציות הללו, שעתידים לבוא לכאן, יש תכניות שטנית הרבה יותר ממה שהעלינו על הדעת לא רק שהם רוצים להשמידנו השמדה פיזית, אלא להשמיד ולכלות אותנו באון רוחני'.

לאחר ההלם ההתחלתי, התעודדו הבנות והרגישו התעוררות רעש פנימי וחזוק באור האמונה והבטחון בבורא יתברך שהיה נסוך על פניהן. אחת לאחת נגשו לקבל את מנת הסם.

למחרת היום, כאשר הגיעו אנשי הגסטאפו, התכנסו הבנות באולם הסמינר, ואמרו בדחילו ורחימו: "הנני מוכן ומזומן לקיים מצוות עשה ולמסור את נפשי על קידוש ה'" ואז, כולם כאחד בלעו את כדורי הרעל מבלי להמתין עד שאנשי הגסטאפו יקחו אותן.

המנהלת, גם היא, כמובן, נטלה את הסם, וקראה בעיניהן: הבה נקרא בפעם האחרונה את הקריאה של יהודי לפני צאתו מן העולם: "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד"!!! (המעשיות לוקטו מאגרת לבת ישראל).

פלא עצה

להחדיר לבת את הכלל, לא להתבלט! להיות צנועה כל כבודה בת מלך פנימה.

יהלום שומרים בתוך קופסה יפה, גם בת ישראל לבושה בצניעות משום חשיבותה.

כשם שעל ההורים לשמור שהילד לא  ירעיל חלילה את קיבתו במצרכי מזון מזיקים, באותה מידה של זהירות יש להקפיד לבל ירעיל את מחשבותיו ונשמתו ע"י קליטת רשמים מכוערים או מקולקלים.

פרשת נשא - חלק א

נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותיהם (נשא ד-כב)

 רק לאותם שממשיכים בדרך אבותם, ויהיו ראויים להתייחס עליהם, וכתיב בכל מקום מקוטר ומוגש לשמי ומנחה טהורה, דרשו חכמינו זכרונם לברכה אלו תלמידי חכמים שבבבל שעוסקים בתורה כאילו הקריבו כל הקרבנות, הינו לבני גרשון. לבני פרוש לבון עונותיהם, לבית אבותם, שעל ידי תשובה זוכה לחזור לבית אבותם, למשפחתם אל הקדושה העליונה. וראיה לזה שאחריו כתוב בפרשת תשובה, איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעול מעל בשם, ואם חס ושלום לא ממהר לעשות תשובה, מה כתוב אחריו איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל, עכשיו יבוא בעל כורחו אצל הכהן הוא ואשתו בבושה וחרפה ולפני קהל ישראל הפך ממה שלא בא הוא לבדו אצל החכם בצנעה.

נשא את ראש, ראיתי ב"כסא רחמים" שבני גרשון היו נזהרים הרבה משלושה דברים שכתוב בפרשת מטות נ’דר, שבועה, א’סור, שנאמר איש כי ידור נדר לה’ או השבע שבועה לאסור אסר, למה נסמכו אלו השלושה זה לזה? לומר כל מי שנודר אחרי כן יבוא להשבע שבועה, ואחר כך אוסר אסר על נפשו, יען שזה מכשול גדול  ומביא צרות לאדם, ראיה מיעקב אבינו עליו השלום בחיר שבאבות, כמה צרות באו עליו בעבור שאיחר נדרו, פגע בו עשו ולקח מנחה גדולה ובא המלאך ויאבק עמו כל הלילה והוא צולע על ירכו, צרת דינה, צרת יוסף, מיתת רחל, אמר הקדוש ברוך הוא עד מתי הצדיק הזה לוקה בשביל נדרו ואינו מרגיש? מיד אמר לו קום עלה בית אל אשר נדרת לי שם נדר. ובני גרשון שהו נזהרים באלו השלושה דברים, סימן לדבר נשא ראשי תבות נדר, שבועה, אסור. (אהבת חיים)

למעל מעל בה’ (נשא  ה-ו)

שהרי כאן הכתוב מדבר בגזל הגר (רש"י), לפיכך הרי זה מעל בהשם יתברך, כי זה שגוזל את הגר, שבא לחסות בצל כנפי האמונה הישראלית, גורם לחילול השם גדול והיינו מועל בקודש... (ספורנו).

מעשה היה בשנת התר"ן ביהודי שהתיישב בירושלים ופתח טחנת קמח קטנה, והיה טוחן כל שבוע בעזרת סוסו מעט קמח בשביל בעלי הבתים היהודים שבסביבה, עם הזמן הצליח במסחרו ולקח לו גם עוזר ושמו ראובן, שהיה מסתובב בין הלקוחות ורושם כמה כל אחד מבקש לקנות קמח. ויהי היום ואותו עוזר נפטר לבית עולמו, ואחר זמן קצר, הסוס שהיה לו בטחנה הוליד סייח קטן חרוץ מאוד. הסייח הקטן הזה היה עובד כ"כ טוב ככח של חמישה סוסים. באו כמה יהודים וערבים וביקשו לקנות ממנו את הסוס הקטן החרוץ, אך בעל הטחנה לא הסכים למכרו, בטענה כי הסוס  נחוץ לו לעבודתו. הלכו הערבי והלשינו למושל, שיהודי זה יש לו סוס פלא. מיד שלח המושל את אחד מפקידיו שיקנה את הסוס. היהודי שפחד מהמושל שמא יזיק לו, הסכים בעל כורחו למכור לו את הסוס, ואמר לפקידים שיבואו מחר לקחת את הסייח החרוץ. היהודי בעל הטחנה היה נוהג לשבת כל לילה ללמוד תורה, והיה לומד ומתנמנם. באותו לילה ראתה אשתו את בעלה שקם בחצות הלילה הדליק פנס ויצא מהבית, ולאחר שעה קלה חזר אך לא דיבר עם אשתו מאומה. בבוקר הלך ומצא את הסוס הקטן החרוץ מת, ושמח שמחה גדולה. שאלוהו השכנים: על מה אתה שמח כ"כ שמת הסוס? אמר להם היהודי: אספר לכם המעשה, זה האיש שהיה עוזר לי בטחנה גנב היה, ולא ידעתי מזה. אתמול בלילה בא אלי עוזרי בחלומי בוכה בדמעות שליש, וסיפר לי שבית דין של מעלה גזרו שנשמתו תתגלגל בסוס הקטן החרוץ הזה, וע"י שיעבוד במשנה מרץ, ע"י כך ישלם את מה שגנב, ובכה ואמר לי שמכיון שמחר יקחו אותו למושל, א"כ לא יהיה עוד תיקון לנשמתו האומללה והמיוסרת!! ולכן ביקש שאמחל לו, שהרי אם אני מוחל לו בלב ונפש על הגניבות, אז הוא ימות ויכניסוהו במחיצתו! סיים בעל טחנת הקמח: ועל כן קמתי אתמול בלילה, לקחתי את הפנס והלכתי לטחנה, תפסתי את אזנו של הסייח לחשתי לתוכה ואמרתי: מחול לך, מחול לך, מחול לך, ובבוקר שראיתי שהסייח מת, הבנתי שאכן הצלתי מצער נורא, נפש אחת מישראל! ואיך לא אשמח?! על כן יחרד האדם עד כמה חמור עונשו של גזל!!! (אהבת חיים ח"ב עמ’ פט)

ה"בן איש חי" מביא מעשה הממחיש את הדברים:

מעשה בבחור ירא שמים, שהיה דרכו לקום בחצות הליל ולערוך "תיקון חצות" ולאחריו היה הולך לישיבה ללמוד עם ראש הישיבה ותלמידיה.

יום אחד נטרד במחשבה כיצד יוכל להינשא, ואביו עני מרוד ואין בידו פרוטה לנדוניה.

כאשר הלך אצל הישיבה עבר ליד ביתה של אלמנה צעירה, שבעלה נפטר מיד לאחר נישואיה והוריש לה הון רב. בא היצר הרע ולחש לאוזנו: "האשה והמשרתות ישנות, הבית חשוך, שער החצר פתוח, התגנב פנימה וטול את ממונה. לא בתור גניבה, רק בתור הלוואה לזמן מה, עד שתצליח להשיב את הכסף והרי אתה עושה זאת כדי לקיים מצווה, שתוכל לשאת אשה".

כך דרכו של היצר הרע, שהוא מפתה בהיתרים כוזבים. והבחור נשמע לו, ומצא את עצמו בבית החשוך, מגשש את דרכו אל תיבת הממון ובתוך כדי כך נתקל ברהיטים, בשולחנות ובכסאות והקים רעש עד שהקיצו דיירות הבית אך פחדו לזעוק כי חששו שזהו שודד חמוש ואם יצעקו – יהרגן.

מצא הבחור את תיבת הכסף והתכשיטים, שבר אותה ונטל ממון מלוא ופניו. לפתע נזכר במימרא "אין אדם נוגע במה שמוכן לחברו". ונזכר בשיחה שהשמיע ראש הישיבה על אותה מימרא.

אמר לעצמו: "אם דינרים אלו מוכנים לי – מדוע אקחם באיסור? ואם אינם שלי – לא תועיל לי הגניבה!"

מיד שמט את הכסף מידיו ועזב את הבית.

האלמנה והמשרתות לא יכלו עוד להירדם. הן שהו על יצוען בעיניים פקוחות עד הבוקר ואז פנו לסקור את הנזק. להפתעתן ראו שדבר לא נגנב!

אמרה בעלת הבית: "אך נס הוא זה ואין סומכין על הנס. וכבר אמרו חכמים שלא בכל שעה מתרחש נס. עלי להינשא לאיש כדי שיהא ממוני שמור!"

מיד קמה ועלתה אל הישיבה ופנתה אל ראש הישיבה שיבחר בעבורה תלמיד יר"ש שתינשא לו. הורה ראש הישיבה לעברו של אותו בחור, שהיה יושב ולומד. אמר לה: "אם בקולי תשמעי, הינשאי לבחור זה, כי בעל מידות טובות הוא וירא שמים עד מאוד אפילו שאינו עשיר".

אמרה: "בעושר זיכני הקב"ה די והותר". ובאו מיד בברית האירוסין. אמר אותו בחור לעצמו: "יפה אמרתי אמש, שאם דינרים אלו מוכנים בעבורי – אקבלם בהיתר ובכבוד!".

כך צריכה להיות עבודתו של האדם את השי"ת לא לחמוד או לגזול את מה שאינו שלו.

מי שחוטא בעוון הגזל הורס הוא יסודות התורה  ועוקר שורש האמונה שכל מצוות התורה תלויין בה, ואין לך חמור מכל האיסורים שבתורה מעונש הגזל.

כיוון שהתיר אדם לעצמו גזילת חברו, הרי הוא מוכן כבר לכל חטא ועוון.

מעשה בכפרי אחד שהיה לו סוס נאה וחזק שעבד למענו בכל כוחו. כשראה הבעל שם טוב את הסוס ידע שמגולגלת בו נשמת אדם שהיה חייב בחייו כסף לאותו כפרי, ומכיוון שלא פרע את חובו נגזר עליו להתגלגל בסוס ולעבוד למען אותו כפרי. ניגש הבעל שם טוב אל בעל הסוס וביקש ממנו למכור לו את סוסו. לא הסכים הלה בטענה שסוסו זה הוא הטוב והמועיל שבסוסיו. "אם כן, הראה נא לי את השטרות אשר עליהם חתומים האנשים שחייבים לך כסף", ביקש הבעל שם טוב. משהראה לו הכפרי את שטרותיו, הפציר בו הבעל שם טוב לתת לו שטר אחד. למה לכם השטר הזה?" תמה הכפרי, "האיש החתום עליו נפטר, וממילא לא יחזיר לי את החוב". "ואף על פי כן חפץ אני בשטר זה", אמר הבעל שם טוב. לאחר שקיבל הבעל שם טוב את השטר מידי הכפרי במתנה גמורה, עמד הבעל שם טוב וקרעו לגזרים. באותו רגע נפל הסוס ומת, וכך היה תיקון לנשמתו של האיש והוא בא אל מקומו.  (נפלאות הבעש"ט).

"החפץ חיים": ודע עוד, שאדם הגונב והחומס לחברו, לא די שממון העול ילקח לבסוף מידו, אלא כל חלקי הצער שציער אז בזה לחברו, ינתן לו גם כן במידה ומשקל ממש.

ובזה בארתי הפסוק בקהלת: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים הנעשים תחת השמש והנה דמעת העשוקים ואין להם מנחם ומיד עושקיהם כח ואין להם מנחם". ועין בפרוש רש"י. והנה כפל לשון על שתי פעמים "ואין לו מנחם" וגם תיבת "ומיד עושקיהם כח" אין לה באור. אך בזה יבואר  בפשיטות, דהנה אנו, שעיני בשר לנו, אם נראה איש עני שלוה מאחד עשרים רובל כסף, ויסע מביתו לנוד באשר ימצא, להשתכר מעט להחיות את נפשו. ובהיותו בדרך מצאו לסטים אחד, ויתחנן לו העני כי ירף ממנו. והרוצח לא שמע לדבריו ויכהו מכות נמרצות ויגזלהו עד פרוטה האחרונה. והעני הזה בכה במר נפשו עד מאד ואין לו מנחם, עד שנחלש ונתעלף בדרך. וימצאוהו אנשים מושכב בשדה, וברוב עמל ויגיעה השיבו את רוחו, ויספר להם את כל הקורות אותו. ויתמהו איש אל רעהו לאמור "מה סבב אלקים לאיש כזה, שהוא איש עני, ובמה יבוא עתה לביתו לפרנס הטף שלו?"

אבל כל זה הוא רק לעיני בשר, שאין אנו יודעין מה עשה עד עתה. אבל באמת מי חשוד קדושא בריך הוא דעביד דינא בלא דינא. ומסתמא הוא עשה גם כן כעין זה בגלגול זה או בגלגול ראשון לאיש אחר. בהפסד המעות ובסיבוב הצער, עד שלא היה לאיש ההוא גם כן מנחם מרוב הדאגה. ולכן פרע לו הקב"ה עתה מידה במידה.

וזוהי כונת הכתוב: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים הנעשים תחת השמש", הינו שנעשו עשוקים פה בעולם הזה, והם בוכים במר נפשם על זה ואין להם מנחם. והתבוננתי ברוח הקודש וראיתי אשר מעושקיהם לבסוף ינטל מהם זה הממון וגם כן בצער כל כך עד שאין להם מנחם. וזהו שאמר: "ושבתי אני ואראה את כל העשוקים וגו’ ואין להם מנחם". והראה לו הקב"ה שמיד עושקיהם ינטל לבסוף גם כן הכח, והבכיה תהיה רבה כל כך עד שלא יהיה להם גם כן מנחם מרוב הדאגה.  (נדרי ישראל)

והיתודו את חטאתם אשר עשו (נשא  ה-ז)

מה טעם נאמרה מצוות וידו שהיא יסוד התשובה על כל החטאים דוקא אצל חטא גזל?

ברם, אליבא דאמת הרי כל עבירה היא בכלל גזל. שכן השם יתברך נותן לאדם חיות וכח למען יעשה את רצונו. אם האדם מנצל את הכח והחיות כדי לעבור על רצון הבורא, הרי ממילא הוא גוזל את קנינו של השם יתברך. לפיכך שפיר יאה כאן המצוה של תשובה ווידוי.. (שפת אמת בשם הרי"ם ז"ל בשם מעינה של תורה).

מה משמעותן של המילים: "אשר עשו"?

הנה, הרופא המנוסה והמוכשר מחפש למצוא בכל מחלה את הסיבה שגרמה לה, והוא מתאמץ לסלק את הסיבה הזאת, כי אז ממילא מתרפאת המחלה. הוא הדבר, כאשר האדם בא לשוב בתשובה על חטא של גזל, עליו להתבונן בסיבות ובמניעים שהביאוהו לידי חטא זה. מן הסתם רק קינא תחילה בחברו ועבר איפוא על "לא תחמוד", והלא עבירה גוררת עבירה וכך הגיע לידי חטא של גזל.

זהו שאמר הכתוב: "והתוודו את חטאתם" שבשעה שיתוודו על החטא כשלעצמו, יתוודו גם על "אשר עשו" על דברים שעשו קודם ואשר גרמו לחטא. (מעינה של תורה)

גזל בגילגול

בעיר הקודש צפת גר יהודי עשיר גדול. למדן וירא שמים ובעל צדקה וחסד היה האיש. ביתו פתוח לרוחה לכל עני וידו פשוטה לכל נצרך. בת יחידה יפה ונבונה מאין כמוה היתה לעשיר. "בכל" היה שמה של הבת, וכשמה כן היא: לא היתה מעלה טובה שלא נתברכה בה הנערה. היא היתה משוש הוריה וחביבת כל מכירה. כשהגיעה זמנה של הנערה להנשא, הציעו לה שדוכים רבים, כולם בני עשירים נכבדים, בחורים יפי תואר, למדנים ומשכילים אך היא דחתה את כולם. שוב לא היתה צנועה ובישנית כמקודם, ובהחלטה שאינה ניתנת לערעור פסלה את כל הבחורים שהוצעו לה. בכל אחד מצאה פסול או פגם בלתי נראה ולא רצתה להינשא לו. הוריה המודאגים דברו על ליבה ופרטו לפניה את מעלותיהם של הבחורים שבאו מקצוי הארץ להשתדך איתה, אולם היא לא השתכנעה ולא רצתה אף באחד מהם. בחורים כארזים יצאו מלפניה בבושת פנים, עד שלבסוף נפל פחדה על כל הצעירים והם התרחקו ממנה ולא רצו עוד לשמוע על הנערה המוזרה.

נשארה הבת בבית אביה, השנים חלפו והיא עדיין בבדידותה ועיני האב רואות  וכלות, אוצר גדול יש לו בביתו ולא להנאתו....

לילה אחד חלמה הנערה חלום מוזר. סבא שלה הופיע לנגדה ואמר לה: "דעי לך בתי, שכל השדוכים לא מצאו חן בעיניך מכיון שאין הם מיועדים לך. בן זוגך האמיתי הוא הבחור העני העובד באטליז שבעיר". בבהלה התעוררה הנערה, חושך שרר בחדר, והיא לא ידעה את נפשה מפחד. שעה ארוכה עברה עד שנרגעה ונרדמה שוב, אך לפנות בוקר חלמה שוב את החלום המוזר. כשהתעוררה כבר זרחה השמש. מחשבות מבולבלות התרוצצו במוחה: מה פשר החלום? תהתה ושכבה ערה על מיטתה בלב פועם. לאיש לא גילתה את החלום והתעודדה במחשבה שחלומות שווא ידברו.

חלפו מספר שבועות ובלילה אחד חזר החלום ונשנה. הפעם דיבר אליה סבה ביתר תוקף, ולפני שהסתלק אחז בידה בחזקה ואמר לה: "אם לא תעשי כדברי ולא תנשאי לאותו בחור, רע ומר יהיה סופך!" צעקת פחד פרצה מגרונה והיא התעוררה בבהלה. כשהסתכלה על ידה ראתה עליה את הסימן שהותירה אחיזתו של סבה. אין זה חלום שוא, אות משמים הוא, חשבה, והחליטה לעשות את רצון הסב. עד אותו יום אף לא ידעה כיצד נראה אותו בחור. לעיתים קרובות בא אל ביתם והביא להם בשר, אולם היא מעולם לא שמה לב אליו. מאותו יום החלה לעקוב אחריו בסקרנות, ומה מאוד הזדעזעה כשראתה שהוא נער עזוב ועלוב, פצעים בראשו ואבעבועות פורחות על פניו. בן בלי שם היה, נער יתום שהתגלגל בין בתי נדיבים כל ימיו. מאותו יום שלחה לו משחות לרפא את פצעיו ובגדים נקיים ומתאימים למידתו, והנער הפך בעינה לבחור נאה ויאה.

באחד הימים פנתה לאביה, ואמרה לו: אבי יקירי, רוצה אני להתארס לאיש". "מי הוא המאושר?" שאלה האב בשמחה. "הנער המשרת באטליז", ענתה. האב לא האמין למשמע אזניו. "האם את מהתלת בי, בתי היקרה? האם בו בחרת מכל הבחורים העשירים והמיוחסים שהציעו לך? האם הוא טוב בעיניך מכל אותם בחורים למדנים ונבונים שבאו לראותך בתקוה להנשא לך?!" חרד ולא ידע את נפשו. "גזרה היא משמים ואין לשנותה, הוא בן זוגי האמיתי", אמרה בתוקף. "לא! לא תעשי זאת לעולם!" קרא האב בחרדה. "בביתי תשארי עד שילבינו שערותיך. האם לזאת גדלתי וחנכתי אותך באהבה ובמסירות?! רוח שטות נכנסה בך, ילדתי היקרה, חשבי היטב ותוכחי שאין זה שידוך המתקבל על הדעת".

הבת לא ענתה והוסיפה לשבת בבית כשהיא אינה רוצה לראות בחורים אחרים. מאותו יום בא אליה הסב בחלום בכל לילה והציק לה שתעשה את דבריו. בצר לה פנתה הבת לאמה, אולי היא תבין לליבה, חשבה. אולם כשאמרה לה למי רוצה היא להתארס, נדהמה האם כל כך עד שהתעלפה. כששבה אליה רוחה ולאב נודע מה אמרה לה הבת, גערו בה שניהם ואסרו עליה לדבר על כך יותר. חלפו הימים והנערה לא ידעה כיצד להחלץ מן המצר. כדי לא להמרות את פי הוריה וגם למלא את רצונו של סבה החליטה להתקדש לבחור בסתר.

 כשאיש לא הבחין בהם ניגשה אליו וביקשה ממנו לבוא אל הכרם שבקצה העיר בשעות אחר הצהרים, אחרי שהפועלים ילכו לביתם. הבחור שהיה אסיר תודה לנערה שהיטיבה עמו, בא לשם בשעה שקבעה למרות שהיה עסוק מאד באותה שעה. הנערה כבר היתה בכרם ישבה על אבן וחיכתה לו. הבחור שלא העלה על דעתו מדוע הזמינה אותו, עמד מרחוק ולא העז להתקרב אליה. כשנשאה עיניה וראתה אותו, קראה לו ואמרה: "כעת תעשה כל מה שאצוה אותך". "כן גברתי, לך לא אסרב לעולם", השיב בענוה והשפיל עיניו. מתוך כיס בגדה הוציא טבעת שאין בה אבן ואמרה לו שהיא נותנת לו אותה במתנה. לאחר שהיתה הטבעת בידו לימדה אותו להגיד את המילים: "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל". הבחור חזר על הדברים עד שידע אותם בעל פה. אחר כך הושיטה את אצבעה ואמרה לו לענוד לה את הטבעת ולהגיד את הפסוק שלמדה אותו. הבחור הנרגש והמופתע עשה כדבריה והיא אמרה: "השמים מעל והארץ מתחת יהיו עדים שעשיתי את שלי, והקדוש ברוך הוא יעשה את שלו". ואל הבחור אמרה: "דע לך שאתה קדשתני זה עתה, ועתה השמר לך לא לגלות זאת לאיש עד שיבוא הזמן ומשמים יראו לנו מה לעשות". בלי הגה מפיו הלך הבחור לדרכו אחרי שקבל על עצמו לשמור את הסוד, ואז שבה הנערה לביתה בלא לדעת האם הקדושין קדושין, כיוון שנעשו בסתר באין רואה.

עברו ימים, והמנוחה שחשבה לזכות בה לא באה. הנערה שקעה בעצב גדול. מרה שחורה ירדה עליה והיא רזתה ונחלשה מיום ליום. כמעט לא אכלה דבר, לא הקפידה על לבושה ועל מראה וכל ימיה בילתה בשכיבה על מיטתה בנעיצת עיניים במקום בלתי נראה. הוריה ראו אותה הולכת ודועכת לעיניהם ולא ידעו לשית עצות בנפשם. כשגברה עליה מחלתה אמרה האשה לבעלה: "עלינו להציל את בתנו היחידה. הנה לא מזמן הגיע לעירנו האר"י  הקדוש. מפורסם הוא כמקובל ועושה נפלאות, הבה נלך אליו ונשאל בעצתו". האב הדואג לא רצה ללכת אל הרב הצעיר והחדש ואמר לאשתו: "למה לי ללכת אחר אדם שבא מרחוק ואיני יודע מי הוא, אלך אל חכם עירנו רבי יוסף קארו בעל ה"בית יוסף" ואעשה מה שאמרו חז"ל: ’כל מי שיש לו חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים’. ואת לכי נא זוגתי אל החכם החדש ובעזרת ה’ יושיעו אותנו שני צדיקים אלו".

הלכה האשה אל בית מדרשו של האר"י הקדוש ומצאה  אותו יושב עם תלמידיו ושקוע במחשבותיו הקדושות. הרב לא הרגיש בבואה וכשראתה שאין הרב פונה אליה התקרבה ושפכה על השולחן לפניו מלוא הסינר אדומים של זהב. מיד נשא האר"י את עיניו ושאל אותה לבקשתה: "בתי היחידה חולה ואין לה מרפא", אמרה בקול בוכים והוסיפה: "באתי לאדוני שיבקש רחמים עליה כי הגיעו מים עד נפש". שמע הרב ואמר: "כתוב בפרקי אבות: ’אל תרבה שיחה עם האשה. באשתו אמרו, קל וחומר באשת חברו’ (א, ה), לכי לביתך ויבוא בעלך אלי". כשחזרה האשה לביתה סיפרה לבעלה את דברי הרב וביקשה ממנו ללכת אל האר"י הקדוש.

בלב חרד ובתקוה לישועת ה’ הלך האיש אל בית המדרש משפתח את הדלת פנה אליו האר"י הקדוש ושאל: "הרוצה אתה שבתך תחיה?" "כן", אמר האב בקול בוכים, "וכי שאלה היא זו? גם מי שבניו מרובים – חביבים עליו חייו של כל אחד מהם יותר מחייו, אני שאין לי אלא בת יחידה על אחת כמה וכמה". "אם כן, עליך לכתוב מיד ’תנאים’ עם מי שאומר לך". "מי הוא הבחור?" שאלה האב בתקוה שזה הוא אחד מתלמידי האר"י "הנער העובד באטליז הבשר הוא חתנה המיועד של בתך", אמר הרב. צמרמורת עברה בגופו של האב. הגה לא יכול היה להוציא מפיו. נדמה היה לו כאילו תהום פעורה לפניו והוא מתגלגל לתוכה וכל גופו נעשה אברים אברים. כאילו ממרחק שמע את קולו של האר"י הקדוש מוסיף ואומר: "גזרה היא משמים, ואפילו אם תתישב בדעתך שנה שלמה לא תועיל מאומה. חתנה של בתך הוא, ואם רצונך שהיא תחיה – עליך למהר ולהשיא אותה לבחור זה".

בפיק ברכים שב האיש לביתו וסיפר לאשתו את דברי הרב. "אם גזרה היא משמים אסור לנו לעכב, הבה נעשה זאת", אמרה האשה בעצב. עוד באותו יום קרא העשיר לבחור, ובביתו של האר"י הקדוש נכתבו התנאים כדת וכדין. גם נדוניה גדולה בסך עשרת אלפים דינרי זהב הבטיח האב לתת לחתן סכום שהיה שמור עימו מזמן עבור חתנה של בתו היחידה. לאחר ששתו לחיים וכל אחד חזר לביתו, הוטב מצבה של החולה עד מאד. לא עבר זמן רב ולהפתעת הכל הבריאה לגמרי, אכלה ושתתה בתאבון, שוב חזר אליה כח הדבור וחיוך אושר נראה על פניה.

ביום המיועד נערכה חתונת הבת העשירה עם הבחור העני. האר"י הקדוש סידר את הקדושין והשתתף בשמחתם, שמחת חתן וכלה. שנת אושר ונחת חיו בני הזוג, רק דבר אחד איים על אשרם הרב – עדיין לא זכו בפרי בטן. שניהם התפללו אל ה’ שיתן להם בן זכר, והשומע תפילות שמע את תפילתם ובשנה השניה לחתונתם הרתה האישה.

כל ימי הריונה שרתה השמחה בביתם. גם ההורים הזקנים שמחו מאוד וקוו לראות סוף סוף נחת מנכדם העתיד להולד. אולם לא כן היה. אין אדם יודע מה ילד יום, וכשמלאו ימיה ללדת הפכה השמחה לאבל ויגון. חבלי הלידה קשים היו עד מאד, שלושה ימים התענתה האשה ולבסוף נפטרה ביסורים קשים, כשהרופאים לא מצליחים להציל את פרטי ביטנה. אבל כבד עטף את העיר צפת, לא היה איש שלא בכה בלווית האשה הצעירה. נכבדי העיר ספדו לה וקברו אותה בכבוד גדול. בלב נשבר ישבו ההורים והבעל "שבעה". הבעל אמר "קדיש" בבכי קורע לב. עתה משנפטרה אשתו האהובה נשאר הוא יתום בפעם שניה. הוא ידע כי הוריה של האשה מביטים עליו בעין רעה, כאילו בשלו כל הרעה שבאה על ביתם היחידה. אין ספק שהם רוצים להפטר ממנו במהירות ולא לראותו עוד לעולם, חשב במר לבבו ומאן להתנחם. ואכן ליבו לא הטעהו, כשעברו ימי ה"שבעה" הודיעו לו שעליו לעזוב את הבית. אפילו לגמר ה"שלושים" לא חיכו. בצר לו פנה הצעיר אל ידידיו המעטים ושאל בעצתם. "אין לך עצה אלא להזמינם לדין תורה", אמרו לו. הלך והזמין את חותנו לדין תורה אצל ה"בית יוסף". שמע הרב את טענותיהם ואמר: "על פי דין תורה יורש הבעל את אשתו, אבל מה אעשה בתקנת חכמים שאמרו: "אין הבעל יורש את אשתו אלא אם כן ישב אתה לפחות שלש שנים".

בלב נשבר יצא מבית דינו של ה"בית יוסף" והלך אל האר"י הקדוש. כשסיפר לו מה אמר רבי יוסף קארו הרגיע אותו האר"י והבטיח לעשות למענו כל מה שביכלתו.

משיצא שלח לקרא לחותנו של האיש, וכשבא העשיר בראש מורכן ובלב דואב ביקש ממנו לשבת ולהקשיב לסיפור שיספר לו.

"מעשה בשני שותפים", פתח האר"י הקדוש וסיפר, "שנשאו ונתנו באמונה שנים רבות. נאמנים היו איש לרעהו. האחד נסע ליריד אחד והשני לירד אחר, שם קנו ומכרו ואת כל הרוח חילקו ביניהם שוה בשווה. לימים הרויח אחד מהם ממון רב עשרת אלפים דינרי זהב. בא היצר והחל לפתותו שלא לתת לחברו אף פרוטה. כשחזר לביתו לא התגבר על יצרו והעלים משותפו את הכסף שזכה בו, וביקש ממנו להפסיק את השותפות.

מאותו יום התהפך מזלו של השותף המרומה, לא עבר זמן רב והוא הפסיד את כל רכושו ויצא נקי מנכסיו. לעומתו הלך הגוזל והתעשר מאד. השותף השני הגיע עד פת לחם ונזקק לחסדם של הבריות. פעם בערב חג בא אל שותפו לשעבר וביקש ממנו נדבה. העשיר, לא רק שסרב להושיט לו עזרה, כי אם גרש אותו בחרפה מעל פניו. בבושת פנים יצא העני מבית העשיר ולבו לא מלאו לשוב אל ביתו הדל בידים ריקות. מה עשה? הלך לבית המדרש, פתח את ארון הקודש, עמד ובכה מאד, דמעותיו זלגו כמים ומרוב בכי וצער יצאה נשמתו.

מותו של האיש הרעיש את כל העולמות. ’לא די לגזלן שמעל בחברו וגזלו, אלא שלא רחם עליו, בייש אותו וגרם למותו. רשע זה אינו מבני בניו של אברהם יצחק ויעקב’, פסקו, והוציאו עליו מיד גזר דין מוות. ולא די בזאת אלא שניפסק שירד לגיהנום כדין פושעי ישראל. באותו יום אחז השבץ את העשיר הגזלן ושני החברים הובאו לקבר ישראל ביום אחד.

לקראת נשמתו של הגוזל יצאו אבותיו ואבות אבותיו, שהיו מגדולי עולם, ובאו לקבל את פניה. כששמעו את פסק הדין הקשה שהוציאו על נשמת אחד מבני בניהם, הזדעזעו ושאלו: ’מפני מה נגזר עליו עונש נורא זה?’ ספרו להם במרום מה עשה האיש, והם מהרו להשתטח לפני כסא הכבוד ולבקש עליו רחמים. נענו להם מלאכי הרחמים, יצאה בת קול והכריזה: ’מכיון שהוציאו פסק דין על החוטא שלא בפניו ולא היה באפשרותו ללמד זכות על עצמו, לפיכך צריכים לדון את דינו פעם נוספת ולשמוע גם את טענותיו של הנדון.

ישב בית דין שני ובדק את כל מעשי האיש מיום היולדו ועד רגע פטירתו ומצא שכל ימיו היה איש כשר, נאמן לאלקים ולאדם, ורק פעם אחת חטא. היה זה כשהשטן הערים עליו והכשילו והביאו לגזול את ממון חברו. אחרי משא ומתן שינו את פסק הדין לטובתו ופסקו: ’הגזלן חייב להחזיר את הגזלה לבעליה, לכן על שתי הנשמות להתגלגל שוב לעולם התחתון כדי לתקן את המעות. הגוזל יולד אצל גביר כנערה בת יחידה כלילת מעלות, והנגזל ירד לעולם השקר כנער להורים עניים, נער בור ועם הארץ שיעבוד כל ימיו כמשרת. וביום אשר שני אלה יזדוגו תקבל נשמת הגוזל את תיקונה. ואכן שני השותפים נולדו שוב בעיר אחת, ומכיון שמטבע הדברים אין בת הגביר הנאה נשאת לבחור עני וחסר כל, בא אביה זקנה של הנערה אליה בחלום ודרש ממנה להנשא לאותו בחור עלוב. הנערה נבהלה ונחרדה לשמוע עם מי עליה להתחתן, אבל אחרי שהסב איים עליה והציק לה מידי לילה, הלכה עם הבחור אל הכרם ושם הוא קידש אותה לעיני שמים וארץ. ראו בשמים ולא הסתפקו בזאת, כי על ידי הקדושין עדיין לא הוחזרה הגזלה לבעליה.

באותו זמן בא אלי הזקן, סבה של הנערה", ממשיך האר"י הקדוש בספורו, "סיפר לי את המעשה ובקשני שאתערב בדבר כדי שהשנים יתחתנו בגלוי. מאותו יום חיכיתי לך שתבוא אלי, וכשבאה אשתך ובקשה רחמים על בתך הזמנתי אותך אלי ובקשתי ממך שתארס אותה עם הבחור העני. מכאן והלאה איני צריך לספר לך מה היה, יודע אתה הכל כמוני. דע לך ר’ יהודי, שהכל בידי שמים, ואותם עשרת אלפים דינרי זהב של הנדוניה הם אינם אלא אותה גזלה שהגזלן חייב להחזיר. ואילו היית רואה את בתך איך היא יושבת למעלה ומחכה לאותה שעה שהוא יקבל את חלקו, לא היית מעכב את הממון בידך אף רגע. רחם אפוא על בתך ותן לחתנך את כספו כי שלו הוא, ואז תבוא נשמת בתך, שהיא נשמת הגוזל, על תקונה".

שמע הגביר את דברי האר"י הקדוש, נאנח אנחה גדולה ולא אמר דבר. כשחזר לביתו קרא לחתנו, נתן לו את הנדוניה שהבטיח לו ובקשו להשאר בביתו. מאז התקרבו שניהם לאר"י הקדוש ולא עשו דבר בלעדיו.

לימים השיא הגביר את הבחור לנערה יתומה, בת אחותו, שאמה מתה עליה. אותה נערה גדלה בביתו והוא אימצה לו לבת. בעצת האר"י הקדוש עשה זאת למען הקם בנים על שם בתו הנפטרת שלא ימחה שמה בישראל. (נצח ישראל)

פעם ציוה הבעל שם טוב את תלמידו המגיד הקדוש ר’ דב בער, לנסוע ליער אחד ולהתעכב שם סמוך לאילן מסוים שפלג מים זורם תחתיו. לא שאל ר’ דב בער למה ולשם מה עליו לנסוע, אלא מיהר וקיים את מצוות רבו הקדוש. בהגיעו אל היער, מצא את העץ שאליו התכוון הבעל שם טוב, הסתתר מאחוריו והמתין לבאות.

כעבור שעה קלה הגיע לשם איש הדור בלבושו. האיש, עשיר לפי מראהו, התיישב למרגלות העץ, ולאחר שנח זמן מה בצל האילן ושתה ממימי הפלג הזורמים לידו, קם והמשיך בדרכו. הסתכל ר’ דב בער על המקום שישב בו האיש וראה כי השאיר שם את ארנקו. מסתבר שנפל מכיסו בלי שירגיש, חשב, ושוב הסתתר וחיכה. והנה הגיע אל היער עובר אורח נוסף, ראה את הארנק, הכניסו לכיסו והלך. מיד לאחר מכן הופיע אדם שלישי, שלפי מראהו ולפי לבושו נראה עני חסר כל, התיישב ליד העץ ולאחר שעה קלה נרדם בצלו. ר’ דב בער עדיין עמד והמתין, והנה הגיע האיש הראשון. אין זאת אלא שהבחין באבדתו וחזר לחפשה במקום שבו נח. כשראה את העני שוכב למרגלות העץ, חשד בו כי גנב את ארנקו, העירו ודרש ממנו להחזירו לו. טענותיו של העני כי לא מצא ארנק וכי אינו יודע כלל מה נדרש ממנו, לא הועילו לו. בעל הארנק התקצף והכהו מכות נמרצות. כשראה כי הנה עוד מעט תפרח נשמתו של המוכה, הניחו והסתלק לדרכו. ר’ דב בער לא הבין דבר ממה שראה ושמע. כשחזר אל רבו, הסביר לו הבעל שם טוב את פשר הדברים.

"ללמדך שלחתיך", אמר הבעל שם טוב, "דע כי האנשים אשר ראית ביער, נמצאים בעולם בגלגול שני. בגלגול הראשון היה בעל הארנק נתבע בדין מסוים ומוצא הארנק היה התובע אותו. העני שקבל מכות נמרצות היה הדיין של השנים. לפי הדין היה הנתבע חייב לשלם, אלא שאותו דיין עיות את הדין ופסק לזכותו. בהגיעם שלשתם לבית דין של מעלה נגזר עליהם לרדת פעם נוספת לזה העולם כדי לתקן את אשר עיוות, וכך נשתלשלו הדברים: התובע קיבל את כספו, הנתבע שילם והדיין ספג ממנו מכות על שגרם לו לחטא ולעכב בידו ממון זרים.

וזהו שאמרו ב’זהר’ , הוסיף הבעל שם טוב ואמר ל’מגיד’, "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" הא רזא דגלגוליא. לכן יש ולעיתים מתחייב אדם בדין תורה לשלם, בעוד שלמעשה אין הוא חייב. או יתכן שהתובע הביא עדי שקר שלא הוכחשו או שהדיין עיות את הדין ופסק שלא כהלכה, ואז עומד האדם וליבו עליו מר וכואב: ’היתכן?!’ זועק הוא’ ’האין דין ואין דיין?!, אלא שאין הוא יודע כי יתכן והפעם הוא אמנם זכאי, אולם בגלגולו הקודם בודאי נתחייב ממון לפלוני, ממון שלא שילם, ועתה נתבע הוא לשלמו, כי אכן יש דין ויש דיין"... (נצח ישראל).

על כך יעיד הסיפור הבא: קלם, מקום מגוריו, היתה עיר צומת אליה הגיעו סוחרים מן הסביבה הקרובה והרחוקה כאחת. המסחר הסיטונאי פרח בה. על כן, היו בה, בעיר זו, מחסנים גדולים עמוסים בסחורות. כמובן שהמגיד הרבה להוכיח את תושבי עירו שישמרו את מצוות התורה בענייני המסחר.

לא תמיד נפלו דבריו על אזנים קשובות והיו מבין סוחרי העיר אשר חיפשו דרך כיצד לנקום בו. הזדמנות זו לא איחרה לבוא. בשוקי עיר זו התקיים מסחר גדול וער במלח. שני סוגי מלח נסחרו בהם. המלח הלבן, והמלח האדום אשר היה יקר יותר. שני סוחרים גדולים אשר חיפשו דרך להתעשרות קלה נהגו לשווק מלח לבן – הזול יותר – כשהוא צבוע בתור מלח אדום.

כשנודע למגיד מתרמית זו, נסער כולו. הוא לא היסס לצאת במחאה תקיפה ורועשת נגד אותם סוחרים. בדרשותיו קרא למלח זה בשם "מלח סדומית". כלומר, סוחרים רמאים אלו הם כאנשי סדום. רבי משה יצחק אף הרחיק לכת ופירסם  ברבים את שמות הסוחרים הללו למען חשוף לעיני העם כולו את פרצופם האמיתי. אולם לא די בכך, הזהיר אותם המגיד, שהוא אישית יתייצב בפתח חנותם כדי להזהיר את הלקוחות מפני בעלי החנות הזייפנים.

שני הסוחרים הרמאים החליטו לנקום בו. הם הצליחו לשכנע את השלטונות שהמגיד ממריד את האוכלוסיה נגד השלטונות ומלהיב אותה להתקוממות.

לא עברו ימים רבים והמגיד מקלם נאסר בעוון בגידה והושלך אל הכלא. שני הסוחרים חגגו את נצחונם...

לאחר ימים מספר הורה מפקד המשטרה לשחרר מיד את היהודי האסור ולנהוג בו בכל הכבוד הראוי כי הוא יהודי קדוש. והדבר היה לפלא.

לימים התבררה הסיבה לשחרור הפתאומי של המגיד. מנהג היה בידו להכנס לעתים מזומנות לבית הדואר לקנות כמה בולים ו...לקרוע אותם. מנהל סניף הדואר הבחין, פעם אחר פעם, במנהג המוזר הזה. לבסוף ניגש אליו ושאלו לפשר קריעת הבולים. הסביר לו המגיד שהואיל ולעתים מזומנות רגיל הוא לשלוח דברי דואר באמצעות אנשים פרטיים ולא באמצעות הדואר, הרי בעצם הוא גונב את המדינה. היא הלא קבעה סדרי משלוח ולמעשה מחייבת כל אחד לשלוח את מכתביו באמצעותה. על כן, נוהג הוא לרכוש בולים כערך החבילות והמכתבים שהוא שולח באמצעות שליחיו וקורע אותם. כך אוצר המדינה לא מפסיד.

מנהל סניף  הדואר היה ידיד של מפקד המשטרה הוא דיווח לו מי הוא היהודי שעצר בעוון מרד נגד המדינה. המפקד התרשם ויצא מגדרו מהתפעלות ונתן הוראה לשחרר את המגיד מקלם... (מורשת אבות).

האוכל ללא ברכה גזלן

גזל לא פחות חמור זה האוכל ושותה ונהנה ממאכלי העולם הזה בלא ברכה. יוצא שהוא נהנה מאוצרותיו של הקב"ה ללא רשות ועוונו גדול מנשוא.

משל למה הדבר דומה: למלך שהיו לו שרים שהיה אוהבם ומחבבם ומעריכם ביותר. יום אחד נכנסה שטות בליבם של השרים האלה והיצר הרע דחפם ובלילה יצאו וחתרו חתירה במרתף המלך והוציאו הרבה זהב וכסף ואבנים טובות ומרגליות והלכו לדרכם. למחרת קם המלך ומצא את אוצרו פתוח לרווחה והכל הפוך והרבה כסף וזהב חסרים. ציוה לערוך חקירה מיד, מי עשה המעשה הזה. וכשחקרו נודע הדבר. אמרו לו עבדיו: דע שאותם השרים שאהבת כל כך ושמת כסאם מעל לכסא כל השרים, הם שעשו הדבר הזה. כששמע המלך כך נצטער צער גדול. ולא היה מצטער כ"כ על הגנבה כמו על התנהגות האנשים שאהבם כל כך והם עשו נבלה זו, ואיבד אוהביו. אמר המלך לעבדיו: שקר אתם מדברים, ואיני מאמין לדבריכם. שלא יתכן שאוהבי הנאמנים יעשו כדבר הזה. אמרו לו עבדיו: מה נעשה והגנבה נמצאת בידם. אמר המלך בלבו: מה אעשה להצלת ידידי אלה. שאם יביאו אותם לפני כשהגניבה בידם, שוב לא אמצא להם תקנה, שבעל כרחי אצטרך להוציאם להורג בגלל המון העם. והרי אני איני חפץ במיתתם. מה עשה המלך, אמר לעבדיו שעמדו לפניו: לכו והביאו לפני השרים לכאן שאני רוצה לראותם. ובעוד שהם הלכו להביאם שלח המלך שליחי סתר לאותם השרים ואמר להם: בשעה שתעברו הנהר בדרך אלי, תזרקו הגנבה שבידכם בתוך הנהר שאיש אל ירגיש בכך, ולא תמותו. שאם תימצא הגנבה בידיכם בעל כרחי אצטרך להרוג אתכם. איני חפץ במיתתכם. ואע"פ שיהיה לי הפסד גדול של ממון, אבל ידידותכם היא העומדת לנגדי ולא חשוב ממוני. ולכן אל יחוסו עיניכם על הדברים היקרים שתטילו לתוך הנהר.

וכך עשו. בשעה שעברו את הנהר זרקו לתוכו כל מה שגנבו ולא ראה איש. חוץ מאחד שהיה שם שלא רצה לזרוק השלל לנהר. וכשהופיעו בפני המלך וערכו חיפוש בכליהם מצאו את הגנבה בידו של האיש הזה. אמר לו המלך: חטאך האחרון גדול מן הראשון. שהרי החטא הראשון לא היה חמור כל כך, שכן יצרך וחמדת הממון שלך השיאוך לעשות הדבר הרע הזה. אבל עכשיו שאמרתי לך בסתר לזרוק הדברים לנהר כדי שלא תתחייב בנפשך, ואתה לא עשית כן והמרית את פי שצויתיך לטובתך ולתועלתך כדי להציל את חייך, ואתה זלזלת בדברי ולא חזרת בתשובה על המעשים הרעים שעשית, אף אני לא ארחם עכשיו עליך ואשלם לך כגמולך, הן על המעשה הראשון והן על המעשה האחרון. וצוה המלך והרגוהו ביסורים קשים. ואת שאר חבריו שלח לביתם שמחים וטובי לב.

אף בן האדם כך. שכשהוא חוטא בזה העולם הקב"ה מרחם עליו ואומר לו לחזור בתשובה ולא ימות ברעתו. שכן אומר הכתוב, כי לא אחפוץ במות המת וגו’ (שם יח). ר"ל הקב"ה שהוא רחום וחנון פותח לנו ברחמיו הגדולים פתח לתשובה ואומר לנו: מה שעשיתם עשיתם, ועכשיו תשובו בתשובה לפי שאינו חפץ במיתתכם אלא שתחיו, שנאמר ,כי ידך פשוטה לקבל שבים". ובהותו אב רחום וחנון הוא אומר לנו שלפני שנופיע לפניו בעולם הבא, שהוא יום הדין הגדול, נזרוק הגזל שבידינו. שאם נופיע לפניו לא יהיה לכה"פ הגזל בידינו. שאם יימצא הגזל בידינו לא תהיה לנו שום תרופה. וכשיתבונן האדם בחסדי השי"ת הגדולים שלאחר שעושה עונות גדולים כאלו שהוא כופר בו וממרה דברו, בכל זאת מודיע השי"ת לאדם שיקדם ויעשה תשובה ויכפר לו, ובכל זאת אין האדם מתעורר לשוב בתשובה. שהרי לפי השכל, כשאדם חוטא לפני רבון העולם לא היה צריך להועיל שום תשובה ואפילו תשובה שלמה. וזהו מה שאומר הנביא: במה אקדם ה’ אכף לאלהי מרום. האקדמנו בעולות בעגלים בני שנה. הירצה ה’ באלפי אילים ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי פרי  בטני חטאת נפשי (מיכה ו). כלומר: לפי השכל והדעת כשאדם חוטא לא צריכים להועיל שום קרבנות שבעולם, ואפילו אם ינדב רבבות נחלי שמן, ואפילו אם יתן בכורו עבור פשעו ופרי בטנו לחטאות נפשו לא יועיל כלום. שאם אדם חוטא לפני מלך בשר ודם, שאם יאמר המלך לעבד רוצה אני שתעשה לי דבר פלוני ואל תעשה דבר פלוני, והעבד הזה עבר על ציווי המלך, ואפילו אם זה ענין קל, האם יתכן שיאמר למלך: אדוני המלך, אמנם חטאתי לפניך, אבל אעשה תשובה ותכפר לי, ושוב לא אעשה כן. שבודאי לא יועיל כלום  בדבריו. והמלך אף לא יתן לו להופיע בפניו, אלא יצוה לעבדיו, התיזו ראשו של זה. עאכ"ו אם עובר על ציווי מלך מלכי המלכים הקב"ה בודאי לי השכל לא צריכה להועיל שום תשובה, אלא חייב מיתה. אבל בגלל החסד הגדול שעשה הקב"ה עם האדם והוא מקבל תשובתו, שאינו חפץ במות הרשע.

ודעו שאותם שלשת הדברים שהם הכרחיים לתשובה, והם וידוי וחרטה ועזיבת החטא. מרומזים בפסוק הזה: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל). בפיך רמז לוידוי כלומר: אמור וידוי בפיך על העונות שעשית ובלבבך רמז לחרטה, שלבו יתחרט על מה שעשה לעשותו רמז לעזיבת החטא שלא ישוב לכסילה עוד, שיעשה תיקון מצוה כנגד עבירה. (מעם לועז)

חשש גזל

בימי המלחמה העולמית הראשונה, כשהחפץ חיים התגורר ברוסיה בסנובסק, הוא נמצא במצב כלכלי דחוק מאד, עד שהיה לו לחם יבש בלבד. הנדיב רפאל גוץ ממוסקבה ידע על מצבו ושלח לו שלש מאות רובל. ר’ ישראל מאיר קרא לתלמיד הראשון שנזדמן לו וביקש ממנו להיטיב עמו ולהחזיר מיד את הכסף. התלמיד תמה ושאל: הרי מצבו של הרב כה דחוק ולמה יש להחזיר את הכסף? השיב ר’ ישראל מאיר שהמעות הן גזל, וכדי להוכיח את צדקת דבריו, הצביע על השורות הראשונות שבמכתבו של מר גוץ, בהן הוא מכתירו בתוארים גדולים, ואם כן  טען ר’ ישראל מאיר – הרי הוא שולח את הכסף משום שחושב אותו לכזה, ואם היה יודע שאין בו אף אחד מהתוארים הללו והינו יהודי פשוט, לא היה שולח כלום. ונמצא איפוא שזו מתנה בטעות. ויש כאן חשש גזל.

התלמיד ניסה להוכיח לו כמה נחוץ הכסף בשעה קשה זו, אבל ר’ ישראל מאיר גער בו ואמר: מה אתה סח! כאש נשפכת טיפת חלב על בשר, לא אוכלים את הבשר והאשה הפשוטה ביותר נזהרת בזה, ומהו ההבדל בין איסור בשר בחלב לבין איסור גזל? היתכן שאני אכשל בעבירה כזאת? והוא לא נח עד שהחזירו את הכסף והביאו לו קבלה מהדואר המאשרת את הדבר.  ("החפץ חיים – חייו ופועלו")

מר זוטרא החסיד – נגנב ממנו גביע כסף בעת אשר התאכסן באכסניה אחת.

במי יחשדו? הן אסור לחשוד בכשרים!

במשך היום עקב מר זוטרא אחרי ההתנהגות של האורחים והביט במעשיהם. לפתע נתגלה לעיניו מראה לא נעים. אחד האורחים רחץ את ידיו ויהי כאשר לא מצא את מגבתו – ניגב את ידיו בבגדו של חברו!

"זהו הגנב!" אמר מר זוטרא לעצמו. "מי שמסוגל להשחית דבר מה השייך לחברו עלול גם לגנוב!"

ואכן, משהוסיפו לחקור את האיש הזה הודה כי חמד הוא את הגביע הנאה וגנבו. (על פי מסכת בבא מציעא, כד א)

איש אשר יתן לכהן לו יהיה (נשא  ה-י) 

בספר "אזנים לתורה" מובא סיפור על שר יהודי שכיהן בממשלתו של אחד ממלכי אומות העולם. הוא הצליח מאד בעסקו והתעשר. הדבר עורר את קנאת השרים הם הלכו והוציאו את דיבתו רעה אל המלך. עלילות שונות ומשונות העלילו עליו חבריו השרים ובין השאר סיפרו כי יודעים הם נכונה כי את כל עושרו עשה על חשבון קופת בית המלוכה.

לא שעה המלך לדברי הבלע וההשמצה בהכירו ביושרו ובהגינותו של השר היהודי ידע כי אין שחר לשמעות הזדוניות האלו אך לאור שהשרים לא הרפו מן הדרישה לחקור את הענין, לא נותרה למלך ברירה אלא להזמינו לחקירה בדבר רכוש הרב.

כאשר התיצב השר לפי המלך שאלו המלך: "מהו השווי המדויק של כל רכושך?" בתשובתו נקב השר סכום שהיה עשירית משווי האמיתי של נכסיו. המלך שידע כי סכום זה הוא פחות בהרבה מן הסך האמיתי כעס עליו מאד וציווה מיד להחרים את כל רכושו. משהובא כל הרכוש אל בית המלך הוכח בעליל כי הרי שיקר במצח נחושה. כאן לא יכול המלך לסלוח לו והשליכו לכלא על מנת להעמידו לדין.

כשהתקרב יום המשפט ציווה מלך להביא את השר לפניו ושאלו כיצד העיז לשקר בדבר שהמציאות היא כה ברורה? ניצל היהודי את ההזדמנות שניתנה לו להבהיר את דבריו ואמר: "כל מה שאמרתי הוא האמת לאמיתה! וכך הוא פשרם של דברים רגיל אני לרשום בפנקס מיוחד את סכומי הכסף שאני מפריש לצדקה. כאשר נשאלתי מהו ערכו של רכושי נקבתי בסכום הרשום ב"פנקס הצדקה" שכן זהו רכושי האמיתי הגנוז באוצרות שמים ואין לשום אדם אפשרות ליטלו ממני שאר רכושי המשיך השר היהודי ואמר אינו רכושי האמיתי הואיל ואין כל ערובה לכך שישאר בידי. והראיה היא אדוני המלך יודע היטב מה אירע ל"רכוש המדומה: בין רגע הוחרם וניטל ממני.

מיד ציווה המלך להביא לפניו את "פנקס הצדקה" של השר. אחרי שראה שנכונים דבריו החזיר לו את רכושו והשיבו אל כנו.

דברי תשובתו הנפלאים של השר רמוזים בפסוקנו "איש אשר יתן לכהן לו יהיה" רכוש זה שניתן לדבר מצוה "לו יהיה": לעולם ועד יהיה גנוז עבורו ואין בכוחם של גזלנים לקחתו ממנו שנאמר צידקתו עומדת לעד (מורשת אבות)

מעשה  באדם אחד ששאל את הצדיק רבי יחזקאל מקוזמיר: "מדוע מרבים החסידים בסעודות בצותא ומפזרים על כך ממון רב, הלא מיטב היה לחלק את הכסף הזה  לצדקה לתמוך ביתר שאת בעניים ובאביונים המוציאים פרנסתם בדוחק.

השיב לו הצדיק: "הסעודות בצותא האכילה ושתיה באהבה ובאחוה מתוך שמחה בלבד קודמת לאחזקת עניים וזאת למדנו מהתורה.

"כיצד למדנו זאת מהתורה?" שאלו המשיך הצדיק והסביר: "התורה מקפידה מאד בסדר הפרשת תרומות ומעשרות ויש לנו לאו שלא להקדים את המאוחר שהכל יהיה לפי הסדר.

וזהו הסדר: בשנה הראשונה והשניה לשמיטה נותן האיכר מעשר שני, ושנה השלישית מעשר עני וכן בשנה רביעית וחמישית שוב מעשר שני ובשנה שישית מעשר עני.

מהו מעשר שני? מעשר שהבעלים העלו אותו לירושלים ושם אכלו ושתו ברוב עם בשמחה רבה בצותא כמו שכתוב (בדברים יב יח) "תאכלנו במקום אשר יבחר ה’...בו אתה ובנך ובתך ושמחת לפני ה’ אלקיך".

נמצאנו איפוא למדים שהתורה הקדימה סעודת מצוה בכונה טהורה ובשמחה פנימית למתן עניים.

וכל זאת מפני שבסעודה מתחזקים בעבודת ה’ ובתקון המידות ובמצוות בין אדם לחברו ואף העניים יוצאי בזה נכרים". (613 סיפרים על תרי"ג)

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה (נשא ה-י)

ויש לבאר בזה כי ישנן שני סוגי אנשים שעוסקים בתורה, יש לך אדם שזכהו הקב"ה ויושב ולן באוהלה של תורה יומם וליל בבחינת ואיש את קדשיו לו יהיו זאת אומרת שהוא בעצמו זכה לשבת ולעסוק בתורה, אבל ישנה בחינה אחרת של עסק התורה של אותו אדם שלא זכה לשבת ולעסוק בתורה אלא ע"י שהוא תומך בלומדי תורה מבחינת עץ חיים היא למחזיקים בה אז יש לו חלק בתורה, וזה שאמר ואיש אשר יתן לכהן לו יהיה, זאת אומרת ע"י שהוא נותן לאותו תלמיד חכם הנחשב ככהן אז לו יהיה.

ובאופן אחר נראה לומר על דרך שאמרו חז"ל מעשה בחסיד אחד שהיה לו שדה ברוכה והיתה למודה להוציא בכל שנה ושנה אלף כור של תבואה, והיה אותו חסיד מפריש מאה כור לשנה למעשרות לימים כאשר הזקין ולא היה באפשרותו לעבוד באותו שדה קרא לבנו  וצווה אותו להשמר ללכת באותו הדרך שהוא היה נוהג להפריש בכל שנה ושנה ואל יטוש דרך זו לעולם, וכעבור זמן נפטר אותו זקן בשנה ראשונה המשיך אותו בן במעשה אבותיו. אולם שנה לאחר מכן החליט אותו בן במקום מאה למעשר נתן תשעים והיתה השדה מוציאה תשע מאות והמשיך לפחות בשנה שלאחריה השדה הוציאה שמונה מאות עד שהלך ופחת והגיע למצב שהשדה במקום להוציא אלף כור שהיתה למודה  להודיע הוציאה בסך הכל מאה כור שכמות זו היה נותן למעשר באותה שנה באו ידידיו וקרוביו בשירים ובמחולות לביתו, כעס עליהם אותו בן ואמר להם לא מספיק שאינכם משתתפים בצערי אלא אתם שמחים לאור למצבי הקשה ענו לו אותם ידידים שהשמחה הזו באה מכיון שהוא הפך להיות כהן במקום שהיה בעל הבית עד עכשיו ולכן שמחה זו על אשר הוא נהיה לכהן הבין אותו בן את הרמז וזה שאמר הפסוק ואיש את קדשיו לו יהיהו שאם האדם ממעט בתרומות ובמעשרות סופו שישאר לו רק המעשר (וידבר יוסף).

ואיש את קדשיו לו יהיו איש אשר יתן לכהן לו יהיה: כתב הגאון חפץ חיים זכרונו לברכה, מה שוה לאדם כל עושרו כי אחרי מותו יעזוב לאחרים חילו רוצה לומר כל הצדקה שנותן האדם זה נקרא שלו ומה שכתוב ואיש את קדשיו לו יהיו רוצה לומר מה שמוציא בשביל דבר שבקדושה כגון טלית תפילין ספרי קודש מצוות ומעשים טובים צדקה, וכיוצא זהו שישאר בחקו ויקח איתו לעולם הבא ולא ישאיר עושרו לאחרים כידוע (אהבת חיים).

ומעשה היה ברבי יוחנן שפגש תינוק אחד מבית ריש לקיש ואמר לו: פסוק לי פסוקך. אמר לו התינוק: עשר תעשר, אמר לו ר’ יוחנן מה פירוש הפסוק הזה אמר לו הפסוק אומר לאדם תן צדקה מנכסיך ותראה שתתעשר. עשר כדי שתתעשר אמר לו מהיכן אתה יודע שכך פירוש הכתוב: והרי בכל מצות התורה אסור לאדם לעשותו לשם פניה ולשום תועלת. כמו שאין לו לאדם ללמוד כדי שיקראוהו רבי, ויחלקו לו כבוד אלא ילמד וסוף הכבוד לבוא ואם כן למה מותר לעשות מצוה זהו לשם פניה אמר לו התינוק: אתה יכול לנסות לראות שבהפרשת מעשר תתעשר. אמר לו ר’ יוחנן זה שאתה אומר, אם הוא שהמפריש מעשר מתעשר אבל איך אפשר לעשות כן והרי הכתוב אומר: לא תנסון את ה’ אלהיכם (דברים ו) אמר לו התינוק כך אמר לי רבי בשם ר’ הושיע בכל המצות אסור לנסות את הקב"ה אבל במצות מעשר מותר שכן אומר הכתוב: הביאו את כל המעשר אל בית האוצר ויהי טרף בביתי ובחנוני נא בזאת אמר ה’ צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די (מלאכי ג) ר"ל הפרישו המעשר והביאו אותו לאחד מאוצרות בית המקדש, שיהיה לפרנסת הכהנים נסוני במצוה הזאת ותראו כיצד אני פותח לכם ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די, שתאמרו די. שפותיכם יתבלו מלומר די.

דבר החסידות – פרשת נשא

ב"ה          

דבר החסידות – פרשת נשא

 

נשיאי יהודה ויששכר

 

לקראת חג השבועות, יום הסתלקות הבעש"ט נ"ע:

פעם נפגש איזה רב גדול מהמתנגדים לחסידות עם הבעש"ט, והתחיל ללעוג על הבעש"ט שאפילו דינים פשוטים אינו יודע.

ומכיוון שהיה זה ראש חודש, שאל את הבעש"ט: מי ששכח יעלה ויבוא מה דינו?

-         ענה לו הבעש"ט: הדין הזה אינו נצרך לא למעלתו ולא לי, כי מעלתו אפילו אם יחזור ויתפלל – ישכח עוד הפעם, ואילו אני לא אשכח גם בפעם הראשונה.

וכך הוה, שהרב הזה התפלל ושכח יעלה ויבוא, והתפלל שוב ושכח עוד הפעם...

(ע"פ "שבחי הבעש"ט" סי' קצח)

 

~~~

שני הנשיאים הראשונים שהקריבו קרבנם היו "נחשון בן עמינדב למטה יהודה" ו"נתנאל בן צוער נשיא יששכר (ז, יב-יח)".

ההבדל בין יהודה ליששכר באופן כללי:

יהודה קשור עם עבודת התפילה – שנקרא כן על שם "הפעם אודה את ה'" (ויצא כט, לה), והודאה לה' היא בתפילה.

ויששכר קשור ללימוד התורה – "ויששכר באוהלך" (ברכה לג, יח( – ש"יושבין ועוסקין בתורה" (רש"י), וכנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים" (דה"א יב, לג)*.

ושני עניינים אלה מרומזים גם בשמות נשיאיהם**.

נשיא שבט יהודה (תפילה):

נחשון – נקרא כך "על שם שירד תחלה לנחשול שבים" (במדב"ר פי"ג, ז. וראה סוטה לז, א), מתוך מסירות נפש, שזהו רמז לעבודת התפילה שצריכה להיות מתוך מסירות נפש, כמאמר המשנה (ברכות ל, ב) "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק".

בן עמינדב – רמז שצריך לתת נדבה (צדקה) לפני התפילה, כמאמר (ב"ב י, א) "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", וזהו הרמז "בן עמינדב" – שעמינדב (צדקה) קודם לנחשון (תפילה).

ונשיא שבט יששכר (תורה):

נתנאל – נתן א-ל, רמז שבשעת לימוד התורה יש לזכור את הקב"ה, נותן התורה, כמאמר (נדרים פא,א) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי – שלא ברכו בתורה תחילה"***, כי תמיד צריך לזכור על המאור שבה (ראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם).

בן צוער – שנקרא כך על שם שהקטין ומיעט את עצמו () הוא רמז, שההקדמה ללימוד התורה – "בן צוער" – היא ענווה וביטול, כנוסח תפלת "אלקי נצור" (ברכות יז, א): "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך".

 

שבת שלום וחג שמח!

ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

 

מבוסס על: רשימות הרבי, חוברת קט. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' צד-ה. וראה שם ביאור באופן אחר, בארבע המעלות דגבור, חכם, עשיר ועניו. וכעת עת לקצר, וכל טוב מהם לא יבצר, ויזכו לחגוג חג הקציר, שבו נגלה בענן כבודו לכל יציר.

 

______________

*)  ובפרטיות נרמז בשם יששכר, שיש בו ב' שי"ן: שי"ן רומז על התורה המשולשת (ראה שבת פח,א, ובפי' ר"נ גאון), וב' שי"ן, שאחד נרגש במבטא והשני נעלם – רומזים על גליא דתורה ופנימיות (נסתר) התורה.

 

**)  וראה במדבר רבה פי"ג, יז: "למה בכל הנשיאים מזכיר שבטם ואח"כ מזכיר שמותם, וביהודה ויששכר מזכיר שם נשיאיהם תחילה ואח"כ מזכיר שמותן? לפי שנחשון היה מלך, ונתנאל היה מלכה של תורה".

 

***)  ומבאר הב"ח (או"ח סי' מ"ז): שאף שהם למדו הרבה תורה, היה אבל חסר אצלם הכוונה "להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה כו'", וזהו הפירוש ב"אבדה הארץ" – "כלומר נחרבה ונשארה חומרי' מבלי עובר שם קדושת השכינה". וראה לקו"ש חט"ו עמ' 3 וש"נ.

 

___________________________________

 

דבר החסידות – פרשת נשא  (תשע"ח)

 

תכלית התורה

 

כשלמדתי בישיבת "קול תורה", היה לי חבר מתמיד גדול, לעילא ולעילא, אבל בראש טוב הקב"ה לא חנן אותו.

אחד מראשי הישיבה היה מוסר שיחות מוסר והתעוררות, ובין השאר הוא אמר, שהתכלית והמטרה של בחור ישיבה זה להיות למדן.

ניגש אליו ידידי הצעיר והקשה: אם כל התפקיד של יהודי בעולם הוא להיות למדן, אז איפה הצדק? למה החבר שלי זכה בכשרונות ברוכים ותופס את השיעור מיד, ואני לומד ולומד ולא כ"כ מצליח. איך זה שהוא יכול מיד למלא את הכוונה ואני לא?

אמר לו אותו רב: אם תלמד ותתמיד, אפילו שאין לך ראש, בסוף גם ממך יצא למדן גדול.

אבל התשובה הזו לא סיפקה אותו, והוא שטח לפני את מצוקתו: "איזה צדק יש כאן?" טען הבחור. הצעתי לו לכתוב לרבי מליובאוויטש. ואכן הבחור ישב וכתב מכתב לרבי, שתוכנו: אם כל המטרה היא להיות ראש-ישיבה, אז למה הקב"ה עשה אותי כך שלא אוכל להיות ראש-ישיבה.

ענה לו הרבי (תוכן): לא הבנתי שאלתך, שהרי משנה מפורשת היא "ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", לא כתיב "להיות למדן", אלא "לשמש את קוני"...

עיניו של הבחור נפתחו. הוא קלט שרחמנא ליבא בעי; אם אתה מתאמץ בלימוד ככל יכלתך, משקיע בתפילה ובעבודת המדות – אמנם יתכן ש'ראש-ישיבה' לא יצא ממך, אבל את הדרישה של הקב"ה "לשמש את קוני" קיימת...

(ע"פ "לחיים ולברכה" – התוועדות עם הרב שבתי סלבטיצקי, עמ' 56-8)

 

~~~

על הפסוק בתחילת פרשתנו (ד, כב) "נשא את ראש בני גרשון גם הם" איתא במדרש (במדב"ר ו, א): "...אף על פי שגרשון בכור, ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור – לפי שהיה קהת טוען הארון, ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון".

כלומר, בני לוי היו: גרשון, קהת ומררי. ואעפ"כ מונה כאן ראשון את קהת (בסוף פ' במדבר), ורק אח"כ את גרשון (בריש פרשתנו) ומררי, והטעם – מפני מעלת התורה.

אבל צריך להבין:

א)    אם אמנם ה'נשיאת-ראש' של קהת קודמת לשל גרשון, מפני מעלת התורה – מדוע נקראת פרשתינו "נשא" על שם נשיאת הראש של בני גרשון דווקא (כלומר, מדוע בני קהת נזכרים בסוף פ' במדבר ו"נשא" מתחיל דווקא בבני גרשון)?

 

ב)    פרשת נשא חלה תמיד בסמיכות לחג-השבועות, וידוע מש"כ השל"ה (ר"פ וישב) ש"המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן", ואם כן, מכיוון שעיקר מעלת התורה נמצאת אצל בני קהת (כנ"ל) – מדוע קוראים בסמיכות לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, דווקא את פרשת נשא [את ראש בני גרשון]?

וביאור העניין:

ידוע מאמר רז"ל (קידושין מ, ב ועוד) "גדול לימוד [תורה] שמביא לידי מעשה". ומבואר בחסידות: שהגדלות של הלימוד – היינו מתי יודעים שלימוד התורה של האדם הוא כראוי – כאשר הוא מביא לידי מעשה, 'מעשה' מלשון "מעשין  על הצדקה"*, שהוא עניין הכפיה והביטול. כלומר, כאשר הלומד הוא בביטול לנותן התורה, אז הלימוד עצמו מביא לכך שמתי שצריך לעשות מצוה אז הוא מנתק את עצמו מהלימוד (למרות שיש בזה יותר תענוג) ועושה את המצוה.

והנה, כשם שבני קהת קשורים במיוחד ללימוד התורה – כך בני גרשון קשורים במיוחד לקיום המצוות (כמבואר בלקוטי תורה פרשתנו כג, ג), עניין המעשה.

וזוהי כוונת הכתוב "נשא את ראש בני גרשון גם הם" – שאין המדובר על מעלת בני גרשון כשלעצמם, אלא כאשר הם טפלים ובטלים אל בני קהת; היינו מעשה המצוות הבא כתוצאה מלימוד התורה**. ולכן נקראת דווקא פרשה זו בשם "נשא" – כי גדלות ורוממות ("נשיאת ראש") אמיתית נמדדת בכך שהיא לא נשארת בעולם התורה של "בני קהת" אלא נמשכת גם לעולם המעשה של "בני גרשון"!

ולכן גם קוראים בסמיכות לחג השבועות דווקא את פ' נשא, עניין המעשה – כי עיקר החידוש של מתן תורה הוא (לא הבנת והשגת דברי תורה, אלא) גילוי תורת ה' – "נתן לנו את תורתו", והכלי לקבל את תורת ה' הוא ע"י הקדמת נעשה לנשמע, לימוד המביא לידי מעשה, ודווקא אז פועלת התורה "התנשאות" ורוממות אמיתית.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לג, נשא שיחה א סעיף ז ואילך (עמ' 46 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' נג-ד.

 

______________

*)  ראה ב"י לטור יו"ד סי' רמח.

 

**)  ועוד זאת, ש"גם הם" פירושו: שגם במעשה נמשך הביטול שבתורה, שקיום המצוות שלו הוא באופן של "מנפשיה כרע" (ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"ד, הובא בתוד"ה עיון – שבת קיח, ב) – בתכלית הביטול לרצון השם.

דבר החסידות – פרשת נשא

ב"ה          

דבר החסידות – פרשת נשא

 

נשיאי יהודה ויששכר

 

לקראת חג השבועות, יום הסתלקות הבעש"ט נ"ע:

פעם נפגש איזה רב גדול מהמתנגדים לחסידות עם הבעש"ט, והתחיל ללעוג על הבעש"ט שאפילו דינים פשוטים אינו יודע.

ומכיוון שהיה זה ראש חודש, שאל את הבעש"ט: מי ששכח יעלה ויבוא מה דינו?

-         ענה לו הבעש"ט: הדין הזה אינו נצרך לא למעלתו ולא לי, כי מעלתו אפילו אם יחזור ויתפלל – ישכח עוד הפעם, ואילו אני לא אשכח גם בפעם הראשונה.

וכך הוה, שהרב הזה התפלל ושכח יעלה ויבוא, והתפלל שוב ושכח עוד הפעם...

(ע"פ "שבחי הבעש"ט" סי' קצח)

 

~~~

שני הנשיאים הראשונים שהקריבו קרבנם היו "נחשון בן עמינדב למטה יהודה" ו"נתנאל בן צוער נשיא יששכר (ז, יב-יח)".

ההבדל בין יהודה ליששכר באופן כללי:

יהודה קשור עם עבודת התפילה – שנקרא כן על שם "הפעם אודה את ה'" (ויצא כט, לה), והודאה לה' היא בתפילה.

ויששכר קשור ללימוד התורה – "ויששכר באוהלך" (ברכה לג, יח( – ש"יושבין ועוסקין בתורה" (רש"י), וכנאמר "ומבני יששכר יודעי בינה לעיתים" (דה"א יב, לג)*.

ושני עניינים אלה מרומזים גם בשמות נשיאיהם**.

נשיא שבט יהודה (תפילה):

נחשון – נקרא כך "על שם שירד תחלה לנחשול שבים" (במדב"ר פי"ג, ז. וראה סוטה לז, א), מתוך מסירות נפש, שזהו רמז לעבודת התפילה שצריכה להיות מתוך מסירות נפש, כמאמר המשנה (ברכות ל, ב) "אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק".

בן עמינדב – רמז שצריך לתת נדבה (צדקה) לפני התפילה, כמאמר (ב"ב י, א) "רבי אלעזר יהיב פרוטה לעני והדר מצלי", וזהו הרמז "בן עמינדב" – שעמינדב (צדקה) קודם לנחשון (תפילה).

ונשיא שבט יששכר (תורה):

נתנאל – נתן א-ל, רמז שבשעת לימוד התורה יש לזכור את הקב"ה, נותן התורה, כמאמר (נדרים פא,א) "על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי – שלא ברכו בתורה תחילה"***, כי תמיד צריך לזכור על המאור שבה (ראה ירושלמי חגיגה פ"א ה"ז ובפי' קה"ע שם).

בן צוער – שנקרא כך על שם שהקטין ומיעט את עצמו () הוא רמז, שההקדמה ללימוד התורה – "בן צוער" – היא ענווה וביטול, כנוסח תפלת "אלקי נצור" (ברכות יז, א): "ונפשי כעפר לכל תהיה, פתח לבי בתורתך".

 

שבת שלום וחג שמח!

ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!

 

מבוסס על: רשימות הרבי, חוברת קט. העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' צד-ה. וראה שם ביאור באופן אחר, בארבע המעלות דגבור, חכם, עשיר ועניו. וכעת עת לקצר, וכל טוב מהם לא יבצר, ויזכו לחגוג חג הקציר, שבו נגלה בענן כבודו לכל יציר.

 

______________

*)  ובפרטיות נרמז בשם יששכר, שיש בו ב' שי"ן: שי"ן רומז על התורה המשולשת (ראה שבת פח,א, ובפי' ר"נ גאון), וב' שי"ן, שאחד נרגש במבטא והשני נעלם – רומזים על גליא דתורה ופנימיות (נסתר) התורה.

 

**)  וראה במדבר רבה פי"ג, יז: "למה בכל הנשיאים מזכיר שבטם ואח"כ מזכיר שמותם, וביהודה ויששכר מזכיר שם נשיאיהם תחילה ואח"כ מזכיר שמותן? לפי שנחשון היה מלך, ונתנאל היה מלכה של תורה".

 

***)  ומבאר הב"ח (או"ח סי' מ"ז): שאף שהם למדו הרבה תורה, היה אבל חסר אצלם הכוונה "להתעצם ולהתדבק בקדושת ורוחניות התורה ולהמשיך השכינה כו'", וזהו הפירוש ב"אבדה הארץ" – "כלומר נחרבה ונשארה חומרי' מבלי עובר שם קדושת השכינה". וראה לקו"ש חט"ו עמ' 3 וש"נ.

 

___________________________________

 

דבר החסידות – פרשת נשא  (תשע"ח)

 

תכלית התורה

 

כשלמדתי בישיבת "קול תורה", היה לי חבר מתמיד גדול, לעילא ולעילא, אבל בראש טוב הקב"ה לא חנן אותו.

אחד מראשי הישיבה היה מוסר שיחות מוסר והתעוררות, ובין השאר הוא אמר, שהתכלית והמטרה של בחור ישיבה זה להיות למדן.

ניגש אליו ידידי הצעיר והקשה: אם כל התפקיד של יהודי בעולם הוא להיות למדן, אז איפה הצדק? למה החבר שלי זכה בכשרונות ברוכים ותופס את השיעור מיד, ואני לומד ולומד ולא כ"כ מצליח. איך זה שהוא יכול מיד למלא את הכוונה ואני לא?

אמר לו אותו רב: אם תלמד ותתמיד, אפילו שאין לך ראש, בסוף גם ממך יצא למדן גדול.

אבל התשובה הזו לא סיפקה אותו, והוא שטח לפני את מצוקתו: "איזה צדק יש כאן?" טען הבחור. הצעתי לו לכתוב לרבי מליובאוויטש. ואכן הבחור ישב וכתב מכתב לרבי, שתוכנו: אם כל המטרה היא להיות ראש-ישיבה, אז למה הקב"ה עשה אותי כך שלא אוכל להיות ראש-ישיבה.

ענה לו הרבי (תוכן): לא הבנתי שאלתך, שהרי משנה מפורשת היא "ואני לא נבראתי אלא לשמש את קוני", לא כתיב "להיות למדן", אלא "לשמש את קוני"...

עיניו של הבחור נפתחו. הוא קלט שרחמנא ליבא בעי; אם אתה מתאמץ בלימוד ככל יכלתך, משקיע בתפילה ובעבודת המדות – אמנם יתכן ש'ראש-ישיבה' לא יצא ממך, אבל את הדרישה של הקב"ה "לשמש את קוני" קיימת...

(ע"פ "לחיים ולברכה" – התוועדות עם הרב שבתי סלבטיצקי, עמ' 56-8)

 

~~~

על הפסוק בתחילת פרשתנו (ד, כב) "נשא את ראש בני גרשון גם הם" איתא במדרש (במדב"ר ו, א): "...אף על פי שגרשון בכור, ומצינו שבכל מקום חלק הכתוב כבוד לבכור – לפי שהיה קהת טוען הארון, ששם התורה, הקדימו הכתוב לגרשון".

כלומר, בני לוי היו: גרשון, קהת ומררי. ואעפ"כ מונה כאן ראשון את קהת (בסוף פ' במדבר), ורק אח"כ את גרשון (בריש פרשתנו) ומררי, והטעם – מפני מעלת התורה.

אבל צריך להבין:

א)    אם אמנם ה'נשיאת-ראש' של קהת קודמת לשל גרשון, מפני מעלת התורה – מדוע נקראת פרשתינו "נשא" על שם נשיאת הראש של בני גרשון דווקא (כלומר, מדוע בני קהת נזכרים בסוף פ' במדבר ו"נשא" מתחיל דווקא בבני גרשון)?

 

ב)    פרשת נשא חלה תמיד בסמיכות לחג-השבועות, וידוע מש"כ השל"ה (ר"פ וישב) ש"המועדים של כל השנה . . בכולן יש שייכות לאותן הפרשיות שחלות בהן", ואם כן, מכיוון שעיקר מעלת התורה נמצאת אצל בני קהת (כנ"ל) – מדוע קוראים בסמיכות לחג השבועות, זמן מתן תורתנו, דווקא את פרשת נשא [את ראש בני גרשון]?

וביאור העניין:

ידוע מאמר רז"ל (קידושין מ, ב ועוד) "גדול לימוד [תורה] שמביא לידי מעשה". ומבואר בחסידות: שהגדלות של הלימוד – היינו מתי יודעים שלימוד התורה של האדם הוא כראוי – כאשר הוא מביא לידי מעשה, 'מעשה' מלשון "מעשין  על הצדקה"*, שהוא עניין הכפיה והביטול. כלומר, כאשר הלומד הוא בביטול לנותן התורה, אז הלימוד עצמו מביא לכך שמתי שצריך לעשות מצוה אז הוא מנתק את עצמו מהלימוד (למרות שיש בזה יותר תענוג) ועושה את המצוה.

והנה, כשם שבני קהת קשורים במיוחד ללימוד התורה – כך בני גרשון קשורים במיוחד לקיום המצוות (כמבואר בלקוטי תורה פרשתנו כג, ג), עניין המעשה.

וזוהי כוונת הכתוב "נשא את ראש בני גרשון גם הם" – שאין המדובר על מעלת בני גרשון כשלעצמם, אלא כאשר הם טפלים ובטלים אל בני קהת; היינו מעשה המצוות הבא כתוצאה מלימוד התורה**. ולכן נקראת דווקא פרשה זו בשם "נשא" – כי גדלות ורוממות ("נשיאת ראש") אמיתית נמדדת בכך שהיא לא נשארת בעולם התורה של "בני קהת" אלא נמשכת גם לעולם המעשה של "בני גרשון"!

ולכן גם קוראים בסמיכות לחג השבועות דווקא את פ' נשא, עניין המעשה – כי עיקר החידוש של מתן תורה הוא (לא הבנת והשגת דברי תורה, אלא) גילוי תורת ה' – "נתן לנו את תורתו", והכלי לקבל את תורת ה' הוא ע"י הקדמת נעשה לנשמע, לימוד המביא לידי מעשה, ודווקא אז פועלת התורה "התנשאות" ורוממות אמיתית.

 

שבת שלום!

 

מבוסס על: לקוטי שיחות חלק לג, נשא שיחה א סעיף ז ואילך (עמ' 46 ואילך. השיחה בלה"ק במקור). העיבוד בסיוע "המאור שבתורה – ביאורי החומש" במדבר (הוצ' היכל מנחם תשע"ג) עמ' נג-ד.

 

______________

*)  ראה ב"י לטור יו"ד סי' רמח.

 

**)  ועוד זאת, ש"גם הם" פירושו: שגם במעשה נמשך הביטול שבתורה, שקיום המצוות שלו הוא באופן של "מנפשיה כרע" (ירושלמי ברכות פ"ב סוף ה"ד, הובא בתוד"ה עיון – שבת קיח, ב) – בתכלית הביטול לרצון השם.