עזרה כספית להורים

פרטים

קטגוריה: כיבוד הורים

פורסם בחמישי, 20 אוגוסט 2020 21:24

נכתב על ידי Super User

כניסות: 1627

הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א

מראשי ישיבת אור התורה באלעד

יסוד כבודם של ההורים, כותב ה'חובות הלבבות', הוא מטעמי הכרת הטוב, על אשר הביאונו לחיי העולם הזה ודאגו לרווחתינו, כמלאך הטופח על קדקודינו ואומר לנו "גדל".

אין ספק שהאנשים שאנו חייבים להם הכרת הטוב מרובה מאין כמותה, הם הורינו היקרים. והנה בדורות האחרונים צריכים אנו להכיר להם טובה לא רק על עצם גידולינו ועלייתנו ברוח ובגשם, אלא גם על כך שהם רכשו בעבורנו את הדירה בו אנו מתגוררים, איש איש לפי השתתפותו וחלקו, וגם על הוצאות הנישואין הכבדות, שהוטלו על כתיפם. רבבות אברכים נותנים את כל כולם, הון ודמים, תרתי משמע, לילדיהם, כדי שיקימו בית נאמן בישראל, בקלות ובנינוחות כפי האפשר. הורים רבים כורעים תחת נטל החובות העצומים, שנלקחו רק משום שאנו, בניהם ובנותיהם, נשב בהשקט ובבטח, נהנים מפירות חובותיהם, פריסת התשלומים והמשכנתאות שהם נטלו על עצמם, ברוב אהבתם אותנו וכדי שנוכל לשקוד על דלתי תורה ללא דאגות.

אין ספק שכולנו מוקירים ומכירים להם טובה נצחית, אך ביכולתנו גם לסייע להם ולהוכיח בפועל שאנו מכירים טובה.

לכל יהודי, גם לאברכים מעוטי יכולת, שחיים בצימצום וללא רכישת שום מותרות מיותרות, ישנם כספי 'מעשר כספים'. ישנו נידון בהלכה כמה מכספי מעשר הכספים ניתן להפריש לבני משפחה קרובים, אך חלק מכספי המעשר בודאי אפשר להעניק לקרובי משפחה הזקוקים לכך. והנה טוב יעשו הבנים והחתנים אם יתנו לפחות חלק מכספי 'מעשר הכספים' שלהם להוריהם הכורעים תחת נטל רכישת נישואי יתר הצאצאים. כך יקלו, ולו במקצת, על דאגות ההורים, שסייעו להם עצמם מספר שנים קודם לכן, כדי לרכוש דירה ולהינשא בכבוד.

כאשר ההורים זקוקים ממש לכסף, נפסק בשו"ת חתם סופר (יו"ד רכ"ט) שהילדים חייבים לתמוך בהוריהם ולתת להם את כל מחסורם. ואם אין לילדים מספיק כסף משלהם, צריכים לתת הם את כל כספי הצדקה ומעשר הכספים שלהם להוריהם, ונתינת צדקה ומעשר כספים להורים קודמת לכל העניים האחרים. ולמרות שנפסק ש"כיבוד אב- משל אב" והבן צריך לכבד את הוריו מכספי ההורים ולא מכספו שלו, אך זה לא נאמר במקרה זה, בו הבן נותן את הכסף מכספי הצדקה שלו ולא מכספי התקציב השוטף שלו, והוא אינו מפסיד מכך דבר, כיון שהרי את כסף זה היה נותן בכל מקרה לעניים ונצרכים, ואם כן, עדיף שיתן אותם להוריו.

ואלו דברי החיי אדם (חלק א כלל סז):  "אם אין להם ויש לבן, כופין אותו וזן אותם משלו בתורת צדקה. ולכן אף על גב דאין כופין על מצות כיבוד משום דהוי מצות עשה שמתן שכרה בצדה "למען יאריכון ימיך" [שמות כ, יב], דמשמע דאין לו בעולם הזה אלא עונש זה שאינו מאריך ימים, מכל מקום בזה כופין אותו, דלא גרע אביו משאר צדקה, דכופין על הצדקה, ואסור ליתן צדקה לעני אחר, דאביו קודם לכל אדם", עכ"ל. ועי' שו"ע ורמ"א יו"ד רמ, ה ובשו"ת צי"א ח"ט סי' א ובס' לרעך כמוך פ"ב.

הגר"מ שטרנבוך שליט"א (שו"ת תשובות והנהגות ח"ג רפ"ו) דן בענין בהרחבה והוא מסכם וכותב: "אם האב זקוק לעזרה, אזי אפילו יש לפני הבן מקרי צדקה חמורים יותר, חייב לתת את כל כספי הצדקה שלו כדי לעזור לאביו, מכח מצות עשה של כיבוד אב", ומוסיף הגר"מ שטרנבוך: "וכשעושה כן, אסור לו לספר לאביו שזה מעות צדקה, כיון שבזה יגרום לעגמת נפש לאביו כשישמע שמקבל צדקה, והבן חייב רק להנעים לאביו ולא לגלות לו שהכסף בא מכספי הצדקה שלו, ואם הבן יכול להחזיק את אביו בכבוד מכספו שלו, לא יקח לזה ממעות צדקה, ותבוא מארה למי שמפרנס את אביו ממעות צדקה שלו (כפי שפסק הרמ"א)". (וראו עוד בש"ך יו"ד רמט ס"ק ג ובשו"ת מהרי"ל סי' נד ולקט יושר ח"ב עמ' 37 בשם ר"י אופנהיים, והובא בכנה"ג יו"ד רנא הגב"י כג).

רותי חברתי הי"ד - מאת מיכל פרץ

פרטים

קטגוריה: כיבוד הורים

פורסם בחמישי, 20 אוגוסט 2020 21:23

נכתב על ידי Super User

כניסות: 2283

רותי חברתי הי"ד 

מקור ערוץ 7.

רק לפני כמה ימים התכתבנו בהודעות טקסט בפלאפון. בעלה של אביגיל, חברה משותפת מהתיכון, הכין לה מסיבת הפתעה והצליח לאתר את כל חברותיה משכבר ימים. שלחת לי הודעת קצרה, אחרי שהתקשרת ולא עניתי. "מיכלוש", כתבת לי "רק רציתי לדעת אם את באה מחר לערב של אביגיל"..

"אני מעבירה סדנא בערב", סימסתי חזרה, "חוץ מזה, אין לי כל-כך כח לזה..".

"סתם הזדמנות לפגוש חברות מפעם", כתבת. וכששאלתי בסמס השני מה שלומך ואיך חופשת הלידה, ענית, "אני בבית, שמחה".

בתקופה האחרונה היה לי לחץ בעבודה, ואת היית פנויה יותר, ואני נקרעתי, כרגיל, בין הרצון להיות איתך בקשר יותר צפוף, ובין המרוץ המטורף של החיים.

שנה שעברה זה היה הפוך, את חינכת באולפנת "לבונה" בישוב מעלה לבונה, ועבדת מסביב לשעון, ואני חיכיתי לפגוש אותך ולדבר איתך. 

לפחות בדיוק חודש אחרי שהדס התינוקת נולדה, יצאנו ל"קפה-קפה" באריאל, לארוחת בוקר מפנקת.
כמו תמיד, השיחות איתך היו עמוקות, תמיד הגיעו הדמעות של שתינו בשלב זה או אחר של השיחה, לעולם לא הסתפקנו בסתם "מה שלומך ואיך הילדים והבעל", נברנו וחפרנו עמוק לתוך נבכי נשמתנו, לשעה קלה הצלחנו לאוורר החוצה את המקומות הכואבים, כאלו שלא נהוג להוציא לבחוץ, בטח לא בחברה שלנו. 

בשנה וחצי האחרונות, מאז שעברתם לאיתמר, הצגת את עצמך כ"רות", ואני אמרתי לך, "תשכחי מזה, בשבילי את רותי ולא יעזור כלום", ואז, בכל פעם שקראתי לך רותי, בהדגשה מתריסה עם חיוך, נוסף לצליל השם שלך טעם מתוק.

כן, זכיתי. אני מאותם אנשי סגולה, האנשים שמכירים אותך מהעבר הרחוק, שיכולים להרשות לעצמם לאחוז בשם הילדות שלך.

מתי הייתה הפעם הראשונה שבה התחברנו? אני חושבת שזה היה בתחילת כיתה ז' בבית ספר "נעם" בנות, ר"ח המ"ג בשכונת רוממה. אחרי שהמחנכת הממלאת מקום, נדמה לי שקראו לה רונית משהו, החליפה מקומות. היא החליטה לערבב באופן די חכם את הכיתה, והושיבה אותי ליד אחת שלא היה סיכוי שאתחבר אליה עד אותו רגע. את. מהר מאוד התקרבנו, והפכנו לחברות בלב ובנפש. את מצאת בביתי השקט, נטול האחים הקטנים, מפלט רגוע וחסר כל מחויבות, ואני, ילדה למשפחה חד הורית שצמאה בכל ליבה להמולת אחים ואחיות, התחברתי במהרה לאחיך הקטנים, שיחקתי איתם וחלמתי בליבי שכשאגדל, תהיה גם לי משפחה כזו, גדולה וענפה, מלאת רעש בלאגן ושמחה. 

היית מעין אמא קטנה לאחים שלך, הערצתי אותך איך כיבדת את הוריך, שלא כמוני הבת הכמעט יחידה שלעיתים התחצפה לאימה. בהתחלה היית מזדעזעת מחוסר הכבוד שרכשתי לאימי בשעות מריבה ורוגז."היא אמא שלך, את חייבת לתת לה כבוד", חינכת אותי. לא אשכח את המשפט הבוגר הזה שנאמר מפיה של נערה בת שתיים-עשרה. 

למרות שישבנו זו ליד זו בכיתה, לכל אחת הייתה חבורה משלה. איילת, עטרת, תרצה, תמי, רותי נוספת, היו מתחרות איתי על תשומת ליבך. תמיד היית מוקפת חברות שנמשכו לאופי הכריזמטי שלך. שקטה, עמוקה, הומור שחור מתובל מידי פעם, בגרות שנבעה מהמשפחה המדהימה ממנה צמחת. 

שובבות, סקרנות.

בתיכון למדנו בכיתות שונות, ואם זאת המשכנו להיות חברות טובות. בכיתה י"א הברזנו בוקר אחד, באמצע ינואר, מהלימודים, ליום כיף בתל-אביב. מכורבלות במעילים נסענו לחוף הים, קנינו "לאישה" ויחד עם קמצוץ אנשים נוספים שהתענג על יום סגרירי מול הגלים, נהנינו גם אנו להסניף לתוכנו את תל-אביב של חורף. אחר-כך הלכנו ברגל דרך רחוב דיזינגוף לתחנת הרכבת וקשקשנו וצחקנו בלי הפסקה.

כמו כל הבנות בגיל ההתבגרות, דיברנו בלי סוף על בנים, ובאמצע שנת השירות השנייה שלך, בבית הנוער לילדים במצוקה בשכונת בקעה בי-ם, זה הפך להיות עליו. על אודי. הוא היה הבחור השלישי שיצאת איתו, ואני נתקלתי בכם במקרה באמצע המדרחוב באחת מהפגישות הראשונות שלכם.

"איזה חמוד!", נתתי לך את אישורי אחרי אותה פגישה מקרית ברחוב, ומפגישה לפגישה שמעתי בהנאה, שהייתה מהולה בקורטוב של קנאה, על הקשר המתהדק ביניכם. לשבת הכלה שלך, עמוסת חברות נרגשות, הגעתי עם לב שבור מקשר שהסתיים, ובחופה, בכיתי מאושר יחד עם שאר חברותייך הטובות בנות ה21, עדיין צעירות נורא. הצלחת לתפוס נתח רציני של חום בלב של כולנו. 

אחרי שהתחתנת, הקשר התרופף, אני ציפיתי שתמשיכי לתחזק לפחות כמוני את החברות בינינו, לך היה בית להקים, יסודות של קשר זוגי חדש ומרגש לבנות, התמודדות עם בעל שנמצא רוב הזמן בצבא, אני הייתי חסרת טקט, רווקה. הטחתי בפנייך את פגיעותי, ואת נותרת המומה, עשיתי זאת בלי להתכוון מול כמה חברות, ופגעתי בך חזרה. הקשר נותק לתקופה ארוכה, ועל אף שלמדנו במכללות צמודות, נתקלנו זו מול זו באקראי רק כעבור שנתיים. עוד לא היו לך ילדים, אני עוד הייתי רווקה המשוועת למצוא אהבה, ואחרי המפגש האקראי הצונן, קיבלתי ממך מכתב בדואר. בכיתי והתרגשתי וכתבתי לך חזרה, מחול מחול מחול.

כעבור שנה, ואני יושבת שבעה על אבי שנפטר בפתאומיות, הופעת, מתהדרת בבטן של סוף הריון ראשון. כל-כך התרגשתי לראות אותך, וכשהגעת בשנית לנחם, ידעתי שיש לנו עוד סיכוי.

הקשר חזר, לאט לאט, בזהירות, נזהר שלא לדרוך על יבלות, שלא לפתוח פצעים מוגלדים.

שנה וחצי אחרי, ואני נשואה ואם טרייה, עברת בשכונת מגוריי והחלטת להפתיע אותי. התרגשנו, התחבקנו, חלקנו חוויות על הלידה האחרונה של שתינו. אביה שלי, הבכור, ויואב שלך, נולדו בדיוק בהפרש של חודש, ואת צחקת וסיפרת לי שלברית שלו בחוה"מ פסח כיבדתם את האורחים בעוגיות קוקוס ללא חשש קטניות.

"אתם נשארים לגור פה?", התעניינת. גרנו אז בשכונת קריית משה הירושלמית.

"אנחנו עוברים כנראה לכרמי צור", עניתי, ובאותו רגע עיניך אורו. "גם אודי ואני חשבנו על הישוב הזה, אנחנו מחפשים לאן לעבור דירה", גרתם אז במבשרת ציון בגרעין "מרץ".

כעבור חודשיים הפכנו שכנות, ואז, לראשונה, הכירו הבעלים, שהתחברו מיד. אודי, הבעל העדין, הצדיק, עם החיוך הביישני, פני בייבי-פייס, נקשר לבעלי, ואנו הפכנו לחבורת זוגות, אחרי שהצטרפו חברים נוספים לשכונת הקראוונים בכרמי צור. את החלטת להישאר בבית מתוך אידיאל, ולגדל את תמר ויואב הקטנטנים, אולם הרוח הפעלתנית והכוחות האדירים שלך להזיז הרים ולהפוך עולמות, לא נתנו לך מנוח זמן רב. כספרנית בישוב הפכת את הספרייה למקום שוקק חיים, התנדבת לוועדת קהילה, בכל מקום בו היה ניתן להשתלב בעשייה חברתית וקהילתית, את היית שם. בדיבורך הנחרץ, בשאפתנות, ברוח הלוחמת. כנראה התכונות האלו, היו נצרכים למקומות אחרים, ובסוף אותה שנה נפרדנו שתי המשפחות, פרץ ופוגל, בצער רב, כשעזבתם אותנו לישוב נצרים בגוש קטיף. בכל מפגש משפחתי משותף, התפלאנו איך הקשר ההדוק נשמר, על אף המרחק והיומיום. התארחנו אצלכם כמה פעמים, ואתם אצלנו, ואחותך הקטנה, אוריה, שעברה לכרמי צור, הייתה חוליה נוספת שחיברה אותי אליך. מיד אחרי הרצח של יעל ואייל סורק בשכונת "צור שלם" בשנת 2002, הגעתם כל בני משפחתך, האחים, ההורים, הגיסות, לשבת חיזוק בכרמי צור ואנחנו אירחנו אתכם לסעודת שבת בוקר. היית בין החברות היחידות שלי איתה יכולתי לשבת שעות על שיחת נפש של ממש. תמיד עמוק עמוק עד היסוד של מקור הכאב, תמיד עם המון יכולת הקשבה והכלה, מילה טובה, עצה. תמיד ידעתי שאת שם. במשך השנים זכינו לארח אתכם מידי שנה לעל-האש קבוע בסוכות, פסח והחופש הגדול, וכל פעם מחדש התפעלת איך אודי ויששכר חברים למרות המרחק, למרות השונות, ובזמן שאנחנו דנות בענייני הנפש על כוס קפה, והילדים צופים כולם באיזה סרט (ביקשת לילדים סרטים לא מפחידים, בלי אלימות, מזל שהיו באמתחתי "הגן של דודו" על כל סוגיו), היו הבעלים תופסים פינה שקטה בחצר הבית, מעשנים סיגריה להנאתם ושותים קפה בוץ חזק. אותה סיגריה נשמרה לרגעים נדירים של שיחה בין שני הגברים, שהצליחו, בזמן שריח הניקוטין נמהל באוויר הצונן של הערב השומרוני, לפתוח מעט מסגור ליבם.

עצוב לי. עצוב לי שבחודשים האחרונים הייתי עסוקה כל-כך, לא פנויה לחברות, למשפחה המורחבת. יכולנו להיפגש שוב, אולי הייתי מכירה לך את "קפה-קפה" החדש במפגש הבקעה. היית מגיעה בשמחה, נהנית מהתאווררות קלה מאיתמר. כשתי עירוניסטיות-ירושלמיות לשעבר, הגעגועים לעיר הגדולה, למשפחה, לקרבה ולנגישות לכל מה שיש לירושלים להציע, בפרט למי שגדלה בה, היו משותפים לשתינו. את היית נוסעת לא מעט להורייך, מעמיסה בקלילות את הילדים ברכב ויוצאת לנשום אוויר הרים צלול. ואז הדס נולדה, בת שנייה אחרי ארבעה בנים. עוד הספקתי לקנות לה חליפת פליז מ"פוקס", וורודה ומתקתקה. בסוף כל מפגש שלנו התקיים נוהל קבוע בה הייתי מתחקרת אותך על אחיך ואחיותיך. כבת בית לשעבר אצלכם, הייתי מעודכנת כמעט בכל הפרטים. מי גר איפה, כמה ילדים יש לזה, והאם זו מאושרת.

הערב, אחיך הפתיע וריגש אותי, כשבשיחת טלפון אליי, ביקש שאספר לו כמה מילים עליך "אני בדרך להורים", הוא אמר, ואני פרצתי בגל נוסף של בכי חנוק ולא ידעתי מאיפה להתחיל. אני לא טובה בזה.

קשה לי לתת רשימה מפורטת של כל התכונות האוצרות לתוכן את האופי הכל-כך מיוחד שלך. את חברת הילדות האהובה והיקרה שלי, שגם כשאת מטופלת בשישה ילדים, אני עדיין מוצאת שם את כל העבר העשיר המשותף שלנו, של ילדות, ונעורים, ובגרות, וקשיים, וכל האבנים הקטנות שבנו אותך להיות מי שאת. וכל רגע עולה וצף לו זיכרון נוסף, וכל המילים שבעולם לא יצליחו לתאר את קצה קצהו של תחושת הגעגוע החריף, ותחושת ההחמצה מהקשר שאף פעם אף פעם אף פעם לא ימוצה. 

רותי חברתי היקרה, מלאה בכוחות אדירים, נוגעת עמוקות בכל מי שרק זכה אי פעם להכירך ולו במעט, אישה מיוחדת, חברה עם כתף רחבה ותומכת, נוחי על משכבך בשלום.

כיבוד הורים - מתוך הקיצור שולחן ערוך

פרטים

קטגוריה: כיבוד הורים

פורסם בחמישי, 20 אוגוסט 2020 21:22

נכתב על ידי Super User

כניסות: 477

סימן קמג – כיבוד אב ואם - מתוך הקצור שלחן ערוך

קישורים