|
|
ארץ נתנה יבולה/ שיר מאת: אהובה קליין (c)
ארץ נתנה יבולה
בהר בגיא ובשפלה
עציה ירננו ככינורות
בענווה יישאו פירות.
השמים מזמרים ברננה
החמה שוחקת בהנאה
האדמה רווית משקעים
ראשה טומנת בעינוגים.
יושביה לאלוקים מודים
על מלוא הטנא מגדים
כוח תפילתם אינו תש
ארץ זבת חלב ודבש.
הערה: השיר בהשראת הפסוק: "ארץ נתנה יבולה" [תהילים ס"ז,ז]
ב"ה
דבר החסידות – חג השבועות
חלומות חסידיים
פעם כשנכנס החסיד ר' אבא דאקשיצר לאדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] – אמר לו הרבי ללמוד כל 'מאמר' ארבעים פעמים.
והסביר לו:
"כשתלמד כל מאמר ארבעים פעמים, הרי בכל מקום שתהיה – תנצנץ במחשבתך איזו אות מהחסידות, זאת אומרת שתמיד תחשוב חסידות.
והכלל הוא, מה שאדם חושב ביום הוא חולם אחר כך בלילה, זאת אומרת ש'תגדל' בחסידות [כנראה הכוונה שבזמן השינה האדם גדל, וממילא הוא יגדל עם חסידות...]".
ור' אבא סיפר, שבבואו לביתו התחיל לקיים את מצוות הרבי. הוא שכב על מטתו ולא רצה לרדת ממנה כי הרגיש שהוא 'שרוי' בחסידות.
(ע"פ שמועות וסיפורים (להרב רפאל נחמן הכהן, אביו של הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א) ח"ג (הוצ' תש"נ) ע' 183)
~~~
המסר מה'פרעושים'
טעם שנעורים [=ערים] בליל שבועות כל הלילה ועוסקים בתורה, מובא במגן אברהם (סי' תצד בתחילתו) סיפור המדרש (שהש"ר פ"א, יב ב) על מה שקרה בליל מתן תורה בפעם הראשונה:
"ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה", והשינה שלהם היתה כל כך חזקה, עד ש"אפילו פורטענא [=פרעוש] לא עקץ בם". וכאשר "בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים – התחיל מעמיד עליהם בקלאנין [=משמיעי קול]" כמו שנאמר "ויהי קולות וברקים" ו"היה משה מעורר לישראל כמו שנאמר "ויוצא משה את העם לקראת האלקים" והקב"ה מתמיה ושואל "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".
וצריך להבין:
א) הרי ידוע עד כמה נזהרה התורה בכבודן של הבריות, עד שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" (ב"ב קכג, א), ומדוע כל כך נוגע כאן לספר את הנהגתם הבלתי-רצויה של עם ישראל שישנו כולם בזמן שהקב"ה בא לתת להם את התורה?
[ואף שבפשטות ניתן לתרץ, שהדבר נחוץ כדי שנלמד הוראה מכך – להיות ערים בליל חג-השבועות (ועל דרך זה בכלל, במשך כל השנה), אבל הרי בשביל זה לכאורה מספיק כללות הסיפור – שבנ"י ישנו אז, ומדוע חשוב לספר את כל הפרטים – ש"שינה של עצרת עריבה כו'" ושאפילו הפרעושים לא עקצו אותם?]
ב) גם בסיפור עצמו צריך להבין: מדוע עשה הקב"ה נס מיוחד שלא כדרך הטבע, שהפרעושים לא יפריעו להם לישון, בזמן ששינתם העמוקה היתה לכאורה זלזול והיסח הדעת ברגעי השיא שלפני מתן תורה?
ונקודת הביאור בזה:
ידוע* שכאשר שמעו ישראל שלסוף חמישים יום הם עתידים לקבל את התורה – החלו לספור את הימים, מרוב תשוקתם לקבלת התורה (ומכאן נובעת מצוות ספירת העומר), ואם כן כיצד זה באמת נשכבו בנ"י לישון לילה לפני מתן-תורה [במיוחד ע"פ המבואר בקבלה שבכל יום נזדככו בנ"י והמשיכו עוד שער ממ"ט שערי בינה – הרי מובן לאיזו דרגה נעלית הם הגיעו בערב מתן תורה!]?
ואלא מובן, שהליכתם לישון לא היתה חלילה היסח הדעת ממתן תורה, כי אם אדרבה, זו היתה אחת ההכנות שלהם למתן תורה.
וההסבר:
רבינו הזקן אומר (תניא פל"ז) שככל שדביקות הנשמה באלקות כאן למטה תהיה גדולה – לא תוכל להגיע לדביקות הנשמה למעלה (טרם ירידתה לגוף) כי הגוף אינו מסוגל לסבול כזו דביקות.
בשעת השינה, כאשר הנשמה מתערטלת מן הגוף ועולה למעלה (ב"ר פי"ד, ט) ובגוף נשאר "קיסטא דחיותא" בלבד (זהר ח"א פג, א) – מסוגלת הנשמה להשיג השגות גבוהות יותר, כידוע** שהעוסקים בתורה במסירה ונתינה – זוכים בעת השינה לגילוי עניינים בתורה, עד שלפעמים מתיישבים אז הקושיות שהתייגעו עליהם ביום.
ולכן הלכו בנ"י לישון לפני מתן תורה – כי רצו שהנשמה תיפרד מהגוף ותשיג השגות נעלות בעת השינה, שישמשו הכנה הכי מתאימה לגילויים של מתן תורה.
וזהו שאומר המדרש "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה":
לאחר סיום העבודה של ספירת מ"ט הימים, הרי ה'לילה קצרה' – חושך העולם הוא מועט ביותר, כי כבר הושלמה כל העבודה, וממילא ה'שינה של עצרת' היא 'עריבה' ביותר, כיון שמגיעים בשינה זו לגילויים נעלים. ועד כדי כך היתה דרגתם גבוהה שזה פעל גם על בעלי החיים (הפרעושים) שלא יפריעו לשנתם.
ומדוע אם כן לא היה הדבר לרצון לפניו ית'?
כי כמדובר כמה פעמים, התכלית של מתן תורה היא לפעול זיכוך בעולם ולהפוך את הדברים הגשמיים (שבהם נעשים המצוות) לקדושה. לכן העבודה של מתן תורה מתבטאת לא בשינה והיפרדות מן הגוף, כי אם אדרבה בהתעסקות עם הגוף, לחבר את הגשמי עם הרוחני.
ולכן גם בליל שבועות נוהגים שלא לישון – שעניינה התעלות הנשמה מעל הגוף, כי אם להישאר ערים והנשמה עסוק בתורה עם הגוף ודווקא זו ההכנה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות לכל השנה.
שבת שלום וחודש טוב!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד, חג השבועות (עמ' 1024 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 6 ואילך).
______________
*) ראה שבלי הלקט ערוגה השמינית בתחלתה סדר עצרת סי' רלו). ר"ן סוף פסחים.
**) ראה ד"ה בלילה ההוא ת"ש ס"א. "היום יום" ע' ח. שיחת שמחת בית השואבה תשכ"ב. ומובא מהרדב"ז (בספרו מגדל דוד על שה"ש עה"פ דובב שפתי ישנים) שהיה נושא ונותן בהלכה בתוך השינה.
ב"ה
דבר החסידות – חג השבועות
חלומות חסידיים
פעם כשנכנס החסיד ר' אבא דאקשיצר לאדמו"ר מהר"ש [=רבי שמואל, דור רביעי לנשיאי חב"ד] – אמר לו הרבי ללמוד כל 'מאמר' ארבעים פעמים.
והסביר לו:
"כשתלמד כל מאמר ארבעים פעמים, הרי בכל מקום שתהיה – תנצנץ במחשבתך איזו אות מהחסידות, זאת אומרת שתמיד תחשוב חסידות.
והכלל הוא, מה שאדם חושב ביום הוא חולם אחר כך בלילה, זאת אומרת ש'תגדל' בחסידות [כנראה הכוונה שבזמן השינה האדם גדל, וממילא הוא יגדל עם חסידות...]".
ור' אבא סיפר, שבבואו לביתו התחיל לקיים את מצוות הרבי. הוא שכב על מטתו ולא רצה לרדת ממנה כי הרגיש שהוא 'שרוי' בחסידות.
(ע"פ שמועות וסיפורים (להרב רפאל נחמן הכהן, אביו של הגה"ח הרב יואל כהן שליט"א) ח"ג (הוצ' תש"נ) ע' 183)
~~~
המסר מה'פרעושים'
טעם שנעורים [=ערים] בליל שבועות כל הלילה ועוסקים בתורה, מובא במגן אברהם (סי' תצד בתחילתו) סיפור המדרש (שהש"ר פ"א, יב ב) על מה שקרה בליל מתן תורה בפעם הראשונה:
"ישנו להם ישראל כל אותו הלילה, לפי ששינה של עצרת עריבה והלילה קצרה", והשינה שלהם היתה כל כך חזקה, עד ש"אפילו פורטענא [=פרעוש] לא עקץ בם". וכאשר "בא הקדוש ברוך הוא ומצאן ישנים – התחיל מעמיד עליהם בקלאנין [=משמיעי קול]" כמו שנאמר "ויהי קולות וברקים" ו"היה משה מעורר לישראל כמו שנאמר "ויוצא משה את העם לקראת האלקים" והקב"ה מתמיה ושואל "מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה".
וצריך להבין:
א) הרי ידוע עד כמה נזהרה התורה בכבודן של הבריות, עד שאפילו "בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב" (ב"ב קכג, א), ומדוע כל כך נוגע כאן לספר את הנהגתם הבלתי-רצויה של עם ישראל שישנו כולם בזמן שהקב"ה בא לתת להם את התורה?
[ואף שבפשטות ניתן לתרץ, שהדבר נחוץ כדי שנלמד הוראה מכך – להיות ערים בליל חג-השבועות (ועל דרך זה בכלל, במשך כל השנה), אבל הרי בשביל זה לכאורה מספיק כללות הסיפור – שבנ"י ישנו אז, ומדוע חשוב לספר את כל הפרטים – ש"שינה של עצרת עריבה כו'" ושאפילו הפרעושים לא עקצו אותם?]
ב) גם בסיפור עצמו צריך להבין: מדוע עשה הקב"ה נס מיוחד שלא כדרך הטבע, שהפרעושים לא יפריעו להם לישון, בזמן ששינתם העמוקה היתה לכאורה זלזול והיסח הדעת ברגעי השיא שלפני מתן תורה?
ונקודת הביאור בזה:
ידוע* שכאשר שמעו ישראל שלסוף חמישים יום הם עתידים לקבל את התורה – החלו לספור את הימים, מרוב תשוקתם לקבלת התורה (ומכאן נובעת מצוות ספירת העומר), ואם כן כיצד זה באמת נשכבו בנ"י לישון לילה לפני מתן-תורה [במיוחד ע"פ המבואר בקבלה שבכל יום נזדככו בנ"י והמשיכו עוד שער ממ"ט שערי בינה – הרי מובן לאיזו דרגה נעלית הם הגיעו בערב מתן תורה!]?
ואלא מובן, שהליכתם לישון לא היתה חלילה היסח הדעת ממתן תורה, כי אם אדרבה, זו היתה אחת ההכנות שלהם למתן תורה.
וההסבר:
רבינו הזקן אומר (תניא פל"ז) שככל שדביקות הנשמה באלקות כאן למטה תהיה גדולה – לא תוכל להגיע לדביקות הנשמה למעלה (טרם ירידתה לגוף) כי הגוף אינו מסוגל לסבול כזו דביקות.
בשעת השינה, כאשר הנשמה מתערטלת מן הגוף ועולה למעלה (ב"ר פי"ד, ט) ובגוף נשאר "קיסטא דחיותא" בלבד (זהר ח"א פג, א) – מסוגלת הנשמה להשיג השגות גבוהות יותר, כידוע** שהעוסקים בתורה במסירה ונתינה – זוכים בעת השינה לגילוי עניינים בתורה, עד שלפעמים מתיישבים אז הקושיות שהתייגעו עליהם ביום.
ולכן הלכו בנ"י לישון לפני מתן תורה – כי רצו שהנשמה תיפרד מהגוף ותשיג השגות נעלות בעת השינה, שישמשו הכנה הכי מתאימה לגילויים של מתן תורה.
וזהו שאומר המדרש "שינה של עצרת עריבה והלילה קצרה":
לאחר סיום העבודה של ספירת מ"ט הימים, הרי ה'לילה קצרה' – חושך העולם הוא מועט ביותר, כי כבר הושלמה כל העבודה, וממילא ה'שינה של עצרת' היא 'עריבה' ביותר, כיון שמגיעים בשינה זו לגילויים נעלים. ועד כדי כך היתה דרגתם גבוהה שזה פעל גם על בעלי החיים (הפרעושים) שלא יפריעו לשנתם.
ומדוע אם כן לא היה הדבר לרצון לפניו ית'?
כי כמדובר כמה פעמים, התכלית של מתן תורה היא לפעול זיכוך בעולם ולהפוך את הדברים הגשמיים (שבהם נעשים המצוות) לקדושה. לכן העבודה של מתן תורה מתבטאת לא בשינה והיפרדות מן הגוף, כי אם אדרבה בהתעסקות עם הגוף, לחבר את הגשמי עם הרוחני.
ולכן גם בליל שבועות נוהגים שלא לישון – שעניינה התעלות הנשמה מעל הגוף, כי אם להישאר ערים והנשמה עסוק בתורה עם הגוף ודווקא זו ההכנה לקבלת התורה בשמחה ובפנימיות לכל השנה.
שבת שלום וחודש טוב!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק ד, חג השבועות (עמ' 1024 ואילך, ובמתורגם ללה"ק עמ' 6 ואילך).
______________
*) ראה שבלי הלקט ערוגה השמינית בתחלתה סדר עצרת סי' רלו). ר"ן סוף פסחים.
**) ראה ד"ה בלילה ההוא ת"ש ס"א. "היום יום" ע' ח. שיחת שמחת בית השואבה תשכ"ב. ומובא מהרדב"ז (בספרו מגדל דוד על שה"ש עה"פ דובב שפתי ישנים) שהיה נושא ונותן בהלכה בתוך השינה.
ב"ה
דבר החסידות – חג השבועות
החידוש דמתן תורה
במסכת פסחים (סח, ב) מסופר שרב יוסף ביקש בחג-השבועות שיכינו לו "עגלא תילתא" [=עגל משובח], כי "אי לאו האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא", כלומר, לולא ניתנה התורה הייתי סתם עוד יוסף מהשוק. ובלשון רש"י: "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי".
וצריך להבין: אם רב יוסף בא לשבח את מעלת לימוד התורה, שבזה הוא שונה מכל בני השוק, אז למה זה דווקא 'האי יומא' –יום מתן תורה, הרי גם לפני מ"ת למדו בני ישראל תורה, כמאמר רז"ל (יומא כח, ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם; היו במצרים ישיבה עמהם . . אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו'"!
אלא: אחד החידושים של מתן-תורה הוא, שהתורה והמצוות שלפני מ"ת היו בגדר של "אינו מצווה ועושה" ואחרי מ"ת מצווים ועומדים אנו. וכתוצאה מכך יש עוד הבדל: שלפני מ"ת היה קיום המצווה רק מצד ה'גברא' – שהן פעלו על האדם העושה אבל לא על החפץ*. משא"כ אחרי מ"ת יש חלות של מצוה על ה'חפצא', כי רק ציווי הבורא פועל שינוי בחפץ הגשמי - שיהיה חפצא של קדושה.
[על-פי-זה גם מובן, שכאשר אברהם אבינו רצה להשביע את אליעזר, אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי" כדי להשביעו בנקיטת חפץ של מצוה (שבועות לח, ב), ולכאורה הרי זה היפך הצניעות, וכיון שא"א קיים את כל התורה היו לו כמה חפצי מצוה שיכל להשביע בהם את אליעזר?
וההסברה כנ"ל, כיון שקיום המצוות של אברהם לא היה מצד ציווי הבורא – לא היה בהם כח לשנות את החפץ לקדושה, חוץ ממצוות מילה שעליה נצטווה הרי היא נהיתה חפצא של מצוה**]
וכמו שהוא לעניין קיום המצוות כך הוא לגבי לימוד התורה – שגם לפני מ"ת היו בנ"י תלמידי-חכמים אבל זה רק היה בגדר של 'מעשה נברא' שהתורה נקלטה במוחם אבל לא פעלה שינוי עצמיבנפשם שזה נעשה רק ע"י ציווי הבורא.
וזהו מה שאמר רב יוסף "אי לאו האי יומא דקא גרים" – "שלמדתי תורה ונתרוממתי", כי אילמלא ניתנה תורה גם הייתי לומד תורה, אבל היא לא היתה מרוממת אותי מעל אנשי השוק, כי לא היתה לה אפשרות לפעול על העולם ולשנות את מהות האדם.
וזה החידוש של מתן תורה – "אתה בחרתנו מכל העמים . .ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך . . ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת"!
שבת שלום וחג שמח, ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ג (עמ' 211 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 225 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רמ-רמא.
______________
*) לדוגמא: עבודת ה'מקלות' של יעקב אבינו שהם היו במקום הנחת תפילין שלנו (זהר ח"א קסב, א) הרי המקלות נשארו מקלות, ללא כל קדושה (ראה תורה-אור לאדמו"ר הזקן פ' ויצא כג, ג) – ראה לקו"ש ח"ג פ' לך עמ' 758.
**) ואעפ"כ כותב הרמב"ם (פיה"מ ספ"ז דחולין) "אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציווה אותנו ע"י משה רבינו שנימול", אף שציווי הקב"ה לאברהם היתה "אתה וזרעך אחריך לדורותם" – כי שלמות העניין של קדושת חפצא (גם במצוות מילה) היא דווקא אחרי מ"ת, ואחד הטעמים י"ל – שאינו דומה ציווי בנבואה לאברהם, של מצוה פרטית לאיש פרטי, לציוויים של הקב"ה במ"ת ע"י משה רבינו, כשניתנו כל תרי"ג מצוות לכל ישראל.
ב"ה
דבר החסידות – חג השבועות
לעילוי נשמת זקני היקר ספרא וסייפא, מנקיי הדעת שבירושלים, הרה"ח ר' פינחס נחום ב"ר יוסף לייב המבורגר ז"ל – במלאת שנה לפטירתו, ה' סיון, ערב חגה"ש, ה'תש"פ. ומ"כ בהר הזיתים עיה"ק ירושלים תובב"א. ת.נ.צ.ב.ה.
"קבלת התורה" כיצד?
סיפר לנו הרב משה ארנשטיין, ראש ישיבת תומכי תמימים נתניה:
בשנת תשמ"ט זכינו לשהות בחצרות קדשו של הרבי.
עבודתו של הרבי בימי ערב חג השבועות היתה עמוסה ביותר. אח"כ הגיעו שני ימי החג, בהם הרבי היה ער בלילות (כמנהג נשיאי חב"ד) וגם אמר שיחה ביום א' של היו"ט אחה"צ. וביום השני, שחל בשבת, התוועד הרבי פעמיים הן אחה"צ והן בערב. עשינו חשבון שהרבי כמעט ולא הספיק לנוח במשך ארבעה ימים רצופים.
אחרי סיום ההתוועדות, במוצאי החג, עמד הרבי וחילק 'כוס של ברכה' עד אחרי 2 לפנות בוקר. ואז יצא מביהכנ"ס תוך כדי עידוד השירה.
אני וחברי יצאנו גם כן. ותוך כדי שאנחנו עוברים לכיוון הרחוב על יד חדרו של הרבי – הבחנו שהוילון מוסט הצידה, ואז ראינו (דרך החלון) את הרבי נשען על הסטענדר בחדרו הק', לפניו ספר גדול ממדים (כמדומני שולחן ערוך גדול) ושקוע בו בעיון.
והגע עצמך, אחרי ימים ושעות רצופות של התוועדות וקבלת קהל – הרבי לא התיישב לרגע אחד לפוש קמעא מעמל היום, וטרם הספקנו להגיע מביהכנ"ס עד לרחוב הספיק כבר הרבי לחזור לספריו האהובים...
(שמעתי מפיו בהתוועדות 'זום' לשלוחים של ערב שבועות שנה שעברה. רשום ע"פ זכרוני)
~~~
שלשה שמות החג
לחג השבועות ישנם שלשה שמות במסורת ישראל:
א) זמן מתן תורתנו (נוסח התפלה והקידוש).
ב) חג השבועות (פ' ראה טז, י).
ג) יום הביכורים (פינחס כח, כו).
וההבדל ביניהם:
א) זמן מתן תורתנו – היה כבר בשנה הראשונה ליציאת מצרים, שאז ניתנה התורה.
ב) חג השבועות – שהוא על שם ספירת שבעה שבועות – היה רק בשנה השנית ליצי"מ, כי בשנה הראשונה היה מ"ת, לא בסיום שבעה שבועות, אלא ביום נ"א לעומר (שהרי יצאו ממצרים ביום חמישי בשבוע ומ"ת היה בשבת – ראה שו"ע אדמו"ר הזקן ריש סי' תצד).
ג) ויום הביכורים – התחיל רק בכניסתם לארץ, לסוף ארבעים שנה, שאז נתחייבו בביכורים (קידושין לז, ב).
וביאור שלושת דרגות אלה בעבודת ה':
א) ההקדמה הראשונה הנצרכת לעבודת ה' היא החסד חינם של הקב"ה, שנותן לנו אפשרות לעבוד אותו (כי הלוא אין ערוך נברא לבורא) ונקרא בשם "אתערותא דלעילא", שהקב"ה מעורר את היהודי לעבוד אותו.
ב) אחר כך מגיעה עבודת האדם בשתי דרגות: אחת היא יושבי אהל, שלהם קל יותר לעבוד את ה' [וכידוע שלכן לא רצו המרגלים להיכנס לארץ, כי העדיפו להישאר בדרגה של "יושב אהל" וחששו מעבודת האדמה שהיא "ארץ אוכלת יושביה"].
ג) והשניה היא בעלי עסק, שהם עובדים את ה' באופן של "כי שרית עם אלקים ועם אנשים ותוכל", שצריכים להתמודד עם ענייני העולם ולהתגבר עליהם [ובאמת לכל יהודי יש בד"כ את שני השלבים האלה, מן הקל אל הכבד: בתקופה הראשונה של חייו (בבחרותו) הוא יושב אהל, ואח"כ צריך לצאת לעולם – בעל עסק].
וזהו הרמז בשלשת השמות של חג השבועות:
א) תחילה היה "מתן תורה", הרומז שהקב"ה נתן לנו מתנה שנוכל לעבוד אותו, כידוע שבמתן תורה היה ביטול הגזירה*, ומכאן ואילך "תחתונים יעלו לעליונים". וזה היה כבר בשנה הראשונה של יציאת מצרים, עוד לפני ה'עבודה' של בנ"י (כנ"ל שהתורה לא ניתנה לסוף "שבעה שבועות"), כי הכל בחסד חינם.
ב) אחר כך היה "חג השבועות" – שעניינה "אתערותא דלתתא" עבודתם של בני ישראל בבירור המדות למשך שבעה שבועות, אבל כל זה היה במדבר, כאשר בנ"י היו בדרגא של "יושבי אהל" – המדרגה הקלה יותר בעבודת ה'.
ג) אחר כך הגיע "יום הביכורים" – כאשר בני ישראל נכנסו לארץ ישראל [ישראל בגי' ע"ש "כי שרית עם אלקים" – אלקים בגי' הטבע] שעסקו בעבודת האדמה ועניינים גשמיים – אז הגיעו למדרגה עליונה יותר, להפוך את הגשמיות (את הפירות המובחרים ביותר, כידוע ש"אין מביאים מפירות שבעמקים כו'" – בכורים פ"א מ"ג) ולהביאם ביכורים לה'.
שבת שלום וחג שמח!
ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
מבוסס על: חלק האחרון מרשימת פסח תש"א, ניצא. רשימות חוברת לח בסופה (נד' בס' רשימות ח"ב עמ' 15 ואילך, וכן ב"אוצר רשימות" עמ' רלה ואילך). העיבוד בסיוע "פנינים עה"ת והמועדים", היכל מנחם תשס"ה, עמ' רלז-ט.
______________
*) שמו"ר פי"ב ג: "משל למה"ד למלך שגזר ואמר בני רומי לא ירדו לסוריא ובני סוריא לא יעלו לרומי, כך כשברא הקב"ה את העולם גזר ואמר השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. כשביקש ליתן התורה בטל גזירה ראשונה ואמר התחתונים יעלו לעליונים והעליונים ירדו לתחתונים", ומוסיף "ואני המתחיל", היינו שהיה זה מצד למעלה.
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש | ועוד
כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת
כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.
טלפון: 0506-737410
מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תוכלו לראות תמונות מהפעילות בסניף ע"י הקשה בגוגל 'צעירי חב"ד מרום כנען'.
ב"ה
דבר החסידות – חג השבועות (תשע"ו)
החידוש דמתן תורה
במסכת פסחים (סח, ב) מסופר שרב יוסף ביקש בחג-השבועות שיכינו לו "עגלא תילתא" [=עגל משובח], כי "אי לאו האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא", כלומר, לולא ניתנה התורה הייתי סתם עוד יוסף מהשוק. ובלשון רש"י: "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי".
וצריך להבין: אם רב יוסף בא לשבח את מעלת לימוד התורה, שבזה הוא שונה מכל בני השוק, אז למה זה דווקא 'האי יומא' – יום מתן תורה, הרי גם לפני מ"ת למדו בני ישראל תורה, כמאמר רז"ל (יומא כח, ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם; היו במצרים ישיבה עמהם . . אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו'"!
אלא: אחד החידושים של מתן-תורה הוא, שהתורה והמצוות שלפני מ"ת היו בגדר של "אינו מצווה ועושה" ואחרי מ"ת מצווים ועומדים אנו. וכתוצאה מכך יש עוד הבדל: שלפני מ"ת היה קיום המצווה רק מצד ה'גברא' – שהן פעלו על האדם העושה אבל לא על החפץ*. משא"כ אחרי מ"ת יש חלות של מצוה על ה'חפצא', כי רק ציווי הבורא פועל שינוי בחפץ הגשמי - שיהיה חפצא של קדושה.
[על-פי-זה גם מובן, שכאשר אברהם אבינו רצה להשביע את אליעזר, אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי" כדי להשביעו בנקיטת חפץ של מצוה (שבועות לח, ב), ולכאורה הרי זה היפך הצניעות, וכיון שא"א קיים את כל התורה היו לו כמה חפצי מצוה שיכל להשביע בהם את אליעזר?
וההסברה כנ"ל, כיון שקיום המצוות של אברהם לא היה מצד ציווי הבורא – לא היה בהם כח לשנות את החפץלקדושה, חוץ ממצוות מילה שעליה נצטווה הרי היא נהיתה חפצא של מצוה**]
וכמו שהוא לעניין קיום המצוות כך הוא לגבי לימוד התורה – שגם לפני מ"ת היו בנ"י תלמידי-חכמים אבל זה רק היה בגדר של 'מעשה נברא' שהתורה נקלטה במוחם אבל לא פעלה שינוי עצמי בנפשם שזה נעשה רק ע"י ציווי הבורא.
וזהו מה שאמר רב יוסף "אי לאו האי יומא דקא גרים" – "שלמדתי תורה ונתרוממתי", כי אילמלא ניתנה תורה גם הייתי לומד תורה, אבל היא לא היתה מרוממת אותי מעל אנשי השוק, כי לא היתה לה אפשרות לפעול על העולם ולשנות את מהות האדם.
וזה החידוש של מתן תורה – "אתה בחרתנו מכל העמים . . ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך . . ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת"!
שבת שלום וחג שמח, ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ג (עמ' 211 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 225 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רמ-רמא.
______________
*) לדוגמא: עבודת ה'מקלות' של יעקב אבינו שהם היו במקום הנחת תפילין שלנו (זהר ח"א קסב, א) הרי המקלות נשארו מקלות, ללא כל קדושה (ראה תורה-אור לאדמו"ר הזקן פ' ויצא כג, ג) – ראה לקו"ש ח"ג פ' לך עמ' 758.
**) ואעפ"כ כותב הרמב"ם (פיה"מ ספ"ז דחולין) "אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציווה אותנו ע"י משה רבינו שנימול", אף שציווי הקב"ה לאברהם היתה "אתה וזרעך אחריך לדורותם" – כי שלמות העניין של קדושת חפצא (גם במצוות מילה) היא דווקא אחרי מ"ת, ואחד הטעמים י"ל – שאינו דומה ציווי בנבואה לאברהם, של מצוה פרטית לאיש פרטי, לציוויים של הקב"ה במ"ת ע"י משה רבינו, כשניתנו כל תרי"ג מצוות לכל ישראל.
ב"ה
דבר החסידות – חג השבועות (תשע"ו)
החידוש דמתן תורה
במסכת פסחים (סח, ב) מסופר שרב יוסף ביקש בחג-השבועות שיכינו לו "עגלא תילתא" [=עגל משובח], כי "אי לאו האי יומא דקא גרים – כמה יוסף איכא בשוקא", כלומר, לולא ניתנה התורה הייתי סתם עוד יוסף מהשוק. ובלשון רש"י: "אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי".
וצריך להבין: אם רב יוסף בא לשבח את מעלת לימוד התורה, שבזה הוא שונה מכל בני השוק, אז למה זה דווקא 'האי יומא' – יום מתן תורה, הרי גם לפני מ"ת למדו בני ישראל תורה, כמאמר רז"ל (יומא כח, ב) "מימיהן של אבותינו לא פרשה ישיבה מהם; היו במצרים ישיבה עמהם . . אברהם אבינו זקן ויושב בישיבה היה וכו'"!
אלא: אחד החידושים של מתן-תורה הוא, שהתורה והמצוות שלפני מ"ת היו בגדר של "אינו מצווה ועושה" ואחרי מ"ת מצווים ועומדים אנו. וכתוצאה מכך יש עוד הבדל: שלפני מ"ת היה קיום המצווה רק מצד ה'גברא' – שהן פעלו על האדם העושה אבל לא על החפץ*. משא"כ אחרי מ"ת יש חלות של מצוה על ה'חפצא', כי רק ציווי הבורא פועל שינוי בחפץ הגשמי - שיהיה חפצא של קדושה.
[על-פי-זה גם מובן, שכאשר אברהם אבינו רצה להשביע את אליעזר, אמר לו "שים נא ידך תחת ירכי" כדי להשביעו בנקיטת חפץ של מצוה (שבועות לח, ב), ולכאורה הרי זה היפך הצניעות, וכיון שא"א קיים את כל התורה היו לו כמה חפצי מצוה שיכל להשביע בהם את אליעזר?
וההסברה כנ"ל, כיון שקיום המצוות של אברהם לא היה מצד ציווי הבורא – לא היה בהם כח לשנות את החפץלקדושה, חוץ ממצוות מילה שעליה נצטווה הרי היא נהיתה חפצא של מצוה**]
וכמו שהוא לעניין קיום המצוות כך הוא לגבי לימוד התורה – שגם לפני מ"ת היו בנ"י תלמידי-חכמים אבל זה רק היה בגדר של 'מעשה נברא' שהתורה נקלטה במוחם אבל לא פעלה שינוי עצמי בנפשם שזה נעשה רק ע"י ציווי הבורא.
וזהו מה שאמר רב יוסף "אי לאו האי יומא דקא גרים" – "שלמדתי תורה ונתרוממתי", כי אילמלא ניתנה תורה גם הייתי לומד תורה, אבל היא לא היתה מרוממת אותי מעל אנשי השוק, כי לא היתה לה אפשרות לפעול על העולם ולשנות את מהות האדם.
וזה החידוש של מתן תורה – "אתה בחרתנו מכל העמים . . ורוממתנו מכל הלשונות וקדשתנו במצוותיך . . ושמך הגדול והקדוש עלינו קראת"!
שבת שלום וחג שמח, ובלשון הרב: קבלת התורה בשמחה ובפנימיות!
מבוסס על: לקוטי שיחות חלק טז, יתרו שיחה ג (עמ' 211 ואילך. ובמתורגם ללה"ק עמ' 225 ואילך). הרעיון לעיבוד מספר "פנינים עה"ת והמועדים" (היכל מנחם תשס"ה) עמ' רמ-רמא.
______________
*) לדוגמא: עבודת ה'מקלות' של יעקב אבינו שהם היו במקום הנחת תפילין שלנו (זהר ח"א קסב, א) הרי המקלות נשארו מקלות, ללא כל קדושה (ראה תורה-אור לאדמו"ר הזקן פ' ויצא כג, ג) – ראה לקו"ש ח"ג פ' לך עמ' 758.
**) ואעפ"כ כותב הרמב"ם (פיה"מ ספ"ז דחולין) "אין אנו מלין מפני שאברהם אבינו ע"ה מל עצמו ואנשי ביתו אלא מפני שהקב"ה ציווה אותנו ע"י משה רבינו שנימול", אף שציווי הקב"ה לאברהם היתה "אתה וזרעך אחריך לדורותם" – כי שלמות העניין של קדושת חפצא (גם במצוות מילה) היא דווקא אחרי מ"ת, ואחד הטעמים י"ל – שאינו דומה ציווי בנבואה לאברהם, של מצוה פרטית לאיש פרטי, לציוויים של הקב"ה במ"ת ע"י משה רבינו, כשניתנו כל תרי"ג מצוות לכל ישראל.
דבר החסידות – חג השבועות (עיוני)
איך יכלו לשחוט ביום מתן תורה?
בטעם אכילת מאכלי חלב בחג השבועות הובא במשנ"ב (סו"ס תצד) בשם גדול אחד, שביום מ"ת חזרו לביתם וראו שמאכלי בשר דורשים הכנה רבה; לשחוט בסכין בדוקה ולנקר ולמלוח כאשר נצטוו עתה וכן כליהם נאסרו, ועל כן אכלו מאכלי חלב לפי שעה.
ויש לתמוה, דהא לכו"ע בשבת ניתנה תורה (שבת פו, ב) וא"כ מצד השבת היו אסורים לשחוט ולבשל, ומאי איריא מצד הטורח?
והנה בלקוטי שיחות (ח"ח עמ' 57) מחדש בזה חידוש עצום, די"ל שבשבת ההיא שבו ניתנה תורה עדיין לא חל עלי' קדושת שבת, ונקודת הביאור בזה: כי הלוא התורה ניתנה "בהיות הבוקר" ואז נצטוו על השבת, א"כ נמצא שהשבת ההיא לא נתקדשה בכניסתה, דאע"ג דקיי"ל דגר שנתגייר באמצע השבת חלו עליו איסורי שבת (ירוש' עירובין פ"ד ה"ה) ה"ז דוקא שכבר נכנסה שבת בביה"ש וחלה עלי' קדושת שבת רק שהוא הי' פטור אז, משא"כ כשהשבת נתחדשה בבוקר ואין מציאות של "יום שביעי" שלם לא תיתכן חלות קדושת שבת על חצי יום.
ואף ששבת כבר ניתנה במרה (כמה שבועות לפנ"ז) – הרי ידוע הכלל "ניתנה תורה ונתחדשה הלכה" וכמו שמאריך הרמב"ם (פיה"מ חולין ספ"ז) שכל מה שאנו עושין היום הוא רק מחמת הציווילמשה בסיני, ונמצא שברגע שניתנה תורה נתבטלה השבת דמרה, אבל לכלל שבת דמ"ת עדיין לא בא (כנ"ל), וא"כ שפיר היו מותרין לשחוט ולבשל. ואלא מחוורתא כדברי המ"ב (שכתב ע"ז שהוא "טעם נכון") שהי' כרוך בטירחא והכנה רבה.
גוט יו"ט! קבלת התורה בשמחה ובפנימיות.
ב"ה
דבר החסידות – ימי התשלומין לחג השבועות
יומני שבתות ימי התשלומין
:
הפעם, לרגל השבת שלאחר מתן תורה, אשתף את הקוראים – בקצרה – בזכרונות אישיות שלי משתי שבתות של "ימי התשלומין" (האחרונות שהרבי התוועד בהן) שזכיתי לחוות בצילא דמהימנותא כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו:
ש"פ נשא, ט' סיון שנת תש"נ, היתה אחת השבתות הראשונות שזכיתי לבקר בהן אצל הרבי. לאחר שהתארחתי בחג השבועות בבית הרב ברוך ושרה שיחיו וילהלם בקראון-הייטס – שיכנע אותי ידידי התמים [הרב] לוי יצחק שי' וילהלם (מלונדון), להישאר כבר לש"ק. לאחר זמן נודע לי, שהוא אף השכים בשבת לפנות בוקר לתפוס עבורי מקום להתוועדות, כך שזכיתי למקום טוב יחסית.
היתה זו התוועדות מיוחדת במינה, במהלכה הסביר הרבי ששבת זו, שאחרי מ"ת היא ענין של "שמחת תורה". בהמשך נעמד הרבי מלא קומתו ועודד את השירה בשמחה רבה ועצומה. עד כדי כך פעלו הדברים, שלאחר צאת הרבי מביהכנ"ס פצחו כולם בשירה וריקודים וחלק מהחסידים אף ערכו מעין "הקפות" בקידמת ביהכנ"ס, ובידם כרך ה"לקוטי שיחות" החדש (חלק כט) שיצא אז לאור.
~
בשנה שלאחרי זה, שבת פ' נשא (באה"ק בהעלותך), י"ב סיון תנש"א, ירד הרבי תחילה להתוועדות הרגילה בשעה 13:30 בסיומה התפלל מנחה עם הציבור ועלה לחדרו.
לערך בשעה 8 בערב, כחצי שעה לפני השקיעה, נכנס הרבי פתאום לבית הכנסת ובידו ספל מלא מים וצעד כך עד למזרח. שם נטל ידיו לסעודה וערך התוועדות מיוחדת כהמשך לחג השבועות (במקום נכחו כמאה איש בלבד, זכיתי להיות ביניהם). הרבי עלה לבימת התפילה, ישב על כסאו מול הקהל. בתחילה ציוה לנגן 'בני היכלא' אח"כ פתח בשיחת קודש על מעלת היום [להלן יפורט חלק קטן מהשיחה]. ואז ציוה לנגן את סדר-הניגונים של רבותינו נשיאינו כמו ביו"ט, והמשיך בשיחות קודש על מעלת היום ("פרשת נשא בשנת תנשא") ובפרט שמסוגל לגאולה ו"תורה חדשה" דימות המשיח. לסיום ברך על הכוס, התפללו מעריב, ערך הבדלה, וחילק "כוס-של-ברכה" לכל אחד ואחד עד חצות הלילה לערך.
אירוע זה בולט בין ה"גילויים" שהרבי העניק לחסידים בשנה האחרונה שלפני כ"ז אדר ראשון תשנ"ב, ותיאורו מופיע באריכות ביומני התקופה.
(זכיתי לראות כל אלה בחסדי ה' עלי, בהיותי נער צעיר של 'ישיבה קטנה')
~~~
שבת 'השלמה' למתן תורה
השבת הקרובה, חלה ביום י"ב סיון שהוא סיום "ימי התשלומין" דחג השבועות.
ידוע הנאמר בקבלה שבשבת היא "עליית העולמות", ומבואר בחסידות (לקו"ת בהר מא, א) שבשבת עולים כל התפילות והתורה והמעשים-טובים של ימות החול. ולכן נאמר עליה "ויכולו" (בראשית ב, א) כי בשבת נשלמת כל העבודה של ששת הימים שלפניה (אור התורה עה"פ).
ומכך מובנת המעלה מיוחדת בקביעות שבת זו, שלא זו בלבד שהיא השבת הראשונה שלאחר זמן מתן תורתנו (ביום ראשון בשבוע), דהיינו שיש בה את השלמות ("ויכולו") של מתן תורה, אלא שהיא גם כוללת את כל ימי התשלומין של מ"ת.
וזה מודגש בכך, שהשבת מתחילים מחדש את "פרקי אבות"*, שתחילתה: "משה קיבל תורה מסיני", מכיוון שבשבת זו – הכוללת את זמן מ"ת – מתחדש שוב העניין דמתן תורה כמו בפעם הראשונה.
וכשם שבראש השנה נפעלת התחדשות הבריאה, וממנה נפעלת ההתחדשות הפרטית לכל השנה כולה – "המחדש בטובו בכל יום" – כך משבת זו נפעלת ההתחדשות בתורה לכל ימות השנה – ש"בכל יום יהיו בעיניך חדשים" (רש"י תבוא כו, טז).
וההוראה מכך לכל אחד ואחד, בסיום ימי התשלומין של מתן תורה:
א) שלימוד התורה יהיה מתוך חיות ותענוג, כדברי הספרי (הובא ברש"י ואתחנן ו, ו. שו"ע אדה"ז או"ח סי' סא ס"ב) "לא יהיה בעיניך כדיוטגמא ישנה כו' אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה", כי הכח לחיות ותענוג בתורה במשך כל השנה היא מהתחדשות החיות והתענוג בזמן מתן תורתנו.
ב) התחדשות והוספה בלימוד התורה, עד שמחדש חידושים בתורה! הן בנוגע לעצמו, והן בנוגע לזולתו – "והעמידו תלמידים הרבה". כולל ובמיוחד התחדשות והוספה בפנימיות התורה שהתגלתה בתורת החסידות שהיא "טעימה" מתורתו של משיח, "תורה חדשה מאתי תצא".
ג) כדאי ונכון שכל אחד יקבל על עצמו, שבנוסף על אמירת פרקי אבות בכל שבת משבתות הקיץ, יוסיף וילמד בעיון משנה אחת (לכל הפחות) עם הפירושים של מפרשי המשנה, כל חד לפום שיעורא דיליה.
ויהי רצון, שמהדיבור וקבלת החלטה טובה בהנ"ל – נבוא תיכף ומיד להתגלות ד"תורה חדשה מאתי תצא" בגאולה האמיתית והשלמה ע"י משיח צדקנו.
שבת שלום!
מבוסס על: שיחות ש"פ נשא, י"ב סיון ה'תנש"א (התוועדות א' וב') סעיף א-ב וסעיף יד-טו (נד' בתו"מ התוועדויות תנש"א ח"ג עמ' 309 ואילך. עיי"ש בארוכה ותמצא טוב.
______________
*) כמ"ש רבינו הזקן בסידורו ש"יש נוהגין כך כל שבתות הקיץ" – וכן הוא מנהג חב"ד. כמודגש מרבותינו נשיאינו שכמה וכמה מאמרי דא"ח בשבתות הקיץ מתחילים במאמר המשנה בפרקי אבות שלומדים באותו שבת.
--
צעירי חב"ד – סניף מרום כנען
בהנהלת הרב חיים ודבורה זילבר
שיעורים לנשים | מדרשיית נוער | מועדון לילדים | שיעור לעולים | ביקורי בית | מסיבות בחגים | דוכן תפילין ונרות שבת | התוועדויות | סדנאות מגוונות | תהילים לבנות | בדיקת תפילין ומזוזות | מכתבי יום הולדת | קייטנת גן ישראל | שיעור רמב"ם | הפצת חומר לשבת וחגים | מסיבות ראש חודש | ועוד
כתובת: רח' ביאליק 199/3, הר כנען, צפת
כתובת המקלט: רח' זמיר פינת אלכסנדר פצ'רסקי (ע"י המתקנים) איביקור, צפת.
טלפון: 0506-737410
מייל: This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.
תוכלו לראות תמונות מהפעילות בס
הרב שמואל ברוך גנוט
האם בחג מתן תורה אנו לא מברכים את ברכות התורה?
האם יתכן שדוקא בחג מתן תורה, אנו לומדים ללא ברכות התורה, לפי דעות מרכזיות שנפסקו להלכה ? ואם כן, כיצד נוכל לפתור את החסרון החמוּר הלזה ?
כתב השו"ע (מז, יב): "אף אם למד בלילה, הלילה הולך אחר היום שעבר ואינו צריך לחזור ולברך כל זמן שלא ישן". וכתב המשנ"ב: "ואם היה ניעור כל הלילה, י"א שא"צ לברך בבוקר וי"א שצריך לברך, כי קבעו חכמים ברכה זו בכל יום דומיא דשאר ברכות השחר, וספק ברכות להקל. אך אם אפשר לו יראה לשמוע ברכה"ת מאחר ויאמר לו שיכוין להוציאו בברכות, והוא יכוין לצאת ויענה אמן, ויאמר אח"כ איזה פסוקים, כדי שיהא נחשב לו במקום לימוד, או יכוין לצאת בברכת אהבה רבה וילמד תיכף מעט אחר שיסיים תפלתו. ואם ישן ביום שינת קבע על מטתו ובלילה שלאחריו היה ניעור כל הלילה, פסק הגאון רע"א שבזה לכו"ע צריך לברך בבוקר ברכה"ת, ואין ברכת אהבת עולם של ערבית פוטרת, אם לא למד מיד אחר התפלה", עכ"ד.
ובשו"ע שם סי"א כתב: "שינת קבע ביום, על מטתו, הוי הפסק. וי"א דלא הוי הפסק, וכן נהגו". וכתב המשנ"ב: "ובלחם חמודות כתב: ולי נראה שהמברך תבוא עליו ברכה, וכן נהג מורי מהר"י לברך. וכן הסכים הפר"ח וא"ר בשם הרבה ראשונים ואחרונים, וכ"כ הגר"א, וכן העתיק החיי אדם להלכה. [ואף דבפמ"ג משמע שנוכל לסמוך על המנהג הזה שלא לברך, עכ"פ נראה פשוט בהסומך על כל הפוסקים שהזכרנו, והמברך לא הפסיד]", עכ"ד. הרי לנו שלדעת פוסקים כה רבים וחשובים, אדם שישן ביום שינת קבע, צריך לברך שוב ברכות התורה. והנה אנו ישנים בד"כ בערב שבועות, כדי לאגור כח ללימוד הלילה, [ובפרט השנה שערב שבועות חל בשבת, שישנים מפני ששינה בשבת תענוג. ושיעור שינת קבע ביום הוא חצי שעה, כמשעות הפוסקים וכמש"כ בלוח א"י (בהושע"ר)], וא"כ נמצא שלימודינו בשעות אחה"צ של ערב שבועות, וגם לימוד כל ליל שבועות, הוא ללא ברכות התורה. והנה בבוקר אנו מברכים ברכה"ת לפני שחרית (לאלו שישנו בערב שבועות, כד' הגרעק"א הנ"ל שהזכיר המשנ"ב) או שיוצאים מאדם שישן (לאלו שלא ישנו בערב שבועות,), ואנו שומעים קריאת התורה ומגילת רות וכו', והנה שוב אנו עולים על יצוענו לישון שינת קבע, וכשאנו קמים לסעוד וללמוד שוב, הנה נמצא ששוב אנו לומדים ללא ברכה"ת. ודבר זה אינו מתקבל על הדעת, שדוקא ביום מתן תורה כמעט כל לימודינו נלמד ללא ברכה"ת, לכל הני דעות נכבדות.
והנה הפתרון הפשוט בזה הוא לצאת בברכת 'אהבת עולם' בליל שבועות, (וכמש"כ בשו"ע שם י"ז ובמשנ"ב סקי"ג. ושם בסקי"ד כ' דנראה דיוצא אף אם לא כיוון בפירוש לצאת עי"כ ברכה"ת), וללמוד מעט מיד לאחר התפילה. ואלו שמתפללים השנה מנחה בשבת לאחר שיָשנו ביום, טוב שיבקשו מהעולה לתורה בקריאת התורה במנחה, שיכווין להוציאם ידי חובת ברכות התורה שמברך, והם יכוונו לצאת. ואמנם אלו שיצאו באהבת עולם של מעריב י"ח ברכה"ת, ולמדו מיד לאחר ערבית, שוב לא יוכלו לברך בעצמם למחרת אם ישנו ביום האתמול, כדעת הגרעק"א, וכדכתב הגרעק"א עצמו, והו"ד במשנ"ב הנ"ל, עי"ש. ויש להוסיף שמפורסם בשם מרן החזו"א דסבר דלא כהגרעק"א, כיון דסבר דשינת היום נחשבת לשינת עראי בכל גווני, וכן מורה מו"ר הגרח"ק שליט"א בשמו. (דהנה הרעק"א כתב דאם מברך בבוקר אחר שישן ביום אתמול, יוצא ממנ"פ. אם כהדעה שהיום עצמו מחייב ברכה, א"כ הנה החל יום חדש, ואם כהדעה ששינה מחייבת ברכה, הרי ישן ביום האתמול. וע"ז העיר החזו"א דאכתי מכלל ספק לא יצאנו, כיון דיתכן ששינת היום חשובה לשינת עראי.
ויש להסביר דברי החזו"א ז"ל, דהנה, הב"י הביא את דעת האגור בשם אביו שכתב דאין מברכים על שינת היום, והב"י ביאר את דבריו כך: "ואפשר שטעמם משום דלר"ת אפילו שינת כל הלילה לא הוי הפסק, ואע"פ שאין הלכה כמותו מפני שכל הפוסקים חולקים עליו, היינו בשינת לילה, אבל בשינת יום מיהו יש לחוש לדבריו", עכ"ל. ולאור זאת הבין החזו"א דשינת היום אינה כשינת הלילה, וא"כ גם אם נסבור כהדעות הרבות ששינה הוי הפסק, עדיין ייתכן ששינת היום שונה היא, שהרי הב"י ביאר בד' האגור דגבי שינת היום חוששים לדעת ר"ת ששינה אינה הפסק). ולפי"ז הנוהגים כד' החזו"א, ודלא כהכרעת המשנ"ב כד' הגרעק"א, בלאו הכי לא יכולים לברך בעצמם גם אם יָשנו ביום ערב שבועות, ושפיר טוב וראוי שייצאו בברכת אהבת עולם בליל שבועות וילמדו מעט אחר התפילה. (ואגב, אמר לי ידידי הרה"ג רבי יוסף כ"ץ שליט"א שה'קדושת לוי' זי"ע רצה לברך בעצמו ברכה"ת בחג השבועות, יום מתן תורתנו הקדושה, ולכן ביקש מאדם שישן, שהוא יברך במקומו והוא יוציאו מדין ערבות בברכה"ת...).
והנה בלוח א"י הביא בשם המהרי"צ דושינסקיא זצ"ל שניתן לכוין בברכה"ת שבבוקר ערב שבועות (השנה- בשבת בבוקר) לפטור רק עד למחרת בבוקר, או עד זמן שירצה, ואז יכול לברך שוב ברכה"ת. וכמש"כ המג"א בסי' תצ"ד. ואמנם כבר העירו דהמג"א סתר עצמו בזה, שבסי' תרל"ט הביא את דברי הב"ח שהציע עצה זו וכתב על כך: "ודבריו תמוהין, דאטו מי שיש לו ציצית בבגדו ויכוין שלא יפטרנו בברכתו אלא עד חצות וכי יחזור ויברך בחצות? הא ודאי ליתא. וגם לא ראיתי באחרונים שום משמעות, לכן אין לברך דיש לחוש לברכה לבטלה", עכ"ל. ועי' שו"ע או"ח קע"א ס"ה שכתב: "המבדיל על השלחן, פוטר היין שבתוך המזון, וי"א שאין ברכת יין הבדלה פוטר, אלא א"כ נטל ידיו קודם הבדלה, הילכך המבדיל קודם נטילה יכוין שלא להוציא יין שבתוך הסעודה".
הרי שהשו"ע עצמו הציע עצה שכזו לגבי ברכות הנהנין, והגרעק"א בהגהותיו שם ציין לדברי המג"א בסי' תרל"ט הנ"ל ולד' התבו"ש שהציע עצה זו גבי ברכת השחיטה. ואכמ"ל בענין שדשו בו רבים וטובים. ואולם חלקי אמרה נפשי, דהנה יש שביארו דברכה"ת אינה ברכת המצוות (כפשטות ד' הב"י והגר"א בסי' מ"ז), או כברכת הנהנין (כהלבוש שהביא הקה"י בברכות), אלא ברכת שבח והודאה על התורה, עי' בזה באגר"מ או"ח ח"א סי' כ"א ובס' עבודת משא (ח"א הלכות תפילה פ"ז ה"י) ובספרי הקט ויאמר שמואל, ראיות רבות לזה. והנה א"נ דאכן כך הוא, וברכה"ת עניינה ברכת שבח והודאה, הרי פשוט וברור שאדם אינו יכול לכוין שהברכה תחול עד לזמן מסוים, כשם שא"א לאדם לכוין שברכת 'פוקח עורים' או 'מתיר אסורים' תחול עד זמן מסוים. וא"כ לכאו' לא שייך לכוין שברכה"ת יחול עד לזמן מסוים.
