- פרטים
-
קטגוריה: ספירת העומר
-
פורסם ברביעי, 30 ספטמבר 2020 19:38
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 550
לקראת יום עצמאות השבעים למדינת ישראל - בעין המקרא.
מאת: אהובה קליין.
אין הדבר מובן מאליו כי אנו חוגגים השבוע את יום עצמאות השבעים למדינת ישראל .
לאורך כל ההיסטוריה - עם ישראל ידע עליות ומורדות, ופעמים שהשמחה הייתה מעורבת בעצב ,לא תמיד הדברים מובנים וגם אם ישאלו שאלות- לעיתים לא נקבל עליהם תשובות מיד.
המספר שבעים - הוא מספר טיפולוגי- מספר עם ייחוד של קדושה ומופיע פעמים רבות בהקשרים שונים בתנ"ך:
להלן מס' דוגמאות:
שבעים פנים לתורה,
שבעים שמות לירושלים.
שבעים פרים היו מקריבים בחג סוכות בזמן בית המקדש ,כנגד שבעים אומות.
שבעים שמות בני נח - כנגד שבעים אומות העולם.
שבעים לשונות.
כאשר יעקב יורד מצרימה עם פמלייתו התורה מציינת את מספרם:
"כׇּל־ הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים" [בראשית מ"ו, כ"ז].
בני ישראל הנודדים במדבר מגיעים למקום הנקרא אילים, כפי שנאמר:
"וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם".[שמות ט"ו, כ"ז]
שבעים זקנים- הוו את הסנהדרין.
אחד הדברים שנאמרו עליהם "אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן" [גמרא: בבלי סנהדרין י"ז, ע"א].
דוד המלך מדבר על תוחלת חיי האדם:
"יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה.."
המספר שבעים- בגימטרייה- האות ע'.
מכאן רמז להתבונן על ארצנו - בעין טובה ולראות את כל הטוב שבה.
הידעתם שארצנו הקטנה מככבת מידי יום , בחדשות העולם ,לעומת זאת - ישנן הרבה מדינות גדולות ועשירות - שכמעט ואינן מופיעות בתקשורת.
אין זה סוד, שאנו מוקפים על ידי שבעים זאבים - הלוטשים עיניהם לעבר מדינתנו הקטנה והמיוחדת ולא זו בלבד, אלא מידי פעם אף מאיימים עלינו ובנוסף עסוקים בהכנות למלחמה נגדנו, עליהם אומר דוד המלך: "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה". [תהלים ל"ז, ט"ו]
מתברר שיש משהו בארצנו , שאין דוגמתו בשום מקום בתבל כפי שהתורה מתארת לנו: "וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". [דברים י"א, י"א- י"ב]
ההסבר: בהיות עם ישראל עם נבחר – אשר כרת ברית נצחית עם ה' במעמד הר סיני- דוגמת ברית נישואין בין חתן לכלה, עם ישראל התחייב לקבל את התורה - עוד בטרם הייתה בידו, באומרו - כאיש אחד בלב אחד: "וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".[שמות כ"ד, ז]
מכאן והלאה- עם ישראל חייב לקיים את התחייבותו כלפי ה' לעד , מנגד - הקב"ה מביט על עם ישראל בכל יום ויום וזוכים אנו לברכת שמים- לגשמים בעתם –ובתנאי שנציית לציוויי ה', אך כאשר עם ישראל מפר, חלילה את הברית הנצחית - קיומנו בארצנו הקדושה - מוטל בסכנה.
על מנת להיות איתנים בצדקת דרכנו - עלינו להיות מחוברים אל תורתנו הקדושה ולזכור את הבטחת ה' לאבותינו: אברהם יצחק ויעקב והבטחה שניתנה למשה - גדול הנביאים – מנהיגם של ישראל.
הבטחת הארץ ניתנת לאברהם: "וה' אמר- אל-אברם אחרי היפרד לוט מעמו שא נא עינך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה: כי את כל-הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד- עולם" [בראשית י"ג, י"ד -ט"ז]
הקב"ה חוזר על הבטחתו לאברהם סמוך לברית בן הבתרים: "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את—הארץ הזאת לרשתה:"[שם ט"ו, ז]
ובברית בן הבתרים הקב"ה חוזר על הבטחת הארץ כפי שנאמר: "וביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את- הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר-פרת..." [שם ט"ו ,י"ח-כ"א]
כשאברהם בן תשעים ותשע שנים ,ה' משנה את שמו: מאברם לאברהם - נאמר: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את-כל—ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים"
ה' מבטיח למשה את הבטחת הארץ- כפי שכתוב: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻורֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ".
חז"ל אומרים: במסכת ברכות [ה, א] "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן, אלא על ידי ייסורים ; אלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא"
לאור כל האמור לעיל , הדבר המתבקש הוא - להיות דבקים במצוות התורה ולהאמין בכל מה שהובטח לאבותינו ולנו למען נמשיך לחיות פה בארץ ישראל. כדברי דוד המלך: "וַיּיתֵּן לָהֶם, אַרְצוֹת גּוֹיִם; וַעֲמַל לְאֻומִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻוקָּיו -- וְתוֹרֹותָיו ינְצֹרוּ; הַלְלוּ-יָהּ".[תהלים ק"ה, מ"ד- מ"ה]
- פרטים
-
קטגוריה: ספירת העומר
-
פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 19:49
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 694
לקראת יום עצמאות השבעים למדינת ישראל - בעין המקרא.
מאת: אהובה קליין.
אין הדבר מובן מאליו כי אנו חוגגים השבוע את יום עצמאות השבעים למדינת ישראל .
לאורך כל ההיסטוריה - עם ישראל ידע עליות ומורדות, ופעמים שהשמחה הייתה מעורבת בעצב ,לא תמיד הדברים מובנים וגם אם ישאלו שאלות- לעיתים לא נקבל עליהם תשובות מיד.
המספר שבעים - הוא מספר טיפולוגי- מספר עם ייחוד של קדושה ומופיע פעמים רבות בהקשרים שונים בתנ"ך:
להלן מס' דוגמאות:
שבעים פנים לתורה,
שבעים שמות לירושלים.
שבעים פרים היו מקריבים בחג סוכות בזמן בית המקדש ,כנגד שבעים אומות.
שבעים שמות בני נח - כנגד שבעים אומות העולם.
שבעים לשונות.
כאשר יעקב יורד מצרימה עם פמלייתו התורה מציינת את מספרם:
"כׇּל־ הַנֶּ֧פֶשׁ לְבֵֽית יַעֲקֹ֛ב הַבָּ֥אָה מִצְרַ֖יְמָה שִׁבְעִֽים" [בראשית מ"ו, כ"ז].
בני ישראל הנודדים במדבר מגיעים למקום הנקרא אילים, כפי שנאמר:
"וַיָּבֹאוּ אֵילִמָה וְשָׁם שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה עֵינֹת מַיִם וְשִׁבְעִים תְּמָרִים וַיַּחֲנוּ שָׁם עַל הַמָּיִם". [שמות ט"ו, כ"ז]
שבעים זקנים- הוו את הסנהדרין.
אחד הדברים שנאמרו עליהם "אין מושיבין בסנהדרין אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרין שומעת מפי המתורגמן" [גמרא: בבלי סנהדרין י"ז, ע"א].
דוד המלך מדבר על תוחלת חיי האדם:
"יְמֵי-שְׁנוֹתֵינוּ בָהֶם שִׁבְעִים שָׁנָה, וְאִם בִּגְבוּרֹת שְׁמוֹנִים שָׁנָה.."
המספר שבעים- בגימטרייה- האות ע'.
מכאן רמז להתבונן על ארצנו - בעין טובה ולראות את כל הטוב שבה.
הידעתם שארצנו הקטנה מככבת מידי יום , בחדשות העולם ,לעומת זאת - ישנן הרבה מדינות גדולות ועשירות - שכמעט ואינן מופיעות בתקשורת.
אין זה סוד, שאנו מוקפים על ידי שבעים זאבים - הלוטשים עיניהם לעבר מדינתנו הקטנה והמיוחדת ולא זו בלבד, אלא מידי פעם אף מאיימים עלינו ובנוסף עסוקים בהכנות למלחמה נגדנו, עליהם אומר דוד המלך: "חַרְבָּם תָּבוֹא בְלִבָּם וְקַשְּׁתוֹתָם תִּשָּׁבַרְנָה". [תהלים ל"ז, ט"ו]
מתברר שיש משהו בארצנו , שאין דוגמתו בשום מקום בתבל כפי שהתורה מתארת לנו: "וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ--אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם. אֶרֶץ, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בָּהּ--מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה". [דברים י"א, י"א- י"ב]
ההסבר: בהיות עם ישראל עם נבחר – אשר כרת ברית נצחית עם ה' במעמד הר סיני- דוגמת ברית נישואין בין חתן לכלה, עם ישראל התחייב לקבל את התורה - עוד בטרם הייתה בידו, באומרו - כאיש אחד בלב אחד: "וַיֹּאמְרוּ, כֹּל אֲשֶׁר-דִּבֶּר יְהוָה נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע".[שמות כ"ד, ז]
מכאן והלאה- עם ישראל חייב לקיים את התחייבותו כלפי ה' לעד , מנגד - הקב"ה מביט על עם ישראל בכל יום ויום וזוכים אנו לברכת שמים- לגשמים בעתם –ובתנאי שנציית לציוויי ה', אך כאשר עם ישראל מפר, חלילה את הברית הנצחית - קיומנו בארצנו הקדושה - מוטל בסכנה.
על מנת להיות איתנים בצדקת דרכנו - עלינו להיות מחוברים אל תורתנו הקדושה ולזכור את הבטחת ה' לאבותינו: אברהם יצחק ויעקב והבטחה שניתנה למשה - גדול הנביאים – מנהיגם של ישראל.
הבטחת הארץ ניתנת לאברהם: "וה' אמר- אל-אברם אחרי היפרד לוט מעמו שא נא עינך וראה מן המקום אשר אתה שם צפונה ונגבה וקדמה וימה: כי את כל-הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד- עולם" [בראשית י"ג, י"ד -ט"ז]
הקב"ה חוזר על הבטחתו לאברהם סמוך לברית בן הבתרים: "ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את—הארץ הזאת לרשתה:"[שם ט"ו, ז]
ובברית בן הבתרים הקב"ה חוזר על הבטחת הארץ כפי שנאמר: "וביום ההוא כרת ה' את אברם ברית לאמור: לזרעך נתתי את- הארץ הזאת מנהר מצרים ועד הנהר הגדול נהר-פרת..." [שם ט"ו ,י"ח-כ"א]
כשאברהם בן תשעים ותשע שנים ,ה' משנה את שמו: מאברם לאברהם - נאמר: "ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את-כל—ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלוקים"
ה' מבטיח למשה את הבטחת הארץ- כפי שכתוב: "וְגַם הֲקִמֹתִי אֶת-בְּרִיתִי אִתָּם, לָתֵת לָהֶם אֶת-אֶרֶץ כְּנָעַן--אֵת אֶרֶץ מְגֻורֵיהֶם, אֲשֶׁר-גָּרוּ בָהּ".
חז"ל אומרים: במסכת ברכות [ה, א] "שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן, אלא על ידי ייסורים ; אלו הן: תורה, ארץ ישראל והעולם הבא"
לאור כל האמור לעיל , הדבר המתבקש הוא - להיות דבקים במצוות התורה ולהאמין בכל מה שהובטח לאבותינו ולנו למען נמשיך לחיות פה בארץ ישראל. כדברי דוד המלך: "וַיּיתֵּן לָהֶם, אַרְצוֹת גּוֹיִם; וַעֲמַל לְאֻומִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר, יִשְׁמְרוּ חֻוקָּיו -- וְתוֹרֹותָיו ינְצֹרוּ; הַלְלוּ-יָהּ".[תהלים ק"ה, מ"ד- מ"ה]
- פרטים
-
קטגוריה: ספירת העומר
-
פורסם בשבת, 10 אוקטובר 2020 18:00
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 510
מדוע לא קבעו רבותינו יום תענית על חורבן השואה?
יעקב ח.
ירושלים
תשובת הרב שמואל ברוך גנוט שליט"א:
הרבנות הראשית עסקה לאחר השואה בשאלתך והיא אכן קבעה את צום עשרה בטבת ל'יום הקדיש הכללי' לזכר קדושי השואה. יש בנושא התייחסות נרחבת בספרות ההלכה שלאחר השואה ואני מציע לך לעיין בה.
מרן החזון איש זצ"ל מתייחס באגרותיו (קו"א אגרת צז) לשאלת קביעת יום תענית, לזכר חורבן השואה ו6 מליון הקדושים. החזון איש כותב כך: "עניני ההלכה קבועים הם על פי תורתנו הקדושה, ואף נביא אינו רשאי לחדש דבר, וכשם שהגרעון הוא בכלל נליזה מהתורה, כך ההוספה על מצות התורה היא נליזה מהתורה, ולכן ההצעה לקבוע ולקיים ולגזור (יום תענית ביום השואה) היא כהקלת ראש ח"ו ביסודות ההלכה, וראוי להסירה מעל הפרק בטרם הועלתה... ואיך נעיז פנינו בדור זה שטובה לו השתיקה להרהר כזאת לקבוע דבר לדורות, והרי הצעה כזאת מעידה עלינו כמתכחשים בכל שפלותינו וחטאתינו בזמן שאנו מלוכלכים בעונותינו ופשעינו, ודלים ורקים מן התורה והמצות, ואל נא נעבור לגדולות ונפלאות ממנו".
גם מרן הרב שך זצ"ל שלל מכל וכל כתיבת קינות לתשעה באב לזכר קדושי השואה, באומרו שאנו אנשים קטנים מידי בכדי להוסיף את קינותינו לספר הקינות היהודי, ואין בכוחנו להוסיף קינות ותחינות רשמיות וקבועות לדורות- מעצמנו, וזה למרות החורבן הנורא, שהיה החורבן הגדול ביותר ליהודים מאז חורבן בית המקדש, השואה האיומה.
לעומת גישה זו, חיברו גדולי תורה וחסידות קינות לזכר קדושי השואה וחורבן יהדות אירופה, וביניהם קינות שחיברו רבי משה פינשטין זצ"ל, הרבי מבאבוב, הגר"ש ואזנר זצ"ל ועוד רבנים חשובים.
בברכת גאולה קרובה
הרב שמואל ברוך גנוט
- פרטים
-
קטגוריה: ספירת העומר
-
פורסם ברביעי, 30 ספטמבר 2020 19:38
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 408
מולדתי חוגגת עצמאות.
אהובה קליין ©
מולדתי חוגגת עצמאות
בליבה צל שנות גלות
ציפתה לבניה בכיליון עיניים
אדמתה נשמרה בחסדי שמים.
מארבע כנפות מתקבצים
עם שרידי חרב מיוסרים
בזרועות פתוחות מתקבלים
בקשיים ומאבקים נתקלים.
חזון הנביאים קורם עור וגידים
יהודים חוגגים שנת השבעים
שבעים פנים לתורה
ישראל מפיצה אורה.
כיונה אינה יודעת מנוח
לאורך הדרך אוגרת כוח
מייחלת לשלום וגאולה
שואפת לשמוח ומתעלה.
- פרטים
-
קטגוריה: ספירת העומר
-
פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 19:48
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 492
מולדתי חוגגת עצמאות.
אהובה קליין ©
מולדתי חוגגת עצמאות
בליבה צל שנות גלות
ציפתה לבניה בכיליון עיניים
אדמתה נשמרה בחסדי שמים.
מארבע כנפות מתקבצים
עם שרידי חרב מיוסרים
בזרועות פתוחות מתקבלים
בקשיים ומאבקים נתקלים.
חזון הנביאים קורם עור וגידים
יהודים חוגגים שנת השבעים
שבעים פנים לתורה
ישראל מפיצה אורה.
כיונה אינה יודעת מנוח
לאורך הדרך אוגרת כוח
מייחלת לשלום וגאולה
שואפת לשמוח ומתעלה.
- פרטים
-
קטגוריה: ספירת העומר
-
פורסם ברביעי, 30 ספטמבר 2020 19:48
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 750
מיתת תלמידי רבי עקיבא ובן כוזיבא
/ הרב שמואל ברוך גנוט/
לפני מספר שנים התוודעתי לסדרת מאמריו המופלאים וההשקפתיים של מרן הגאון רבי יוסף אליהו הענקין זצ"ל, מגדולי הפוסקים שבארה"ב והאיש שעל שמו קרוי כולל האברכים הגדול ביותר באלעד, כולל "מדרש אליהו". באחד ממאמריו של הגרא"י הענקין, שנערכו על ידי ידידי ראש הכולל הגר"ש מילגרום ואנוכי (מאמר "ספירה ול"ג בעומר"), כותב הוא דברים שהיו מופלאים לדעתי. וכך כותב הרב הענקין זצ"ל: "למרות שבגמרא (יבמות ס"ב, ב) משמע שתלמידי רבי עקיבא מתו על מיטותיהם במיתת אסכרה רח"ל, הרי מורגל בפי העולם שתלמידי רבי עקיבא השתתפו במלחמת ביתר בימי בן כוזיבא, שלפי דברי הרמב"ם היה רבי עקיבא נושא כליו של בן כוזיבא. ואף שבש"ס שלנו לא מצאנו רמז לזה, אבל במדרש איכה נמצא, שרבי עקיבא היה אומר על בן כוזיבא שהוא מלך המשיח, ואחר כך נואש ממנו. "ומגבת ועד אנטריפס", מקום מיתתן של תלמידי רבי עקיבא, היה זה לפי דבריהם מקומות המלחמה, ושם ניתנו לקבורה".
אלו הם דבריו המופלאים של הגרי"א הענקין זצ"ל ואני ניסיתי לתהות על קנקן הדעה הזאת, אך ללא הצלחה יתירה. איזכור נוסף לדעה רווחת זו מופיע ב"דורות הראשונים" של הגאון רבי יצחק אייזיק הלוי זצ"ל, המביא דעה זו בשם החוקר המשכיל גרץ, כאשר הוא עצמו טוען בתוקף שרבי עקיבא התערב במעשי בר כוזיבא בהתערבות מוגבלת ביותר, למרות שמדברי הרמב"ם נראה בפשטות לא כך.
פרשיית בר כוכבא- בר כוזיבא מעוררת בחובה מספר תהיות, הקשורות לסתירות בין דברי חכמינו ומפרשינו בנושא. פולמוס ארוך נכתב על יחוסו של בר כוזיבא, האם היה אחד ממשפחת הורדוס, מצאצאיו של דוד המלך ע"ה או בן תערובת, מזרע דוד ומזרע הורדוס יחדיו. נידון נוסף הוא שאלת ההתייחסות לנשמתו וקדושתו של בר כוזיבא. לדעת רבנו רבי יעקב ששפורטש זצ"ל היתה לבן כוזיבא נשמה מהסטרא- אחרא, בדומה לנשמתו של שבתי צבי. מדברי הרמב"ם אנו למדים שבר כוכבא היה חכם וצדיק וראוי למלוך כמשיח, והאדמו"ר ה"ויואל משה" מסאטמר זצ"ל כותב כי נשמתו היתה קודש ורק מעשיו הובילוהו להיכן שהובילוהו.
המפרשים, בעיקר מפרשי הרמב"ם, דנו האם המשיח צריך להוכיח באותות ובמופתים שהוא המשיח, כאשר הרמב"ם סתר לכאורה את דברי עצמו בעניין, באזכוריו על משיחיותו של בר כוכבא ורבי עקיבא "נושא כליו". גם על קביעה זו של הרמב"ם, שרבי עקיבא שימש כנושא כליו של בר כוזיבא, עוררה פולמוס תורני נרחב. כאשר ה"כסף משנה" תוהה על מקורו של הרמב"ם.
נושא נוסף שהטריד אותי מילדותי, הוא מדוע נאסר על אדם מישראל להכריז על עצמו כמשיח, כאשר האדם עצמו יודע את האמת שהוא אינו המשיח, ומהי אם כן, חסרונה של הכרזה זו?! האם זאת עבירה להיות משוגע?...
פתרון השאלה הגיע לו לא מזמן, כאשר ראיתי את דברי הרמב"ם בהלכות מלכים, המספר שמכיוון שבר כוכבא אמר על עצמו שהוא המשיח והוברר שהוא שקרן, הרגוהו חכמים- ושוב התפלאתי: מדוע הרגו אותו אם טען שהוא המשיח?!
ואכן, הרמ"ה (סנהדרין צ"ג, א) מתקשה בדבר וכותב כי כיוון שהמשיח הוא גם נביא, ואדם שאומר על עצמו שהוא נביא, והוא נביא שקר, הרי חייב הוא מיתה. גם הרמב"ם עצמו באגרת תימן כותב כי "המשיח נביא גדול מאד ומי שאומר על עצמו שהוא נביא, אם נמצאת נבואתו מוכחשת, הוא חייב מיתה".
כך שראו הוזהרתם. אל "תמציאו", חלילה, שאתם המשיח. חוץ מבית משוגעים, גם תהיו חייבים מיתה בבית דין...
אכן, התנא הקדוש רבי עקיבא- טעה!!
מעיון בדברי רבותינו הקדושים, העוסקים בסוגית משיח השקר בר כוכבא, אנו למדים כי נוקטים הם בלשונם שהתנא הקדוש והנורא רבי עקיבא, אבי התורה בעל-פה, טעה בנושא בר כוכבא בכך שחשבו למשיח. הלשון "טעות" מופיעה בהרבה ספרים קדמונים, ונציין אחד מהם, הלא הוא ספר "כל החיים" לרבי חיים פאלאג'י זי"ע הכותב כי "מי לנו גדול מרבי עקיבא, וטעה בבן כוזיבא... וכי בשביל זה חס ושלום יהיו נוגעים ברבי עקיבא ובכבוד תורתו? חלילה מלומר כן!!".
כשיצא לאור הספר "משיחי השקר ומתנגדיהם", יצאה קבוצה מסוימת נגד פרסום הספר, בטענה שכיצד אפשר לכתוב שהתנא האלוקי רבי עקיבא טעה.
מחבר הספר הרב המבורגר ניגש אל מו"ר מרן הגר"ח קנייבסקי שליט"א ושטח לפניו את הטענות. הגר"ח השיב כי אלו דברי אמת שרבי עקיבא טעה בחושבו שבר כוכבא הוא המשיח ושכך מוכח מדברי הרמב"ם. "וכל אדם יכול לטעות, וחז"ל אומרים שמשה רבנו טעה ושאחיה השילוני טעה (ראה רש"י במדבר ל"א, כ"א וסנהדרין ק"ב, א'), וגם רבי עקיבא טעה. אז מה?! כל אדם, גדול ככל שיהיה, יכול לטעות!" אמר הגר"ח קנייבסקי שליט"א.
- פרטים
-
קטגוריה: ספירת העומר
-
פורסם בשני, 12 אוקטובר 2020 17:26
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 759
ההבדל בין ברכת ספירת העומר לברכת 'שהחיינו' וגדר ברכת הספירה
הראשונים התקשו מדוע לא מברכים 'שהחיינו' על מצות ספירת העומר, ובמטה משה (סי' תרס"ט) ובשו"ת הלק"ט (ח"ב סי' קס"ב) כתבו בשם מהר"ם מינץ שתי' וז"ל: "דאיך יברך זמן על הספירה שמא ישכח יום א', ונמצא ברכה לבטלה". ודבריו צ"ע, שהרי אם אנו חוששים שמא ישכח לספור באחד הימים וברכת ה'שהחיינו' תהיה לבטלה, א"כ הכיצד אנו מברכים על הספירה בכל לילה ולא חוששים שמא ישכח לספור פעם אחת וברכותיו יהיו לבטלה.
וחשבתי חידוש חדש בזה, והוא שאע"פ שברכת המצווה אינה תנאי בקיום המצוה, מ"מ היא חלק מהמצוה, וכעין שתיקנו לברך על הנאת מאכל, כך תיקנו לברך על המצוות. ואם עשה המצוה ולא בירך, אף שיצא י"ח, מ"מ חסר לו בעצם המצוה. וכן מצינו בתוספתא דתרומות (פ"ג ה"א) שאלם לא יתרום מפני שאינו יכול לברך, וכאמור, שחסרון הברכה על המצוה היא חסרון בגוף המצוה. אך ברכת שהחיינו היא ברכה הנפרדת יותר מהמצוה, שהיא ברכת שמחה והלל על המצוה. וע"כ גבי ברכת הספירה תיקנו ברכה למרות החשש שמא ישכח לספור באחד הימים, כיוון שהברכה קשורה יותר לעצם המצוה. ובזה לא חיישינן לדעת הבה"ג שהספירה מצוה אחת מתמשכת היא. אך בברכת שהחיינו, שאינה חלק מהמצוה, אמרו שלא יברך מחשש שמא ישכח וכנ"ל. דגבי ברכה שאינה כה קשורה למצוה, אמרו שעדיף שלא יברכוה, מחשש התקלה שמא ישכח לספור.
והנה הב"י (סי' תפט) כתב: כתב ה"ר דוד אבודרהם (עמ' רמב): כתוב במחזור ויטרי (ח"א עמ' 301) המתפלל עם הציבור מבעוד יום מונה עמהם בלא ברכה, מימר אמר אם אזכור בלילה בביתי אחזור ואברך כדין ונמצא שלא בירכתי לבטלה, ואם אשכח, הרי מניתי ימים ושבועות למצוה. אבל כתב הרמב"ם (תמידין ומוספין פ"ז ה' כה) אם מנה ולא בירך, יצא. וכן עיקר. ולפיכך צריך ליזהר מי ששואל אותו חבירו כמה ימי הספירה, שיאמר לו אתמול היו כך וכך, שאם אומר לו היום כך וכך, נמצא שכבר מנה ואינו יכול לחזור ולמנות בברכה ודוקא כשהגיע זמן הספירה דהיינו בין השמשות, אבל אם שאל אותו מבעוד יום ואמר לו כמה יהיה לנו מהספירה זה הלילה יכול לומר לו כך וכך הם ואין בזה חשש, עכ"ל. והשו"ע (תפט,ז) כתב: "המתפלל עם הצבור מבעוד יום, מונה עמהם בלא ברכה. ואם יזכור בלילה יברך ויספור". ודבריו תמוהים המה, כאשר התקשו נושאי כליו, כיצד פסק את ד' האבודרהם, אחר שהאבודרהם עצמו כ' שמד' הרמב"ם לא משמע כן, ובפרט שהשו"ע עצמו פסק ביתר סעיפיו בענין זה כהרמב"ם. והגר"א ביאר וז"ל: "המתפלל כו'. היינו בין השמשות שיוצא בדיעבד כיון שהוא ספיקא דרבנן כנ"ל וכמ"ש בס"ד וס"ל דברכה מעכב לענין זה שיחזור ויברך וכמ"ש בסי' ס' ס"ב לענין ק"ש וכמ"ש בירושלמי פ"א דברכות ועמש"ש. אבל הרד"א עצמו חזר בו וכו'. אבל הרמב"ם כ' אם מנה ולא בירך יצא וכן עיקר ולפיכך כו' ואפשר דס"ל לש"ע כדעתו הראשונה, דמרמב"ם אין ראיה דשם איירי שיוצא ידי ספירה", עכל"ק. ונמצא שלדברי האבודרהם, טרם שחזר בו, וגם אולי למסקנת השו"ע, ברכת הספירה מעכבת. וא"כ אפ"ל דכן סבר המהר"ם מינץ, וממילא א"א לחשוש בברכה זו שמא ישכחנה, כפי שחוששים בברכת שהחיינו שאינה מעכבת את הספירה, והכל א"ש.
השו"ע בסעיף ו' כתב: אם פתח ואמר: "בא"י אמ"ה אדעתא דלימא היום ד', שהוא סבור שהם ד', ונזכר וסיים בה', והם ה', או איפכא, שהם ד' ופתח אדעתא דלימא ארבעה, וטעה וסיים בה', אינו חוזר ומברך". והגר"א הביא דעת הראב"ה באבי עזרי שחוזר ומברך, ופילפל שוב בזה, האם ברכת הספירה מעכבת או לאו, ולבסוף כתב: "ואפשר שזהו טעם של ראבי"ה ג"כ לפי הנוסחא שלהם שכ' לומר בספירה 'שהיום', ומשמע מדבריהם שהוא סיום הברכה", עכל"ק. וא"כ שוב י"ל דגם נוסחת מהר"ם מינץ היתה 'שהיום', אשר הברכה שבה היא ממש התחלת הספירה. וא"כ שוב יוסבר הענין מדוע שונה ברכת שהחיינו מברכת הספירה.
ובעצם הדין שצריך לברך על ספירת העומר בכל לילה, צ"ע לדעת הבה"ג מדוע מברכים על מצוה אחת מ"ט ברכות, ודנו בזה רבות בספרים. ולהיסוד הנודע בי מדרשא, שגם להבה"ג אין הכוונה שהיא מצוה אחת המתמשכת על פני מ"ט יום. אלא שא"א לספור יום ללא ספירת היום שלפניו (כשם שא"א לדלג לקומה שלישית, מבלי לעלות קודם לקומה שניה)- א"ש.
******************************************************************************************************************************************************
טירחא דציבורא דרבים שהם יחידים
השו"ע (תפ"ט, ב') פסק שמנין שהתפלל וטעה ביום המעונן וברכו על ספירת העומר, חוזרים לספור לכשתחשך. וכ' המשנ"ב: "הוא מדברי הרשב"א, שמבואר שם שהקהל התפללו גם מעריב קודם, ולענין מעריב אין להם לחזור ולהתפלל משום טירחא דציבורא, ורק לענין ספירה לא משגחינן בטירחא דידהו, כי איך יאמר למשל עשרה ימים ואינן אלא תשעה?! כי אותו היום תשיעי הוא ולא עשירי עד צאת הכוכבים, עכ"ד שם", עכ"ל המשנ"ב.
והתקשתי, לשם מה הוצרך הרשב"א לטעם שהספירה אינה נכונה ואילולי זה היו צריכים לשוב ולספור מדין טירחא דציבורא, והלא ספירת העומר א"צ לספור כלל בציבור, (ורק בסידור היעב"ץ ובקיצור השל"ה מובא שישנו ענין מסוים לספור בציבור. אך בפוסקים לא הזכירו זאת), וא"כ מהו בכלל הדמיון לתפילת ערבית, שבגלל שצריך להתפלל בציבור ע"כ אמרו חז"ל (בברכות כ"ו, ב') שא"צ לשוב ולהתפלל. וחשבתי דאולי הרשב"א אכן סבר חידוש חדש, ש"טירחא דציבורא" אינו כולל רק את זה שכל הציבור יתכנס ויתפלל יחדיו שוב, אלא גם אם כל יחיד ויחיד מתוך הציבור יצטרך לשוב ולספור, הוי "טירחא דציבורא". ולכן כ' הרשב"א דאע"פ דאיכא ביה "טירחא דציבורא", מ"מ כיון שהספירה איננה נכונה, ע"כ ל"ש ביה טעמא דטירח"ד. ולכאו' הוא חידוש שלא שמענו כמותו.
ולהפתעתי ולשמחתי ראיתי בשעה"צ שכתב וז"ל: "ובביאור הגר"א כתב סברא אחרת לחלק בין הא דתפלה, משום דכאן א"צ לציבור", עכ"ל. ולא אבין מדוע חידש טעם אחר. וכי כעורה היא זו שכתב הרשב"א דלא משגחינן בטרחא, בדבר שהוא נגד החוש? וצ"ע", עכ"ל השעה"צ. ולדברינו י"ל שבכוונה הדגיש הגר"א ז"ל שבספירת העומר אין שייכות של טירחד"צ, כיון שטירחה של יחידים רבים-אינה מחשיבתם לטירחד"צ.
******************************************************************************************************************************************************
צירוף ספירה שלא לשם מצוה
יל"ע בא' שספר את אחד הימים במפורש שסופר שלא לשם מצוה, או שספר בתנאי שאם יירד גשם למשל, שהספירה לא תהיה לשם מצוה, ולבסוף אכן ירד גשם. האם יוכל להמשיך ולספור בימים הבאים.
הנה לדעת התוס' במנחות ס"ו א' שספירת כל יום היא מצוה בפנ"ע, א"צ לזה, דבלא"ה ניתן להמשיך ולספור. וגם לדעת הבה"ג שמקובל בדעתו שמ"ט ימי הספירה היא מצוה בפני עצמה ורק צריך שכל ספירה תורכב על ספירת היום הקודם, כחלק משרשרת אחת העולה מעלה. [וידידי הרב יששכר דוב הרצוג הערני ע"ז דאף אם נוכל לפרש כן בדעת הבה"ג, מ"מ הרא"ש הביא בשם ר"י להקשות על הבה"ג שהרי "כל לילה ולילה מצוה בפני עצמה היא", וא"כ אא"ל כן בדבריו, לפחות לפי הבנת הרא"ש]. ולפי"ז יש לדון ולומר שאם ספר את היום, הגם שכיוון שלא לשם מצוה, מ"מ היום נחשב ל"יום סָפוּר" ושפיר אפשר להמשיך ולספור על גביו ביום הבא.
******************************************************************************************************************************************************
המסתפק האם ספר לאחר ל' יום
קי"ל שהמסתפק האם אמר 'מוריד הטל' וכדו', שלאחר ל' יום א"צ לשוב ולהתפלל, דמוכח שהזכיר כהלכה. וראיתי שהקשו דא"כ נאמר כן גם לגבי ספירת העומר, שהמסתפק האם ספר לאחר ל' יום מתחילת הספירה, שלא יצטרך לשוב ולספור, כיון דעשה כשיגרא דלישנא וספר כהלכה. וראיתי שהביאו (בספר עומק הספירה) שדן בזה בכתבי מהר"י הורביץ זצ"ל
. ואולם התירוץ פשוט הוא, דהתם האזכרה היא חלק מהתפילה ובאמצעה, וע"כ לא חיישינן ששינה משיגרת הלשון הראויה. ומשא"כ בספירה הנאמרת לחוד בסוף התפילה, ולא כחלק מנוסח שמונה עשרה. וז"פ.
******************************************************************************************************************************************************
מצות עשה מדרבנן של ספירת העומר
ידועה הערת האחרונים הכיצד אנו אומרים לפני "ספירת העומר" "הריני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה של ספירת העומר, כמו שכתוב בתורה וספרתם לכם". והרי קי"ל לרוב הפוסקים שבזמן הזה "ספירת העומר" רק מדרבנן. והיו שמחקו מילות "מצות עשה" (וכמדומני שראיתי כן בכתבי האדר"ת זי"ע), אך הגרש"ז אוירבך (הליכות שלמה פט"ז) כ' דשפיר לומר "מצות עשה" על חיוב דרבנן, ומה שאנו אומרים "כמו שכתוב בתורה", היינו שהכוונה שחז"ל תיקנו זכר לספירת העומר בזמן המקדש, שהוא חיובו מהתורה, עי"ש. דאי"ז "בל תוסיף".
ומצאתי בס"ד מציאה כשרה ונפלאה בזה, דהנה הראב"ן (סי' ס"ח) התקשה בפירוש ד' הש"ס בכתובות (פ"ו, א') ד"פריעת בעל חוב מצוה", ופירש וז"ל: "והא דקרי לתקנתא דרבנן מצוה, משום דמצוה לשמוע דברי חכמים, כדאמרינן ביבמות כ', א' איסור מצוה שניות מדברי סופרים. והאי דקרו ליה מצוה, היינו מצוה לשמוע דברי חכמים", עכ"ל. וממילא הוא מקור מצוין שגם מצוה דרבנן נקראת "מצות עשה" של ספירת העומר.
************************************************************************************************************************************************************************************
שכח לספור ורוצה להוציא אחרים
א] מרן בעל ה"בית הלוי" זי"ע נאנס באחד הלילות ולא ספר ספירת העומר, כך שהפסיד הוא אפשרות הספירה בברכה בהמשך הימים. ה"בית הלוי", שכיהן כרבה של בריסק, הוצרך כרב העיר, לברך ברכת ספירת העומר בפני הקהל, כפי הנהוג, והוא מצא עצה. ה"בית הלוי" ניגש לאחד המתפללים וביקש ממנו שהוא יוציאו ידי חובתו בברכת "ספירת העומר", וכך יכול היה ה"בית הלוי" לברך את הברכה ברוב עם, כאשר הברכה מיועדת לאחד המתפללים, שהגאון הוציאו בברכתו שלו, מדין "ערבות" ו"שומע כעונה".
ב] הצעה זו מובאת בפרי חדש (או"ח תפ"ט). אולם הפר"ח דוחה דעה זו מכל וכל וסובר כי מאחר ואדם ששכח לספור אינו בר חיובא, א"כ אינו יכול להוציא י"ח מי שחייב בספירה, ודמיא לד' הירושלמי בפ"ק דמגילה דבן כרך אינו יכול להוציא י"ח בן עיר, כיון דבן כרך אינו מחויב בדבר. ג] ולכאו' דברי הפר"ח קשים טובא, דמאי ראיה איכא מדברי הירושלמי, והלא יש לחלק טובא בין בן כרך שאצלו יום זה אינו כלל יום הפורים ואינו מחויב ואינו שייך כלל במצוות הפורים ביום זה, לבין אדם ששכח לספור, שודאי הוא בתורת הספירה ביום זה ומחויב לספור, רק מכיון ששכח שוב אינו יכול לספור, כיון שספירתו נפגמה. וממילא שפיר יש לחלק בין "אינו מחויב" ל"אינו יכול". ושוב שמחתי לראות שכעי"ז כ' הפרמ"ג במשבצ"ז שם סק"ב והברכ"י שם עוד.
ד] ונראה לענ"ד דגם הפר"ח נחית לזה דיש לחלק בין "אינו מחויב" ל"אינו יכול", ואמנם ס"ל להפר"ח שיום הפורים בכרכים ובעירות נחשב לחיוב אחד מתמשך, ואותו החיוב המחייב את בן הכרך לקרוא ביום ט"ו, מחייב את בן העיר לקרוא בי"ד. ואך מכיון שמתגורר הוא בעיר מוקפת חומה, ממילא זה שאינו קורא מגילה ביום י"ד הוא כחסרון של חוסר - יכולת ולא של חסרון - חיוב. והוא כעין "חסרון טכני" המעכבו בקריאה, וממילא יש לדמות שפיר את שני הנידונים זה לזה.
וחשבתי מקצת ראיה לזה מדברי הש"ס במגילה ל' א' דאיתא שם דפורים שחל בערב שבת, מקדימים לקרות פרשת זכור לדעת רב, כי היכי דלא תיקדום עשיה לזכירה, ולשמואל מאחרין כיון דאיכא מוקפין דעבדי בחמיסר, ממילא עשיה וזכירה בהדי הדדי קא אתי. ולכאורה תימה, שמה לי לאנשי העיירות שבני ט"ו קוראים עשיה וזכירה בחדא מחתא, והלא בני י"ד, שהם רוב העולם, יקדימו עשיה לזכירה?? אלא אנו למדים מכאן ששני ימי הפורים נחשבים למקשה אחת ולחיוב אחד, וממילא אם חלק מקוראי המגילה שבפורים נוהגים עשיה לזכירה בחדא מחתא, שוב מועיל הדבר.
- פרטים
-
קטגוריה: ספירת העומר
-
פורסם ברביעי, 14 אוקטובר 2020 19:27
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 499
הרה"ג רבי שמואל ברוך גנוט שליט"א
ר"מ בישיבת אור התורה
אלעד
ספירת העומר בזמן בין השמשות
בבתי כנסת רבים ברחבי הארץ מתפללים מנחה וערבית יחד, בזה אחר זה, וסופרים ספירת העומר בזמן שהוא ספק חשיכה. האם ניתן לספור ספירת העומר בזמן זה?
תשובה: כתבו התוספות (מנחות סו,א): "נראה דבספק חשיכה יכול לברך ואין צריך להמתין עד שיהא ודאי לילה כיון שהוא ספיקא דרבנן ועוד אומר דאפילו ביום סמוך לחשיכה עדיף משום תמימות". ועי' שו"ע ומשנ"ב (תפט,ד) שאף שהמדקדקים אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות, מ"מ מן הדין היה אפשר להקל לספור משתחשך אף קודם צאה"כ, דבה"ש הוא ספק לילה ואזלינן לקולא בספק דרבנן בספירה בזה"ז שהוא מדרבנן לרוב הפוסקים, אלא דמ"מ אינו נכון להכניס עצמו לספק לכתחלה.
והנה הר"ן (סוכה כב, ב מדפי הרי"ף) כתב גבי אתרוג ביום השמיני, כך: "בשמיני מותרת דליכא למימר דמגו דאתקצאי לבין השמשות אתקצאי לכולי יומא משום דלבין השמשות גופיה לא איתקצאי שהרי בין השמשות אינו ראוי למצות אתרוג שאפילו לא נטל כל היום אינו נוטלו בין השמשות דכיון דלולב בזמן הזה מדרבנן בר מיום ראשון ובין השמשות ספיקא הוא וספיקא דרבנן לקולא", עכ"ל. והנה לכאו' סיתרא"ה נינהו, דמחד כ' התוס' דמצי לספור ספה"ע בביה"ש משום דספד"ר לקולא, ומאידך כ' הר"ן דאף מי שלא נטל אתרוג כל היום, אינו נוטל בביה"ש משום דספד"ר לקולא.
והר"ן בסוף פסחים (כח,א) הביא לד' התוס' במנחות וכתב על דבריהם כך: "ואין זה נכון שיכניס עצמו בספק לכתחלה". ולכאו' נראה דגם הר"ן מסכים לד' התוס', רק סייג דסו"ס אין להכניס עצמו לספק לכתחלה, וא"כ לכאו' דבריו סותרים, וכנ"ל.
ונראה בביאור הדבר, דהנה חל על האדם לספור ספירת העומר, וכאשר רוצה לקיים את חיובו כעת, בזמן בין השמשות, אמרי' דכיון דספד"ר לקולא, לכן יכול לקיים את חיובו כעת. אך בביה"ש של סוף חג הסוכות הדיון הוא האם בכלל חל עליו עדיין חיוב ליטול אתרוג, כיון דבין השמשות הוא, וע"כ אמרי' דספד"ר לקולא ונפטר מחיובו.
והנה איתא בערובין (לו, א): "בעא מיניה רבא מרב נחמן: ככר זו היום חול ולמחר קדש, ואמר: עירבו לי בזה, [ופרש"י: אמר על ככר אחת בערב שבת היום יהא חול ולמחר יהא קדש, ועירב שלוחו בה] מהו? [ופרש"י: הואיל ובין השמשות ספק הוא, חיישינן דילמא קודם קניית עירוב חל עליה הקדש, ואין מערבין בהקדש, או לא אמרינן הכי] אמר ליה: עירובו עירוב. היום קדש ולמחר חול, ואמר: עירבו לי בזה, מהו? אמר ליה: אין עירובו עירוב. מאי שנא? אמר ליה וכו', היום חול ולמחר קדש, מספיקא לא נחתא ליה קדושה. היום קדש ולמחר חול - מספיקא לא פקעא ליה קדושתיה מיניה" [וברש"י: ובין השמשות דקניית עירוב ספיקא הוא, ומספיקא לא תפקיה ממילתיה קמייתא, וכן סיפא]. והיינו שמחמת הספק ממשיכים את המצב הקיים, שאם הככר היה חול עד כה, ממשיך מצבו עד סוף היום ועירובו עירוב, ואם הככר קודש עד כה, ממשיכה קדושתו עד סוף היום ואין עירובו עירוב. וצ"ע לפי"ז דנאמר כן גם גבי ספיה"ע, שהסופר בביה"ש שקודם הלילה, ממשיך תאריך היום וע"כ לא יוכל לספור, ודלא כהתוס', וכן הנמצא בביה"ש ולא נטל אתרוג, ממשיך יום הסוכות ויוכל ליטול אתרוג, ודלא כהר"ן, וצ"ע.
ואמנם התוס' והרשב"א (ערובין לו, ב) כתבו בתוכ"ד ד" כי אמר היום חול ולמחר קדש מקפיד שלא תחול על העירוב קדושת היום". ולדבריהם ביאור הסוגיה הוא שדבר זה תלוי בדעת האדם הנודר, ולא בדין ביה"ש, וא"כ מד' התוס' בערובין מיושבים הפלא ופלא ד' התוס' במנחות.
ואולם השו"ע (שמב, א) כתב דכל הדברים שהם אסורים מדברי סופרים לא גזרו עליהם בין השמשות, וכ' המג"א: " צ"ע אם במ"ש ביה"ש נמי לא גזרו משום שבות, דשאני אפוקי יומא מעיולי יומא דמספיקא לא פקע קדושה כמ"ש ססי' שפ"ו". והיינו דהמג"א לא תלה כן בדעת האדם המקדיש, אלא ביאר הסוגיה דערובין דבספק ביה"ש מותירים את המצב על כנו גם בדברים שאינם תלויים בדעת האדם.
וראו נפלאות בד' השעה"צ (שפ"ו סקמ"ט), שכתב כך: "מבואר ברשב"א בעבודת הקודש וזה לשונו, שכל בין השמשות שהוא ספק חול ספק קודש לא ירדה לו קדושה, שהוא לא רצה שתחול עליו קדושה עד למחר הברור ולא המסופק, לפיכך קדם זכות עירובו להקדשו, עד כאן לשונו. אכן דברי המחבר שכתב לא נתקדשה ודאי והוא לשון הרמב"ם, משמע שלענין הקדש הוא קדוש מספק ואין רשאי לאכלו, רק דלענין עירוב שהוא דרבנן מוקמינן ליה אזמן הקודם שהיה ברור חול או קודש, וכן באר הגר"ז", עכ"ל השעה"צ. וא"כ יקשה כנ"ל, וצ"ע. (ועי' משנ"ב וביאה"ל בד' המג"א והבית מאיר).
ונראה בביאור הדבר, ובהקדם דברי שו"ת בשמים ראש (סי' קכא) והאור שמח (שבת פ"ה ה"ד) שכתבו דאין חזקת היום שעבר מכריעה להעמיד את הספק של בין השמשות על חזקת יום אתמול, משום שאין הספק על איש או חפץ ידוע אלא על הזמן, והזמן אינו מחובר כיחידה אחת ארוכה, אלא כל רגע ורגע נחשב כחתיכה בפני עצמה, ואין מחזיקים מחתיכה לחתיכה.
ולזה י"ל שכאשר דנים על הככר, האם הוא קודש או חול, אזי אע"פ שפשיטות הספק נפשטת בשאלה האם כעת יום או לילה, מ"מ אנו דנים על הככר עצמו, האם הוא קודש או חול, ובככר עצמו שייך להחזיקו ולהמשיך בו את מצבו הקודם, שאם היה קודם קדוש, ממשיכה קדושתו, ואם היה חול, הוי חול גם עתה. אך בספירת העומר ובנטילת אתרוג, כל הנידון הוא כלפי התאריך והיום, ואינו רק פושט את הספק. שהרי אין דיון האם האתרוג הוא בר- נטילה או שספירת העומר היא ברת- ספירה, אלא האם האדם מחוייב בספירה ובנטילת האתרוג משום שכעת היום הקודם או היום הבא, ובזה אמרי' דל"ש להחזיק את היום במצבו הקודם, כי הזמן אינו יחידה אחת ארוכה, וא"ש בס"ד.
