מקור: אתר יגדיל תורה ויאדיר 

 

ר' מנדל "צל" בן יצחק ליב רוזנבוים, נולד בשנת תקמ"ג (1782) בעיר טלהיים. עוד בשנות ילדותו הצטיין באהבת תורה, ועד שנתו השמונה עשרה עמל ושקד בה בלי הפוגות ומילא כריסו בש"ס ופוסקים. רק אחרי חתונתו, החל לשלוח במסחר ידו והתפרנס מן הרוכלות. ואכן ההצלחה האירה לו פנים, מסחרו התרחב והוא התעשר. עם היותו טרוד במסחר, הרבה לעסוק בתורה והרבה במעשי צדקה וחסד. והיה לשתדלן ועסקן מפורסם, שהתפרסם בדורו כצדיק ובעל מופת.

בתקופה זו היה מצב היהודים רע ומאות חוקים מפלים חוקקו נגדם. מידי שנה בשנה היה נוסע ר' מנדל פעמיים, שלש ויותר לעיר הבירה הבווארית, מינכן, ושוהה בה בין חמישה לשבעה שבועות כדי להיפגש עם שרים ומקורבים למלכות להשתדל לטובת היהודים. בהשתדלותו בוטלו כמה גזירות שהוטלו על יהודי המדינה. הוא הוכר כשתדלן הראשי של יהודי בוואריה ועמד בראשם. היה נחשב בין שרי ויועצי לודוויג הראשון מלך בוואריה ובנו המלך מקסימיליאן השני, שכיבדוהו ואף כינוהו בתואר "הגמון היהודים מצל". הרב מנדל שימש כראש הקהל בוירצבורג וכשר האוצר של לויטפולד מלך בוואריה. 

 

על אחת מפגישותיו עם המלך מקסמיליאן השני מושל בוואריה, שנועדה לבטל את הגזרה שאפשרה רק לבן אחד בכל משפחה להינשא, מובאת מסורת משפחתית: 

"המועד הראשון שקבע לו מלך בוואריה היה ביום שבת, ובהיות שהדבר דחוף מאד לא רצה רבי מנדל שידחו אותו לאחר השבת, אבל בהיות שבית המלון שהתאכסן בו היה רחוק כמהלך מיל מהיכל המלך עשה דרכו ברגל כו', כשנכנס בפרוזדור הרגיש במנעליו שהיו מכוסים אבק, ויפשט את מטפחתו שהייתה קשורה על צווארו ויתחיל להסיר את האבק מעל נעליו, נתמלא השר העומד על הפתח חימה ויקפוץ ממקומו כאילו כפאו שד, ויצעק עליו בכעס ורוגז על עשותו מעשה כזה בבית המלך. 

ולקול הצעקות יצא המלך מחדרו לראות בשל מי קמה הסערה, בראותו את הישיש כאילו היה משותק ממראהו לקח אותו בידו וינהלהו אל חדרו וישאלהו למה הלך כל הדרך ברגל אילו ידע זאת היה שולח לו את מרכבתו להביאו אליו, 

הודה לו רבי מנדל ויצטדק לפניו שהוא הוכרח ללכת ברגליו כדי שלא לחלל את השבת, והמלך הקשיב לבקשתו ברוב עניין וייתן צו למלאות מבוקשו, 

כשנפטר מעל המלך נתן לו המלך משענת מקושטת בכסף למען ישען עליה בשובו לביתו, וכאשר הסביר לו רבי מנדל שלא יוכל לקבל מתנתו מפני איסור משא בשבת ציוה על אחד ממשרתיו ללוותו ולשאת את המשענת אל ביתו למען תהיה לו למזכרת אהבתו אליו, 

רבי מנדל השתמש במשענת ההיא מהיום ההוא והלאה עד שנפטר מהעולם כו' " 

(בדרך לציון, א.ר. מלאכי, תלפיות שנה ו' גיליון א-ב. הובא גם בספר "ההר הטוב הזה"). 

המקל השתמר אצל נכדו הד"ר ווינטר, עד שנאבד בימי השואה.