סיפורים לכבוד שבת

אשת חיל מי ימצא

אשת חיל מי ימצא

בעקבות פטירתה של הרבנית הצדקנית מרת בת שבע אסתר קניבסקי ע"ה

 מקור: קו עיתונות דתית

טל מספרת:

את התיק הכבד לעייפה שלי, עם כל התמונות והמסגרות הכבדות, אני משאירה באוטו, בגבול רמת גן, והולכת ברגל לרחוב רשב"ם. אני רגילה לעשות את זה כל יום ראשון אחת לשבועיים, בקיץ ובחורף, בגשם ובשמש, אבל הפעם זה שונה.

זה רק רק זה שזאת בעצם הפעם האחרונה שאני הולכת לבית שלה, וזה לא זה שדווקא היום המזג אוויר נוח להפליא. לא. זה משהו אחר. אני מנסה להבין מה זה. רק כשאני מגיעה לפניה מז'בוטינסקי אני מבינה! התיק על הכתפיים שלי! איזו מבולבלת, מרוב כאב לב, שמלווה אותי כבר מאז שמעתי שהיא נפטרה, שכחתי להשאיר אותו.

רגע. לא. הולא לא על הכתף שלי. נעלתי אותו בתא המטען. אני זוכרת בבירור. אז מה קורה איתי?

אני חוצה את רחוב ירושלים ומרגישה מבולבלת מאוד. תחושת התיק על הכתפיים עדיין מכבידה עלי. לפני שאני מתקרבת אל הבית, אני בודקת שוב את הופעתי. חצאית צנועה. כן. חולצה וג'קט מעל. כן. שיער אסוף. כן. בת ישראל, אמרה לי הרבנית, ניכרת בלבושה ובהתנהגותה. לא הייתי מקבלת את זה מאף אחד חוץ ממנה. הדברים שלה תמיד לוו בחיבוק ובנשיקה. היא הכירה אותי יותר טוב מכל אחד אחר. זה לא ייאמן כמה שהכירה אותי. בכל פעם שנכנסתי אליה, זכרה לשאול אותי לאט ובסבלנות, כאילו לא חיכו עשרות נשים מאחורי הדלת. כאילו כל היום ישבה וחשבה רק עלי: אז מה שלום ירון? ואיך לינוי מתנהגת? איך הציור? איך הולך עם מכירת התמונות?

ככה, במשך שנה שלמה, בכל פעם שהגעתי אליה מצאתי את עצמי מקבלת על עצמי משהו חדש: צניעות, ברכות וכו'.

לא כתכוונתי לזה אף פעם, וגם היא לא. למעשה, היא לא אמרה לי אף פעם שום מילה בנוגע לשום דבר שקשור אלי. את העניין של הצניעות שמעתי ממנה במקרה, כשקבוצה של בנות חרדיות באו לבקר אותה מאיזה בית ספר.

בשבילי היו לה רק החיבוקים האלו, החמים - ממלאים, עמוסים כל כך בלב ענק ואוהב. היא באמת אהבה אותי. אני יודעת שאהבה במיוחד.

אוי. תחושת התרמיל המכביד הנוראית.

מתחת לתרמיל הדמיוני, הלב הומה בכל המחשבות והכאב שהדחקתי לפינה במשך החג, כשהייתי עם הילדים.

פתאום התגעגעתי לחיבוק שלה כל כך. אליה כל כך, עד שלא יכולתי לנשום. אני אמנם לא ממש חרדית מבית, אבל קל מאד היה להבין שמה שמתרחש בביתה של הרבנית קנייבסקי הוא משהו נדיר ביותר. היסטורית ומיתולוגית. אחרי הכל היא היתה אישה. ואישה, אפילו שהיא נכדה של רבי אריה לוין, היא לא אדמו"ר. היא אפילו לא חסידית. ובכל זאת פתחה את ביתה לכו-לן. כולל אני, חילונית מרמת גן, שהגיעה אליה היסטרית ובוכיה, חשה שעולמה חרב עליה, ויצאה ממנה מנוחמת, מחוזקת ומלאת הארה.

אבל זה לא הייתי רק אני. כל אחת מצאה אצלה מפלט ומשען: בנות סמינר צעירות ועליזות, נדיבות עם בעלות פאות קצרות ושרשראות פנינים, נשים מכל הסוגים והמינים, כולן נמשכות כדבורים לצוף סבלנותה האינסופית, מבקשים להרגיש את הטוהר האמיתי ההוא שלה, ובעיקר - חומדים את הברכות שלה. צדיקה גוזרת והשם מקיים.

לפעמים הייתי רואה את כל הכלות האלו, כל כך נאות בשיא צניעותן, באות אליה ביום החתונה עם שמלת הכלה. והיא מאושרת עם כל אחת, כאילו היתה הכלה הראשונה שהיא רואה: "בת ישראל מתחתנת"! היא היתה אומרת לי כשהייתי שואלת אותה. "את יודעת מה זה!"

הקטע הוא, שלמרות ייחוסה האינסופי מכל הצדדים והכיוונים, היא אף פעם לא היתה צריכה "לרדת אל העם", אלא תמיד היתה בתוכו. בתוכנו. נשים קשות יום, מעורבת, נותנת כתף, נטולת התנשאות, ללא כל גינונים או התיימרות, פשוטה ומאירה כמו שמש גדולה ואוהבת ואוהבת עוד.

הגעתי. אני נכנסת לבית ולא מצליחה לעצור את הדמעות. אנשים מקיפים את הבית הקטן. הכניסה של הנשים, אני רואה, מהצד.

יש פה הרבה נשים. על פני כל אחת ארשת דחיפות והכרה. כל אחת נראית כאילו.... כאילו היא סוחבת תיק כבד.

עוד ועוד נשים מגיעות. מכל הסוגים, יש גם כמה עופות מוזרים. אישה אחת עם עניבה ירוקה, נערה עם שיער מקורזל ומרושל, שממלמלת.

העוזרת שלה, יהודית, לא מפסיקה להגיד לכולם, אמרתי להם, תעזבו אותה, תעזבו אותה, לא הניחו לה, ערב, בוקר, צהריים, והיא לא ודעת להגיד לא...

בנותיה יושבות על כסאות נמוכים. הן כל כך דומות לה שאני מרגישה שוב חץ געגועים חזק שמפלח את הלב.

הסיפורים מתרוצצים כה וכה.

אישה רדופה שבאה לרבנית: עושים לי, גונבים לי, מתעללים בי.

נכון נכון, עשו לך, אמרה הרבנית, אני הולכת לבקש ברכה מהרב שיותר לא יעשו לך, מעכשיו.

בחורה באה עם דילמה: "אני לא יודעת אם הבחור מספיק בעל חוש הומור. סיפר לי בדיחה לא מצחיקה".

"תספרי לי את הבדיחה", ביקשה הרבנית.

שמעה ונכנסה לרב.

"הרב אומר שהבדיחה מצחיקה! תמשיכי! שיהיה מזל טוב!"

אתם מבינים למה אהבתי אותה? אתם מבינים למה כולם אהבו אותה?

ועכשיו - לאן נלך?

מי יסחב לנו את התיק?