- פרטים
-
קטגוריה: סיפורים לפרשת השבוע
-
פורסם בשני, 15 אוגוסט 2022 07:28
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1040
סגולת ההידור בברכת המזון
סיפור מרגש מאת הרב מאיר זקבך שליט"א, אביו של הרב מנחם אשר זקבך זצ"ל שנהרג באסון מירון
כנסו כאן לשיעור המלא
בערב שבת אחרי אסון מירון, ניסו בני המשפחה לשיר זמירות שבת, להתנתק מן השכול. כשהגיעו לברכת המזון, לקחו את הברכון, ואמרו כולם פה אחד: איך מנחם היה מקפיד על אמירת ברכת המזון מתוך ברכון.
נהוג במשפחתם, שבכל ראש השנה בני המשפחה מקבלים על עצמם קבלה טובה בסעודת ערב ראש השנה, וכשמנחם זצ"ל בן 15-16, הוא קיבל על עצמו קבלה של ברכת המזון מתוך הכתב.
הם מאוד התפעלו, ומנחם אמר: אבא, אני לא חושב שזו קבלה מאוד רצינית. אתרוג אנחנו לוקחים את המהודר ביותר, מחפשים את הטוב ביותר, ברכת המזון היא מצוות עשה מדאוריתא, ואנו מחויבים לקיים אותה הכי טוב שיכול להיות! ובברכת המזון בעל פה, עלולים לברך בלי כוונה, וגם עלולים לעקוף פסוקים.
ומאז קיבל זאת על עצמו, במשך שמונה שנים, לא "פספס" מנחם זצ"ל את ברכת המזון מתוך הכתב, אפילו לא פעם אחת!
כשבועיים לפני האסון, יצאו בני המשפחה למקום שבו לא היה סידור ולא היתה ברכת המזון, ומנחם חיפש במשך עשר דקות בכל הכח ברכון או סידור לקרוא מתוך הכתב, ואמר לאביו: אבא, שמונה שנים לא פספסתי ברכת המזון מתוך הכתב, אני לא הולך לפספס הפעם! והוא יגע מצא סידור, ובירך מתוך הכתב.
לכן, כשבליל שבת הראשון, הם דיברו על כך, הם אמרו: בואו ניקח זאת כיוזמה, נחזק את עם ישראל, לעשות את השליחות שהקב"ה נתן לנו. אין ספק שמנחם נלקח כדי שנלמד ממעשיו, כדי שכולנו נתחזק, נדע איך צריך להיות! זה רק פרט קטן ממעשיו!
הסיפור של ברכת המזון תפס תאוצה גדולה מאוד. המשפחה הדפיסה כעשרים אלף עותקים של ברכת המזון, ואנשים רבים קיבלו על עצמם את הקבלה הזו של ברכת המזון מתוך הכתב.
***
ועוד מוסיף הרב ומספר סיפור מרגש של השגחה פרטית בזכות ברכת המזון מן הכתב: יצאה יוזמה, שמראה אחדות של עם ישראל, של תורם מחו"ל שהחליט שהוא מתרים הרבה אנשים לספרי תורה, לעילוי נשמת הרוגי מירון.
כל משפחה ומשפחה אמורה לקבל ספר תורה. ביקשו ממנה לבחור סופר סת"ם, וביקשו מהם: תתחילו לכתוב ספרי תורה, אנחנו משלמים הכל, קחו את הספר תורה, תכניסו אותו לאן שתרצו, וזו הנצחה לעילוי נשמת ההרוגים.
כשפנו אל הרב מאיר זקבך לחפש סופר סת"ם, הוא פנה אל חבר שהוא סופר סת"ם, וביקש ממנו לכתוב את ספר התורה לעילוי נשמת בנו.
החבר התנצל שהוא עסוק כרגע בכתיבת ספר תורה אחר, ולא יוכל לכתוב את הספר, אך הציעו לו חבר אחר שהוא מכיר, שכותב איתו בדירה של הסופרים, והראה לו את הכתב של אותו חבר.
שלח החבר דוגמה של ספר התורה, של כתב יפה, נאה, גימורים נאים ומדוקדקים. הראה הרב מאיר זקבך את הכתב לכמה מבינים, והם הסכימו שמדובר בספר מאוד יפה. ושהוא יכול לסגור את הספר עם אותו סופר.
הרב מאיר זקבך התקשר לאותו סופר, וסגר איתו את העסקה.
והסופר פרץ בבכי ואמר לו: אני חייב לספר לך סיפור.
כשהייתי בשבעה שלכם, באתי לנחם אתכם. ראיתי שביקשתם לבקש ברכת המזון מתוך הכתב. לקחתי על עצמי שגם אני מברך ברכת המזון מתוך הכתב.
שבועיים אחרי שקמתם מהשבעה, יום אחד ניגשתי לאיזשהו סוחר סת"ם, וביקשתי ממנו שיקנה ממני ספר תורה. הבאתי לו דוגמה של הכתב שלי, חזר אלי אחרי כמה וימים ואמר לי, תראה, יש לך כתב מאוד יפה, רואים שכתבת לא קצת ספרי תורה, אבל אתה צריך שיפור בגימורים שלך, וכשתשתפר בגימורים, נראה אם אני יכול לקחת אותך.
באתי לדירה קצת מדוכדך, אמר הסופר, חשבתי שאוכל להתחיל לכתוב, ותהיה לי פרנסה, אבל לא הלך.
הייתי רעב. קניתי לעצמי סנדוויץ לאכול, עליתי לדירת הסופרים לאכול. אכלתי את הסנדוויץ,
ואז...
אופס...
אני נזכר: אני חייב לברך ברכת המזון מתוך הכתב!
אבל בדירת הסופרים, אין סידור, אין כלום. רק דיו, גווילים, ויריעות של ספר תורה!
אני מחפש, מספר הסופר, ואני אומר: טוב, אין, אז אברך בלי ברכון!
ואז, אופס, נדלקת לי נורה, ואני אומר: לא, אני קיבלתי על עצמי קבלה!
התחלתי להפוך את הדירה, חיפשתי בכל ארון ובכל מקום סידור, או משהו, שאוכל לקרוא מתוך הכתב.
אני הופך את הדירה,
ואז אני רואה: חתיכת קלף עם ברכת המזון, שכתובה בכתב אשורית.
אני אומר: וואי, ריבונו של עולם, שלחת לי ברכת המזון!
התברר ששנה קודם, אחד הסופרים החליט שהוא כותב את ברכת המזון על קלף, והשאיר זאת בארון, שם, בדירת הסופרים.
לקחתי את ברכת המזון, בירכתי, וראיתי את הכתב, ומאוד מאוד התלהבתי מהכתב: הגימורים שלו היו מאוד מיוחדים. האחידות שלו היתה מאוד מיוחדת.
ואז החלטתי, ריבונו של עולם, הנה, אתמול אמרו לי שאני צריך להשתפר בגימורים, אני לוקח על עצמי עכשיו להשתפר בגימורים.
לקחתי יריעה, והתחלתי לכתוב יריעה של ספר תורה לפי הכתב של ברכת המזון, לשפר את הגימורים.
לקח לי כמה ימים, יומיים, שלושה, עד שכתבתי את כל היריעה. ושעה לפני שהתקשרת אלי, סיימתי את היריעה לדוגמה.
ואז התקשרת לבקש דוגמה, שלחתי לך את היריעה לדוגמה.
ואת היריעה הזו ראה הרב מאיר זקבך, ובזכות הכתב היפה שהוא שיפר בזכות ברכת המזון, בזכות זאת לקח הרב מאיר זקבך את אותו הסופר להיות סופר סת"ם, לספר התורה לעילוי נשמת מנחם זקבך זצ"ל, שהיה מברך ברכת המזון מתוך הכתב.
כשרואים שברכת המזון זו סגולה לפרנסה, רואים זאת בחוש: הסופר שיפר את הכתב, כי מנחם צריך היה ספר תורה מהודר. הסופר הצליח לקבל פרנסה, בזכות אותה קבלה, בזכות זאת שהתעקש לברך ברכת המזון מתוך הכתב.
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורים לפרשת השבוע
-
פורסם בראשון, 22 אוגוסט 2021 06:16
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 617
קו מאוד פרובלמטי - סיפור מתוק!
לפני שנים רבות, עדיין לא היה קו אוטובוס מבני ברק לשכונות החרדיות בירושלים. אבל בתחנת המוניות שמול בית הכנסת איצקוביץ בבני ברק, היה קו של מוניות שרות לירושלים.
באחד מימי הקיץ החמים, הגיעו לשם מספר נוסעים והמתינו למונית, וביניהם הרב מאיר צימרט שליט"א.
הרב צימנט עלה למונית הראשונה שיצאה, עם עוד ששה נוסעים, כולם שומרי תורה ומצוות. מחיר הנסיעה היה אז שלושה שקלים וחצי לאדם.
בצומת קוקה קולה, עצרה המונית ברמזור, ובמהלך ההמתנה עבר מוכר קרטיבים בין המכוניות, ונהג המונית קנה ממנו קרטיב, במחיר חצי שקל.
הרמזור האדום התחלף לירוק, והמונית המשיכה בדרכה.
פתח הנהג את הקרטיב והחל לאכול אותו. ב"ביס" אחד בלע חצי קרטיב, והמשיך באכילת חצי הקרטיב הנותר. ואז פנה אליו הרב צימנט ואמר לו: "בבקשה ממך אדוני הנכבד! אולי תוכל לעשות לי טובה?"
"בשמחה, אם רק אוכל", השיב הנהג.
"אדוני הנכבד, אני משער שלא אראה אותך יותר לעולם. אם כן, הבקשה שאני מבקש היא חד פעמית", אמר לו הרב.
"נו! תבקש כבר!" התרגז הנהג "מדוע אתה מדבר כל כך הרבה, כבר אמרתי לך, אם רק אוכל אשמח למלא את בקשתך".
והרב ביקש ממנו: "תעשה בבקשה ברכה".
השיב הנהג בתוקף: "זה בשום פנים ואופן לא!" ובלע עוד רבע קרטיב.
הוציא הרב חצי שקל מכיסו ואמר לו: "אני מוכן לשלם לך על הקרטיב. הקרטיב יהיה שלי, ואז שוב אני מתחנן לפניך: תברך על הקרטיב שלך".
ואז הגיב הנהג בצורה מפתיעה. הוא עצר את הרכב בחריקה, סטה לשולי הכביש, ונתקף בחמת זעם: "אדוני", הוא צעק, "אף פעם לא התערבתי בחיים שלך, אל תתערב גם אתה בחיים שלי".
"אינני מתערב לך בחיים", השיב הרב, "אני פשוט דואג לעצמי. אם אתה עושה ברכה, אני יכול לענות אמן, וחכמינו אמרו במסכת ברכות: "גדול העונה אמן יותר מן המברך"".
הנהג תפס את החצי שקל, והעיף אותו לכיוון הרב שישב לצדו. "מה אתה חושב לעצמך?" שאל בכעס, "שאתה תקנה אותי בחצי שקל עם ההשקפות שלך?"
"אתה צודק", השיב הרב, "היתה כאן טעות. כמה כסף אתה רוצה בשביל לעשות ברכה?"
הנהג, לאחר כמה שניות של מחשבה, אמר: "אם אתה נותן לי שלושה שקלים וחצי, מחיר של נוסע, אני עושה ברכה" - - -
בסך הכל נשאר לנהג בקרטיב "ביס" אחד אחרון. תפס הנהג את הקרטיב, העמיד אותו כבן ערובה, ואמר: "נותן או לא נותן? תגיד מהיר! אם לא, אני בולע!".
באותו רגע, התערב אחד הנוסעים מהמושב מאחור, וקרא בקול "אני נותן שקל".
נוסע נוסף, חסיד ויז'ניץ, קרא אף הוא "גם אני נותן שקל", ונוסע נוסף, חסיד גור, מהמושב האחורה צעק בהתלהבות "אני נותן את מה שנשאר" - - -
הנהג, שראה שהכסף מאורגן, נטל את הכובע מראשו של הרב, חבש אותו לראשו, ובירך בקול רם את ברכת שהכל, מילה במילה. והאוירה במונית היתה מיוחדת, לא ניתנת לתיאור במילים: כל יושבי המונית ענו אמן בקול רב ובכוונה, כפי שלא ענו מעולם, גם לא בתפילת נעילה ביום הכיפורים.
החל הרב מאיר צימרט לאסוף את הכסף מהנוסעים, ואז הפתיע הנהג ואמר: "אם כבר עשיתי ברכה, לא אמכור אותה בשביל כסף! אבל אתם הדתיים הגעתם מפלנטה אחרת. אינני מבין לרגע איך אתם מוכנים לשלם שלושה שקלים וחצי על אמן אחד? ועכשיו אני מבקש מכם לא לדבר איתי מילה עד סוף הנסיעה. אני פוחד מכם. כבר אמרתי לכם שהקו הזה הוא קו מאוד פרובלמטי!"
*
חלפו שנים ארוכות מאז, ויום אחד, עמד הרב מאיר צימרט וסיפר את הסיפור בישיבה למתחזקים. ולפתע נעמד בחור אחד ואמר: "את הסיפור הזה כבר שמעתי. אבי הוא נהג המונית שאיתו אירע המעשה".
ועוד הוסיף אותו בחור ואמר: "בכל פעם שאני בא לבקר את אבי ואוכל משהו, אבא מבקש ממני שאברך בקול רם די שהוא יוכל לענות אמן בכוונה".
(מקור: ויוצא עמו בששון).
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורים לפרשת השבוע
-
פורסם בחמישי, 19 אוגוסט 2021 15:30
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1147
"אין אדם שומע לי ומפסיד" - סיפור מדהים מאת הרב בידרמן שליט"א:
בשיחתו לפרשת כי תצא תשפ"א
יהודי ירושלמי יקר שהתאלמן מאישתו והיה שקוע בחובות כבדים, החליט ללכת לקבל את השבת בכותל המערבי.
באמצע הדרך, פתאום גילה שבכיסו יש מעטפה שנתנו לו, ובה אלפיים דולר, שהוא היה זקוק להם דחוף כדי להחזיר משהו מחובותיו.
הוא כבר לא יכול היה להספיק לחזור הביתה ולהשאיר שם את הכסף - השבת עומדת להיכנס! ואם ילך לרובע וישאיר את הכסף אצל אדם זר - מי יודע אם הכסף יחזור אליו?
הוא ראה שהנסיון מתחיל להיות קשה לו - ולכן מיהר אל הרובע היהודי, חיפש דלת שיש עליה מזוזה, ודפק בדלת הראשונה שהוא מצא.
פתח לו את הדלת בחור יהודי אמריקאי, הוא ביקש ממנו להשאיר אצלו את הכסף, והבחור הסכים.
כל השבת התאמץ היהודי הירושלמי לשמוח בכך שעמד בנסיון, ולא לחשוש לגורל הכסף.
במוצאי שבת חזר היהודי הירושלמי אל הבית בו השאיר את המעטפה. הבחור האמריקאי החזיר לו מיד את המעטפה בשלמותה, והשאיר לו את מספר הטלפון שלו, כדי להיות בקשר.
היהודי הירושלמי לא היה יודע אנגלית, ולכן הם לא יכלו לתקשר ביניהם ישירות. לכן ביקש מאחד מחבריו שהוא אמריקאי, להתקשר אל אותו בחור יהודי אמריקאי.
אמר התייר לחברו בזו הלשון: היה נראה לי מאוד שבעל הפיקדון זקוק לכסף. אני רוצה לשלוח לו סכום, אבל אני לא יכול להעביר את הכסף, רק דרך מי שיש לו חשבון בנק בארצות הברית...
מצאו דרך מי להעביר את התשלום, ואותו בחור יהודי אמריקאי הפקיד לו בחשבון.... סכום של אלפיים דולר נוספים.
"אין אדם שומע לי ומפסיד".
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורים לפרשת השבוע
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:45
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 1131
מברכתו של אבי נתברכתי - יעל שושני, אתר אש התורה.
אחד הדברים שאבי הכי נהנה מהם הייתה האפשרות לומר ברכת כהנים בכל שבת. כל כך אהב אבי את הברכה שחינך את בניו בעודם קטנים לעטות טליתות ולהצטרף אליו. אני, בתו הבכורה, אהבתי לעמוד בעזרת נשים, להקשיב לברכתו.
לא תמיד היה אבא כהן. ולא מפני שלא רצה, אלא מפני שלא ידע. ומעשה שהיה כך היה. אבא שלי תמיד ידע שהוא יהודי, אך מלבד בר המצווה שאת זכרה זכר בקושי, לא נהג שום מנהג יהודי, כי לא ידע שום מנהג כזה. אמא, לעומתו, באה מבית מסורתי, בו הקפידו על כשרות, ופחות על שבת.
כשאבא ואמא החלו לצאת כאשר הם עדיין חיו בארצות הברית, אבא הטריף לאמא את הכלים כשפיזר גבינת פרמז'ן על קציצות הבשר עם ספגטי שהיא הכינה לכבודו. אמא הניפה בזריזות את ידיה מעל הצלחת שלה, שלא יפזר גם על המנה שלה. אמא לא אמרה דבר, ורק זרקה אחר כך את הצלחת. היא הייתה בטוחה שהוא גוי, והוא לא העלה בדעתו שהיא יהודיה. לא מראם החיצוני ולא שמותיהם העידו על כך. ערב אחד כשיצאו למסעדה, אמי הזמינה דגים, כהרגלה במסעדות לא כשרות. לשולחן הוגשו קציצות בשר ברוטב כמתאבן. אבא טעם מהם ונהנה, והציע גם לאמא. אמא ניסתה לסרב בעדינות; לא, לא בא לי, אבל אבא התעקש. הם ממש טעימות, כמו הקציצות שהכנת אז, והיום לא יום שישי שהקתולים אוכלים בו דגים, אז מה איכפת לך?
אמא גמגמה ואמרה, אני שומרת על דיאטה...
את? את צריכה דיאטה? את נראית נהדר, את מדהימה, את...
אמא קטעה אותו; זו דיאטה מיוחדת, היא נקראת "שמירת כשרות."
אבא שתק לרגע וכשקלט התחיל לצחוק בקול רם. אמא, שחששה לרגע שהיא יוצאת עם אנטישמי, נרגעה כשאמר: חשבתי שסבתא שלי האחרונה בעולם ששומרת על הדבר המצחיק הזה. באותו רגע ידעו איש על יהדותו של רעהו. משהתחתנו שכנעה אמא את אבא לשמור שבת. אבא הסכים לנסות ולימים סיפר לי: אמא שלך הייתה חכמה. היא הפכה את השבת לתענוג, אוכל טעים שיחות ארוכות וטיולים. לאחר זמן, כבר לא רציתי לחזור לשבוע בלי שבת. עם שמירת השבת באה גם ההליכה לבית הכנסת, ושם נהג ככל יהודי: כישראל פשוט. כשהייתה אמי בהריונה הראשון, הזדמנה לביתם דודה זקנה מצד אבא.
אתה יודע, אמרה לאבא, שאם ייוולד לכם בן, הרי אינכם זקוקים לפדותו בפדיון הבן, כי אתם משפחה של כהנים. כהנים? התפלא אבא על האינפורמציה החדשה וביקש מאביו, סבא שלי, לבדוק את העניין. סבא, שהיה איש השירות החשאי לשעבר ושומר ראשו האישי של הנשיא רוזוולט, הבין הרבה בחקירות, אך מעט ביהדות. כהונה, כך הסיק, ודאי עוברת דרך האם. וכך בירר אצל דודה אחרת על מוצאם והגיע למסקנה לפי מוצאה של הדודה הזו, שהם: לוויים.
כך שודרג אבי ללוי ומצא עצמו נוטל בשמחה את ידיהם של הכהנים בבית הכנסת. כשהורי עברו מפומונה ללוס-אנג'לס, הכירו הכל את אבי כלוי. יתכן והיה ממשיך עד סוף חייו לעלות לתורה שני, לולא אותה דודה, שחזרה לבקר, ואבי בישר לה בשמחה - צודקת, לא היינו צריכים לערוך פדיון הבן לא רק מפני שנולדה לנו בת אלא גם מפני שאנו לוויים.
לוויים? תמהה הדודה, אתם לא לוויים, אתם כהנים! התעקשה. מי חקר את העניין? שאלה.
אבא שלי סיפר לה את מה שאביו אמר לו. אז תחקור בעצמך בבקשה, תבעה. בהזדמנות הראשונה שביקר אבא בפלורידה, תיחקר בנפרד את אביו ואת אחיו. לכולם היה זיכרון מעורפל שכאשר היו קטנים היו עומדים בחגים על הדוכן ונושאים כפיהם למעלה וממלמלים משהו בעברית. אבא שאל רב אם האינפורמציה שבידו מספיקה להפוך אותו לכהן, וקיבל תשובה חיובית.
מששב לבית הכנסת שלו, בבוא אחד החגים, חלץ נעליו, נטל ידיו ועמד לעלות לדוכן. מיד מחו בפניו חבריו בבית הכנסת. אנחנו יודעים שאתה ליצן אבל על דבר כזה לא מתלוצצים!
אבל אני כהן, באמת שאני כהן! נחלץ מידיהם ועלה לדוכן.
אחרי התפילה הסביר לכולם כיצד קוּדם מישראל ללוי ומלוי לכהן. זה כמו בבדיחה הידועה על אחד שבא לרב ומבקש ממנו שיעשה אותו כהן, שח לו אחד מן המתפללים. הרב אומר לו, אני לא יכול, כהונה זה לא משהו שאפשר לעשות בתשלום. 1000$ עונה לו האיש. בכל זאת אומר הרב, אני לא יכול. 10,000$ עונה האיש. הרב מהסס. 50,000$ אומר האיש, הצעתי האחרונה. הרב שואל אותו: למה אתה כל כך רוצה להיות כהן? והאיש עונה, כי אבא שלי היה כהן וגם סבא שלי היה כהן וגם סבא של סבא שלי היה כהן...
כאשר אבא היה מברך את ברכת הכהנים, היה קולו השקט נטמע וכמעט ולא נשמע מבעד לקולותיהם הרמים של שני הכהנים האחרים שעלו אתו לבמה וצרמו את אוזננו בקריאותיהם הקולניות. אך מבחינתי, רק קולו הרך והנעים של אבא בירך אותנו באמת.
כשאחיי יוני, אשר ועזרא הצטרפו אליו, היו נשמעים גם קולותיהם השקטים, ומשרים עלינו ברכה. אוזנינו לא הוצרכה להתאמץ כדי לשמוע את אבא. אשר ועזרא הקטנים ניסו פעם להרים את קולם, להתחרות בשאר הכהנים הקולניים, אך אבא התנגד בנחרצות. ברכת כהנים צריכה להיאמר בשקט, הסביר.
ולמה הם צועקים? שאלו אחיי הקטנים. כי הם לא יודעים. ענה. אז תגיד להם, טענו לעומתו. ניסיתי, אמר אבא, אבל הם חיים עם הטעות הזו כבר הרבה זמן, ואני לא רוצה לפגוע בהם.
קיצורו של עניין, כאשר היו אחיי מגבים את אבא, היה נישא קולו יחד עם קולותיהם. וכאשר היו מתחמקים מן הברכה, הייתי מאמצת אזני לקלוט צליל מברכתו של אבא. ומברכתו של אבא התברכתי. "יברך ה' וישמרך" הרגשתי באותו רגע שה' הוא המברך אותי ושומר עלי. "יאר ה' פניו אליך ויחונך", קיוויתי שה' יאיר אלי פניו סוף סוף ויוציא אותי מהמריבות והחיכוכים שבחיי. "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום", שלום - זה מה שאני צריכה, וזה גם מה שהרגשתי בזמן הברכה. שלום גדול, גדול ושקט אופף אותי. שלום זמני, שלום של רגע, אבל שלום אמיתי, מבורך. איזו זכות שאבא שלי הוא כהן. שהברכה של ה' עוברת דרכו.
משנפטר אבי לא היה מי שילווה את אחיי הקטנים לדוכן. יוני היה בברוגז גדול עם אלוקים, ואשר לא היה עדיין בר מצווה. הוא התבייש לעלות לבד עם עזרא לדוכן. עזרא המשיך להתעקש לברך לבדו עוד כמה שבתות, אך כמה יכול ילד בן 10 להתעקש, לבדו?
רק שנה וחודשיים לאחר פטירתו של אבא, זכינו לשמוע את קולות ברכת אחיי הכהנים. בשבת כלה שלי, שהייתה גם שבת בר המצווה של אשר, התארחנו כל המשפחה במלון נאות מדבר, בבאר שבע. שם אלתרנו בית כנסת משפחתי כולו משלנו. בבוקר השבת היה בועז, בעלי לעתיד, החזן במוסף, והקריא לכהנים את הברכה בקולו הערב, בשקט, בשקט, כמעט בלחש, ושלושתם, יוני, אשר ועזרא, עמדו ובירכו אותי ואת כולנו במסורת של אבא, בשקט, בנועם, מכל הלב. ואני הרגשתי את אבא עומד יחד אתם, קולו כמעט שלא נשמע, אך נוכחותו וברכתו מורגשות גם מורגשות. כאילו לא מת. או כאילו על אף המוות הוא ממשיך לחיות בתוכנו, מברך אותנו בברכת כהנים.
יברכך ה' וישמרך.
יאר ה' פניו אליך ויחונך.
ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום.
- פרטים
-
קטגוריה: סיפורים לפרשת השבוע
-
פורסם בשני, 26 אוקטובר 2020 01:35
-
נכתב על ידי Super User
-
כניסות: 939
סיפור לפרשת ויחי - קרן קיימת לעולם הבא
וַיַּעַל יוֹסֵף, לִקְבֹּר אֶת-אָבִיו.... כֹל בֵּית יוֹסֵף, וְאֶחָיו וּבֵית אָבִיו :
עודד מזרחי, עתון בשבע.
באיזור נידח בארצות-הברית התחוללה לעת ערב סופת שלגים עזה. יהודי אמריקני בשם דיוויד נתקע ברכבו בכביש המהיר, עם אלפי נהגים נוספים. השלג נערם בגובה רב, ולא ניתן היה להתקדם כמעט הלאה. הוא פתח את הרדיו, ושמע בתחזית מזג האוויר כי המצב יישאר כך במשך כל הלילה. לנהגים התקועים בשלג הוצע שלא להישאר במכוניותיהם משך הלילה, מחשש לקיפאון, ולחפש מקומות לינה באחד מהיישובים הסמוכים.
דיוויד הגיע לעיירה קרובה בצד הדרך, וניסה למצוא מקום שבו יוכל להעביר את הלילה. רבים הקדימו אותו, והוא לא הצליח למצוא שום מקום פנוי – לא בבתי-המלון והאכסניות ולא בבתי-התושבים. אחד המקומיים אמר לו שיש סיכוי למצוא מקום לינה רק בבית-האבות שבקצה העיירה, והורה לו את הדרך להגיע לשם.
הוא הצליח איכשהו להגיע ליעד וביקש להיכנס, אבל נתקל בסירוב מצד המנהל. הסתבר שאפילו בית-האבות היה תפוס לגמרי בעקבות סופת השלגים, ופרט לזקנים שהתגוררו במקום בקביעות, נמצאו נהגים רבים שהספיקו להגיע מבעוד מועד ולמצוא מיטה פנויה או לפחות מזרון המונח על הרצפה. הוא התחנן בפני המנהל, הבטיח לשלם במיטב כספו, ואף טען שמדובר בפיקוח נפש.
לבסוף, המנהל התרצה והסכים להכניס אותו פנימה, אבל הסביר שמכיוון שאין להם אף מיטה פנויה ואפילו לא מזרון, יהיה עליו לישון על כסא המנהלים שלו במשרדו. דיוויד הודה לו מאוד, ונכנס לחדר המנהל החם והנעים. לאחר שנרגע מעט והתארגן לשינה, ניסה לנמנם על כורסת המנהלים, כשהוא שמח על כך שלפחות אינו מופקר לקור המוות שבחוץ. בבוקר הציץ דיוויד מבעד לחלון, וראה כי השמים התבהרו והשלגים הפשירו.
לאחר שעה הגיע המנהל למשרדו, שוחח מעט עם דיוויד ואמר: "אה, אני מבין שאתה יהודי. בדיוק אתמול נפטר אצלנו זקן ערירי לגמרי, שביקש להיקבר בבית-קברות יהודי, אבל זו קבורה יקרה מאוד ואין לנו תקציב לכך. תכננתי לקבור אותו בבית-הקברות הנוצרי המקומי, אבל אם אתה מעוניין לעשות חסד עם אחד מבני דתך, אוציא את גופתו מחדר המתים ותוכל לחפש עבורו בית-קברות יהודי מתאים בעיר אחרת".
דיוויד התלבט מאוד. איך יוכל לנסוע עם גופה במכוניתו, ובפרט שמדובר במת שאינו קשור אליו כלל? הרי יכולים להעליל עליו עלילות משונות! לבסוף גבר אצלו המצפון היהודי, והוא החליט לקחת את הנפטר ולדאוג לקבורתו בעיירה סמוכה. הוא לקח מהמנהל את כל מסמכי הזיהוי הקשורים לנפטר, והניח אותם במגירה שברכבו. שני עובדים העמיסו בתא המטען מאחור את הנפטר, שהיה מונח בארון. דיוויד התניע את רכבו בתקווה שיגיע במהירות למקום שבו נמצא בית-קברות יהודי, שם יוכל להטמין את הגופה.
כאשר הגיע לעיירה הגדולה הקרובה, חיפש דיוויד את אנשי הקהילה היהודית. לאחר שמצא אחד מהם, התקשר לראש הקהילה המקומית. הוא סיפר לו את המעשה והסביר שברשותו גופת יהודי זקן וערירי, שלפני מותו ביקש ממנהל בית-האבות בעיירה הסמוכה לקבור אותו בבית-קברות יהודי. עוד סיפר שהוא עצמו נקלע לגמרי במקרה לאותו בית-אבות, ושהתבקש כיהודי לקיים את צוואת הנפטר.
ראש הקהילה ענה: "הבעיה היא שגם אצלנו הקבורה יקרה מאוד. כבר עדיף לחיות לנצח... אבל בעצם, יש לנו חלקה מיוחדת עבור יהודים עריריים שאין מי שישלם עבורם את הקבורה. נדיב אחד בשם יהושע ג'ייקובסון, שנעלמו עקבותיו, תרם לפני שנים רבות את החלקה הזאת".
דיוויד הגיע למשרדו של ראש הקהילה כדי לסדר את ענייני הקבורה מכל הבחינות הפורמליות. ראש הקהילה עיין לרגע במסמכיו של הנפטר. לפתע נפערו עיניו בתדהמה, ונשימתו נעתקה. הוא עלעל שוב ושוב בדפים שהונחו על שולחנו, וצנח על כיסאו בתנוחת עילפון. דיוויד השתאה. הוא ניער את ראש הקהילה הנכבד, ולאחר שהרגיעו, שאל: "מדוע התעלפת כשהסתכלת במסמכים הללו?". "אני לא מאמין... שמו של הנפטר הוא יהושע ג'ייקובסון. הוא הנדיב שתרם לפני שלושים שנים את חלקת הקבורה לעריריים"