מפי הרב ישראל מאיר לאו שליט"א.

 

באחד מימי חול המועד סוכות לפני שנים, התקיים באקדמיית "ואן ליר" בירושלים סימפוזיון, שנושאו היה "הנוער והמסורת היהודית". משני עברי המתרס עמדו: אלוף משנה במיל מרדכי בר און, המכונה "מורלה", מי שהיה ראש לשכתו של דיין כרמטכ"ל, ששימש מג"ד וקצין חינוך ראשי של צה"ל ולימים גם חבר כנסת של ר. וחבר הנהלת הסוכנות, ומצד השני אני – רב עיר.

 

מרדכי בר און פתח בדברים: מעביר אני אתכם אחורה לאמצע שנות ה- 60. נבחרת ישראל בכדורגל נוסעת אל מעבר למסך הברזל למוסקבה. אז, בימים ההם, שהישראלים לא יכלו להגיע לשם, צעדו בסך צעירים מישראל, נושאים שמות עבריים (בן גוריון חייב אותם לעברת את השמות) עם מקטורנים כחולים ועליהם סמל המנורה, כשכולם רואים בהם את המכבים של ימינו, לא פחות, ומחכים בכיליון עיניים לבואם בשבת לבית הכנסת הגדול "קול יעקב". כולם אכן הגיעו בזמן לתפילה מצוידים כראוי בכיפות, אך אבוי לבושה, מישהו מהם קיבל עלייה לתורה, ונאלם דום. האכזבה הייתה קשה. הצעיר ממדינת ישראל, עם השם הצברי ושם משפחה העברי, לא ידע להגיד את הברכה של העלייה לתורה. "כבוד הרב", התוודה בפניי אותו שחקן שנים מאוחר יותר, "זה היה עשר שנים אחרי הבר מצווה, כשחלק מאיתנו לא עשו בכלל בר מצווה. מאיפה שנדע?"

 

האירוע המביש חולל סערה במדינה. שר החינוך והתרבות זלמן ארן, לשעבר אהרונוביץ, המכונה "זיאמה", מזכ"ל ההסתדרות בימים שלפני קום המדינה, חבר נפש של בן גוריון, לא הסתפק בצקצוק לשון. הוא בא עם רעיון של הכנסת: תודעה יהודית בכל בתי הספר הממלכתיים במדינה. הכינו פלטפורמה, גייסו תקציבים ועבדו חזק בנושא.

 

באותו סימפוזיון סיפר בר און, שבתוקף היותו קצין חינוך ראשי, הוא קיבל זימון לשר החינוך והתרבות. "היות שאנחנו השנה פותחים בתודעה יהודית כמקצוע מחייב בבתי הספר", אמר לי שר החינוך, מספר בר און, "עלה בדעתי, שמנהל בית הספר הגדול ביותר בארץ הוא אתה. צה"ל הוא בית הספר הגדול בארץ, ואתה כקצין חינוך ראשי – המנהל שלו. החברה שבצבא כבר לא יקבלו 'תודעה יהודית' בבית הספר, תכין מערך של הרצאות, אני אדאג לתקציב, המטרה היא שחייל ישלים ב – 3 שנים את כל מה שהחסיר ביסודי".

 

ממשיך מורל'ה ומספר: "הסתכלתי עליו קצת משועשע, וקצת בדאגה. האם הגיל עושה את שלו? האם לעת זקנה ושיבה הוא מתחיל לפחד מעולם האמת? אמרתי רק שלוש מילים: 'הגם שאול בנביאים?' "

 

"ואז ארן ענה לי: 'שלא תחשוב בי לרגע שאני חוזר בתשובה. אני רחוק מזה מאד, ואתן לך סיפור מחיי להמחיש זאת: בשנת 1917, במלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. שדה הקרב היה אדמת פלחה חרושה בלי מחסה ובלי מסתור, ולהק מטוסי קרב גרמניים מתקרב ומתחיל לירות בנו ממכונות ירייה מהאוויר. אין לנו הגנה, אין נ"מ, אין לנו מטוס להניס אות, אנחנו חשופים בשדה פלחה לפיירשמידט ולמסרשמידט. לפתע אני חש - כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי, וכמו גייזר סילון אדיר של דם זב ממני. נפגעתי.ביד ימין, אני מנסה למשוך את את החפירה מהחגור, בכדי לחפור שוחה כי המטוסים חגים הלא... ביד שמאל ניסיתי לעצור את זרם הדם. נכשלתי בשתי המשימות. באותו רגע בלתי נשכח קול פנימי לוחש לי: 'זיאמה זאג עפעס' – זיאמה אמור דבר מה. התפלל. זה הזמן. ואז קול שני אומר לי – 'זיאמה זיי ניט קיין היפאקריט' – אל תהיה צבוע. בגיל 17 הפנית לו עורף וזרקת את התפילין, עכשיו כשאתה זקוק לו אתה נזכר בקיומו? ולא, לא התפללתי...

 

"עכשיו אתה מבין שאני רחוק מעניין החזרה בתשובה, אני פשוט רוצה "שהם ידעו". אני ידעתי, למדתי בישיבה, בחיידר, אלה – לא יודעים כלום!

 

" ואז אני" ממשיך מורל'ה, "פונה לשר החינוך ואומר לו: 'אדני, אפשר גם לספר לך סיפור אישי? 29 באוקטובר שנת 56, מבצע קדש יוצא לדרך. לפנות ערב אני עומד בקומנדקר, נוסע כמג"ד שמוביל גדוד של טנקים אחרי. ידי האחת אוחזת בשמשה וידי השנייה מניפה דגל ירוק לכוון את הטנקים אחרי... ואז... פגז ישיר פגע בקומנדקר שלי, וריסק אותו לרסיסים שעפו באוויר, ואני הושלכתי עשרות מטרים על הארץ. גופי מלא רסיסים, שאת חלקם ניתן לראות בפניי עד עכשיו, ואני שרוע על הארץ, והסימן היחיד שיש בידי שאני עדיין חי הוא, שהצלחתי לשמוע את הטנקים דוהרים, ועד מעט הם רומסים אותי. באותן שניות בלתי נשכחות, קול פנימי אמר לי 'מורלה התפלל'. ואתה יודע מה?! מר ארן,לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך... '

 

'כנראה שזה ההבדל בין שני הדורות שלנו. אתה שייך לדור שידע להתפלל ולא רצה, אני שייך לדור שרצה להתפלל ולא ידע איך'.

 

והוסיף הרב לאו: כשהוא סיים את דבריו, עמדתי בעניים דומעות ולחצתי את ידו. כל מה שהכנתי לומר לא היה רלוונטי יותר. פנינו לרדת מהבמה, כשלפתע מהיציע באקדמיית "ואן ליר" נעמד צעיר, חסיד ברסלב על פי מראהו, ואומר בקול: "סליחה שאני מתפרץ, אני הנכד של זלמן ארן".

 

אין לי ספק בליבי, שהמחשבה הטובה של זלמן ארן המנוח, עמדה לזכותו, שיוצאי חלציו, נכדים ונינים, שומרים תורה ומצוות בירושלים. כי אין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, אפילו שכר שיחה נאה.